אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן צו

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן צו

שו"ת עמודי אור - סימן צה

וואלקאוויסק כבוד יד"ע וי"נ חביבי ה"ה הרב הגאון המפורסם סוע"ה נ"י עה"י פה"ח כקש"ת מוהר"ר שמואל אביגדור נ"י האב"ד דק"ק סוויסלאץ בעהמ"ח ס' תנא תוספאה:

קונטריסו הנחמד בדבר העגונה אשר בקהלתו קבלתי לנכון, בא בארוכ' בפלפול עצום בש"ס ופוסקי' וענותו תרביני לחות גם דעתי העני' בזה, ואע"פ שאיני כדאי לא עברתי רצונו הטהור, וזה תורף המאורע:

אשה אחת מת בעלה והניחה מעוברת, ואח"כ ילדה ולד, וחי ערך ה' ימי', וחלה ומת בט' באב, והי' הולד נגמר בצורתו כולד בריא, וגם שערו וצפרניו משנולד, ולידתו הי' בסוף חודש ט' מטבילתה הראשונה, אשר מאז היתה עקירת וסתה רק אח"כ טבלה למציאת כתם, ומאז אינו בבירור ט' חדשים שלימים, וחקר עוד כבוד גאונו ע"פ האשה ואמרה שהוכר עוברה במילוי הגוף בר"ח שבט, והורגש הולד בנענוע אנה ואנה בר"ח אדר, וכן נתברר לו עוד אחר החקירה ע"פ נשים כי הוכר עוברה ב' שבט, וילדה ה' אב, והנה יבמה של האשה הנז' הרחיק נדוד כפי הנשמע והוא מקום עגון גדול:

א ותחילה נשים לב בס"ד בעיקר הדבר אם הוא דאורייתא או דרבנן, ובשבת קל"ו פליגי רבנן ורשב"ג בסתם ולדות [כפי שיטת הרבה מהראשוני' ז"ל] דלרשב"ג ספק בר קיימא הם, עד שיעברו ל' יום ורבנן אזלי בתר רובא, ואיפסיקא התם הלכתא כרשב"ג, ומ"מ מסיק התם הש"ס דאם מת הולד תוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת ישראל היא חולצת, ואם אשת כהן היא אינה חולצת, ועיין ברי"ף וברא"ש שם, וכן נקבע להלכה בשו"ע אה"ע (סי' קס"ד) שאין חילוק כלל בין מת ע"י חולי או מת ע"י סיבה הבאה לו ממ"א, בכולן אם מת אח"כ היא אינ' חולצת, (ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' פ"ט) ש"מ דס"ל לרבותינו דבכל ענין אפי' מת ע"י חולי [או אפי' פיהק ומת] הוי מדרבנן, ומקילין בא"כ בדיעבד דלא לאפוקי אשה מתותי גברא:

וראיתי להגאון בתשו' משכנות יעקב שהאריך בנידון כזה, ודעתו ז"ל להחמיר, ועשה פנים בהלכ' שהעיקר שכל ולד תוך ל' יום [אע"פ שהוא חי] ספק גמור הוא מה"ת, אלא דלענין מילה מלין אותו בשבת ממ"נ, דאם חי הוא שפיר מהיל, וא"ל מחתך בבשר בעלמא הוא:

ואף כי דעה זו נסתר לכאור' מפסק הש"ע שכתבנו לעיל, דאפי' מת בא"כ, לא מצריכינן חליצה, אע"ג דיש לתקן הספק איסור תורה [לדעתו ז"ל] ע"י חליצה, דהא חליצה לכהן דרבנן, וכמו שהעירו בזה התוס' בשבת שם, אולם הגאון שם נטה דהתם הטעם משום דגדול כח הדיעבד דלא מהדרי עובדא הנעשה כרבנן, אבל לכתחיל' עבדינן כרשב"ג דמחמיר ומחשיב לה ספק של תורה: (ב) ואני תמי' ע"ז טובא, דע"כ בכמה דברים אסורין עבדינן כרבנן, ולא חיישינן לדרשב"ג, והנה דבר פשוט הוא דבן שמנ' שמת הוא מטמא באהל, וכן מבואר ברמב"ם (פ"ב מה' טומאת מת) ע"פ הש"ס דנזיר, ונלענ"ד דבן ח' אפי' כשהוא חי עדיין לא עדיף בזה מגוסס, ורואה אני שהוא גרוע מגוסס, דהא הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו אלא שסופו למות, כ"ש דבן ח' דקי"ל הרי הוא כאבן [עיין ב"ב (כ'.)

וברש"י שם] ואינו נחשב חי לשום דבר ואפי' החמיר אינו נחשב כחי [עי' שם] וכיון דלרשב"ג כל בן ח' סופו למות תוך שלושים יום כמו שהכריחו התוס' בשבת שם מהתוספתא דבן ח' שחי שלשים יום אמרינן דבר ז' הוא ואשתהי, דבן ח' לא חי ל' יום, וא"כ גם הוא לענין זה כגוסס שרובן למיתה [ובן ח' כולן למיתה ודוק] וגרוע ממנו שאף קודם שמת אינו נחשב כחי, ואע"ג דקי"ל בש"ע יו"ד (סי' של"ט ס"ב) שגוסס סופו למות תוך ג' ימים, אין זה בדווקא לתלות זה בעיקר דינו לפי שימות תוך ג' ימים, שהרי הרא"ש (במ"ק סי' קמ"ד) כתב דרוב גוססין אינם חיים יותר מג' או ד' ימים ע"ש, מבואר שאין בזה זמן קבוע, אך הוא אצלינו בחזקת שסופו למות] ולפ"ז למ"ד (נזיר מ"ג.) שהכהן מוזהר על הגוסס הואיל וסופו למות, א"כ כ"ש שהוא מוזהר על בן ח' [וגם בפשוטו אין לדחות דלא דמי לגוסס שאינו חי יותר מג' או ד' ימים, אבל זה אפשר לו להתקיים שלשים יום, דא"כ עכ"פ מכ"ז ימים ואילך משנולד ששוב לא נשאר לו עד שלשים יותר מג' ימים ודאי דלא עדיף מגוסס, ואף שהתוס' בב"ב שם ד"ה אתיא, כתבו בב"ח ואיירי בגוסס, משמע דהוא עדיף מגוסס, היינו גסיסה לענין זה שימות בו ביום, וע"כ בגוסס כי האי מיירי שמיתתו ברורה היום ודוק] ואם נימא דכל ולד תוך ל' יום ספק בן ח' הוא מה"ת, א"כ יהא כהן אסור ליכנס לבית שיש בו תינוק פחות משלושי' יום לדעת המחבר שפסק ביו"ד (סי' ש"ע) שאסור לכהן לכנוס לבית שיש בו גוסס, והרי בשל תורה הוא ראוי להחמיר אף בספק, וזו לא שמענו מעולם, ופשיטא שאין להביא דמיון לזה מטריפה דג"כ סופו למות תוך יב"ח, ומ"מ עד שימות הוא עדיף מגוסס, ואפילו בשלשה ימים אחרונים של כלות י"ב חודש, שודאי ימות תוך ג' ימים, מ"מ כל זמן שאינו גוסס פשיטא דכחו הוא, התם שאני שהרי כל משך הטריפות שלו כחי הוא, משא"כ בבן שמונה, ודוק, [ולומר דמקילינן בזה מטעם ס"ס, ספק שהוא ב"ק, ואפי' הוא ב"ח, דילמא הלכ' כהפוסקים דכהן אינו מוזהר על הגוסס, לא נהירא כלל, דס"ס להמחבר שפוסק להלכה כן, דכהן מוזהר על הגוסס יקשה]: עוד אני תמי' דאם נאמר דכל ולד תוך ל' ספק הוא מה"ת אפי' גמרו שערו וציפרניו כמבואר במשכנות יעקב שם] א"כ למאי דפסק המחבר [בסי' ש"ל ס"ז בא"ח] דספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין עליו את השבת לפקוח נפש, א"כ לפ"ז כל ולד תוך ל' נמי [לדבריהם דספק גמור הוא] אין מחללין עליו את השבת, והלא זה נסתר מהמשנה והש"ס שמרחיצין את קטן לאחר המילה ומחללין עליו את השבת ובג"מ לא דנו היתר הממ"נ אלא אצל מילה, אבל פ"נ בין כך וב"כ הוי חילול שבת, במלאכה הנעשית בשבילו, ושרינן לה בשבת:

ג וראיתי לבאר בזה דברי המ"א (שם ס"ק ט"ו) שכתב דברים תמוהים לכאורה, בדין זה דספק ב"ז ספק ב"ח אין מחללין עליו שבת, וז"ל ונ"ל שזה תליא בפלוגת' שכתבו הרא"ש והר"ן פ"ב דיומא בעוברה שהריחה אי לא אכלה מתעקר ולדה אע"ג דספק ב"ק ספק נפל הוא שפיר דמי ליתן, ומביא ראי' מההיא דיושבת על המשבר וכו' דאיתא בספ"ק דערכין דעל ספיקא מחללין שבת, והרמב"ן כתב דאין מחללין משום נפלים, וההיא דיושבת על המשבר טעמא הוא דהוא כילוד דתו לאו ירך אמו הוא כיון שמתה אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא הוה לי' חזקה דחיותא עכ"ל, משמע דלהרמב"ן עכ"פ שצריך שידעו שכלו לו חדשיו אפי' ביושבת על המשבר דהא מייתי ראי' מדמותר להורגו ע"ש, והכא כיון דאיכא ריעותא שלא גמרו שערו וציפרניו חיישינן מספק עכ"ל, ודבריו ז"ל לכאורה סתומים, ובפרט מה שכ' דהא מייתי ראי' מדמותר להורגו, ומה זה סיוע לסברתו דמיירי ההיא דיושבת על המשבר בידוע שכלו לו חדשיו, הא באמת אף בכה"ג מותר להורגו כ"ז שלא נולד וירך אמו הוא, ודוחין נפשו מפני הצלת נפש אמו, וגם מה שסיים אח"כ והכא כיון דאיכא ריעותא כו' הוא סותר דבריו דלעיל, ועיין ביד אפרים באורך, ודברי המחצית השקל בביאורו כאן לא ניתנו להאמר, שנסתייע ממה שאין נהרג ההורג ולד שהוא ספק ב"ק, כן אין מחללין על הספק את השבת, והוא תמוה דאדרבא בכ"ז חד טעמא הוא דספק נפשות להקל, ולכך אין הרוצחו נהרג מספק משום ספק נפשות של ההורג [וכ"ש דכאן הוה שב ואל תעשה, היינו שלא להרגו] ועליו מחללין שבת מספק להחיותו, ומה שנסתייע עוד מברייתא ערוכה (בשבת קל"ו.) דספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת, הוא תמוה הא הש"ס מוקים לה לענין מכשירי מילה ור"א היא עש"ה]:

והנלענ"ד בביאור דברי המג"א, בשנחקור תחילה אם אמר אנס לבר ישראל הרוג תינוק שהוא ספק ב"ק, ואי לא קטילנא לך, נלענ"ד דרשאי להורגו להצלת נפשו, ומנא אמינא לה מההיא דירושלמי הביאו הסמ"ע בחו"מ (סי' תכ"ו ס"ק ב') דחייב אדם להכניס עצמו בספק סכנה להצלת נפש חבירו, וכתב הב"י שזה פשוט כיון דחבירו ודאי והוא ספק [ונלענ"ד דזה דווקא דהספק אינו אלא עליו שמא ימות זה המצילו ע"י מעשה שיעשה להצלת חבירו וחבירו [העומד עתה לסכנת מיתה ודאית [ינצל אבל דוקא כשהצלת חבירו ברורה ע"י זה, אז מחויב להכניס עצמו לספק סכנה, אבל אם גם בהכניסו עצמו לספק סכנה עדיין הצלת חבירו מסופקת, א"כ ספק וספק הוא שמא לא יועילו מעשיו ויש ספק שימותו שניהם אם לא יועילו מעשיו שהוא עושה להצלת חבירו לא מיחייב, דלא עדיפא ספק הצלת חבירו מספק סכנת הבא להצילו, ודבר פשוט דבכה"ג לא מיחייב להכניס עצמו לספק סכנה כי שוא"ת עדיף, ובזה נדחה מה שכ' בספר אגודת אזוב לדחות הירושלמי מהלכה ע"פ סוגיא דנדה (ס"א.) בהנהו בני גלילא דנפיק עלייהו קלא דקטל נפשא אתו לקמי' דר' טרפון אמרו לי' לטמירינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמירינכו חזו יחייכו, אטמירינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אף ע"ג דלקבולי לא מיבעי למיחש מיבעי, ופירשו התוס' בשם השאלתות שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך, אם יודע שהוא הטמינם, ולפי הירושלמי היה להכניס עצמו לספק סכנה בשביל הצלתם, ולפי מה שבארנו אין זה דומה לנדון שבירושלמי דהתם גם הצלתם הי' ספק, שהרי אם יודע שהטמינם יסתכנו גם הם עמו ובכה"ג לא ניתן ספיקו לדחות כמו שנתבאר עש"ה ודוק כי קצרתי,] וא"כ רואה אני שהדברים ק"ו לדחות חיי ספק בר קיימא מפני הצלת נפש גדול, והנה הרמב"ן נסתייע תחלה לסברת החולקים דלא מחללינן שבת להצלת העובר, מההיא דתנן בפ"ז דאהלות האשה שהיא מקשה מחתכין את הולד ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחיי' קודמים לחייו ומזה דקדק להכריע שאינו בכלל פ"נ מטעם דהוי ירך אמו, ואם איתא דבולד ספק מיירי א"כ אין שמועה זו מכרעת מהא דמותר להורגו, דע"כ טעמא דמשום ירך אמו הוא, דהא מדינא אפי' לא הי' ירך אמו] מותר לדחות הספק מפני הודאי, ולא עוד אלא דבסיפא דמתניתין דאהלות תנן יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, וכבר ביארנו בספק ב"ק שדוחין נפשו מפני נפש] ומדמייתי הרמב"ן ראי' זו ש"מ דבכלו לו חדשיו מיירי, ואין דעת המ"א להכריע בזה דבעינן דוקא ידיעה גמורה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש אלא רצונו שהוא כסתם ולדות, כל שאין לנו ריעותא לספק בהם שאינם ב"ק, חשבינן להו לב"ק מדאורייתא, ולפ"ז מתניתין דערכין נמי בהכי מיירי בולד סתמי שהוא בחזקת ב"ק, שהרי הרמב"ן חילק בין מתניתין דערכין ביושבת על המשבר למתניתין דאהלות, משום דכיון דאמו מתה לאו ירך אמו הוא, וע"כ דומיא דהתם מיירי בולד סתמי דחשבינן לי' כלו לו חדשיו, והיינו דסיים המ"א דהכא בש"ע דמשוינן לי' ספק, אע"ג דהתם ע"כ סתמא בב"ק מחזקינן לי' כמשנ"ת, היינו משום דאיכא ריעותא בשערו וצפרניו, והספק הוא בין ז' לח' לא שייך למיזל בתר רובא דהא רוב נשים לאו לשבעה ילדן, וכאן יש ריעותא לפנינו, שפיר מספקינן לי בבן שמונה ודוק:

ד ובאמת בכל דוכתא לענין ספק נסיב הש"ס ספק בן ז' ספק בן חי, ולא נקיט ספק בן ח' ספק בן ט' אלא דהיינו כדאמרן דבזה שדינן לי' בתר רוב ולדות וכמו שביארנו וכ"כ התוס' בנד' (מ"ו:) ובש"ד דמדאוריית' אזלינן בתר רוב ולדות, אלא דרשב"ג מחמיר מדרבנן לחוש למיעוט נפלים משום דדבר מצוי הוא, וכמו שאר מקומות שחשו בהם חז"ל למיעוט המצוי, ואין לנו אלא מה שאחז"ל ולכך בפ"נ לא חיישינן לה כלל, ומחללין שבת לכ"ע אסתם ולדות, וכן לענין כהן [שמותר לו ליגע וליכנס לאוהל] כמו שבארנו בס"ד:

אלא שעומד לנגדינו לכאורה דעת הרמב"ם בקצת מקומות שנראה דעתו ז"ל דספק זה דלא כלו חדשיו ספק גמור הוא באדם ובבהמה, והנה בה' רוצח (פ"ב ה' ו') כ' אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו הרי זה נהרג עליו, והוא שכלו לו חדשיו אבל אם נולד לפחות מתשעה חדשים הרי הוא כנפל עד שישהא ל' יום וההורגו בתוך ל' יום אינו נהרג עכ"ל, ולכאורה משמע דבעי ידיעה שכלו לו חדשיו, אבל בסתם ולד אינו נהרג, וכן הבינו קצת מהאחרוני' ז"ל דבריו, ואם איתא דבסתם ולדות אזלינן מדינא בתר רובא, ומדרבנן חיישינן למיעוטא אמאי אינו נהרג, אטו מהני חששא דרבנן לפטור ממיתה, וכן העירו האחרונים בזה, ולענ"ד אין הקושיא חזקה, דבכל דוכתא חיישינן לפקוח נפש טפי מבאיסורין וכן אפי' להציל הנידון אית לן למיחש, ואם החמירו חז"ל לחוש לאיסור לאו דנבילה שלא לאכול ולד הנשחט תוך ז' ימים ללידתו משום ספק מיעוט המצוי שמא נפל הוא ק"ו שיש לנו לחוש למיעוט הזה במקום איבוד נשמה דהנידון ולפוטרו, ואין לחלק דשאני הכא דמצוה לדונו על רציחתו, ואין לדחות קיום המצוה, בשביל חששת המיעוט, דא"כ נימא דבכור בע"מ שנשחט תוך שבעה ימים, כיון שמצו' לאכלו [ולדעת רוב הפו' מ"ע של תורה היא] יהא מותר לאכלו תוך ז' אם נשחט, וזה לא ניתן להאמר, אלא בכל גווני העמידו חז"ל דבריהם לחוש למיעוט נפלים, אף שתבטל המצוה בשב ואל תעשה, וק"ו במקום איבוד נפש מישראל [ובאמת בר"ה (ח') מבואר דגם בבכור בע"מ לא ניתן לאכלו תוך ז' ואין המצוה של אכילתו מפקעת חשש חכמים]:

ולענ"ד אין מזה כ"כ הכרע [אף לפי דבריהם] לפי שהתוס' ביארו דאע"ג דקי"ל בכ"ד אזלינן בתר רובא אף להקל מ"מ בקצת מקומות נלחז"ל להחמיר לחוש למיעוטא, היינו במקום שהמיעוט מצוי ביותר, ולהכי חלב אינו פוטר מהבכורה אע"ג דרוב בהמות אינן חולבות אא"כ ילדו מ"מ חששו למיעוט החולבות בלי לידה, לפי שהמיעוט מצוי, וכן לענין מים שאין להם סוף וכיוצא בכ"מ חשו חז"ל למיעוט המצוי כמ"ש התוס' בכ"מ, והנה בסנהדרין (ס"ט.) שקיל וטרי הש"ס אי אזלינן בד"נ בתר רובא, ולכאורה הוא תמוה הא בפ"ק דחולין דייקינן מכמה דברים דאזלינן בתר רובא בד"נ (ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ז) ונראה דלפי המבואר בסוגיא דחולין שם דרובא דאיתא קמן עדיף מרובא דליתא קמן עש"ה, ובסנהדרין (מ'. ובש"ד) נתבאר דבד"נ אין מטין לחובה ע"פ אחד כ"א ע"פ שנים עש"ה, ולפ"ז אומר אני דק"ו הוא ברובא דליתא קמן שאין כולם שוין לענין ד"נ, ובאמת דבר זה צריך דקדוק דקי"ל (כתובות ט"ו. ובש"ד) וארב לו פרט לזורק אבן לגו ומפרשינן לה דאיכא תשעה ישראל וחד עו"ג דפטור משום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ומשמע דאם פירש אחד מהם והרגו אחר, נהרג עליו, דהא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ורובא ישראלים הוו, והי' מקום לדון דאם היו כאן ששה ישראלים וחמשה עו"ג ופירש אחד מהם אין ההורגו נהרג, כיון שאין כאן רוב כי אם אחד יותר, ואפי' נאמר דעיקר ילפינן מסנהדרין והתם לא פחות מכ"ג הם הראוים לדון ד"נ, וא"כ שנים היתירים המחייבי' מיתה אינם יותר מערך ששה נגד חמש', מ"מ נאמר שאם היו כאן י"א עו"ג ושנים עשר ישראלים ופירש אחד מהם, מי שהרגו אינו נהרג, כיון דליכא רוב גמור היינו שנים שהם יותר, שזה מועיל לחייב בד"נ ודברים אלו מסתם סתומי לן החכמים ז"ל ולא שמענו לחלק כן: שוב ראיתי כי לדינא כדעת הרמב"ם פ"ד מה' רוצח אין לנו להאריך בזה, דבעינן שידע למי הוא מכוין בפרטות, ובלא"ה אינו נהרג בשום ענין ע"ש, אבל מ"מ נוציא מזה יסוד לדיני נפשות לענין רובא דליתי' קמן, ונכון לומר, דודאי רוב גמור [שהוא בגדר תוס' שנים נגד המיעוט] אזלינן בתרי' אף בד"נ, אבל רוב שהמיעוט שכנגדו ג"כ מצוי, א"כ יש לדון שאינו אלא כפחות א' נגד הרוב ולא מהני בד"נ ודוק היטיב, ובזה מיושב יפה הש"ס דסנהדרין (ס"ט.) דשם שקיל וטרי הש"ס לענין מיעוט המצוי שפיר אמרינן דחיישי לי' בד"נ ובזה תלוי שכל שהוא רוב גמור אזלינן בתרי', אבל רוב שאינו גמור אפשר דגם לפי דחיית הש"ס [מעבורא דירחא] לא אזלינן בתרי' ועיין בס' מנחת אהרן שכ' דלפי האמת עבורא דירחא הוה רוב גמור ע"ש, ולפ"ז הדברי' עולי' כהוגן דכיון דחז"ל חששו למיעוט נפלים מה שלא חששו כן בשאר מקומות, ע"כ משום דהוא מיעוט מצוי, א"כ אין הורגין ע"ז בד"נ ודוק ובעינן כלו לו חדשיו:

ה ואולם באמת אין הכרע כלל בלשון הרמב"ם אם כיון לזה, לפטור ההורג סתם ולד תוך שלשים, ויותר נכון לפרש לשונו שכלו לו חדשיו והיינו בסתם, דסתם נמי בחזקת ולד גמור שכלו חדשיו מחזיקינן לי', וכדמוכח מסוף דבריו שסיים אבל אם נולד לפחות מט' חדשים משמע דידוע דהוא פחות מט' חדשים, וראי' שזה כוונת לשונו ז"ל שהרי (בפ"א מה' בכורות ה"ח) כתב לענין בכור הבכור נאכל תוך שנתו בין תמים כו' ואם נולד בעל מום מונה לו מיום שנולד והוא שכלו לו חדשיו אבל אם לא ידע בודאי שכלו לו חדשיו מונה לו מיום שמיני, שם ביאר צד זה דסתם מקרי לא נודע בודאי, אבל כאן כתב נולד לפחות מט' חדשים משמע דידוע כן, שהוא פחות מט' חדשים אבל בסתמא, כלו חדשיו קרינן לי' ודוק:

והנה מלשון הרמב"ם (פ"ד מה' מ"א ה"ד) מתבאר לכאור' ג"כ לחומרא שהוא מדאוריתא אסור תוך ח', שכ' ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל ח' שכל שלא שהה ח' ימים בבהמה הרי זה כנפל ואין לוקין עליו, ומדכתב שאין לוקין עליו, משמע דספיקא דאורייתא מיהא הוי, אך מ"מ אין בזה הכרע, שבא לכלול שאין לוקין אף במקום דאיכא כמה ריעותא להחשיבו לבן ח' חדשים, מ"מ ספק הויא דלמא בר ז' הוא ואשתהי (דהא לדעת כמה פוסקים גם בבהמה אמרינן אשתהי] ואין לוקין עליו ודוק:

ובהלכות שאה"ט (פ"ב ה"ו) דבריו ז"ל צריכין תלמוד דמבואר שם דסתם ולד שנשחט תוך ז' ימים מטמא טומאת נבילה, ולכאורה זה צריך ראי' גדולה, שאם החמירו מדבריהם לאסור אכילתו, מנין לנו להחמיר לענין טומא' [עיי' ביצה (ז'.) ודוק, ועיין עוד חולין (פ"ו:) אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר ודוק, ועיין היטיב חולין (ט'.) ובתוס' שם (ד"ה ואסורה) ודוק היטיב וצ"ע] ואולי ס"ל ז"ל דחכמים השוו מדותיהם, וכיון שגזרו שלא לאוכלו תוך ז' משום חשש נפל, גם לענין טומאה הוה נבילה מדרבנן:

ו וראיתי לבאר עוד בס"ד דעת הרי"ף בזה דבפי"ט דשבת הביא להלכה הך דספק בן ח' ספק בן ז' אין מוהלין אותו בשבת, וכן ביאר במשנה הא דתנן (שבת קל"ד:) ספק ואנדרוגינס אין מחללין עליהן את השבת, היינו ספק בן ז' ספק בן ח' ובאמת גם רש"י במתניתין מפרש כן, ולכאורה תמוה מן הכריחו לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא כדמוקים לה הש"ס לברייתא במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר, והא בפשיטות מתוקמא מתניתין בספק דבהש"מ, דליכא ממ"נ דרב אדא (שם קל"ו.) אבל בספק בן ז' ספק בן ח' נימא דמהלינן ממ"נ, ובמכשירין הא לא קי"ל כרבי אליעזר, והש"ס מוקים ברייתא כר"א, משום דקתני בה ספק בהש"מ בהדיא, וע"כ הך ספק דנסיב ברישא דבריית' היינו ספק בן ח' [וכר"א לענין מכשירין] אבל למשנתינו אין אנו צריכין לכ"ז, ואולי גם דעת רש"י בזה כדברי הרי"ף כשי"ת לפנינו, וביות' קשה ע"ז דהא במשנ' פליג ר' יהוד' באנדרוגינוס, שרי למימהלי' בשבת, ואמאי לא פליג נמי בספק, דהא בהדי הדדי נסיב להו ת"ק, משמע דבספק מודה ר' יהודה לת"ק, וזה תמוה למאי דמפרש לה הרי"ף, וקבועה בגירסתו במשנ' דבספק בן ז' ספק בן ח' מיירי, ואמאי לא מהלינן לי' ממ"נ וכסברת רב אדא:

(הג"ה והנה כעת נדפסו תשובותיו של הגאון מוהרי"מ מבריסק זצ"ל, ושם (סי' ג') נתעורר על הממ"נ דרב אדא למאי איצטריך לי' לומר דאם אינו ולד גמור הותרה מילתו משום דהוה מחתך בבשר, פי' דאינו בגדר חי שיהי' בו דין חובל תיפוק דבלא"ה לא מיחייב דהא בשבת (ק"ו.) אמרינן דלע"ד מקלקל בחבורה פטור, הא דחשיב מלאכה גבי מילה, דאצטריך קרא למשרי מילה בשבת, משום דמה לי מתקן כלי מה לי מתקן מילה, וא"כ אם אינו ולד גמו', והוא בן ח' אפילו כאמר דשייך בו חובל, מ"מ הא אין בו מצוה למולו לא מה"ת ולא מדרבנן, וא"כ אין כאן תיקון כלל, והו' מקלקל בחבורה דפטור, ונתיישב לו זה דהש"ס אצטריך לומר מחתך בבשר בעלמא הוא ואין בו שייכות חבורה, אליבא דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב, ושוב תמה על הרמב"ם (פ"א מה' מילה) שהזכיר ג"כ ממ"נ דמחתך בבשר, כבש"ס, והא הוא פוסק מקלקל בחבורה פטור, והוה לי' למימר ההיתר מכח זה דאם אינו בר קיימא הוה מקלקל בחבורה ע"ש, והנה קושייתו על הרמב"ם אינה חמורה כ"כ דהרמב"ם קושטא דמילתא נקיט. שאין בו משום חבורה כלל, ונ"ח דאפי' צריך הדם לכלבו דהשתא לא הוה מקלקל כמבואר בשבת שם, מ"מ מות' למולו בשבת, דמחתך בבש' בעלמא הוא, אבל על גוף דבריו ז"ל נפלאתי, דאם איתא דכה"ג חשיב היתר מכח מקלקל, א"כ תיקשי לן אמאי אנדרוגינוס אין מילתו דוחה שבת משום דספיקא הוא, נמהלי' ממ"נ אם זכר הוא ומיחייב במצות מילה שפיר קא מהיל, ואם אין בו חיוב מילה דנקיבה היא, מקלקל הוא, והש"ס קאמ' דלר' יהוד' דמתי' באנדרוגינס היינו משום דס"ל דרביי' קרא לענין מילה שיהא כזכר, ולא לכל אמר ר' יהודה אנדרוגינוס זכר הוא ולא קאמר בפשיטות דר' יהודה לטעמי' דס"ל מקלקל בחבור' פטו' לכך מתי' באנדרוגינוס, והא דמודה ר' יהודה בספק דאין מוהלין אותו בשבת היינו בספק דבין השמשות דבין כך ובין כך בר מילה הוא, ומילתו תיקון, אלא שלא ניתנה שבת לידחות אצלו] אלא ע"כ דלא שייך לומר הממ"כ משום צד מקלקל בחבורה, וטעמא נלעכ"ד פשוט כיון דסוף סוף מצד ספק רמי חיובא עלי' למולו זה גופי' חשיב תיקון במה שקיים חובתו המוטלת עליו למולו מצד ספק של תורה, וא"כ תיקון גמור הוא וחייב ע"ז בכל ענין, והוצרך הש"ס לדון היתירו רק מטעם דמחתך בבשר בעלמא הוא ואין שייך בו חבורה, אבל באנדרוגינוס וכדומה, דבר חבורה הוא אסור למולו בשבת דהספק שקיים תיקון הוא ודוק היטיב. ודע דשיטת הרמב"ם דאף למאי דקי"ל מקלקל בחבור' פטו', מ"מ אם מל תינוק אפי' תוך ח' או שמל בשבת ולא גמר, דהשתא לא קיים מצות מילה, מ"מ חייב משום חובל, כיון דמעתה לא נשאר עליו לעשות:

וראיתי להב"י ביו"ד (סי' רס"ו) שהאריך לבא' וליישב שיטת הרי"ף דרב אדא אמר סברתו בסתם ולדות, אבל אנן קי"ל דסתם ולדות בחזקת רוב ולדות דבני קיימא נינהו מחזקינן להו, והרי"ף מיירי בספק בן ז' ספק בן ח' שלא גמרו שערו וצפרניו, דהאי לא שרינן למימהלי' ממ"נ, ואיני מבין דבריו ז"ל הא רב אדא אמר סברתו לקושיית המקשה דס"ל כל שלא שהה לרשב"ג ספיקא הוא, ולא ס"ל כרבי ביבמות דשערו וצפרניו מוכיחין עליו להוציאו מספק נפל כמבואר ביבמות (פ'.) ועיין תוס' שם ובנ"י ודוק, ומ"מ סבר רב אדא דמוהלין אותו ממ"נ, מנ"ל לדחו' סברת רב אדא, בספק בן ז' ספק בן ח' [בלא גמרו שו"צ] לדידן, ומה שסיים הב"י שם שלא רצו חכמים להתיר איסור זה [דמחתך בבשר בעלמא שהוא איסור דדבריהם, פשוט לענ"ד שכוונתו באיסור זה, דלא עדיף מטלטול הילד דקי"ל בן שמנה אסור לטלטלו בשבת, וא"כ החיתוך בבשרו ג"כ אסור מדרבנן ואחד מחכמי זמנינו טרח הרב' ביסוד איסור זה, והעלה מה שאין צורך לזוכרו] במקו' שקרוב לודאי שאינו בן קיימא, לא ידענא אמאי הוא קרוב לודאי שלא יהי' ב"ק, והלא הש"ס ספק קרי לי' משמע דהוה ספק שקול, ובאמת היתה שיטת הב"י ז"ל מתיישבת היטיב שאין לדחו' איסור דבריהם ברור מפני ספק קיום מצות מילה, למאי שפסק בש"ע יו"ד דמילה ספק שמיני ספק תשיעי לא דחיא אפי' יו"ט שני של גליות, אע"ג דאנן ידעינן בקביעא דירחא ואין אצלינו יו"ט שני אלא איסור דבריהם ז"ל, מ"מ סובר הוא ז"ל שלא ניתן לדחות בשביל ספק קיום מצות מילה, והי' נכון לפרש דהרמב"ם והרא"ש לשיטתייהו אזלי בדין זה, דמילת ספק אם דוחה יו"ט שני, דהרמב"ם פוסק כרב אדא דמהלינן כולהו ספיקות [היינו ספק ב"ז ספק ב"ח] בשבת ממ"נ ודחינן איסור טלטול של דבריה' [היינו מחתך בבשר] משום ספק מצות מילה, לכך פסק דגם יו"ט שני נדחה מפני ספק מילה, אבל הרא"ש השמיט להא דרב אדא, והביא הברייתא כצורתה בהרי"ף, ש"מ ס"ל דאין לדחות איסו' דבריה' משום ספק מילה, לכך פוסק דגם יו"ט שני אינו נדחה מפני ספק מילה, אולם הגאון בנוב"י (מ"ק א"ח סי' ל') הכריע דגם לדעת הרא"ש יו"ט שני נדחה מפני ספק מילה עש"ב:

ז והנלע"ד בדעת הרי"ף ביישוב השמוע' לנכון בס"ד, דהנה בשבת (ק"ו.)

מבואר דמלאכה דאיכא במילה, היינו חובל, ונחלקו שם ר"י ור"ש דר"י ס"ל מקלקל בחבורה פטור ור"ש מחייב מדאיצטריך רחמנ' למשרי מילה עש"ה, ואולם יש לדון בס"ד דבמילה איכא שם מלאכה אחרת, עוקר דבר מגידולו דהיינו תולדה דקוצר עיין היטיב בכורות (כ"ה.) ובתוס' שם ד"ה דהוה, ודוק] והנה באמת כל חותך קצת בשר מן החי הוה עוקר דבר מגידולו שהרי הבשר שחתך שוב אין לו חיות, ובשבת (צ"ה:) אמרינן דגם ציצין של בשר שלא פירשו רובן (דאם פירשו רובן נחשבין כנפרדין מן הבשר] אסור ליטלן בשבת, והוא מגדר איסור זה, וראיתי להט"ז א"ח (ס"ס של"ו) שכ' יש ליזהר שלא לתלוש מן העור שלו בידו או במקומות אחרים דאדם אתקש לקרקע כמבואר בסנהדרין ובח"א בה' שבת כתב סמך לדין זה מהא דקי"ל בחולין מצא קן בראשו של אדם חייב לשלח דכתיב ואדמה על ראשו, א"כ מיקרי מחובר לקרקע, ולא הבנתי למה הוצרכו כ"ז, דפשיטא שאף בבהמה שייך זה [אע"ג דודאי בהמה לא הוקשה לקרקע] וכבר כתבנו שזה יסוד מלאכת גוזז [ומ"מ גם בגוזז עור מתה יש מחייבין עיין עליהם] ובהדיא אמרינן בשבת (ק"ז:) אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב, ומתבאר מהסוגיא שם ע"פ פרש"י דהיינו משום עוקר דבר מגידולו, דמדמה לה למאן דתליש כשותא מהזמי והיגי עש"ה:

הן אמת שהרמב"ם (בפי"א מה' שבת) מפרש לה משום נטיל' נשמה, ואולם מדברי רש"י אינו מתפרש כן, ובירושלמי (שבת פ' כלל גדול ה' ב') רבנן דקסרין אמרין הדין דצייד כוורי וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משו' קוצר, הרי מבואר כמש"ל, וכבר כתבנו מהא דציצין, ומדברי הט"ז: באופן שהדבר ברור לענ"ד דבמילה שחותכין הערלה בכלי ומפרידין אותה מהגוף יש כאן חיוב עוקר דבר מגידולו, ואי קשיא הא בשבת (ק"ו.) מדכרינן לענין מילה רק מלאכת חובל, ור"ש דייק מינה דמקלקל בחבור' חייב מדאיצטריך קרא למשרי מיל', עש"ה, ואמאי לא אמרינן דמשום עוקר דבר מגידולו נגעו בה, כ"ז מיושב יפה בעה"י, דהא באמת גם בעוק' דבר מגידולו מקלקל פטו', ואין להקשות דא"כ מנ"ל לר"ש להוכיח מזה דבחובל חייב מקלקל, מדאצטריך רחמנא למשרי מילה בשבת, דילמא משום מלאכת עוקר דבר מגידולו מיחייב, ובזה חידש לנו הכתוב לחייב מקלקל, הא ליתא דהא משכחת לה לפעמים מילה בלי עקירת דבר, כגון נולד מהול למ"ד צריך להטיף ממנו דם ברית וגם בפריעה איכא מלאכת חובל לחוד, ואין שם עקירת דבר מגידולו, ועוד בכמה אנפי להכי מוקמינן חדוש דקרא [לחייב מקלקל] במלאכת חובל ודוק היטיב:

ח ומ"מ נלענ"ד דחיובא בהא מלאכ' לגבי מילה] תליא בפלוגתא דר' יהודה ור"ש אי מלאכה שאצל"ג חייב עלי' דהא התוס' בשבת (שם צ"ד: ד"ה אבל) כתבו גם בנטילת צפרנים [ואינך] דמחייב בנטלן בכלי היינו לר' יהוד' דמחייב במלאכ' שאצל"ג ע"ש, וה"נ דכוותה גבי מילה כיון שאינו צריך לבשר הנחתך הוה מלאכה שאצל"ג, ותליא בפלוגתא דר"ש ור"י במלאכה שאצל"ג, ולפ"ז הדבר מבואר בפשיטות יותר דר"ש יליף ממילה מקלקל בחבור' ולא במלאכת עוקר דבר מגידולו, דלדידי' דס"ל משאצל"ג פטור ממילא ליכא במיל' משום עוקר דבר מגידולו:

עוד נלענ"ד שאיסור זה דעוקר דבר מגידולו, שייך בבן ח' כל זמן שלא מת, דאע"ג דקי"ל דאין חיותו חשוב חיות לשום דבר כמש"ל, היינו שאינו בגדר חי, אבל מ"מ הא יש לו גידול, ולא יגרע מצמח וכיוצא, והלא אף בשקיל כשותא מהזמי והיגי מחייבינן בשבת (ק"ז: שם) משום דהיינו רביתי' כמסקנא דש"ס שם, ופשוט דבן ח' נמי לא גרע מינה וכיון שהוא גדל וניתוסף, החותך ומבדיל דבר ממנו הרי הוא מבדילו מגידולו ודוק היטיב:

ובזה מתפרשת משנתינו (שבת קל"ה:) יפה, ספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליהן את השבת, והיינו ספק בן ז' ספק בן ח' כמו שכ' הרי"ף, ור' יהודה פליג ומתיר באנדרוגינוס אבל בספק לא פליג דלטעמי' אזיל דס"ל מלאכה שאצל"ג חייב, וא"כ גם בבן ח' איכא מלאכה גמורה עוקר דבר מגידולו כמש"ל] ואזיל לי' ממ"נ דרב אדא לדידי' ואסור למול הספק בשבת:

ומעתה גם דברי הרי"ף ז"ל נכון מאוד, למאי שפירש המאור בפ"ב דשבת בדעת הרי"ף דס"ל כר' יהודה במלאכה שאצל"ג (ועיין במ"מ פ"א מה' שבת ובב"י א"ח סימן רע"ח) שפיר פסק כהלכתא דלא מהלינן ספק בן ח' בשבת דליכא ממ"נ, דהא ב"כ וב"כ מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, ורב אדא דדן בה ממ"נ ע"כ כר"ש ס"ל דפוטר מלאכה שאצל"ג, וא"כ לא הוה מלאכה דאורייתא בבן ח', אבל הרי"ף בזה לטעמי' אזיל ודוק היטיב, כי נלענ"ד נכון בס"ד:

ויסוד נאמן לכל המתבאר לעיל מצאתי בס"ד בירושלמי (יבמות פ' י"א ה"ז) רבי יוסי בעי אילין תינוקות ספיקות מהו לחלל עליהן את השבת, אמר רבי יוסי בר בון ויאות מה נפשך בן תשעה הוא (את אשר כבר עשהו [וזה מסייע ג"כ סברא שכתבנו לעיל, דאפי' מל ע"פ ספק מיקרי תיקון מה שעשה את אשר הוטל עליו] והארכנו בדברי' במ"א בעה"י, וראיתי להתוס' (שבת קל"ה, ד"ה ולא ספק) בהא דדרשינן שם ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק דוחה שבת, וכתבו התוס' נראה לר"י דאסמכתא בעלמא היא ולא אצטריך קרא להכי דהיכי תיסק אדעתא לחלל את השבת ולא ידענא אם הוא בר חיוב מילה או לא כו' ומשום כולד בין השמשות לא אצטריך נמי קרא דמוטב דתיבטל מצות מילה בשמיני מספיקא בשב ואל תעשה ואל יחלל שבת בידים מספק עכ"ד, ולענ"ד כראה ליישב דאיצטריך קרא היכי דהשב ואל תעשה מביאו לידי חלול שבת ודאי, ואם יעשה בקום ועשה יהי' ספק חלול שבת, דהשתא מסברא הוה אמינא שיעשה כדי לצאת עכ"פ מכלל חילול ודאי, ואתא קרא שלא לעשות על הספק, ביאור הדבר דבשבת (קל"ג:) ת"ר מהלקטין את המילה ואם לא הלקט ענוש כרת ומפרש רב אשי כגון דאתא אומן בין השמשות דשבת ואמרו לי' לא מספקא לגמור ביום כהלכתו ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה רש"י] ואמר להו מספקנא ועבד ולא איסתפק [שלא גמר המילה ביום] ואשתכח דחבורה הוא דעבד וענוש כרת [משום חילול שבת רש"י] ולפ"ז אם התחיל למול ביום שבת את הנולד בין השמשות, ואתא קמן לשאול אם יגמר המילה היום, דהשתא אם יניח אם כן בין כך ובין כך חילל שבת, ואם יגמור המילה, הוא ספק אם חילל, דדילמא זמנה היום ושפיר מל, להכי אתא קרא דמ"מ ספק אינו דוחה, לעשו' מעש' בקו' ועש' ודוק היטיב:

ובענין מחלוקת ר' יהודה ורבנן נלענ"ד פרפרת נאה בעה"י דר' יהודה מרבי לאנדרוגינוס למילה מדכתיב כל זכר ורבנן פליגי עליו, ובירושלמי (חגיג' פ"א ה"א) פריש למחלוקתם דרבנן דרשי ערל מה ת"ל ערל זכר עד שיהא כולו זכר ר' יהודה דרש זכר מת"ל ערל אסי' מקצתו ערל כו', הנה מבואר דבש"ס דילן תלי מחלוקתם ברבויא דכל, והירושלמי תלי לי' ברבויא דערל זכר והמתבא' עוד דקרי הירושלמי לאדרוגינוס מקצת ערל, אע"ג דבכל דוכתא אנדרוגינוס דין ספק עליו, דמסופק לנו אם זכר אם נקיבה הוא, והכי ס"ל לר' יהודה גופי' ביבמות (ע"ב:) דאנדרוגינוס ספק איש ספק אשה הוא ע"ש, וקרי לי' הירושלמי מקצת ערל היינו דכך יסודהדבר דכמו דאתרבי מכל [או מערל לדעת הירושלמי] מקצת דבר כמו שיתבאר לפנינו, כן איתרבי לדרוש מזה דבר המסופק' כיון שיש בו שני צדדין לצד אחד הוא בכלל הדבר ההוא כגון זכר שלפנינו וכדומה] ולצד אחד יש לדון דאינו בכלל, מקרי גם זה מקצת הדבר ההוא הכתוב בתורה, ובזה יובן לכו פירוש ברייתא דיומא (ע"ד.) דדרשינן מכל חלב כוי וחצי שיעור ע"ש ולכאורה מה ענינם זה לזה לריבונייהו מכל, אבל לפי ההצעה הדבר מבוא', דמכל דרשינן מקצת הדבר ואתרבי לן חצי שיעור [וכה"ג דרשינן (פסחים מ"ג.) אין לי אלא כולו מקצתו מנין ת"ל כל כו' וכדומה] וכיון דאיתרבי מקצת חלב אתרבי כמי כוי שהוא ספק דהיינו כמי מקצת על דרך שנתבאר והא דפריך עלה הש"ס איצטריך קרא לרבויי ספיקא היינו דלאיסורא בעלמא דמרבי שם הש"ס [כמו חצי שיעור דאתרבי מכל] ודאי נדע מסברא ולא שצריך קרא להכי [ומ"מ מבוא' שזה אינו אלא בספק בגוף הדבר מצד ברייתו ועצמותו, דאנחנו לא נדע מה הוא ע"פ התורה כגון אנדרוגינוס וכוי שהם בריות אינן עשוין להשתנות, או להודע לכו, עד יערה עלינו רוח ממרום, אבל ספק במאורע אינו בכלל זה' דאטו כאמר דלרבנן ספק בכור כגון בהמה שאינו ידוע אם ביכרה או לא ביכרה וכדומ' יהי' מות' לרבנן, וכן אפי' טומטו' אינו דומה לאנדרוגינוס כמו שהאריכו התוס' בכ"מ ודוק כי אכמ"ל] ומעתה כאמר דר' יהודה ורבנן באנדרוגינוס לטעמייהו אזלי דבבכורות (ג'.) פליגי ר"י ורבנן בשותפות עכומ"ז בבהמה לענין בכור, דר"י מחייב וחכמי' פוטרי', וטעמייהו דרבנן דדרשי בכור מקצת משמע, כתב רחמנא כל בכו' עד דאיכ' כולי' ור"י סבר בכו' כולי' משמע, כתב רחמנא כל דאפי' מקצ' ע"ש, והכי נמי מתפרש' מחלוקותן באנדרוגינוס דרבנן מרבי מכל [או מהא דכתיב כפל לשון ערל זכר לפי הירו'] עד דאיכא כולי' זכר לאפוקי אנדרוגינוס שהוא מקצת זכר מצד ספיקו, ואי לא הוה כתיב אלא זכר לחודי', הוה מתרבי לרבנן אדרוגינוס, דס"ל דזכר סתמא משמשע מקצת כדס"ל בבכור שם, ולר"י אי הוה כתיב זכר הוה אמינא כולי' ומכל דריש מקצת זכר [או מערל לפי הירו'] לרבות אנדרוגינוס, ובאמת בזה ניושב כמה דברים שדקדקו התוס' דבקצת מקומות משמע דמזכר לחודי בלא שום יתורא ממעטינן אנדרוגינוס, ובכ"מ משמע דבעינן יתורא, ולפי המתבא' הא באמת מחלוקת תנאי הוא ודוק היטיב,):

ואע"ג שהתוס' בבכורות שם ובש"מ כתבו שאין לדחות הדרשו' בענין זה, מ"מ יסוד נאמן הוא ליישב דברי חכמים על מכונן ודוק. ימול בן שמונה נעשה כמחתך בשר שלא לצורך, רבנן דקסרין אמרין ר"י ברדסיי שאל מי אמר שמותר לחתוך בשר שלא לצורך ע"כ, והרואה יראה לנכון דרבנן דקסרין לטעמייהו אזלי דס"ל דכל דבר שאתה מבדילו מחיותו [כמות שהוא] חייב משום קוצר וכמש"ל, לכך לא הותר זה ללא צורך היינו בן ח' וכמשנ"ת בארוכה בס"ד והרי זה מבואר:

ט הנה נתבאר לנו דעת הרי"ף ז"ל והעומדים בשיטתו, דבספק גמור קושטא הוא דאין מילתו דוחה שבת, ומעתה אין פלא במה שהביא הרא"ש דברי הרי"ף דלא מהלינן ספיקות בשבת, דיסוד גדול יש לו למ"ד משאצל"ג חייב, ודעת הרא"ש לא ברירא בזה, ומ"מ פשיטא דבסתם ולדות לא נחלק אדם מעולם לומר שלא ימול שום ולד בשבת עד שנדע שכלו חדשיו וכמבואר, וע"כ משום דאזלינן בתר רוב ולדות, ולחומרא דרבנן בעלמא חייש לה רשב"ג, וגדולה מילה שדוחה חשש ספק זה, ודוק:

אלא שצריך יישוב מה שעמדו הפוסקים מהא דפריך הש"ס בפשיטות בשבת (קל"ו.) דדייק אדרשב"ג הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ומשני כו', מאי קושיא אי נימא דגזירה וחשש דרבנן בעלמא הוא פשיטא שלא נדחה משום זה מצות מילה, וכבר האריך בזה כתר"ה בסברות נכוחות:

והנלענ"ד דהנה רשב"ג יליף מילתי' מהא דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה וכתיב בבהמה מיום השמיני והלאה ירצה ש"מ דכל ששהה כשיעור הזה יצא מחשש נפל, ביאור הדברים דאע"ג דקרא דינא קאמר, ובאמת אפי' נודע שכלו לבכור חדשיו אינו נפדה בפחות מל' וכן בבהמה אפילו ידוע שכלו לה חדשים אינה קריבה למזבח קודם ח' ימים, מ"מ הכי דייק דמדמחייב קרא סתמא בן ל' לפדיון לכל אדם ולא הוציא מכללם ספק נפל, כגון במקום שהוא ספק גמור שנולד לח' ולא גמרו שערו וציפרניו, וכן הכשיר בבהמה כל בן ח' ימים להיות קרב ע"ג המזבח [ולהקדישו בלילה אע"ג דנפל איכא איסור להקדישו דלענ"ד לא עדיף מבעל מום שהמקדישו למזבח עובר בל"ת, עיין תמורה (ו':) ודוק] ולא הוציא מכללם הנולד לחדשים פחותים מהראוי, ש"מ דאז יצא מכלל ספק נפל אף במקום שראוי להסתפק, ואפי' בודאי בן ח' אמרינן בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי, ואלו מצינו בתורה דבר המחייב באדם בסתם קודם ל' היינו למדין ממנו שאז יצא מכלל נפל, כמו שאנו למדין עתה מדין פדיון, אע"ג דכמה דברים מצינו שיתחייב בהם האדם ע"פ התורה אחר כן כגון בן י"ג למצות ובן כ' לשקלים [והא באמת איכא מ"ד ביבמות (פ"י) דסימני בן שמנה אין עושין בהם מעשה עד שיהא בן כ' ע"ש] מ"מ מחיוב המוקדם ילפינן שגם אז לית בי' חשש נפל, ואע"ג דכמה דברים מרבינן בפ' יוצא דופן דאפי' בן יום א', כגון בזיבה ונגעים, ופשיטא דכל הני לא שייכי בנפל, וא"כ נילף מהתם דאפי' בן יום א' חשיב ודאי ב"ק, זה אינו דאטו בן יום א' כתיב בקרא, קרא רביי' לקטן וממילא מתרבי אף בן יום א', וכ"ז כשאין לספק בו שהוא נפל, תדע דבספק גמור קושטא הוא דלענין כל הני הוי ספק, משא"כ בל' יום דגלי רחמנא שיעורי' ופשוט, אבל מאי דלא גלי לן רחמנא, נשאר לנו ע"צ הסברא לפי הדין דכל ספק גמור הראוי להסתפק ע"פ דין, דיינינן לי' לספק, ובסתם ולדות נמי מחמירינן מדרבנן] ואהא פריך הש"ס הא לא שהה ספיקא הוה [ר"ל בענין הראוי להסתפק] ואמאי לא יליף רשב"ג ממילה דצותה תורה למול בשבת בשמיני, מזה נלמוד דבן שמונת ימים באדם נפיק מכלל נפל בכל גוונא, ואמאי עדיף לי' לרשב"ג למילף מפדיון ולא ממילה הקודמת, ומשני רב אדא דממילה ליכא למילף דאפשר שאף בספק צותה התורה למולו בשבת דמהלינן ממ"נ אי חי הוא כו', וזה כולל בין ספק גמו' ובין ודאי בן ח' [דג"כ ספק הוא דילמא אשתהי] וא"כ ליכא למילף ממילה, אבל מפדיון יליף שפיר דודאי מספיק לא הוה מחייב רחמנא ליתן דמים לכהן, ושפיר קאמר רשב"ג דעד ל' ספיקא הוה, פי' כל חד כדיני', וממילא בסתם ולדות מחמיר רשב"ג מדרבנן, כיון דאין לנו בירור גמור עד ל' יום ודוק היטיב בכ"ז: ואולם לכאורה לפי יסוד דברינו בסוגיא זו ובשיטת הרי"ף דאיכא במילה גם מלאכת עוקר דבר מגידולו, יקשה באמת אמאי בעינן לדידן שלשים יום יהי' די בח' ימים מהאי דיוקא גופי' ממילה מדשריא רחמנא מילה בשבת ולא חילקה בשום פנים נידוק מינה דשמונה ימים באדם מוציאים מספק נפל כי היכי דדייק רשב"ג מפדיון הבכור, הכי נמי נידוק אנן ממילה דשרי רחמנא איסור עוקר דבר מגידולו, וביותר יקשה זה לכאורה במה שכתבנו ביישוב דברי ר' יהודה דאוסר בספק בן ז' ספק בן ח' לטעמי' אדרבה לדידי' לשתרי מח' ואילך [ונחשבנו בר קיימא] מהאי טעמא מדשרי רחמנא מילה בשבת כמו שנתבאר:

אך כ"ז מסייע על ידינו שיטת הרי"ף ז"ל בכל פסקיו, דבאמת הרי"ף פסק בפ"ז דיבמות (פ'.) כר' אבוה דסימני בן שמנה [אף שיש לדון בו אשתהי כמבואר בסוגיא שם, ועיין בטור אה"ע סי' קנ"ו וברמ"א ובב"ש וב"מ שם, עש"ה ודוק] אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים, וכבר הכריחו האחרונים ז"ל בדעתו דס"ל ביסוד דינא דאורייתא כרבנן דרשב"ג דשלשים יום לא מפקי לי' מריעותא דבן שמנה לשוויי אשתהי, ולא ס"ל יסוד לימוד זה דפדיון להחזיקו בולד חי גמור, ולפי המתבאר גם שיטת ר' יהודה ע"כ כן היא דספק בן ח' בדאיכא ריעותא בשערו וצפרניו שלא גמרו ל' יום [וכן מילת שמיני בשבת] לא מפקי לי' מספק נפל, וס"ל כר' אבוה אליבא דרבנן עד שיהא בן כ', ועיקר פסקו של הרי"ף כרשב"ג היינו בסתם ולדות שהחמיר בהם רשב"ג מדרבנן לחוש להם לספק נפל, ומ"מ לא מחמירינן בזה יותר מרשב"ג גופי', ובשלשים יום נפיק לי' מחשש ספק זה, אבל ממילה דכר' אבוה אליבא דרבנן סבירא לן בדאורייתא ודוק היטיב:

(הג"ה ואולם למה שכתבנו בהג"ה לעיל דבאמת גם בספק מילה יש לדון דאי לאו חיוב מילה כמצותה הוי מקלקל, אלא שהכרחנו דלדידן מה שנפטר מספק מצוה המוטלת עליו מיחשב תיקון, והסברא נכונה דלא גרע חיוב זה שמחוייב לעשות ולצאת ידי ספק של תורה מחייב דרבנן דמקרי תיקון, דהא קי"ל הקורע על מתו אף ע"ג דקריעה דרבנן לרוב הפוסקים חייב, אבל אם באנו לדייק זה מן התורה, אפשר לומר דמן התורה אינו מחוייב לעשות מעשה בדבר שהוא ספק ועיין מה שכתבנו בענין זה לעיל בתשוב' סי' י"א לענין ספיקא דרבנן בחזקת חיוב, דמ"מ לא נחייביהו לעשות מעשה, אף להפוסקים דספיקא דרבנן בחזקת איסור אסור, עש"ב] וא"כ ליכא לדייק מדשריא רחמנא מילה בשבת ולא אפקה מכללא ספק בן ח', ש"מ דבשמנה ימים נפיק מהאי ספיקא ושוב לא נחוש לאיסור עוקר דבר מגידולו, דאפשר דמן התורה מוהלין ממ"נ אי חי הוא שפיר מהיל ואי בן ח' הוא ליכא בי' מצות מילה, א"כ מקלקל הוא, ומן התורה אין קיום מצות ספק מיחשב תיקון כמו שכתבנו ודוק, ובזה דברי הרי"ף נכונים בפשיטות:

י באופן שיישבנו בעה"י יסוד הסוגיא שאין בה סתירה לכל דברי הראשוני', והדעת מכרעת דאית לן למיזל מדאורייתא בתר רובא, וכיון דמדרבנן הוא סמכינן בא"כ בדיעבד אדרבנן דלא מצרכי חליצה:

ובאמת למאי דיישבנו לעיל דעת הרי"ף דספק גמור קושטא הוא דלא מהלינן בשבת, והנה א"א לומר כלל דבסתם ולדות נמי לא מהלינן בשבת חדא כמ"ש הר"ן דהא מעשים בכל יום דמהלינן סתם ולדות בשבת, וחלילה שיחלוק הרי"ף ע"ז [וכמשנ"ת לעיל דבירושלמי איכא מ"ד הכי רבנן דקסרין כמו שהארכנו, ומ"מ ודאי מודו דסתם ולדות מהלינן בשבת, וכמבואר מלשונו אילין תינוקות ספיקות כו', משמע דבספיקות ידועים קאי ולא בסתם ולדות] וביותר דהא מוכח בגמרא דסתמא מהלינן בשבת, מעובדא דאתי לקמי' דרבא (נדה מ"ב:) אמר ליה מהו מימהל בשבתא אמר לי' שפיר דמי בתר דנפק אמר רבא ס"ד דההוא גברא לא ידע דשרי למימהל בשבתא אזיל בתרי' כו' מדלא שאיל רבא אי קים ליה דכלו חדשיו [וכמ"ש בה"ג דהיינו לעיקרא דדינא לא דייקינן לה מקרא לא מפדיון בכור, ולא שבעל ופירש] והי' זה ענין המזדמן לעתים רחוקות ודוק, הנה התבאר יפה דשיטות הפוסקים דחששא דרבנן הוא, ואנחנו חזקנו עוד יסוד בזה דהא הסברנו דלהרי"ף איכא בבן ח' במילתו מלאכה דאורייתא, ומדשרינן למול סתם ולדות ע"כ דנדחה חשש זה דבתר רובא אזלינן ודוק:

יא ומעתה נשוב לחקור עוד צד להקל בנ"ד לכ"ע ע"פ יסוד דברינו, והנה בנ"ד שנתברר ע"פ דברי האשה וע"פ נשים זולתה שהוכר עוברה ששה חדשים קודם הלידה כבר דנו רבותינו הגאון רע"א, והגאון בעל משכנות יעקב שזה בירור דכלו חדשיו דהא הכרת העובר הוא לשלשה חדשים שליש ימיו [ועיין סנהדרין ס"ט. ודוק] אלא שיש כאן מקום עיון אם נשים נאמנות ע"ז וכ"ש היא עצמה, דלכאורה לא מהימנא, כמבואר בש"ע אה"ע (סימן קנ"ו ס"ה) ועיין בב"ש שכ' שאם הוא מעיד שכלו חדשיו נאמן, ואמנם אין מזה ראי' להאמין שאר פסולי עדות, דאיהו נאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה (ע"ש סעיף ו') והכא לכ"ע מהימן אף להסוברים שם דאם הי' מוחזק ע"פ עדים שיש לו אחים, אינו נאמן לומר יש לי בנים היינו משום דסותר החזקה, דהא עד עתה הי' חזקתה ליבום, משא"כ בנ"ד שהרי הולד לפנינו לא שייך סתירת שום חזקה ודוק, אך בד"מ כתב (שם אות ה') דלדעת הרמב"ם דע"א נאמן ה"ה אשה ע"ש, ולא נתבררה כוונתו, אם ר"ל דהיא עצמה נמי מהימנא, או רצונו דאשה דעלמא מהימנא, וטעם החילוק פשוט דהא היא עצמה לא מהימנא לומר מת יבמי להפקיע עצמה מזיקתו להיות ניתרת לעלמא בלא חליצה, וה"נ יש לומר דלא מהימנא בזה, אבל אשה אחרת הא הסכמת רוב הראשונים ז"ל דנאמנת במקום יבם ה"ה הכא, ויש לספק עוד דהא הש"ס ביבמות (צ"ד.) בבעיא דע"א ביבמה מהו, תלי טעמא דליהמן עד אחד משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אנשי, והכא לא שייך לאגלויי דמהיכן יתגלה אם כלו חדשיו או לא ואף אם יצוייר איזה דרך רחוק שיכול להתברר, מ"מ אין זה בגדר עבידא לגלויי כשאר דברים שדרכן להגלות, ולכאורה יש לדון דאע"ג דהיא אינה נאמנת להפקיע עצמה מזיקת יבום, ה"מ שזיקתה חזקת איסור ברור, משא"כ בנ"ד דעכ"פ אף בלא דברי' הולד הוא ספק בן קיימא, יש לומר דהיא נמי מהימנא לברר הספק כיון שאינו נגד חזקה:

ואולם מדברי הרשב"א ז"ל בחי' (ביבמות צ"ד.)

מתבאר שאף במקום ספק אינה נאמנת להפקיע עצמה מזיקת היבם בהא דפשיט שם הש"ס דע"א נאמן ביבמה, מהא דתנן אמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים כו' אלא בע"א אלמא ע"א מהימן, והקשה הרשב"א [והיא קושיית התוס' שם ועיין במאור ומלחמות שם] הא היא עצמה נמי מהימנא לומר מת בעלי ואח"כ מת בני, ותירץ דהיא נאמנת רק מטעם מגו, דאי בעי שתקה ממיתת הבן, אבל אם נודע לנו זולתה ממיתת שניהם ולא ידענו מי מת ראשון, אינה נאמנת לומר שהבעל מת תחילה, הרי מבואר דעתו ז"ל שאף במקום ספק אינה נאמנת להתיר עצמה:

יב ואולם עיקר דין יבמה לשוק אם הוא דבר שבערוה להצריך שני עדים מדינא] הנה הנוב"י (מ"ק חא"ע סי' נ"ד) כתב בפשיטות דלא הוי דבר שבערוה, ואף שדברי המרדכי שהביא הנוב"י שם מוטעים, מ"מ הא הנ"י כתב בהדיא בפרק מצות חליצה דבחליצה בעינן עדים, דהוי דבר שבערוה ודלא כהנוב"י:

וראיתי בס' נתיבות המשפט (ס"ס ל"ו) שהאריך בפרט זה, ותורף דבריו שם דחליצה סגי בעדים רואים אותן אף שהם לא ראו את העדים, דלא דמי לגיטין וקדושין שע"י מעשה זה מתחייבים אחרים (ועיין תוס' גיטין (ד'.

ד"ה דקי"ל) שכ' דבגיטין הוה חב לאחרים במה שאוסרה לכהן, וק"ק דא"כ אם היתה גרושה כבר [קודם שנשאת עתה] יהא יכול לגרשה עתה בלא עדים, דהא בגירושין אלו לא חב לאחריני, ואולי גזה"כ הוא להשוות כל גירושין, ועיין בנתיבות המשפט סי' א' ס"ק ה' שהביא דברי הקצה"ח דהודא' בשחרור לא מהני דהוי חב לאחרינא שנאסר בשפחה, וכ' עליו הנתיבו' שטעה בדבר פשוט דהא קי"ל זכות הוא לעבד שמתירו בבת חורין, ובמח"כ לא ירד לכוונת הקצה"ח, שכוונתו שדבר זה אף ששניהם רוצים העבד והאדון לא יתקיים בלא עדים, משום דאוסרו בשפחה, פי' ומעתה נאסר הוא על השפחה, והוי חב לשפחה, ע"ד שכ' התוס' דגירושין הוי חובה לכהן שנאסרת עליו ודוק, ולזה כיון הקצה"ח שציין לדברי התוס' בגיטין הללו ואכמ"ל:

שוב ראיתי שהנתיבות בהשמטה בסוף ספרו הרגיש בזה ע"ש, אמנם דבריו אינם מובנים מה שהביא מב"ק שכבר אין לך עדים ודיוקו של הש"ס הא אם יש עדים הי' מועיל הודאתו, ולא מיפטר מטעם מודה בקנס, הא באמת כן הוא, דאלו אתו עדים שם אח"כ כיון דלא אמרינן מודה בקנס פטור, אהני שם הודאתו וע"פ עדים שבאו אח"כ נעשה משוחרר ודוק, גם מה שהביא מעשיתי עבדי ב"ח דמהני הודאתו, יש לעיין באמת הא בב"ק (קל"ד.) שקיל וטרי הש"ס בבעל שאמר גרשתי את אשתי אם נאמן מטעם הואיל ובידו לגרשה, והכי נמי יש להועיל כן גבי שחרור להבא הואיל ובידו לשחררו והדברים ארוכים אכמ"ל, ומה שהביא מדברי התוס' גיטין מ'. שהקשו על שיטת רש"י דס"ל מעוכב גט שחרור אסור בשפחה א"כ מאי בעי הש"ס אי כופין את רבו לשחררו פשיטא דכופין דהא בעינן לשבת יצרה, ואיהו אסור בין בשפחה בין בבת חורין, ולענ"ד נראה ליישב דברי רש"י דהא התוס' בכ"מ הקשו על הא דכופין את רבו של חציו עבד וחציו ב"ח לשחררו, משום דלית לי' למינסב, ישא בת מינו חצי' שפחה וחצי' ב"ח, ותירצו דאתא צד עבדות ומשתמש בא"א עש"ה, והנה זה שייך בחציו עבד גמור וחציו ב"ח גמור, משא"כ במעוכב גט שחרור, דעבדות קלושה היא בכולו, שפיר מצי למינסב בת מינו שפחה מעוכבת גט שחרור כמוהו, ועביד לי' שבת, וכל דאית לי' שבת כל דהו שוב אין כופין כמבואר, א"כ שפיר בעא הש"ס אי כופין את רבו לשחררו, כיון דמשום שבת ליכא כפי', ומה שהקשו התוס' מתרומה עי' פ"י בחי' ודוק היטיב בכ"ז]), ולענ"ד אף בחליצה הוה חב לאחרים דהא קי"ל (יבמות יו"ד:) דעכ"פ אחים חייבים על החלוצה בלאו ולוקין על לאו זה [ודברי הרמב"ם בזה עמוקים וכבר חלקו עליו כמ"ש הה"מ] וא"כ הדברים כפשטן דבעינן עדים ממש כשאר דבר שבערוה, ומה שדקדק הנתיבות מדפריך הש"ס מנא ידעינן ולא פריך בפשיטות הא אין המעשה כלום בלא עדים, ומזה המציא דינו, לפענ"ד זה אינו דהא הש"ס ביבמות (שם ק"ה:) אמתניתין קאי ומתניתין דהתם לר"ע מתניא דתנן מעשה באחד שחלץ בינו לבינה בבית האסורים, ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר, ועל זה פריך הש"ס שם בינו לבינה מנא ידענא, והא לר"ע ח"ל כחייבי כריתות דמיא והוה ודאי דבר שבערוה ממש, ואין לחלק לדידי' בין התרת יבמה לשוק ע"י חליצה, לשאר דבר שבערוה, וא"כ עדיין יקשה איך דייק הש"ס מנא ידעינן כמה שדקדק הנתיבו', וע"כ הש"ס לא נחית לזה, ויש ליישב לשון הש"ס בפשוטו מנא ידעינן, וכיון דלא ידעינן ע"פ עדים, שלא הי' שם עדים, לאו חליצה היא ודוק:

יג ובעיקר מה שטען הנוב"י דאמאי הוה דשב"ע כיון דאין הולד ממזר, יש לומר דבאמת הא קרא סתמא כתיב ערות דבר [ומינה ילפינן דבעינן שני עדים] ולא ידעינן במאי קפיד קרא לשווי' ערוה, ומצינו בזה כמה דרכים שונים לענין יבום אמרינן דסוטה טומאה כתיב בה כעריות (יבמות י"א.) הרי דכל דקרי' רחמנא טומאה משוינן לי' לעריות דחייבי כריתות, ומ"מ לענין זונה מספקא לן ביבמות (נ"ו:) אי מקרי אונס דאשת כהן זונה אע"ג דפשיטא לי' לש"ס דטומאה אית בה ובתמורה (כ"ט:) אמרינן לענין כותית דילפינן לה דהויא זונה מעריות דח"כ משום דלא תפסי בה קדושין כוותייהו, אע"ג דטומאה ליכא התם ולא כרת, וקי"ל נמי דביאת עכומ"ז בישראל אין הולד ממזר, מ"מ לענין זונה משוינן לה לח"כ, וא"כ יש לומר בפשיטות דדבר ערוה דקרי' רחמנא נמי בתפיסת קדושין תליא מילתא, וכיון דיבמה נמי לא תפסי בה קדושין שפיר קרינן לה דבר שבערוה כשאר עריות דח"כ, והא באמת לפי דעת הטור והמחבר באה"ע (סי' ו') פסיקא לן להלכה דלא תפסי קדושין ביבמה, ושמואל דאצרכה גט מספק לחומרא בעלמא הוא, ולא מן הדין לכך פסקו שם בש"ע דהבא על שו"י עשאה זונה ודאית, וכהן שבא עלי בני' חללים ושרינן להו אף להטמא למתים וכדומה, בכל הדברים שחלל מותר בהן, א"כ נקטינן גם לקולא דאין קדושין תופסין ביבמה ובגוף דין זה הארכנו בעה"י במ"א] ודוק:

וביותר דיש לדון בפשוטו דבניתן לי בן לפוטרה מן היבום, הוה דבר שבערוה לכ"ע, דהא בזה נעשית ערוה על היבם בעדות זו, כיון שנשאר אחריו זרע [ועיין בנוב"י שם שדקדק על הא דאינו נאמן לומר יש לי בנים, ובאמת הרמב"ן בחי' תירץ זה דסמכא עליו, אבל פשוט דזה מקרי דבשב"ע כמשנ"ת, דהא נאסרה על היבם]:

יד ותחלה נאמר שבדין נאמנות האשה בעצמה או ע"א כשר או קרוב ואשה] יש לדון מתרי טעמי ע"פ סוגיית הש"ס דלא מהימני, חדא משום דהוה דבשב"ע וכמ"ש לעיל דאף לגבי יבם מקרי דבשב"ע, ותו משום דילמא סניא לי' כמבואר בש"ס, דבשביל זה חשודה לשקר במזיד, וגם לא תידוק אחר דברי העד, והנה במ"ש לעיל דמוכח מהסוגיא דיבמות דאפי' בספק זקוקה [כגון מת בנה ובעלה ולא ידענו מי מת ראשון] אינה נאמנת להפקיע עצמה מזיקת יבום, וזה צריך לימוד אם הוא מטעם סניא לי', או דבדשב"ע אף בספק אינה נאמנת:

והנה דעת מהרי"ק דהא דאין דבשב"ע פחות משנים היינו אפוקי מחזקה, וכבר דברנו מזה בכ"מ, והנה בסוטה קי"ל דע"א נאמן מגזה"כ, דיליף (סוטה ב':) ועד אין בה תרי אלא חד והיא לא נתפסה אסורה:

ויש לי בעניי ספק עצום, אם נסתרה בפני שנים, וע"א זולתם ראה שלא נטמאה אז בשעת סתירה אם היא ניתרת על פיו, ואינה צריכה בדיקת המים: ואין לדקדק זה מדתנן (שם ל"א:) עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה, ואמאי לא תנא רבותא יותר דאפי' איכא רק העד האומר לא נטמאת וליכא דמכחיש לי' מ"מ שותה, אע"כ דבכה"ג באמת ע"א נאמן שלא תשתה, ויש לדחות דהשתא נמי טובא קמ"ל דאע"ג דנימא דלהעיד שלא נטמאת, לא מהימן ע"א, וה"א דעד א' דטומאה חשיב כשנים לגבי', ולא תשתה אלא טמאה היא ודאי [כמו בבא העד שלא נטמאת אחר עדות העד טומאה, דלא מהני מידי, ובחזקת טמאה קיימא] קמ"ל כיון דבבת אחת קאתו, אוקי חד לגבי חד והוה ספק ושותה:

וראיתי להש"ך בחו"מ (סי' פ"ז ס"ק ט"ו) שכ' בתוך דבריו גבי סוטה דגלי לן קרא דעד שאומר נטמאת נאמן כב' ולא גלי לן קרא דעד שאומר לא נטמאת נאמן כב', וכן בשאר דוכתי כו' עכ"ל, ואין בדבריו הכרע אם ר"ל שאינו נאמן כלל לטהר, או שאינו חשוב כשנים נגד ע"א שקדמו, אבל אי איהו מסהיד בלחודי' וליכא דמכחיש לי' מהימן, וביותר דשם לפי שיטת הראשונים מתפרש דעד האומר לא נטמאת [או שנים] היינו שאומר שהעד לא ראה את הטומאה, וכן הוא ע"כ בעגלה ערופה, דכה"ג מכחיש לי' ועל יסוד זה סובבים שם דברי הש"ך ודוק, אבל לנידון הספק שנסתפקנו אין לנו הכרע, וסבור הייתי לומר כיון דקי"ל דעד המסייע פוטר משבועה, ובכל דוכתא משוינן שבועות סוטה לשארי שבועות ממון (עיין קדושין כ"ח:) וא"כ כיון שיש לזו עד מסייע שלא נטמאה א"כ פטורה היא משבועה, ואע"ג דבזה לא תנקה, דהא גם השבועה אין מועיל לה לטהרה עד שתיבדק ע"י המים המאררים, וא"כ לא עדיף עד המסייעה משבועתה, מ"מ יש לדון בזה כיון דלאו בת שבועה היא [מטעם נאמנותה ע"פ העד] שלא תשתה כלל כמו אלמת (סוטה כ"ז:) שאינה שותה משום דחסר תנאי השבועה, שוב ראיתי שאין זה דומה כלל, דהתם חסירה היא מה שהיא טעונה מצד הדין, וכאן מדינא פטורה, וביותר שהרי התוס' שם כתבו דכל היכא דחזיא לשבועה אין השבועה מעכבת השתי' עש"ה וזה פשוט ודוק:

טו והנה הרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה"ג) כתב קנא לה על שנים כאחד, ונסתרה עם שנים כאחד ושהתה כדי טומאה כו' הרי זו אסורה עד שתשתה ע"כ, ועיין במל"מ שם באורך, ויש לעיין הא בפשוטו משמע שלא שהתה בסתירה כ"א כדי טומאה אחת [כפי שיעורה] וא"כ אם יאמרו שניהם שלא טמאו אותה, הרי יש לה עכ"פ ע"א שלא נטמאה שהרי אחד מהם ודאי לא טימא אותה, והרי הוא עד כשר גם על חבירו [ואין לדחות דלא מקבלינן סהדותי' לפי שהוא חשוד על העריות, שהרי נתייחד עמה באיסור דהא אחר קנוי אסורה להתייחד אפי' עם שנים, דאכתי אם הם לא ידעו מהקנוי והיו שנים או יותר היו מותרים להתיחד עמה, א"כ כשרים הם לעדות מצד היחוד] ולומר דהרמב"ם לא נחית לזה, ומיירי דלא שאלום כלל, מ"מ לענ"ד לא מסתבר לומר שאם יועיל העדות, דמ"מ לא שיילינן להו, דודאי היכא דאיכא לברורי מבררין בכל דיני התורה, ואף זו כיוצא בה, ואדרבה עד כמה היו טורחין הב"ד ליגעה ולספר וידויין של ראשונים שאינה כדאי לשומען היא וכל משפחת בית אבי', והכל שלא לגרום מחיקת השם חנם, וא"כ פשיטא שאם הי' לנו מקום לברר הדבר, היינו נזקקין לזה, ואמאי סתמה הרמב"ם ולא פירש דשואלין להן אם נטמאה שהרי בעדות שניהם שלא נטמאה לא תשתה, והי' מקום לדקדק מזה דבאמת ע"א אינו נאמן שלא תשתה:

ואולם באמת אין הכרח, שהרי בירושלמי פ"א דסוטה שמשם מקור דברי הרמב"ם, אמרינן שם שאפי' קנא לה ממאה כאחד ג"כ דינא הכי, [ומשמע דמיירי נמי שלא נסתרה עמהם רק כדי טומאה אחת] והא התם איכא שני עדים כשרים בודאי ואמאי לא שיילינן לכולהו דהא בשלשה ומשלשה ולמעלה, יש כאן ב' כשרים, אע"כ דלא מהני כה"ג כיון דאין מתברר לנו מי הוא העד, ואין תוצאות עדותו לנו אלא בצירוף חביריו, שאז ידענו דתרי מינייהו ודאי כשרים נינהו [כשהם שלשה, או יותר כשהם יותר] אין שם עדות ע"ז, [וכבר דברו האחרונים ז"ל בסברא כזו אכמ"ל] ולא מהני מידי, [ויש להטעים בזה בפשיטות דהוה חצי דבר, דהא עדות כל אחד לבדו אינה כלום, כ"א בצירוף שנים או יותר, וכזה לא הכשירה התורה, שדין עדות הוא שתהא עדותו מתקבלת מעצמו בלי הצטרפות זולתו, והסברא נכונה ודוק היטיב] וזה מוכרח לדון ולפרש כן דעת הרמב"ם דהא עכ"פ לטומאה הי' להועיל אם יודו שאחד מהם טמא אותה, ודעת הרשב"א בתשו' שאפי' החשוד בעצמו נאמן לטמא ע"ש ובמל"מ ובנוב"י מ"ק א"ע סי' ע"ב ובמ"א כתבנו בזה בס"ד אכ"מ] וסוף סוף אמאי לא הזקיק הרמב"ם לשאול מהם, אע"כ כמשנ"ת דלאו שם עדים עלייהו כלל, כיון דאינהו גופייהו בחשד זה וכמש"ל ודוק: (טו) וראיתי בירושלמי (ספ"ו דסוטה) היו שלשה אחד אומר אני ראיתי' שלא נטמאת בתוך כדי סתירה, מה את עביד לה כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, או תתקיים העדות בשאר כו' [ולפנינו נעתיק כל לשון הירושלמי] ופירשה הפ"מ שהשנים אינם יודעים אם נטמאה אם לאו ומספקא לי' כיון ששלשתן העידו על הסתירה, ולפי דברי עד זה אין סתירת' כלום, דהא הוא יודע שלא נטמאה, וא"כ בטלה עדותו על הסתירה ואולי נאמר דבטל' גם עדות השנים שעמו, ככל עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ועש"ב, המתבאר מדבריו אלו דהספק הוא רק אם בטלה כל העדו', אבל כשתתקיים העדות בשאר, אין עדות העד מציל אותה מלשתות, וכדמסיק הירושלמי, והרי הספק שנסתפקנו לעיל מבואר, דע"א אין נאמן בסוטה לטהרה:

ואולם פירושו של הפ"מ ז"ל בלתי מתחוור כלל, דמאי שייך בזה עדות שבטלה, בפשוטו אין לנו רק לדון אם נאמן ע"א שלא נטמאה, אבל ביטול עדות אין כאן, והי' מקום לומר דהוה כההיא דסנהדרין (מ"א:) באחד מהעדים שאמר בחקירות אינו יודע ושנים אומרים ידענו דאמרינן דלר"ע כיון שאין בעדותו של זה ממש, פוסל הוא גם עדים שעמו, ועי' היטיב תוס' שם ד"ה כמאן], והכי נמי דכוותה, אבל כי מעיינת בה שפיר אין זה דומה כלל, דהתם חסר לו תנאי העדות שגזרה תורה, והתורה פסלה עדות כזה, לכך הוא פוסל [לר"ע] גם עדים שעמו, אבל כאן הוא העיד עדותו כהוגן, אלא שאנו דנין שע"ז אינו נאמן ביחיד לטהרה, אבל אין עליו שם עד פסול, שיבטל גם עדים שעמו, ואמאי מספקא לי' בירושלמי לבטל כל העדות, [וגם סוף הירושלמי לא יתבאר יפה ע"פ פירושו של הפ"מ כשי"ת בס"ד], ונעתיק כל לשון הירושלמי שם א"ר יוחנן בשם ר"י כל ההן פירקא משקינא לה ונסתרה, נסתרה בפני שנים אמר עד א' אני ראיתי שנטמאת בתוך כדי סתירה יש כאן סתירה ויש כאן טומאה לאחר כדי סתירה יש כאן סתירה ואין כאן טומאה, היו שלשה אחד אומר אני ראיתי' שנטמאת בתוך כדי סתיר' יש כאן סתירה ואין כאן טומא' [כן הוא הגירסא בירושלמי] לאחר ר"י סתירה אין כאן סתירה [עי' פ"מ שהגי' גם בזה ללא צורך כמו שיתבאר לפנינו בעה"י] ואין כאן טומאה, היו שלשה אחד אומר אני ראיתי' שלא נטמאת בתוך כדי סתירה מה את עביד לה כעדו' שבטל' מקצת' בטלה כולה או תתקיים העדות בשאר. אמר ר' אב מורי מכיון דאת אמר בעדות שבטל' מקצת' בטלה כולה, מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר, מפני שרגלים לדבר, עכ"ה, והנה לפי פירושו של הפ"מ לא ידענו מפשיטו' הירושלמי תשובת שאלתו, הא הספק הוא אם בטלה עדות הסתירה, ומה פשיט שמודה כאן שרגלים לדבר, הא רגלי' לדבר אינו אלא אחר סתירה כמבואר בכ"מ, וכאן על עצמות הסתירה אנו דנין לבטלה, ואין שייך ע"ז רגלים לדבר, גם בלשון הירושל' שכ' מכיון דאת אמר בעדות כו' דמשמע שהוא נתינת טעם, ובלתי מובן, ולפי' של הפ"מ הוא מתפרש דאפי' למ"ד, וכ"ז הוא דוחק [ועי' בק"ע שהוסיף וגרע בירושלמי וסוף סוף דבריו אינם מובנים ע"ש:

יז ונקדים מ"ש התוס' (בב"ב מ"א: ובסנהדרין ל"א.) בפלוגתא דב"ש וב"ה בב' כיתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת ר' זוז, דסברי ב"ש נחלק' העדות, והקשו התוס' דלב"ש הוה כת אחת פסולה, שהיא מוכחשת מחבירתה, ואמאי אינה פוסלת חבירתה ג"כ, דהא קי"ל נמצא אח' מהן קרוב או פסול, בטלה כל העדו' אפי' הן מאה, ואני בעניי חוכך בהבנת דבריהם ז"ל העמוקים דאיך נדון מזה באחד שנמצא מוכחש משנים שהעיד עמם, שהוא נפסל, ודעת התוס' שכיון שנפסל הוא בטלה גם עדותן, הא לכאורה פשוט שאם אפי' ע"א העיד עדותו בדבר המועיל ע"פ הדין והכחישוהו אח"כ שלשה עדים, אלא שבתוך השלשה הי' אחד קרוב או פסול, באופן שבטלה עדות הג' כולן, הא ודאי ממילא עדות הע"א קיימת, וזה פשוט לענ"ד, וא"כ בע"א שמוכחש משנים שהדין נותן לפוסלו, איך נחזור לומר שכיון שהוא פסול, פוסל גם עדות מכחישיו דהוה נמצא א' מהן קרוב או פסול, דאם נאמר כן בטלנו עדותם, שוב נשארה עדות הע"א בכשרות, כיון שהעדות המכחישתו נפסלה, והרי זה הענין מתהפך כחומר חותם, ואין התחלה לפסול את העד [או עדים] כ"א ע"פ קיום העדות המכחשת, ואיך נדון אח"כ לבטל' בזה גופה [ואולי לזה כיוונו התוס' בב"ב ובסנהדרין שם שכתבו בחד תירוצא דהיכי דמכחשי אהדדי, לא שייך לומר נמצא א' קא"פ עדותן בטילה עש"ה ודוק,] ואין זה דומה לס"ד דסנהדרין (ט') פלוני רבעני לרצוני רשע הוא, והא מ"מ הענין אמת, ואמאי תבטל עדותו, שאם לא נרבע אינו רשע, ואם רשע הוא הלא נתאמתה עדותו, דהתם גזה"כ שעדות רשע פסולה אפי' מעיד אמת (ועי' בתשו' חות יאיר סי' ק"ד) אבל בכאן אין לומר כן, ואולי כיון דמ"מ נודע לנו ששקר העיד ע"פ מכחישיו, אף שתבטל עדותן מ"מ הוא פסול, וצע"ג בזה עי' בתשובת ר' עקיב' איגר סי' קע"ט ד"ה ולענ"ד כו' ודוק היטיב] והתוס' תירצו שם כיון דלא נודע איזה כת פסולה, לכך גם חבירתה אינו נפסלת בהצטרפותה, ולפ"ז המורם מדברי התוס' שאם א' הוכחש משנים שעמו בפרט א' מהעדות [ר"ל דודאי בזה אמר לוה ושנים אומרים לא לוה אין זה בגדר כלל נמצא א' קא"פ, דהאי למיעקר סהדותייהו קאתא, ואין לו צירוף עמם כלל שהרי לא נצטרפו בראיית המעשה כלל, שהרי לא הי' דבר לפי עדותם, אבל דברי התוס' הם באחד אומר מנה וב' אומרים ר' דשם עדות אחת על צירופן בהלואה אלא דפרט אחד הכחשה ביניהם ודוק היטיב, ועי' בר"ן פ"ד דכתובות גבי א' אומר נתגרשה וא' אומר לא נתגרשה ודוק] הוא נפסל, וממילא פוסל בצירופו גם עדות השנים שעמו, וכן דקדק מדבריהם ז"ל הגאון בעל טורי אבן בר"ה כ"ד. עש"ב, [והתם נמי כה"ג הוא שמעידים כולם על ראיית הלבנה, אלא שהוכחשו בגובהו עש"ה ודוק וכמשנ"ת]:

והנה דעת התומים בח"מ (סי' ל"א) שאם השוו העדים בפרט אחד ובשני נחלקו בטלה גם עדות שהושוו, כדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, ובנה"מ שם פסק דעדות הראשונה קיימת עש"ה באורך:

יח ואחרי הצעות אלו יתבארו לנו דברי הירושלמי בעה"י, ופשוטו נראה דלפרושי מתניתין דסוטה בכולהו בבי קאי, והתם תנן אמר ע"א אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה כו' עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת היתה שותה, עד אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת היתה שותה, שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת לא היתה שותה ע"כ, והנה הרמב"ם והטור וכפרש"י] מפרשים שנים אומרים לא נטמאת פי' אתה לא ראית שנטמאת, ונשארת בספק, אולם הירושלמי מפרש המשנה כפשטה ע"פ היסודות שביארנו בס"ד, ומפרש דעדים דמתניתין כולה בעדי סתיר' מיירי והרישא אמר ע"א [מעדי סתירה] אני ראיתי שנטמאת לא היתה שותה, דיש כאן סתירה ויש כאן טומאה, כיון שאין חבירו מכחישו, וכ"ז כשנטמאה בתוך כדי סתירה, אבל לאחר סתיר' ס"ל לירושל' דאין ע"א נאמן, וכן שיטת רש"י, ובבא שני' ע"א אומ' נטמאת, ואחד אומר לא נטמאת אתיא כפשטה דנשארה בספק, ולכך לא הזכיר בזה הירושלמי כלום [ולענ"ד הדבר צריך הכרע לפמ"ש דלהירושלמי כל הני בבי בעידי סתירה גופייהו מיירי, וא"כ הא הוה הכחשה בבדיקות לפחות, ולהירושלמי (יבמות פט"ו ה' ה') מבואר דבכה"ג אף בד"מ הכחיש עדות בתוך עדות בטלה כל העדו', ומפרש א' אומר מן הצרור וא' אומר מן הכיס בטלה ואמאי לא תבטל בזה כל עדות הסתירה, ואולי יש לחלק בזה, ובבבלי (סנה ל"א.) פסקינן דעדים המכחישים זא"ז בבדיקות בד"מ כשירין, ועדות סוטה נמי דבר דבר מממון ילפינן, וא"כ עולה כהוגן אף שזה אומר נטמאת וזה אומר לא נטמאת מ"מ עדותן על הסתירה קיימת, אלא שבזה צריך לימוד שלא תהא עדותן על הטומא' שמכחישין זה את זה] תוך כ"ד לעדותן על הסתירה, דאי לאו הכי הוה לה להתבטל גם עדות הסתירה, כדאיתא בב"ק (ע"ג.) דאם העידו על הגניבה ועל הטביחה תוך כ"ד אם הוזמו על הטביחה אף עדות הגניבה בטילה, ויסודי הדברים יתבארו אצלינו במ"א בס"ד ודוק] שוב מפרש הירוש' בבא ג' דמתניתין עד אומר נטמאת וב' אומרים לא נטמאת, היינו נמי שהי' עדי סתירה ג' ועל הטומאה נחלקו [והוצרך הירושלמי לזה שהיו העדים הג' עדי הסתירה, כפי מה שהשרשנו לעיל בס"ד דבזה שנצטרפו בדבר אחד שייך לומר שיפסול הפסול המוכחש מהן עדותם מכח צירוף קא"פ, כיון שנצטרפו בראי' יחד, ועש"ך סי' ל"ו בח"מ באורך, משא"כ אלו באו עדים דעלמא ב' אומרים לא נטמאת וא' אומר נטמאת ודאי היתה טהורה, ע"פ הב' עדים, והמוכחש מהם הי' נפסל לבדו כמש"ל] וכיון דא' האומר נטמאת הוכחש מפי שנים שנצטרפו עמו בעדות עצמית הסתירה, א"כ הוא נפסל ע"פ שנים, וכיון דהוא נפסל על פיהם, ממילא גם עדותן על הטומא' [שאמרו שלא נטמאה] בטילה מכח צירוף הפסול כמו שביארנו לעיל בעה"י, ומ"מ אין עדותם על הסתירה עצמה בטילה כמש"ל בשם הנתיבות ולדעת התומים הי' נכון לגרוס אין כאן סתירה ואין כאן טומאה דגם במה שהושוו נתבטל העדות, ואין בידינו להגי' הספרים ודוק], והיינו דקאמ' הירושל' יש כאן סתירה ואין כאן טומא', כמ"ש:

יט) והוסיף הירושלמי דכ"ז הוא אם העד הוא אומר נטמאה בתוך כדי סתירה וע"ז הוכחש מהעדים אז בטלה עדותן על הטומא' ונשארה בספק ושותה, אבל אם אמר שנטמא' אחר כדי סתירה, אע"ג דבכ"ד במעיד העד לבדו על טומאתה, דינו פסוק שאם מעיד שנטמאה בתוך כדי סתירה נאמן, ואם אומר שנטמאה לאחר סתירה אינו נאמן, אבל כאן יהי' הדין להיפוך, כבר ביאר הירושלמי דבאומר נטמאה בתוך כדי סתירה, ושנים שעמו מכחישין אותו, מ"מ שותה, שבטלה עדות כולן כמשנ"ת, אבל אם אומר שנטמאה אחר סתירה ור"ל שהשנים מעידים שלא נטמאה כלל בין בשעת סתירה, ובין לאחר סתירה, השנים אומרים שלא נטמאת, אז טהורה היא לגמרי, ואין כאן סתירה ולא טומאה, שהרי בשעת סתירה העדים מעידים שלא נטמאה, ולא הכחישם העד, נמצא עדותם קיימת שלא נטמאה בשעת סתירה ומה שאומר העד שנטמאה אחר הסתירה והם הכחישוהו, אף שעדות כולם בטילה היא שהוכחש מפי העדי', ועדותן נגדו בטילה משום צירוף פסול עמהם, מ"מ הא גם בהסתלק עדות כולם, מ"מ טהורה היא, דאחר סתיר' אינה צריכה לעדות לטהרה, והיינו דקאמר הירושלמי לאחר כדי סתירה מעיד א' שנטמאה ואמתניתין קאי דשנים שעמו אומרים לא נטמאה כלל בין בשעת סתירה בין לאחר סתיר'] אין כאן סתירה [שהרי ע"ז עדות העדים קיימת] ואין כאן טומאה וכשנ"ת, ואשמעינן הירושלמי דבר גדול דעדותם על שלא נטמאה בשעת סתירה ולאחר סתירה כשני עדיות הם, דאף שנתבטלה עדותם על שלא נטמא' לאחר סתירה מכח הכחשת העד והוה נמצא א' פסול, מ"מ עדותם שלא נטמאה בשעת סתירה חשובה עדות בפ"ע והיא נשארה קיימת, וכן הוא מתבאר יסוד זה יפה מהירושלמי (יבמות פט"ו ה' ה') אלו אומרים במקל הרגו ואלו אומרים בסייף הרגו הכחיש עדות בתוך עדות ובטלה העדות אלו אומרים בדרום פנה הרוצח לאחר שהרגו] ואלו אומרים בצפון פנה ד"ה הכחיש עדות לאחר עדות ולא בטלה העדות, והרי זה ממש כבשמעתין וכמו שביארנו בס"ד באופן שקיימנו גירסת הירושלמי בדברי' של טעם בעה"י:

כ ובא הירושלמי לפרש בבא רביעאה דמתניתין, שנים אומרים נטמאת ואחד אומר לא נטמאת, ומפרש לה הירושלמי כפום שיטתי' שהיו ג' עדי סתירה, ונחלקו על הטומאה שבתוך כדי סתירה, ב' אומרים נטמאת וא' אומר אני ראיתי' שלא נטמאת בתוך כדי סתירה, וחקר הירושלמי מה את עבד לה, שגם בזה הי' לנו לדון ולומר דבעדות הטומאה כיון שהשלישי מוכחש מפיהם, נפסל הוא ובטלה גם עדותן שמעידים שנטמאה מחמת צירוף הפסול עמהם כמשנ"ת לעיל, וא"כ היא צריכ' לשתות לבאר ספיקה, וחידש הירושל' בזה דין מחודש, דהנה הנוב"י והגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' הסכימו דבעדות אשה שמת בעלה אם העידו רבים ובתוכם פסול שמת, האשה ניתרת על פיהם, דכיון דכל הקרובים כשרים בעדות אשה להשיאה, א"כ נמצא א' קא"פ לא גרע אכתי עדותן מעדות קרוב עיין בדבריהם ז"ל באורך, ולפ"ז בעד סוטה לטמאה, דקי"ל נמי דעדות קרובים עדות היא [ולדעת רוב הפו' מדאורייתא מהני אף עדות קרובים] וא"כ בצירוף פסול בעדותם אין גרעון בזה, ושפיר קיימא סהדותייהו, וזה דין ברור ופשוט לענ"ד, והנה הטעם שנאמן ע"א בסוטה, הוא משום דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, וזה מבואר בכ"מ, וביאר הירושלמי ההפרש שבין עדו' סוטה [לטמאה[ לשאר דוכתא, דבכל דוכתא אמרי' עדות שבטלה מקצתה [עי' צירוף קו"פ] בטלה כולה, היינו שאינה נחשבת לעדות, אבל בסוטה שאין אנו נזקקין לדין עדות שהרי אפי' קרובים נאמנים ואפי' שמע מעוף הפורח כו'] וכ"ז אינו מדין עדות רק משום דהוה רגלים לדבר מהני על הטומאה אף עדות קרובים וכדומה, שפיר מהני בה עדות בצירוף קו"פ דעד שנצטרף עם פסול לא גרע מקרוב, ונאסרה על פיהם, והיינו מתניתין שנים אומרים נטמאה ואחד אומר לא נטמאה לא היתה שותה, דטמא' היא על פיהם כמו שביארנו, אע"פ שנצטרפו עם הפסול שהוכחש על פיהם ודוק:

ובזה יאירו כל דברי הירושלמי אמר ר' אבמרי מכיון דאת אמר (בכל דוכתא] בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, פי' שבטלה מדין עדות, א"כ מודה הוא הכא בסוטה שתתקיי' העדות בשאר, שכאן אין אנו נזקקים לעדות גמורה בכל הלכותי' אבל נאמנותם הוא מפני שרגלים לדבר כמשנ"ת בעה"י: (כא) והמורם מתוך דברינו בביאור הירושלמי דעדיף נאמנות ע"א בסוטה להעיד שנטמאה, אבל להעיד שלא נטמאה לא אשכחן דמהימן, וזה מוכח דהא בשנים אומרים לא נטמאה וא' אומר נטמאה, פסיקא לן דבטלה עדות השנים מחמת צירוף הפסול ושותה, ובב' אומרי' נטמאה וא' אומר לא נטמאה, מטמאין אותה בעדות השנים, ואינה שותה, כשנ"ת לעיל בארוכה, ש"מ דבהא אין נאמנות לע"א [וה"ה קרובים] ובעינן עדות גמורה, ובהצטרף עמהם פסול בטלה עדותן ודוק היטיב בכ"ז, שוב ראיתי כן מבואר בתשב"ץ ח"ב סי' פ"ט וז"ל שלענין טומא' [בסוט'] לא האמינה תורה אלא האומר נטמאה, [ר"ל ולא האומר לא נטמאה] ע"ש היטיב בביאור שכן הוא, ומתבאר מתוך זה לכאורה דבדבר שבערוה אף במקו' ספק בעינן שני עדים, דהא סוטה בכ"מ אחר קנוי וסתירה לספק חשבינן לה, ומ"מ אין ע"א נאמן להתירה, [ולאוסרה ע"כ גזירת הכתוב הוא שע"א נאמן ואין למדין מזה] אלא שיש לי בעניי מקום עיון בזה מדברי הרא"ש בכתובות בסוגיא דפ"פ מצאתי דנאמן לאוסר' עליו [ובירושלמי שם מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה] הביא שם הרא"ש דברי תר"י דהא שנאסרה עליו היינו בשותקת, אבל אם אומרת נאנסתי (וקבל בה אבי' קדושין מבת ג'] באשת ישראל, נאמנת ומותרת לו, והאריך הרא"ש לתמוה עליו דהא הכא ליכא מגו ואין לאוקמה בחזקת כשרות, דאדרבה איכא רוב דרצון, ולסוף הסכים לר"י מההיא דהיתה מעוברת דאלים לי' לר"ג ברי ומכשיר העובר אע"ג דלית לי' חזקת כשרות ורוב פסולי', וכן בההיא דמשארסתני נאנסתי כו' ע"ש:

ולכאורה הדבר תמוה דהתם נאמנת להכשיר העובר שהרי אין זה דבר שבערוה, ובכל איסורין שבתורה ע"א נאמן לברר ספיקן, משא"כ בזו שהיא ספק סוטה דהוה דבשב"ע עי' היטיב בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ד באורך בכ"ז ודוק]. וכיון דפ"פ כעדים דמי, א"כ בספק סוטה קיימא, [וחזקת' לא מהני נגד רוב דרצון כמ"ש הרא"ש] ואיך נאמנת היא להתיר עצמה, וכ"ש למה שכ' לעיל דמוכח דבסוט' ספק אין ע"א נאמן כ"ש היא עצמה:

וראיתי להפ"י בחי' בכתובות (דף י"ג:) שהאריך ג"כ לקיים שיטת רבינו יונה, וכתב דלא בעינן כלל ברי, ומהני נגד הרוב, והוקשה לו משבוי' דאינה נאמנת לומר טהורה אני כשיש עדים שנשבית, ותירץ דהתם הוה רובא דרובא עש"ב, ולפענ"ד עדיין יקשה הא התם אפי' עבד ואפי' שפחה נאמנים לומר שלא נטמאת, ואמאי מהני נגד רובא דרובא, וביותר דהא אשכחן התם דאפי' היא ובעלה אומרי' טהורה היא אינם נאמנים כדתנן (שם כ"ז:) בעובדא דר' זכרי' בן הקצב, ובארוס וארוסתו (שם י"ד.) אמרינן דבמודה הארוס שבא עלי' אף ר' יהושע מודה, והכרח לומר בכ"ז, דאין לדמות גזירות חז"ל להדדי [אע"ג דבגמרא פריך משבוי' אההיא דהיתה מעוברת, מ"מ אנו אין לנו אלא מה שדימו חז"ל] אך אין כ"ז מעלה ארוכה לדברי הרא"ש שפסק בפשיטו' דנאמנת להתיר עצמה, ולא העיר כלל דהוי דבשב"ע דלכאורה מדינא אינה נאמנת:

כב והנלע"ד ביישוב דברי הרא"ש דס"ל כשיטת מהרי"ק דהא דבעינן בדשב"ע ב' עדים היינו לאפוקי מחזק', וממילא במקום ספק נאמנת, והא דלא מהימן ע"א בסוטה שלא נטמאה כמש"ל, היינו משום דהתם אינו בגדר ספק שקול אלא קרוב לודאי הוא שהרי קינא לה ונסתרה והוי רגלים לדבר שנטמא', [ומ"מ ילפינן מינה לטמא ספק טומאה כמו שהסבירו התוס' בכ"מ] אבל בעלמא נאמנת אף שהוא דבשב"ע, דמקרא לא ילפינן להחמיר בדשב"ע אלא במקום שהוא נגד החזקה כמו שהאריך מהרי"ק שם ודוק:

וע"פ המתבאר מדברי הרא"ש הללו והפו' שעמו דלעולם במקום ספק נאמנת האשה אף בדשב"ע, ומעתה יש לנו לעיין בסוגיא דיבמות (צ"ד) דמבואר שם דאף במקום ספק אינה נאמנת לומר מת בעלי ואח"כ מת בני, ולכאורה אף אי נימא דיבמה הוה דבשב"ע, מ"מ הא הכרחנו בדעת הרא"ש דבספק נאמנת, וע"כ נצטרך לומר שראו חז"ל שלא להאמינה משום דסניא לי' וכן נמי לא תידוק אחרי העד שמעיד לה הכל משום דסניא לי' (כג) ועיקר ביאור דסניא לי' לאו היינו ששונאתו ורוצה לומר דבר שלא תזקק לו, כדי שלא ישאנה עתה, אלא פירושו לומר שהיא רוצה להנשא לאחר ואח"כ כשיבורר שהיתה זקוקה לו, כיון שנשאת לאחר קי"ל דתצא מזה ומזה, זהו כוונתה שתיאסר עליו [וזה מתבאר מדברי רש"י ביבמות קי"ד: ד"ה קטטה, ושם קט"ז ד"ה דמשקרה עש"ה ועי' בתשו' ר' עקיבא איגר סי' ק"ל באורך, ובנוב"י מ"ק א"ע סי' מ"ב ומבואר ששנאות אלו דקטטה ודיבם שוים בענינם] ומעתה נוסיף ביאור דהא במת בעלי ואח"כ בני שאינה נאמנת, אע"ג דידוע לנו ממיתת שניהם אלא שלא ידענו מי מת תחלה, הא בלא"ה אסורה היא להתיבם לו שמא מת הבן אח"כ, וא"כ כיון דליבם ודאי לא שבקינן לי' ומופקעת היא ממנו, מ"ט לא מהימנא, הא אסורה היא לו בלא"ה להתייבם מספק, ובגוף האיסור זולת חשש סניא ליה הא הוכחנו שנאמנת מדינא, וההכרח לומר דהחשש הוא שמא היא יודעת האמת דהבן מת ראשון, וסוף יבורר לנו כן, ואז תצטרך להתיבם, לכך אומרת עתה מת בעלי תחיל' ותנשא לאחר, ואם אח"כ יבורר שקרא שוב תהי' אסורה להתיבם, וכן בע"א המעיד לה חיישינן ג"כ כנ"ל שיודעת ההיפוך ומאמנת לעד להתיר עצמה כדי שאח"כ תהא מופקעת מהיבם: (כד) ואומר אני דכ"ז לא שייך בספק בולד אם כלו לו חדשיו, לפי שדבר זה אינו עוד באפשרי להתברר עד שיבא אלי', ועכ"פ אסורה היא ליבם, דהא אפי' יודע שבעל ופירש ונולד לח' חדשים, מ"מ הא קי"ל כר' ורשב"ג ורבה תוספאה דעבד עובדא (יבמות פ':) דמשתהי, וא"כ אסור' היא ליבם דחיישינן דילמא בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי, וכ"ש בנ"ד דגמרי שו"צ דלר' היינו סימני בן קיימא ולכ"ע ספק אשתהי הוא [עי' רמב"ן ונ"י ביבמו' שם] ולעולם אין כאן בירור לספק זה ודוק, וא"כ אסורה היא מצד עצמי' הספק ליבם באיסור עולם, ונסתלק בזה חשש סניא ליה שפירושו שתעשה מעשה לאסור עצמה עליו וזו אינה צריכה לכך, לפי שאסורה לו בלא"ה, והיינו נמי דעת מהר"י מינץ הובא בב"ש (סי' קנ"ט סק"ב) דבזה"ז שאין מייבמין אשה עצמה נאמנת לומר מת יבמי, וכ"ש ע"א, דכיון דאין מייבמין ליכא חשש סניא לי', כיון דבלא זה לא תתייבם] ונשאר רק חשש עצם הספק איסור אם צריכ' חליצה, והרי בזה הוכחנו לעיל מדברי הרא"ש דנאמנת בברי דילה אף בספק דבשב"ע, וא"כ לכאורה אף היא עצמה נאמנת לומר שכלו חדשי הולד, ולכאורה תמוה הא הרא"ש כתב מפורש דהיא אינה נאמנת:

ונראה שטעמו ז"ל, דהא קי"ל כר"ג דברי מהני הוי רק בדיעבד, אבל לכתחילה לא עבדינן כוותי, ולפ"ז פסקי הרא"ש לא סתרי אהדדי דבפתח פתוח שהוא אחרי הנשואין שפיר מהני ברי דידה, משא"כ ביבמה שאומרת שכלו חדשי הולד, ורוצה להנשא בזה לא מהני ברי דידה לכתחילה ודוק: (כה) אמנם כ"ז באמירה דידה, אבל בנ"ד שהתברר ע"פ נשים זולתה שהוכר העובר ו' חדשים קודם לידתו, בזה יש מקום לסמוך ע"ז דע"א נאמן באיסורין וכמשנ"ת לעיל, ואפי' בסרך ספק דבשב"ע, וטעם סניא ליה לא שייך הכא כמ"ש, ולזה מטין גם דברי הד"מ שלהרמב"ם דע"א נאמן ביבמה ה"ה בזה, ואע"ג דהכא לא הוה עבידא לגלויי כמו שהערנו לעיל, הנה דבר זה צריך לנו במה שאין ע"א נאמן מן הדין כגון בדבשב"ע ממש או במקום חשש סניא לי', צריכין אנו לדון להאמינו מ"מ משום דהוה עבידא לגלויי ולא משקרי, אבל בנ"ד אדרבא הא דמילתא דא לא עבידא לגלויי טיבותא היא דמשום זה נסתלק חשש סניא לי', ובגוף האיסור בספק נאמן ע"א, וכ"ש למה שהוכחנו לעיל דעיקר החשש הוא מדרבנן, ומדאו' אזלינן בתר רוב ולדות דב"ק נינהו, וכבר יש לנו יסודות נאמנים לסמוך עליהם היתר העלובה, וכתר"ה האריך והביא בידו החזק' גדולי הראשוני' שמתירין בלא"ה בגמרו שו"צ, ובנ"ד אפשר דכ"ע מודו, והגאון ר' עקיבא איגר הסכים גם כן להתיר [אלא שבעובדא דידי' הי' גם ע"א כשר, ולענ"ד אין לחלק בזה] מכח הכרת העובר, וכן העיר היתר זה הגאון במשכנות יעקב, ומעתה גם דעתי הקלושה מסכמת בהיתר העלובה עם מעכת"ה, בתנאי שיסכים להיתר זה הגאון מופה"ד האב"ד דק' בריסק, או הגאון הישיש המפו' האב"ד דק' סוואלק ואז אהי' סניף לאריות שבחבורה, לתורתם אקוה עינים להאירה, אענדם לראשי נזר ועטרה, והצור יציליני משגיאה ויוריני אורח ישרה. הכ"ד ידידו דו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר כמוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה