שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן פה
וואלקאוויסק שפעת שלום לכבוד יד"ע וי"נ ח"ה הרב המאוה"ג החריף ובקי המפו' סוע"ה נ"י עה"י פח"ח אוצר היראה והתבונה כש"ת מוהר"ר ברוך מרדכי נ"י האב"ר בק"ק סעמייאטיטש:
במה שהעיר על קונטריסי הנני להשיב בעה"י (א) במה שכתבתי לדחות ראיית הפ"י מגט קשור בכיס דש"ה שאין זה רק סמיכות שני דברים שאין דרכו של גט בכיס, ואנן בעינן שיהא הדבר המונח אצלו בא מכחו, השיב מעכת"ה מה בכך דאין דרך הגט להיות בכיס, מ"מ נאמר שזה הניחו בכיס ומהכיס נפל, ידידי לא כך היא מטרת כוונתי, דעתי העני' שם כך הוא דהש"ס מיירי שלא הי' הגט בכיס מעולם, וכתבתי לזה דרך הכרע שהרי אין דרכו של גט להיות בכיס ודוק:
אמנם מאי דפסיקא לי' למעכת"ה שאפילו בכלי שאין דרך להניח בו דבר ההוא תלינן דמתוכו נפל, לא ידעתי מאין לו דבר זה [ומרומיית הש"ס אין ראי' דפירות בכלי סתמא בדרכו בכך מיירי] ומה שהביא כתר"ה עוד ראי' מהא דמצאו בחפיסה ולא נקיט מצאו אצל חפיסה ש"מ דבכה"ג לא תלינן באיסור דמני' נפל, והיא ראיית הנתיבות, ולענ"ד אין מזה ראי' כלל דהא הש"ס (ב"מ כ"ה.) מפליג בין כלי שראוי ליפול מתוכו לשאר כלי, ואולי חפיסה ודלוסקמא שבזמן הש"ס לא היה ראוי ליפול מהם דבר דרך נפילה: (ב) ומה שתמה כתר"ה שהחזקתי ביסוד קרוב, הא רוב עדיף מקרוב, כוונתי היתה דבקורבה המוכח טפי לתלות זה בזה, בתרי' אזלינן, וע"ז סובבים ראיותי שם, דיש מקומות שחז"ל נקטוה לדבר הפשוט לתלות בקורבה המוכחת דמני' ממש הוא ודוק שם:
וראייתי ממשנה דבצק ומשושנים, ראיות גמורות הן דעכ"פ לכ"ע מחזקינן הבצק שבידו מעיסה זו והשושנים משושנים אלו שבבה"ק, ולא ידעתי דחיית מעכ"ת ע"ז, וסמיכות דתינוק שתופס הבצק, שדן אותו מעכת"ה לקרוב [לענין טומאת העיסה] רחוק הוא מהדעת ואין צורך להאריך:
ג ואשר תמה על מ"ש בחורי הנמלים שזה מקרי רובא דליתא קמן, והרבה מעכת"ה להשיב מביטול איסורין ברוב לר"מ, ומאוצר שישראל ועכומ"ז מטילין לתוכו (מכשירין פ"ב מ"י) לא הבנתי דבריו, כ"ז רובא דאיתא קמן ממש נינהו, ובאוצר על התבואה שלפנינו אנו דנין, ולא ע העכומ"ז והישראלים המטילין לתוכו, ובכ"ד כתר"ה לא זכר היסוד שהבאתי לזה מדברי הגט פשוט בכלליו ודברי התוס' ביבמות (ס"ז: ד"ה אין חוששין) אין סותרים לזה כלל דרוב העיר לפנינו הם, אבל טבחים ואוכלי בשר אטו עתה קא אכלי לזה כוונתי שם, ודוק]:
ובענין חוהנ"מ שכתב מעכ"ת דלפי דברי ששדהו לא זכתה לבעה"ב משום דהוה יאוש שלא מדעת, ממילא הוה הבעה"ב שומר עלייהו, נפלאתי על דברים אלו, מה שמירה שייך בזה על בעה"ב אחר הייאוש יותר מכל פיאה או לקט המונחת בתוך שדה בעה"ב, ולפי דברי מעכ"ת יש בדבריו תימה גדולה, דודאי בשל עניים לא שייך שמירה דקי"ל (ב"ק פ"ח) לשמור ולא לחלק לעניים, [ואולי נאמר בזה דחיוב שמירה מיהא איכא אלא דלא מיחייב ע"ז בדיני שומרים, כמו אבידת קרקע] אבל עיקרן של דברים לא כך הוא, שדבר המונח בחצר לפני יאוש רשאי הבעה"ב ליטלו לאחר יאוש, רק דמכח חצר לא מצי זכי בי', וזה מבואר בנה"מ שם ולכוונה זו ציינתי בתשובתי לעיין בנה"מ: ומעכ"ת חידש בענין זה דבר תמוה לומר שכל שידענו שדרכו לפרוש מקרי פירש לפנינו, ומה יענה כת"ר לסוגיא (דזבחים ע"ג:) דפריך ונכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש, ועי' תוס' שם שכתבו דמיירי שפירשו שלא בפנינו, והרי עכ"פ בידיעתינו היא, וזה ברור לענ"ד, והדמיון שהביא מעכ"ת מסומא אין צורך להשיב עליו כמובן:
ד ומ"ש דבמקום דאיתרע חזקת א"א לכ"ע לא חיישינן לשאלה, ונגד זה הביא כתר"ה קצת ראיות אשר כבר עלו על ספרי האחרונים, אבל רובם חולקים ע"ז, וכבר אספם הגאון בעל מה"צ ובס' ברית אברהם, ואכמ"ל: ומה שדחה כת"ר את תירוצי לדקדוקו של הש"ך, דהסברתי דמהמקשה איכא למידק דלא אסיק אדעתי' סברת כלים דלא מושלי, אמאי לא פריך מפירות בכלים ודלוסקמא, וכתר"ה כתב דזה ידע המקשה דאיכא כלים דלא מושלי, אלא דלא אסיק אדעתי' דכיס וארנקי לא מושלי, לענ"ד זה לא ניתן להאמר, דפירות בכלים דסתמא קתני הוה ניחא למקשה לאוקמי דוקא בכלים דלא מושלי, וכיס וארנקי אשר לפי האמת לא מושלי לא אסיק אדעתי', ודוחק דבר כזה מבואר למעיין, והדרך הפשוט בסוגיא דהמקשה לא אסיק סברא זו אדעתי' כלל, לחלק בין כלים דמושלי ולא מושלי, והרי דעת הב"י דלפי האמת אי סימנין דרבנן חיישינן לשאל' אף בכלים דלא מושלי:
ה ובפירוש הסוגיא היא אומרת בחפיסה והוא אומר בחפיסה שדקדקתי למה לן טעמא דמידע ידעה, נימא דחיישינן לשאלה פי' שבאמת לא נתגרשה, ומה שאומרת סימני החפיסה הוא משום שהשאילה לבעלה החפיסה, וכתר"ה כתב בזה דהפי' הוא דהאי סימנא אמרי שהגט הוא בחפיסה, דבר זה מבואר גם בתשובתי לפרש כן, אלא שנטיתי מזה לדעת הפוסקים דבכה"ג לא חשיב סימן מובהק יעו"ש, ומ"ש כתר"ה עוד דאפי' נפרש כפירושי מ"מ אהני הך סברא דמידע ידעה דע"י זה ינתן לו הא לא"ה מכח חששא דשאלה הוי דינא דסימנים וסימנים ויניח, וכתב שכן מצא בש"מ, הספר ההוא אינו לפני, אבל ברא"ש בסוגיין מבואר דהא דקאמר ינתן לו היינו לאפוקי דלא ינתן לה, מבואר דלא יהבינן לי' וכן הוא לשון הטור ש"ע (א"ע ס"ס קנ"ג) בהאי דינא, אינו סימן להחזירו לה על ידו עכ"ל, ושפיר קמה הוכחתי דבאמת גם לדינא דש"ס יניח:
אבל ידידי כוונתי בזה הי' דרך נכון, דודאי יפה ביארתי דאף לדעת הש"ך דתפיסה הוי מכלים דלא מושלי מ"מ אשה לבעלה ודאי מושלה, והדבר נכון בהתבוננות הנאותה שאלו באנו לסתור סימני האשה, אנו דנין בדרך זה, דבאמת לא נתגרשה ומה שאומרת סימני החפיסה, היינו משום דהשאילה לו, אבל לגבי הבעל שאומר סימני החפיסה, מאי נימא דבאמת כבר גירשה, ומה שאומר סימני החפיסה היינו משום שהשאילה החפיסה, הא אם כבר גירשה, שוב ליכא חשש השאלה בחפיסה דהא היא מכלים דלא מושלי לדעת הש"ך ודוק היטיב:
ובמה שהארכתי בביאור דברי רמ"א (בחו"מ סי' רכ"ב) לא מצאתי הכרע בכל דברי מעכ"ת, ואיך למד הש"ך מהא דסי' קמ"ו הא לא דמי להכא דהתם ליכא מירתת, ואיך אפשר ללמוד מסוגי' דקדושין להאמין בלי סברת מירתת: (ו) ועל מה שכתבתי בדקדוק חששא דשאל' וביישוב הדברי', תמה מעכת"ה שכבר הקשו הראשונים קושיא זו ותירצו באופנים שונים, הנה התורה ניתנה לפלפל בה, וכל מיישב שיטות חז"ל לנכון זוכה לעצמו, וגם כי ישובו של הר"ן אינו עולה בכל גווני, דלדברי הר"ן [שכתב ליישב דבכל אביד' מחזירין לנותן סימן ולא חיישינן שמא שאלה איזה פעם ולכך הכיר בסימני', דא"כ מנין ידע שאבד המשאיל, משא"כ איפכ' ודאי חיישינן שהמשאיל דרכו לחזור על חפצו אצל השואל, והוא אומר לו שאבד] א"כ אם ראה בגד שנפל מאחד העובר בסיעה של בני אדם, ואחר כך בא אחד מהם ונותן סימנים לא נחזיר לו שהרי כל סייעתו ידעו באבידתו הבגד, והסימני' שאומר ניחוש שמא שאל פעם אחת וע"י זה הכיר הסימנים ודוק, וכל מ"ש בזה בס"ד נ"ל נכון מאוד, ומ"ש בתשובתי בשטרות בחפיסה דמיירי שהלוה והמלוה רק חלוקין עליו, כדברי מבואר בכל הפוסקים ובטור, וכבר תירצו האחרונים מחששא דיב"ש אחר ואין להאריך, והמלוה יש לו חזקת מ"ק על השטר כמ"ש שם בס"ד:
אבל מ"ש כתר"ה לדחות דברי בפירות בכלי שביררתי דפירות הוה דבר שאין בו סימן, ואם נדון שלא להחזירם בסימן הכלי ממילא הוה של המוצאו, בזה כל דברי דחיית מעכת"ר מעורבבין שכתב דהפירות לאו מפוזרין נינהו והוי דבר שיש בו סימן, וזה נסתר מהסוגיא במקומה (ב"מ כ"ה.) דמדקדק הש"ס טעמא דמצא פירות בכלי הא כלי ולפני' פירות לא כו' ורמינהו מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, ומאי קושי' הא לדברי מעכ"ת הפירות שבכלי יש בהם סימן מדה, וא"כ אפילו מונחים אצל הכלי היינו סימנייהו, כמה הוו, ומאי פריך מינה על דבר שאין בו סימן, ותו כתב מעכ"ת דאפי' נדון שהפירות אין בהם סימן מ"מ אינו של מוצאו כיון דיש סימן בכלי והכלי סי' על הפירות השואל אינו מתיאש דסבר דיתן סימן בכלי את"ד כת"ר, וכל זה תמוה דהא ע"ז אנו דנין, אם נאמר לחוש לשאלה ויהי' הדין דאין מחזירין בסימן הכלי, א"כ ודאי מתייאש האובד, ואין לנו אלא סמיכות סי' הכלי ע"ז נאמן האומר סימני הכלי, וזה פשוט מאוד:
ז ובענין עדות ארוסה שכתבתי בתשובתי (אות י"ח) ליישב קושיית הרמב"ן דבארוסה נמי איכא צד ממון דהא אית לה מזונות בהגעת זמן הנשואין, וכתר"ה כתב כי גם הוא עמד בזה על דברי הב"י (בחו"מ סי' ל') שכתב בעדי קדושין כיון דארוסה לית לה כתובה הי' נראה שצריך לבודקן בדו"ח, ותמה כתר"ה, ג"כ דהא אוכלת משלו בהגעת זמן וכו', ולענ"ד מהא לא איריא, שהרי ביד הארוס לגרשה בהגעת זמן שהרי האשה יוצאה לרצונ' ושלא לרצונה, נמצא שלא יגיע מזה לעולם צד ממון, וע"ז סובבים שם דברי הב"י ודוק:
אבל דבר תמוה בא בענין זה בדברי כתר"ה שחשד לי שגגה, דהא במת הארוס ודאי לית לה מזוני, וא"כ אמאי אין צריכין עדי מיתת הארוס דו"ח, והוא טעות, שהרי זה הי' כוונתי, שבעדות זו נפטרו נכסי הארוס מחיוב מזונותי' אבל אי לאו עדותן הית' תובעת מזונות מנכסיו בהגעת זמן וא"כ הועילו עדי מיתתו לממון:
ח ומ"ש באורך בס"ד דלר"ע כל אשה נאמנת בעדות אשה כשמראה פנים לדברי' כמו בפונדקית, וכתר"ה השיג ע"ז מסוגיא דיבמות (קכ"ב.) דפריך הש"ס וסבר ר"ע ע"פ אשה לא, והתניא רשב"א אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו, מה נשים שאמרו חכמים אינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנו' להבי' גיטה, זו שנאמנת לומר מת בעלי א"ד שנאמנת להביא גיטה, ודייק הש"ס נשים שאמרו חכמים הוא דאינן נאמנות הא אשה בעלמא מהימנא, ודקדק מעכ"ת דלפי דברי מאי פריך, הא באמת נשים דעלמא נאמנות היכא דיש הוכחות וידים לדבריהן את"ד, ואין זה כלום, דלדבריו נימא דמאשה לפ"ת דייק הק"ו דודאי נאמנת אשה דעלמא מסל"ת היכא דיש הוכחה לדברי' כמו בפונדקית, אבל ה' נשים אף במסל"ת לא מהימני כמ"ש הב"ש (בא"ע סי' טו"ב ס"ק י"ג) בשם תשו' ש"א, וכן נתקשה כתר"ה, אבל הדבר פשוט דהש"ס הכי דייק דע"כ לר"ע כל הנשים נאמנות בהגדתן [לחוד בלא שום הוכחה] בעדו' אשה, דאלת"ה למאי עביד ר"ע הק"ו מה' נשים, הו"ל למילף האי ק"ו מכל הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה [בהגדה לחוד] נאמנו' להביא גיטה, היא שנאמנת לומר מת בעלה, [כמו שחזרו ב"ה והודו לב"ש] אינו דין שנאמנת להביא גיטה, ומדלא משכח ר"ע ילפותא למילתי' אלא מה' נשים, ש"מ דכולהו נשי מהימני ושפיר דייק הש"ס, וזה ברור לענ"ד דבאשה עצמה לא נחלק ר"ע מעולם, ומעכ"ת הוסיף דקדוק בזה, אמנם כדברי מבואר בכל האחרונים שאשה עצמה נאמנת לכ"ע, והרי גדולה מזו מבואר בירושלמי (יבמות פט"ו ה"א) דאפילו למשנה ראשונה דע"א לא מהימן בעדות אשה, מ"מ היא עצמה נאמנת עש"ה, ואין מזה סתירה לדברי, דאיהי שאני, דדייקא טובא כמבואר בירושלמי שם, וכמו שהאריכו בזה רבותינו האחרונים הלא בספרתם:
ומה שדקדק מעכ"ת על דברי הא ע"א כשר נמי לא מהימן אלא משום מדלא"ג, וא"כ גם בו נצטרך גילוי ע הבדיקות, ידידי הלא כבר הבאתי מסוגי' דשבועות דשם תו"ע גמור הוא, ודבר זה נאמר בדחז"ל על עיקר טעמם שהכשירו ע"א, אבל אחר שהוכשר לחז"ל מטעם מדלא"ג, שוב עדותו ככל עדיות שבתורה, משא"כ עדות הפסולים שאפילו למאי דהאמינום חז"ל אין בעדותו תו"ע כמו שהארכתי בזה בס"ד ואין לכפול הדברים:
ומ"ש כתר"ה דעדות עכומ"ז מסל"ת לאו משום מדעלא"ג היא, תשובתו בצידו מדברי הרמב"ן במלחמות ביבמות פט"ו בבעיא דטעמא דע"א (יבמות קט"ו.) שכתב לפשוט הבעיא מעובדא דכרכום ביתר שהתירו ע"פ עכומ"ז מסל"ת אף במלחמ', ש"מ דס"ל דבהא שייך נמי טעמא דעלא"ג שלא יסיח לפ"ת בדבר שקר העומד להגלו', וכן הוא באחרוני' שטעם הכשר ע"א ועכומ"ז מסל"ת אחד הוא:
ולא הבנתי מ"ש מעכ"ת ליישב קושייתי על מהרי"ק שפירש הסוגיא דעכומ"ז מסלפ"ת עדיף מעדות נשים ופס"ע, והקשיתי הא בכל דוכתא עדיף עדותן מעכומ"ז מסל"ת, וכן לגבי עדות אשה עדיפי, ומעכ"ת כתב דשאני עדות אשה דדייקא, ונפלאתי ע"ז אטו בעדות פסולין ליכא דיוק בעדות אשה, ומה חידש לנו הדיוק להוסיף כח בעכומ"ז מסל"ת מעדות נשים ופס"ע: (ט) ובמחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי שפירשתי דר"י ס"ל זהו תורת עדות גמור כל שמזכירין לו אשה נקר' מתכוין ור"ל ס"ל כל ששואלין אותו והוא משיב כדין עדות שהיא ע"י תביעה להעיד, דברי נכונים לענ"ד ובתוס' ביאור, דהא מבואר בדברי הרמב"ם (פ"א מה' עדות ה"א) דבדיני נפשות לא בעינן תביעה, ובעדות ממון בעינן תביעה להעיד, לזה בא ר' יוחנן ופירש דין מתכוין בעדו' כל שמזכירין לו אשה, פי' שזה דומה לד"נ כמבואר בשלהי יבמות, ואין צורך לשאלו, ור"ל אמר כל ששואלין אותו אף דזהו בעדו' ממון, מ"מ כיון דבעדו' אשה פתיכי נפשות וממון, וכל ששואלין אותו אע"ג דהוי כעין עדות לממון, מ"מ תו"ע גמור הוא ומשתריא איתתא אפומי':
עוד נלענ"ד בפירוש מחלוקת ר"י ור"ל בירושלמי לפי הצעת היסודות שכתבנו דפליגי במתכוין דישראל, וכגירסת הירושלמי במתניתין בישראל עד שיהא מתכוין, לפי מה שכתבנו דשיטת ר' יהודה ב"ב וכן ר"ע בעינן בעד אח' המעיד תורת עדות גמור, ובכריתות (י"ב:) אמרינן שאם אמרו לו שנים יודע אתה בעדות פלוני והוא אומר לא ידעתי פטור דאי בעי אמר לא נתכוונתי לעדות, וכתבו התוס' שם דמכאן דעדים שלא נתכוונו להעיד [בשעת ראיית המעשה אין בעדותן כלום, אם באים אחר זמן להעיד בב"ד עש"ה, ולפ"ז יש לפרש בפשיטות דריב"ב אומר בישראל עד שיהא מתכוין בשעת ראייתו מיתת בעלה, להיות עד על מיתתו להשיא אשתו, דבלא"ה אלא שראה מיתתו בלא כוונת עדות, אין תורת עדות בעדותו אח"כ, דמה בכך שראה מיתתו, הא נתבאר שאין זה דין עדות כשלא נתכוין להיות עד, וע"ז נחלקו ר"י ור"ל איזו היא מתכוין, ר"י אמר כל שמזכירין לו אשה [אולי פירושו שבשעת ראייתו הזכירו לו שתהי' עד להתרת אשתו של זה שמת ודוק] ור"ל אמר כל ששואלין בב"ד על עדות האשה והוא משיב, אמרינן חזקה כיון לעדות מתחילה ודוק, ובגוף היסוד מסוגיא זו דכריתות דבעינן כוונה לעדות בשעת ראי', הנה הט"א בחי' לר"ה פ"ב דבר בזה באורך, והרמב"ם כתב בפשיטות [והוא גם בש"ע ח"מ סי' ל"ו] בענין נמצא א' קרוב או פסול, דשם אם הקרוב או הפסול לא כוון להעיד בשעת ראי' אינו פוסל את הכשרים שעמו, כתב הרמב"ם דהכשרים אחד שכוון לעדות ואחד שלא כוון מקבלין עדותו, מבואר דלא חייש לכוונ' בשעת ראי' כלל, ודעת הש"ך דאע"ג דבכולם כשרים, לא בעינן כוונה לעדות בשעת ראי', מ"מ אם נמצא עמהן קרוב או פסול, דהשתא מסלקינן עדות הקרוב או הפסול מטעם שלא כיוון העדות ולכך אינו פוסל אותם שעמו] א"כ בעינן בכשרים כוונ' לעדות בשעת ראי', ובזה הם נפרדים מהקרוב או פסול ע"ש באורך, ולענ"ד התוס' ע"כ לא ס"ל הכי, דבב"ב (מ"א. ד"ה נחלקה) הקשו דלמאן דתני דלב"ש בכת אחת אחד אומר מנה ואחד מאתים נחלק' העדו', דס"ל דהוי הכחשה, א"כ אפי' שתי כתי עדים אחת אומרת מנה ואחת אומרת מאתים, לא יגבה המלוה אפי' מנה, דהא נמצא ביניהם כת אחת פסולה, ופוסלת את כולם אפי' הן מאה, ותירצו דמיירי שלא כיוונו לעדות, ופסולים שלא כיוונו אינם פוסלים כשרים שעמם כו' ע"ש, והא התם ע"כ כולם לא כיוונו לתירוצם זה] דהא לא ידעינן מי הם המעידים אמת ומי בשקר, ומ"מ מקבלין עדותן על מנה, ש"מ דגם בנמצא קא"פ אפי' כולם לא כיוונו אינו פוסל ועדות הכשרים מתקבלת, ודוק, והדברים צריכים תלמוד:
י ומ"ש ליישב קושיית המה"צ דבעינן (בב"ק קי"ד) ראינו שהבעלים מרדפין, שאלו באנו לסמוך אף ע"ז על הקטנים ולא ראינו עובדא היכי הוי, הוה חיישינן דלמא פיתו אותן, והבאתי סעד לזה מהירושלמי והתוספתא דתני במד"א שהעידו במעמדן, אבל יצאו וחזרו אינן נאמנים, שאני אומר פיתו אותן, וכתר"ה כתב דהתם ריעותא איכא מדלא הגידו בפעם ראשונה, ונסתייע לזה מפירושו של הפ"מ, ולענ"ד זהו לפי סוגיית הירושלמי דמפרש לה במעידין האשה והקטן במתכוין, שפיר שייך אומדנא זו, למה לא כיוונו להגיד כן בראשונה, אבל לש"ס דילן דמפרש לה במסל"ת, אטו שייך לומר למה לא הסיחו לפ"ת בראשונ', א"כ בכל מסל"ת נאמר שלא יתקבלו דבריו אלא א"כ הגיד בראותו הענין פעם ראשונה, וזה ודאי אינו, וע"כ ש"ס דילן לא פליג אתוספתא דבעינן הגדתן לאלתר, ובלא"ה חיישינן שמא פיתו אותן, ולא מכח ריעותא דיינינן הכי, ועלו דברי כהוגן, דע"כ מיירי שראינום מיד ברדיפת הבעלים וכשנ"ת: (יא) ומ"ש שאין הקטנים נאמנים על קציצת שוכו של חבירו שזהו הפקעת ממון גמור, וכתר"ה ממאן בזה משום דכיון שהוחזקו הדבורים של אותו האיש, ממילא נאמן אף על קציצת שוכו של חבירו, ונסתייע כתר"ה מדברי הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין) שהאיסור יוחזק ע"פ ע"א ואח"כ ילקה העובר יעו"ש, ידידי זה לא נאמר אלא שמתחלה הוחזק האיסור, ושוב יועיל אח"כ ללקות עליו, ובנ"ד נמי כל שהוחזק הנחיל של אותן הבעלים, אלו פרחו עתה על שוכו של איש אחד בפנינו, פשיטא שהבעלים יקוצו השוכה של האיש ההוא, שהרי כבר הוחזק הנחיל שלו מתחיל', אבל דברינו רק בזה שישבו הדבורים על שוכו של אדם אחד וזולת עדות הקטנים, הי' בעל השוכה זוכה ליטלן אלא שחז"ל האמינו הקטנים על זכיית הנחיל לפי שאין בו זכי' רק מדרבנן, אבל יטעון בעל השוכה, להפקיע ממונו בקציצת שוכו לא האמינום חז"ל, וזה ברור לענ"ד, ומלשון המשנה אין הכרע דעלה קאי האי וקוצץ שוכו, דמתפרשא שפיר למלתא באנפי נפשה ודוק:
ומ"ש לצרף עכ"פ הוכחו' ואומדנות שלפנינו להגדת העכומ"ז אפי' נאמר שאינו מסל"ת גמור, וכתר"ה דחה דברי, אבל בהתירים שיסד על עגונה זאת כתב הוא בעצמו יסוד זה, וכל האחרונים השתמשו בסברא זו, ומעתה אחרי שסלקנו השגותיו של כתר"ה נתחזקו בעזה"י יסודי ההיתר שכתבנו, וגם עכ"פ מעכ"ת דעתו להתיר, והרי בדיני התורה אף האומרים שני טעמים מצטרפים כל שאינו מתוך החבורים כהכרעת הש"ך (בחו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט) ובשגם כי אחרי שיישבתי דברי בס"ד אבטח כי גם כתר"ה יודה לדברי כמדת חכמים לזאת צירפתי דעתו הגדול' והישרה, ושלחתי ההיתר לסיביריא, והתניתי שם כל הדברים אשר הצריך כתר"ה ביסודי ההיתר שכתב, וה' ינחינו בדרך אמת, ואל יציל מפינו דבר אמת כל הימים. הכ"ד ידידו דבק באהבתו ואהבת תורתו מקרב ולב עמוק העלוב יחיאל העליר בא"א מו"ה אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל והסכימו בהיתר העגונה הגאון הישיש כו' מוהר"ר יצחק אייזיק זצללה"ה שהי' אב"ד בק"ק סווואלק, והגאון המפורסם מוהר"ר שמואל אביגדור נ"י בעהמ"ח
תנא תוספאה: