אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן צז

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן צז

שו"ת עמודי אור - סימן צו

שאלה סוטה שנסתרה ומת בעלה קודם שתשתה, שדינה (בדתנן בריש סוטה) שחולצת ולא מתייבמת אם עבר היבם ובא עלי' אם קנאה ונפטרת ממנו בגט בלא חליצה, וכן הצרות שלה אם נפטרו בביאתה או לא:

א תשובה, דעתי העני' בזה דלא קנאה, דהא קי"ל בסוטה ספק נמי טומאה כתיב בה (סוטה כ"ט.) ובסוגיא שם מפקינן דאסורה ליבם מק"ו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, ופרכינן אי הכי חליצה נמי לא תבעי, ומשני אלו אית' לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי בעיא חליצה, והנה כי האי ק"ו גופי' דרשינן ביבמות (י"א:) במחזיר גרושתו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, ושם הסכימו הפוסקים [המ"מ וכן הוא בחי' רשב"א, והכי מסיק הב"ש בא"ע סי' קע"ד ס"ק ד', וכ"כ בפשיטות הבית מאיר עש"ה] דביאתה לא קניא כלל דמדאורייתא לא חזיא לביאה, ואע"ג דהפוסקים הזכירו בדבריהם רק שלא לפטור הצרה בביאתה, נלענ"ד פשוט שאף היא לא נקנית כלל בביאתה, ולא מיפטרא בלא חליצה, שאין מקום לחלק ופשוט הוא] ומעתה הדין נותן דסוטה ספק נמי דינה ממש כמחזיר גרושתו, כיון דמק"ו כי האי מדחיא מיבום וטומאה נמי כתיב בה, ועיין היטיב בדברי הרא"ש ביבמות פ"א (סי' ד' ה' ו') מתבאר יפה דסוטה ספק ומחזיר גרושתו שוים בדינם, דלדידי' טומאה דתרווייהו לא מחוורא מקרא, והק"ו אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, שייך בתרווייהו למדחינהו מייבום ודוק:

ב ויסוד נאמן ופשוט לזה מצאתי בעה"י מדברי הרמב"ם (פ"ד מה' ממרים ה' ב') שכתב אין הזקן ממרא חייב אלא א"כ הורה בדבר שיצא ממנו ענין שזדונו כרת ושגגתו חטאת כו' וכתב וכן אם נחלקו בהשקאת סוטה אם זו צריכה לשתות או אינה צריכה הרי זה חייב שהרי לדברי האומר צריכה אם מת הבעל קודם שתשתה הרי זו אסורה ליבמה, ולדברי האומר אינה צריכה מתייבמת עכ"ל, והכ"מ והלח"מ תמהו שם דהא ספק סוטה ליבם אין בה כרת ואיך יתחייב בזה הז"מ:

ולענ"ד דברי הרמב"ם ברורים וראוים אליו, דס"ל היסוד כמו שכתבנו דסוטה ספק דמיא למחזיר גרושתו [והמ"מ הבליע כן במתק לשונו שכ' (בפ"ו מה' יבום ה' י"ט) בדין ספק סוטה שכתב הרמב"ם שצרתה חולצת או מתייבמת, וכ' הה"מ ופשוט הוא והרי זו כצרת ח"ל כמו שנתבאר בפ"ק (יבמות י"א:) בגמרא בפירוש עכ"ל, והיא הסוגיא האמורה שם במחזיר גרושתו, ומדמי להו המ"מ כמו שכתבנו לעיל] ולא קניא ליבם בביא', וא"כ הלא יוצא מזה איסו' כרת אם תתייב' דלדעת הסובר שלא היתה צריכ' שתי' א"א גמורה היא עתה, ולא תפסי קדושין באחותה, וגם בה, אע"ג דיבמה לשוק גם בלא"ה מספקא לן אי תפסי קדושין, מ"מ נ"מ אם יחלוץ לה אחר שנשאה דאי אשתו היא לא מהני בה חליצה כלל, והוה המקדשה אח"כ כמקדש א"א] ואם היתה בת שתי' לא אהנו בה ביאה כלל ונפקא בחליצה ומשתריא לעלמא, וכמה נ"מ איכא בהא אם קנה אותה קנין אישות או לא, והדברים מבוארים למבין אין צורך לפורטם וזה ברור לענ"ד בעה"י:

ג וראיתי בספר (עמק יהושע סי' ד') בענין דברי הרמב"ם הללו דברים מתמיהים, כתב (יו"ד ע"ד ד"ה ע"כ) שהרמב"ם סובר כיון דאמעיט ספק סוטה מחליצה ויבום אהדרי' לאסורא דאשת אח כו' וזה היפוך משנתינו ריש סוטה דסוטה ספק חולצת, וככל הסוגיא שם שבארנו לעיל וכן פסקו כל הפו', ושם במאמר מוסגר חזר בו וכתב דאע"ג דמספק חולצת מ"מ אם היתה ודאי טמאה הי' דינה כאשת אח, ולא הועיל כלום ליסוד דבריו, דסוף סוף הלא דבריו הם בסוטה ספק ולא רבי' קרא לא לכרת ודאי ולא לחטאת, ואנן בז"מ דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בעינן, ומה שהקשה שם עוד הא בהוראת הז"מ שאינה צריכה שתי' ותתייבם לא משכחת חיוב חטאת דהוה היבם בביאת יבמתו זו טעה בדבר מצוה כמבואר בפסחים (ע"ב:) יבמתו נדה בעל פטור, טעה בדבר מצוה, דהא התם בביאה ראשונה שהיא למצות יבום מיירי כפרש"י שם, אבל בביאות שלאחר כן הרי היא כאשתו וליכא מצוה, והא לפי הוראת הז"מ תשב תחתי' לעולם, וחייב על כל ביאה [ולפי דבריו שחשבה לאשת אח] ומה שהונח לו בסוף דבריו דבסוטה כשתתייבם איכא מלקות משום אשת אח ובמלקות כתב הרמב"ם דהוה ז"מ, וזה אינו דגלוי ומבואר הוא דבסוט' ספק ליכא מלקות משום אשת אח (אף לפי דבריו) כיון דספק היא ואין לוקין על תוצאות הספיקות:

וכל דבריו שם במח"כ הם שלא בדקדוק מה שכ' שם דבטלית שאינה מצוייצת כהלכתה אף דלדעת חכמים אין הציצית כהלכתה, והז"מ הורה שהציצית כשרים, ליכא חיוב חטאת אם יצא בטלית כזו בשבת דהוה טעה בדבר מצוה אע"ג דלא עשה מצוה, ולכך דעת הרמב"ם דלא משכחת בז"מ חיוב חטאת אם נחלק בענין ציצית דאינו מתחייב ע"ז, הנה אף לפי דבריו הלא עדיין משכחת לה ביצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה בלילה בשבת דודאי ליכא מצוה בליל', דהא להרמב"ם כסות יום פטור אף בלילה, ומ"מ כתב פי"ט מה' שבת דבמצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה אף בלילי שבת, וביאר שם הטעם שאין הציצית הגמור משוי אלא מנוי הבגד כו' וא"כ כשאינה מצוייצת כהלכתה ויצא בה בליל שבת ודאי חייב חטאת (אף לדעתו], וא"כ משכחת לה תוצאת חיוב חטאת ע"פ הוראה בציצית, ובסוף דבריו נטה לדעת הרמב"ם דמטעם מלקות [גבי אשת אח לדעתו] נעשה ז"מ, וכתב דגבי תפילין וציצית ליכא לחיובא לז"מ משום מלקו' במזיד, דבשבת במזיד ליכא מלקות] בהוצאת התפילין או הציצית שאינם כהלכה] דהוה לאו שניתק לאזהרת מיתת ב"ד, ועדיין יקשה הא משכחת לה מלקות משום זדון תפילין וציצית אם יצא בהן שלא כהלכה ביוה"כ שזדונו מכות, ואין לומר כי בשביל יום א' בשנה אין לגלגל מזה חיוב לז"מ, הרי לענין עבור האדר אמרו בסנהדרין שם וברמב"ם דאי להאי גיסא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא שרי חמץ בפסח [פי' יום ראשון או יום שביעי] והיינו יום אחד שמשתנה בשביל העבור:

ובגוף הענין שחידש דלדעת הרמב"ם הוה בציצית [כשאין הטלית מצוייצת כהלכתה] טעה בדבר מצוה ופוטרתו מחטאת אע"ג דלא עשה מצוה, ונסתייע מדברי הרמב"ם שפסק בתינוקת דאפילו מל שלאחר השבת בשבת שלא עשה מצוה] פטור מחטאת, אתמה כי לא שת לבו דברי הרמב"ם באותה הלכה שם שכתב שזהו דוקא בהי' לו עוד תינוק שזמנו למול היום שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחוי' היא אצלו ומ"ע אע"פ שהם שני גופים הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק, אבל אם לא הי' אחד מהם ראוי למול בשבת ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למולו בשבת חייב חטאת עכ"ל עיין בכ"מ ולח"מ שם, וא"כ בציצית דלא שייך כ"ז, ואין כאן זמנו בהול כלל ודאי חייב לכ"ע ופשוט:

ד והנה קשה לענ"ד בשמועה זו דז"מ ובדברי הרמב"ם שכתב שאם נחלק ז"מ בדין מדיני לולב שזה אומר כשר וזה אומר פסול אין בזה דין ז"מ, והא משכחת לה גם בזה נ"מ לענין קדושין, דהא מבואר בסוגיא דב"ק (צ"ו.) בנחלקה התיומת [עש"ה ובפרש"י] דכל מידי דפסיל בלולב חשיב שינוי לקנות בו הגזלן, וא"כ אם גזל א' לולב וחלק את התיומת וקידש בו אשה אם הוא כשר לא קנאו והוי קידש בגזל ואם הוא פסול קנאו וקדושיו קדושין, ועיין בנוב"י מ"ת חא"ע סי' ס"ז וק"כ, שהקשה שם דהא בפשוטו יש נ"מ שאם הלולב הוא כשר הוא שוה פרוטה, ואם קידש אשה מקודשת, ואם הוא פסול יתכן שאין בו ש"פ ואינה מקודשת ע"ש שהאריך, ולענ"ד לא קשה מידי, שהדבר פשוט לדעתי הקלושה דז"מ לא מיחייב על מחלוקותיו עם סנהדרין אלא בדבר שהם מחייבים כרת בודאי [או זה יוצא מכח מחלוקותם] והוא פוטר בודאי משא"כ אם לדידהו ודאי חייב או פטור ולדבריו ספק הוא או בהיפוך לא מיחייב בכה"ג, דס"ס חיוב כרת ברור ליכא בינייהו והוא דבר מבואר, ומעתה הרמב"ם בזה לשיטתי' שפסק (בפ"י מה' אישות) כשמואל (בקדושין י"ב.) דאם קידש בדבר שאין בו שוה פרוטה הוי קדושי ספק [והוא ספק דאורייתא לדעת הרמב"ם, עי' ברא"ש שם] ומעתה בלולב אפילו לדברי הפוסל הוי ספק קדושין שמא שוה פרוט' במקום אחר, [ובזה לא שייך מתקלקל באורך הדרך ופשוט] ובכה"ג לא מיחייב ז"מ כמשנ"ת ודוק, וצ"ע לע"ע:

שוב קשה לי שם בסוגיא דסנהדרין (פ"ז:) דדחיק הש"ס לאתויי מחלוקתם בנגעי בגדים דמייתי הש"ס פלוגתא דברייתא דפריחה בבגדי', ואמאי לא מייתי פלוגתא דמתניתין פי"א דנגעים משנה ג' ה' ח' ט' י', ובפרש"י שם תמוה לענ"ד שכתב דנ"מ במחלוקותם שאם פרחה בכולו והכניס הבגד למקדש חייב, והא אין בזה רק לאו ולא כרת עיין שלהי עירובין ודוק וכ"ז צע"ג לדעתי הקלושה:

ה ויש לי בעניי בזה עוד ספק לדינא, הנה ביבמות (נ"ו:) מבואר דאשת כהן שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום טומאה, דגם עלה קאי לא יוכל בעלה כו' אחרי אשר הוטמאה, וה"נ שם העיר לענין פטור אשת כהן וצרתה כשנאנסה, והב"ש הכריע (בסי' קע"ג ס"ק י') דפוטרת צרתה כאשת ישראל שזינתה ברצון, [ומ"ש שם בשם התוס' דלהקל לא אמרינן כן, עי' תוס' יבמות (י"א. ד"ה צרת) שכתבו כן לענין ספק סוטה, אבל אין זה שייך לאשת כהן שנאנסה שדינה פשוט להש"ס מקרא] והנה בסוטה (ו.) מפורש דאשת כהן שנאנסה אם יש לו אח חלל מותרת לו להתייבם, ההכרח לומר דדין זה אינו שייך לומר שכיון שיש בה טומאה לבעלה כעריות תיפטר מזיקת יבום, וכדיליף הש"ס אם במותר לה נאסרה באסור לה לא כ"ש, אלא באופן ששייך היבם באיסור, כמו אחיו, כגון אשת ישראל שזינתה ברצון, שהיבם ג"כ שייך באיסור סוטה עלי', וכן אשת כהן שנאנסה ויש לו אח כהן כשר, גם הוא כאחיו באיסור טומאה דשייך באשת כהן, אבל כשנופלת לפני חלל, כיון דאלו בדידי' הוה שנאנסה אשתו שריא לי', השתא נמי שנופלת לו מאחיו שריא לי' [וכ"כ מקצת אחרונים, ובחנם תמה הק"נ] אלא דלפ"ז קשיא לי טובא בריש יבמות (ג':) דפריך הש"ס לרב אמאי לא חשיב רבי במשנה סוטה שפוטרת צרתה, ומשני לפי שאינה בצרת צרה, דהא על כל האחין היא אסורה, עי' רש"י שם באורך, ולפי מה שכתבנו הא משכחת לה באשת כהן שנאנסה ומת בלא בנים ונפלה היא וצרתה ליבום, ויש לו אח חלל ואח כשר, דהשתא להכשר תרווייהו כערוה נינהו דטומאה כתיב בה, והצרה נתייבמה להחלל (שהרי זקוקות היו לו] ואח"כ נפלה לפני הכשר היא וצרתה, מהחלל שמת בלא בנים, דהוה צרת צרה שאסורה לו משום דהראשונה הויא לגבי' אשת אח מאחיו הראשון ודוק] ואמאי לא תני בכה"ג [ואע"ג דהויא חללה שנבעלה כלל] הא רמיא לחליצה, גם משכחת לה דהצרה לא נבעלה כלל] ואולי יש לומר כיון דילפותא דקרא דאשת כהן שנאנסה כדקיימא קיימא, כתיבא גבי ספק סוטה והיא לא נתפסה כו' אבל יש לך אחרת שאפי' נתפסה אסורה, ואתו זו אשת כהן כו', א"כ הדרא לאיסורה רק כספק סוטה דזקוקה לחליצה, ואינו במשמע וצ"ע לדעתי העני':

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה