אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן קד

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן קד

שו"ת עמודי אור - סימן קג

וואלקאוויסק שאלה ראובן לוה משמעון מנה, ובו ביום שאל מלוי חפץ שוה מנה ואחר ימים נאנס החפץ אצל ראובן, ובהגיע זמ"פ של שמעון באו שניהם שמעון ולוי לגבות מראובן ולא הספיקו נכסיו כ"א לסילוק אחר מהם, מה דינם:

א תשובה, מילתא דא צריכא עיונא, והנה לכאורה אף ששניהם קבל ראובן מהם ביום אחד, מ"מ שיעבודו של שמעון בעד ההלואה קודם לשיעבודו של לוי, דהא לשמעון נשתעבדו נכסיו משעת ההלואה, אבל ללוי לא נשתעבדו עד שעה שנאנס, דגרסינן בב"ק (קי"ב.) אמר רבא הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשים בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסין כסבורים של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, איכא דמתני לה [הניח להן אביהן אחריות נכסים חייבין] ארישא דאם מתה נהי דאינהו לא אשתעבוד על אונסי' לשלם מנכסיהם, מ"מ לאביהם נשתעבדו נכסיו משעת שאלה על כל אונסין שיבאו בכל ימי שאילתה] ואיכא דמתני לה אסיפא בטבחוה ואכלוה דמשלמים דמי בשר בזול, אם הניח אביהם אחריות נכסים חייבים לשלם כל דמי', משום דחשבינן לה פשיעה לגבי האב שלא צוה להם שפרה זו שאולה ועיין בפו', מאן דמתני לה ארישא כ"ש אסיפא, ופליגא דרב פפא דס"ל לרב פפא דחיוב אונסין דשואל אתא משעת האונס, ולא משעת שאלה] מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא [דמתה כדרכה] לא (דלא אמרינן אשתעבד נכסים דלא רמי חיוב אונסין על השואל עד שעת אונסין, והכא כי אתניסא לית' לשואל והני לא קבול עלייהו מידי רש"י] והיינו דרב פפא דאמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבוא לידי איסור שבת, היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור [אף מן הקרן עי' בפרש"י] שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחד, אלמא דמשעת הוצאה מרשות בעלים בטביחתה חיובא דידי', ולא משעת שאילה, מדפטר אשעת טביחה משום קים לי' בדרבה מיני', מתבאר מסוגיא זו דלהפו' דמשעת אונסין אשתעבוד נכסי אז מתחיל השעבוד נכסים של המשאיל, כלישנא בתרא דרבא (ב"ק קי"ב.) וכדעת הרא"ש ויתר הפוסקים, וכ"פ בש"ע (סי' שמ"א ס"ד) וכיון שלשמעון קדם השיעבוד נכסים, ודאי דהוא קודם לגבות מלוי:

ב ואולם דעת הרמב"ם בפ"א מה' שאלה (וכ"ה דעת הרי"ף והסמ"ג שם) לפסוק כלישנא קמא דמשעת שאלה אישתעבוד נכסי שואל, וא"כ שניהם שווים בשיעבודם, אך כבר תמהו רבותינו נ"נ על הרמב"ם שדבריו סותרים זא"ז דהא בש"ס שם אמרינן דמאן דמתני ארישא דמשעת שאלה אישתעבוד נכסי] פליגי אדר"פ דאמר היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באים כאחד, והיינו ע"כ דשיעבוד נכסים הוה משעת אונסים, והרמב"ם פסק כל"ק ופסקה נמי לדרב פפא בפ"ג מהל' גניבה:

וראיתי להתוס' בב"ק (י"א. ד"ה אין שמין) בהא דפליגי התם אמוראי איכא מ"ד דאין שמין [השברים[ לא לגנב ולא לגזלן אבל לשואל שמין ואיכא מ"ד דאף לשואל אין שמין, ופירשו התוס' דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים, ומ"ד אף לשואל היינו דס"ל דשואל נמי קנאו משעה שהוציא מיד בעלים, והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן, ופשטן של דברים דפלוגתייהו בשואל היינו פלוגתא דתרי לישני דרבא דפשיטא דללישנא בתרא דרבא ליכא למימר דקנאו משעת שאלה, דא"כ ודאי אז נשתעבדו הנכסים בדמי הכלי ודוק, וביותר ביאור נאמר דהש"ס מייתי שם מדרב דס"ל אף לשואל אין שמין דההוא גברא דשאיל נרגא מחברי' תברא אתא לקמי' דרב א"ל זיל שלים לי' נרגא מעליא ש"מ אין שמין ורב כהנא ורב אסי אמרו לי' לרב דינא הכי ושתיק כו' ע"ש, והנה בב"מ (ס"ט:) גרסינן ספינתא אמר רב אגרא ופגרא, מותר להשכירה ע"מ שאם תשבר ישלם אותה השוכר, אמרו לי' רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא אי פגרא לא אגרא שתיק רב אמר רב ששת מ"ט שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישראל כו', אבל אמרו השם פרה ואמר לו הרי פרתך עשוי' עלי בשלשים דינר ואני אעלה לך [בעד שכר מלאכתה] סלע בחדש מותר לפי שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה, שאם יוזלו פרות משלם כשווי' בשעת מיתה, וגבי ספינה נמי ישלם כשעת שבירתה, והואיל ולא מקבל עליו יוקרא וזולא שרי, אמר רב פפא הילכתא ספינה אגרא ופגרא, לפי המתבאר נלענ"ד בביאור השמועה, דהוה קשיא להו לרב כהנא ורב אסי לרב כי היכי דאקשו לי' הכא בב"ק, כיון דלדידך שמין לשואל, וה"ה לשאר שומרין כדי תנאם וענינם, אלמא סבירא לך דמשעת משיכה קנוי הוא להשומר, ונהי נמי דמשלם כשווי' דשעת שבירה, מ"מ הא פשיטא שהשכר בעד תשמיש הספינה הוא עולה בעד כולה, לא בעד מה שהיא שוה יותר בשעת שנטלה השומר מבשעת שבירה, וכיון דכדי דמיו בשעת שבירה קני לה השומר מתחלה, איך ישלם להמשכיר שכר תשמיש כולה, הא לדידך קניי' [בדמים אלו ששוה בשעת שבירה] משעה ראשונה, ונמצא מקבל שכר השכירות בעד המתנת מעותיו והוי רבית, ותמהו ע"ז רב כהנא ורב אסי כדאקשו לי' בסוגיין הכא בב"ק אי אגרא לא פגרא, ועכ"פ תרתי מילי דרב אלו סתרי ורב שתיק התם כי היכי דשתיק להו הכא, והבן, ורב פפא מסיק כטעמי' וכהלכתי' דאגרא ופגרא. דהא לדידי' חיוב תשלומין בא בשעת שבירה, ועד השתא כולה דבעלים הואי, ושפיר שקיל כולי' אגרא, ודוק היטיב כי הדברים מכוונים בעה"י, הש"ס פסק התם דלשואל שמין ויש מזה סיוע גדול לדעת והרא"ש ודעימי' שפסקו כלישנא בתרא ותגדל התימא יותר על הרמב"ם שפסק בפ"א מה' שאלה דלשואל שמין ומ"מ פסק כל"ק דרבא:

ג הן אמת שיש כאן בדין זה מקום עיון לדעתי הקלושה דנלענ"ד דשולח יד בפקדון דין גזלן יש לו ואין שמין לו והכי משמע פשטא דש"ס בכל דוכתא דגזלן קרינן לי', וכן הוא מבואר לשון הטור וש"ע (סי' רצ"ב ס"ה) השולח יד בפקדון על ידו או ע"י שלוחו ה"ז גזלן ונתחייב באונסין ונעשית הגזילה ברשותו ומשלם אותה כדין הגזלנים שיתבאר בהל' גזילה ע"כ, הרי ברור מללו כמ"ש, אלא דקשה לענ"ד מזה בסוגיא דב"מ (מ"א:) רבא אמר לא תאמר שליחות יד לא בש"ח ולא בש"ש ותיתי משואל, ומה שואל דלדעת בעלים קעביד שכל הנאה שלו ושולח יד נמי כל הנאה שלו רש"י] שלח בה יד [לעשות מלאכתו רש"י] חייב ש"ח וש"ש [השולחין יד לעשות מלאכתן שלא לדעת בעלים, רש"י] לכש"כ כו' עכ"ה, וקשיא לי הא אי הוה ילפינן משואל לא הוי מחייבינן בהו בשליחות יד [שזהו ענין אחר לא דמי לשאר גזלן דאיהו מתחייב ע"י שלוחו דרבי רחמנא שלוחו של אדם כמותו לענין שליחות יד, ולא לענין גזלן, וכן בהטה החבית ליטול ממנה רביעית ועוד נ"מ טובי עיי' קצה"ח שם] אלא כמו בשואל, והי' דינן לשום לבעלי' השברים, מש"ה הא איצטריך קרא לחיובי בה שליחות יד לאוקמינהו אדינייהו:

ד ולהביא כ"ז לכלל יישוב בס"ד נקדים דעת הרמב"ן (הוא בח"מ ס"ס ל"ט.) שאם הלוה כתב השטר מרצון המלוה ושיעבד לו נכסיו אין המלוה יכול לחזור ומחוייב להלוות לו, כיון שקנה שיעבוד נכסיו של הלוה יעו"ש, והרשב"א הקשה ע"ז מסוגיא דקדושין (מ"ז:) דפליגי תנאי אי מלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה, כ"ז שלא הוציאה הלוה אם יכול המלוה לחזור ליטול מעותיו, הרי מבואר דאף ע"ג דהמעות ביד הלוה, וממילא נשתעבדו נכסיו למלוה למ"ד שיעבודא דאורייתא, מ"מ יכול המלוה לחזור בו לההוא תנא, [ואידך נמי לא פליג אלא בדאתו ליד הלוה] והגאון בעל פ"י בחי' תירץ שדברי הרמב"ן אינם אלא כשעשה הלוה שיעבוד גמור בשטר אז ממילא נתחייב המלוה ליתן מעותיו, משא"כ התם דמיירי במלוה ע"פ, ודאי דנדון כן דכ"ז דיש למלוה רשות לחזור לההוא מ"ד עדיין לא נשתעבדו נכסי הלוה יעוש"ה:

ועדיין יש לדקדק בסוגיא זו דקדושין, דמייתי עלה הא דאמר רב הונא השואל קורדם מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו, לימא כתנאי אמרה לשמעתי' [דלתנא קמא מלוה לא קיימא ברשות מלוה לחזרה וס"ד דה"ה לשאלה] ומשני עד כאן לא פליגי אלא במלוה דלא הדרה בעינא, אבל שאלה דהדרא בעיני' לכ"ע ברשות בעלים קיימא לחזרה וכרב הונא, והנה התוס' בב"ק (ע"ט ד"ה תיקנו) הכריחו בעיקר מילתא דרב הונא דלאונסין ודאי מתחייב משעת משיכה, אלא לקנות לענין חזרת המשאיל שלא יוכל המשאיל לחזור עד סוף זמן שהשאיל לו, הביאו שם דשלש מחלוקת בדבר, דרב חסדא ס"ל תיקנו משיכה בשומרין והוא מדרבנן דמשעת משיכה קני' השואל להיות בידו לתשמישו כל ימי משך שאלתו, ולא יוכל המשאיל לחזור, ולר"ה אף מדרבנן לא תיקנו משיכה לענין חזרה אלא אם ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו, ורבי אמי ס"ל דמדאורייתא מהני משיכה גם לענין חזרה ע"ש, ולפי המתבאר מדבריהם לכאורה משמע דכל זה בקנין משיכה, אבל בשאר קנינים דהיינו חצר או יד דקנו בכל התורה כולה, ודאי דקנו גם בשאלה לענין שלא יוכל המשאיל לחזור בו עש"ה:

ולפ"ז תיקשי בסוגיא דקדושין דאטו גבי מלוה נימא דמיירי בלא באו המעות לתוך ידו או רשותו של מלוה, אתמה ואמאי ס"ל לההוא תנא דמצי הדר בי' הא בכה"ג לכאורה אף ר"ה מודה ודוק, והא דכתבו התוס' בפשיטות דלרב הונא לא קני' במשיכה כלל, ולרב חסדא לא קני' אלא מדרבנן דס"ל משיכה במטלטלין קונה מדרבנן ולא מדאורייתא, ולמה לא קנה הקורדם בקנין יד. דלכאורה יד קונה לכ"ע אף לרבי יוחנן דדבר תורה מעות קונות, לפי דבריהם בפשוטם נאמר לחלק כמ"ש הפוסקים דיד לא קנה אלא החלק הנכנס כולי לתוכה, אבל מה שחוץ לידו לא קני יד. והלא הקורדום אינו נכנס כולו לתוך ידו, ונצטרך לדחוק ג"כ דאיירי דלא הכניסו לחצירו, דהא חצר ודאי קונה לכ"ע ולפנינו יתבאר בעה"י כל דקדוקים אלו בדרך נכון:

ה ומצאתי ראיתי בחי' ריטב"א שם שעמד בכעין זה בסוגיא זו ותירץ בשם מורו דקנין משיכה לא מהני אלא בקונה הגוף, אבל בשאלה ודכוותה שלא קנה הדבר אלא לתשמישו לא מהני קנין מדאורייתא, וגם הא דביקע בו קנאו נמי תקנתא דרבנן הוא עש"ב, ובאמת הא דביקע בו לא מהני מדאורייתא סוגיא ערוכה היא בקדושין (כ"ב:) דחזקה לא מהני במטלטלי, ובדבריו ז"ל נתיישב גם מה שהקשינו, דבאמת בכה"ג לקנות הדבר לתשמישו לחוד גם חצר ויד לא מהני, דלא מצינו קנין כזה בתורה כמ"ש הריטב"א ז"ל ותקנתא דרבנן בעלמא הוא דמהני לדידן, ועדיין הדבר צריך תלמוד דסברת הריטב"א ז"ל שכתב לענין משיכה לא שייך אלא למ"ד ד"ת מעות קונות, אבל לר"ל דס"ל (ב"מ מ"ז:) משיכה מפורשת מה"ת ויליף לה מקרא דכתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, והא בב"מ (נ"ו:) ילפינן מהאי קרא דוכי תמכרו דשכירות נמי יש לה אונאה משום דשכירות ליומא ממכר הוא, וא"כ בהאי קרא שכירו' מטלטלין נמי כתיב [וכמ"ש התוס' דמתיבת ממכר דמייתר ילפינן לה ע"ש] וא"כ ע"כ בהאי קרא נילף נמי דשכירות מטלטלין ניקנין מיד ליד, באופן דלמ"ד משיכה מפורשת מה"ת, הדבר מבואר דמהני קנין משיכה גם בכה"ג, ומ"מ כ"ז הוא בקנין משיכה דגלי לן קרא, אבל בקנין חצר ויד דעיקר ילפותא בהו מנתינה דגט וגניבה (ב"מ י':) והני קנין הגוף נינהו, שפיר נוכל לומר ולקיים סברת הריטב"א דקנין לתשמיש לא מהני מה"ת ודוק היטיב:

ו והנה בירורן של דברים לענ"ד דודאי שיתחייב השומר באונסין כ"ע לא פליגי דבמשיכת החפץ מתחייב, דהא גלי לן קרא כי יתן איש אל רעהו דבנתינה לחוד מתחייב השומר, וכי היכי דיליף ר"ל לקנין משיכה, ה"נ נילף ממשמעותא דכי יתן לענין דין השומרים שמתחייבים במשיכה, אמנם לענין שיזכה השומר בדבר הנמסר לו שלא יוכלו הבעלים לחזור בזה אין לנו מקרא בדין השומרים, ואזלינן בקניי' זו בתר כל דיני התורה בקניית מטלטלי לכל חד כדאית ליה ודוק היטיב:

ובזה יבואו הדברים אל נכון בס"ד דר"ה לטעמי' דס"ל (ב"מ מ"ז.) דבר תורה מעות קונות, ומשיכה במטלטלי תקנתא דרבנן היא, ולהכי ס"ל בשואל קרדום דלא קני' לי' לחזרה במשיכה כסברת הריטב"א, וממילא גם קנין חצר ויד לא מהני בי' כמשנ"ת, וס"ל דבהא לא תיקנו רבנן משיכה ולא מיקני אלא בתשמיש וגם זה מדרבנן כמשנ"ת], ושפיר מייתי מינה הש"ס גם לענין מלוה, והנה לפי מה שנתבאר לא שייכא סברת רב הונא אלא בשאלה דהדרא בעינה ולא קני לה אלא לתשמיש, אבל במעות מלוה דקני להו לגמרי ודאי דלרב הונא נמי לא מצי הדר [ומאן דס"ל דמלוה ברשות בעלים קיימא לחזרה, ע"כ מטעמא אחרינא הוא, ולא מתורת קנין אתא עלה, דהא במלוה ודאי קני להו לגמרי ודוק] והיינו דדחי הש"ס אימר דאמר רב הונא בשאלה דהדרה בעינה הוא דלא קני משיכה אבל מלוה דלא הדרה כו':

ז ומתוך מה שכתבנו יתבאר, דלפמ"ש לעיל בשם הפ"י דכל זמן דקיימא ברשות בעלים לחזרה לא נשתעבדו נכסי השומר, א"כ ממילא לר"ה לא נשתעבדו נכסי השואל עד שעת ביקוע, ומשעת ביקוע נמי מדרבנן הוא דנשתעבדו נכסיו, דהא מדאורייתא עדיין ברשות בעלים קיימא לחזרה, וממילא אין כאן שיעבוד מה"ת כמשנ"ת, ומינה נמי לדידן דקי"ל כרב חסדא דתיקנו משיכה בשומרין, מ"מ הא מדרבנן הוא, דאנן קי"ל כר"י דדבר תורה מעות קונות, וא"כ מה"ת יכולים הבעלים לחזור, וכבר ביארנו דאף קנין חצר ויד לא מהני, ולעולם ברשות בעלים קיימא לחזרה, ונשמע מינה דאפילו נימא כלישנא קמא דרבא דנכסי שומר נשתעבדו משעת משיכה, מ"מ מדרבנן הוא דהא מדאו' לא נשתעבדו הנכסים כ"ז שיכולים הבעלים לחזור וכמשנ"ת:

ח ומעתה יתבארו פסקי הרמב"ם כהוגן בס"ד דודאי הא דפסק בפ"א מה' שאלה דנשתעבדו נכסי השואל משעת שאלה היינו מדרבנן, ולפ"ז לא תיקשי למה פטרו בטבחה בשבת, דהא מדאורייתא באמת לא נשתעבדו הנכסים וקני לה לבהמה בחיוב מיתת ב"ד [עיין סנהדרין ע"ב: בדמים קנינהו ודוק] ולהכי פטור, [והנה ביסוד זה נפלנו ברבוותא אם מועיל קנין דרבנן להפקיע דבר שהוא דאורייתא עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר באורך בזה, שדעתו ז"ל שאין כח ביד חכמים רק להפקיע זכות האחד, ולא להכניס לרשות אחר ע"ש, ולענ"ד בנ"ד כ"ע מודו דיסוד הדבר לפי המתבאר דמדאורייתא חיובא דשומר ושיעבוד נכסיו משעת האונס, אלא דרבנן תיקנו שיקנוה לו לחזרה משעת משיכה באופן דחיובא דידיה דשעת ההפסד, יתחיל משעת משיכה, והיינו דאקדמוהו רבנן להתחלת זמן חיובו, אבל בטבחה בשבת, דאי אזלינן בתר שעת ההפסד לא יתחייב כלל משום דק"ל בדרבה מיני', א"כ מצד תקנת חכמים יתחדש עליו חיוב, מה שלא הי' חייב כלל מדינא דאורייתא, מנין לכו שתיקנו כאן חכמים כן, אנו נאמר שהם לא תיקנו כאן אלא הקדחת חיובו, ולא חיוב מחדש וזה נכון לענ"ד ודוק]:

והא דאמרינן בסוגיין ופליגא דרבא אדר"פ, היינו לפי הדרך שביארנו דכ"ז הוא למ"ד ד"ת מעות קונות, א"כ אין כאן שיעבוד נכסים מה"ת משעת משיכה, אבל רבא ס"ל (בב"מ מ"ח.) כר"ל דמשיכה מפורשת מה"ת, ולדידי' אם נאמר דמשעת משיכה אישתעבוד נכסי ודאי מדאורייתא הוא דהא לא מצי הדר בי' מה"ת אלא דמ"מ פליגי הני תרי לישנא אם יש שיעבוד נכסים משעת שאלה, כיון דכ"ז דאיתא הדרא בעינא בהכי איפלגו הני תרי לישני אי אישתעבוד נכסי משעת משיכה או רק משעת הפסד ודוק] ושפיר קאמר הש"ס דפליגא אדר"פ דלדידי' ודאי אם טבחה בשבת חייב ודוק:

ולענין קניית השברים לפי המתבאר דמדרבנן היא התחלת השיעבוד משעת משיכה, אבל מדאורייתא לא קני' קודם ההפסד, אין לנו קושיא בדברי חכמים אם לענין קניית השברים אוקמוה אדאורייתא, דלא לקנינה לדבר השאול מתחלה ומחזיר השברים לבעליו, ומעתה יתיישב מה שהקשינו מסוגיא דב"מ (מ"א.) לענין שליחות יד, דודאי לדידן דקנינו משעת משיכה הוא מדרבנן שפיר יש לומר דשמין לשואל דלענין זה לא תיקנו רבנן ואוקמוה אדאוריית', אבל התם רבא אמרה ולדידי' [ללשנא קמא דס"ל אליבי' דמשעת שאילה אישתעבוד נכסי'] ודאי אף לשואל אין שמין שפיר דייק לא ליכתוב רחמנא שליחות יד בש"ח ובש"ש ותיתי משואל ודוק:

היוצא מכלל דברינו דאף לדעת הרמב"ם ודעימי' דמשעת שאלה אישתעבוד נכסי שואל מ"מ מדרבנן הוא, וא"כ לענין שאילתינו הדבר ברור גם לדעת הרמב"ם דהמלוה ששיעבודו מה"ת מיום הלוואתו קודם לגבות להמשאיל ששיעבודו מיום ההוא הוא מדרבנן וכה"ג כתבו הפו' בכ"מ:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה