אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן פד

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן פד

שו"ת עמודי אור - סימן פג

וואלקאוויסק נשאלתי ע"ד עגונה אחת ממדינת סיביריא, וזה תורף הגב"ע אשר הגיעוני משם, איש הלך בסחורה כדרכו לסבוב את הערים ולא שב, ועקבותיו ולא נודעו, ואח"כ הודיעו לאשה אשת הנז' כי בסביבות העיר אשר לשם הלך בעלה ביער שם נמצא קצת ענינים מבעלה והלכה האשה ומצאה שם חתיכת יד עם הקבורת גם עצם מהירך אשר ינטל מן החי וימות גם השטיוול ושם אצל העצמות בסמוך נמצאו גם חתיכות בגדים של האיש הנז' היינו חתיכה מהבגד העליון שלו וחתיכה מהד' כנפות שלו ובו כנף אחד וציציתו, גם חתיכה מהאלזטוך שלו גם הכתונת של האיש אשר ע"ז העידו והכירו אנשים והעידו בתו"ע שהם מבגדיו של הנז':

שוב נסעה האשה עם עגלון אחד א"י בסביבו' העיר אולי ימצאו עוד בירור דברים והעגלון לא ידע מטרת נסיעתם, ובנסעם שאל להם העגלון אחר מה הם חוקרים ולא ענו אותו דבר, שוב שאל להם אנה פני בקשתם מועדת, והשיבו לו מחפשים אנחנו אחר האיש הנז', השיב להם על מה זה אחרתם להגיד לי אני יודע שכבר הרגו א"י אחד וקבר אותו באחת האשפות, [ולסיבת זה גררוהו החיות ולא שיירו ממנו רק את הנמצא כו',] ומדי דברם פגעו עוד שני עכומ"ז אמר להם העגלון אני אדרוש מהם אחר מקום הנקבר כי גם הם ידעו ענינו והלך ושאל להם, השיבו לו למה נסכן עצמינו לדבר בדברים האלה:

עוד דרשה האשה על ענין בעלה מאדונית אחת והשיבה לה למה זה תשאלי, בבירור ידעתי כי נהרג. אלה הם תורף הגב"ע:

והנה בהשקפה כל יסודי ההיתר רעועים הם אין כאן על מה לסמוך, סימני הבגדי' אם כי נחשבם לדבר ברור שאלה הם בגדיו כיון שנמצאו חתי' משלשה בגדיו [ולא דמי לחוורי וסומקי] מ"מ יש כאן תרתי לריעותא, חדא שהרי לא נמצאו רק סמוך להגוף לא עליו ובזה יש לפקפק הרבה כמו שאנו עתידין לבאר בס"ד, וגם זו"ז הא חיישינן לשאל' כפסק הש"ע, גם הגדת העגלון פסק הרמ"א שאע"פ שהוא התחיל לדבר, מ"מ כיון ששוב שאלוהו לא הוי מסל"ת, גם הגדת האדונית הי' ע"י שאלה כמבואר, וכ"ז לא יועיל להיתירה, ומ"מ נתתי לבי לעיין ולפקח בזה וצור ישראל יצילני משגיאות: (א) והנה הב"ש כתב (בסי' י"ז ס"ק ס"ט) בפשיטות דלא מהני סימני בגדי' [אף בגווני דלא חיישינן לשאלה] אלא בנמצאו עליו אבל אם הבגדים מונחים אצלו לא מהני, אך האחרונים חלקו עליו דכל דמוכח דמיני' הוא מהני כמו באבידה, עיי' קצה"ח (סי' רס"ב) ועיין במה"צ שהביא ג"כ חבל נביאים החולקים ע"ז, ומסיק שם שדבריהם עיקר להלכה, וראיתי להפ"י בחידושיו למס' גיטין (כ"ח.) שהכריע כהב"ש מהא דתניא גבי גט מצאו קשור בכיס או בארנקי כו' כשר, ומדנקט קשור בכיס ולא נקט מונח אצל כיס ש"מ דבכה"ג לא מהני:

ואני בעניי לא הבנתי ראי' זו דלענ"ד הדבר פשוט דאף באבידה דמהדרינן בכה"ג בכיס ולפניו מעות בגוונא שמראים הדברים שהם מהכיס, וכן בכלי וסמוך לו פירות כמבואר בח"מ (סי' רס"ב) הוא משום דתלינן שהפירות באו לכאן מכח הכלי, ובכה"ג הוא דמהני הסמיכות, אבל אלו הי' מונח כאן עוד דבר אחד, שלא הי' מעולם בתוך הכלי לא היינו דנין להחזיר מכח סברא זו, לומר כיון שהכלי של אדם זה מסתמא גם אותו דבר הסמוך לו שלו הוא, זו לא שמענו מעולם, ועי' בס' מראות הצובאות שכתב ג"כ כעין סברא זו, באנפי אחרינא,] ואם כי הדברי' מסתברים אביא עוד ראי' ברורה שאין דנין מכח סמיכות בכה"ג ממשנה דטהרות, ומייתי לה בפ"ק דשבת (ט"ו:) על ששה ספיקות שורפין את התרומה כו' ועל ספק מי רגלי אדם שכנגד מי רגלי בהמה, ופירש"י ולא אמרינן מדהני דבהמה הני נמי דבהמ' אלא משוינן להו ספק גמור ושורפין עליה' את התרומ', הלא מבואר דסמיכות כה"ג לא מהני כלל, כל שאין לומר שבא מכח דבר הסמוך, ולפ"ז לא קשה מידי מהא דתני קשור בכיס ולא תני מונח אצל כיס, דהא ודאי שאין דרכו של גט להיות מונח בכיס כלל כמ"ש התוס' והרא"ש שם, ובכ"ד תני מעות בכיסים, ובשטרו' נקיט כלים המיוחדי' להם דלוסקמאו' וכדומה, ולפ"ז אלו לא הי' הגט קשור בכיס, אינו אלא סמיכו' שני דברים, ודאי לא תלינן, אבל בש"ד שהדבר הסמוך בא מכח חבירו המונח אצלו, מנ"ל לפלוגי בין ממון לאיסור: (ב) אך מה שיש להסתפק בזה דאפשר דגם הא דחשבינן סמיכות דנפל מתוכו לדבר מוכיח גבי ממון הוא משום דחשיב הסמיכות כסימן אמצעי דמהני לענין ממון, אבל גבי איסורין דלא סמכינן אסימן אמצעי למ"ד סימנין דרבנן, יש להסתפק ולומר דגם סמיכו' כה"ג לא מהני, מ"מ גם בזה לא נלענ"ד לחלק, שדין זה מקורו הוא מדין קרוב בקורבה דמוכח טובא דאזלינן בתרי' מדאורייתא [ב"ב כ"ד. עש"ה בכל הסוגיא] וזה מועיל בכל האסורין כמבואר בסוגיא שם, וכן מוכח בכמה דוכתי לתלות בדבר הסמוך בכה"ג בההיא דתינוק הנמצא בצד העיסה (טהרו' פ"ג מ"ח) דלכ"ע מחזקינן להבצק שבידו שבא מהעיסה, וכן ברישא שם בתינוק הנמצא בצד הקברות והשושנים בידו, אע"ג דתלינן שאחר ליקט ונתנן לו, מ"מ לא אמרינן שהשושנים ממקום רחוק לגמרי הם אלא תלינן שמשושני' של בה"ק הן ע"ש היטיב ודוק:

עוד יש סמוכין לזה מההיא דתנן (ספ"ד דפאה) חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי הן של בעה"ב שלאחר הקוצרים העליונים לעניים והתחתונים לבעה"ב ר"מ אומר הכל לעניים שספק לקט לקט [וק"ק לי במשנה זו דמשמע דמה שבחורי הנמלים אית לי' לבעה"ב זכיי' בגווייהו, ובמעשרות (פ"ה מ"ז) מפרש שם בירושלמי שמה שבחורי הנמלים הפקר הוא שהבעלים מתייאשין מהם ע"ש, ואולי יש לומר דשוב שדיהו זוכה לבעה"ב מטעם חצירו של אדם, ולא עוד אלא שאף על העליונים שהם של עניים לכ"ע ולר"מ הכל לעניים] אני תמי' אמאי לא הוי הפקר לכל אדם, למאי דפסק הירושלמי שמתייאשין ממה שבחורי הנמלים, והא בסוגיא (דב"מ כ"א:) מבואר שגם בעניים שייך יאוש בדברים שזכתה להם התורה בשדה בעה"ב, ומה"ט כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות, ואמאי לא נדון כן גם על מה שבחורי הנמלים, וראיתי לרבינו עקיבא איגר ז"ל בתוספותיו למשניות שהקשה שם כיון שנתייאשו העניים תזכה שדיהו לבעל השדה, ולענ"ד לק"מ למאי דפסק הש"ך בחו"מ (סימן רס"ב ס"ק א' דגם בחצר אם בא לתוכו קודם יאוש מקרי באיסורא אתא לידי' ולא קניא לי' אף אחר יאוש עש"ה ובכה"מ שם, ולפ"ז איך תקנה השדה הלקט לבעל השדה, הא כבר הי' הלקט מונח שם קודם שנתייאשו העניים ודוק, אבל עכ"פ בחורי הנמלים קשה, אמאי לא יהא הפקר לכל אדם, וליכא למימר דמה שבחורי הנמלים לא הוי עביד ורגיל, ולהכי הוה יאוש שלא מדעת, דא"כ לגבי בעה"ב נמי לא הוה מהני, שוב ראיתי שדין זה של הירושלמי דמה שבחוהנ"מ הוי הפקר אינו מוסכם, דבתוספתא דפאה ה"ג תניא חורי הנמלים אסורות משום גזל ואם הפקירן בעה"ב מותרין משום גזל, הרי פשוט בתוספתא זו דלא כהירושלמי, ואולי יש לדחוק דהירושלמי מיירי בנתייאשו הבעלים בפירוש והוי כהא דמסיים בתוספתא ואם הפקירן בעה"ב דפשוטו מיירי בתורת יאוש [שידעו שקשה להשיבם מן החורים] דלהפקר מפורש לא איצטריך לאשמעימן ודוק דבירושלמי שם לא משמע הכי עש"ה: ודע דמסיים שם בתוספתא רשב"א אומר אם הי' פקדון אסורין משום גזל והגר"א מחקה בגרסתו, ולענ"ד מתפרשה כפשוטה שאם הי' פקדון אע"ג דשומר ידע בהו ונתייאש מ"מ כל כמה דלא ידעי בהו הבעלים אסורים משום גזל דלגבי הבעלים הוי יאוש שלא מדעת, ולא מהני יאוש של השוטר, והוא פשוט לענ"ד בכל אבידה ודוק ועדיין צ"ע] וראיתי להמל"מ (פ"ד מה' מ"ע) שהביא מה שהקשה במרדכי דאמאי לא אזלינן בתר רובא [ומשוינן לי' ספיקא לר"מ] הא רוב התבואה של בעה"ב היתה, ותירץ בתירוץ שני כיון שהי' קבוע כאן גם תבואת לקט כמחצה ע"מ דמי, ותמה ע"ז המל"מ הא מה שבחורי הנמלים פירש הוא ואזלינן בי' אחר הרוב, והיותר תמוה לענ"ד, דהא בכה"ג תניא (פסחים ז'.) תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר ונמצא בה מעות אם רוב חולין חולין אם רוב מעשר מעשר, ומפרש הש"ס שם דאשתכח בגומא ולהכי לא אזלינן בי' בתר בתרא] והרי זה ממש כדין חורי הנמלים ומבואר דאזלינן בתר רובא:

ג והנלענ"ד ביישוב דעת המרדכי שעיקר דבריו סובבי' לפרש שיטת ר"מ [כמבואר בדבריו, משום דלת"ק לא קשה כלל מה דהעליונים לעניים ששם מוכיח שמתבואות לקט הוא כמבואר בירושלמי שם ע"ש] והנה הא דאזלינן בתר רובא בנמצא, תרי גווני אית בה רובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות כו', ורובא דלית' קמן כגון ההיא דמכשירין (פ"ב מ"ח) דתנן מצא בשר בעיר שישראל ועכומ"ז דרין בה הולכים אחר רוב הטבחים כו' ואם הי' מבושל הולכים אחר רוב אוכלי בשר מבושל ומבואר ביו"ד (סי' ס"ג) דאזלינן בחר רוב הטבחים או אוכלי בשר, דהתם לאו דהשתא יש הרוב לפנינו אלא תלינן ברוב ההוה, [עיין בב"א שער הקבוע סי' ט"ז דברים נכוחים בזה] ונלענ"ד דבר חדש דאע"ג דאמרינן בחולין (י"א.) דברובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות מודה ר"מ דהא קרא כתיב אחרי רבים להטות (ועיין בפמ"ג בריש הלכות תערובות שכ' דבביטול איסורין ברוב, גם ר"מ מודה עש"ב], מ"מ זה דוקא ברובא דאיתא קמן כגון ט' חנויות אבל בבשר הנמצא וכדומה שהרוב אינו לפנינו זהו רובא דליתי' קמן דלא אזיל ר"מ בתרי' וחייש למיעוטא, ומצאתי און לי דהא עיקר הלימוד הוא מסנהדרין ועיין בספר ג"פ בכלליו שכתב דגם בסנהדרין הוא דוקא בדאיתנהו כולהו גבי הדדי ע"ש ודוק, ומינה נמי לכל דבר כל שאינו בפנינו מקרי רובא דליתי' קמן, ולפ"ז דברי המרדכי מיושבין יפה אליבא דר"מ דאע"ג דתבואת בעה"ב הית' רבה [אף במקו' שנקצר כבר] על תבואת לקט ושכחה מ"מ כיון שעתה כבר נסתלק' תבואת בעה"ב ממקום שכבר נקצר הוה רובא דליתי' קמן ולא אזיל ר"מ בתרי', ומה שהזכיר המרדכי הטעם דכל קבוע כמע"מ דמי, היינו דלא נימא עכ"פ הא בשעה שהיתה תבואתו של בעה"ב עדיין בשדה, והי' לנו לדון גם על מה שבחורי הנמלי' שהם פירשו מרובא, וא"כ גם עתה שנמצאו לפנינו אחר שנסתלק' תבואת בעה"ב, מ"מ נוקמי מה שבחוה"נ אחזקתייהו דמעיקרא שהי' בתורת חולין מכח כל דפריש מרובא פריש, לזה תירץ דאדרבה הא קודם שהגיעו לחור [דלא הוי מקרי פירש] הי' בספק מחמת כל קבוע כו' וא"כ גם עתה אין לדון עליהם מכח חזקה דמעיקרא, (והא דאזלינן בתר רובא גבי ההיא דתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר היינו לדידן דאזלינן אף בתר רובא דליתי' קמן ודוק] ולכך גבי חורי הנמלים לר"מ הוה הכל ספק לקט ודוק (ומה שפסק בזה הרמב"ם כר"מ אע"ג דאנן קי"ל דאזלינן בכ"ד בתר רובא אפשר דהרמב"ם ס"ל כתירוץ ראשון של המרדכי ואכמ"ל]:

ד והמתבאר מכל מה שכתבנו בזה דלא מספקינן בחורים שלאחר הקוצרי' אלא בתבוא' שהיתה במקום ההוא, ובתרה אזלינן אע"פ שקמתו של בעה"ב עדיין נשאר בשדה כמו שפירשה הגר"א ז"ל בפירושו למשניות וזה מקרי רובא דאית' קמן] לא מספקינן בה, אלא תלינן בקורבה המוכחת במקום ההוא [וכך הם דברי הט"ז ביו"ד (סי' רצ"ד ס"ק י"ז) ועיין סמ"ע (סי' רנ"ט) ובשקלים פ"ח מ"א ודוק] ועי' תוס' ב"מ (כ"א: ד"ה תאנה) הנה מבואר מכל זה דאף באיסורין אזלינן בתר הסמיכות לתלות שזה בא מכח זה, והא מבואר בסוגיא דחולין (ע"ט.) דלא סמכינן אסימנים באיסור דאורייתא עכ"פ] אי סימנים לאו דאורייתא, וכיון דנתבאר מכל האמור דאסמיכות סמכינן באיסור, ע"כ דסמיכות עדיף מסימנים, ומהני לכ"ע גם באיסורא, וכן הוא מסקנת המה"צ בשם כמה גדולי הפוסקי' לתלות הדברים הנמצאים אצל ההרוג בסמוך לו דמיני' הוא, ולדון עליהם כמבואר שם באורך, ומעתה גם בנידון שלפנינו יש לדון דחתיכות הבגדים מההרוג שנמצאו עצמותיו הן, אלא דאכתי אין זה כדאי להתיר העגונה שהרי דעת הב"י וכן סתם בש"ע דחיישינן לשאלה:

הן אמת שרבים חולקים ע"ז וס"ל כמסקנת הש"ס דלא חיישינן לשאלה, ולזה נוטה גם דעת הגר"א בש"ע וכתב דעכ"פ בצירוף איזה אומדנות יש לפסוק לסמוך על הכרת הבגדים ע"ש:

ה והנה להכריע בדין אי חיישינן לשאלה הוא מחלוקת הראשונים והאחרוני' ומאן ספון להכניס ראש בזה, אך לא אמנע מלחקור כפי ענ"ד מה שיש לחדש בזה, כי בעניי נסתפקתי באשה שיצאת מחזקת איסור ע"י איזה ספק שמסופק לנו במיתת בעלה [כידוע דכל ספק מרע לחזקה] ושוב נמצא אחד מת לפנינו ויש לנו הכרה בכליו דשל בעלה הן אי חיישינן לשאלה: והנה הרא"ש בפ"ק דב"מ הקש' בהא דפריך הש"ס בסוגיין (ב"מ כ"ז:) אי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן אמאי לא פריך הש"ס מהא דהמוצא פירות בכלי דמחזירין הפירות בסימני הכלי, ואמאי לא חיישינן לשאלה, ותירץ דודאי פשיטא להש"ס דבממון לא חיישינן לשאלה מתקנת חכמים, והא דפריך מחמור בסימני אוכף היינו דאקרא קאי דדרשינן חמור לסימני אוכף:

וראיתי להגאון בעל משכנות יעקב (חא"ע סי' ט') שהקש' ע"ז דאכתי תקשי לרבא בב"מ דפשיט סימנים דאורייתא מדמהדרינן שטרות בסימנים ולא ניחא לי' למימר בהו דתקנתא היא, א"כ תקשי לי' מתניתין דמצא שטרות בחפיסה או בדלוסקמא שמחזירין השטרות בסימני הכלי ניחוש לשאלה [ותקנתא לא שייך אליבי' בשטרות] אלו תורף דבריו ז"ל ועיין עליהם:

הן אמת שהש"ך בח"מ (סי' ס"ה ס"ק כ"ו) כתב דחפיסה נמי מכלים דלא מושלי הוא, וא"כ אזדא לה הוכחה זו, אבל לענ"ד דברי הש"ך בזה תמוהין במה שדח' סברת הרא"ש לחלק בין ממון לאיסור, ויישב ההיא דפירות בכלי ושטרות בחפיסה, משום דכל הני לא מושלי אינשי מסוגיית הש"ס (בב"מ כ"ח.) הוא אומר בחפיסה [הי' הגט] והיא אומרת בחפיס' ינתן לו מ"ט מידע ידעה דכל מאי דאית לי' בחפיס' הוא דמנח לי', משמע דלולא טעם זה הוה סימן מעליא, וכן אם אומרת בשאר כלי שאין לומר כן מחמת הרגילו' מהימנא, והא הסוגיא שם מיירי גם בהכחשת הגירושין [עיין ברא"ש שם ובטוש"ע אה"ע סי' קנ"ג ובב"ח שם ודוק היטיב] והא לפי דברי הבעל עדיין היא אשתו, וכי סברא הוא לומר באשה שאין דרכה להשאיל כלי' לבעל' אדרבה הא כל כלי' משועבדי' לתשמישו [כדין נ"מ] ואפילו כלים המיוחדי' לה, מ"מ פשיטא שאין לומר בה דלא מושלא לבעלה, וזה ברור לענ"ד, וא"כ התם אמאי לא חיישינן לשאלה [ולומר דכוונת הש"ס הוא דזה הוה הסימן שהי' מונח בחפיסה, הא זהו דרך השני שכתב הש"ך שם לפרש ההיא דחפיס' וע"ז באמת רבו השיטו' אי זה מיחשב סימן עיין מה"צ שהאריך] ואם באנו לומר דסוגיא זו אזלא באמת אליבא דלישנא דלא חיישינן לשאלה, הרי יש לנו הוכחה ברורה דסתמא דגמרא ס"ל כההוא לישנא ואית לן למפסק הלכתא כוותי':

ו אלא שעדיין יש מקום לומר דסברת הרא"ש דרק לענין ממון לא חיישינן לשאלה כמו דסמכינן גבי ממון אסימנים שאינן מובהקים למ"ד סימנים דרבנן, והא דמהני התם סימן כלי גבי גט [אי לאו טעמא דמידע ידעה כל מה דאית לי' בחפיסה מנח כמש"ל] דהתם איסורא הוא, היינו טעמא כמו שביאר הרא"ש שם דבהא מהני לכ"ע אף סימנים שאינן מובהקים כל שמחזירין עליהם באבידה, דהכא ליכא חשש איסורא דהא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, ומטעם זה יש לדון נמי דמהני סימני הכלי ודוק היטיב: אלא דלפ"ז לפי דעת הרי"ף שמפרש שם היא אומרת סימני הגט דמיירי דווקא סימנים מובהקין, כמו בכל גווני דאיסורא [למאי דס"ל סימנים דרבנן] ואפ"ה שקיל וטרי הש"ס בסימני חפיסה, ש"מ דלהלכ' קי"ל דלא חיישינן לשאל', ויהי' מזה סיוע גדול לדעת הפוסקי' שפירשו כן דבריו דללישנ' דסימנים דרבנן ודאי לא חיישינן לשאלה, וכמו שהשיגו בזה על הב"י, שכתב בדעת הרי"ף דחיישינן לשאלה ודוק, אמנם במה שכתב הרא"ש בפשיטות לחלק בין ממון לאיסור, ויישב השמועה דפירכת חמור בסימני אוכף אקרא קאי, ויש לדקדק ע"ז לענ"ד, חדא דלישנא דש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן משמע דלדידן פריך, ועוד אי אקרא קאי ליכא לאותבי כלל, דדילמ' קרא מיירי בגוונ' דליכא למיחש לשאלה, דהא עיקר חידושא דקרא הוא דאע"פ שהסימן הוא בדבר הטפל מחזירין כמבואר, עיין מפרשים] כגון שהאוכף הזה הי' שאול אצלו והמשאיל מודה שאין החמור שלו, ולא הוחזר לו האוכף עדיין] דבכה"ג כתבו האחרונים דליכא למיחש לשאלה משום דאין השואל רשאי להשאיל, עוד משכחת לה אנפי טובא דלית בהו חששא דשאל', ומאי דייק הש"ס אקרא, ע"כ דלדידן פריך דמהדרינן בסתמא חמור בסימני אוכף ואין מדקדקין בחשש שאלה, וא"כ שפיר תקש' אמאי לא פרי' מפירות בכלי, ושטרות בחפיסה דמהדרינן בסימני הכלי, ומה שתירץ הש"ך דפירו' בכלי מיירי בכלי' דלא מושלי אינשי, מלבד הדוחק שיש בזה, דהא סתמא קתני, ומשמע דמיירי בכל מיני כלים, עוד הוא תמוה מסוגיא זו, דאכתי אמאי נקיט הש"ס בקושייתו מחמור בסימני אוכף דברייתא היא כמ"ש התוס' שם, ואמאי לא פריך ממתניתין דפירות בכלים ושטרות בחפיסה דהא המקשה לא אסיק אדעתי' סברא דלא מושלי אינשי ודוק:

ז וביישוב השמועה נקדים מ"ש הנוב"י (מ"ת חא"ע סי' ס') בהא דקאמר הש"ס סימנים דאורייתא או דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים, והקש' שם דאפי' אי סימנים דאו' באבידה, מ"מ איך נילף מינה לאהדורי גט אשה בסימנין הא באבידה לא מפקינן מחזקה ע"י סימני', דהא מוצא אבידה לא מקרי מוחזק כמ"ש התוס' ספ"ק דכתובו' ע"ש, משא"כ בגט אשה דע"י הסימנים מפקינן להאשה מחזקת אשת איש והאריך שם, וכבר כתבנו מזה במ"א בס"ד, ומה שנלענ"ד עתה ביישובו, לפי שנסתפקתי בהא דבעינן באבידה סימנים או עדים, אם הוא להוציא מחזקת רובא דעלמא דמספקינן בהו דילמא מינייהו נפל, והסימנים או העדי' מבררי' הדבר שמאחר שהוא כיון הסימני' מסתמא ממנו נפל, או אפשר דלגבי עלמא הי' נאמן המבקש האבידה אף בלא סימנים ועדים, והא דבעינן סימנים ועדים, היינו לאפוקי מן המוצא, שהרי אם לא יתברר הדבר ע"י סימנים או עדים שלו היא האבידה, וזכה בה מן התורה:

והמביאני לידי ספק זה, לפי שהרמ"א (בחו"מ ס"ס רכ"ב) פסק שהאומר שדה מכרתי ואיני יודע למי ובא אחד ואמר אני הלוקח נאמן, והתם הא מהימנינן לי' בדיבורי' מטעמא כיון דהמוכר מודה דהך ארעא לאו דידי' היא, שוב נאמן הלה לומר שלי היא, ולפ"ז באבידה נמי דכוותה לכאורה, כיון דהאי מוצא לאו להחזיק בה לדידי' קאי, כ"א דלא ידע של מי היא, הי' לנו לדון ולומר שכל הבא ואומר שלי היא יהא נאמן בלי עדות או סימני', ומה דבעינן עדות או סימני' הוא ע"כ להפקיע זכות המוצא, משום דבלא בירור עדות או סימנים מה"ת זוכה בה המוצא (וזה לא שייך שם בשדה לכך הלוקח נאמן ודוק]:

ח הן אמת שעל גוף דינו של רמ"א חולקי' קצת האחרוני', ולכאורה שיטת הירושלמי מבואר שלא כדבריו, וזו היא הצעת השמועה, תנן התם (קדושין ס"ב:) קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אח' ואמר אני קדשתי' נאמן, ומסקינן עלה בגמרא דנאמן אף לכנוס, וגרסינן עלה בירוש' ר' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין ממנו דבר אחר, אחת משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי', בא אחד ואמר אני לקחתי' לא הכל ממנו, אף בקדושין כן אחת מבנותי קדשתי ואיני יודע למי קדשתי' ובא אחד ואמר אני קדשתי' לא הכל ממנו, ע"כ, ולכאור' הירושלמי מבואר דלא כרמ"א וע"ז העיר הש"ך שם, אולם דברי הירושלמי חסרין ביאור דהא מסיק גם בקדושין כן באומר אחת מבנותי, משמע שמחלק בין היכא שמיחד הבת ויודע שקדשה רק שמסופק מי הוא המקדש בזה נאמן הבא לכנוס, אבל אם מסופק גם על הבת אינו נאמן, והרי הירושל' מדמה הך דאחת משדותי לאחת מבנותי משמע דבייחד השדה נאמן הלוקח לומר אני לקחתי', ורק באחת משדותי אינו נאמן, וטעמא בעי מה הפרש בין זה לזה, ובקדושין גופייהו לכאורה דא ודא אחת היא, ומ"ש המפרש אינו מובן עיין עליו, וביישוב הדברי' נלפענ"ד שדינו של רמ"א מוכרח בלא"ה לפי שיטת הש"ס שהרי (בב"ק קי"ח. ובש"ד) נחלקו במנה לי בידך והלה אומר איני יודע ר"ה ור"י אמרי חייב ברי ושמא ברי עדיף, ר"נ ור' יוחנן אמרי פטור אוקי ממונא בחזקת מרי', והשתא נחזי אנן לא מיבעי לר"ה ורב יהוד' דאמרי ברי ושמא ברי עדיף ודאי דינו של רמ"א מוכרח שהרי גם כאן כן הוא שהלה טוען ברי מכרת לי השדה, והלה טוען רק שמא אחר הוא הלוקח, ומה לו להלוקח בספיקו של זה, פשיטא שהוא נאמן, אלא אפילו לר"נ ור' יוחנן דאמרי במנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, הא טעמייהו דאוקי ממונא בחזקת מרי' ולא מפקינן ממונא מספק, וזה לא שייך הכא, אלו הי' המוכר מסופק אם מכר או לא מכר כלל הוה אמרינן לר"נ ור"י אוקי ממונא בחזקת מרי', אבל השתא דמודה המוכר דהא ארעא לאו דידי' היא, לא שייך לאוקמי ממון אחזקי' פשוט דבהא אף ר"נ ור"י מודו דברי ושמא ברי עדיף, [וההיא דגזל אחד מחמשה, או לקח מאחד מחמשה דפליגי ר"ע ור"ט (ב"מ ל"ז.) ענין אחר הוא דהא כל חד מכחיש ברי דחברי' דלדידי' נמי ברי דאינו חייב רק לאחד ודוק וכ"כ התוס' בכ"מ] ולפ"ז דינו של רמ"א מוכרח אליבא דהלכתא, שהלוקח נאמן בכה"ג ודוק, אלא דכ"ז הוא בקרקע מיוחדת שברור למוכר שכבר יצאת קרקע זו מחזקתו הדין דין אמת דברי עדיף, אבל אם המוכר מסופק איזו קרקע מכר, א"כ לר"נ ור' יוחנן על כל קרקע שאומר אני לקחתי' אינו נאמן, דאיכא לספוקי שמא לא הוא הלוקח, וממילא גם קרקע זו שתובע ספק מכורה היא (דשמא שדה אחרת מכר לאחר] וכל כה"ג לר' יוחנן אוקי ממונא בחזקת מרי' [ואע"ג דקי"ל (מנחות ק"ח:) דבכה"ג שמכר וא"י איזה מכר, לוקח נוטל עכ"פ הגרוע ע"ש, וא"כ גם כאן לכאורה נאמר דיטול הלוקח השדה הגרוע, זה אינו דהתם הלוקח ידוע, משא"כ בזה בכל שדה שיחפוץ ליקח נאמר בה אוקי ממונא בחזקת מרי' ודוק היטיב,] והיינו טעמי' דר' יוחנן בירושלמי דנקט אחת משדותי מכרתי דמשמע דלא ידע הי קרקע, וכגוונא דמסיים אחת מבנותי קדשתי דלא ידע איזו בת קידש, דבכה"ג אין הבא לומר [אני הלוקח] או המקדש נאמן להפקיע זכות שדיהו או זכות שזכתה לו תורה בבתו, דאדרבא אוקי ממונא בחזקת מרי', ור' יוחנן לטעמי' בזה, דהיכא דאיכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרי' לא אמרינן ברי עדיף כשנ"ת בס"ד ודוק היטיב:

באופן שתמכנו יסודו של הרמ"א דבשדה ידועה הלוקח נאמן, וממילא הי' מקום לומר כן גם גבי מציאה, דלגבי עלמא הי' האדם נאמן שלי היא אבידה זו בלי סימנים או עדים כמ"ש:

ט שוב ראיתי שבאמת זה אינו דהא מבואר בסוגיא דקדושין (שם ס"ב:)

דהא דנאמן לומר אני קדשתי' היינו טעמא דמהימן דלא חציף לומר אני קדשתי' דמרתת שהאב יכחישנו, ולהכי קי"ל דלא מהימן אלא בפני האב [כמ"ש בהג"ה בא"ע סי' ל"ז ס' כ"א] ומינה נמי דלענין שדה בעינן בפניו ומטעם מירתת, וזה לא שייך במציאה דמוצא גופי' לא ידע מי האובד ולא מירתת האי גברא לבא ולומר שלי היא, דהא יודע הוא שהמוצא לא יכחישנו, כיון שהמוצא עצמו אינו יודע, ובכה"ג אין הדין נותן להאמינו, וכ"ש לפ"מ שנתבאר בדברינו דמטעם ברי עדיף הוא, והא כבר הכריחו התוס' בכ"מ מסוגיית הש"ס דלא שייך ברי עדיף אלא בברי טוב שכנגדו יודע להכחישו, ברי כי האי עדיף, אבל ברי גרוע דאידך לא ידע ליכא למ"ד דעדיף, וא"כ במציא' לא מהני ברי דידי' גם לגבי עלמא וכמשנ"ת בס"ד:

י ומתוך מה שכתבנו תמוהים לי דברי הש"ך בחו"מ (סי' רכ"ב) שכתב להשיג על דינו של רמ"א, מההיא דכתב המחבר (בחו"מ סי' קמ"ו ס"ט) אמר לו מאין לך שדה זו שלי היא השיבו איני יודע של מי היא וכיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה אין זו חזקה ואעפ"כ אין מוציאין אותה מידו עד שיביא זה המערער עדים שהיא שלו, ומזה סתר הש"ך דינו של רמ"א דאע"ג דהמחזיק מסופק והמערער טוען ברי בעינן עדים, ולפי מה שביארנו בס"ד אין זה ענין כלל להך דרמ"א, דהתם המחזיק לא הי' לו עסק עם שום אדם על שדה זו ואין בידו להכחיש, ולכך אין טענת המערער כלום דהא לא מירתת וכמש"ל, ומה שהביא הש"ך שם סיוע לסתור דינו של רמ"א מדברי הג"א בב"מ פ"ג, שכתב כן בעובדא דמרי בר איסק ע"ש, באמת לפענ"ד ביסוד דברינו תתבאר שם השמועה יפה דקאמר לי' רב חסדא [בדברי מרי שאמר לאחיו הבא לא ידענא לי'] להאח הבא, שפיר קאמ' לך שנאמ' ויכר יוסף את אחיו כו' שיצא בחתימת זקן כו' ולפי פשוטו למה לי' הקדמה זו דשפיר קאמר, אבל לדברינו מבואר יפה, דודאי הא ממש דינינו זה שמרי ידע שיש לו אח אלא שאינו יודע מי הוא [דומה למכרתי שדה ואיני יודע למי] ואחיו טוען אני הוא וחצי הנכסים שלי, והי' הדין נותן להאמינו כדינו של רמ"א ע"פ הירושלמי:

ואולם כפי שהשרשנו דעיקר נאמנותו הוא משום דמרתת שלא יתכחש בפני המוכר, א"כ באחיו של מרי שלא הי' למרי בו הכרה כפי הנהוג, שוב לא שייך מירתת, דהא יודע שמרי לא יכחישנו בברי, ומה"ט אינו נאמן בלא עדים, והיינו דקאמר לי' ר"ח שפיר קאמר לך כו' שאין כאן הכרה, וא"כ זיל אייתי סהדי ודוק היטיב, ובאמת מבואר להדיא בתוס' שם (ב"מ ל"ט: ד"ה שיצא) כדברינו שכ' אלא הכי מרי בר איסק לא הי' טוען ברי אלא לא ידענא לך ולכך אם יצא בחתימת זקן אינו נאמן כו' עכ"ל והוא כמו שביארנו בע"ה דבטוען שמא גרוע נגד ברי טוב, (היכי דתרווייהו אית להו למידע] אזלינן אחר הברי לחוד ולא בעי עדים כלל:

והיותר נרא' דהתם [בדינו של הש"ע סי' קמ"ו שנסתייע הש"ך] תעמוד הקרקע ביד המחזיק עד שיביא עדים, מתורת השבת אבידה הוא, דהא מרבינן לכל אבידת אחיך זו אבידת קרקע (ב"מ ס"א.) ומיחייב בה בהשבה לבעלי' [ומדמצריך הרמב"ם והש"ע עדים משמע דע"א לא מהני באבידה ודלא כמ"ש קצת מהאחרוני' הארכנו בפרט זה במ"א בס"ד] ולכאורה מכאן נפשט הספק שנסתפקנו אם הא דמצרכינן באבידה סימנים או עדים הוא לגבי עלמא או לגבי המוצא, ומהכא מוכח בפשוטו דלגבי עלמא הוא, דהא כאן לעולם לא יזכה בה המחזיק, שהרי בקרקע אין מועיל יאוש ולא שום דבר, ומ"מ בעינן עדים לאפוקי מיני' וכשנ"ת:

יא שוב ראיתי שדבר זה שעמדנו בו מתבאר מתוך סוגיית הגמרא (בב"מ כ"ז:) דקאמר רבא דהא דתיקנו רבנן דליהדרו אבידה בסימנים דניחא ליה למוצא אבידה דנהדר בסימנים כי היכי דכי אבדה לי' לדידי' נמי ניהדרו לי' בסימנים, ופריך רב ספרא וכי אדם עושה טובה לעצמו בממון שאינו שלו אלא ניחא לי' לבעל אבידה כו', הלא הדבר מבואר דגם לגבי דעלמא בעינן בירור לאפוקי מחזקייהו, ובלא עדים או סימנים בחזקת רובא דעלמא קיימא האבידה, ולא מהימן הבא לקחתה לומר דידי' היא, והוא מטעמים שביארנו בס"ד:

יב ואחרי שעלה זה בידינו, אומר אני שתמיהת הגאון בענוב"י מיושבת יפה, דודאי אלו לא הי' לנו באבידה הספק אלא בין המוצא ובין הבא לומר שלי היא, שפיר הי' מקום לומר דבאבידה לא מפקינן משום חזקה דהא המוצא לא מקרי מוחזק כמו שהביא בשם התוס' ספ"ק דכתובות, אבל אין זה ענין כלל לכאן, דהתם הספק הוא אם יחזיר לו או יזכה בה המוצא [ע"ש[ שפיר אמרינן דמוצא לא מקרי מוחזק, משא"כ בכל אבידה, אית לן למיזל בתר רובא דעלמא, ולאוקי ממונא בחזקייהו, [דמה בכך שאין בעל אבידה מוחזק בה מ"מ ממוני' היא כל היכא דאיתא ובחזקתו עומדת ודוק] ולהכי שפיר קאמר הש"ס דאי סימנין דאוריית' באבידה וסמכינן עלייהו נגד רובא דעלמא ומפקינן הממון מחזקתן, ממילא גם גט אשה מהדרינן בסימנין ולא חיישינן להא דחזקת אשת איש ואע"ג דיש מקום לומר דהכא איכא רובא וחזקה, הא כבר כתבו התוס' והכריחו בכ"מ דהיכא דגלי לן קרא דלא אזלינן בתר רובא ממילא אף חזקה בהדה לא מהני עיין ודוק] ובמה שכתבנו באורך נלענ"ד ליישב דברי רש"י בב"מ (כ"ה:) דאמרינן שם כל ספק הינוח לכתחלה לא יטול ואם נטל לא יחזיר, דליכא אינש דיהיב סימנא, והקשו התוס' ע"ז דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן, ולפי מה שנתבאר לכך הוצרכנו, דהוה אמינא כיון דספק הינוח הוא ולא ניתן למוצאה ליטלה כלל, אם יבא אח"כ אחד ויאמר שהוא הניחה יהי' נאמן בכח הברי שלו, כההיא דשדה מכרתי ואיני יודע למי, דנאמן הבא לומר אני הלוקח, ולא דמי לשאר אבידה שאין בה סימן דלא מהדרינן להאומר שלי היא, דהתם נתייאש מיד כשאבדה, אבל הא אנו מסופקין שמא הניחה ולא נאבדה כלל, וממילא לא נתייאש וא"כ כשאומר שלי היא, והנחתי' מדעתי, הי' נאמן מצד עצמו שטוען ברי, אשמעינן הש"ס דמ"מ לא יחזיר לו שהברי שלו גרוע הוא כיון שאין מי יכחישנו וזו לא שמענו במקום אחר כמו שבארנו, ושפיר חידש לנו הש"ס דין זה ודוק: (יג) העולה מתוך מה שביארנו בס"ד דאבידה בחזקת בעלי' קיימא, אלא שיש לחלק בזה קצת כמו שנבאר בס"ד, שהתוס' (בב"מ כ"ז. ד"ה מה) נתעוררו כיון דסימנים דרבנן א"כ מדאורייתא כל אבידה הוי יאוש [כמו לדידן דבר שאין בו סימן] והיכי משכחת לה חזרת אבידה מדאורייתא, אפילו ע"י עדים, הא כבר נתייאשו הבעלים, ותירצו דמ"מ ע"י הסימנים חוקר ודורש אחר עדים עש"ב, ולפ"ז דבר שיש בו סימן בחזקת בעליו הוא עומד, ודבר שאין בו סימן נפיק מחזקת בעלים שנתייאשו, והנה באמת הא דחיישינן לשאלה הוא תמוה לכאורה, דהא מחזירין כל דבר ע"י סימנין, ולא חיישינן שמא שאול הוא אצלו וע"י זה הכיר בסימניו, ומה הפרש בחששא זו אם לומר שמא השאיל הוא כליו לאחר או הוא שאל מאחר, וכמו שבאמת אנו דנין כן גבי הכרת המת להשיא אשתו, דלא סמכינן אהכרת בגדים, ואמרינן זה הנהרג שאל בגדיו מבעל האשה:

אבל בירורן של דברים לענ"ד דודאי לענין גוף הדבר לא חיישינן לשאלה כלל ומוקמינן לי' בחזקת הנותן סימנים, אבל שיועיל דבר זה לדבר אחר כגון האוכף להחמיר חיישינן לשאלה, וכה"ג כתבו התוס' (בקדושין ס"ו. ובכ"ד) שחזקת אדם אינו מועיל לחבירו ודוק:

אלא שאומר אני שכל זה הוא שיועיל לדבר אחר במקום חזקה על הדרך שביארנו, אבל במקום דלא מנגד לחזקה מועיל חזקת דבר זה אף לחבירו וכשי"ת יפה:

יד ומעתה יתיישב בטוב טעם הא דפריך הש"ס אחששא דשאלה מחמור בסימני אוכף, ולא פריך מפירות בכלי, דבשלמא גבי פירות בכלי הספק הוא בין המוצא ובין בעל הכלי, שהרי אם נחוש לשאלה יהי' הפירות של המוצא, דהא פירות דבר שאין בו סימן הוא, ואם לא נאמין לסימן הכלי לגבי הפירות יזכה המוצא בפירות, נמצא שהספק הוא בין המוצא ובין בעל הכלי [והכי תניא בהדיא ב"מ כ"ה.] מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן חייב להכריז, בא בעל הסימן ונטל את שלו [ופרש"י את הכיס ואמר אין המעות שלי] זכה הלה במעות מבואר הוא כמ"ש, ועיי' בפ"י שתמה הא מילתא דפשיטא היא, כיון שבעל הכיס מודה שאין המעות שלו, והנלענ"ד דהא קמ"ל, דה"א אכתי יכריז שמא השאיל בעל הכלי כליו לאחר והוא נתן בתוכו הפירות או המעות, וכשיכריז יתן סימן שהפירות היו בכלי [ואפילו אם בעל הכלי אומר שלא השאילה לאחר כלל, מ"מ הי' מקום לחוש שמא אחר שאבדה מצא אחר את הכלי ונתן לתוכה את הפירות, ושוב נאבד גם ממנו הכלי עם הפירות [ומהכלי נפלו עתה בסמוך לה] והוא אינו מתייאש, שסבור שיתן סימן בכלי] ולהכי קמ"ל דכולי האי לא חיישינן, וזכה הלה בדבר שאין בו סימן] וכבר נתבאר שהמוצא אבידה לא מקרי מוחזק, נמצא שמה שאנו מביאין ראיה מן הכלי על הפירות, אינו מנגד לחזקה כלל ולהכי לא חיישינן בי' לשאלה. ועיקר קושיית הש"ס הוא מחמור בסימני אוכף, דבאמת חמור דבר שיש בו סימן הוא, ופשיטא דכמה סימנין יכולין להמצא בו, אלא שזה לא הכיר בהם, ואנו באין להחזיר לו מכח סימן האוכף, ואם באנו לחוש דלאו דילי' הוא פשיטא שהי' חייב להכריז על החמור עד שיבא בעליו ויתן סימן בגופו, וכבר ביארנו שחזקת בעלים חזקה גמורה היא, נמצא שאנו באין מכח האוכף להוציא החמור מחזקת רובא דעלמא כמשנ"ת, דבאבידה איכא חזקה, ע"ז שפיר פריך הש"ס ליחוש לשאלה במקום חזקה ודוק היטיב כי הדברים נכונים בס"ד:

טו ועדיין נשאר לנו ליישב הא דלא פריך הש"ס ממוצא שטרות בחפיסה שמחזירין השטרות בסימן החפיסה ואמאי לא חיישינן לשאלה, והנה באמת התם מיירי שאין הספק אלא בין הלוה להמלוה [ומיירי בגוונא דליכא לספוקי שמא של אחר לגמרי הוא, כן הוא מתבאר מדברי הטור ש"ע ח"מ סי' ס"ה ס"ט עש"ה] ונלענ"ד להכריח דשטר כיון שנפל שוב איתרע חזקת הלוה והמלוה ממנו, ולא שייך ביה חזקה כלל:

וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן (בב"מ כ"ח.) סימנים ועדים ינתן לבעל העדים, ופירשה הרא"ש דלאו דוקא שהעדים מעידים שנפל ממנו אלא אפי' מעידים שהיתה שלו מעמידין אותה בחזקתו [ולא חיישינן שמא מכרה לבעל הסימנים] ודבריו מוכרחים מתוך הסוגיא דאמרינן שם עדי אריגה ועדי נפילה ינתן לעדי נפילה, דאמרינן זבונא זבנה ע"ש, ואמאי לא נקט הש"ס רבותא יותר עדי אריגה וסימנים ינתן לבעל הסימנים, ע"כ דבכה"ג מוקמינן אחזקת מרא קמא, ולא יהבינן לבעל הסימנים, ומעתה לכאורה יפלא בההיא דאמרינן היא אומרת סימני הגט והוא אומר סימני הגט ינתן לה, והא גבי גט אנן סהדי שהי' שלו מקודם, ומ"מ יהבינן לה בסימנים, אע"כ דהיינו טעמא כיון שהגט הוא דבר העומד לצאת מרשותו לרשותה, להכי מהני ביה סימנים, וממילא כי נפל לא שייך בי' חזקה לגבי מלוה, ושפיר מהדרינן לי' בסימן חפיסה ולא חיישינן לשאלה, כמו שביארנו לעיל בס"ד דהיכא דאינו נגד החזקה לא חיישינן לשאלה:

העולה מתוך מ"ש ביישוב הסוגיא שאין לנו הכרח בחשש שאלה לחלק בין ממון לאיסור כשנ"ת, אבל העיקר דחששא לשאלה אינה אלא במקום דבעינן לאפוקי מידי מחזקה, ולהכי קאמר הש"ס דאין מעידין על סימני כליו של המת משום דאתתא בחזקת א"א קיימא ולהכי חיישינן לשאלה:

ויצא לנו מזה דהיכא דע"י מאורע יצתה האשה מחזקת א"א, שוב סמכינן אהכרת בגדים, ולא חיישינן לשאלה כלל כשנ"ת בס"ד, ולפנינו יתבאר מה שהוא נוגע יסוד זה לנ"ד:

טז וטרם נבא למשפט האשה שאנו עסוקין בענינה, נעמוד עוד בדברי עדות העכומ"ז, ולכאורה תרתי תיוהי חזינא בדבריו דאע"ג דאיהו התחיל לחקור מהם מה הם מחפשים, מ"מ כיון שהם הגידו לו שמחפשים אחר הנהרג והוא השיב להם, חשש למילתא טובא הריב"ש כמו שהביא הרמ"א בשמו דכה"ג לא מקרי מסל"ת, ואע"ג שהם לא שאלו לו כלל רק סיפרו לו ענין החיפוש שלהם, ומהסוגיא דיבמות והירושלמי לא שמענו להחמיר שלא להחשיבו מסל"ת אלא בשאלה ממש, מ"מ הא הריב"ש (סי' שע"ז) אף שהוא נטה בדעתו להקל מ"מ לא רצה לעשות מעשה, וכן משמע מתשובת מהרי"ק סי' קכ"א בד"ה ועוד שכתב דאע"פ שהיו הבעלים מרדפין בפני המל"ת אפ"ה חשיב מלפ"ת, וכתב וז"ל ואף ע"ג ששמעה מפי הבעלים עצמם שהוא שלהם כיון שלא אמרו להם דבר ולא שאלוה להגיד להם כו' עכ"ל, משמע שאם דברו להם לנוכח לא חשיב מלפ"ת אף ע"פ שלא בא בדרך שאלה:

ועוד יש לפנינו ריעותא משיטת המרדכי בסוגיית הירושלמי (מובא בב"ש ס"ק מ"ג) דכל שמזכירין לו אשה אף שאינו דרך שאלה, מ"מ לא חשיב מלפ"ת, ובנ"ד היתה האשה באותו מעמד כשדברו עמו, ועיין אחרונים שהשיגו בזה על שיטת המרדכי, ולפי שראיתי לענ"ד בענין זה דברי' הצריכים ביאור רב בסוגיית הש"ס והירושלמי ראיתי לישא וליתן בזה בס"ד:

יז שנינו בשלהי יבמות (קכ"ב.) ר' עקיבא אומר אין משיאין את האשה לא ע"פ אשה ולא ע"פ עבד ולא ע"פ שפחה ולא ע"פ קרובים [אבל ע"פ עד א' כשר ס"ל דמשיאין] אמרו לו מעשה בבני לוי כו' ולא תהא כהנת כפונדקית אמר להם לכשתהא הפונדקית נאמנת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו, ובגמרא אתמר עלה מאי גריעותא דפונדקית אר"כ פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה כו' והא אי' חברינו קאמרי לה כיון דחזיתינהו בכיא א"ל אי' חברינו כו', והנה המפרשים דקדקו עלה דסוגיא זו דמשמע דר"ע סמך אמקלו ותרמילו כו' והש"ס קאמר דמסיחה לפ"ת היתה, ותירצו דלולא הוציאה להם מקלו ותרמילו הי' מקום שלא להחשיבה מסל"ת, אבל הוצאות חפצי' סיוע להחשיבה מסל"ת, ועיין מהרי"ק (סי' קכ"א) שתמה מכח זה על הרי"ף שדקדק מסוגיא זו דאם התחיל הנכרי להסיח לפ"ת אע"ג דשיילינן לי' בתר הכא לגלוי מילתא שפיר דמי, ומאי ראי' דלמא הכא משום דמסייע הוצאת חפיצי' להחשיבה מסל"ת:

והעולה מדבריו ז"ל שם בביאור השמועה דעכומ"ז מסל"ת עדיף מעדות אשה או קרוב וזו היתה תשובת ר"ע לחכמים, ולענ"ד הוא תמוה ואינו עולה אליבא דדינא כלל, דהא הלכה פסוקה אין עכומ"ז מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד ועיין ברא"ש (מ"ק סי' ע"ט) שהביא מחלוקת הפוסקים אם מסל"ת נאמן לענין אבילות, ומכל מה שכתב מתבאר שם דלכ"ע גרע מסל"ת מעדות אשה עש"ה, וגם דלפ"ז הי' לנו לומר דאם עכומ"ז מסל"ת אומר מת שלא תהא אשה נאמנת להכחישו, וזה מבואר שאינו כן. והלא גם בשבוי' דעת הרא"ש וש"פ (עי' בא"ע סי' ז') דאע"ג דעבד ושפחה נאמנין להעידה, מ"מ עכומ"ז מסל"ת אינו נאמן, וה"נ הוא בכל איסורין שבתורה, לא אשכחן עדיפות עכומ"ז מסל"ת משאר פסולי עדות, ואם נאמר שזו היתה סברת ר"ע דעכומ"ז מסלפ"ת עדיף מעדות נשים וקרובים, אבל חכמים חולקים עליו זהו אינו נכון כלל, והיכן רמיזא מחלוקת זו, וכל המפרשי' טרחו לפרש שתשובת חכמים היתה שלא היתה מסל"ת גמורה עיין עליהם, כש"ד סוגיא זו עמומה היא:

גם בעיקר סברת ר"ע להכשיר עדות עד אחד כשר ולפסול עדות נשים לא ידענו טעם הגון, דהא באמת כיון דאתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים הוה לן לאצרוכי תרי (יבמות פ"ז.) אלא דחז"ל סמכו משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, או משום דאשה דייקא ומינסבא, והאי טעמא שייך נמי לכאורה בפסולי עדות, כמו שהוא באמת לדידן, ומאי דעתי' דר' עקיבא לחלק ביניהם, ועיין בנוב"י מה שהאריך בזה, ואומר אני שר' עקיבא לטעמי' אזיל כמו שיתבאר בס"ד, דבשלהי יבמות תניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה, ר"ע ור"ט אומרים [כן גרסת כל הראשונים וכן הוא גם בתוספתא דר"ע ור"ט בחדא שיטה קיימי עיין בהגהת מהרי"ב] בודקין וקמפלגי בדר' חנינא דאר"ח דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה כו' ומה טעם אמרו ד"מ אין צריכין דו"ח כו' מר סבר כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמי, ומר סבר כיון דשרינן א"א לעלמא כד"נ דמי:

וראיתי להק"נ שהקשה בשם הרמב"ן דא"כ ארוסה דלית לה כתובה א"כ לית בה צד ממון תבעי דו"ח, ולענ"ד יש ליישב דהא אכתי איכא צד ממון שהרי ארוסה אית לה מזונות בהגעת זמן (כתובות נ"ז:) ועי' בא"ע (סי' נ"ו ס"ג) ולזה מהני העדות ודוק, אבל עיקר הסוגיא טעמא בעי במאי קמפלגי, ותו מה סברא היא דכיון דיש בזה צד ממון לא נצטרך גם לד"נ דו"ח: (יח) וסבור הייתי לומר דהיינו טעמא, דהא עיקר הא דבעינן דו"ח הוא דליהוי עדות שאתה יכול להזימה ובממון תקינו רבנן [או אפשר גם מדאורייתא עיין בנוב"י מ"ק סי' ע"ב בא"ע] דלא בעינן, והא בסנהדרין (מ"א.) אמרינן עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו, [ע"ש באורך דבאמת מה"ט אף איהי לא מיקטלא, ולא משכחת לה אלא באשה חבירה כו'] ולפ"ז בכה"ג נמי דפתיכי ד"מ וד"נ בחדא מילתא, הא א"א להיות תורת הזמה גם אד"נ, שהרי העדים יאמרו לממון באנו, וכיון דממילא לא מתקיימא הזמה, להכי לא בעינן בכי הא דו"ח ודוק:

שוב ראיתי שהתוס' (בסנהדרין ט': ד"ה עדי) כתבו לחלק דדוקא היכא דאיכא למימר שהעדים סברו שיתקיים זה בלא זה שייך למימר הכי, אבל היכא דידעי שא"א להיות זה בלא זה שפיר נהרגין, והכא נמי מה סברא יש שתטול האשה כתובתה ולא תהא מותרת להנשא, אדרבה עיקר מה שנוטלת כתובה הוא מתנאי זה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, וא"כ א"א להם למימר לממון באנו ודוק:

יט אבל יסוד מחלוקתם של ר"ע ורבנן לענ"ד, בהקדם חקירה אחת בדיני עדות, וגדולה היא אצלי, בדין עדות על שני פרטים, ובאחד נשלמו בו בעדות העדים בדין עדות ככל משפטם, והשני יחסרו לו איזה תנאי' שהצריכה תורה בעדות, אי אמרינן מגו דמהימן ואהני עדותו לדבר שהשלים בו תנאי העדות הנצרכים כפי התורה, מהני נמי לדבר השני, אף שאלו היתה עדותו לדבר השני בפ"ע לבד, לא הית' מתקיימת, כיון שחסר בה תנאי העדות, מ"מ כשהוא מצורף לדבר שהועילה עדותו, תועיל גם לזה, או לא אמרינן כן:

והנה בסנהדרין (יוד.) גרסינן בעי רבא פלוני רבע שורי מהו מי אמרינן אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו או דילמא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו בתר דבעיא הדר פשטה אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו, ופירש"י הדר פשטה לא אמרינן אדם קרוב אצל ממונו לענין פלגי דבורא והשור יסקל וכי אמרינן בתמורה (כ"ח.) רובע ונרבע ע"פ הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאינו נסקל הני מילי היכא דלא העידו הבעלים על הרובע מי הוא או העידו כו' אבל הכא דגברא מקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דבורא משום ממון, הרי מבואר דעת רש"י דאע"ג דאלו היתה עדותו על השור לבדו לא היתה מועלת, מ"מ הכא מהני, מגו דמהני עדותו על הרובע לחייבו:

והנה דעת הרמב"ם (פי"ב מה' עדות) כרש"י דאמרינן האי מגו ומקטיל גם השור, הן אמת שהראב"ד שם בהשגה חולק ודעתו ז"ל בשם המפרשים דאיפכא אמרינן כיון דלגבי שורו לא מהימן, בטלה עדותו גם לגבי הרובע ע"ש, הרי לפנינו שדין זה שנסתפקנו הוא מחלוק' הראשונים נ"ע, אי אמרינן מגו לקיים העדות או לא:

כ וראיתי להרא"ש פ"ק דמכות (סי' י"ד) שפירש ג"כ הסוגיא כדעת הראב"ד דאמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה גם בכה"ג, וכיון דלא מהני עדות על שורו, בטילה היא גם ארובע, ולא מקטיל אף הרובעו והאריך להביא עוד הירושלמי בכתב כל נכסיו לשני בני אדם, והביא ההיא דגיטין (י"ח) עבד שהביא גטו וכתב בו עצמך ונכסי קנוין לך דעצמו קנה נכסים לא קנה, ואם אמר כל נכסי ס"ל לאביי דמתוך שלא קנה נכסי' לא קנה עצמו, ורבא ס"ל דאחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה [ובעיני יפלא שהטור והב"י הביאו בפשיטות דעת הרמב"ם להלכה, ולא זכר הטור דעת אביו הרא"ש כלל לחולק בפשיטות, וס"ל כהראב"ד, והנלענ"ד ביישוב דעת הטור והב"י, דסבירא להו דאפילו לאביי דס"ל (גיטין ח'.) מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו היינו אי בשעת עדותו איתנהו נכסים, נמצא שעדותו היתה על עצמו ועל הנכסים, וכיון שמתבטלת עדותו לגבי הנכסים, ונשארו בחזקת הנותן, ובטלה עדותו עליהם, בטלה נמי לגבי עצמו, אבל אם בשעה שהביא גטו היו הנכסי כבר אבודי' מן העול', שנמצא עדותו ללא הועיל על הנכסי' שהרי אינם, לא שייך לומר מגו דבטלה לגבי נכסים בטלה לגבי עצמו, שאין בנכסים קיום או ביטול, ולא שייך לומר גבייהו בטלה העדות, שאין כאן צד עדות כלל, והוא דבר מסתבר ופשוט לענ"ד, ולפ"ז הרי הטור וב"י לענין ליפסל לעדות בזמן הזה כתבו דינם, ופשוט דבזה"ז כשהעידו על השור שנרבע אין שום תועלת בעדותן, שהרי אין לנו סנהדרין דנין מיתה, וגם הא לא העידו בפני כ"ג [ואי משום לפסול לקרבן דהא מקריבין אע"פ שאין בית, בלא"ה ע"פ עצמו הוא נפסל, בלא תורת עדות ודוק] ואין כאן צד עדות גבי השור שנדון לומר כיון שנתבטל לגבי השור בטילה נמי לגבי הרובע, והדבר פשוט לענ"ד דהרובע נפסל לעדות בזה לכ"ע, אף לשיטת הראב"ד והרא"ש, כיון שלא הי' בעדותו שום ענין לגבי השור לא שייך לומר בה בטלה, ומ"ש הטור בלשונו הוא ואחר מצטרפין להורגן, ולדברינו הא לענין קטלא חולק הרא"ש, פשוט שלא חש הטור יכתב הדין כשיטת הרמב"ם ורש"י, כיון דלענין עדות [שהוא דינו שעסוק בו] גם הרא"ש מודה, וההריגה הילכתא למשיחא היא, למה יביא דעת הרא"ש שאין בה נפקותא בזה"ז כן נלענ"ד ברור, וראיתי להנוב"י מ"ק א"ע סי' ע"ב שתמך יסודו בפשיטות שהטור וב"י אזלי בשיטת הרמב"ם, וכמעט שלא מצא חולק [ולא זכר דברי הרא"ש במכות שזכרנו] ולענ"ד אינו כן] והנה לפי המתבאר לכאורה עד כאן לא נחלקו אביי ורבא אלא בביטול העדות מכח ביטול מקצתה דאביי ס"ל בטלה כולה, ורבה ס"ל פלגינן דבורא, אבל לקיים כולה במגו דמהני עדותו להא מהני נמי להא לא שמענו, ולפ"ז בהשקפה דברי הרמב"ם ורש"י תימה הן:

כא שוב ראיתי שמחלוקת הפו' ז"ל יש להם מקור נאמן בש"ס (סנהדרין ר"פ ז"ב) דפליגי ר"מ ורבנן דר"מ ס"ל זה פוסל דיינו של זה ועדו ורבנן ס"ל לא פסיל עד שיביא ראי' שהם קרובים או פסולים, ומוקי לה רב דימי התם דביש כאן שתי כתי עדים ובצריך לברר פליגי, וכי אתא רבין אמר ר' יוחנן רישא בעדים פסולים ודיינים כשרים מגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני' [פירש"י בעל דין פוסל הדייני' והעדי' ונמצאו דבריו אמת על העדי' ומשום הכי מהימנינן לי' אפי' לגבי דייני'] סיפא בדייני' פסולי' ועדי' כשרי' דמגו דפסלי דייני' פסלי נמי עדים [פירש"י שנמצאו דבריו אמת על הדייני' שפסולי' הם ומשו"ה מהימנינן להו אעדים אליבא דר"מ, ורבנן לית להו מגו] מתקיף לה רבא בשלמא מגו דפסלי עדים פסלי נמי דייני איכא בי דינא אחרינא [ואינו נוגע בעדות, רש"י, פי' בעדות שמעיד לפסול הדיינין] אלא מגו דפסלי דייני פסלי נמי עדים והא עדים תו ליכא, לא צריכא דאיכא כת אחרת הא ליכא כת אחרת מאי הכי נמי דלא מצו פסלי היינו דרב דימי איכא בינייהו מגו מר סבר אמרינן מגו ומר סבר לא אמרינן מגו, פרש"י רבין סבר אמרינן מגו בעלמא כדקיימא הכא טעמא משום מגו הוא ואי לאו הכי לא הוה פסיל ר"מ ולרב דימי לא אמרינן מגו בעלמא עכ"ל, המתבאר מזה דהיינו פלוגתייהו אי מהני מיגו גבי עדות לדון אף בדבר שאינו נאמן בעדותו כשהיא בעצמה שתתקיי' ע"י מגו דמהני עדותו ונאמנותו לגבי מילתא אחריתא, שהרי ברישא בדיינים ובסיפא בעדי', עלה לחודה לא הוה מהימן רק מטעם מגו:

ומ"מ מבואר דגם לרבין דס"ל אמרינן מגו לר"מ היינו דוקא במה שאינו נוגע אבל במה שיש בו צד נגיעת ממון לא מהני מגו, דהא בליכא פת אחרינא [גבי עדים] פשוט לש"ס דלא מהני, דהוה צד נגיעת ממון, ומתבאר מזה דלא שייך מגו אלא בביטול עדות מצד הדין, בדברים שגזרה תורה שלא תתקיים בפרט זה העדות, ולא בצד נגיעת ממון:

ומעתה מבואר הדבר, שדעת רש"י והרמב"ם אינה נסתר' מסוגיא דגיטין והירו', דודאי לענין עדותו על שורו דפסולו רק גזה"כ, מטעם שאדם קרוב אצל ממונו, אף שהוא מעיד חובתו, גזיר' מלך היא, אמרינן מגו דמהני ארובע מהני נמי לגבי שורו, אבל גבי עצמך ונכסי, דהוה נגיעת ממון לא שייך מגו כמו שבארנו, ומ"מ מבואר בסוגיין דביסוד זה נחלקו רב דימי ורבין, וגם לרבין אפשר דר"מ לחוד ס"ל כן ורבנן פליגי גם על יסוד המגו, [ובאמת למסקנא יש מקום לומר דבלברר לחוד פליגי רבנן ודוק]: (כב) שוב ראיתי פני' אחרי' בס"ד אשר מצינו גם מחלוק' תנאי' ביסוד המגו בקיו' העדו' קצתו מכח קצתו [ויתבאר עוד אשר ר"ע ור"ט בזה לטעמייהו אזלי תרווייהו] (פ"ו דסוטה ה' ב') דבירו' מייתי ברייתא דפליגי ר"ע ור"ט בע"א בסוטה והכי גרסינן התם ועד אין בה אין לי אלא עד מנין אפי' עבד אפי' שפח' כו' וכר' ישמעאל דר' ישמעאל אמ' כל מקום שנאמר בתורה עד סתם הרי אלו בכלל שני עדים עד שיפרש הכתוב שהוא עד אחד אשכח תני ר' ישמעאל אומר שני עדים, מתניתא משהודה ר"ע לר' טרפון דתני ר"ט עד אחד נאמן לטמאותה ואין עד אחד נאמן להפסידה מכתובת' ר' עקיבא אומר כשם שע"א נאמן לטמאותה כן עד אחד נאמן להפסידה מכתובתה אמר לו ר' טרפון איכן מצינו עד אחד בממון כלום אמר לו ר"ע ואיכן מצינו עד אחד באשת איש כלו' אלא כשם שע"א נאמן לטמאות' כך עד אחד נאמן להפסיד' מכתובתה חזר ר' עקיבא להיות שונה כר"ט, הנה התבאר שיטתם דאף בע"א בסוטה שהאמינתו תורה לענין טומאה, דר"ט ס"ל דמ"מ לענין להפסידה כתובתה אינו נאמן והודה לו ר"ע ע"ש [ובפירושו של הק"ע, כי פירושו של הפני משה משולל הבנה ואולי ט"ס יש בדבריו] והעיקר בכוונת הירושלמי לענ"ד ההכרח לומר דהא דתני ר' ישמעאל אומר שני עדים גבי סוטה] לא קאי אטומאה כלל, דהא (בבבלי ג'.) תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה כו', מבואר דר' ישמעאל ס"ל דע"א נאמן בסוטה, ואי הוה ס"ל להירושלמי דתרי תנאי נינהו אליבא דר' ישמעאל, לא הוה שתיק מלפרש כן, אבל העיקר דר' ישמעאל סתם תני דבעי שני עדים, וקשה לי' להירושלמי דהא לעיל מינה דריש גם לר"י דמהימן ע"א בסוטה (וכמו שמפרש הפ"מ ע"ש] ואהא משני מתניתא [ר"ל הך ברייתא דבעי ב' עדים] משהודה ר"ע לר"ט, דלענין כתובה בעינן שני עדים, ואתיא הך ברייתא דר"י נמי לענין כתובה ודוק, המתבאר שם דאנן קי"ל כיון דסלקא נאמנות העד לענין טומאה דגלי רחמנא, ממילא מהני גם לענין ממון, ור"ע ור"ט פליגי ע"ז, דלמאי דגלי רחמנא לענין טומאה מהני ולענין ממון לא מהני, וזה מתבאר יפה שכך הוא פירושו של הירושלמי ועיקר דמהימן לת"ק לענין כתובה הוא מטעם מגו, דהא שם בסמוך בירושלמי בעי, דאם העידה חמותה שהיא מה' נשים שנאמנות לאוסרה ולא להפסידה כתובתה] שנטמאה ועל פי' כבר נראית שלא לשתות, אם מהני אח"כ עדות ע"א כשר להפסידה כתובתה כיון דהשתא לא מהני עדותו לענין איסור [שהרי כבר נאסר' מעדות חמותה] הרי מבואר כמו שכתבנו דהנאמנות הוא משום דמדמהני העדו' לענין איסור' אהני נמי לממון, והכא כיון דלא אהני לאיסור שכבר נאסרה ע"פ חמותה מבעי לי' אי נאמן לכתובה ע"ש, דמשמע דלקושטא ס"ל דאינו נאמן בכה"ג לענין כתובה דעיקר הנאמנות הוא משום מגו: (כג) וע"פ הדברי' שכתבנו נוסיף לקח עוד בעה"י בפלוגתא אחרת דר"ע ורבנן ויגלה לן טעמייהו דקיימי בשיטתייהו ולטעמייהו אזלי (דבב"ב נ"ו:) פליגי ר"ע ורבנן לענין אכלה שלש שנים בפני שלשה כתי עדים, דר"ע ס"ל אין מצטרפין, דבעינן דבר ולא חצי דבר, ורבנן ס"ל דמצטרפין, ופירשה הרי"ף ז"ל שם לפלוגתייהו, דהא רבנן נמי מודו דדרשינן דבר ולא חצי דבר, ולהכי שתים אומרים אחת בגבה ושתים אומרים אחת בכריסה לא מצטרפי גם לרבנן, אלא דהת' סברי רבנן כיון דאהני סהדותייהו מיהו לפירי דהאי שתא, מגו דמהניא להא דהוה דבר שלם, מהניא נמי לאצטרופי לחזקת ג' שנים אע"ג דבהא דצירוף לחודה לא הוי מהני, דהא הוה חצי דבר מ"מ משום מגו מהני, ור"ע ס"ל דלא אמרינן מגו מענין לענין בכה"ג, אע"ג דחדא עדות היא למאי דמהני מהני, ולמאי דהוה חצי דבר לא מהני, וכה"ג איתא לפלוגתייהו בסנהדרין (פ"ו:) דעדי גניבה ואכילה דבן סורר, דלרבנן מצטרפי נמי מטעם מגו [עיין היטיב בלח"מ פ' כ"א מה' עדו' שביאר הדברי' באורך] ור"ע ס"ל דלא אמרינן ממילתא דמהני למידי דלא מהני ודוק היטיב בכ"ז כי קצרתי:

(הג"ה יודע דבירושלמי (סנהדרין פ"ז י') בסוגיא דנותן מזרעו למולך ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זירא מסר ולא העביר בפלוגתא דחזקי' ור' יוחנן דאיתפלגון טבח ולא מכר חזקי' אמר חייב ור' יוחנן אמר פטור, עי' בפ"מ שנדחק מאוד איך אפשר לומר דטבח ולא מכר לענין ארבעה וחמשה לא יתחייב הא קרא כתיב או מכרו ע"ש, ולענ"ד ט"ס יש בירושלמי וכצ"ל דאיתפלגון גנב ולא מכר חזקי' אמר חייב ור"י אמר פטור, וקאי על גניבה בנפש דפליגי חזקי' ור"י בש"ס דילן (סנהדרין פ"ו:) אם גנב נפש ולא מכרו [שאינו חייב מיתה] דחזקי' אמר חייב מלקות אלאו דלא תננוב [וכן העדים כשהוזמו ע"ש] ור"י אמר פטור דס"ל גניבה בנפש חצי דבר הוא ולא לקי עלי', ועי' בבעהמ"א ומלחמו' שם שהאריכו בביאור הסוגיא עכ"פ זהו היוצא מדבריהם, והכי נמי בעי ר' בון דבמולך ששנינו אינו חייב מיתה עד שימסור [בנו לכומרים] ויעביר אותו באש,] אם מסר ולא העביר אם חייב מלקות מהאי קרא ומזרעך לא תתן להתחייב על הנתינה לבדה] או לא ותלי לה שפיר בפלוגתא דחזקי' ור"י דלחזקי' חייב ולר"י פטור: באופן שדבר זה אם לדון קיום העדו' ע"י מגו, נפתח בגדולים רש"י ורמב"ם ז"ל ומחלוקת הראב"ד והרא"ש והמפרשים בצידם, ונסתיים בגדולים האמוראים רבין ורב דימי, ומקורם נאמן בגדולי גדולים ר"ע ור"ט וסייעתם כמו שנתבאר בעה"י, ומעתה אומר אני דהיינו נמי פלוגתייהו בסוגיין, לענין דו"ח, דרבנן סברי דאע"ג דד"נ בעו דו"ח, ולא מהני בהו עדות בלא דו"ח מ"מ בהא כיון דאיכא נמי ד"מ, מגו דמהני עדותן לממון מהניא נמי למשרי א"א לעלמא, אע"ג דכד"נ דמיא, ור"ע לטעמי' דלא מהני מגו כה"ג, לכך מצריך דו"ח, וכן ר"ט נמי כר"ע ס"ל כמו שהבאתי הירושלמי לכך קאי בשיטת ר"ע להצריך דו"ח, והדברי' נכוחים לענ"ד בס"ד:

ונוסיף לקח ביסוד המתבאר מסוגיא דסנהדרין דבנוגע לא אמרינן מגו, ובפסול שהוא מגזה"כ לבד, אמרינן מגו נאמר עוד דבמה שהצריכ' תור' עדות שיכול להזימה יש לנו לדון בו סברא, וגם גזה"כ בלי טעם דבמה שהעדים יש בהם תורת הזמה שכשיוזמו נדונין בכאשר זמם מיתה או ממון או מלקות שרצו לחייב את מי שהעידו עליו] יש סברא לומר שמכח זה האמינה תורה עדותן לפי שיראים להעיד עדות מוזמת לפי שגדול עונשם אח"כ, ובמקו' שלא יתקיים בהם עונש כאשר זמם, יש לומר דבכה"ג לא האמינה תורה אותם כלל, וחיישינן דילמא משקרי, ובכה"ג ודאי לא נדון מגו להאמין מעדות לחבירתה, כי היכי דלא אמרינן מגו בנוגע משום דחיישינן למשקר, סברא זו ממש איתא בהעדר דין עונש ההזמה, משא"כ במקו' דליכא נפקותא לענין עונש הזמ', ומ"מ מיפסלא עדות שאי אתה יכול להזימ' מגזה"כ דמשפט אחד אמרה תורה וע' ב"ק (צ"א.) דלענין גומרין דינו של שור שלא בפניו משוינן לי נמי לגמר דין דאד' אע"ג דשור לאו בר טענתא] בזה שפיר יתקיים מגו מעדות לעדות, למאן דס"ל מגו בכה"ג, ועתה נפרוט הענינים בעדותו על שורו אע"ג דנימא אדם קרוב אצל ממונו, מ"מ עונש הזמה לא שייך כאן כלל שהרי ממון עצמו הי' רוצה להפסיד ודוק] אלא דמ"מ פסול קרוב מגזה"כ, וכיון דליכא כאן סברא שלא להאמינו, אמרינן שפיר מגו, וכדעת הרמב"ם ודעימי', וכמו שנתבאר יסוד העומדים בשיטה זו, וכן בעד סוטה מיקיימה בי' הזמה גם לענין הפסד הכתוב' [ע' שבועו' ל"ב.] להכי אמרינן מגו להאמינו ודוק, וכן בסוגיא זו דיבמו' דאמרינן כיון דשרינן אשת איש לעלמא כד"נ דמיא היינו דדמיא לד"נ אבל אין כאן חיוב מיתה בעדותם זו, שיחסר לנו בהם עונש הזמה בלי דו"ח אלא כיון דאיסורא היא היתר א"א, דמיא לד"נ להצריך בהם עדות שאתה יכול להזימה מגזירת הכתוב אבל לא לעונש, ובהכי מהני מגו למאן דאית לי', ולהכי בסוגיא דסנהדרין (מ"א.)

דאיכא חיוב מיתה ועונש הזמה, לא מהני מגו מדמה ימני לאוסרה על בעלה להימנו נמי למקטל', דהתם יחסר לנו עונש ההזמה וחיישינן למשקרי ולא מהני מגו כמו שנתבאר בע"הי. ואומר אני דעיקר דהך מילתא דלא מכשיר ר"ע בעדות אשה עדות נשים ופס"ע מהאי טעמא הוא, דלא שייך בהו דו"ח, והנה הפרש גדול מצינו גם לדידן בין עדות הכשרים בעדות אשה להשיאה, ובין עדות הפסולים, דהא בשבועות (ל'.) שנינו שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים, ונתבאר שם (ל"ב) בסוגיא דמשביע עד אחד בעדות אשה חייב קרבן שבועה, כיון דתיקנו רבנן דמהני, וכבר עמדו המפרשים בזה, דמשכחת לה שבועת העדות גם בנשים וקרובים, שהרי גם הם כשרים לעדות זו, (עיין בספר פרד"ר בדרך מצותיך ובתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ע"ט.) ותירצו דמ"מ כיון דלאו בני עדות נינהו מדאורייתא, לא שייך בהו קרבן שבועה, ועד אחד כשר שאני דחזי לאצטרופי אי איכא אחר בהדי', ולהכי כי הימנוהו רבנן לחודי' עדות מעליא הוא, וחיילא עליו שבועה:

המתבאר מזה דעדות עד אחד בעדות אשה בתר דהימנוהו רבנן, דין תורת עדות גמור הוא משא"כ עדות הפסולים, נהי דמהימני מטעם דייקא או עבידא לגלויי, אבל אין זה דין עדות רק בירור הדבר, וכל זה דברים מבוארים וברורים בעזה"י:

כד ומעתה נוסיף לקח כיון דטעמא דהני הוא משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי, ומטעם זה נמי מהימן עכומ"ז מסלפ"ת, וכמו שהאריך הגאון בענוב"י דאף טעמא דדייקא כך ענינו, שהעד ירא לשקר משום דהאשה תידוק ויגלה שקרו, והנה זה פשוט דחזקה זו מילתא דעלא"ג לא משקרי צריכה שני תנאים, א) דבר העומד להתברר בודאי כמו שהוא מפורש לענין קידוש החודש וש"מ בש"ס, ב) ושיחוש העד שאם יתברר שאין הענין כדבריו, יתבדה ויאחז ויוחזק לשקרן, משא"כ בהחסר א' משתי אלה הדבר פשוט שאין נכנס בגדר מילתא דעלא"ג:

והנה מבואר הוא בסוגיא דסנהדרין (מ"א.) דבכלל דרישה וחקירה הם בדיקות וחקירות ותרווייהו דאורייתא נינהו, ומכלל הבדיקות הוא כליו שחורין או לבנים וכדומה המעמידין אמיתת העדות, ועיין שם (מ"ב:) ומבואר עוד שם דבבדיקות אפילו אם הכחישו זא"ז עדותן קיימת בד"מ, ולא מיפסל חד מינייהו משום שקר זה עש"ה בכל הסוגיא:

והנה דבר פשוט הוא דאע"ג דגוף עדות מיתה חשבינן לה מלתא דעלא"ג, ומכשרינן בה עדות הפסולין ועכומ"ז מסלפ"ת מהאי טעמא, היינו משום שהדבר עומד להתברר בודאי, ואם יתבדה יתפס לשקרן, וכ"ז לא שייך בבדיקות, דהרי אין זה עומד להגלות בודאי באיזה כלים הלך, דאפשר עד עת ההגלות יבלו כליו, ואין זה גדר דבר העתיד להגלות לעין כל, וזה פשוט, וביותר שהרי אף אם יתבדה בזה לא יחשב לשקרן, מדמכשרינן לי' בד"מ ודוק היטיב:

ולפ"ז הדבר מבואר דלמאן דמצריך דו"ח בעדות אשה, בשלמא ע"א כשר דמהימנינן לי' בתו"ע ולא מטעם מדעלא"ג, שפיר משכחת בי' בדיקות כיון שעדותו היא מתורת עדות, ככל עדיות שבתורה, משא"כ בעדות הפסולין או מסלפ"ת, דאתינן לאכשורי' מטעם מדעלא"ג, זה תינח בגוף העדות של המיתה, אבל בדיקות לא משכחת בהו, דהא בהא לא חיישי כשנ"ת לעיל בס"ד, וכיון דלא משכחת לה בהו דין הבדיקות, ממילא פסולין לעדות אשה למאן דבעי דו"ח ודוק. והיינו טעמא דר"ע, דאזיל לשיטתי' ומצריך דו"ח בעדות אשה, ולהכי מכשיר עדות ע"א כשר, ופסיל עדות הפסולין כמו שביארנו בעה"י:

ומעתה יתבארו לנכון כמין חומר תשובת החכמים לר"ע ומה שהשיבם, כבר נתבאר בדברינו דבאמת עדות עכומ"ז מסלפ"ת לא עדיף מעדות נשים וקרובים, ולכך הקשו לו ממה שהשיאו את האשה ע"פ הפונדקית, וכדמפרש הש"ס דמסלפ"ת היתה, וא"כ סמכינן אטעמא דעלא"ג, ולא תהא כהנת כפונדקית להכשיר עדותה מה"ט כשנ"ת, וע"ז השיבם ר"ע הא עיקר טעמא דידי דפסלינא בנשים הוא משום דבעינן דו"ח, ולא משכחת לה בהו הבדיקות כשנ"ת, וה"נ לא הוה מכשרינן עדות עכומ"ז מלפ"ת מחסרון הבדיקות, אבל בפונדקית הי' הבדיקות ג"כ יפה, שהרי הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו, וכ"ז בדיקות הם כדינן המעמידין בירור אמיתת הענין, וכיון שנעשו כהלכתן לכך האמינוה ודוק כי הדברים ברורים ונכוחים לענ"ד בעה"י, ומעתה יתיישבו דברי הרי"ף שלמד מעובדא דפונדקית לשאר מסלפ"ת, ולא דחה משום דהכא הוציאה להם מקלו כו' דעיקרה דהך הוצאת חפציו אהני לר"ע דלהוי בסהדותא דמלפ"ת כעין דו"ח כשנ"ת, ולפ"ז למאי דקי"ל כרבנן דלא בעינן דו"ח בעדות אשה, לא נ"מ מידי בהך מילתא ושפיר גמרינן מינה:

כה ועדיין צריכין אנו לבאר שיטת הירושלמי בזה, ולענ"ד ע"פ יסוד דברינו, יאירו לפנינו דברי הירושלמי וגרסתו, במשנה פ' בתרא דיבמות ה' ח' אפילו שמע כו' ר' יהודה בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוין (זו היא גירסת ש"ס ירושלמי, אבל בש"ס דילן גרסינן אפילו מתכוין ולפנינו יתבאר] ובעכומ"ז אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, ואיתמר עלה, איזהו מתכוין ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה רשב"ל אמר כל ששואלין אותו והוא משיב א"ר חגי כו' רב יהודה בשם רב אין הלכה כריב"ב בישראל ומילהון דרבנן אמרין כן דאמר ר' שמואל ר' אבהו ר' עקיבא בר אחא בשם ר' יסא אין בודקין עדי מיתה בדרישה וחקירה כו', והנה המרדכי תמה על סתירת ש"ס דילן והירושלמי דבש"ס דילן (יבמות קכ"א:) ר' יוחנן מחמיר וס"ל דאפי מתכוין לעדות פסול עכומ"ז מסלפ"ת, ור"ל ס"ל עד שיהא מתכוין להתיר ע"ש, ואולם מה שרצה המרדכי לפרש לשון הירושלמי דר' יוחנן לחומרא, כבר סתר זה בעצמו דבירושלמי שלהי יבמות מבואר שאינו כן:

ובאמת יותר תמוה גרסת הירושלמי במשנה בישראל עד שיהא מתכוין, משמע דישראל מלפ"ת לא מהני וגרע בזה מעכומ"ז, וזו לא שמענו מעולם שיהא מסלפ"ת דישראל גרוע מעכומ"ז, וסבור הייתי לומר דהכי פירושו דודאי עדות גמור עדיף ממלפ"ת, אלא דבעכומ"ז דעדותו גרע ממסלפ"ת, להכי סמכינן אמסלפ"ת, שהרי א"א לשאלו בתורת עדות, אבל ישראל אם שמענוהו מסלפ"ת לא סמכינן עלי' עד שיעיד בתו"ע, אבל אין זה נכלל בלשון המשנה דמשמע שזה מעכב עד שיהא מתכוין, ולפי הפירוש שאמרנו אי לית' קמן ודאי סמכינן עליו, אלא דלכתחילה בעינן עדות, והל"ל צריך שיהא מתכוין ודוק, אך לפי מה שביארנו לעיל יסודי הדברים דלמאן דס"ל להכשיר רק עדות עד אחד כשר, הוא משום דס"ל דבעי דו"ח ובעינן עדות גמור כמשנ"ת:

עוד כתבנו דלפ"ז גם עכומ"ז מסל"ת לא מתכשר אלא במראה פנים לדבריו כמו הוצא' מקלו כו' של הפונדקית כמש"ל, והנה ר' יהודה ב"ב מבואר בשלהי יבמות (קכ"ב.) שהוא הכשיר רק ע"א כשר, והיתר זה מעדותו נשנה במס' עדיות (פ' ו' מ"א) [ואחרי' הוחזקו להיו' משיאין ע"פ עדות הפסולין] וזה מתבאר לפנינו יפה משיטת הירושלמי דאיהו נמי ס' דבעינן דו"ח [ולהכי מסיק הירושלמי ואנן דלא בעינן דו"ח, קי"ל נמי דלא כוותי' במתניתין] והוא מטעם שאמרנו, ודברינו מוכרחים כיון דס"ל דרק עדות ע"א כשר מהני לאשה להשיאה, משום דעדותו תו"ע גמור, ואיכא בי' דרישה וחקירה כראוי בעדותו כמשנ"ת [משא"כ בפסולי עדות כמו שבארנו] וכדאסיק הירושלמי אליבי' דבעי דו"ח, והנה כבר ביארנו לעיל דעיקר הטעם דבעינן דו"ח הוא משום דשרינן א"א לעלמא, עוד נקדים דקי"ל דתו"ע גמור הוא דווקא בנתבע להעיד (עיין בחו"מ סימן כ"ח) ולפ"ז אומר אני דמחלוקת ר"י ור"ל דירושלמי לאו היינו מחלוקת דש"ס דילן, ומחלקותם הוא לפרש מתכוין דישראל דקתני במתניתין כמבואר בהמשך לשון הירושלמי, דבתר פלוגתא דר"י ור"ל מסיק אין הלכה כריב"ב בישראל, אלמא דבהא קאי ודוק:

כו ועיקר פירוש המשנה כך הוא, דלר"י ב"ב דבעי דו"ח באמת לא מתכשרא מסלפ"ת בין מישראל בין מעכומ"ז עד שיהא דבר מוכיח לדברי' כמש"ל, וכך היא הצעת המשנה, בישראל עד שיהא מתכוין, פי' להעיד בתו"ע גמור, אבל בלא"ה לא מהני, ובעכומ"ז בגוונא דמהני בי' [כגון שמראה הוכחה לדבריו כמ"ש] מ"מ בעינן שיהיו דבריו בלא כוונה, אבל אם הי' מתכוין אין עדותו עדות, ובזה גם הוכחה לא מהני כל שהוא מתכוין כמ"ש התוס' בשלהי יבמות עש"ה, ועל מתכוין דישראל מייתי פלוגתא דר"י ור"ל דר"י ס"ל כיון דעיקר דרישה וחקירה מכח היתר האשה הוא, לזה נקרא מתכוין כל שמזכירין לו אשה, ור"ל ס"ל דאפי' מעיד סתמא בתו"ע נמי סגי, והיכי דמי תו"ע גמור כל ששואלין אותו והוא משיב וכמ"ש, ולהכי בשלהי יבמות דשאלו לפונדקית אי' חברינו מדקדק הירושלמי לית הדא פליגי על ר"ל, פי כיון דר"ל קרי לי' בישראל מתכוין כל שהוא ע"י שאלה איך יכשיר כה"ג בעכומ"ז ששאלוה. ואולם גרסת ש"ס דילן במשנה, בישראל אע"פ שמתכוין, ופלוגתייהו דר"י ור"ל קאי דעכומ"ז ובזה ר יוחנן מחמיר מר"ל ואין סותר כלל מחלוקת מי ודוק:

באופן שסילקנו סתירת הירושלמי וש"ס דילן, ומעתה אין מקום להחמיר בנ"ד מה דהיתה האשה במעמד ההוא בשעת החיפוש, וכבר כתבנו שגם המרדכי גופי' סתר פירושו בירושלמי, והתימא על הב"ש שהביא פתח דבריו להלכה, ועיין מה"צ:

וביותר דהא דבר זה מתבאר עכ"פ מסוגיית הש"ס דב"ק (קי"ד.) גבי נחיל של דבורים דאמרינן שם נאמנין אשה או קטן לומר מכאן יצא נחיל זה, ופריך הש"ס אשה וקטן בני עדות נינהו, ומשני כשהיו הבעלים מרדפין אחריהם ואשה או קטן מסלפ"ת מכאן יצא נחיל זה, דמבואר דזה מהני אפי' בפני הבעלים וכמ"ש מהרי"ק הביאנוהו לעיל, ומ"מ חשבינן להו מסל"ת: (כז) וראיתי בס' מה"צ אות נ"ד שדקדק בסוגיא שם דאמאי קאמר שהיו הבעלים מרדפין ואשה או קטן מסל"ת כו' דמשמע דרדיפת הבעלים הוא ידוע אף בלא דבור האשה והקטן, ואמאי לא קאמר שכל זה הוא ע"פ דבריהם שאומרים שהבעלים מרדפין ומכאן יצא ע"ש שהאריך, ולפענ"ד נראה דבכה"ג הוה חיישינן שמא הבעלים השיאום לזה כדאיתא בירושלמי ספ"ב דכתובות והירושלמי שם צריך ביאור וז"ל ר' יוחנן אמר לא אמר ר' יוחנן ב"ב אלא בנחיל של דבורים שאין גזילו דבר תורה, תני רב אושיעא ובלבד במפריח אבל בשוכו לא, ופירש המפרש דמפריחין הדבורים עדיין לא זכה בהן חבירו כיון שלא נחו אבל נחו על שוכו לא שכבר זכה בהן, ולא ידעתי להולמו דאי לא זכה בהן מה גזל שייך בו ובאמת נחיל של דבורים לעולם קנין דרבנן הוא כמבואר בחו"מ סי' ש"ע ס"ו, אבל קודם שנחו לא שייך זכי' כלל, והוא מבואר, אם לא שיאמר במה שמונע שאר כל אדם מלזכות בהן ואין זה משמעות הלשון] ועוד הול"ל למימר אבל נחו לא, ותו אי אדבורים קאי הול"ל מפריחין, אבל הפירוש הברור לענ"ד, דכלפי מה שאמר שנאמנותם הוא משום דהוה גזל מדבריהם, והנה בב"ק שם שנינו ר' ישמעאל בנו של ריב"ב אומר קוצץ [בעל הדבורים את שוכו של חבירו] ונותן דמים שזו מתקנות יהושע וכ"פ הרא"ש והטור, והנה זה הוה הפקעת ממון גמור של חבירו לקחת שוכו שלא מרצונו [אע"פ שנותן דמים] ומפרש הירושלמי שמה שנאמנים אשה וקטן להשיב הדבורים לבעלן, הוא רק במפריח, פי' שיפריחם ויחזירם אליו, דבזה אין לנו עסק רק בגוף הדבורים, וע"ז הם נאמנים משום דהוה גזל מדבריהם, אבל בשוכו לא, פי' שיטול שוכו של חבירו עם הדבורים זה לא הותר לו ע"פ אשה וקטן דהוה הפקעת ממון גמור ודוק] לא מסתברא [שנאמנין האשה והקטן] אלא על אתר הא לאחר זמן לא כו' ותנינן בד"א שהעידו במעמדן אבל יצאו וחזרו אני אומר מפני יראה ופתוי אמרו ע"כ, וא"כ ע"כ מיירי שהענין ידוע לנו שלא פתו אותם הבעלים, ואיך יוכל להיות שנסמוך כל הענין על פיהם, לכך שפיר קאמר הש"ס שהי' ידוע לנו רדיפת הבעלים שלא ע"פ ודוק. (כח) ומעתה נבוא למשפט העלובה שאנו עסוקין בענינה, ואומר אני כי לענ"ד אף שאין באחד מהגב"ע די להתירה, מ"מ בצירוף הענינים יש מקום להתירה, הנה הריב"ש שם שחשש בזה לומר דכיון שדברו אליו מאומה אע"פ שהוא התחיל להם מה הם מדברים והם לא שאלוהו, דבכה"ג לא הוה מסלפ"ת, מבואר שם שדעתו הי' להקל וכ"פ הט"ז להלכה, אלא שלא הי' שם שום דבר לסמוך עליו זו"ז חשש הריב"ש לחומר הענין, ובנ"ד שאין לנו אלא חשש שאלה, אשר רוב הפוסקים מקילים בו וכן הגר"א הכריע בזה להקל פשיטא שבענין כזה לא הי' הריב"ש חושש כלל ושפיר מצינן לסמוך על דברי העגלון, וכ"ש דבלא"ה דעת רבים דכל שיש הוכחות ואומדנות על אמיתת הענין, סמכינן עליו כמבואר בתה"ד ואחרונים שהאריכו בזה הרבה, וקבעו בה מסמורת, ואנו בנ"ד יש לנו כמעט עדות ברור על מיתתו ועומד בפנינו רק חשש שאלה דחשו לה מקצת רבוותא, פשיטא שיצטרפו גם הם להקל בנ"ד, וכן יש מקום לדון בפשוטו מצד אחר, דהא הריב"ש לא החמיר שם בזה אלא מספק וכמ"ש שם שהרי אם נסלק דברי העכומ"ז שוב אין לנו צד הודעה על מיתתו] ועכ"פ ספק כזה הנוטה להלכה אצלו להקל [וכמו שפסק הט"ז וגם המה"צ קבל דבריו בשתיקה כמודה לדינא] מרע לחזקת א"א, וכבר הארכנו לעיל דשלא במקום חזקה לכ"ע לא חיישינן לשאלה, וכאן ע"פ דברי העגלון שיצאתה מחזקת א"א, שוב נוכל לסמוך על הכרת הבגדים לכ"ע ובצירוף דעת רבוותא דלשאלת כמה בגדים לא חיישינן, וכאן הוכרו כמה בגדיו, וגם דעת קצת פוס' דבד' כנפות לא חיישינן לשאלה כמבואר באחרונים, לזאת דעתי העני' מסכמת בשריותא דהא איתתא, בתנאי שיסכימו לזה עוד שנים מגדולי המורים המפורסמים כי הרבה חשו חז"ל לתק"ע, וישבו אח"כ ב"ד של שלשה ויתירוה, וה' ירחם עניי עמו ויכונן אלמונותיו, להלבישן שני עם עדנים במקהלותיו, וישיב שופטינו ומחוקקינו לחצרותיו, ומהם תצא תורה בישראל ממשלותיו, הכ"ד החותם ברתת לחומר הנושא היום יום ה' כ"ז מרחשוון שנת תר"ט לפ"ק פ"ק וואלקאוויסק. העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה