שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן פו
שלום וישע רב להרב המאוה"ג כו' אבד"ק וואלקאוויסק ולב"ד הצדק לכולמו שלום:
א הנה זה ימי' או זה שנים אשר הגיענו מכתב מאת כבוד המאוה"ג המפורסם מוהר"ר יצחק אייזיק נ"י עת שבתו בקהלתם בדבר העגונה מרת העשקא מקהלתם אשר היתה עם בעלה ר' ישראל ואמר לה שהוא מקהלתינו, ואח"כ נתעגנה ממנו זמן כביר ונדרשנו מאת כבוד הרב המאוה"ג הנ"ל להודיעו אם ידענו שורש דבר ממנו, והודענו לו במכתב לאמור שזה זמן כביר שנסע מקהלתנו מחמת מרדן איש א' ושמו ר' ישראל בר' ליב ונקרא שמו בכאן ישראל ראשקעס, והאיש ההוא הי' קצר הקומה ורחב הגוף ועבדקן זקנו וקצר ומראה זקנו ירוק שקורין געל וגם שיבה נזרקה בו קצת ואחר אותו זמן הי' מתגורר בק' ווילנא בלא אשה וכינה א"ע בשם בעל דרשן הדיוטי, וזה ערך ארבע שנים שחז' לקהלתינו ונפטר בבית חתנו ובתו, ושם חתנו בער ראשקעס ושם בתו פעשא ונקבר פ"ק כנודע וגם בעדות השמשים מג"ח ש"א שהם עצמם קברוהו, ככל הדברי' האלה כתבנו להרב המאוה"ג הנ"ל ע"י איש נכבד נאמן ומשולח אצל סוחר עצים סמוך לקהלתם, ולשנה האחרת שמענו מפי המשולח הנ"ל שנאבד מכתבינו הנ"ל ע"י איזה סיבה טרם הגיעו ליד הרב הג' הנ"ל ואמר המשולח הנ"ל שבוא יבא עוד הפעם לקבל מכתב מאתנו לכבוד הרב הג' הנ"ל, וכהיום בא היקר כה' שמעון בה' יוסף מילידי קהלתנו וביקש מאתנו לכתוב עוד הפעם כל שורש דבר ממה שידענו בו בר' ישראל ראשקעס הנ"ל לכבוד תורתו אולי ה' אתם למצא מזור ותעלה להאש' העלוב' מרת נפש הנ"ל ולא נסוג ידינו מלהודיע לכבוד תורתו מכל מה שידענו בו עוד זאת הי' בו סימן שהי' מדבר בחוזק ובהבר' שנונה והברת הרי"ש שלו הי' כמו חית שקורין בריסקעש, וגם אביו הי' נקרא ר' ליב חזן, הלא כה דברינו במה שידענו בו ולראי' ואות אמת באנו עה"ח יום ועש"ק י"ג טבת שנת תד"ר לפ"ק פה וויליא מפאלי' סלאבאדקא יצ"ו נאום במ"ק חנוך העניך בהרב מו"ה אליעזר ז"ל מ"ץ דפה, ונאום אלעזר בלא"א מוהר"ר יהושע ז"ל, ונאום שמעון במוהר"ר גבריאל הלוי הורוויץ (ב) במותב תלתא כחדא הווינא ואתא לקדמנא הישיש מ' שמעון במו' יוסף מק' קאוונא והעיד בתו"ע אחר האיום כד"ת בזה"ל, איך האב גיקענט את המנוח ר' ישראל בר' ליב חזן וואס האט גיוואנט אין סלאבאדקא ונקרא בפ"כ ישראל ראשקעס, אין זיין טאכטער מ' מלכה האט גיוואנט אין קאוונא האב איך זיא גיזעהן באבילו' שבעה ר"ל האב איך איר געפרעגט וואס איז דאס האט זיא גיזאגט דאס איר פאטער ר' ישראל הנ"ל איז געשטארבין גם האט מיר דיא טאכטר השני שלו מ' פעשא גיזאגט אז ער האט גיזאגט קודם מותו אז ער האט איין ווייב במדינה זו זי הייסט בשמה העשקא, גם העיד הנ"ל שלא הוחזק שם אחר בשם זה זולת הנפט' הנ"ל וקבלנו עדותו כד"ת, באעה"ח יום ב' ג' דחוהמ"פ שנת תד"ר לפ"ק וואלקאוויסק:
במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הישיש מ' יעקב במו' יוסף והעיד בתו"ע כד"ת שהוא הי' בעת חתונתה של האשה מרת העשקא וראה אז את בעלה והעיד שהיו בו כל הסימני' המבוארי' במעב"ד דק' סלאבאדקא וכוון אות' כראוי רק ממה שהי' מדבר ברישקעש אינו זוכר, גם שמו אינו זוכר, וקבלנו עדותו כד"ת ולראי' באנו עה"ח היום יום ה' ואו תשרי שנת תד"ר לפ"ק וואלקאוויסק נאום יחיאל העליר חונה פ"ק הנ"ל, ונאום ארי' יהודא ליב במו"ה משה, ונאום ארי' במו"ה אהרן ז"ל:
שפעת ישע ורב שלום לכבוד חרב הגאון כו' מוהר"ר מנחם מענדיל האב"ד דק"ק קאוונא. (ג) אחד"ש כבוד גאונו כמשפט באנו לגלות אזני חכמתו ולחלות פניו היקרים להזדקק בעסק עגונ' אחת, וזה ענינה בקצרה, זאת האשה הנעצבת כבולה בכבלי עיגון מרת העשקא ב"ה אברהם, נשאת לאיש אחד זה כאחד ועשרי' שנה הנקוב לה בשמו ר' ישראל ראשקעס מק' קאוונא ואף כי באמת לפי הנראה הוא הי' מק' סלאבאדקא, אך לפי המרחק משם לכאן, אנשי סלאבאדקא יקראו פה ע"ש קאוונא] ואת שם אביו איננה יודעת, גם מפי זולתה לא נודע לנו שם אביו, לאשר לא התעכב עמה כ"א שבוע אחת ואת"כ הלך לנפשו ועקבותיו לא נודעו לה, וכבר התעורר הגאון מ' יצחק אייזיק נ"י האב"ד דק' טיקטין, בהיותו מרא דאתרא פ"ק וכתב לק' קאוונא לחקור עליו והם השיבו לו כהוגן, אך נאבד המכתב [כאשר יראה הוד כתר"ה בהעתק הגב"ע אשר הגיענו עתה] ובחהמ"פ העבר בא לפה איש אחד מק' קאוונא ושמו ר' שמעון בר' יוסף [ואמר לנו כי אחיו בקאוונא הוא ר' זאב בר' יוסף והוא חייט פוליש] והביא המעב"ד המועתק מעל"ד, ולאשר לא הוכרו לנו ח"י הדיינים וגם כי אחד מהדייני' חתם במ"ק וכפי דברי המוביל המעב"ד הנ"ל, הדיין הוא ס"נ לזאת לא מצאנו מקום להתירה אך דרשנו מהאשה על אודות הסימנים המבוארים במעב"ד הנ"ל [אם כי הם סימנים גרועים] וכיוונה אותם כראוי, ושוב גבינו עדות מהמוביל בעצמו על פטירת הנ"ל ועשינו גב"ע בזה כד"ת כמבואר מעל"ד, ובכ"ז לא מלאנו לבנו עדיין לסמוך להתיר עד שיעמוד הוד כתר"ה על החקירה והדרישה אם לא הוחזק שם אחר בשם זה בעת ההיא, שלא יארע לנו חליל' כמבואר בעובדא דריב"ש באברהם פארח, ויודיענו דעת ק', את כל ונוכחת והסכמתו בשריותא דאיתתא הנ"ל, ולהיות הענין מצוה רבה ודברים הללו נעשים ע"י גדולי ישראל בטחונינו כי יזדקק לנו וישיבנו במוקד' האפשרי ע"י הב"דו על אדרעס שלי הח"מ ולא אאריך בדינים הנוגעים לנידון כי הכל גלוי לפניו ושכרו יהי' כפול וכסאו יגדל מעלה מעלה:
שלום וישע רב לכבוד הרב המאוה"ג כו' מו"ה יחיאל נ"י האב"ד דק"ק וואלקאוויסק ולב"ד צדק שלו. נדרשנו לאשר לא שאלונו בדבר האשה הנעצבת מרת העשקא אשר כבר נכתב זה פעמים מאת כל ונוכחת כידוע למעלת', אך מפאת שהרב המאוה"ג המפורס' מ"ץ דקאוונא לא רצה להזדקק א"ע בזה ושלח אלינו המכתב השלוח אליו מאת כבודם, והודענו לו במכתב לאמור שאמת נכון הדבר כפי שכתוב במכתבם, אך במה שהגיד ר' שמעון בר' יוסף מקאוונא בתו"ע ששמע מפי האשה פעשא בת ר' ישראל ראשקעס שקודם מותו אמר ר' ישראל ראשקעס הנ"ל שיש לו אשה בק' וואלקאוויסק ושמה העשקא, מהודענא שבעת שהגיע אלינו מכתב מאת כבוד המאוה"ג מוהר"ר יצחק אייזיק שהי' אב"ד בקהלתם שלחנו אחר האשה פעשקא הנ"ל וחקרנו ודרשנו אותה ואמרה לנו שלא שמעה מפי אביה שיש לו אשה באיזה מקום, וגם בהגיע מכתבם להרב המ"ץ אלינו שלחנו עוד הפעם אחרי האשה פעשקא הנ"ל ואמרה שמעולם לא הגידה כלל לר' שמעון הנ"ל זאת וכהיום שלחנו אחרי השמשי' דח"ק גו"ח ש"א והגידו לפנינו השמשים דח"ק הנ"ל בתו"ע ה"ה מוה' אליעזר במוה' בצלאל וה"ה יהודא ליב בר' שבתי שהיו מתעסקים בקבורתו של ר' ישראל ראשקעס וזה הוא קרוב לשלוש שנים שנפטר ר' ישראל ראשקעס הנ"ל אחר חג הסוכות שנפטר בליל ואו עש"ק ונקבר למחרתו, גם הגידו השמשי' הנ"ל ששמעו בעת שעסקו בו בר' ישראל הנפט' הנ"ל בבי' בתו הנ"ל מאיז' ב"א שיש לר' ישראל הנ"ל אשה באיזה מקו', וסימנו של ר' ישראל ראשקעס הוא אמת כפי שמבואר בהעתק' ממכתב' וזה יותר מעשרי' שנה אשר נפרד ר' ישראל הנ"ל מקהלתינו, וגם אנחנו יודעים בבירור גמור שלא הי' שום אדם בקהלתינו ובקאוונא שהוחזק שמו ישראל ראשקעס זולת ר' ישראל הנ"ל הנפטר בקהלתנו וחיים לנו ולכל ישראל שבק, הכ"ד אנחנו יושבי על מדין הבאים עה"ח יום ג' יוד סיון תד"ר לפ"ק פה וויליאמפאלי' יצ"ו. נאום עקיבא בא"א מוהר"ר זאב וואלף קארפילש, ונאום אלעזר בלא"א מוהר"ר יהושע זלה"ה, ונאום כתריאל בלא"א מוהר"ר חיים זללה"ה. להגאון המפורסם כו' נ"י כקש"ת מו"ה יצחק אייזיק נ"י האב"ד דק"ק טיקטין: (א) אחד"ש וש"ת כמשפט ליראי ה' כמי"ב, אציע לכבוד תורתו את הנצרך לי עתה למעשה, על אודות העגונה מרת העשקא מק' אשר בהיות כבוד תורתו יושב כסאות למשפט פ"ק, החל להוציא ענינה לאור, וזה מקרוב הגיעני מכתב מבד"צ ע"י א' מארחי ופרחי כאשר המכתב הנז' עם כל מה שעשינו אחריו מועתק אב"א לפני כבוד תורתו, ואוסיף בביאור הענין עתה כי האשה הנז' באה אלי עם העובר אורח הנז' בחוהמ"פ העבר מאיזבעלין כי שם היא לע"ע] והביאו לפני המעב"ד הראשון, ולאשר ראיתי כי לא יספיק הענין עדיין להתירה והעובר אורח הנ"ל בא בשכרו בעד הכתב הנז' צויתי לסלק לו ש"ט מבלי להזכיר לו כלל שום גב"ע ממנו ואחר שסילקו לו כנ"ל שאלתיו ע"ז אולי הוא בעצמו יודע מזה כל מאומה, והגיד בתו"ע את המבואר בגב"ע שלנו, ושלחתי עוד מכתב לקאוונא לחקור ולעמוד על בירורן של דברי' יפה, והגיעני משם הגב"ע השני, והנה באמ' לפי תורף הגב"ע יש מקו' להתיר, כי מה שהגיד שמו ישראל ראשקעס ה"ה כשם אביו כמבוא' בק"ע סי' ק"ב וש"מ, אך לבי נוקפי מאוד לאשר העד הנז' הוכחש מפי בת הנפט' כמבואר בגב"ע שם, וגם משטחיית המכתב הראשון מסלאבאדקא נראה שלכבוד תורתו לא הגידה בפעם הראשון ששם בעלה הי' ישראל ראשקעס, וחוששני מאוד אולי דברים בגו חלילה ולבי הומה עלי לחומר הנושא, והסימנים שהגידה הם כולם סימני' גרועים [בשגם כי קדם אצלה השליח הנז' עם המעב"ד קודם שבאו לפנינו] לזאת יהי נא חסדו הנעלה לעיין בזה כי לפני כתו"ר גלוי התחלת הענין, ובאמת גם בדבר ההכחשה שבין בת הנפטר להעד לכאורה דעת הח"מ והב"ש שאינן נאמנים להכחיש עד כשר, ואף שהגדתה היתה חוץ לב"ד ואין שום עדות עלי' והיתה יכולה לומר שקר הגדתי, מ"מ להכחיש אינה נאמנת, אך גם עיקר דברי' צ"ע אם מעלין או מורידין כיון שהיא מה' נשים שאינן נאמנות [דלכאורה בזה לברר שזהו בעלה של זו לא שייך שנאה] ועל כל אלה מחכה אני דברי ק' ואם תסכים דעתו הגדולה להתירה אהי' גם אנכי כסניף לדעת ק' ונתירנה ע"פ ב"ד, גם יש לי בעניי קצת גמגום, כיון שכל עיקרה של עדות זו מפי' אנו חיין ומזולתה לא נודע לנו שבעלה הי' נקרא בשם זה, ומדברי תשובת גבעת שאול סי' ל"א משמע דבהניחה עגונה זמן רב חשיב קטטה [ואולי יש לומר דדוקא מה שנשא אחרת עלי' החשיב שם קטטה] ואם כי כתב דבענין זה שאין העדות על המיתה לא חיישינן, וגם כאן אין זה נוגע לעדות על המיתה, והנוב"י מה"ק חא"ע סי' מ"ו כתב בפשיטות דהניחה עגונה אפי' כמה שנים אין זה נחשב קטטה, ובאמת גם הש"ס ביבמות קי"ו לא חש [בארגיל הוא קטטה] אלא דאי טעמא דעד א' משום דאיהי דייקא ומנסבא והכא כיון דאית לה קטטא לא דייקא ומנסבא הרי דלא חשו אלא שלא תדקדק ולכאורה אין מקום לחושדה למשקרת במזיד, אך הלא הרמב"ם בפי"ג מה"ג פסק הטעם שאינה נאמנת משום דחיישינן שמא שכרה אותו [וחייש למשקרא אפי' ארגיל הוא קטטה] וכן פסקו בש"ע דאפי' קברתיו לא מהני:
ב הן אמת שהכל תמהו על הרמב"ם שהמציא טעם חדש דלא איתמר בגמרא, והנ"מ בטעמו של הרמב"ם אף אם נאמר לחומרא דטעמא דע"א משום דדייקא והכא כיון דאית לה קטטה לא דייקא, מ"מ אם הניח אשה אחרת שלא הי' לו קטטה עמה, א"כ לטעם הש"ס שני' שריא לאנסובי והיא אסורה, שהרי היא לא תדייק, ובלא דיוק אין ע"א מועיל להתירה, ופשיטא שאין לומר דדיוקא דצרתה תהני לה, דהא צרה אינה מעידה לחבירתה, ואפי' היא נשאת אין חבירתה ניתרת להנשא, דאמרינן תמות נפשי עם פלשתים הוא דקעבדה, והכי נמי לא יועיל לה לסמוך על דיוק חבירתה להנשא וזה ברור לענ"ד (ובזה יש ליישב כוונת התוס' בחולין [צ"ו.[ שכתבו לענין נשאת ע"פ ע"א דלא לכל דבר מהימנינן לי' דאין האחין יורדין לנחלה ע"פ וגם צרתה אסורה, והמפרשים תמהו ע"ז שאינו במציאות שלא יועיל ע"א לצרה, ולפי דרכינו הוא פשוט דבאית לה לצרה קטטה לא משתרי' אפוטא דעד, ואיהי שריא ודוק] אבל לטעמו של הרמב"ם חבירתה נמי אסורה משום לתא דידה, שמא שכרה אותו [ומכ"ש לפמ"ש בכ"מ דמיירי שהיא הביאתו לב"ד ובכי הא הוא דחיישינן ועיין בב"ש ס"ק קמ"ג] ואף אם נימא דלגבי חבירתה לא מחזקינן הריעותא למיחש לשכירות [אם שהוא דחוק לענ"ד] מ"מ נ"ל לפי מה שהמציא הנוב"י [במ"ק חא"ע סי' כ"ז דהרמב"ם ס"ל טעמא דדייקא ומפרש משום דדייקא העד מתירא לשקר ומעיד ודאי אמת שמתירא שעל ידי דיוק האשה יתברר שקרו, א"כ הנ"מ הוא להיפוך שאם יש לו אשה אחרת אז לדינא דגמרא דחיישינן כיון דאית לה קטטה לא דייקא, א"כ בכה"ג דאיכא אחרת שאין לה קטטה אף איהי שריא שהרי העד ירא לשקר משום דיוקא דחבירתה, וכאן לא שייך הסברא שכתבנו דאין לה לסמוך על דיוק צרתה, דמה שכתבנו הוא לפירוש דדיוק מהני לגוף הדבר לדעת מיתתו, בצירוף לעדות העד, אבל כאן להסברא של הנוב"י שהדיוק מהני להעד שלא ישקר, ודאי גם דיוק צרתה מהני וממילא מעיד ודאי אמת ואיהי נמי שריא משא"כ לטעמו של הרמב"ם, אך מ"מ מנין לו זה:
ג ונראה שיש ליישב דעתו ז"ל, ע"פ סוגיא דגיטין (ס"ז) דגרסינן התם אמר לשנים אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני ויחתמו אמר ר"ה א"ר כשר ולא תעשה זאת בישראל אמר לי' עולא לר"נ ואמרי לה ר"נ לעולא מאחר דכשר אמאי לא תעשה זאת בישראל א"ל חיישינן שמא תשכור עדים, ופרכינן ומי חיישינן והתניא עדים החתומין על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה ומשני דיבורא קאמרי מעשה לא עבדי, ופרש"י שיחתמו שקר או יעידו שקר ותירץ רש"י ז"ל בזה קושית התוס' שם שהקשו מהא דמדמי הש"ס ביבמות (כ"ה:) מיאנה או שחלצה בפניו לעדים החתומים על שדה מקח, ולא מחלק הש"ס דהכא דיבורא והתם מעשה, ורש"י יישב זה יפה דגם. להעיד שקר מקרי מעשה, והכונה דלהעיד בב"ד מעשה הוי דע"י נגמר הענין] מש א"כ בהך דאומר לחבירו וע"פ חבירו נגמר הענין, ולפ"ז נחזי אנן בעדות אשה דקי"ל עד מפי עד כשר, ודאי איכא למיחש גבי קטטה להך חששא דבלא קטטה לא נחשוד האשה לזה, והש"ס בגיטין שם דחייש לשכירות עדים ג"כ משום כה"ג הוא באשה שתהי' לה קטטה עם בעלה תתן עיני' בגירושין, חיישינן שמא תשכור עדים להפקיע עצמה מתחת בעלה, ודוק] שתשכור עד לומר לחבירו שמת בעלה וכיון שאין הדבר נגמר על פיו כ"א ע"פ חבירו בב"ד, דהא הנשאת ע"פ עד אחד או ע"פ עד מפי עד אינה ניתרת כ"א ע"פ ב"ד, שפיר איכא למיחש להכי אלא דאכתי במעיד העד בעצמו בב"ד ליכא למיחש למידי, וא"כ איך ניחוש לשמא שכרה אותו אם הוא עצמו העיד בב"ד, אך באמת הא תו אמרינן התם דבאומר אמרו לפלוני ויכתוב ואתם חתמו דהשתא מעשה נמי איכא בדידהו, פליגי שם אמוראי אי גזרינן בי' אטו אמרו לחתום, ואנן קי"ל דגזרינן הא אטו הא, ובזה עולה כהוגן, דלהלכה בקטטה חיישינן לשכירות בעד מפי עד ע"ד שנתבאר, וממילא גזרינן אף במעיד בב"ד, דלמא יכשירו בה עד מפ"ע ככל הנשים, והש"ס לא קאמר האי טעמא, דבעי אליבא דכ"ע ולאינך אמוראי דלא גזרי שם בגיטין הא אטו הא, וכל היכי דבדידהו גופייהו לא שייך שמא תשכור דהיינו בדאיכא מעשה דאמר להם דהם בעצמם יחתמו, מכשירין, אע"ג דבענין גט שייך החשש שמא תשכור, באומר להם אמרו לחתום, לא גזרינן, הכי נמי לענין עדות מיתה אכתי במעיד בב"ד יש להכשיר עדותו דלא גזרינן אטו עד מפי עד, לכך הש"ס דבעי בעד אחד המעיד בעצמו שביק טעמא דשמא שכרה ודוק:
באופן שיש ידים מוכיחות יפה לשיטתו של הרמב"ם ובכ"ז עיקר החשש בנ"ד קלוש כמש"ל בשגם כי גם גוף דברי הגבעת שאול צריכין חיזוק שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים:
ד ויש בזה עוד קצת מקום עיון מדברי הר"ן בקדושין (פ' האומר) במשנה דקדשתי את בתי, קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' נאמן, וקאמר התם רב אסי דאף נאמן לכנוס, וכתב ע"ז הר"ן וז"ל ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים ועד אחד דמהימן לומר מת בעליך היינו טעמא משום דאיהי דייקא ומנסבה ומתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה והכא ליתא להאי טעמא התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה שמעמידה בחזקתה אלא שאומר שנתקדשה לו נאמן עכ"ל, והנה לפי דברי הר"ן הללו יתחדש לנו ספק גדול בנ"ד שאנו סומכים על דברי האשה עצמה בלי שום עדות זולתה] שזה שקדשה ונשאה [שנשואיה ידועים לכל] הוא ר' ישראל ראשקעס שאנו דנין עליו והיינו ממש לכאורה ההיא דקדושין שזה הבא אומר אני קדשתי' ופשוט שאין חלוק בין אמירתו שם לאמירתה כאן דלא עדיף אמירתה מאמירתו ואין דבר שבערוה פחות משנים, וטעמא דהר"ן התם דהוי רק לברר החזקה ולהעמידה במקומה לא שייך בעובדא דנ"ד שעדותה לאחר מיתה דהשתא ע"פ דבורה יוצאה מחזקת א"א לחזקת פנוי', ואיך תהי' נאמנת הן אמת שדברי הר"ן לא זכיתי להבינם לענ"ד שכתב דהכא ליכא חומר ואמאי ליכא התם חומר הא אם יבואו עדים אח"כ ויאמרו שנתקדשה לאחר הרי היא ככל הנשים שנשאו על פני בעליהם לאחרים שנוהג בהן חומר שהחמירו חז"ל ולא ידעתי טעמו של הר"ן ז"ל אמאי לא שייך הכא חומר והדבר צריך תלמוד והנני מחכה בכל זה הכרעת דעתו בהיתר העלובה. סימן פז שנית להגאון הנ"ל על תשובתו אלי. ביום ד' העבר הגיעני תשובתו הרמתה, ומה מאוד שמחתי בדברי ק' אשר האריך בגי ה' מעשה ידיהן של צדיקים ואולם חזיתי לדעת ק' שגם בתשובתו לא סיים היתירה של העלובה הלכה למעשה, וכנראה אשר לפני כתר"ה [בהיות מכון שבתו פה] לא הגידה דבר הכינוי ובזה גם עשתונותי מבוהלים, כי מי יודע, אך כי באמת, גם הצד השני קשה למאוד שאם לא תותר עתה, הלא תשב שוממה ועגונה כל ימי חיי', כי הגב"ע מק' סלאבאדקא נעשה כתיקונו ואשר חשש כבוד תורתו שהגב"ע בא ע"י הב"דו, לא כן הוא כי הביאו עגלון א' מפה, גם זוגתי הרבנית היתה שמה והשתדלה להביא את המעב"ד וככל הדברים המבוארים במעב"ד שמעו גם הם בבירור, ולעשות רצון צדיק כבוד תורתו שי' אוסיף לעשות קיום ב"ד גמור על הגב"ע ביריד זעלווא הסמוך ע"י האנשים הבאים משם לכאן, ויותר מזה לא ידעתי מה לעשות בנידון זה לעמוד הבירור, כי מה שכתב כבוד תורתו שי' שיכתבו שלא הוחזק שם אחר בשם זה כבר נתבאר זה בהגב"ע גם על כיוון הסימנים העידו יפה, ורק שאני חוכך גם בזה כי השליח קדם אצלה עם הגב"ע הראשון ושם היו מבוארים גם כל הסימנים ומה נוסיף עתה, ואני צעיר לימים, נבער מדעת, ואיככה ארים ראש לתקוע עצמי בנושא חמור כזה ואיך אשא פני בעולם האמת בפני הגאון בעל חו"י אשר נודע בשערים גדולתו בתורה ובחכמה וכתב [בסי' ע"א] שמעולם לא נטפל בהיתר עגונה, ובישישים ככבוד תורתו כיב"י חכמה, להורות לעם ד' דרכיו הישרים ע"פ תורתו התמימה:
א עתה אבא לישא וליתן בד"ק בענין הכחשת בת הנפטר את העד, ודן כבוד תורתו שי' דאשה נאמנת להכחיש את המעיד מפי' וכתב שאף לדברי הח"מ והב"ש (שהבאתי) דוקא עבד ושפחה אין נאמנים להכחיש עד כשר המעיד מפיהם, משא"כ באשה, הנה לכאורה נסתר זה מסוגיא דר"ה (כ"ב.) דתנן זה הכלל כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הן אין כשרין לה, ודייק עלה הא אשה כשרה לה אף הן [פי' עבד ושפחה ודומיהן] כשרין לה זאת אומרת כו' ולדברי מר הא ע"כ אשה מהימנא טפי מעבד ושפחה, ואיך דייק הש"ס להשוותן, אע"כ שאין חלוק [ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ב ק"ג] ובאמת הח"צ בהגהותיו לט"ז בח"מ (סי' פ"ז סעיף כ"ה) חילק ידע דסתם עבד חשוד לשקר [ומ"מ לא גרע מפסולי עדות דרבנן לענין עדות אשה] אבל המוחזק בכשרות מהימן שפיר, ובזה יש לפרש לכאורה דדיוקא דהש"ס בר"ה מיירי בעבד כשר, אלא שבאמת הא סתם עבד נמי מהימן בעדות אשה, וע"כ הש"ס לגמרי משוה להו, וביותר דאם נידון לחלק בענין הנאמנות בין אשה לעבד, אף אנו נאמר דאם מכחישים זא"ז [כגון אשה אומרת מת, ועבד או שפחה אומרים לא מת] נאמין לאשה וזו לא שמענו, ובגוף ענין זה הגאון ר' עקיבא איגר בתשובתו (סי' קי"ג) כתב בפשיטות דאשה נאמנת להכחיש עד כשר המעיד מפי' ולא הביא דברי הח"מ והב"ש כלל, ולא זכיתי להבין ד"ק שביאר שם דבשני עדים שמעידים מפי א' והוא מכחישם נאמנים אע"פ שבאמת אין עליהם שם עדים דהא עמפ"ע הם, מ"מ אנו דנין תחילה על גוף הכחשתם דתרי לגבי חד מהימני [אע"ג דאתו מכוחו] וממילא מהני בעדות אשה, ואמאי לא נדון כן גם בעד כשר המכחיש אשה [אשר עדותו מפי'] דודאי עד כשר לגבי אשה מהימן בכל דוכתא כמו דמהימני תרי לגבי חד, ומדברי הגאון בעל מה"צ לא ידעתי הכרח לזה, כי הוא דן רק בעבד ושפחה המכחישים אשה אבל לא נגד עד כשר, ובאמת גוף ראייתו של הרמב"ן ז' מסוגא דכתובות (ע"ב.) דאמרינן שם מאכילתו שאינו מעושר דאמרה פלוני תיקן לי הכרי ואשתכח שיקרא וכתב הרמב"ן דהוא נאמן מהאי טעמא שכל המעיד מפי אחר, אותו אחר נאמן להכחישו ולכך אין האשה נאמנת להכחיש אותו שאמרה משמו שתקן לה את הכרי, ושם אשה מכחשת את המתקן ואין הכרח משם להאמין אשה נגד עד כשר המעיד מפי':
ב ואשר העירותי בענין דברי האשה זו בת הנפטר, לפי שהיא מה' נשים שאינן נאמנות, ודחה זה כבוד תורתו שהרי אם נידון שלא אמר לה אבי' זה א"י אם היא אשת אבי' כלל ולא שייך שנאה, דבר זה מבואר במכתבי, יעיין כבוד תורתו, ואולם אם היה כוונתי להעיר בזה ע"ד הכחשתה ולומר שלא תהא נאמנת בדברי' האחרונים להכחיש את העד מחמת שהיא בת בעלה היו דברי עולים כהוגן לחוש על דברי' שלא להאמינה מחמת שהיא מחמש נשים שאינם נאמנות מצד שנאה, דודאי יש לנו לקיים דברי העד לפי שורת הדין, והיינו דנין שעדותו מפיו בראשונה אמת, ומה שהיא מכחישתו עתה אפילו נדון דאשה נמי נאמנת להכחיש עד כשר המעיד מפי', מ"מ הכחשתה עתה אין זה כלום, שהרי זו דרכה בכך ומסנא סניא לה, וביותר בנ"ד שגם זולת הגדתה כבר הגידה העגונה שבעלה הי' ישראל ראשקעס, והוא אבי' ויש כאן שנאה, אך כוונתי במכתבי הי' על דברי' הראשוני' אם יש להאמינה שהרי ה' נשים אינן מעידות אותה, וע"ז דחיתי דצא שייך זה בכה"ג שהוא לברר שזה בעלה של זו, דממ"נ אם אינה אשת אבי' אין כאן שנאה, מעתה לפענ"ד באמת העד נאמן נגדה, אלא שבעיקר עדותה אין כאן יסוד לסמוך עלי' כיון שלא הגידה בשם אבי' באיזה מקום היתה אשתו ולא אאריך בזה:
ג ואשר החזיק כבוד תורתו במעוזו להחשיב זה לקטטה, ובתוך דבריו אלו הק' השיג עלי במ"ש דלפי הצד בגמרא דטעמא דקטטא משום דלא דייקא, א"כ אינה חשודה לשקר במזיד, ודחה זה כבוד תורתו דכיון דמה"ת אין ע"א נאמן משום דאתחזק איסורא, ממילא היכא דלא דייקא לא מהימנא כלל, לא הבנתי, שהרי מבואר בדברי כמה מהפוסקים דלפי הטעם דדייקא נאמנת באומרת קברתיו ואנן דקי"ל דלא מהימנא הוא משום דפסקינן דחיישינן למשקרא וכן הוא בב"ש ס"ק קמ"ב] ורצה לפרש דברי הגהת רמ"א נשתמד והניחה עגונה דכונתו או או, הנה זהו דבר חדש לדון קטטה בכל מי שעיגן את אשתו, ואיזה גבול וזמן ארוך ניתן לזה, וכמו שכתבתי שכך הם דברי הנוב"י בפשיטות, ודבריו ז"ל אינם צריכים סיוע, ואשר הסביר כבוד תורתו דבנ"ד שהי' במדינה זו ולא הרחיק נדוד ובכ"ז לא פקד אותה אפילו ע"י אגרת ופ"ש, זהו ודאי מגדר השנאה, הנה כל הדברים הללו הי' מקום לחוש להם [אף לפי דעת כתה"ר] להחשיבו קטטה שלא להאמין ע"א על מיתתו, אבל מאחר שנתבררה מיתתו ע"פ עדים כשרים, ואין לנו ספק בענין מיתתו כפי הגב"ע בב"ד דק"ק סלאבדקא, ועיקר החששא הוא רק במה שאנו צריכים לסמוך עלי' שזה הנפטר הי' בעלה, כי זולתה לא נדע, ונבא לחוש שמא אין זה בעלה של זו, ממילא אין הדברים הללו מוסיפין חשש לחשבה קטטה לגרע נאמנותה, שהרי כל החששות הללו הם אם הוא בעלה, אבל אם אין זה בעלה, א"כ לא נדע אם היה במקום רחוק או קרוב, או מה עלתה בו, שנידון מניעת מכתבו וכדומה לקטטה:
ד וביותר למאי דהסברתי לענ"ד בסוגיא זו דקטטה (קט"ז) דברי רש"י ז"ל ד"ה דמשקרא מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו עכ"ל, ולמה לא פי' בפשוטה שהרי הוחזקה שקרנית שאמרה גרשתני ורצתה להפקיע עצמה ממנו בשקר בטענת גירושין, ולכך גם עתה אין להאמינה על ענין מיתתו [ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ל] ונלענ"ד דקשיא לי' שהרי החשוד לדבר קל אינו חשוד לדבר חמור, ולפ"ז נהי נמי ששקרה זו להפקיע עצמה מתחת בעלה בשקר, אף ע"ג דודאי איסורא הוא דהא משעבדא לי' וקנינו היא, מ"מ להנשא ולעבור על איסור א"א לא נחשדה, ואולי באמת לא היתה נשאת לשום אדם (ועי' תוס' כתובות ע"ב. ד"ה אי דידע) ולמה לא נאמינה עתה להנשא, והנה הגאון בעבוב"י ז"ל (חא"ע סי' מ"ב) הכריח מהירושלמי דהא דהאמינו חז"ל לאשה והקילו בתחלתה משום חומר שבסופה, היינו אף אם לא הי' חומר שבסופה רק נגד השני ולא נגד הראשון ג"כ היתה דייקא [ויש מקום עיון בזה לדעתי הקלושה מההיא דיבמות (צ"ב:) הורוה ב"ד להנשא והלכה וקלקלה חייבת מאי קלקלה רא"א זינתה ר' יוחנן אמר אלמנה לכ"ג כו' ומפרשינן דמ"ד אלמנה לכ"ג אבל זינתה לא מ"ט דאמרה אתון הוא דשוויתון פנוי', ולכאורה קשה הא בזנות ליכא חומר דבועל זה, שהרי אינה אשתו, והלא ע"ז אין כח ביד ב"ד להתירה דהא עיקר ההיתר הוא מכח חומר שהטילו עלי' חכמים, ובזו יש לומר דמ"מ גם חומרא דתצא מבעל ראשון לחוד נמי מהני להיתירה, אלא דאכתי תיקשי בסוגיא שם דמייתי' ת"כ דר"י הורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה כגון אלמנה לכה"ג כו' חייבת בקרבן על כל ביאה וביאה דר"א, וחכ"א קרבן א' על הכל ומודים חכמים לר"א אם נשאת לה' ב"א [היינו בפשוטו נמי אלמנה לכה"ג לכולם כגוונא דלעיל, דס"ל לכולהו יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור ודוק] שחייבת בקרבן על כל א' וא' הואיל וגופין מחולקין, ובזה יקשה לאחר שנשאת כבר לאחד [ונתאלמנה או נתגרשה ממנו] אפי' זינתה פנוי' עם כשר, תתחייב קרבן אף לר"י שהרי אין כאן חומר כלל דלראשון כבר נאסרה מנשואים הראשונים, ומשני בלא"ה תצא דהא היא אסורה לו בין כך ובין כך, ואולי באמת כן הוא אלא דהתנא מילתא קלישת' נקט, עוד יש לומר בפשיטות דלענין איסור אשת איש [מבעלה הראשון] אהני נשואין הראשוני' שלה דודאי דקדקה אחר מיתתו שלא תכשל באיסור א"א אע"ג דעברה על איסור אלמנה לכה"ג, הא החשוד על דבר קל אינו חשוד על החמור ממנו, וא"כ נהי דעברה על איסור לאו דאלמנה לכה"ג אאיסור אשת איש אמרינן דדייקא] דהא ביבמות (קי"ט:) ס"ל לר"א דאם נשאת לאחר הותרה גם צרתה שאינה נתרת בעדותה לבד דסניא לה] דאמרינן איסורא [להנשא לאחר] לא הוה עבדה, בשביל להכשיל צרתה ולכך הותרה אז גם צרתה, ונהי דרבנן פליגי עלי' שם וס"ל דתמות נפשי עם פלשתים הוא דעבדה, אבל בדידה כשכבר נשאת לאחר, שוב סמכינן בנשואי' השניים אדיוק שעשתה בנשואים ראשונים, ולא בעי לנשואי' עתה דיוק וחומר שקנסו חז"ל דאדיוק שלפני נשואין ראשונים סמכינן, ואז הי' לה חומר לגבי בעל הראשון, ובזה שמועתינו יפה מכוונת, ודוק היטיב בכ"ז] וא"כ באשה דהוי לה קטטה עם בעלה ואמרה גרשתני, הרי דלא איכפת לה במאי דתצא ממנו ואין זה אצלה חומר מה שתצא ממנו אם יתברר שהרי רצונה בכך, מ"מ הי' מקום להאמינה משום חומר דבעלה השני, והנה הרא"ש ז"ל ביבמות (פ"י סי' ד') כתב דע"א במת יבמה לא מהני משום דסניא לי' ולא תידוק, ואע"ג דפשיטא להו משום דרחמא לי' לא שבקה מלמידק, איכא טעמא לחלק שגדולה שנאת השנואו' מאהבת האהובות כו', ולפ"ז לא מהני לאשה זו חומר זה שאם יתודע שיקרא תצא מבעלה האהוב לה, כיון שע"י מעשה זו תיאסר לבעלה ששונאת אותו ורוצה להפקיע עצמה ממנו, יותר חשוב אצלה ריוח זה מהפסד בעלה האהוב השני, וכסברת הרא"ש שכתבנו, וכיון דלגבה ליכא חומר ממילא אסורה, וזהו שדקדק רש"י ז"ל מרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו, ואף שלא נחשדה על איסור א"א, מ"מ הא בכל הנשים לא מהני נאמנותם מצד חומר איסור אשת איש דרביע עלייהו, רק משום החומר שהטילו חכמים תצא מזה ומזה וכל שאר הדרכים שקשה לה הדבר, ובזה שאין לה חומר אסורה ודוק:
והנה כ"ז שייך בהך עניינא דקטטה דיהבא עיני' בגירושין, ובעיא לאפוקי נפשה מתותי' גברא, ולהכי באמת איבעי לן ביבמות המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו דחשבינן הגירושין זכי' גבה, וכן הוא במומר דאנן סהדי דניחא לה למיפק מתותי', אבל בנ"ד דלית לן מינה גילוי דעת על גירושין כלל, ומי לא מודה מר אם זיכה לה גט ע"י אחר [בעובדא כבנ"ד] שאין זה כלום, ה"נ אין מקום להחמיר בקטטה כזו שלא להאמינה, ואין לנו אלא מה שאמרו חכמים, באופן שלדעתי הקלושה מצד הדין אין כאן מקום להחמיר שלא להאמינה:
ה' ובמה שכתבתי ליישב דעת הרמב"ם שחשש בע"א בקטטה שמא שכרה אותו וביארתי דעתו ע"פ סוגיא דגיטין דחיישינן שמא תשכור עדים כמ"ש בזה באורך, ותמה כבוד תורתו ע"ז תרי תמיהי חדא דא"כ גם בשני עדים נימא הכי, דהא שם גם בב' עדים חיישינן, ועוד דהא שם אינו אלא לכתחלה כמ"ש כשר ולא תעשה כן ואם ניתן הגט מותרת להנשא, משא"כ בע"א בקטטה דקי"ל שלא תנשא ע"י [ובאמת מב' עדים אין כאן קושיא כלל דאם באנו לגזור ב' עדים המעידים על מיתתו לעולם לא תנשא זו ודוק] והנה הני תרי תמיהי מתיישבן חדא מגו חדא, דודאי בע"א שאין התירה נגמר בהעדתו לבד עד שיתירוה ב"ד, אין ב"ד מתירין אותה (כמו דהתם אין נותנין הגט] ואף אם התירוה ב"ד שלא כדין, הלא אין בהתירם ממש דטעה בדבר משנה חוזר, וכמו שהאריך בזה הריב"ש (סי' שע"ט) [והובאו קצת דבריו באה"ע סי' י"ז סעיף ל"ד] משא"כ בשני עדים שהעידו לה מיתת בעלה שנגמר התירם בעדותם ומותרת להנשא על פיהם, כמו שהיא נשאת שם בקבלת הגט, [ובאמת אין צורך לזה בשני עדים כמש"ל] ומ"מ ממה שהעירותי מסוגיא דגיטין יצא לגו דאפי' שנים המעידי' מפי שנים לא מהימנא בקטטא, דחיישינן שמא שכרה את הראשונים כיון דלא עבדי מעשה בדיבורן, ועי' בס' מה"צ מה שהביא בשם מהרש"ל בטעמו של הרמב"ם ז"ל, ודוק:
ובגוף הדבר אני חוכך לענ"ד דאף דקי"ל התם גבי גט כשר ולא תעשה שמא תשכור עדים ואינו אלא חששא לכתחלה, ואם ניתן הגט תנשא היינו דגזרו שם בכל הנשים שמא תשכור עדים, בזו ודאי חששא בעלמא היא לכתחלה, דהא רובא דרובא נשים אין רצונם להתגרש, וחוב הוא להן אלא שחששו משום אותן שרוצים להתגרש, לכן הכשירו בדיעבד, אבל באשה שהוחזקה לפנינו שקרנית שהי' לה קטטה עם בעלה ואמרה גרשתני [או במומר וכדומה] כיון שחששו חז"ל שמא תשכור, אולי בה אף בדיעבד לא מהני, אלא שלא נתבאר זה בפו' ומ"מ יש לומר דהתם דבעינן שני עדים לאומר אמרו חששא רחוקה היא שיתרצו שנים לחטוא, אבל במיתת הבעל דדינינו בעד אחד חיישינן טפי אף בדיעבד שמא שכרה אותו ודוק היטיב:
ו בדברי התוס' בחולין שבארתי לפענ"ד שאם יש לו שתי נשים ועם אחת היתה לו קטטה חבירתה משתרי' אפומא דעד [לטעמא דדייקא] ואיהי אסורא, וכבוד גאונו כתב ע"ז שאינו ברור לדינא גם לפי הטעם משום דדייקא כיון דצרתה שאין לה קטטה נשאת כבר, אני בעניי איני רואה בזה צד ספק שנשואי צרתה לא יועילו לה כדפשיט' לן בש"ס (ק"כ.) תמות נפשי עם פלשתים היא דעבדא, ואיך תסמוך התירה על דיוקא של חברתה וכמו שבארתי בתשובתי הראשונה:
ז ואבא עתה לדברי הר"ן שהקשיתי אמאי ליכא חומר באומר אני קדשתי' דקי"ל נאמן לכנוס, הרי אם יבא אחר ויברר בעדים שהוא המקדש תצא מזה ומזה, ותפס עלי כבוד תורתו מסוגיא ערוכה בגיטין (פ"ט:) ביצא עלי' קול שנתקדשה ובא אחר וקדשה כו', ומסיק שם דאי מגליא מילתא דקדושי ראשון קדושין הוו מותרת לראשון, והוסיף כבוד תורתו להסביר מסברא לחלק בין זה לנשאת בעידי מיתת הבעל, שלא ראו חכמים לקנסה בזה, מה מאד נפלאתי פה קדוש יאמר דבר זה, דהרי התם בנתקדשה לשני מיירי ולא נשאת [ובכה"ג גם בעדות מיתת הבעל אם נתקדשה לאחר ובא בעלה מותרת לחזור לו] אבל אם נשאת ואח"כ נתבררו קדושי ראשון אסורה לשניהם, והוא מבואר בטוש"ע אה"ע סי' מ"ו סעיף ה' ובב"ש וא"כ יפה הקשיתי לכאורה על הר"ן:
(הג"ה ויש לי בענין זה הרהורי דברים בדברי רבותינו נ"ע, הנה הגאון בענוב"י (מ"ת חא"ע סי' ק"נ) דעתו ז"ל דסברת יצר אלבשה לא שייך אלא באשה אבל לא באיש, ובדידה הוא אף לענין חיוב מיתה אף אם תחלתה ברצון אלא שלא התרו בה בתחלת ביאה והתרו בה בסופה פטורה, וכן הוא דן בה לענין חיוב חטאת שאין בסוף ביאתה חיוב חטאת, וזה נסתר לענ"ד מסוגיא דשבועות שהבאתי דבעי לאוקמי הא דתנן וחייבין בקרבן אסוף ביאה היינו אפרישה:
ח והנלע"ד בישוב דבריו עתה בשנעמוד יסוד שהדבר מבואר שכל שגגה שהיא חשובה כאונס לענין חיוב חטאת כ"ש שהיא נחשבת אונס לענין שלא תאסר על בעלה, שהרי כמה ענינים מצינו שאינה נאסרת עליהם לבעלה, ומ"מ חייבת חטאת, כגון בנשאת ע"פ שני עדים שמותרת לחזור לו על פי דין המשנה (יבמות פ"ז:) וחייבת בקרבן וכן תחלתה באונס וסופה ברצון קי"ל (כתובות נ"א) שמותרת לבעלה דאמרינן יצר אלבשה, ומ"מ מבואר בסוגיא דשבועות (י"ח.) דבדידה נמי איכא חיוב חטאת אסוף ביאה, וכן הוא מתבאר מסוגיא דיבמות (ל"ד.) ולטעמיך לר"א כו' עש"ה, שהדבר מבואר דלפטור מחטאת לא אמרינן יצר אלבשה, ובאמת בכל שגגה כגון שסבורה שזה בעלה לא מתסרא על בעלה ישראל וחייבת חטאת, והוא מבואר במשנה דיבמות (ל"ג:) ע"פ סוגיית הגמרא שם, ולפ"ז הדבר ברור דבגוונא דגם לענין חטאת חשיב אונס ודאי שריא לבעלה, וע"פ הדברים האלו נאמר שמבואר בדברי רש"י ביבמות (פ"ז:) שהטעם שחייבת בקרבן בנשאת ע"פ שני עדים משום דהוה לה לאמתוני, ולפ"ז נלפענ"ד שקטנה שקדשה אבי' ונתאלמנה מן האירוסין והשיאה אבי' לאחר ע"פ עדות מיתת בעלה, ואחר שגדלה בא בעלה: (ומאי דפשיטא לי' דלא שייך זה באיש, מדברי התוס' בשבועות (י"ז: ד"ה אי) מתבאר דגם בדידי' משוה לסברא זו אלא שאינה פוטרת מחטאת, דהא מבואר שם דע"ה מיחייב חטאת גם אפרישה, אע"ג דבפרישה יצר אלבישי' כמ"ש התוס', [זו"ז דבריהם שם צריכים ביאור רב ואכ"מ] וראיתי למהרי"ט (ח"א סי' כ"א) שכתב ג"כ בפשיטות דאמרינן כן באיש ג"כ וכתב יתכן דאם לא התרו בו מתחלת ביאה אע"פ שהתרו בו בסופה לא מחייב מהאי טעמא, ואני בעניי תמיה ע"ז מסוגיא דמכות (ו':) דאמרינן דמשכחת לה בשנים רואים זה אחר זה האי קא חזי כולי' מעשה, והאי קא חזי כולי' מעשה בבועל את הערוה [שיש די בראיית כל אחד רש"י] ולדבריו הרי השני אינו רואה מעשה חיוב כלל שהרי אנוס הוא באותה שעה, ודוק, באופן שלענ"ד הדבר פשוט שכל שתחלת הביאה היתה ברצון, שוב אין היצר המלבישם אח"כ חשוב אונס בין באיש בין באשה שכ"ז נמשך אחר הרצון הראשון, משא"כ בשתחל' הביאה היתה באונס, אף אם נתרצו אח"כ חשוב אונס בשניהם ונ"מ לענין כמה דינים אף בזה"ז (עיין ב"ש באה"ע סי' י"א ס"ק ג') ובזה נלענ"ד מתבאר ענין נערה המאורסה בתורה, דבפשוטו יש להעיר במה שחילק הכתוב בין עיר לשדה לענין חיוב מיתה כאלו הוא דרך אומד, והלא אין אדם נהרג אלא בהתראה ושיתיר עצמו למיתה, וא"כ גם בשדה מה מקום יש לפוטרה אחרי שקבלה ההתראה והתירה עצמה למיתה, וכבר עמדו בזה המפרשים ולדברינו מבואר יפה שהעדים מצאו אותם באמצע ביאה ובשדה אנו תולים שתחלתה באונס, וא"כ אף שסופה ברצון פטורה [ואולי גם אבוה דשמואל מודה דלענין מיתה פטורה] משא"כ בעיר ודאי תחלתה הי' ברצון ודוק.): הא' שפטורה מקרבן דמאי הוה לה למעבד הא לא הי' אפשר לה לאמתוני כיון שהשיאוה שלא מדעתה ואין כאן מקום לקנסה וכמו שהיא פטורה מן הקרבן כן היא חשובה אנוסה לענין שמותרת לחזור לבעלה, (לשיטת רוב הפו' דעיקר תלי בעבדה איסורא] שהרי אחר שהשיאוה מוכרחת היתה ע"פ ד"ת לישב תחת בעלה ולא למרוד בו, וכן הוא מתבאר יפה מדברי הרמ"א בא"ע ס"ס י"ז והוא מתשובת הרשב"א עש"ה ודוק:
ומעתה נתבאר שכל מה דקי"ל בנשאת ע"פ עדות טעות אסורה לשניהם הוא מכח מה שנשאת לשני שע"ז לא היתה אנוסה והוה לה לאמתוני, ולפ"ז עולים דברי הר"ן ז"ל כמין חומר דבהא דבא אחד ואמר אני קדשתי' שכיון שאנו מאמינים לו לכונסה הלא היא חייבת לישב תחתיו שהרי כבר אשתו היא, ובזו ודאי אם יתברר אח"כ בעדים שנתקדשה לאחר מותרת לחזור לו, שהרי שהייתה עם השני שלא מרצונה הי', ואנוסה היתה להיות עמו ודוק, כי הוא ברור לדינא, ולפ"ז הדברים מבוארי' שאין שום ענין מדברי הר"ן לנדון שלנו, דהכא ע"פ דבורה היא ניתרת להנשא לאחר, וכשתנשא הלא אם יתברר שאחר הי' המקדש הלא יהי' עלי' כל חומר שנוהג בנשאת בטעות או בזדון וכיון דאיכ' חומר בסופ' לכך נאמנת בתחלתה, והנה כפי מה שבארנו יש לעיין בנתייבמה ע"פ עדות מיתת בעלה ואח"כ בא בעלה, דיש לדון ג"כ שמותרת לבעלה ע"פ הדרך שכתבנו, שהרי גם בזה לא שייך הוה לה לאמתוני לכאורה דהא נשואי' ליבם מצוה היא ושהויי מצוה לא משהינן, וביותר דהא יבם יכול לקנותה בעל כרחה לרבנן דא"ש [הארכנו בזה במ"א] ולא שייך הוה לה לאמתוני, ובזה הי' מקום ליישב פסקו של הרמ"א בא"ע (סימן קנ"ט ס"ד) שפסק דבנשואה שנתייבמה בטעות מותרת לחזור לבעלה כיון שאינה צריכה גט מהיבם, ותמה ע"ז הב"ש (בסי' ט"ו ס"ק כ"ג) שהרי זהו לפי גרסת הרא"ש ז"ל בפ"י דיבמות דמסיק דתלי' בצריכה גט היכא דעבדה איסורא, אבל לפי גרסת הרי"ף והרמב"ם שם דתלי' בעבדה איסורא לחוד א"כ גם ביבמה אסורה כל שנבעלה, ולפמש"כ ניחא שפיר דבאמת גבי יבום לא מקרי עבדה איסורא, דמאי הוה לה למעבד [והא דאסור בארוסה שנתייבמה מטעם שמא יאמרו קדושי טעות הוו, ולכך צריכה גט מהיבם, ובשאר אשה שנתקדשה שרי' כיון דלא עבדה איסורא כמבואר ביבמות, ולדברינו הא גם ביבמה לא עבדה איסורא, אולי באמת באיסור אשת אח החמירו טפי שבאיסור מחזיר גרושתו ודוק] ולהכי שרי' לכ"ע, ודוקא באשה דעלמא מיקרי איסורא וכמ"ש, ומ"מ הדבר צ"ע, דאם נאמר דביבום ליכא חומר בסופה מ"ט נאמנת להתייבם ע"פ ע"א וע"פ עצמה, וכבר עמדו בזה התוס' ביבמות (צ"ג: ד"ה עדי) ע"ש באורך:
שוב ראיתי בירושלמי (פ"י ה' א') דמייתי תוספת' האשה שהלך בעלה למד"ה באו ואמרו לה מת בעליך והי' לה יבם כאן ויבמה ומת ואח"כ בא בעלה אסור בה כו' ובעי הירושלמי לאוקמא בפשיטות כמ"ד דאשת אח שנשאת בטעות אינה צריכ' גט, הרי מבואר דאע"ג דאינה צריכ' גט אסורה על בעלה, והיינו ע"כ משום דעבדה איסורא, וצ"ע ליישב שיטת רש"י והרא"ש ז"ל בזה שהתירו בנשואי יבום ודוק, וצ"ל דמ"מ קנסוה שהי' לה למרוד ולא להתייבם עי' ברא"ש פ"ד דיבמות סי' טו"ב, והדברים צריכין אצלי תלמוד, דגם פשטא דמתניתין דיבמות (צ"ב.) משמע נמי דבאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה, וחלוף הי' הדברים תצא בכל חמור שקנסוה חכמים [דממאי דתצא אין דקדוק משם, דהא אשת אח היא] ולא אמרינן מאי הוה לה למיעבד גם גבי יבום ודוק:
ט ומה שהקשה כבוד תורתו עוד על הסוברים דבדבר שבערוה אפי' שלא במקום חזקה בעינן שני עדי', וע"ז תמה כיון דילפינן דבר דבר מממון הא התם איכא חזקת ממון דעדיפ' נמי משאר חזקות, מטיבותי' דמר אמינא דלפענ"ד קשיא לי לאידך גיסא על הסוברים דשלא במקום חזקה נאמן ע"א אף בדבר שבערוה, הרי פשוט הוא דבממון שלא במקום חזקה כגון באבידה שאין בה סימנים [ומצאו קודם יאוש] או למ"ד סימנים לאו דאורייתא, בעינן שני עדים ולא מהדרינן אפומא דחד סהדי, ופשוט הוא בש"ס ופוסקים, וכבר הסכימו הפוסקי' דבאבידה ליכא שום חזקה עי' בתשו' נוב"י מ"ת חא"ע סי' ס'] הרי מבואר דאפי' שלא במקום חזקה בעינן גבי ממון שני עדים, וממילא ה"ה לדבר שבערוה דגמרינן מיני', ויקשה לכאורה על הר"ן ז"ל והוא גם דעת מהרי"ק ז"ל שורש ע"ב, דשלא לאפוקי מחזקה ס"ל דנאמן ע"א: והנלענ"ד בישוב דבריהם דבאמת יש לנו בדבר שבערוה שני לימודים דמדבר דבר ילפינן דבעינן שני עדים, ואולם בריש סוטה דרשינן מקרא דבסוטה מהימן ע"א, וכבר האריכו התוס' בריש נדה ובש"מ, דבסוטה ליכא חזקה שע"י שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה, והיינו דגרסינן בסוטה (ג'.) מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שקינא ונסתרה ואטו ר' ישמעאל טעמא דקרא קדריש, וע"כ כדכתיבנא דבאמת ילפינן מינה לכל דבר שבערוה דמהימן ע"א היכא דלא מפיק לה מחזקי, וילפותא דדבר דבר מוקמינן במקום חזקה והארכתי בזה במ"א בס"ד:
ג שוב ראיתי דמאי דפסיקא לענ"ד דין זה דלהחזיר אביד' לא מהימן ע"א, מצאתי להגאון בעל חמדת שלמה בחא"ע (סי' כ"ג) שכתב בפשיטות בשם הר"ן ז"ל בג"ה דע"א נאמן להחזיר אבידה לבעלים ושנה ושילש עוד בדבר זה בכמה תשובות, והנה באמת גם לפי דבריו מה שהערנו כאן נכון, שהרי כבר הכריח הוא שם מסוגיא דב"מ (כ"ח.) דעכ"פ באיקבע איסורא אע"ג דלא אתחזק] בעינן שני עדים והלא לדעת הפוסקים האלו כל שאין מנגד לחזקה מהימן ע"א אף בדבר שבערוה אפי' איקבע איסורא, כמבואר למעיין בדבריהם, אלא שעיקר דברי הגאון אלו לא זכיתי להבינם שהמעיין בדברי הר"ן שם יראה שלא נחית הר"ן שם לזה כלל, רק שהשיג על ר"ח, ותורף דבריו דודאי כל אדם יש לו ט"ע [וכ"כ התוס' בכ"מ] אלא לע"ה לא מהימנינן לי' להחזיר אבידתו ע"פ ט"ע דחשדינן לי' דמשקר, אבל אדם אחר המעיד ע"פ ט"ע שזו היא כלי של פלוני מהימן, ור"ל בענין המועיל כגון שיש אחר עמו, והכריח בזה דט"ע הכרה גמור' הוא וממילא לגבי איסור מהימן כל אדם על שלו עש"ה ודוק, וכיון שנסתלק' ראייתו של הגאון ז"ל אומר שבאמת הדברים מתמיהין, דמנין לנו לבדות דבר זה, התורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר, ואנן ניקום ונימא שזהו דוקא שבא להוציא מחזקה, ובפשיטות יש להכריח כן ממה שטרחו הפוסקים בדין עד המסייע אם פוטר משבוע ולמדה הרא"ש ז"ל (בפ"ק דמציעא) בק"ו שאם כשהעד מסייע לשאינו מוחזק מחייב את המוחזק לישבע כ"ש שיפטור את המוחזק מן השבועה, וכיון דמטעם מוחזק אתי עלה הרא"ש למה לא נימא בפשיטות דכיון דלא אתא לאפוקי מחזקה דהא אדרבה הוא מסייע להמוחזק נאמן ע"א ול"ל ק"ו, אע"כ דמטעם זה לחוד לא סגי ואיננו יוצא מגזה"כ ע"פ שנים כו', והכי מוכחת כל הסוגיא דב"מ דבאבידה עדים בעינן ועי' תוס' ב"מ כ"ז. ד"ה מה שמלה] ובחידושי הר"ן שם, וה"נ קי"ל דכל אדם בסתמא צריך עדים שאינו רמאי ולא סגי בע"א ועי' היטיב בס' מחנה אפרים הלכות עדות סי' י"ט ודוק] וכן הוא פשוטו של השו"ע (סי' רס"ז) שאם לא אמר סימנים מובהקים צריך עדים ולא אשתמיט שום אחד מהפו' לכתוב דסגי בע"א. שוב ראיתי להפמ"ג בפתיחתו ליו"ד כתב ג"כ שהסוגיות מוכיחות דאף בלא שום הכחשה בעינן גבי אבידה שני עדים והוא עיקר לענ"ד, ונלענ"ד עוד ראי' ברורה לזה מסוגיא דשבועות (ל"ב.) דבעי הש"ס לאשכוחי חיוב שבועות העדות במשביע ע"א, ולא משכחת אלא בעד מיתה [שעיקרו מדבריהם לדעת רוב הפוסקים] או בע"א דר"א, ומילתא דר"א הוא בפלוגתא איתאמרא, ואמאי לא משכחינן בפשיטו' במשביע א"ע בהחזרת אבידתו, אע"כ דבהא באמת בעינן שני עדים והדברים ברורים לענ"ד:
יא ומה שהניח כבוד תורתו שי' דברי הרא"ש ז"ל בצ"ע וס"ל למר בפשיטות שאין הנשבע שבועת העדות נאמן אח"כ לומר שקר נשבעתי להביא קרבן לפי שאין אדם משים עצמו רשע, הוא תמוה לפענ"ד שדבר זה הוא מבואר בכ"מ דלא שייך זה אלא לענין לפסול עצמו לעדות וכדומה, אבל לגבי נפשי' להביא כפרתו מהימן, והלא בטוט"ג ונשבע יש חלוק בין הודה מעצמו להודה ע"פ עדים וכ"כ התוס' בפשיטות בב"מ (ג': ד"ה מה) והוא מוכרח בסוגיא דהתם, וכן הוא מבואר בהג"א שם וכל הפוסקים שוים בזה, ויש לי בזה מקום עיון לענ"ד, שמבואר הוא דלענין מה שאינו לכפרה וכדומה אמרינן אאמע"ר, ופשוט הן שאמר שעבר על איסור שנפסל לעדו' עי"ז, בין שאומר שעבר על איסור עשה או לאו שאין בו מלקות, מ"מ אינו נאמן בזה רק דלדבריו עשה איסו', וכן כתב בפשיטות בתומים בכללי מגו (ס"ק ק"ה) ועפ"ז אני בעניי לא זכיתי להבין דברי הגאוני' בתשו' נוב"י [מ"ק חא"ע סי' ע"ד בסוף התשובה ד"ה ומה שהבאתי] שהוקשה להם בדעת הסוברים שהעובר על אחת מעבירות שדינן יהרג ואל יעבור אינו נפסל לעדות, וע"ז הקשו מסוגי' דכתובות (י"ט.) דאמרינן דלהכי לר"מ אינן נאמנין לומר אנוסים היינו מחמת נפשות, משום דס"ל עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר, ונרא' דקשי' להו מה בכך כיון דס"ס לא נפסלו עי"ז, ולא זכיתי להבין, דפשוט הוא כיון שעכ"פ מחוייבים היו למסור עצמם אינם נאמנים לומר שעשו שלא כדין ודוק וצ"ע לע"ע:
יב ודע דסוגיא זו דכתובות מהלכות עמומות היא דרב חסדא אמר דלכך לר"מ אינן נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות משום דקסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, אמר לי' רבא השתא אלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פ"נ אלא ע"ג וג"ע וש"ד בלבד השתא דחתמו אמרי' להו אמאי חתמיתו, והדברים מתמיהין דאי רב חסדא טעה וסבר דבעדות שקר נאמר יהרג ואל יעבור הי' לי' לרבא להשיבו הא דינא לאו הכי דאין לך דבר שעומד בפני פ"נ ומהו כל אריכות הזה השתא אלו אתו קמן כו' ועי' במפרשים, ובפשיטות יקשה איך הי' רב חסדא טועה בזה במה דליכא למ"ד הכי שבעדות שקר יהי' הדין יהרג ואל יעבור והלא פ"נ דוחה אפילו שבת החמורה, אטו לרב חסדא פליג ר"מ עלה ולית לי' וחי בהם ולא שימות בהם:
והנלענ"ד דמילתא דרב חסדא מתפרשת בענין אחר, דבסנהדרין (ע"ג:) בענין הרודף אחר נערה המאורס' שניתן להציל' בנפשו, ר' יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה לא ניתן להצילה בנפשו, ואמרינן שם במאי קמפלגי אמר רבא במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה, רבנן סברי אפגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה ור' יהודא האי דקאמר רחמנא קטלי' משום דמסרה נפשה לקטלא [שיש צנועות שמוסרין עצמן למות שיהרגנ' ולא תבעל לו ואמרה תור' הציל דמה בדמו רש"י] הא לא מסרה נפשה לקטלא [ודע דנלענ"ד בגוף מחלוקת ר"י ורבנן דלטעמייהו אזלי ביסוד מחלוקותן דאנן חזינן דהתורה אמרה להצילה בנפשו, ולא ביארה טעמו של דבר, וסובר ר' יהודה דקרא קפיד אקטלא דידה, ורבנן סברי דאפגמה ובזיונה דידה חייבי' רחמנא קטלא, תרווייהו סבירא להו שעל דבר היותר חמור הקפידה התורה, ומה הוא היותר חמור נחלקו לטעמייהו דבסנהדרין (מ"ה:) פליגי ר' יהודה ורבנן דר' יהודה ס"ל דהאשה נסקלת ערומה אע"ג דאיכא בזיונה הא ניחא לה טפי [דהא בעינן ברור לו מיתה יפה, מה דנוח לו להנהרג] מצערא דגופה שתצטער במיתתה בקושי, דס"ל צערא ויסורי' הוא חמור יותר מבזיון, ולכך גם כאן ניחא לי' לפרש טעמא דניתן להצילה בנפשו משום אבדן חיים שהוא דבר יותר גדול שבזיון ופגם [ופשוט שהכל לפי הבזיון והפגם, כי כמו ששוקלין שם בזיונה בשעת סקילה נגד תוספת צערה במיתתה, הכי נמי שוקלין כאן פגמה שהוא בזיון גדול יותר מאוד נגד צער אבוד חיי' והבן) ורבנן ס"ל התם דבזיונא יותר קשה לאדם מצערא דגופא, לכך גם כאן סבירא להו דאפגמה שהוא יותר קשה קפיד רחמנא והבן, ומה שדקדק רש"י לפרש שיש צנועות הוא כדאמרינן בכתובות (ג':) איכא צנועו' דמסרן נפשייהו לקטלא, ונחזי אנן בסברת ר' יהודה דמסתברא לי' דמשום הכי ניתן הרודף אחרי' להצילה בנפשו, דאמדה התורה דעת בנות ישראל הכשירות שהיא תמסור נפשה למות אע"ג דדינא לאו הכי הוא, כמו שהאריכו התוס' וש"פ בכ"מ דאש' אינה חייבת למסור עצמה למיתה על ג"ע, דאשה קרקע עולם היא, ולהכי פריך הש"ס בכתובות שם ולדרוש להו דאונס שרי כו' ע"ש, אלא דקדושתן ובושתן יגיעם למסור נפשם, אף שאינם מחויבות, וסבר רב חסדא לומר כיון דבשת המעיד שקר גדול מאוד כמו שהאריך הרמב"ם בה' עדות והטור ע"ש, דן רב חסדא דהיינו טעמא דר"מ דאין העדים נאמנים לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות, דאמדינן שלפי גודל חומר עון עדות שקר ובושתו ודאי ימסרו כשרי ישראל נפשם למיתה ולא לחתום שקר [אף שאין הדין כן ועל הדרך שנתבאר בענין נערה המאורסה לר' יהודה], ולכך אינם נאמנים לומר אנוסים היינו מחמת נפשות [ולשון ואל יחתמו אינו דרך אזהרה אלא דרך שלילה [גם הוא נגרר אחר לשון ואל תהרגו שהזכיר בתחילה] וכך אמרו בכ"מ בשאר מצות יעבור ואל יהרג, ולדעת כמה פו' רשאי להחמיר על עצמו, אלא שאינו מחויב ליהרג] ודחה לו רבא מה סברא היא שלא להאמינם עתה, במה שאומרים שעשו כדין, ואלו אתו לקמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו כו' דאמר מר אין לך דבר כו' השתא שאומרי' מעצמן עשו כתורה נאמר להם אמאי חתמיתו ודוק היטיב והנני מיחל ומצפה לדברי ק' בהתירה של העלובה ומשמיא יסכימו ע"י דמר:
יג שוב ראיתי שגם בקצה"ח סי' ל"ה כתב כסברתינו דאין אדם משים עצמו רשע נאמר אף בדבר שאין נפסל לעדות על ידו, אך הרב ז"ל בספרו שב שמעתתא מותיב תיובתא לנפשי' (בשמעתתא ז' ה"ה) מסוגיא דיבמות (כ"ה:) בהא דתנן הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו דלא ישא הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצוני רשע הוא והתור' אמרה אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וכ"ת שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן, והאמר רב מנשה גזלן דדברי תורה פסול לעדות אשה ע"ש ומשמע דאלו גזלן דדבריה' כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו ואע"ג דמשים עצמו רשע, וכן משמע בהא דאמר רב יוסף לרצוני רשע הוא והתור' אמרה אל תשת ידך עם רשע, ומבואר דוקא היכא דפסול לעדות הוא דאין אדם משים עצמו רשע אלו דבריו ז"ל, ותמוה מאי קשיא לי' מרב יוסף הא רב יוסף ס"ל באמת אדם משים עצמו רשע, וגדולה מזו דאפי' לעדות נפסל על ידי עצמו, דהא כך הוא יסוד דבריו דמשוי נפשי' רשע ומהימן על מה שאומר שעבר לרצונו, אלא דאינו נידון על פיו דגזה"כ הוא שאין אדם נידון כי אם ע"פ עדות כשרים, וכיון שהוא רשע [ע"פ דבורו] אין עדותו עדות לא על עצמו ולא על הרובע, וא"כ לרב יוסף כ"ש דנאמן לשוויי' נפשי' רשע במה שאומר שעבר על דברי תורה בענין דלא נפסל על ידו לעדות, [וכ"כ בפשיטות הנוב"י שם דלרב יוסף מהימנינן לי' שעבר אלא שאין עדותו מועלת עתה לחיוב ועי' בחו"י סי' ק"ד] אבל דברינו הם לדידן להלכה דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע, ושפיר כתבנו דבכל ענין אין אדם נאמן לומר שעבר אמימרא דרחמנא בין בדבר שנפסל על ידו לעדות בין בדבר שלא נפסל: