אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קה

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קה

שו"ת עמודי אור - סימן קד

וואלקאוויסק שפעת שלום וישע רב לכבור ידידי הרב החריף ובקי גזע מטע נעמן היקר ונעלה כש"ת מוהר"ר יוסף זכריה נ"י:

בש"ק הגיעני מכתבו בדברי תורה אשר נשא ונתן בפלפול וסברא בדבר השאלה אשר ערך בד"מ, והנה ידידי לא אוכל למלאות רצונו להשיב הכרעת דעתי להלכה, כי אני נזהר מאוד שלא להשיב למעשה כ"א בהיותי נשאל מיושבי כסאות, ואף כי בד"מ אשר הרבה חששו רבותינו ז"ל בזה, אך אעיר בקצת יסודי דבריו בע"ה:

א והנה בענין ערבות על הריוח בשטר עיסקא דעת הקצה"ח (בסי' קכ"ט ס"ק ב') דחל הערבות משום דפלגא פקדון שביד המקבל ברשות הנותן הוא, וכן הריוח שעולה לחלקו, וא"כ הוה הערבות כאלו נתערב לו על מה שילוהו לאחר זמן ע"ש, ובנתיבות המשפט השיג עליו שהרי הריוח בשעה שמרויחו היא ברשות המקבל, ולא ע"פ הערב מוציאו הנותן ליד המקבל עש"ב, ולפענ"ד דברי הקצה"ח נכונים וברורים, דנהי דקי"ל (בב"מ ק"ה.) רווחא לקרנא משתעבד, עד זמן גמר העיסקא היינו שזה מתנאי ודין השיתוף, אבל פשיטא שאם היו מתנים שיחלקו הריוח כל שעה שירויחו, היו חולקים מיד בריוח, ולפ"ז מה בכך שהריוח כבר הוא ביד המקבל, אטו אם יהיו מעותיו של אחד בפקדון ביד חבירו [אפילו מותרים, שרשאי להשתמש בהם ויתרצה להלוותם לו זמן ע"פ ערב, וכי נאמר שלא נשתעבד בזה הערב לפי שכבר היו המעות ביד הלוה, פשיטא שזה לא ניתן להאמר, דודאי משתעבד, כיון שעל פיו נעשה המלוה, והרי אע"פ שרשאי להשתמש בהן, מ"מ פשיטא שהמפקיד [ובנ"ד נותן העיסקא] יכול למחות שלא ישתמש בהם, וימסרם לידו, וכשנתרצה ע"פ ערבות של זה להלוה להנפקד [או מקבל העסק] לזמן הרי זו כשאר הלואה [וגם בלא"ה הא ארוח לה זימנא חשבינן נתינה גם לענין קדושין (קדושין ז':) וגם כאן כשנעשית מלוה בקביעות זמן ע"פ הערב הרי זו כנתינה ממש, אבל אין אנו מוכרחים לזה, וגם שם הוא מחלוקת קצת פו', כי בנ"ד עיקר ההלואה נעשית ע"פ הערב, וזו"ז הי' יכול לומר כל פעם שיעלה הריוח לא תשתמש בחלקי, ותמסריהו לידי] וא"כ בריוח העולה ג"כ ממש כן הוא, שהרי ודאי דברי הקצה"ח אינם אלא בשקבעו זמן לשיתוף, נמצא הריוח שוהה ביד המקבל ע"פ תנאם בשיתוף, עד הזמן שקבעו, והרי זה נעשה עתה ע"פ הערב, וזולת ערבותו הי' מתנה עמו לקבל הריוח בכל עת, והרי הדבר נעשה ממש ע"פ הערב, וכדעת הקצה"ח, באופן שהדבר ברור לדעתי העני' דערב או קבלן לשטר עיסקא שיש בו זמן לסילוק הקרן והריוח משתעבד מן הדין, ואין זה דומה לערב שלא בשעת מתן מעות כלל, ודוק היטב:

ב גם מה שפלפל כת"ר דהוי הריוח דבר שאינו קצוב, ולדעת הסמ"ע (סי' קל"א ס"ק כ"ה) לא משתעבד ערב בדבר שאינו קצוב, הנה מלבד מה שכל האחרוני' הסכימו לדעת הש"ך שם דקי"ל דמשתעבד אף בכה"ג לדעת החולקים על הרמב"ם, עוד נלענ"ד דבשטרות שלנו [שסתמן נעשית העיסקא בריוח פסוק בעד חלק הנותן כנהוג] וזה מקרי דבר קצוב אף להרמב"ם, כיון שנתן קצבה למשך הזמן, ושיעור לריוח, ונהי דאם לא ירויח כ"כ יתן פחו' ממה שקצב, בשביל זה לא מקרי דבר שאין קצוב, וראי' ברור' לזה מדברי הרמב"ם גופי' בה' מכירה, והוא בש"ע ח"מ סי' רל"ב גבי מום שאם פירש שמקבל עליו מום שמפחיתו מדמיו עד כך וכך קנה שפיר, (ועיי' סמ"ע שם ס"ק ט"ו) שנשא ונתן בדעת הרמב"ם בפרט זה מכח דבר שאינו קצוב, עכ"פ שפתיו ברור מללו שאם נתרצה למום העולה עד כך וכך קנה אע"פ שאפשר שיהי' פחות מזה, מ"מ כיון שהסך היותר קצוב ידוע לו ושיעבד נפשי' לא מקרי אינו קצוב בשביל הספק שמא יהי' פחות והכא נמי דכוותה, [ואף שמדברי התוס' כתובות (נ': ד"ה ומאי) לחד שינויא נראה דגם בכה"ג חשוב אינו קצוב, הא לא קי"ל הכי, ועיקר יסוד דבריהם שם לפי דעת הסוברי' דהמתחייב לזון בת אשתו חייב ברפואתה ולא קי"ל הכי, ונתבאר כ"ז באורך בש"ך ח"מ סי' ס' עש"ה ודוק] ואולם אם שייך בזה [גם לדעת הרמב"ם בענין שאין הריוח קצוב, ולא משתעבד דידי'] לבטל ערבות הקרן משום דלא חל על הריוח, להי"א בחו"מ (סי' ר"ג ס"י) שאם שיתף בקנין אחד דבר המועיל קנין ההוא ודבר שאינו מועיל, שנתבטל הקנין גם לענין דבר המועיל, וכבר האריך בזה הנוב"י כמו שהביא מעכ"ת, ולפנינו נפלפל בדבריו:

ג ולכאורה הדין מוכרע אצלינו כי"א אלו דנתבטל הקנין, לפי שיטת הרא"ש (בב"ב פ"ה סי' ד') דבמוכר שט"ח לחבירו במעות או מסירה לבד בלא כתיב', אם אינו נותן לו אח"כ כתיבה כדין המועיל לא קנה גם הנייר לצור ע"פ צלוחיתו ומחויב להחזיר השטר, והרא"ש שם כתב הטעם דהוה מקח טעות והדמים חוזרים, ולכאור' יש לעיין מ"ט המוכר יכול לחזור בו, אם הלוקח רוצה להחזיק במקחו לתפוס השטר לצור ע"פ צלוחיתו, ובאמת הרא"ש בזה לשיטתי' דס"ל (בב"ב פ"ה סי' י"ד) דבמקח טעות גם המוכר חוזר, אבל לדעת המחבר שפסק (בסי' רכ"ז) דהמאנה אינו יכול לחזו', א"כ מה טעם בזה שפסק (בסי' ס"ו) דהלוקח מחויב להחזיר למוכר הנייר, כיון דמטעם מקח טעות הוא, אך לשון הטור בשם הרמב"ן שם דהיינו טעמא דאין קנין לחצאין, וכבר העיר בזה בתומים (שם ס"ק וא"ו) דלכאורה להאי י"א דבקנין שבטל מקצתו נתבטל הכל, אבל מה שדחה שם דזה לא דמי להכא דהמוכר יכול לומר לא נתרציתי למכיר' כזו, שתקנה ותחזיק גוף הנייר והשיעבוד ישאר לי, וביאר סברתו דגם בנידון דרמ"א בסי' ר"ט בקנה דבר שבא לעולם עם דבר שלא בא לעולם אם יאמר שאין רצוני למכור הדבר שבא לעולם בפ"ע בלא שיתוף הדשלב"ל ודאי דגם שם יתבטל המקח, את"ד ז"ל ע"ש, ולא זכיתי להבינם דהתם שייך לדון הקפידה, אם ירצה ליקח הדבר שבא לעולם או דבר הנתפס בקנין דסי' ר"ג בשווים, והדבר השני [שלב"ל או שאין הקנין נתפס בו] לא יקנה ולא יתן תשלומיו, בזה יכול המוכר לומר שרצונו למכור הכל דוקא כי צריך הוא לכל המעות, ולא יתרצה במכירת דבר שיפחתו דמיו, אבל כאן עיקר דינינו שזה רוצה להחזיק הנייר בעד כל דמי מקחו, ומה טענה היא היא זו של המוכר שאין רצונו שישאר השעבוד בידו, ומה הוא מפסיד בזה, ואם נאמר דכוונתו הי' בתנאי שכל זמן שיוכל לחזור מהשיעבוד [שעדיין לא נקנה ללוקח] יכול לחזור גם ממכירת גוף השטר, זהו יישוב אחר והוא דעת הריטב"א, אבל אין זה כוונת הרמב"ן ודעתו עש"ה, לכן הדרך הנכון בזה לענ"ד דכוונת הרמב"ן בפשוטו דאין קנין לחצאין, כיון שקנין המסירה [או כסף] קונה גוף השטר והשיעבוד, וכיון שלא קנה השיעבוד [דעדיין חסר לו כתיבה ומסירה], נתבטל גם קנין גוף השטר, והוא באמת כיסוד דעה זו ברמ"א דהקנין מתבטל בכה"ג:

ומ"מ דעת בעה"ת שם דקנה הנייר לצור והיינו דיתפסנו בידו לטובתו למוכרו להלוה וכה"ג ככל תופסי שטרו' שלא קנו אותם לגוביינא, (כמבואר בח"מ סי' ס"ד) וקנינו נתפס בגוף הנייר כשאר מטלטלים, ולא סבירא לי' שיתבטל הקנין מחמת ביטול השיעבוד:

ד וראיתי להש"ך בחו"מ שהשיג על בעה"ת ועל רמ"א (שם ס"א ס"ק ה') שפסק דבמקו' דלא קנה השיעבוד אע"פ שנתן מעות אין החוז' מקבל מי שפרע, ותחל' נדבר ביסוד דינו של רמ"א, לפי מה שיישבו האחרוני' דבריו עיי' בקצה"ח ובנה"מ שם דלדידן קי"ל כר' יוחנן (ב"מ מ"ז:) דד"ת מעות קונות, ולכך החוזר במש"פ קאי, אבל בקניית שט"ח שלא קנו מעות דבר תורה, אין כאן מש"פ, ולענ"ד יש לדון ולחקור בזה הרבה, בב"מ (שם) פליגי ר' יוחנן ור"ל דר"י ס"ל דבר תורה מעות קונות, ור"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה דדריש או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד כו' ופרכינן עלי' דר"ל מהא דתנן ר"ש אומר כל שהכסף בידו ידו על העליונ', ומשני ר"ל אליבא דר"ש לא קאמינא (דר"ש ודאי ס"ל משיכה תקנתא דרבנן] כי קאמינא אליבא דרבנן וכו' ולכאורה הדבר תמוה כיון דר"ש ע"כ לא דריש קרא הכי מנא לי' לריש לקיש לדרוש מנפשי' קרא דלא כוותי', ואי משום דסמיך אדרבנן דפליגי עלי' הא לא אתפרש טעמייהו דבקרא פליגי, והא טפי עדיף למעט מחלוקתם בדרשא דאורייתא, ולמימר כר"י דבתקנתא פליגי, וקצת נלענ"ד ליישב לישנא דר"ל דנקיט משיכ' מפורשת מה"ת, הוה לי' למימר כלישנא דר' יוחנן ור"ל אמר דבר תורה משיכה קונה, ולשון מפורשת משמע שהדבר ממש מפורש בתורה, וזה לא שמענו דאידי ואידי בין נאמר מיד ליד קאי אמעות או אמשיכה, הכל דרך דרש הוא, דהכי כתיב ויקח את כל ארצו מידו ולאו משיכה היא, ונלענ"ד שדברי ר"ל יש להם פנים ע"פ הירושלמי (קדושין פ"א ה"ד) וחכמי' אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה מה טעמון דרבנן משכו וקחו לכם צאן, כמשמעות משיכה ממש [וזה צריך דקדוק עיי' בירושלמי פ"ג דמ"ק דאין למדין מקודם מ"ת, ומה"ט לא בעי למילף שם אבילות מיעקב ע"ש, וא"כ איך יליף כאן ממה שהי' קודם מ"ת, ואולי שאני כאן שמצות פסח נוהגת לדורות בכל פרטי', ומ"מ למאי דדרשינן (בכורות י"ג. ובש"מ) לעמיתך בכסף ולעכומ"ז במשיכה, א"כ יש לעיין אם קודם מ"ת הי' דינם כבני נח לענין קני' והדברי' ארוכים אכ"מ] ולפ"ז דברי ר"ל מתפרשים יפה דהיינו דקאמ' משיכ' מפורשת מה"ת כדכתיב משכו ועדיף טפי למדרש הכי, ומ"מ איצטריך לי' מיד ליד למדרש מינה דמשיכה קונה בכל הדברים המיטלטלי', ולא נחלק בין בהמה דקה לשאר מטלטלי' ולפ"ז יש לומר דר"ל לא חייש אי פליג ר"ש הדרשה זו מכח פשטא דקרא דמשכו כמו שנתבאר דבמכילתא פ' בא פי"א פליגי תנאי בהכי ואיכא דדריש לה למשיכה ותנאי אחרינא דרשו לה בפנים אחרי' ע"ש, וא"כ סובר ר"ל דמר"ש לא קשה, דס"ל כשאר תנאי דהתם ודוק] ודע דבירושלמי (פ"ז דשבועות ה' א') הובאה מחלוקת ר"י ור"ל, ויש שם ט"ס, והירושלמי צריך ביאור וזהו [בדין מינים דמהני בהו בשביעית מחשבה לעצים, שאין בהם קדושת שביעית, ואי חשיב עלייהו לאוכלין יש בהן קדושת שביעית, ותופסין דמיהן כדין פירות שביעית] המוכר מוכר לעצים והלוקח לאוכלין וחישב עליהן לעצים מה אנן קיימין אם כשנתן לו טעות ואח"כ משך דמי עצים נתן לו [שהרי המוכר הי' מוחזק וע"פ דעתו ורצונו המשיך ללוקח] אם כשמשך ואח"כ נתן לו טעות דמי אוכלין נתן לו [דבכה"ג בדעתא דלוקח תליא] כינן קיימין כשנתן לו מעות ואח"כ משך בפלוגתא דר' יוחנן ורשב"ל על דעתי' דר' יוחנן דו אמר המעות קונות [ומ"ש בירושלמי הגירסא אין המעות קונות ט"ס הוא כמבואר, דהא ר"י ס"ל מעות קונות דבר תורה, ור"ל ס"ל משיכה מפורשת מה"ת, ובירושלמי נקיט בהיפוך וע"כ ט"ס הוא כאן, ובב"מ (פ"ד) בירושלמי נקיט להדיא שיטת ר"י ור"ל לענין קנין כבש"ס דילן ע"ש, וגם השמועה הלזו אינה מתפרש אלא ע"פ הגירסא האמתית] דבר תורה דמי אוכלין נתן לו, [ודברי המפרש בזה לא מחוורין ע"ש] פי' כיון שטעות לחוד קונים מן התורה, א"כ בשעת נתינת הכסף הי' תלוי בדעת הלוקח על איזה ענין נתן הטעות נתפס אז הקנין שהרי אי אפשר למוכר לזכות במעות שנותן לו הלוקח, אם לא ע"פ דעת הלוקח, וכיון שדעתו הי' בנתינת הכסף לאוכלין לאו כל כמיני' דמוכר לקבל הטעות לענין קנין עצים, דלאו בדעתי' תליא מילתא, והוא לא הי' מוחזק, כיון שאז בנתינת הכסף הוא זמן תפיסת הקנין הי' הדבר תלוי בדעת הלוקח, על דעתי' דר"ל דו אמר [אין כצ"ל] המעות קונין דבר תורה, וא"כ הוחזק המוכר בטעות קודם שנתפס הקנין והטעות היו קנוים לו בין כך ובין כך כיון דלאו בהו הי' תלוי הקנין, ושוב כשהמשיך בדעתו הדבר תלוי באיזה ענין מקנה המקח ללוקח, ואם כן דמי עצים נתן לו כרצון המוכר ודוק היטיב:

ואבאר עוד סוף לשון הירושלמי, המוכר מוכר לעצים והלוקח לוקח לאוכלין הי' זה מעמיד וזה מעמיד ריבה כהדא ט"ס לענ"ד וכצ"ל ייבה כהדא, והוא לשון רגיל בירושלמי לפשוט איזה ענין ממקום אחר] אם המוכר תובע ללוקח יעשו כדברי הלוקח, ואם הלוקח תובע למוכר יעשו כדברי המוכר וכא כן, ופי' המפרשים שם דתליא מי מוחזק בשעת טענות, ואין לזה טעם, גם מה סיים וכא כן, אבל פירוש הירושלמי ברור דמספקא לי' אם זה אמר דוקא לעצים אמכור, וזה אטר דוקא לאוכלין אקנה ולא נגמר המקח, ואח"כ קנה סתם, ולא פירשו בשעת הקני' על דעת איזה מהם נגמר המקח, ופשיט לה מהתוספתא (פ"ב דקדושין) הביאה הרי"ף והרא"ש (שם פ"א סי' ט') המוכר חפץ זה אמר במנה וזה אמר במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו, ואח"כ תבעו זה את זה אם הלוקח תבע את המוכר יעשו דברי המוכר [כיון שהלוקח תבעו לגמור המקח, סתמו כפירושו שנתרצה לדעת המוכר] ואם המוכר תבע את הלוקח יעשו דברי הלוקח, ופשיט מינה הירושלמי וכא ר"ל אף כאן כן מי שתבע את חבירו ביטל דעתו ודעת חבירו ודוק וזה פשוט וברור לענ"ד]: (ה) וביישוב הדברים נקדים מחלוקת הראשונים בטעמי' דר' יוחנן דס"ל מעות קונות מהיכא יליף לה, רש"י בעירובין (פ"א:) כתב דיליף מדכתיב בפודה מן ההקדש ונתן הכסף וקם לו ק"ו להדיוט, והנ"י השיג על פרש"י וכן יתר הראשונים דהדיוט מהקדש לא ילפינן, והפ"י כ' דלא שייך כאן חומר לתלות בזה חשיבות הקדש, ולפי המתבאר בשיטת רש"י עיין תוס' שם בעירובין ד"ה דבר תורה] הא גופי' הוה טעמי' דר"ל דלא יליף הדיוט מהקדש, מכח חשיבותא דהקדש, והדברים טעמא בעו בשיטות ר"י ור"ל ויסוד דעתם ודעת ר"ש, ולענ"ד הדברים יש להם פנים בעה"י, דבאמת איכא סברא לומר דבהקדש לא תהני משיכה, דבסוגיא דנדרים (כ"ט.) אפלגו אמוראי אי קדושה פקעה בכדי, דהיינו במקדיש לזמן כגון שאמר זה עולה כל שלשים יום [ולאחר שלשים יצא לחולין] או בית זה הקדש כל שלשים יום לבדה"ב, דאע"ג דאחר הזמן לא הקדיש כלל, מ"מ א"א להפקיע הקדושה בכדי, עד שיכניס פדיונו להקדש תחתיו, עש"ה בכל הסוגיא באורך, ולההוא מ"ד האומר שור זה עולה כל ל' יום, גם אחר שלשים לא פקעה קדושתה, שאי אפשר להפקיע קדושה כ"א להכניס אחרת תחתי', ואז חלה ע"ז הקדושה, והראשונה יוצאת לחולין, ומעתה נאמר דאיך אפשר לקנות מהקדש במשיכה בלא מעות, נהי נמי דהתירה התורה לפדות במקומות שנאמר דין פדיון בהקדשות, מ"מ הא להאי מ"ד אי אפשר להפקיע קדושה בכדי, ואיך יקנהו ההדיוט ויוציאנו מרשות הגבוה כל שלא נתן תמורתו להקדש, הא קדושה לא פקעה בכדי [ומה שנתחייב תשלומיו להקדש פשיטא שאין זה חשוב הכנסת דבר תחת ההקדש, שהרי לא חלה ההקדש על שום דבר מיוחד] וא"כ להאי מ"ד טעמא רבה איכא שלא ללמוד הדיוט מהקדש שיקנה בכסף ולא נדרוש דבר הנקנה מיד דהיינו משיכה] דבהקדש אי אפשר במשיכה כמו שנתבאר, אבל בהדיוט עדיף לן טפי למדרש מיד ליד למשיכה, וכ"ש למה שנתבאר דאשכחן משיכה מפורשת בתורה:

אך כ"ז הוא למאן דס"ל קדוש' לא פקע' בכדי, אבל למ"ד קדוש' פקע' בכדי, וכיון דהתיר' התור' לפדות הי' אפשר לקנותו במשיכ' [והדמי' ישלם אח"כ] ופקעה בזה קדושתו [כיון שהתיר' התורה, הוה כמו במקדיש לזמן כשכלה הזמן ודוק] וכיון דגלי קרא דכסף דוקא קונה בו, שפיר ילפינן נמי הדיוט מיני' שיהא קנינו בכסף דוקא, כיון שאין לנו טעם לחלק ודוק, והשתא עדיף לן ללמוד מהקדש שכתבה התורה משפטו לאחר מ"ת מללמוד ממשכו הנאמר קודם מ"ת, [וכ"ש ע"פ היסודות שצדדנו שאפשר באמת הי' דינן אז כב"נ לענין קנין ודוק]:

ומעתה הדברים יתבארו לנכון בעה"י, דר"י דס"ל ד"ת מעות קונות לטעמי' אזיל, דס"ל בירושלמי (קדושין פ"ג ה"א) הרי זו עולה שלשים יום כל שלשים יום הרי זו עולה לאחר שלשים יום יצאת לחולין מאילי', דס"ל קדושה פקעה בכדי, ושפיר יליף הדיוט מהקדש לקנין כסף, וא"כ טעמא דר"ל נמי ניחא דאיהו ס"ל כשיטת אמוראי דנדרים שם דקדושה לא פקעה בכדי, ולא מצינו למילף הדיוט מהקדש, ועדיף לי' טפי למילף ממשכו שמפורש משיכה בכתוב כמשנ"ת:

ועפ"ז יתבאר יפה גם טעמי' דר"ש, ולא תקשי מיני' לר"ל, דבירושלמי שם מסיים הרי את מקודשת לי שלשים יום מקודשת [לעולם[ מה בין הקדש ומה בין אשה, מצינו הקדש יוצא בלא פדיון ולא מצינו אשה יוצאה בלא גט הן אשכחנן הקדש יוצא בלא פדיון כר"ש דר"ש אומר נכנסין ולא נותנין במקדיש שדה אחוזה ולא נגאלה, עש"ה] מבואר מזה דשיטת ר"ש ממש בזה כר"י דקדושה פקעה בכדי, ולפ"ז לדידי' שפיר ילפינן הדיוט מהקדש לקנין כסף, והיינו דמשני ר"ל אליבא דר"ש [כטעמי' וכשיטתי'] לא קאמינא דלדידי' ודאי כסף קונה, אבל מ"מ הא רבנן פליגי עלי' בערכין שם, וס"ל דנותנין דמיו, ולא אשכחן לדידהו הקדש יוצא בלא פדיון, וממילא ליכא למילף אליבייהו קנין כסף מהקדש, ומתוקם שפיר דרשה דקרא לענין משיכה ודוק היטיב בכ"ז:

ו ומעתה נחקור מה דין הקדש להקנות חובו להדיוט, כגון אם הקדיש אחד שט"ח שהוא לזמן פרעון ועדיין לא הגיע הזמ"פ, וההקדש צריך למעות ורוצה הגזבר למכור השט"ח [בשוי' עתה שלא הגיע עדיין זמנו לגבותו] אם הוא נקנה להלוקח בכסף לחוד [דלענין מקדיש חוב מחלוקת הפו' הוא אי בעי כומ"ס, יתבאר לפנינו בס"ד] שהרי מצינו כסף קונה מהקדש דבר כללי הוא, ולא הצריכתו תורה דבר אחר בשום קנין ולכך גם חובו של הקדש נקנה להדיוט בכסף לחוד והדבר מסתבר לענ"ד:

אלא שלפי היסוד שכתבנו לעיל, דהא דלא גמרינן הדיוט מהקדש לקנין כסף, היינו משום דבהקדש אי אפשר בענין אחר, יתחדש לנו בזה, דהא פשיטא דבהפקעת חוב מרשות הקדש, לא שייך לדון ולומר קדושה לא פקעה בכדי כיון דלא חלה הקדושה על שום דבר מיוחד, מה הפקעה שייך כאן וא"כ בחוב הקדש לפי מה שצדדנו דנקנה בכסף [מגזה"כ שכל דבר הקדש נקנה בכסף] שפיר יש ללמוד ממנו להדיוט דהא כאן הי' אפשר להקנותו בקנין אחר [כומ"ס[ בלא מתן מעות, ומ"מ גלי לן קרא דמיקני בכסף. א"כ ה"ה יש ללמוד להדיוט דחובו נקנה בכסף לחוד מה"ת ודוק:

וא"כ מה דפשיטא להו לרבותינו האחרונים ז"ל דבשיעבוד וחוב מדאו' לא מהני כסף אף לדעת הסוברים דמכירת שטרות דאורייתא כמש"ל לדידי מבעי לי טובא דלפי המתבאר בחוב וכה"ג כ"ע מודו דכסף מהני בי' מדאו', ואולי באמת רבנן אצרכוהו כומ"ס או קנין אג"ק, כמו שהפקיעו בכל מקום כסף לחוד במטלטלין והצריכו משיכה הכי נמי הצריכו בשטרות כו"מ: (ז) שוב ראיתי שזה אינו, דמטעם אחר א"א ללמוד הדיוט מהקדש לענין קניית חוב, בהקדם דברי הקצה"ח (סי' ס"ו ס"ק ב') דפשיטא לי' דמקדיש חוב שיש לו על אחר לא חייל הקדש, ולענ"ד הדעת נוטה דחל ההקדש, ותחילה נקדים דברי הש"ך (ס"ס שנ"א) דרמי דברי הרמב"ם וסוגיית הש"ס אהדדי, דבכל דוכתא קי"ל טוה"נ אינה ממון, ובנדרים (פ"ה.) מסקינן דטוה"נ ממון ופסק כן הרמב"ם שם, ותירץ הש"ך דבנדרים שאני דאפי' ויתור אסור במודר הנאה, ולענ"ד זה לא ניתן להאמר דהא הש"ס בנדרים שם להדיא מפרש טעמא דטוה"נ ממון ולכך חל עציו קונם, ומנא לן לחדש ויתור כי האי לאסרו אף למ"ד טוה"נ אינה ממון מה שלא זכרו הש"ס כלל: אבל לענ"ד הדברים מיושבין בדרך אחר, דהא בסוגיא דב"מ (י"ב:) מבואר דלמ"ד טוה"נ אינה ממון לא מיקניא בחליפין, ודעת הפוס' עוד דגדולה מזה דאפילו יורש אינה יורשה, הובא בהגהת רמ"א (חו"מ סי' רע"ו ס"ו) ועי' סמ"ע שם (ס"ק ט') דה"ה דאינו יכול ליתנה לאחר, ומ"מ מבואר הוא בסוגיא דערכין (כ"ט.) דיכול להקדיש טוה"נ ויליף לה התם מקרא דחל הקדש אטובת הנאה, הרי מבואר דאלים כח הקדש ולגבי' טוה"נ חשובה ממון, ולפ"ז למאי דקי"ל נדרים (ל"ה.) דיש מעילה בקונמות, וא"כ קונמות נמי חומר הקדש יש להן וכך פסק הרמב"ם שם, שפיר אסרינן בי' טוה"נ דיהבינן עליו חומר הקדש ודוק היטיב, והש"ס בנדרים שם לא נחית להכריע דין זה דקונם כהקדש להכי דייק דטוה"נ ממון, והאי דיוקא הוא למ"ד אין מעילה בקונמות, וא"כ לדידי' קונם אינו כהקדש ומדחייל קונם אטוה"נ דייק הש"ס דע"כ טוה"נ ממון אבל לדידן שפיר פסק הרמב"ם] אע"ג דבשאר דוכתי קי"ל טוה"נ אינה ממון מ"מ בקונמות דין הקדש יש לו לפי מה שפסק דיש מעילה בקונמות וחייל אטוה"נ כהקדש:

ולפ"ז הדבר מסתבר לכאורה, דחוב לא גרע מטוה"נ, שהרי ממון ברור יש לו ולדידן הא ודאי חוב עדיף מטוה"נ, דהא טוה"נ בהדיוט לאו בת מכירה היא כלל כמש"ל, ומ"מ בחובות יש להם קנין בהדיוט בשטר בכו"מ [ובע"פ אגב קרקע] ואיך נאמר דטוה"נ למ"ד אינה ממון קדושה חל עלי' וחוב גמור לא יחול הקדש עליו, לכאורה זה לא מסתבר, דודאי חוב עדיף מטוה"נ [ומ"מ נלענ"ד דכל האי דיוקא אינו אלא בהקדש גמור לבדה"ב, גמרינן לי' מדמהני הקדש בטוה"נ לבדק הבית, ה"ה נמי מהני בחוב אם הקדישו לבדה"ב, והא דאמרינן בכל דוכתא דמה שאינו ברשותו אינו יכול להקדישו היינו גוף הדבר כגון גזל ולא נתייאשו הבעלים, לא מהני הקדש בגוף החפץ, וכן חילק בקצוה"ח שם ותמה מכח זה על התוס' ע"ש, ויסודינו זה לכאורה מסתבר, דהרי כלום למדנו דלא מהני הקדש למה שאינו ברשותו, אלא מדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו קדש מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, והא מההיא דטוה"נ דבכור גלי לן רחמנא דמהני הקדש גם במה שיש לו זכות, אף שאינו ממון גמור לענין הדיוט, אלא שלפי דקדוק דברינו, כל זה מוכרח למ"ד טוה"נ אינן ממון בהדיוט, ומדמהני בה הקדש, כדגלי קרא, שפיר מצינן למילף מינה, גם לחוב דאע"ג דאינו נקנה בהדיוט [כ"א בתוקף כו"מ או אג"ק בחוב ע"פ כמש"ל], מ"ט מהני בי' הקדש, אבל למ"ד טוה"נ ממון גם בהדיוט, א"כ א"א ללמוד מזה לענין חוב, גם עלה בדעתי דאולי יש לדון ולומר דכי היכי דלמ"ד טוה"נ מטון לא גמרינן חוב מיני' להחשיבו ממון כטוה"נ, ה"נ למ"ד אינה ממון, נהי דגלי קרא גבי הקדש דמהני לטוה"נ מ"מ לא נלמוד חוב מיני' להחשיבו ממון גם בהקדש, וצע"ג בכ"ז, ומ"מ אף למה שצידדנו לומר דנילף חוב מטוה"נ אבל אין לכו לדון כן אלא בהקדש בדה"ב דגלי בי' קרא אבל לא בהקדש עניים, כמ"ש הפו' בסוגיא דספ"ד דב"ק, אין להאריך, הלא בספרתם]:

ומתבאר עוד מתוך דברינו דטוה"נ של הקדש נמי נפדית בכסף כמבואר בסוגיא דערכין שם ובדברי הרמב"ם (פ"ז מה' ערכין) והוא מהטעם שכתבנו דכללא כללה רחמנא דהקדש נפדה בכסף [ולהכי פרכינן בכל דוכתא מה לכסף שכן פודין בו הקדישות, ש"מ שאין שום דבר אחר מועיל או מצטרף להקדש לפדותו ודוק היטיב] וא"כ שפיר עולים דברינו שכתבנו לעיל דחוב של הקדש אם מפדין אותו, בכסף הוא נפדה, אלא שמ"מ הדבר מבואר שאי אפשר ללמוד הדיוט מהקדש לענין קניית חוב ושיעבוד שיהי' נקנה גם להדיוט בכסף לחוד מה"ת, דשאני הקדש דלגבי' חשיב חוב וטה"נ כשאר ממון גמור, ושפיר נקנה בכסף, דחשיב גבי הקדש דבר שיש בו ממש, משא"כ בהדיוט דלא חשיב כממון ממש [דהא מה"ט לא מהני שום שאר קנין בו אף חליפין וכיוצא] לא נקנה בכסף:

ובזה עולה פסקו של רמ"א כהוגן אף להפוסקים כר"ל דמשיכה קונה דבר תורה, ומש"פ מקבל בעד דברים ומעות, דהיינו במידי דבני מיקני נינהו בחד מהני דקרא, כסף או משיכה, משא"כ בחוב ושיעבוד דלאו ממון גמור הוא לענין קני' כמשנ"ת לא מקבל עליו מש"פ ודוק:

וכבר נתבאר דלדידן אף הנייר לא קני' אע"ג דהנייר הוה כשאר מטלטלי, מ"מ לא מקבל עליו מש"פ בין לר"י בין לר"ל, מטעם שכיון שנעשה הקנין על גוף השטר ועל השיעבוד ביחד, כיון שבטל הקנין לגבי השיעבוד נתבטל ג"כ לענין גוף השטר:

ח ועתה נבאר דברי בעה"ת שהביא הש"ך שם וחשבם לדברי טעות, ז"ל אין מוסרין אותו למי שפרע שהרי אין לו להחזיר את מעות המקח וכדלעיל, דניחא לי' לצור ואין בו משום אונאה וכדלעיל עכ"ל, ותמה הש"ך דפשיטא דהמוכר מחויב להחזיר את המעות אם אינו רוצה ליתן לו כתיבה המועלת כפי תנאי המכירה, ולא יכול הוא לומר ללוקח שקנהו לצור, ע"ש שהאריך: ולענ"ד דבריו מתפרשים בדרך נכון, כבר נתבאר דבעה"ת ס"ל דלא נתבטל כל הקנין והלוקח יכול להחזיק השטר ולטעון לצור כו', ולכאורה עדיין הי המוכר יכול לבטל המקח לדעת הסוברים דבביטול מקח יתר משתות אף המוכר יכול לבטל המקח, א"כ אם אינו נותן לו כתיבה, ויטעון הלוקח לצור, הרי יש בו אונאה יתר משתות ויכול המוכר לבטל המקח, אך אם היינו דנין כן הי' מקום לומר דחייב המוכר לקבל מש"פ, כיון שאם לא יחזור בו ויתן כתיבה ומסירה כאן אונאה ויתקיימו הדברים ומעות שנעשו במקח זה, וע"י חזרתו שב הענין לביטול המקח מה לי אם מבטלו בפשוטו שאין רוצה להמשיך לו בכל הדברים שתקנו במשיכה, או מבטלו במה שאינו נותן ללוקח כתיבה כתנאי מאמרו, סוף סוף הוא עקר קנין המעות וקאי במש"פ, לזה ביאר בעה"ת שאין הדבר כן, דודאי הטוען לצור אין כוונתו לצור ממש, אבל כוונתו להחזיק השטר בידו וגם בענין זה הוא שוה הרבה למוכרו להלוה, או לדחוק המלוה שיצטרך לגבות חובו והלוה לא ירצה לשלם לו בלא השטר, ויהי' מוכרח ליתן להלוקח מאי דיתפייס וכמו שזכרנו לעיל, אלא שפשוט שאינו שוה כ"כ כאלו הי' לו כומ"ס שאז הי' יכול לגבותו בשלימות, משא"כ עתה שאינו יכול לגבותו אלא שאם ירצה הלוה יקנהו ממנו וכדומה, ופשיטא שאין דמים אלו שוי בענין זה עולים לשוי' בכומ"ס, ואם היינו דנין בזה דין אונאה, עדיין הי' המוכר יכול לבטל המקח, כיון שבענין זה אינו שוה כ"כ ויש בו ביטול מקח ועדיין הי' חייב לקבל מש"פ, אבל כיון דקי"ל שטרות אין בהם אונאה, פשוט שאפי' הי' קונה שטר על ענין כזה שיהא תפוס בידו, ומחמת זה יתרצו המוכר או הלוה ליתן לו דמים בעד השט"ח, אפי' לא הי' שיווי תפיסה כזו עולה לכדי דמים שנתן בעדו ג"כ לא הי' מתבטל קנינו מצד אונאה, דכלל גדול הוא בידינו דשטרות הניקנין מצד הראי' שבהן, בין לגבותם ובין להחזיקם, כל שלא קנה על דעת תשמיש הנייר לבד אין בהם אונאה, א"כ אין המוכר יכול לבטל המקח מכח השיווי ודוק היטיב:

וכך הוא המשך וביאור לשונו אין מוסרין אותו [את המוכר] למש"פ שהרי אין לו [ר"ל אין בכחו של המוכר] להחזיר לו את מעות המקח [ולבטלו גם על קניית השטר עצמו] וכדלעיל, דניחא לי' [ללוקח] לצור, והיינו תפיסה כמשכון, ואע"ג דלא שוה כ"כ המקח קיים אם ירצה הלוקח ואין בו משום אונאה, וכיון דתחלה לא נתפס המקח בקנין המועיל אלא על שיווי זה וקנין שיווי זה לא איהו [המוכר[ קא עקר, דהא אם לא ירצה הלוקח לא יחזיר לו השטר אין כאן מקום לחייבו מש"פ, ודוק היטיב בכ"ז: (ט) והנה עלה בידינו דלדידן דקי"ל בשטר דגם לצור לא קנה, ע"כ מטעם דאין קנין לחצאין הוא, ובאמת הא בסי' ר"ג הביא רמ"א שלש מחלוקת בדבר, ואולם בין שטר לשאר שני דברים יש לחלק בפשוטו, דהתם שני דברים הם, אין האחד מתבטל בביטול השני משא"כ בשטר זה שאנו עסוקין בו, הוא חפץ אחד, השטר ושיעבודו, יש לומר דבחפץ אחד כיון שתחילת קנייתו הי' הוא ושיעבודו, כשנתבטל קנין השיעבוד מתבטל גם קנינו, ויש סמוכין לזה מדברי הש"ך חו"מ (סי' מ"ח ס"ק ב') שכתב בשטר שנמחל שיעבודו כיון שנתבטל לענין שיעבוד [לגבות מלקוחות] בטל כולו כו', והוא ממש כסברא זו, כיון שהשטר כולל שניהם בהתבטל דבר אחד מענינו כולו בטל ודוק, הרי שצדדנו דבחפץ אחד כ"ע מודו דאין קנין לחצאין, ובשני דברים הדבר שנוי במחלוקת כמבואר ברמ"א. עוד נלענ"ד דיש בזה דרך אחר הנוגע לנ"ד] דכ"ע מודים בו שאין האחד מתבטל בביטול השני, שהרי יש לנו לכוין ענינו של בעה"ת שהביא הב"י (סי' ס') הנותן מתנה לחבירו ממה שקנה וממה שיקנה לא קנה מה שיקנה, משמע דמה שקנה מיהא קנה, ונהי דמבעה"ת גופי' אין ראי' לפמ"ש דאיהו ס"ל יש קנין לחצאין, מ"מ צריכין אנו ליישב התוספתא שנסתייע ממנה בעה"ת כמ"ש הנוב"י:

ולפענד"נ חלוק נכון, דבדבר שאינו בידו יש בו שני פרטים, א) מה שאינו ברשותו כלל להקנותו, ב) שהרי הוא מקניהו כשיקנה כיון דמיירי בפשוטו בלא אמר מעכשיו, וע' תוס' קדושין (דף ס"ג. ד"ה כגון) והוה קנין לאחר זמן, ויש לעיין במה הקנה לו המתנה אם בק"ס הא אפילו הי' הכל בידו, והי' אומר קנה למחר לא קנה דהא הדר סודרא למארי', ועיי' כתובות (פ"ב.) ותוס' (יבמות צ"ג ד"ה קנוי לך) ובמשיכה הא לא משך, וא"כ הוה מצי התוספתא לאשמעינן דאפי' מה שבידו לא מהני בכה"ג, כיון דלא מיירי במעכשיו ודוק, ואפשר דמיירי בקבל ממנו פרוטה לקנין דזה מהני לאחר זמן כמ"ש התוס' שם, ובענין שכסף קונה אכמ"ל] ולפ"ז יש לדון ולומ' דע"כ לא פליגי במרדכי אלא במקנה בשעה אחת דבר שמועיל בו קנין עם דבר שאינו מועיל, אז אמרינן כיון שנתבטל לגבי האחד מתבטל גם קנין השני, אבל בכה"ג שהשני חלות קנינו לאחר זמן הוא, ואז יתבטל אם אין כח בקנין הקדום לחול עליו אין הקנין של עכשיו מתבטל כלל, כיון שעת' אינו קשור בו ולא הי' דעתו עליו עכשיו ודוק היטב:

י ובזה מתפרש יפה טעם התוספתא דבהקנה מה שקנה ומי שיקנה ולא אמר מעכשיו, לא קנה מה שיקנה, אבל מה שהקנה לו עתה קנה שפיר, כיון שקנין השני לא נעשה לחול עתה ודוק. והנה חלוק זה פשוט וברור לענ"ד שהרי יסוד הדין שיתבטל דבר שקנין נתפס בו מכח שכללו עם דבר שאין קנין חל עליו, הוא מסוגיא דב"ב (קמ"ג.) בקני את וחמור דפליגי שם אמוראי אי קנה מחצה או לא קנה כלל, והתם הי' קנינו ודעתו על חלות הקנין בשעה אחת להאדם וחמור, ויש ללמוד מזה בהקנה מעות [שאין קנין סודר קונה בם] עם חפץ בקנין סודר, שג"כ דעתו בחלות הקנין על שעה אחת, וכיון שלא חל הקנין סודר על המעות לא יחול ג"כ על החפץ, אב בהקנה מה שקנה ומה שיקנה [בלא מעכשיו כמו שבארנו] שפשוט דעתו חלות הקנין על מה שקנה מעכשיו, ומה שיקנ', יחול אז, מנין לנו שבכה"ג מתבטל כיון שהזמנים מחולקים אין לנו ראי' ע"ז משמועה דב"ב:

ומ"מ פשוט לענ"ד דכ"ז אם אמר שמקנ' לו מה שקנה ומה שיקנ', אבל אם אמר קנה מה שקניתי כמה שאקנ' ר"ל שהקנה לו ד"מ שתי בהמות אחת שיש לו ואחת אמר לו שיקנה, ואמר לו קנה בהמה זו כבהמה שאקנה שכזכייתך בבהמה שאקנה, כן זכה בבהמה זו שבידי, פשוט הוא דהיינו כמו קני את כחמור דפשיטא לן בסוגיא דב"ב דלא קני, וכמו דהתם לכ"ע לא קנה דהא תלה קנייתו שיקנה כחמור, וכיון שהחמור לא קנה הוא ג"כ לא קנה, הכי נמי כיון שאמר לו שיקנה מה שקנה כמו מה שיקנה, כיון שמה שיקנה ודאי לא קנה דהא אינו ברשותו, הכי נמי לא קנה את אשר בידו ורשותו, כיון שתלה אותו בקנין מה שיקנ', והארכתי בזה ליישב הקושיא החמורה שהעיר בתשו' נוב"י (ח"מ סי' כ"ח מ"ק) מדברי הנ"י פ' י"נ בהא דאמרינן שם (קכ"ח:) ש"מ שאמ' תטול אשתי כאחד מן הבני' נוטלת כאחד מן הבני' ובנכסי' של עכשיו ובבני' הבאי' לאחר מכאן, והקש' הנ"י הא הוה קני כחמור כיון שהבני' לא נולדו עדיין, ותירץ דהתם משום ירושה דממילא ע"ש, והנה זה אינו סותר לדברינו דאע"ג דלבנים שיולדו ודאי לא הקנה מעכשיו, מ"מ הקשה הנ"י אמאי מהני קנין האשה, ולדברינו הא חלקנו בין היכא שהדבר שקנינו לא חל הי' דעתו מעכשיו, מתבטל שפיר הקנין על דבר שעמו, ובין היכא דלא חל מעכשיו הקנין ההוא, אין זה מבטל דבר שנקנה עמו, דאלו אמר כאן תטו אשתי ואחד מן הבנים שיולדו, ודאי לא הי' מקשה כלום כיון שאין קנינם בזמן אחד כמו שכתבנו, אלא דהש"ס נקיט התם תטול אשתי כאחד מן הבנים שפיר הקשה הנ"י הא הוה כמו קני כחמור דקי"ל לא קנה, ובזה אין לחלק כמו שבארנו יפה בעה"י:

והמורם מדברינו לענין התחייבו' ערב על הקרן והריוח, הא ודאי על הריוח לא חל הערבות עד שיגיע הריוח ליד המתעסק, ואז חל הערבות כמו שכתבנו לעיל בביאור, ולא שייך בזה מעכשיו כלל, כיון דעיקר דינינו לומר דנעשה כאומר הלויהו לאחז"מ כמש"ל, דפשיטא דמההיא שעתא חלה הערבות, וא"כ בלא"ה גם לדעת הרמב"ם אין לבטל ערבות החוב מצד ביטול ערבות הריוח [אם הוא באופן שלא חל לדעת הרמב"ם כמש"ל] כיון שערבות החוב חל עתה, וערבות הריוח הוא לאחר זמן וכמו שנתבאר בס"ד: (יא) ואשר העיר כתר"ה שי' משם אביו הג' ז"ל לשון הש"ע באה"ע (סי' ק"ב) דלענין ערב לאשה בכתובת' פסק דכשיגרשנה ידירנה הנאה על דעת רבים, ובמקדיש נכסיו ומגרש את אשתו כתב ידירנה הנאה ולא הזכיר ע"ד רבים:

תחלה נראה ליישב גוף הדין שתמהו עליו דלא אתא כהלכתא דהא בערכין (כ"ג.) פליגי בזה ר"א ור' יהושע דר"א אומר ידירנה ע"ד רבים ור' יהושע אומר אינו צריך, ומפרש הש"ס דפליגי דר"א סבר אין שאלה בהקדש לכך חיישינן לקנוניא, ור"י סבר נשאלין, ואם איתא דקנוניא עביד הוה לי' לאתשולי על הקדישו, ויקשה מאוד על הרמב"ם והטור שפסקו כר"א, והא לדידן קי"ל יש שאלה בהקדש, וא"כ אמאי חיישינן לקנוניא, הא מצי לשאול על הקדישו, וכבר הארכנו ביישוב הדברים בע"ה במ"א:

ומה שנלענ"ד עתה, דלכאורה הדבר תמוה להאמין לו מכח סברא זו דהי' לו לשאול, הא לפי דעת רוב הפוסקים [וכך מבואר דעת הרמב"ם] מלוה ע"פ אינו גובה מהקדש דמים דהוה משועבדים, ולפ"ז ע"כ טריפת האשה הוא מכח שטר כתובה, וא"כ אמאי לא נימא שירא הוא לשאול על הקדישו לפי שיש עליו מלוה ע"פ וכשישאל יהיו בני חורין ויטרוף הבע"ח, לכך עושה קנוניא זו דגירושין, וליכא למימ' דמיירי שידוע לנו שאינו חייב לשום אדם שזה דבר א"א להגלו', וכמ"ש הש"ך (בחו"מ סי' ל"ז ס"ק ד') ועיי' שם ס"ק י"א ואיך נסמוך על סברא זו דשאלה, ואין לומר דעדיין לא הי' לו לעשות הקנוניא, אלא יגרש את אשתו וישאל על הקדישו [או ישאל תחלה ואח"כ יגרשנה] והיא תטרוף בשטר הכתוב', הא ליתא, דקי"ל כה"ג מלוה ע"פ מוקדמת קודמת למלוה בשטר מאוחרת משום דשיעבודא דאורייתא, כמבואר בח"מ (סי' ק"ה) ודלמא המלוה ע"פ מוקדמת לכתובה, ואיך אפשר לו לתקן טובתו ע"י שאלה, עד שנדון שהוא מגו גמור:

יב ולענ"ד ע"פ יסוד זה הכריע הרמב"ם והטור דהסוגיא דערכין או דסברה שיעבודא לאו דאורייתא, וא"כ מלוה ע"פ אינה קודמת למלוה בשטר מאוחרת, ובאמת בירושלמי (רפ"ה דגיטין) מבואר כן דמלוה בשטר קודמת בכה"ג ע"ש ועיי' פ"מ שם, ושפיר יכול לתקן ענינו על דרך שכתבנו, ותגבה האשה בשטר כתובתה, או דסברה הסוגיא דמלוה ע"פ גובה גם מהקדש, וא"כ אין חלוק בין נשאל על הקדישו ללא נשאל, אבל לדידן דקי"ל שיעבודא דאורייתא [ולדעת הפוסקים באמת מחלוקת תנאים הוא אכמ"ל] וקי"ל נמי דהקדש כמשועבד אין מקום למגו דשאלה, לסלק חשש קנוניא, ולכך פסקו הרמב"ם והטור דידירנ' הנאה:

אלא שיש לנו לדון עוד קצת לדעת הפוסקים דמלוה ע"פ אם קדם המאוחר וגבה מה שגבה גבה [וכ"ש מלוה בשטר מאוחרת שגבה] עדיין הי' לנו להגבות' כתובתה אחר הגירושין בלא הדרא, ואי משום שמא קנוניא הוא עושה למה לו לעשות עתה קנוניא בדרך איסור, הלא יש לפניו דרך ישרה בהיתר, שישאל עתה על הקדישו [דפשוט לענ"ד דגם בתר הפדיון מהני שאלה בהקדש ולא הוה כההיא דשבועות (כ"ח.) אכלה כולה [לככר שנשבע עליו] אין נשאל עליו כיון דלא מהני היתר נדרו למשרי לי' מידי לא מהני שאלה, ואידך נמי לא פליג עליו אלא משום דבמזיד מחוסר מלקות, ובשוגג מחוסר קרבן, וזה לא שייך בהקדש פדוי שהרי מ"מ יש נ"מ בגוונא טובי בין חולין גמורים ובין הקדש פדוי, גם נ"ט לענין הפירות שנלקטו קודם פדיון, שיצאו לחולין ע"י שאלה, וגם בפשוטו מהני השאלה להפקיע הקדושה מדמי הפדיון שנפדה ההקדש, והרי אף בבע"ח הטורף מהקדש מכח שיעבודו הקדום, קי"ל מוסיף עוד דינר להקדש ופודה כו', שנשאר עכ"פ דינר להקדש, וא"כ מהני שאלה לדינר ההוא ודוק היטיב) ולא יוכל עתה הבע"ח דמלוה ע"פ לטרוף כיון שכבר גבתה האשה בשטרה, ויתוקן לו הכל בהיתר לעמוד בנכסי', וא"כ כשירצה להחזיר' הי' לנו לומר דסוף סוף יעשה בהית', ואולי נאמר דיש לחוש מאחר דכבר יהיו הנכסים בידה ולאח' הגירושין לא טרח לשאול ולאהדורי ע"ז, שהרי התוס' שם הקשו מהא דאמר רב הונא שכ"מ שהקדיש נכסיו שאמר מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש, אבל בבריא חיישינן לקנוניא ולא אמרינן למה לו לעשו' קנוניא ישאל על הקדישו, ותירצו דקנוניא בדבר קל [הודאתו[ עביד ולא יטרח לשאל על הקדישו אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד עש"ה, ולפ"ז בנ"ד שכבר נעשה הגירושין ודאי לא יטרח לשאול וזה ברור לענ"ד ודוק: ולפ"ז יש ליישב ברווחא בעה"י לשון הש"ע, דבהדרה לא בעינן עכ"פ ע"ד רבים, דאם באנו לחוש שישאל על הדר' זו, הלא אם ירצה לטרוח לחזר לשאול, ימצא לו פתח הגון גם לענין הקדש ע"ד שכתבנו, ולמה יעשה הקנוניא, כיון דסוף סוף טרח לשאול ואין להאריך, עכ"פ הדברי' בעצמותם נכונים בסברא ובטעמא בס"ד:

יג ומה שפלפל כת"ר ביישוב דברי התוס' בנד' מ"ו ע"פ דברי האו"ת, דבריו נכונים לפי הצעה זו, אבל גוף דברי התומים שם (סי' ע"ג ס"ק ו') שכתב דברגע אחרונה של משך הנזירות לא מהני שאלה, למ"ד (בשבועות כ"ח) אכלה כולה אין נשאל ה"ה בנזיר ברגע של סוף משך הנזירות אינם מובנים, דבנזיר אפילו עברו ימי נזירותו עדיין נשאר עליו איסור טומאה ויין עד שיזרק עליו אחד מן הדמי' ועדיין מהני שאלה, ובזה נסתר תירוצו שם עש"ה, ודבר זה נעלם מהמחבר נחלת יהושע (ח"א סי' י"ד דף מ"ג ע"ד ד"ה ובמ"א, וח"ב סי' ז' דף י"ט ד"ה ובזה) ע"ש ודוק. ידידו דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה