אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן צה

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן צה

שו"ת עמודי אור - סימן צג

וואלקאוויסק ברך ה' חילו, כפי מהללו, ישפות שלום לו, ה"ה כבוד הרב המפואר החו"ב י"א המפורסם כש"ת מוהר"ר שמואל הלוי נ"י האב"ד דק"ק סקירל:

תמול קבלתי מכתבו, והשאלה בדבר המאורע, אשר יתבארו פרטי' וענינה מתוך התשובה:

א וזה החלי בעה"י לבאר הענין בנחיצה כי יש בזה צד אפרושי מאיסורא, וגם להוציא אשה מבעלה הרבה חשו חכמים, והנה מצד האמתלא נדבר אח"כ, ולכאורה אף אם הי' הבעל מאמין גם עתה לדברי האשה המגדת שהודית אשתו לפני' שזינתה מ"מ אתתא שריא, כמש"פ רמ"א (סי' קט"ו ס"ו) וז"ל הודית לפני אחד שזינתה ואח"כ אומרת ששקר הוא ומכחשת העד המעיד עלי' מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עלי' דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיני' באחר, ועכשיו חוזרת בה עכ"ל והוא ממש כנידון דידן, אך גוף דין זה יש לישא וליתן בו הרבה לענ"ד כאשר אבאר בס"ד, בש"ע כתב שם המחבר אין עדים שזינתה אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה דשמא עיני' נתנה באחר, והוא מוסכם כן מכל הפוסקים באין חולק, ויסודו ממשנה דשלהי נדרים (צ':) בראשונה כו' חזרו לומר שלא תהא אשה כו' אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראי' לדברי', ומזה הוציאו הפוסקים דין הנז', ואני בעניי חוכך להסתפק בי הרבה דהא מתניתין דהתם באשת כהן שנאנסה מיירי, והתם גופי' טרחו הראשונים ז"ל בטעם משנתינו כמו שהביא הר"ן שם, קצת פוסקים כתבו דהטעם דהפקיעו רבנן הקדושין בכה"ג, והר"ן כתב דהוא משום דמדינא אין האשה נאמנת לאסור עצמה על בעלה, ומשנה ראשונה תקנתא הואי להאמינה וחזרו והעמידוה על דין תורה, ופשוט שאם באנו ללמוד מזה למ"א, כל שנמצא שום סברא לחלק ביניהם, אין לנו לדון מסברת עצמינו חוץ ממה שחידשו חז"ל, ולכאורה יש לחלק בפשוט כמו שהעירו התוס' בכתובות (ס"ג: ד"ה אבל) והרא"ש שם דהתם באונס לא מפסדה כתובה, ולהכי לא מהימנא, אבל באומרת טמאה אני ברצון ומפסדת כתובה, מנין לנו דלא מהימנא בכה"ג, כיון שעכ"פ זו אי נה דומה למשנתינו [ומה שהביאו התוס' יסוד לזה מעובדי דשלהי נדרים נדבר בם אח"כ]:

ולא עוד אלא שלכאורה לטעמו של הר"ן [דמדינא לא מהימנא] הא מבואר בסוגיא דגיטין (נ"ד:) דאע"ג דאין אדם נאמן לאסור את של חבירו, מ"מ אם גם הוא מפסיד בזה נאמן ע"ש (וביו"ד סי' קכ"ז) והכא נמי באומרת טמאה אני ברצון כיון דמפסדת ע"י הכתובה, יש להאמינ' מן הדין גם להבעל:

שוב ראיתי שזה אינו די"ל דזה לא מהני אלא באסורין שנאסרין ע"י עדות עד אחד בשותק וכה"ג, מהני נמי בהו הך סברא כיון דמפסיד, אבל הלא בסוגיא (דקדושין ס"ו.) פליגי אביי ורבא דאביי ס"ל דע"א נאמן גם לומר אשתו זינתה ודינו בזה כמו בכל האסורין, ורבא פליג עלי דשאני עדות לאסור אשה שאין דבר שבערוה פחות משנים, ולפ"ז למאי דקי"ל כרבא, יש לומר בפשוטו, דמצד סברא זו הואיל ומפסדת כתובה אכתי לא עדיפא מעדות ע"א דלא מהני בדבר שבערוה ודוק, [ומכאן תמוהים לי דברי תשו' שיבת ציון שהקשה מ"ט נאמנת אשה לומר שראתה ג"פ מ"ת נימא עיני' נתנה באחר, ולפמ"ש ניחא דהתם דלא הוי דבר שבערוה שפיר נאמנת לאסור עצמה לבעלה, כיון שגם היא מפסדת כתובה ותנאי' בנתקלקלה בתחלת הנשואין ובנתקלקלה אח"כ מ"מ הא מפסדת כל עניני אישות וזה לא גרע משכר כתיבה גבי ס"ת והתוס' כתבו רק דכתובה עדיף מזה אבל מ"מ גם זה חשיב הפסד עי"ז (כדה י"ב: ע"ש) ואין צורך לכל מה שנדחק שם ודוק]:

ב אמנם מה שיש לדון בזה לענ"ד בשנעמוד תחלה בהפרש שיש בין אשת כהן שנאנסה למזנה ברצון לענין הגירושין, הנה דבר פשוט הוא שאשת כהן שנאנסה כופין את בעלה לגרשה, מתרי טעמי חדא משום עיגון דידה, כיון שנמנעה מאישות הדין נותן שמחויב לגרשה, ואפי' בלא"ה מחויב לגרשה [ולא סגי בהפרשה בעלמא] כדי שלא יכשל בה, כמבואר פשטא דש"ע (אה"ע סי ז' ס' ט') וב"ש שם (ס"ק ט"ז) דבאנוסה אינה מאוסה בעיניו, וכבר פסק הרא"ש ז"ל ביבמות (פ"ד אות ד') דהיכא דאינה מאוסה בעיניו חייב לגרשה ולא סגי בהפרשה עש"ה:

אך כ"ז באנוסה שנאסרה על בעלה כהן, אמנם אם נטמאה ברצון, ליתנהו להני תרי טעמי לכופו לגרש, דפשיטא דלעיגון דידה לא חיישינן כיון שהיא גרמה לעצמה, וכן פסקו האחרונים ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל בסוף ספר דרוש וחדוש שהאריך בזה] גם אם יש בזה חשש תקלה ולכופו מחמת זה לגרש הדבר במחלוקת שנוי, דעת הרמב"ם (הובא בש"ע אה"ע סי' קט"ו ס"ו) דבהודית והוא מאמינה, או שהעיד ע"א והוא מאמינו חייב לגרשה, ואין כופין אותו לגרש, ואם יש עדים שזינתה כופין אותו לגרש ע"ש ובאחרונים, אך הב"י (בר"ס קי"ז) הביא תשובת הרמ"ה שפסק דאינו חייב לגרשה, ודי בהפרשה בעלמא שלא תתייחד עמו דכיון שזינתה מאוסה היא בעיניו, והביא שכן דעת התוס' בריש זבחים יעו"ש, וכן פסק רמ"א שם והב"ש (שם ס"ק ח') העיר בזה [לפ"מ דמשמע לי' דעת הרמ"ה דאף להתייחד עמו מותרת מחמת סברא זו דמאוסה היא בעיניו] מסוגיא דסוטה (ז'.) דאמרינן דאחר קנוי וסתירה אסורה להתייחד עם בעלה דחיישינן שמא יבא עלי', ותירץ דהתם ספק הוא עדיין אם זינתה ולהכי לא מאיסה לי' ע"ש: ואולם הרא"ש ביבמות שם כתב דמעוברת חבירו קי"ל דיוציא, ולא סגי בהפרשה, והוקשה לו מהא דתנן בסוטה (כ"ד.) מעוברת חבירו שותה אחר עבור זמן העיבור ויניקה (עיין מל"מ פ"ה מה' סוטה) מפני שהוא יכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן], משמע דסגי בהפרשה, ותירץ דהתם מאוסה היא בעיניו כיון שהיא ספק זונה, מבואר דס"ל דאף בספק זונה שייך סברא זו, ולכאורה יקשה עליו מסוגיא דסוטה שהעיר הב"ש, ואף שדבריו שם לענין דסגי בהפרשה, ולא מיירי מייחוד ויש מקום לחלק בין ייחוד להרחקה, דודאי לענין ייחוד חיישינן בכל גווני בספק, אבל לענין לומר דסגי בהפרשה ולא נבעי גירושין, בזה שפיר יש לומר דאף ספק זונה מאיסה לי', מ"מ יש כאן תימה מסוגיא זו כמו שאבאר בס"ד:

ג ונציע תחילה הסוגיא בביאור הספיקות הנופלין בה, שנינו (סוטה ז'.) ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עלי' בדרך ר' יהודה אומר בעלה נאמן עלי', ובסוגיא תניא רי"א בעלה נאמן עלי' מק"ו ומה נדה שהיא בכרת בעלה נאמן עלי' סוטה שהיא בלאו לא כל שכן, ורבנן היא הנותנת נדה שהיא בכרת חמירא לי' ומהימן סוטה דלאו לא חמירא לי' ולא מהימן (ועיין תוס' יבמות (י"א: ד"ה מאי) שתמהו אמאי חשיב בסוגיין דהכא דסוטה בלאו היא, והא ביבמות שם מבואר דלאו ליכא אלא בנבעלה, ובנסתרה ליכא אלא עשה דטומאה], ולענ"ד יש לומר דר' יהודה דשמעתין לטעמי' אזיל דס"ל (בפסחים מ"ב.) דכל היכא דכתיב לאמר בריש הפרשה הוי כל הפרשה כולה [פי' אסורי עשה שבה כמו שכתבו התוס' שם] בל"ת, ועיין בתוס' מנחות (נ"א: ד"ה אף כאן) דחשיב ל"ת גמור בכה"ג ללקות עליו ע"ש] והכא נמי כתיב בראש פרשת סוטה לאמר, להכי חשיב לה ר' יהודה לסוטה שנסתרה איסור לאו, (ור' יוסי דשמעתין אפשר דסירכא דלישנא דר"י נקיט, או דס"ל נמי כוותי' בזה ודוק ואכמ"ל] ומייתינן עוד בסוגיא ר' יוסי אומר בעלה נאמן עלי' מק"ו מה נדה כו' אמרו לו לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר תאמר בסוטה שאין לה היתר עכ"ה, והדבר יפלא בסוגיין דמ"ט שינו רבנן תשובתם לר' יהודה ולר' יוסי ולא אהדרו להו לתרווייהו מחד טעמא:

והנה התוס' שם (ד"ה נדה) הקשו כיון דייחוד דאורייתא הוא כדילפינן מכי יסיתך, א"כ מנ"ל למשרי ייחוד אשתו נדה ותירצו דלא ילפינן אלא דומיא דבן עם אמו דאין לה היתר משא"כ בנדה שיש לה היתר לא גמרינן מינה לאסור בה ייחוד, והגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל בתשו' תמה דא"כ לר"י דלא מסיק אדעתי' לחלק בכך דהא בעי למגמר מינה לסוטה שאין לה היתר ולא ס"ל חילוק זה לענין ייחוד, א"כ מנ"ל באמת דייחוד נדה שרי והניח בתימא:

ובאמת בדברי ר' יוסי אין זה תימה כלל, דאפשר דהיינו דאותבו לי' רבנן לא אם אמרת בנדה שכן יש לה היתר, פי' דע"כ מודית לה"ט ושרית לה ייחוד עם בעלה, ואיך נילף מינה לסוטה שאין לה היתר אבל בדר' יהודה הוא פליאה נשגבה שרבנן השיבוהו מטעם אחר, ומה דעתו בזה להתיר ייחוד בנדה כיון דלית לי' סברא דיש לה היתר:

ד והנלענ"ד בכ"ז דר' יהודה ור' יוסי לטעמייהו אזלי, ורבנן לכל אחד בשיטתו השיבוהו, דביומא (י"ג:) תניא גבי כה"ג הי' עומד ומקריב ע"ג המזבח ושמע שמת לו מת מניח עבודתו ויוצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר יגמור, ומפרש הש"ס שם דטעמא דר' יהוד' דגזר שמא יאכל, ופרכינן עלה מהא דתנן ר' יהודה אומר אף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ואי מייתא אשתו עביד עבודה ולא גזר ר' יהודה שמא יאכל, ומשני התם דיוה"כ הוא דכ"ע לא קאכלי הוא נמי לא אתא למיכל הכא דכ"ע אכלי הוא נמי אתא למיכל עכ"ה, המתבאר מסוגיא זו דע"כ ר' יוסי נמי דשרי לעבוד ולא גזר דילמא אתא למיכל אית לי' גזירה דילמא אתא למיכל בשאר אסורין, עיין פסחים (י"א.) דמבואר דלכ"ע באיסורין דלא בדילי מיני' גזרינן דילמא אתא למיכל, ורבנן לא שרו גבי חמץ אלא משום דכיון דהוא עצמו מחזר עליו לשורפו כו', ואין לך לא בדיל יותר מכה"ג בקדשים שהוא רגיל בהם כל ימות השנה, והוה לן למגזר דילמא אתא למיכל, וע"כ אית לן לפרושי כיון שיש לו היתר לאכול לערב [למ"ד דלית לי' אנינות לילה לגבי קדשים] לא גזרינן בי' דילמא אתא למיכל, משא"כ בדבר שאין לו היתר [כגון חמץ שבאיסורו עומד אחה"פ אי דאורייתא אי דרבנן לכל חד כדאית לי'] ולא בדילי מיני' גזרינן דילמא אתא למיכל [וקצ"ע בזה במשנה תרומות (פ"ט מ"ב) לענין גדולי תרומה שחייבין בלקט, ושנינו ר"ט אומר לא ילקטו אלא ע"י עניי כהנים שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם, אמר לו ר"ע א"כ לא ילקטו אלא טהורים, פי' דבטמאין נמי איכא למגזר דלמא אכלי, ולכאורה הא לא דמי דזרים לית להו היתר שפיר יש לגזור, משא"כ בטמאים שיש להם היתר ודוק ואכמ"ל, ועיין בא"ח ס"ס תרי"ב ובמ"א וביאורי הגר"א שם] ור' יהודה אית לי' בזה סברא חדתא, דבמלתא דאסור לכ"ע לא גזרינן בי', ומלתא דשריא לזה ואסירא לזה שפיר גזרינן בה דלמא עבר עלה כמתבאר מתוך הסוגיא:

ה ואומר אני דהיינו נמי טעמא דר' יהודה דשרי ייחוד בנדה ולא יליף לה משאר עריות, דבעריות עשתה התורה סייג לדברי' [עיין אדר"נ] לאסור ייחוד, דהא אין אסורין לכל העולם, שהרי האסורה לזה מותרת לזה, משא"כ בנדה ליכא למילף מיניהו דהא היא אסורה לכל וא"כ לא דמיא לשאר עריות, ולהכי שרי לדידי' ייחוד נדה ודוק:

ומינה יליף נמי ר' יהודה לסוטה שנסתרה, שהרי עתה היא אסורה לכל העולם, דלכ"ע אסורה משום סוטה, שפיר דן עליו מק"ו מנדה להתירה בייחוד ודוק, ולכך לא השיבו לו רבנן דמה לנדה שכן יש לה היתר דהא איהו לית לי' האי טעמא כמשנ"ת בס"ד, ולכך דחו לו היא הנותנת כו' אבל כי שמעי רבנן לר' יוסי דדן כי האי ק"ו, שפיר פרכוהו דמה לנדה שכן יש לה היתר, דהא ע"כ מה"ט שרי ייחוד נדה כמו שנת' מסוגיא דיומא, ודוק היטיב בכ"ז:

ו ועדיין צריכין אנו לבאר בסוגיא זו כי היכי דדחו רבנן לר' יהודה היא הנותנת כו' דאיסורא דלאו קיל לי', א"כ מנא להו באמת לרבנן איסור ייחוד בסוטה, הא לא דמיא לעריות דעריות חמירי שכן כרת משא"כ בסוטה דהוי איסור לאו [וכולה סוגיא מוכחת דבאיסור ייחוד דאורייתא פליגי עש"ה]:

והנלענ"ד דלהכי גמרי רבנן איסור ייחוד בסוטה מעריות כיון דקי"ל גם לענין יבום דצרת סוטה אסורה משום דטומאה כתיב בה כעריות (יבמות י"א.) ה"נ מדמו לה לרבנן לענין ייחוד:

ואחרי שנתבאר כ"ז והוכחנו דלכ"ע אי איכא סברא לחלק לא גמרינן משאר עריות, וא"כ קשה אי איתא לסברת הרא"ש דספק סוטה נמי מאיסה לי', א"כ היכי ילפינן איסור ייחוד דידה משאר עריות הא לא דמי להו כמשנ"ת: והנראה לענ"ד ביישוב דעת הרא"ש דודאי סוטה ספק כל עוד שמסופק בדבר מאוסה היא בעיניו, ורבנן דחשו לה לייחוד שמא תשדלנו בדברים שטהורה היא, והוא יאמין לדברי', ואין כאן מיאוס בעיניו כלל, ומלבד מה שאמרו חז"ל (יבמות פ"ה:) דכל היכא דליכא פסול ולדה היא מרגלה לי' ע"ש, והכא נמי הא ולדה כשר לכ"ע (יבמות מ"ט:) ופשיטא דמרגלא לי', אלא שעוד יותר יש חשש מרגלא לי' בסוטה, שהרי אם יבא עלי' שוב לא יבדקוה המים, ולהכי חיישינן לפיתוי' והוא יאמין לה שלא פעלה עון, משא"כ התם גבי מעוברת חבירו, שפיר כתב הרא"ש שהיא מאוסה בעיניו גם משום ספק זנות, ובזה לא ישמע לה להאמינה לבא עלי', דהא עכ"פ רואה הוא דגם עכשיו ניחא לה באיסור דהא אסורה היא לו מדין מעוברת חבירו, ולכך לא תהא נאמנת בעיניו כלל ודוק, כנלענ"ד ביישוב דברי הרא"ש:

ז עכ"פ התבאר מדברינו שזו מחלוקת גדולה בין הראשוני' שלדעת הרא"ש והתוס' ביבמות שם בזונה ברצון ליכא כפיי' לגרש, וכן הוא דעת הרמ"ה בב"י והתוס' בזבחים, וכ"פ הרמ"א מפו' בר"ס קי"ז, ודעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו דבזונה ברצון נמי כייפינן לי' לגרש כשנ"ת: והנה טעם משנתינו בשלהי נדרים שראו חכמים שלא להאמין לאומרים טמאה אני לך שלא תהא אשה נותנת עיני' באחר ומפקעת עצמה מתחת בעלה, ביאור הדברי' בפשוטן שתלו ההפקעה בה כאלו הוא בידה, והדברים נכוחים ע"פ מה שביארנו לעיל, דדין האנוסה לכוף אותו לגרש, חשו רבנן למילתא שתתן עיני' באחר ותאמר טמאה אני לך [באונס[ ויכפוהו לגרש, ותקום מחשבתה הרעה, אבל באומרת טמאה אני ברצון, בשלמא לדעת הרמב"ם שכופין גם בזה לגרש, שפיר הוציא דין זה ממשנתינו, דשייך ג"כ נותנת עיני' ומפקעת כו', אבל לדעת הסוברים שבזה אין כופין לגרש, א"כ כי אמרה טמאה אני ברצון לא ברירא לה שתפקיע עצמה מיד בעלה, דשמא באמת ירצה לעגנה, ומנין לנו לחשבה למשקרת, שהרי זו אינה דומה למשנתינו ודוק היטיב: עוד שבעניי אני תמה שהדברים סתומים בכל הפוסקים דלא מהימנא האומרת טמאה אני ברצון, ומנין לנו, הן אמת שהתוס' בכתובות (ס"ג) והרא"ש שם כתבו לפרש עובדא דשלהי נדרים באומרת טמאה אני ברצון ואפ"ה אמר רבא איתתא שריא, וא"כ מוכח לכאורה הכי, אבל הא כבר דחו התוס' והרא"ש שם שיש לפרש בנותנת אמתלא וכדומה, וכ"ש לדעת השאלתות דמיתסרי בדבר מכוער אתיא הסוגיא כפשטה, ואין להוציא מכאן דבר מחודש כזה, ומ"מ חלילה לנו להרהר אחר דברים המפורשים בש"ע אפילו שהם להקל, ויש ליתן טעם לשבח לדעת הש"ע, דעולה להלכה אף לדידן, כיון דשיטת הר"ן דמדאורייתא בלא"ה אין אשה נאמנת לאסור עצמה אף זולת טעם דעיני' נתנה באחר, וזה שייך אף באומרת טמאה אני ברצון, וא"כ לית בזה אלא איסור דרבנן תקנת משנה ראשונה, ולהכי אף שבגוף הדין לכוף על הגירושין דהוי איסור דאורייתא [דהא גט מעושה שלא כדין פסול] לא נעשה נגד הני רבוותא הסוברין דלא כפינן לגרש, [וכ"כ בשו"ת ר' עקיבא שם] מ"מ בהא דיוצא משיטתם חומרא באומרת טמאה אני לך ברצון שלא לאוסרה על בעלה כפי המוכח לשיטתם כמשנ"ת, סמכינן על שיטת הרמב"ם והנמשכי' אחריו דלדידהו אין לחלק בזה כשנ"ת בס"ד:

עוד יש יסוד ברור לדין זה שאין חלוק בין אומרת טמאה באונס או ברצון בכל גווני לא מהימנא למשנה אחרונה, מהירושלמי (פ"א דסוטה ה' ג') אהא דתנן התם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה כו' מדקדק עלה בירושלמי שם מתניתין דלא כמשנה אחרונה דתנן חזרו לומר שלא תהא כו' ומשני אפילו כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר, מבואר דמדמה דין טמאה אני של המשנה דמיירי ברצון לדין המשנה בנדרים, משמע דאין חלוק ביניהם ודוק, והיא ראיה גדולה לדעת הש"ע, וראיתי להמל"מ (פ"ח מה' תרומות ה' ט"ו) שהאריך בדברי הירושלמי הללו, וכתב לפרש דהירושלמי מיירי באומרת טמאה אני לך אחר ששתתה ולא בדקוה המים, דאל"כ איך שייך לומר שלא תהא נאמנת לומר טמאה אני הא ממילא היא אסורה אחר סתירה כל זמן שלא נדבקה ע"י מי סוטה, ע"ש שהאריך דהא אם אינה רוצה אין משקין אותה כמו ששנינו האומרת איני שותה כו' ולא שמענו כפיי' בזה ע"ש שתמה מכח זה ע"ד התוס', ולענ"ד נראין הדברים כפשטן דודאי הירושלמי דן כפשוטו על נאמנותה לומר טמאה אני, ואי משום דהא לא גרע מאומרת איני שותה הא בסוטה (כ'.) שקיל וטרי הש"ס באומרת איני שותה אי מצי הדרה בה לשתות מי אמרינן כיון דאמרה איני שותה טמאה אני קאמרה, וכיון דאחזיק נפשה בטומאה לא מציא הדרה בה או דילמא כיון דאמרה איני שותה גליא דעתה דמחמת ביעתותא הוא כו', הלא מבואר דגם עיקר דין אומרת אינה שותה, הוא משום דהוה כאמרה טמאה אני, והחזיקה עצמה בטומאה ואולי אי לאו דמציא מחזקה נפשה בטומאה הי' הבעל יכו לכופה שתשתה ותחזור להיתירה, והא דאין יכול לכופה היינו משום דהדין פסוק אצלינו דמצי' מחזקה נפשה בטמאה, וא"כ שפיר הקשה הירושלמי על עיקר דין טמאה אני מ"ט מהימנא למשנה אחרונה, וגם דברי התוס' בסוטה (ו'.) מתפרשים כדרך הירושלמי, ור"ל דהי' לנו לומר שתשתה ותשוב להיתר בשביל שלא תוציא לעז על בני', אף ע"ג דאיהי לא ניחא לה ודוק היטיב:

הארכנו ביסוד זה דעכ"פ יש כאן חשש איסור תורה, וכבר אמרו בירושלמי שם אף על דין המשנה אם הי' חבר יחוש, ומכ"ש לפי מה שיתבאר לפנינו בס"ד דבנ"ד לא שייך טעמו של הר"ן יש לפנינו איסור תורה, וחלילה להקל בו, כי בי דינא דידן לא אלימי להפקיע קדושין:

ח עתה נשוב בעה"י לעיין במשפט האשה שאנו עסוקין בענינה, והנה למה שהאמין הבעל לדברי האשה המגדת לו שנטמאה אשתו ברצון [ולפנינו יתבאר עוד בעה"י שאף עדות מעכ"ת עדות גמור הוא בזה] ואם כי עתה האשה מכחשת אותה אין לנו בהיתירה אלא הטעם דשמא עיני' נתנה באחר, וכבר נודע דעת החו"י דבהודית דרך ווידוי נאמנת, ואין לנו דרך ווידוי גדול מענין שלפנינו, [וענין כזה תלוי בראות עיני המורה, ודבר רחוק הוא לומר שכיונה בראשונה ליתן עיני' בגירושין, שהרי העלימה ענינה] והנוב"י בכמה תשובות אף דלא סבירא ליה בהחלט כסברת החו"י, מ"מ לא עשה מעשה כנגדו בפשיטו' כמבואר למעיין בתשובותיו מ"ק ומ"ת, אך אין צורך להאריך בזה כי לענ"ד בנ"ד אסורה בלא"ה כמו שית' בס"ד:

והנה לענ"ד יש בנדון שלפנינו טעם חדש לאיסור שהרי אשה זו שהתה תחת בעלה יותר מעשרה שנים ולא ילדה, והיא מאותן שכופין להוציא, וא"כ מה לנו לחוש שעיני' נתנה באחר, וחפיצה היא להתגרש, הא בידה לתבוע גט בלא"ה, והלא המרדכי בקדושין (פ"ג) הקשה על משנתינו אמאי לא מהימנא לומר טמאה אני לך במגו דאי בעי נדרה ברבים למ"ד אין לה הפרה, [וזה אינו קשה כ"כ, דילמא אינה חפיצה לידור, דהא הנודר כאלו בונה במה, וכבר ידוע בדברי הפו' דבטעם כל דהו נדחה המגו] אבל בנ"ד הוא מגו גמור, ואף אם נאמר דאם מטעם מגו ניתי עלה אפשר דלא מהני להפקיע זכות הבעל דהוה מגו להוציא, הנה לפנינו מחלוקת הראשוני' אי אמרינן מגו להוציא, וכמה אנפי אית בהו אכמ"ל, אבל באמת אין דעתי בזה מטעם מגו, רק דבזה אזיל לי' חשש נותנת עיני' באחר, והדעת מכרעת שבכה"ג לא אמרו חז"ל סברא זו, והרא"ש בכתובות (פ' אע"פ) כתב שחז"ל ראו שרוב האומרות כן משקרות, אבל רוב נשים אין בידן להתגרש לכוף הבעל, משא"כ בנדון שלפנינו, מנין לנו מה שלא נמצא בדבחז"ל בפירוש:

וביותר לטעמו של הר"ן שמדינא אינה נאמנת להפקיע זכות שיעבודו של הבעל, איני יודע מה זכות ושיעבוד שייך לבעל באשתו בהני שכופין אותו להוציא אם תרצה, וכיון שבידה להפקיע זכות הבעל, ממילא מדינא מהימנא לדעת הר"ן, והוא פשוט לענ"ד:

ט ויש להביא ראי' ברורה ליסוד זה דעכ"פ כה"ג מהימנא אי מטעם מגו או מטעם דבלא"ה יכולה היא להפקיע עצמה מתחת בעלה] מההיא דתנן (בסוטה ז'.) אם אמרה טמאה אני שוברת כתובתה ויוצאה, וגרסינן עלה בירושלמי שם מתניתין דלא כמשנה אחרונה [פי' בתמי' דודאי כמשנה ראשונה] כו' ומשני כאן יש רגלים לדבר כמו שכתבנו לעיל, ונלענ"ד אף שזה דבר פשוט דרגלים לדבר גבי סוטה לא שייך אלא עם אותו שקינא לה ממנו (עיין במל"מ פ"א מה' סוטה ה' י"ד שהאריך בזה) ולא עוד אלא ששיטת הירושלמי (סוטה פ"ו ה' ד') דדוקא בשעת סתירה מקרי רגלים לדבר ואז נאמן ע"א לומר שנטמאה] אבל לאחר סתירה לא [אף מאותו שקינא לה ממנו] מ"מ אם אמרה טמאה אני מאיש אחר פשוט לענ"ד שנאמנת, תדע שהרי משביעין אותה ע"ז (סוטה י"ח.) אמן מאיש זה אמן מאיש אחר [ומכאן למדו לגלגול שבועה מה"ת (קדושין כ"ז:) ומבואר שם שהגלגול שבועה בסוטה באה מצד איסור לא מצד ממון עש"ה] וא"כ ע"כ אם תודה שנטמאה מאיש אחר תהא נאמנת, דאל"ה אין מקום לשבועה בכה"ג [ואף ע"ג שהמל"מ (פ"ב מה' סוטה ה' י"ב) צידד לדעת רש"י שאם באו עדים על טומאה אחרת שלא מאותו שקינא לה, מ"מ משקה ואינו משביעה על איש אחר, מ"מ מדמשבעינן לה בלא עדות ע"כ דמהני אם תודה, וכענין הזה למדו ממנה ג"ש בכל מקום דהוי כה"ג ודוק וזה ברור] והא כבר הוכחנו שמאיש אחר ליכא רגלים לדבר ע"כ דמהימנא מטעם מגו או משום דבלא"ה יכולה היא להפקיע עצמה אם לא תרצה לשתות ולהכי מהימנא נמי לומר טמאה אני מאחר, ומינה נמי נילף לנ"ד דשייך האי טעמא דנאמנת מדינא ודוק:

י באופן שהוכחנו דבנ"ד נסתלק חשש עיני' נתנה באחר ואלו הות מודה קמן מהימנא, ממילא כיון שהאמין הבעל לדברי האשה השני' נאסרה עליו, ומה"ט גופי' ליכא כאן חשש על הבעל במה שהאמין להאשה וגרם לבטל חרגמ"ה שכתבו קצת פוסקים דמנדין אותו ע"ז אמנם כבר האריך הגאון רבינו עקיבא בתשו' סי' ק"ג ק"ד ק"ה עם הגאון בעל בית מאיר דבכה"ג שמאמין לדברי עד ליכא חרגמ"ה ע"ש ודבריהם ז"ל אינם צריכים חיזוק] אך בנ"ד לא שייך זה, דהא לדעת רוב הפוסקים וכן הכריע רמ"א ליתא לחרגמ"ה במקום מצוה, ובנ"ד בלא"ה אי בעי הוה מגרש לה בע"כ לקיים פו"ר, וליכא חשש בזה לכ"ע:

יא כל זה דברנו מעדות האשה אשר האמין לה הבעל כפי דברי מכתב מעכ"ת, ואולם לדעתי העני' גם עדות מעכ"ת בעצמו יש די לאסרה, ובלי ספק אשר הבעל יאמין לו ולא יחשדנו ח"ו כמשקר, ואם ילמדוהו אינשי דלא מעלי לומר שאינו מאמין גם למעכ"ת, הלא יחוש לעצמו ולנפשו כי בוז יבוזו לו כמ"ש הרשב"א שכל שמאמין בלבו אינו מועיל דבורו שאינו מאמין:

אמנם לכאורה אין בדברי מעכ"ת כדאי לאוסרה, שהלא היא לא הודית מתחלה שזינתה ברצון, רק שמעה את חבירתה סיפרה ענינה בפניה ושתקה, והנה הרמ"א (ביו"ד סי' קכ"ז ס"א) פסק שכל ששתק תוך כ"ד נאמן העד אסור עליו יעו"ש, אך כל זה מועיל בשאר איסורין, אבל בדבר ערוה הא לא מהני שותק כמ"ש בפתח דברינו, וא"כ ממילא אף אם יאמין הבעל לדברי מעכ"ת הא לא שמע מפי' דבר שנאסרת עליו, ואף שבפעם הראשון לא הכחישה על הרצון רק אמרה שבא עלי' מאחורי', מ"מ יש מקום לומר שבזה שאומרת עתה שנעשה הדבר פתאום בל ידעה מה, היא כמפרשת דברי' הראשונים ולפנינו נדבר מזה בס"ד:

אך לענ"ד גם עדות מעכ"ת יספיק לאוסרה, כי נלענ"ד שאשה שנבעלה ולא ידענו אם באונס או ברצון [לדעת הסוברים דבספק אחד נאמנת בדברי', או דבלא"ה העמידנה על חזקתה ושריא] מ"מ אז נאמן עד א' לומר שזינתה ברצון ואסורה לבעלה בשותק כמו שהוא בכל האסורין, ואמינא בה טעמא שהרי דעת מהרי"ק וכן הוא דעת יתר הפוסקים עי' מהרי"ק שורש ע"ב ובתשו' רבינו עקיבא] דהא דבעינן בדבר ערוה עדות שנים היינו לאפוקי מחזקתה, אבל כל שנסתלקה החזקה מהימן בה ע"א כמו בכל אסורין שבתורה, וכבר הארכנו בזה בס"ד בכ"מ להביא יסוד לזה מסוגיות הש"ס ואכמ"ל, ובזה עולים יפה דברי הרמב"ם (פ"א מה' סוטה ה' י"ד) שפסק שאם בא ע"א והעיד על הסוטה שנטמאה אפילו אחר סתירה מהימן [כמו שביאר במל"מ שם דעת הרמב"ם] ומ"ש הרמב"ם אפילו הי' עד טומאה זה אחד מעדי סתירה ותמה בכ"מ שם מה רבותא יש בזה, ולענ"ד הדברי' כפשוטם שהרי עיקר נאמנות ע"א הוא לפי שקינא לה ונסתרה ואיכא רגלים לדבר (סוטה ג'.) והוה אמינא דזה לא מהני אלא כשיש רגלים לדבר זולת עדות העד, מהני הרגלים לדבר שתועיל עדותו, אבל אם גם הוא הי' העד סתירה, א"כ אין כאן רגלים לדבר רק על פיו, הוה אמינא דלא מהימן, לכך אשמעינן הרמב"ם דנאמן אף בכה"ג, ודינו זה לקוח מהירו' ספ"ו דסוטה ע"ש, אמנם שם מבואר דאם העיד על טומאה שלאחר סתירה אינו נאמן, [ודברי הירושלמי יתפרשו בארוכה בעה"י בסי' הסמוך] ולכאורה מנין לו להרמב"ם לפסוק בזה נגד הירושלמי, אך לפמ"ש ניחא דהרמב"ם ס"ל דהירושלמי ע"כ ס"ל דע"א אינו נאמן בדבר שבערוה אפי' לא אתחזק, ולהכי גם בסוטה אף שאבדה חזקתה לא מהימן בה ע"א כ"א על אותה סתירה ממש, אך לפי המוכח מש"ס דילן דכל שאינו נגד החזקה ע"א נאמן, ממילא גם בכה"ג נאמן [מ"מ אם העיד בארוכה מאחר היתה שותה גם לדעת הרמב"ם, ביארנו הדבר בארוכה בס"ד בתשובה אחת אכמ"ל] וזהו יסוד לדין שכתבנו דהא כל שיש לפנינו ספק אונס ספק רצון ממילא איתרע חזקתה כידוע דכל ספק מרע לחזקה, וא"כ נאמן עלי' ע"א לומר שהי' ברצון ודוק היטיב:

ומעתה גם בנ"ד כיון שעל הביאה אינה מכחשת את חבירתה, רק שהי' הדבר עומד בספק אצלינו שמא היתה באונס, וממילא כיון שחבירתה אמרה בפני' שהיתה ברצון [כפי ששמעה מפי'] חזר דין זה ככל איסורין שבתורה כמו שנ"ת בס"ד, וכיון ששתקה תוך כדי דיבור יש בזה כדי לאוסרה, באופן שמה נדבר לפני כת"ר יש לנו עדות גמור של מעכ"ת עלי', ואז הי' דרך ווידוי גמור. וגם כבר הארכנו שאין כאן היתר מצד עיני' נתנה באחר, ואלו הי' אז עוד עד כשר עם מעכ"ת הי' עדות זה כדאי גם להפסידה כתובתה לענ"ד, ועיין בב"ש סי' קט"ו ס"ק כ"ב מה שהביא בזה דעת מהרש"ל מבואר ג"כ דשתיקה מהני ודוק:

יב ועדיין נשאר לנו לבאר יסוד גדול בנידון שלפנינו בדבר הייחוד, והנה זה עיקר גדול השמיט מעכ"ת במכתבו, ולא ביאר אם יש עדים על הייחוד, ששמעו סגירת הדלת אחרי צאת האנשים החוצה, א"כ יש כאן עדי יחוד גמור, ולענ"ד פשוט דלענין זה לא יועיל לומר דלא מקרי ייחוד כיון שבעלה הי' בעיר חדא דזה לא מועיל בייחוד דרך סתירה שסגרו הדלת כמ"ש הפוסקים, ועוד נלענ"ד דעיקר היתר זה דבעלה בעיר הא איפלגו בי' רבוותא שדעת רש"י בקדושין (פ"א.) דזה ג"כ אסור רק דאין לוקין על ייחוד כזה, ובתה"ד חקר אם קנא לה בעלה ונסתרה כשהוא בעיר אם נאסרת ע"ש שהוכיח זה מדברי התוס', ולענ"ד מוכח בפשיטות דנאסרת מהירושלמי (פ"א דסוטה ה"ב) מקנא לה משני בני אדם כאחת, ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה בני אדם א"ר יוסי בי ר' בון אמר לה אל תכנסי לביהכ"נ כו' פי' דמתמה ע"ז שאין סברא לאוסרה, ולכאורה מה תימא היא הא אפשר לה ליכנס בשעה שהוא בעיר אע"כ דזה לא מהני לאחר קינוי, וע"פ שיטת התרה"ד יש להוכיח כשיטת רש"י, דלכתחיל' אסורה להתיחד אפי' בעלה בעיר, מהירושלמי פ"א דסוטה דפריך לר"י בר"י דס"ל מקנא לה ע"פ עצמו ומשקה ע"פ שנים, א"כ מצי להעליל עלי' ולומר שקינא לה ויביא עדים שנסתרה, ופריך ע"ז הירושלמי א"ר יוסי מה טיבה להיסתר פי' דבלא"ה אסורה להתייחד, ואם איתא דכשבעלה בעיר מותרת להתייחד לכתחילה, וכבר כתבנו שיטת התה"ד דלאחר קינוי נאסרת אף ביחוד כזה, א"כ הלא אתי לקלקלה, שתסתר בעודו בעיר שזה מותר לה כל שלא קדם לה קינוי ממנו, והוא יאמר שקינא לה ויפסידנה כתובתה, אע"כ דבכל גוונא לכתחילה אסור ודוק, ואפי' לדעת התוס' דבעלה בעיר שרי לכתחילה הא נתבאר הטעם בגמרא דאימת בעלה עלי', והיינו דמירתתא שמא יבוא פתאום, והלא לענין טהרות ויי"נ אמרו (ע"ז ס"ט.) דכל שהודיעו שהוא מפליג לא שייך מירתת, ופשוט דהא נמי שייך בדין ייחוד ודוק, ולפ"ז בנ"ד ששלחו מחוץ לעיר וסגר הדלת פשיט שזה ייחוד וסתירה גמורה, ואם יש עדים ע"ז היא אסורה מתרי טעמי, חדא שהרי הב"ש (שם) כתב דבנתייחדה ואמרה טמאה אני נאמנת לאסו' עצמ', ועוד דהא בנתייחדה הביא הרמ"א (בסי' קע"ח) שני דעות אם נאמנת לומר נאנס' כיון שאבדה המגו שלה שעברה על איסור ייחוד, ואף שתאמר שהייחוד לא נעשה בעבריינות שכוונתה הי' לרפואה, אין כל זה מצילה מן החטא, שלא ניתנו איסורין אלו לידחות משום רפואה, וכ"ש בנידון דידן שעברה גם לפי דברי' על איסור קריבה האסורה בלאו של תורה להרמב"ם ורוב הפוסקים, באופן שאם יש כאן עדות על הייחוד היא אסורה בלי ספק, ולפלא בעיני אשר לא ביאר מעכ"ת דבר זה במכתבו, ולא רציתי לאחר התשובה עד שאעמוד על בירור הדבר, כי לענ"ד גם זולת זה יש די לאוסרה כשנ"ת בס"ד:

יג עוד אני חוכך בנ"ד להחמיר, שהרי דבר ברור הוא שאם הי' כאן עד טומאה אחד עלי' זולת עדות מעכ"ת ודברי האשה, היתה נאסרת שהרי כבר הוכחתי למעלה בעה"י שמעכ"ת חשוב עד גמור בהודאתה ועד טומאה ועד הודאה מצטרפין לדעת כל הפוסקים עיין עליהם, והנה בסוגיא דקדושין (י"ב:) אמרי אביי ורבא דלאיסור דאורייתא במילי דאשת איש עיין היטיב תוס' סוטה כ"ט. ודוק היטיב] לא אמרינן עדים בצד אסתן ותיאסר, אלא חיישינן להו עד דאתו ומסהדי והתוס' (שם בקדושין ד"ה והאיכא) כתבו דהיינו היכא דנפיק קלא דאיכא סהדי חיישינן להכי, ומעתה לפי מה דקי"ל (סנהדרין ט':) דאשתך זינתה עמין הוא ואחר מצטרפין להורגה, וא"כ הבועל הוא עד גמור בדבר, [ועיין תשו' נוב"י מ"ק חא"ע סי' ע"ב באורך מ"ש בזה] והלא אם יעיד על זנותה בנ"ד תיאסר לכ"ע כמ"ש, וא"כ היא אסורה עכ"פ עתה עד שיתברר הדבר מהבועל, ואי לנו קול ברור מזה שהרשע הזה יודע עדותה, ולענ"ד נראה שהוא מחויב להעיד מן הדין ודוק היטיב בכ"ז:

ובגוף התנצלותה להחשיב הדבר לאונס קשה עלי מאוד, ותמוה שהרי דעת הרמב"ם דבעיר ליכא אונס, וגם איך לא הרגישה קודם הכ"ע כ"ז דברים זרים לא ניתנו האמן:

ובדבר האמתלא של הבעל שאומר שתחלה הי' מאמין לפי שהי' סבור שלא יצטרך ליתן לה כתובה משא"כ עתה שמחייבים אותו הכתובה שוב אינו מאמין, דבר בטל הוא, דלא מקרי אמתלא אלא היכא שעוקר הנאמנות לגמרי, משא"כ בזה סוף סוף הלא האמין, ואם לא יצטרך ליתן כתובה גם עתה הוא מאמין, ועיין נוב"י מ"ק חא"ע סי' ע' שכ"כ בפשיטות, וזה דבר שאין צריך לפנים:

סיומא דהך מילתא לדעתי העני' אשה זו אסורה לבעלה מכח הטעמים הנכונים שביארנו בס"ד ויש לחכמי הדור לאוסרה על בעלה, ומהם תצא תורה:

ובדבר הכתובה יש להחמיץ הדין הרבה כי ע"פ הדברים שכתבנו הוה מרענא שטר הכתובה, והלא עכ"פ היא מחוייבת לשבע להכחיש את מעכ"ת ואת האשה, ונכון שתתפשר בזה, ולא תוסיף חטאת על פשעה לעכב את בעלה מלישא אשה הגונה וכשירה בנשים, ובעל הכרם יגדור פרצות כרם בית יהודה, ומעפר תתקומם עדתו השדודה. הכ"ד החותם פק"ק וואלקאוויסק העלוב יחיאל העליר חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה