שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן פג
וואלקאוויסק שלום וכל טוב סלה לגבר מישור המסלה, מפי חכמים יעטה תהלה, ה"ה כבוד ידידי הרב המאה"ג החריף ובקי המפו' סוע"ה המשכיל ונבון ביראת ה' כש"ת מוהר"ר שמחה שמואל נ"י האב"ד דק"ק ראסי': ע"ד העגונה וזה טופס הגב"ע, כתשעה חדשים לפנים בירח טבת העבר בא לפה קהילתינו יקאטערינסלאוו איש עלם אחד אשר החזיק את שמו פה בשם יחזקאל פייוול בן ישראל קאלעקע וכך עלה בתורה וגם בפראשפארט אשר אנו שולחי' לידם מוסגר פה כך שמו הי' נקרא, וסיפרו לפני כמה אנשים שהוא נכד ר' יעקב שמש מזאבלודאווי ואף שהגיד את שם חותנו אבי אשתו, אך שם חותנו נפיק מזכרון האנשים כעת, והאיש יחזקאל פ' הנ"ל אחר פסח העבר עשה מעמד ומצב פה על מלמדות ללמוד עם נערי ב"י, ויהי איתן מושבו בבהמ"ד א' דפה שם למד עם הנערים ושם נתאכסן באכילה ושתי' ולינה כדרך אזרחי והנה כמעט מר"ח אייר והלאה שם לו חוק רי"פ הנ"ל בכל יום ויום בבוקר קודם תפילת שחרית לילך בצוותא חדא עם השמש דבהמ"ד לטבול א"ע בנהר דניעפר לא ידענו כוונתו אם רצונו הי' להתפלל בטהרה בגוף נקי או יען כי הי' הזמן חום ושרב ולהקר א"ע יהי' איך שיהי' ובכל פעם שהי' הולך עם השמש לטבול בנהר דניעפר הי' רי"פ משוטט תחת המים והי' מתעלם מן עין השמש להראות כוחו רב אשר הגיע למלאכת ההשטה עד תכליתה ובעוד איזה רגעים הי' מתראה עצמו מן המים, ויהי ביום ה' יוד סיון העבר בבוקר קודם תפילת שחרית הלך כפעם בפעם עם השמש דביהמ"ד לרחוץ בנהר דניעפר כמנהגם כבאו שניהם לשפת הנהר מקום שהיו רוחצין בו תמיד והנה עמדה שם ספינה גדולה (שקורין בארקע) מיהר רי"פ הנ"ל לפשוט את בגדיו סמוך ממש אצל הספינה הנ"ל לטבול א"ע והשמש עמד על שפת הנהר ומביט איך שרי"פ תיכף בהטביל א"ע נתכסה מעין השמש ושוב לא נראה, הוחיל השמש איזה רגעים יתר מכפי מנהגו אשר הי' מתכסה במים ואין, התחיל לזעוק יחזקאל פייוול ואין עונה, לקול צעקתו התאספו מלא אנשים יהודים ואינם יהודים סבבוהו כתרוהו מלא עינם על אורך הדניעפר גם בסירת דוגה עברו הציידים ופרשו רשת סביבות המקום שנטבע ולא מצאוהו ואחר שעות שתים ויותר עלה בדעת המחפשים אחריו כי אולי נמשך הוא אחורי הספינה הנ"ל כי כן הוא טבעית הספינה ויפרשו חבלים ועבותות והעבירום תחת רצפת הספינה ממש ולא השיגוהו עד שמצאוהו ביום א' רביעי לטביעתו ונסעו הרבה אנשים מח"ק דפה לשם בכדי להביאו לכאן לקבור אותו בקבורת ישראל, אך בבואם לשם לא הניחו שופטי הממשלה לא להוליכו לכאן ולא לקברו בשם עד שיבאו ממקום המשפט דפה גובערנע ואח"כ יקברו אותו כדת וכנימוס הקיר"ה וביני לביני נסעו עוד אנשים מכאן אשר היו מכירין היטיב את הנטבע בחיי':
ובמיתב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' חיים בן יהודא ואחרי האיום והגיזום העיד לפנינו בתו"ע באליו"ע לאמר, איך בין גיקומען יום ב' ד' סיון בבוקר אויף יענער זאייט כפר קאזאק שהוא יום חמישי לטביעתו האב איך דארטין גיפונען ווי פיל אנשים מקהלתינו וואס זייא האבין דעם נטבע ביום א' יום רביעי לטביעתו גיפונען וואס דער נטבע האט זאך צוא גישלאגין אוף איין שטיין אין פאר דיא האהר האבין אונזערע מענשין, עם פון שטיין אראפ גינומען און האבין דעם נטבע אראפ גילייגט מיט דעם פנים אראפ אין וואשער בכדי אז ער זאל ניט נתקלקל ווערין מחום השמש און אזוי וויא איך בין גיקומען אהינצו ביו' ב' י"ד סיון האב איך באלד דעם נטבע דער קענט מיט איין טביעת עין אז דאז איז פאר גוויס ר' י"פ וואס האט זאך דער טרונקען אין קאטרינאסלאוו דער נאך האט מען איהם איבער גיקערט מיטין פנים ארוף איז שון דער פנים נתפח גיווארין מאוד, נאר אז איך האב זיך גיזעצט פון ווייטין האב איך דער קענט מיט איין טב"ע אז דאס איז פאר גוויס רי"פ וואס האט זאך דער טרונקען אין קאטרינסלאוו איך בט"ע גמור האב איך עם אין פנים דער קענט אז דאס איז רי"פ בן ישראל מזאבלודאווי גם דאס בערדיל און פאת הראש האב איך אויך דער קענט אז דאס איז רי"פ הנ"ל גם אין דיא אצבעות היד ווייל זיי זאיינען באיי אים גיווען גאנץ דינע און קליינע פינגר וויא באיי אקינד פון דיא סימנים או בפרט פון טב"ע האב איך דער קענט אז דאס איז רי"פ הנ"ל וואס איז נטבע גיווארין באיי קאטערינסלאוו ביום ה' יוד סיון העבר און איך מיט אונזערע לייט האבין זיך עוסק גיווען אין זיין קבורה ער איז נקבר גיווארין ערך שבעה עשר וויארסט רחוק מקאטרינסלאוו כי לא הניחוהו השופטים לקברו בקהלתינו מקאטרינסלאוו, עכ"ל העד הא': עוד העיד לפנינו כהר"ר יהושע משה בר' אברהם והגיד לפנינו בתו"ע בזה"ל, איך בין גיקומען ביום י"ד סיון העבר בבוקר צוא דעם ארט וואס האבין גיפונען דעם דערטרונקענעם איין טויטין האב איך איהם דער קענט מיט איין טב"ע אז דאס איז דער רי"פ מעיר זאבלודאווי ער האט באיי מיר גיגעסין קעסט על שולחני דרייא יאהר רצופים וגם דיא גאנצע צייט וואס רי"פ איז גיוועזין היא האב איך מיט איהם גידאווינד אין איין בהמ"ד באופן אז איך ווייס און האב דער קענט אז דער מת הנטבע, איז רי"פ מזאבלודאווי און האב זיך אליין מיט אונזערע לייטין עוסק גיווען אין זיין קבורה מיר האבין אים מקבר גיווען אין דעם ארט וואס מיר האבין אים גיפונען ווארום דיא שופטים האבין ניט גילאזין פירין לקבורה לקאטערינסלאוו, עכ"ל העד השני, ע"כ ההעתק מהגב"ע:
א וראשית ידע ידידי כתר"ה כי חלילה לי לתקוע עצמי לדבר הלכה בנושא חמור כזה, ואפילו שיבא מהאי כשורא רבא לא בעינא, ולא דרינא, אך דרך מו"מ של הלכה אחוה דעתי הקלושה וגדולי הדור ה' יברכם להם המשפט, והנה אשה זו בעדות השמש יצאה האשה מחשש דאורייתא כיון שטבע לפניו ושהה יותר משתי שעות, ונשאר רק מקום ספק בזה לשיטת המאור ודעימי' דלא איפשיטא הבעיא בע"א במלחמה (יבמות קט"ו.) כמו שנביא הסוגיא ושיטת הפו' לפנינו, ומים נמי כמלחמה דמו, מ"מ אין להחמיר בזה כי רוב הפוסקים וכמעט כולם לא ס"ל הכי וכמו שיתבאר לפנינו בס"ד, אך בדבר ההכרה אחר שהועלה מן המים יש לדון הרבה כי העדים שהכירוהו ביום ה' לטביעתו כבר אשתהי, ואף שמבואר שהמוצאים הניחוהו פניו למטה לתוך המים, מ"מ אין כל זה מציל מחשש אשתני כיון שרק מקצתו הי' בתוך המים, וביותר שהי' נתפח בפניו, ואם כי שני עדים הכירוהו מ"מ הא לדעת כמה רבוותא אף בשני עדים אמרי בדדמי, ומכ"ש הענין בהכרה לאחר דאשתהי, דרבים נמי טעו בתר דאיתפח, ולא נשאר להגן בהיתר העלובה רק דעת ר"ת דבגופו שלם מעידין אף לאחר ג' ימים ואף בחבול בפניו כמו שביארו קצת המפרשים דבריה', ובדבר סימני אצבעות נדבר אח"כ, ואולם הטור בסעיף כ"א כתב דמי שלא ראה הטביעה אפילו לא ראהו מיד אחר שהועלה נאמן אפילו בטב"ע בלא סימנים, אך כבר תמהו רבותינו המפרשים נ"ע שדבריו סותרים למה שכתב בסעיף י"ז שאין מעידין אלא א"כ ראוהו מיד שהעלוהו מן המים, ובמאי איירי התם אי בלא ראה הטביעה ל"ל ראוהו מיד, ואי בראה הטביעה הא בסכ"ה פסק דבראה הטביעה בעינן טב"ע וסימני', ולא סגי בהכרה בטב"ע לחוד, עוד הקשו עליו שא"א לייחס סברתו להרא"ש שהרי הרא"ש פסק בעובדא דדגלת דטבע ואנסבה רבא אפומא דשושבינא שהכירו, ומסקינן שם (יבמות קכ"א.) וה"מ דחזיוהו בשעתי', ולדעת הטור הא ע"כ מיירי בלא ראה הטביעה [דאי בראה הטביעה בעינן נמי סימנין] ומ"מ כתב הרא"ש כלשון הש"ס דבעינן חזיוהו בשעתי' (ועיין ב"ש ס"ק פ"ט וצ'): (ב) ולהביא את כל זה לכלל יישוב בס"ד נעמוד על עיקרה של שמועה זו, ובספיקות וקושיות הנופלים בה כפי שיטות הפוסקים, (יבמות קט"ו) איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו טעמא דע"א מהימן משום דמילתא דעבידא לאגלויי הוא לא משקר ה"נ לא משקר או דילמא טעמא דע"א משום דהיא גופה דייקא ומינסבא והכא לא דייקא, ותרווייהו [העד והיא] אמרי בדדמי רש"י] ת"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וטבעה והשיא ר' נשותיהן על פי נשים, והא מים כמלחמה דמו ונשים אפי' מאה כע"א דמיין וקתני השיא ותסברא מים שאין להם סוף נינהו ומשאל"ס אשתו אסורה אלא ה"ד דאמרו אסקינוהו קמן וחזינוהו לאלתר וקאמרי סימנין דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין עכ"ה, וכתב הרי"ף דאע"ג דהכא בדוכתא לא איפשיטא בעיא מ"מ מסוגיא (קכ"א.) בההוא גברא דטבע בדגלת ואסקי' אגשרא דשביסתנא ואנסבה, רבא לדביתהו אפומא דשושבינא [משמע חד כגירסת הרי"ף ולפנינו איתא דשושביני לשון רבים] וכתב והיינו דווקא דאסקוהו ר"ל שטלטלוהו ממקום למקום שזה מורה על מיתה ודאית] וחזיוהו לאלתר ואמרי אשתמודענא דפלניא הוא אבל אי ל"ה אפי' מאה חיישינן דאמרי בדדמי, ומה שיש להעיר בסוגיא זו דלמאי דס"ד דמקשה דבנפילה במים בלבד הותרו הנשים, וזה מתבאר גם מהתו' (שם ד"ה והא) דלדעת הפשטן לא אסיק אדעתי' הא דאסקוהו והוה ס"ד דבטביעה לחוד הותרו נשי הת"ח ע"ש, וכך מבואר פשטא דסוגיא דהא פריך עלי' ותסברא מים שאל"ס נינהו, משמע דמעיקרא הי' סובר שהותרו ע"פ עדות הנשים שראו נפילתם לתוך המים, א"כ מאי בדדמי שייך בזה, הלא הנפילה במים ודאי ראו, ומאי דמיון יש לזה למת במלחמה שהמלחמה מספקת לנו מיתתו, משא"כ הכא דמדמי מים למלחמה הא לסברתו תיכף בנפילה למים הותרו הנשים ואם לא נפלו אין כאן לא מלחמה ולא עדות מיתה, וסבור הייתי לומר שסברתו היתה שהתיר רבי בעדות הנשים שעמדו עליהם עד שתצא נפשם וזה מוכרח לכאורה דהא פריך מים שאל"ס נינהו ומים שאל"ס אשתו אסורה משמע דפריך מיסוד מים שאל"ס שאסרו חכמים, וזהו בשהה העד עליו [אחר נפילתו] עד שתצא נפשו, דאל"ה אין זה ענין למים שאל"ס שאסרו חכמים רק מד"ת אסורה, אלא ע"כ מיירי שהעידו הנשים ששהו עליהם עד שתצא נפשם, ומהא פשיט שפיר דחיישינן דהאשה לא תידוק רק אחר הנפילה למי' ולא על השהיי', ואולי לזה נתכוונו התו' שזכרנו ע"ש וערש"א, מ"מ גם זה לא נהירא דסוף סוף מאי קא משני דאמרי סימנין ואסימנין סמכינן, דלמא ראו הסימנין קודם הטביעה, והשאר אמרו בדדמי, ואי מהימנינן להו, אכולה מילתא נמי להימנינהו ודוק:
שוב קשה קושיית הרא"ש על הרי"ף שפסק דגם בשני עדים בעינן אסקוהו וחזיוהו כו' דלא לימרו בדדמי, דאי גם בשני עדים חיישינן להכי אמאי אמר הש"ס דמאה נשים כע"א דמו דמשמע אי הוו כשני עדים לא אמרי בדדמי, ועיין ב"ש (ס"ק קמ"ג):
עוד הקשה הרמב"ן במלחמות אמאי לא פשטינן דע"א במלחמה מהימן מברייתא (יבמות קכ"ב.) בששים ב"א שהלכו לכרכום ביתר והשיאו נשותיהן ע"פ עכומ"ז א' מסל"ת והא אין לך שעת חירום גדול מזה, ומ"מ האמינוהו, ומה שתירץ הרמב"ן ז"ל דאכתי לא ידעו הברייתא, הרואה יראה כמה יש בו מהדוחק:
עוד תמהו הראשונים בהא דמסיק הש"ס דבעינן חזינהו לאלתר ואמרי סימנין אמאי בעינן תרתי, ונדחקו קצתם לפרש בדרך או אמרי סימנין ע"ש, וקצת הפו' כתבו לפרש דרבותא קאמר דאף בלאלתר בעינן סימנים:
ג ובהיתר ספיקות אלו נקדים לחקור גדר מלחמה זו שנסתפקו בה חכמי התלמוד מה היא, תמן תנינן (גיטין כ"ח:) שלשה דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו כו' על עיר שהקיפה כרכום ועל הספינה המיטרפת בים והיוצא לידון שהם בחזקת קיימין, אבל עיר שכבשה כרכום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים, ובירושלמי הביאו הרא"ש שם ועוד שלשה הוסיפו עליהם שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים] את שגררתו חי' וששטפו נהר ושנפלה עליו מפולת, ומבואר הוא בסוגיא דב"ב (דף קנ"ג) דספינה שאבדה ודומיהן רובן לאבד נינהו יעו"ש:
ומכאן אני תמי' על הט"ז (ביו"ד סי' שצ"ד ס"ק ב') שפסק דבמת לפנינו לא מוקמינן לי' אחזקת חי עד עתה, והביא ראי' מההיא דפסחים (צ"א.)
דמפקח את הגל ונמצא מת שהוא טמא מתחלתו, ולא מוקמינן לי' בחזקת חי, והוא פלא דהא מבואר הוא בהך תוספתא דבמפולת מעיקרא בספק מיתה מחזקינן לי', וכבר כתבנו מסוגיא דב"ב דכל הני רובן למיתה, ולהכי בנמצא מת מטמאינן לי' למפרע משעת נפילת הגל לפי שבנפילת הגל לא הוה לי' חזקה דחיותא, ומשנתינו היא (אהלות פ' ט"ז מ"ד) המפקח בגל אינו אוכל בדמעו, [פי' תרומה], ופירש שם הר"ש אפי' ספק חי ספק מת, והיינו מהאי טעמא, כיון דרובן לאבד, ואיך הביא הט"ז מזה לאדם העומד בחזקת חיים, ואין לנו בו דבר לספק במיתה מכבר ובאנו לדון עליו שמא מת רק מכח הא דהשתא מת לפנינו מנין לנו דלא מוקמינן לי' עד עתה אחזקת חיים דמעיקרא, והוא פליאה נשגבה לענ"ד, ומה ששוחטין עליו פסח בצירוף אחרים אף אחר שנפל עליו הגל וכתבנו דמהאי שעתא בספק מת קאי, היינו לפי שאם ימצא מת אין בזה הפסד ודוק, דאם ימצא מת יעלה הפסח בהכשר לשם שאר בני החבורה שנמנו עליו:
ד ונלפע"ד דהא ליכא למימר דמלחמה דשמעתין קאי אמלחמה כה"ג שרובן למיתה דבכה"ג ודאי לא איבעי לן שהרי בהני כיון דרובן למיתה ודאי איתרע חזקת אשת איש, וכבר נחלקו האחרונים גם בכל ספק שקול לדון דאיתרע חזקה דמעיקרא, ובנ"ד דרובא הוא לכ"ע נסתלקה החזקה, ומה דבאמת לא אזלינן בהו בתר רובא כבר תירצוה הריב"ש וש"פ [ואולי דהוה רוב שאינו גמור דלא אזלינן בתרי'] אבל מ"מ הא פשיטא דמרע לי' לחזקה, והנה דעת מהרי"ק (שורש ע"ב) דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים היינו לאפוקי מחזקה, אבל היכא דלא מפיק ליה מחזקה נאמן בה ע"א ככל איסורין שבתורה, ובמ"א הבאתי ראי' לזה מההיא דסוטה (ג' דתני דבר"י מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה, וביארתי דלאו טעמא דקרא קדריש אבל המכוון כפי מה שכ' התוס' בריש נדה וש"מ שכיון שקינא לה ונסתרה אתרע חזקתה, ולהכי ע"א מהימן, והכי משמע פשטא דסוגיא (יבמות פ"ח.) דפריך אנאמנות ע"א בעדות אשה הכא איתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים הרי מבואר דתרתי בעינן דבר שבערוה ואיתחזק איסורא, הא לא"ה ליכא לספוקי בה מידי דודאי ע"א מהימן כבכל איסורין שבתורה, ולפ"ז בהני דרובן למיתה ודאי ע"א מהימן מדינא כיון דאיתרע חזקת א"א, ולית לן לספוקי בטעמא דע"א מידי, דהני טעמי דמילתא דעלא"ג ודייקא [דמספק בהו הש"ס לענין בעיין בעד אחד במלחמה דתלי בהני טעמי כמבואר,] לא איצטרכו אלא לנאמנות ע"א שלא מן הדין, אבל בכה"ג פשוט דמהימן מן הדין בלי שום דיוק כלל, וע"כ דמלחמה דשמעתין מיירי במלחמה דלית בה רק חששא בעלמא למיתה, והכי מוכח פשטא דסוגיא (יבמות קי"ד:) דמדמי רעבון למלחמה, ואטו ברעבון נאמר רובן למיתה, וע"כ דאינו רק חשש מיתה בעלמא, ומינה נמי דמלחמה דכולה שמעתין בכה"ג מיירי:
וביסוד דברינו אלה [דבהני דרובן למיתה לא איבעי לן כלל דע"א מהימן] נסתלקה תמיהת הרמב"ן ז"ל אמאי לא פשיט לי' מכרכום ביתר שהשיאו נשותיהן ע"פ ע"א, דהתם הא עיר שכבשה כרכום הוה, דרובן לאבד, ודאי דע"א מהימן כמשנ"ת בס"ד ודוק היטיב, ולפנינו יתבארו עוד בירורן של דברים אלו:
אלא שלפ"ז תסתער עלינו לכאורה קושיא גדולה בסוגיין דפשיט משני ת"ח שהיו באין בספינה וטבעה, והא ספינה שטבעה ודאי מהני דרובן לאבד נינהו ושפיר הימנוהו רבי לנשים, ופשטא דסוגיא משמע שטביעת הספינה הי' דבר ידוע זולת עדות הנשים ולאו עלייהו סמכו בעיקר ענין טביעת הספינה, כדקתני מעשה בשני ת"ח שהיו באין בספינה וטבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים, משמע שהטביעה לא היתה על פיהן, וא"כ גם זולת עדותן היו הת"ח מאותם שרובם לאבד, וכבר התבאר דבהני אין מקום לחשש לא דייקא או בדדמי, כיון דמדינא ע"א נאמן, ומאי פשיט מינה לענין מלחמה שאנו עסוקי' ובאים דמיירי בגדר חשש מיתה בעלמא:
ה ויישוב לזה למדתי מהירושלמי, ולהיותו חסר הבנה אפרשנו לענ"ד וז"ל (ביבמות פט"ז ה' ה') אבד פלוני נהרג פלוני אינו בעולם, אבד פלוני אנא אומר רבך מן עלמא [נשמט מן העולם, פ"מ] נתרי פלוני אנא אומר אתרין פלוני מאכל [שנשר ולקח ממנו מאכל, פ"מ] אינו בעולם טיפח רוחי' עלי', והגאון בעל פני משה פריש בכולהו להיתירא, והדברים ופירושן מתמיהין, ומהו ענין שנשר ממנו מאכל להתיר בזה אשתו, ועוד שהירושלמי מקורו מהתוספתא, ושם גריס הגר"א אין מעידין עליו אכולהו תלת, וע"כ הירושלמי נמי לחומרא פשיט, ומ"מ הדברים מתמיהין דבנהרג פלוני למה אין מעידין עליו, ואולם לפי פירוש הירושלמי יש כאן טעות דמוכח דהא פריט תלת מילי והדר מפרש להו, ונתרי לא נזכר כלל, וע"כ ברישא במקום נהרג גרסינן נתרי וכ"מ גירסת בעל קרבן עדה, וכצ"ל גם בתוספתא, והנלענ"ד לתקן עוד קצת לגרוס נתרז במקום נתרי, וכן בפירוש נגרוס אתריז [ונתחלף בין נ' פשוטה לז'] והירושלמי חומרי חומרי נקיט דאף שלפעמים משמעות הלשון מיתה, מ"מ לפעמים נתפרש על ענין אחר, ולפיכך אין זו עדות, ומפרש אבד פלוני, אין זה מספיק להתיר, אנא אומר רבך מן עלמא, נשמט מאתנו אבל ישנו בחיים, [ועיין מכות כ"ד. מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים כו' ודלמא כאבידה המתבקשת ודוק] נתרז פלוני לפעמים ענינו אבדן החיים, ועי' סוטה ל"ו. וכל הרואה אותן מיד נתרז שענין ההוא אבדון כדמוכח מקרא דמייתי עלה, ועי' בויק"ר פ"א שעד שלא הוקם המשכן היו עו"ג שומעים הקול ונתרזים כו' הי' הדבור יוצא חיים לישראל וסם המות לעו"ג כו' הרי מפורש שלשון התרזה יורה לפעמים על המיתה] מ"מ יש לתלות זה לענין אחר אנא אומר אתריז פלוני מאכל, שממאכל נתרז. כמו אכלה כרשינין והתריזה וכדומה בש"ס, אינו בעולם אנו מפרשין להחמיר טיפח רוחי' שנשתגע ואיננו בגדר ישובו של עולם כמו שנקרא בלשון המקרא משומם והבן:
ו תו גרסינן התם שקעה ספינתו בים אתיא כהדא דתימר רבא בר זבדא בשם רב מעשה באבא סימי ששקעה ספינתו בים והוא לא הי' בתוכה והכא כן עכ"ל, המתבאר מדברי הירושלמי שיש לנו ספק אחר בספינה שטבעה שמא זה לא הי' בתוכה בשעת טביעה:
ואומר אני דהא דספינה שטבעה בים ודומיהן, דהוו רובן לאבד, היינו היכא דברור לנו שזה שאנו דנין עליו הי' בתוכה בשעה ששקעה, והספק הוא שמא ניצול אח"כ, וה"ה לכרכום וש"ד מה שאנו מחזיקין בהן לאבד הוא במקום שאין שם רק ספק הצלה, משא"כ היכא דמספקינן שמא לא הי' שם, הוא ענין אחר ופשיטא שאין לדון בזה רוב למיתה דהוה רק חשש למיתה [וההיא דכרכום ביתר משמעות הסוגיא שם שזה נודע זולת הגוי שס' אנשים אלו היו בתוך הכרכום עש"ה]:
ובזה יאירו לנו דברי הרמ"א בח"מ (ס"ס מ"א) מי שהיו שטרותיו בעיר שכבשה כרכום מסתמא הן בחזקת אבודים, והוא מתשובת מהרי"ק, ובד"מ רמי לה אתשובת הרשב"א שהביא הב"י דלא מחזקינן להו באבודים, ותירץ הרמ"א דהתם מיירי שאין ידוע שהיו שם שטרותיו, והן הן הדברים שבארנו בס"ד, דסתם כרכום הן בחזקת אבודים, אולם כ"ז היכא דבריר לנו שהדבר שאנו דנין עליו הי' שם, משא"כ היכא שאין זה ידוע לנו הוה רק חששא לאבד ודוק היטיב:
ז ומעתה נבוא לעומקא דסוגיין דפשיט משני ת"ח שהיו באין עם אבא יוסי בן סימאי בספינה, והרואה יראה דהיינו הך עובדא דירושלמי ושאבא יוסי נמלט אז כי לא הי' בתוכה בשעת טביעה [ודע דהירושלמי וענינו אישתמיטתי' להגאון בס' עצי ארזים (סי' י"ז ס"ק ק"י) שנשא ונתן לענין היתר הנשי ת"ח דסוגיין שהי' כאן ספק שהעלו שנים והא נטבעו שלשה היינו אבא סימאי, הוא חשב שגם אבא סיטאי טבע, והדבר מבואר ע"פ הירושלמי שאינו כן שהוא לא הי' עם הנטבעים כלל, שלא הי' בתוך הספינה בעת שטבעה] ומדמי הש"ס אדם הבא בספינה ושוב טבעה לנכנס במלחמה שכמה וכמה נהרגים וכדקאמר הש"ס ע"ז, איפשר בכל הני דאיקטול איהו אישתזיב, ובאמת אמרינן שנשמט מהמלחמה והלך לו, וה"נ טביעת הספינה ואנשים אשר בה דומה ממש להרוגי מלחמה, ואנו מסופקין על בעל האשה שמא נשמט מקודם מהספינה ולא הי' בתוכה בשעת טביעה, וכמו כן בעובדא זו דשני ת"ח שהיו בספינה וטבעה, ואנן מספקא לן שמא השני ת"ח לא היו אז בספינה, כמו שלא הי' בתוכה יוסי ב"ס בשעת הטביעה, ורבי התיר נשותיהן ע"פ נשים שהעידו שהת"ח היו בספינה בשעה שטבעה, וסליק אדעתן שראיית הטביעה יש בו די להתיר, דלא אסיק אדעתי' מים שאל"ס, אך הא בעי למפשט דהא מאה נשי' כעד אחד דמיין והיתירא דע"א ע"כ או משום מדעלא"ג או משום דדייקא האשה, ומוכח מהכא דלא חש רבי לדיוקא אע"ג דמים [ר"ל אדם הבא בספינה ושוב טבעה] כמלחמה דמי דהכא נמי תאמר האשה אפשר שבאי הספינה נטבעו ובעליהן שהיו ג"כ באים בספינה זו, נצולו שיצאו ממנה קודם שטבעה, ומדלא חש לה רבי והשיא נשותיהן, ש"מ דלא חיישינן לדיוקא, וא"כ ע"א במלחמה נמי מהימן, והוצרך הפשטן לדקדק דמאה נשים כע"א דמיין דבאמת למאי דסליק אדעתי' שראיית הטביעה מתרת ליכא שוב בסהדותייהו למיחש לבדדמי, דהא ראו שנפלו לתוך המים ומאי בדדמי שייך כאן, רק החשש הוא אי בעינן דיוקא דאתתא והיינו בניתרת ע"י ע"א כמו שבארנו, לכך הקדים דהא מאה נשים כע"א דמיין, ומ"מ התיר רבי על פיהן ש"מ דטעמא דע"א משום מילתא דעלא"ג, ונסתלקה בזה תמיהת הרא"ש על הרי"ף למאי איצטריך למימר מאה נשים כע"א דמיין, דהא גם בשני עדים שייך בדדמי דלפמש"נ יפה, הדבר עולה כהוגן, דלסברת הפשטן לא הי' כאן חשש בדדמי כלל ודוק, ודחי הש"ס ותסברא כו' שלא היה כאן עדות הנשים רק על הטביעה והא משאל"ס אשתו אסורה, אלא ה"ד דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר זה עדות מספקת להיתירן של נשי הת"ח, ואלו היו כאן שני עדים כשרים שוב לא בעינן מידי, אלא כיון שעדותן הי' ע"פ נשים, ס"ס תפשוט דלא בעינן דיוקא בע"א דהא נשים כע"א דמיין, ומסיים וקאמרי סימנין שהיו בת"ח אלו דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנין, וא"כ מצד הסימנין ידוע לנו שהיו שם השני ת"ח בשעת טביעת הספינה, ומ"מ בסימנין לחוד אין די להתיר, או דנימא דסוגיין ס"ל סימנין דרבנן ולא סמכינן עלייהו באיסור א"א, או אפשר דבאמת איירי שראו הסימנין קודם הטביעה, רק שברור לנו באיזה אופן שאלו הסימנים ראו בהם הנשים סמוך לטביעה, ולא יסתפק לנו אולי הכירו בהם מכבר, ודוק, וכיון שעכ"פ ע"י הסימנין נודע לנו שטבעו, שוב לית כאן חזקת איסור כמו שבארנו לעיל דבספינה שטבעה בים דרובן לאבד, ליכא חזקת איסור ומהימני הנשים בעדותן דאסוקינהו וחזינהו לאלתר, ושוב אין לנו דקדוק מכאן דהא עדות נשים הרבה כעד אחד ואי מהימן ע"א בעדות אשה משום דייקא, הא כאן לא תידוק, דמים כמלחמה דמי, שכבר נתבאר למעלה, דבליכא חזקת איסור עד אחד מדינא נאמן, בלא טעם עבידא לגלויי או דייקא, ונשים נמי מהמני כבשאר איסורי תורה שהנשים נאמנות בהם כמבואר בפוסקים, וע"פ עדותן זו בהכרת הנטבעים, התיר רבי נשותיהן, ומדוקדק בזה לשון הברייתא והתיר רבי נשותיהן ע"פ נשים, דמשמע דעדות הנשים הועיל' להתירן, ולא סימנים לחוד דלאו עלייהו קא סמכינן ודוק היטיב:
הג"ה ובזה נתיישבה קושיית מעכ"ת בשאלתו דהיכי פשיטו מעובדא דב' ת"ח הא לקמן קכ"ב.) ס"ל לרב אשי דצורבא מרבנן שטבע במשאל"ס אתתי' שרי' דא"א דסליק קלא אית לי', והתוס' שם כתבו דבאמת גם לדידן דלית לן דרב אשי, מ"מ קושטא הוא דרובא דצורבי מרבנן כי סלקו קלא אית להו וחיישינן למיעוטא, וא"כ דילמא רק בחששא כי האי דהוי אטו מיעוטא שרינהו רבי, ולפי דברינו יתיישב זה, דהא דאמרינן צורבא מרבנן כי סליק קלא אית לי', היינו היכא דסליק ממשאל"ס שטבע בהם דהוה המלטה בדרך פלא, משא"כ בהך דשני ת"ח שהספק הוא שמא לא היו שם, ואטו צורבא מרבנן היכא דאזיל קלא אית לי' ודוק):
ח ודעת הרי"ף דבעיין איפשטא מההיא דדגלת כמ"ש, ונלענ"ד דהרי"ף מפרש ע"כ דהשושבין לבדו ראה טביעתו והכירו שוב בהעלאתו מן המים [והכי דייק לי' לישנא דש"ס ואנסבה רבא אפומא דשושבינא משמע שלא הי' שם רק עדותו לבד] וראיתי להנוב"י (בסי' כ"ח וש"מ) שהכריח דע"כ השושבין לא ראה הטביעה רק אחרים העידו בסימנים שזהו האיש שנטבע לפני חמשה ימים והם לא היו מכירים מי הוא והשושבין העיד בהכרה שזה פלוני, ונלענ"ד פשוט דע"כ להרי"ף ליכא לפרושי הכי, דאם נאמר כן שטביעתו והעלאותו הי' ע"פ אחרים [מה שלא נתבאר זה בש"ס] אף אנו נאמר דשנים היו מעידין ע"ז שנטבע ועלה בסימנים אלו אלא שלא ידעו מי הוא, והשושבין מעיד לנו שהוא בעלה, כדברי הנוב"י] וא"כ מאי פשיט הרי"ף מהכא לנאמנות ע"א במלחמה, הא התם אם תידוק ויתאמת לה שהאמת כדברי השושבין שזה הנטבע הי' בעלה, שוב אין צריכה לדייק יותר שהרי מיתתו נתבררה מפי עדים, ואם לא יתודע לה שנטבע הוא, מה מלחמה שייך כאן שתסמוך על דברי העד, הא אין ידוע לה אם בעלה נטבע כלל, אע"כ דבאמת הרי"ף מפרש שגם הטביעה לא נודעה רק ע"פ העד, ושייך שפיר חששא דלא דייקא, לדעת גמר בירור מיתתו, רק תסמוך על העד כיון שיתודע לה שנטבע, כמ"ש הרמב"ן במלחמות ע"ש ודוק:
ט והפליאה שתמה הגאון בעל נוב"י ז"ל בסוגיא זו, עד שהוכרח לפרש בה שהשושבין לא ראה הטביעה, מדפשיט מינה הש"ס לענין שהה שלשה ימים, ואי איתא דעובדא הוה שהשושבין ראה טביעתו, א"כ מה מקום הי' לחוש לאשתני הא ממ"נ איתתא שריא, אם זה הנטבע לפני השושבין זהו שעלה, נמצא שבאמת שהה ג' ימים, הא ודאי הותרה האשה כיון שזה הוא, ואם נאמר שאחר הוא, א"כ הוא רק ספק שמא הוא אחר ג' ימים, והלא בזה רבו המתירין, ונתלה כי באמת הנטבע לפני ה' ימים עלה אז [כחשש משאל"ס דחיישינן דילמא סליק] וחזר ונטבע והרי מת ניכר לפנינו אלו תורף דבריו ז"ל, ולענ"ד אף לדעת האוסרין ספק ג' ימים תיקשי, אמאי הוצרך הש"ס להקדים דאסקוהו בתר ה' יומי, הא בלא"ה מספק אסורה שמא הוא אחר ג' ימים, ומצאתי שכן הקשה מוהרי"ט ח"ב חא"ע סי' ל"ג ע"ש:
י ומה שנלענ"ד ביסוד מחלוקת זה יתבאר לפנינו דבהנהו עובדי לכ"ע בספק ג' ימים הוה תלינן להקל, לכך הוצרך הש"ס לדקדק הקושיא מכח הא דטבעו קודם ג' ימים, והממ"נ של הנוב"י אינו כאשר יבא באורך בס"ד: ראשונה נלענ"ד לדון דלהאוסרין בספק ג' ימים היינו אם מצאו מת מוטל ואנו מסופקים בו שמא מת מכבר ומונח כאן יותר מג' ימים, אבל אם ברור לנו שלפני שני ימים לא הי' מונח במקום זה מת כלל, ועכשיו מצאנוהו לא מחמירינן לספק בו שמא מת מכבר במקום אחר לפני ג' ימים והובא לכאן, אלא מוקמינן לי' בחזקת חי עד בואו אל המקום הזה, ומינה אמינא לה דהא יסוד האוסרין הוא דאזלינן בתר שעת מציאתן כההיא דטהרות (פ"ה מ"ז) נגע באחד בלילה ואינו יודע אם חי אם מת ובשחר השכים ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמי' מטמאין שכל הטומאות כשעת מציאתן, והא עלה קתני בתוספתא, ומייתי לה בנדה (ד'.) כשעת מציאתן ובמקו' מציאתן, מבואר מזה דרק לענין אותו המקום מחזקינן למפרע, ואע"ג דדעת הרמב"ם (פי"ז מה' שאה"ט ה' ב') לפסוק כר' יוחנן דגם ממקום למקום תולין, והראב"ד שם כתב דבאותו כלי עכ"פ מחזקינן ממקו' למקום עש"ה] מ"מ יש להביא ראי' דבחזקה דחיות אזלינן בתרה, ולא מספקינן ממקום למקום, מההיא דתנן (כלים פ"ט מ"ג) השרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור טהור שאני אומר חי נפל ועכשיו מת, ואמאי לא מספקינן הכי בכל דוכתי בנמצא שרץ לתלות שהי' חי עד עכשיו, ומשנ' שלימ' שנינו (נדה נ"ו.) השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי המבוי הזה ולא הי' בו שרץ, ולא מטהרינן לי' שמא חי נפל וכמו שאנו עתידין לבאר עוד בס"ד, וההכרח לחלק דבאותו מקום ודאי מחזקינן למפרע, משא"כ בנמצא למטה מנחושתו של תנור ואנו מסופקין על השעה שהי' באויר התנור אם הי' חי או מת, הוה ממקום למקום [אף שהוא בתוך אותו כלי] מוקמינן לי' בחזקת חי, וסבור הייתי להכריח מכח ראי' זו לומר דבכה"ג מחזקינן לי' לודאי חי, שהרי בדין זה הרמב"ם מטהר לגמרי אפי' ברשות היחיד, אף ע"פ שפוסק דממקום למקום תולין כמש"ל, ע"כ דחזקת חיים בכה"ג עדיף לן למיחשבי' כודאי:
שוב ראיתי שזה יש לדחו', דלעולם אף ממקו' למקו' מספקי' במיתה למפרע, ומה שהרמב"ם מטהר כאן לגמרי הוא משום דהוה ספק טומאת שרץ צפה באויר שאינ' מונחת במקום [בשעה שעבר השרץ באוירו של תנור] והוא טהור, כדתנן בטהרות (רפ"ד) ומייתי לה (בנזיר ס"ד.) מקראי, ולהכי מטהרינן מספק, ולעולם יש לומר דאף ממקום למקום ספק חי הוא בנמצא מת אח"כ: (יא) אך מה שכתבנו לחלק בחזקה זו בספק ממקו' למקום ברור הוא, שהרי בתוספתא הביאה הר"ש (בטהרות פ"ד מ"ג) שנינו הי' השרץ תלוי בין הקורות נטף בו ונפל על בגדיו או על ככר תרומה טהור, ואם מצאו מת לפניו טמא ואם ראהו חי בין הקורו' אע"פ שמצאו מת לפניו טהור נח על כתיפו טמא, והרמב"ם (פט"ו מה' אה"ט ה' מ"ז) הביא תוספתא בענין כזה וז"ל היתה [החולדה[ מהלכת בו פי' בשרץ שבפי'] ונוגעת בככרות ספק חי ספק מת הרי הן טהורות בד"א בזמן שנטלתו והלכה לה אבל אם נמצא מת בפי' הרי אלו טמאות ראוהו חי בפי' אע"פ שמצאוהו מת בפי' הרי אלו טהורות עכ"ל, הרי נתבאר דבלא ראינוהו חי מחזקינן לי' לודאי מת למפרע דהא אפילו בטומאה צפה מטמאינן, ש"מ דכודאי חשבינן לי', וא"כ אמאי מטהרינן בההיא דשרץ שנמצא למטה מנחושתו של תנור לומר חי הי' ועכשיו מת אע"פ שלא ראינוהו חי מקודם, ע"כ מוכח דממקו' למקו' ספק הוא וקיל מנמצא מונח במקומו, ויש לדון בזה בספק ג' ימים להקל כמו שיבא לפנינו בס"ד, ומדברי התוספתו' הללו נתבארו לנו הלכתי גיברוותא מה שרבותינו האחרונים נ"ע נשאו ונתנו בהם הרב', עיין בט"ז יו"ד סי' שצ"ז ס"ק ב' ובב"ש י"ז ס"ק פ"ד ובח"צ סי' ג' ובנוב"י מ"ק חא"ע סי' ל"א מה שהעלו בזה, ואול' המתבאר מתוספתו' הללו דבראינוהו תחיל' חי ועכשיו אנו רואים אותו מת, כיון שהי' לו חזקה דחיות לפנינו ספיקא הוא למפרע לכל דבר, ולהכי בטומאה צפה שספיקה טהור מטהרינן, ובנח על כתיפו דהוה ספק טומא' מונחת מטמאינן:
יב ואולם בזמן הראותו לפנינו חי יש לדון הרבה דבתוספת' אההיא מתני' דטהרו' (פ"ה ז') בנגע באחד בלילה תני עלה מודים חכמים לר"מ בראהו חי מבערב שספיקו טהור שספק ר"ה טהו', מבואר דהראי' מהני דוקא בסמוך בראהו מבערב, ואולי יש לכוין כן גם בדברי התוספתו' שזכרנו דקתני ראהו חי בין הקורו', ובפי החולדה, דמשמע הכל בזמן סמוך וכן צידד בח"צ שם, אבל אם ראהו בזמן מופלג שוב מטמאינן למפרע במת עתה טומאה ודאית:
אך ראיתי שזה לא ניתן להאמר, שהרי משנה שלימה שנינו (בגיטין ע"ז:) כתבו לאחר י"ב חודש ונתנו לאחר י"ב חודש ומת אם הגט קודם למיתה ה"ז גט ואם מיתה קדמה לגט אינו גט ואם אין ידוע זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת, ועיין ר"ן שם דכיון דעתה הוא מת לא יהבינן ליה חזקת חיים, מבואר עכ"פ דאף בעבר זמן רב משעה שראוהו ספק הוא למפרע וזה ברור לענ"ד, וההיא דראהו חי בין אקורות צ"ל דלאו דוקא אזמן קפיד דהא לא קבע לו זמן אימת ראהו, משמע באמת אפילו לפני כמה ימים, והא דנקט בין הקורות היינו שלא יתחלף לו באחר ודוק, והא דנקט ראהו חי בפי חולדה דווקא הוא, ולא משום קירוב זמן הראי' נקיט לה, אלא דאם ראינוהו חי קודם שתפסתו החולדה ואח"כ נמצא מת בפי' באמת לא יהבינן לי' ספק חיות כלל כמו שיתבאר לפנינו בס"ד:
יג אמנם ההיא דנקיט ראהו חי מבערב צריך טעם ויישוב הגון, ומה שכתב בזה הגאון בענוב"י הוא דחוק ובלתי מתיישב כלל לענ"ד, והנה לשון מבערב הוא בלילה ממש, ומצינו כזה לשון הש"ס (שבת פ"ו:) מבערב לקו בכורות, [ואין רמז בזה לגזירת מעל"ע שכ' הנוב"י] ונתתי לבי ות"ל עלה בידי כוונה נכונה ע"ז בס"ד:
ויש לדקדק עוד קצת בלשון המשנה ובשחר השכים ומצאו מת למה נקיט דוקא בשחר אטו אם נודע לו בלילה שמת ישתנה דינו, והל"ל בקצרה ואח"כ מצאו מת, והנה התוס' בסוטה (כ"ח: ד"ה ברה"ר) תמהו על משנה זו ועל הברייתא השנוי' עלי' דמטהר ר"מ ברישא ורבנן בסיפא בראוהו חי מבערב] מפני שזה ספק רה"ר, אלמא דבין לרבנן ובין לר"מ אפי' בלילה חשבינן לי' רה"ר, והקשו מההיא דתנן פ"ח דטהרות דלילה חשוב לעולם כרה"י, והביאו עוד כן מהירושלמי דפלטיא בלילה חשיבא רה"י ע"ש באורך והניחו בתימא, ועי' היטיב בדברי הרע"ב והתוי"ט, במשנה דטהרו' פ"ח שנשאו ונתנו אם עבר עליו הלילה או קצתו אי מטמאינן גם לענין טומאת מת או רק לענין מדרס לחוד, ובאמת אין להוציא משם יסוד גמור לדינא, דהתם ספק הטומאה חששא בעלמא הוא, דלמא נגע בו טומאה, שלא ראינוה כלל, רק בתוס' הוציאו שעכ"פ זה יסוד דליל' ברה"ר חשיב רה"י לענין חששא דטומאה ודוק היטיב: ומה שנלענ"ד בישובו דלהכי מטהר ר"מ בריש' דס"ל דהוה ספק למפרע אע"ג דכל ספק רה"י טמא, הכא שאני, דבשלמא בכל ספק רה"י תיכף בהודעו לנו אסרינן לי' וגזה"כ הוא, משא"כ בזה, הא בלילה אע"ג דידע דנגע בזה ולא ידע אם חי אם מת, ודאי דטהור הי', דאוקי גברא אחזקת חי כ"ז שמיתתו לא נודעה לנו ודוק] ועיקר הספק נולד לנו בשחר כשמצאו מת והלא אז הוא רה"ר, וא"כ לא דמי כלל לסוטה, דהתם הספק נולד לשעתו במקום סתירה, משא"כ בזה שעד עתה טיהרנוהו, ורצונינו לטמאו עתה מחמת הספק שאירע, והא הספק נולד בשעה שהוא רה"ר, ולהכי מטהרינן לי' דבין אי אזלינן בתר שעת נגיעה בין אזלינן בתר שעת הולד הספק טהור הוא, ודוק היטיב כי הסברא נכוחה למבין בס"ד, ולהכי דקדק התנא ולשחר השכים ומצאו מת שאז הוא רה"ר, משא"כ אם הי' נודע לו בליל' שמת, הי' ר"מ מטמא דהוי ספק טומא' ברה"י (וכבר כתבנו דממשנ' דטהרו' דמטמאינן בעבר עליו הלילה או מקצתו, אין ללמוד לדינא, דמטמאינן התם אף שמצא ביום דהתם חששא בעלמא הוא, וגם בפשוטו הא בלילה שהי' אבוד ממנו נולד לו הספק שמא נגע בטומאה, ומקרי נולד הספק בלילה, משא"כ בנגע באחד בלילה ודוק] וזו היא שיטת ר"מ:
אמנם לרבנן יתבאר הענין יפה דודאי חזקת מקום זה עדיפא מחזקת מקום אחר, כמו שהוכחנו במישור לעיל, ודבר מבואר הוא שאף באותו מקום עצמו כל שנשתנה דינו מקרי כמו מקום אחר, וכאותה ששנינו (טהרות רפ"ו) מקום שהי' רה"י ונעשה רה"ר וחזר ונעשה רה"י כשהוא רשות היחיד כו' וס"ל לרבנן דאם לא ראהו חי מבערב אפי' ראהו חי מבעוד יום נמצא יש לו חזקת חיים ממקום רה"ר, ובשחר נמצ' מת אף שהוא אז ג"כ רה"ר מ"מ ס"ס לא עדיפא חזקה קמייתא מבתרייתא, והוי ספק טומאה ברה"י וספיקו טמא, אבל אם ראהו חי מבערב שאז יש לו חזקת חיים ברה"י, והלא בשחר נמצא מת שאז הוא רה"ר שפיר אנו דנין בזה לטהרו ממ"נ כיון דחזקת חיות עדיפא מחזקת מיתה, ולהכי מודו רבנן דטהור ודוק היטיב בכ"ז:
וביותר ביאור נלענ"ד במחלוקת ר"מ וחכמים, ולהכריח עוד דדוקא נקט ר"מ ובשחר השכים ומצאו מת, שנסתפק לו הדבר ביום אם הוא טמא או טהור ולא בלילה כמש"ל, ע"פ סוגיא דב"ב (קנ"ג) דפליגי התם ר"מ ורבנן בש"מ שחלק נכסיו בצוואת ש"מ ואח"כ עמד, והוא אומר ש"מ הי' ויכול לבטל נתינתו והמקבלים אומרים בריא הי', קאמר ר"מ אם בריא הוא עתה בעת שבא לדון על הדבר עליו להבי' ראי' שש"מ הי' כו' וחכ"א המוציא מחבירו עליו להביא ראי', והמקבל צריך להביא ראי', ובגמרא שם אמרינן ולטומאה במחלוקת, דתנן הבקעה בימות החמה רה"י לשבת ורה"ר לטומאה, בימות הגשמי' רשות היחיד לכך ולכך, ומתבאר שם בפרשב"ם ובתוס' ע"פ הירושלמי דאם נכנס לבקעה בימות הגשמי' ובא לשאול בימו' החמ' או איפכא, לר"מ אזלינן בתר שעת שנשאל על ענינו, אם בא בימו' החמ' מטהרי' אע"ג שכניסתו הית' בימו' הגשמי' [שאז הית' רה"י] וספיקו טמא, מ"מ כיון שבא לדון על ענינו בימות החמה שהיא רה"ר, מטהרינן כדין ספק טומאה ברה"ר, וכן איפכא, כי היכי דבמתנות ש"מ אזיל ר"מ בתר שעה שדנין עליו, ולרבנן אזלינן בתר זמן המאורע ע"ש היטיב בתוס' ובירושלמי שם, והשתא נתגל' לנו ביתר ביאור טעם מחלוקתן דלר"מ כיון דבשחר שאז הוא רה"ר נודע לו ספיקו, אע"ג דנגיעתו היתה בלילה שאז הי' לו דין רה"י, מ"מ הא לדידי' אזלי' בתר שעת הדין וידיעת משפט המאורע, ואלו נודע לו בלילה הי' טמא מספק דהא ספק טומא' ברה"י הוא, אבל כיון שבשחר מצאו מת, אזלינן בתר השתא, ולכך ר"מ מטהר, ומעתה רבנן נמי לטעמייהו אזלי, ובלא ראהו חי מבערב מטמאין דאזלי בתר שעת המאורע כדעתם בב"ב לענין בקעה כמו שנתבאר, אבל אם ראוהו חי מבערב, דהשתא הוי חזקה אלימתא כמו שביארנו, אזלי רבנן בתרה ומטהרין, כדאזלי התם בתר חזקה דממונא דאלימא טובא, ודוק היטיב כי נכון הוא בעה"י [ודברי רבא שאמר שם דאם עברו עלי' ימות הגשמים שוב לעולם היא רה"י אינם שייכים לכאן ודוק] ויצא מכלל דברינו דין מחודש לרבנן דאם הי' המאורע ביום בר"ה שנגע באחד ואינו יודע אם הוא חי או מת ואח"כ מצאו מת הי' טהור גם לרבנן, דהוה ספק טומאה בר"ה ממש, וכן לר"מ יצא דינים מחודשים ע"פ דברינו, ה' יאיר עיני להבין דברי חכמים:
יד עלה בידינו דכל שראינוהו חי מעולם ועתה נודע לנו מת הוה ספק למפרע, ונתבאר עוד מהתוספתו' שזכרנו דבלא הוחזק בחיים לפנינו אע"ג דודאי הי' חי פעם א', מ"מ כיון שסוף החיים למות, והרבה מתים ישנן בעולם, אין זה חזקה, וכיון שמצאנוהו מת מחזקינן לי' מת למפרע בודאי, דהא כל שרץ הי' תחילה בחיים עכ"פ, ומ"מ בנמצא לפנינו מת, מחזיקינן לי' למת למפרע לטמא ודאי, שהרי אף בטומאה צפה [שספיקה טהור] מטמאינן כמשנ"ת בתוספתא, [ומה שתמה בענוב"י שם מחזקת כשרות דבהמה ושארי חזקות, דמוקמינן להו ודנין עליהן אע"פ שלא הוחזקו לפנינו, שאני התם שאין כל בהמ' סופה להטרף, ואין כל פנוי' סופה להנשא בהכרח, וכן שארי חזקות, אבל כל החי סופו למות, ודוק] ונתבאר עוד מהתוספתא חלוק ברור, בין הוחזק חי לפנינו, אז חשיב חזקת חיים, אף שהנוב"י דחה בשתי ידים סברת הב"ש דיש חלוק בין מי שהוחזק לפנינו, ובין מה שאנו דנין חזקתו בלא ראינוהו, והלא בתוספתא מפורש החילוק כן לדינא, ויתבא' מזה לענין דינו של הט"ז לגבי אבילות שהספק הוא על אדם שהי' ידוע לנו ומוחזק לפנינו בחיים, ועכשיו נודע לנו שמת, ספק גמור הוא, ודינו למ"ד אבילות יום ראשון דאורייתא ודאי חייב להתאבל, ולמ"ד דרבנן פטור מספק ודוק, [וממה שפסק בש"ע שם ביו"ד דבתרי ותרי אין מתאבלין אין הכרח לדין זה דשם מוקמינן לי' בחזקת חי גם עתה ודוק היטיב] ודע דבתשו' בשטים ראש (סי"ש פ"ה) פסק בפשיטות דלענין אבילות אם הוא ספק תוך ל' או אחר ל' אין מתאבלין ע"ש שהאריך קצת, וכדאי הוא לסמוך עליו בדבר שנחלקו רבותינו האחרונים ז"ל [והוא שבארנו בעה"י:
טו אמנם לענין ספק ג' ימים במצאו הרוג שפיר כתב הב"ש שם [והוא כמתנבא בתוך הבית אף שלא הביא התוספתות שזכרנו] כיון שהספק הוא אם הוא ראובן שהי' לו חזקת חיים לפנינו, או שמא אחר הוא שלא הוחזק בחיים לפנינו, ובכה"ג הא מחזקינן לי' מת למפרע כמשנ"ת, בזה החמירו הרשב"א ודעימי' כי למה לנו לאורעי חזקת חיים המעולה, היינו באדם שראינוהו בחיים, הלא נדון בפשיטו' דאחר הוא, שלא הוחזק בחיים לפנינו, ואשתהי ואשתני, ודע שמדברי הרמב"ם שזכרנו יש ללמוד עוד ענין מחודש דאף בשרץ בפי החולדה דהוי ודאי בכלל הנהו דיהבינן עלייהו חומרי חיים וחומרי מתים דלא גרע מגררתו חי' דירושלמי שהבאתי לעיל (ובתוספתא דטהרות פ"ד תניא שרץ בפי חולדה ומהלכת על ככרות של תרומה ונגע ספק חי ספק מת רבי מטמא שחזקת שרצים מתים בפי חולדה וחכמים מטהרין וכ"ל דחכמים משוו לה ספק ככל גררתו חי' ולהכי מטהרין דהוי ספק טומאה צפה ודוק) מ"מ בראוהו חי מתחלה בפי' אף שעכשיו הוא מת לא מחשבינן לי' מת למפרע, ומה שכתבנו לעיל דבנפל עליו גל ונמצא מת מחזקינן לי' מת למפרע היינו משום שלא ראינוהו חי אחר נפילת הגל: ואחרי ההצעות הללו, נבאר בס"ד טעם האוסרין בספק ג' ימים וטעם המתירין, ואח"כ נבא לכלל יישוב שמועתינו בעה"י ברווחא, והנה טעם האוסרין פשוט הוא כי מאחר שנתבאר דבאדם אחר שלא הוחזק בחיים לפנינו מחשבינן לי' מת ודאי למפרע כל מה שנוכל, א"כ בנמצא מת לפנינו מנין לנו שזה הוא אותו שהכרנוהו וידענוהו בחיים שהיתה לו חזקת חיים לפנינו כמ"ש באורך, שמא אחר הוא, וכיון דאחר הוא כבר מת לפני ג' ימים ונשתנה עד שנדמה לנו בהכרתו לבעלה של זו, אולם סברת המתירין יש לומר כי מאין לנו להכחיש הכרתינו וכיון שלמראה עינינו הוא בעלה של אשה זו נשפוט שהכרתינו אמיתית וכ"כ מפורש הרשב"א בחי' ביבמות בדף קכ"א ע"ש, ואין לומר זה מת כבר קודם ג' ימים ואין לנו הכרה בו, זה אינו שכיון שזה הוא הידוע לנו אין לנו בו חזקת מיתה למפרע, ואנו מחזיקין אמיתת הכרתינו כל שאין לנו דבר לבטלה ודוק, משא"כ במי שודאי מת קודם ג' ימים שוב בטלה הכרתינו ממנו:
ומעתה נבאר הסוגיא בס"ד בין לשיטת האוסרין ובין לשיטת המתירין, והנה לשיטת האוסרין לא הי' מקום להקשות בפשוטו (למאי דלא אסיק אדעתי' דמיא צמתי'] איך אנסבוה הא הוה ספק ג' ימים, שהרי הנוב"י בעצמו כתב שם שהעלוהו שלא במקום נפילתו, והראינו פנים מסבירות דממקום למקום לא אמרינן מת למפרע אף במי שלא הוחזק בחיי' לפנינו [ואף שכאן במים הוה רוב למית' ובזה מחזקינן למפרע בכל גוונא, מ"מ הא על נפילת המים גופה אנו דנין מתי היתה, וע"כ הי' תחילה ביבשה ולא מחזקינן למפרע] וכיון שכן אפילו נדמה שאחר הוא מ"מ יש ספק מתי מת ולא נודע לנו ביטול הכרה בו, שפיר הוה אמרינן שתולין שהוא תוך ג' והכרתינו קיימת, משא"כ השתא כיון שזה טבע לפני ה' יומי, ואף אם תאמר שזה הוא מ"מ הודינו שאין לנו הכרה בו, וא"כ מנין לנו, שמא אחר הוא לגמרי שג"כ כבר עברו ה' ימים ונדמה לעינינו לבעלה של זו:
וכן יתבאר גם לשיטת המתירין, שכבר הודענו שכל עיקר יסודם לקיים הכרתינו, וכאן שנטבע לפני ה' ימים כבר בטלה הכרתינו ממנו, אף אם נחשוב שזהו שנטבע מ"מ [לס"ד דהש"ס דבמיא נמי משתנה אחר ג' ימים] כיון שגם לדעתינו אין לנו הכרה בו, דהא נשתנה, וכל שאין לנו יסוד ההכרה, לא נוכל להעמיד הדבר נגד חזקת חיים, ע"פ הדברי' שכתבנו, ושוב נסתפק באמת שמא אחר הוא, ודוק היטיב בכ"ז כי הדברים נכוחים בס"ד, באופן שנתבררו הדברים ודברי הראשונים קיימים, (וכבר כתבנו שהוא מוכרח גם לשיטת הרי"ף] שהשושבין ראה הטביעה ועל פיו הותרה, והממ"נ של הנוב"י דחינו בטוב טעם בעה"י:
טז ואני תמי' מאוד על הנוב"י ז"ל דאוקים עובדא דדגלת באורחא רחיקא כי האי שאחרים ראו איש נטבע בסימנים והכירוהו בסימניו בעלייתו מן המים מה שלא נזכר זה בש"ס כלל, והלא כל הראשונים תמהו והקשו על ר"ת דס"ל דבגופו שלם מעידין אף אחר ג' ימים, והוקשה לראשוני' עליו מסוגיא זו דדגלת דמאי פריך הש"ס אינהו כמאן עביד דלמ' גופי' שלם הוה, והמרדכי תירץ דהוה פסיק' להו שלא הי' שם אלא פ"פ כו' ולא מחוור זה בעיני הרשב"א ויתר הראשוני' דכל כה"ג הוה להש"ס לבאר, והלא דרכו של הנוב"י יותר רחוק' ובלתי מבוארת בש"ס, ומנ"ל להש"ס בקושייתו שהשושבין לא הי' בשעת טביעה, דלמא הי' שם ושפיר הותרה בממ"נ: ואם באנו לידי מדה זו להמציא אופני' בעובדא דא דדגלת נוכל עוד להסביר ג"כ דהשושבין ראה הטביעה אף לפי סברת הממ"נ של הנוב"י לפי מה שהוכחנו לעיל במישור דבראה אחד עובר בספינה ושוב נטבעה הספינה אף אם לא ידענו אם הי' שם בשעת טביעה מדמי הש"ס למלחמה דאמרי בדדמי כשנ"ת, וא"כ נוכל לומר דעובדא הכי הוה שהשושבין ראה את פלוני עובר בספינ', ושוב נטבעה הספינ' ואדם אחד בתוכ' אך לא ידענו אם הוא פלוני או שמא יצא פלוני ממנה לשעתו והשושבין ראה טביעת הספינה שזה נקרא ראה המלחמה כשנ"ת, ואולם אין בזה סרך התרת האשה כי כבר כתבנו שזה אינו רק חשש מיתה, [אך מ"מ השושבין יאמר בזה בדדמי דכמלחמה דמי והיא הוכחת הרי"ף] ושפיר דייק הש"ס דמתירין גם אחר ג' ימים, דהא השושבין לא הכירו כלל בשעת טביעה, והי' לנו לחוש שמא אחר הוא שנטבע ונדמה צורתו אחר ה' ימים לפלוני, ושפיר מתיישב הש"ס בזה ושיטת הרי"ף ודוק היטיב:
יז עד כה טרחנו ביישוב הסוגיו' ועתה נעמוד בעה"י על דעת הפוסקים, הנה להרי"ף איפשיטא בעיין מעובדא דדגלת. ואול' לדעת הרא"ש והטו' נלענ"ד דליכא פשיטות' מהת' כלל, שהרי תורף האיבעיא הוא אם הטע' בע"א משו' עלא"ג או משום דייקא, והא כה"ג איבעיא להו בש"ס (יבמו' צ"ג) בע"א ביבמה מהו דאי משום עלא"ג שריא, ואי טעמא משום דדייקא לא שרינן יבמה ע"פ ע"א, ורבא פשיט התם מסברא דמהני וההוא מרבנן אותיב עליו, והנה שיטת הרי"ף והרמב"ם דאיפשיטא בעיא דהתם כדרבא, והרא"ש שם פסק דנשארה האיבעיא בספק משום דיחויא דההוא מרבנן, ולפ"ז לדעת הרא"ש ליכא למפשט מידי, מהא דאנסבוה רבא בעובדא דדגלת ע"פ ע"א, דהא רבא לטעמי' דע"א מהימן משום מדעלא"ג, ולהכי מהימן לדידי' גם במים אע"ג דכמלחמה דמו, אבל לדידן דמספקא לן התם גם כאן ישאר בספק זה ודוק היטיב, [ומ"מ אין לחוש לזה לדינא כפשטא דפסק הש"ע דבקברתיו ע"א נאמן במלחמה והכי פסקינן בש"ע סי' קנ"ח גם לענין יבמה דע"א מהימן וכדעת רוב הפוסקים:
(הג"ה ויש לי בענין הזה הרהורי דברים לענ"ד, הנה דעת הרשב"א והריטב"א ונ"י ועוד שארי מפרשים דבעיות אלו בע"א ביבמה וע"א במלחמה וע"א במקום קטטה דתלי להו הש"ס אי טעמא דע"א משום דעבידי לגלויא או משום דאשה דייקא כולם שוים, וכל שנפשטה הבעיא אחת מהם ממילא איפשטו כולם, ותמהו מזה על הרי"ף דבע"א ביבמה וע"א במלחמה פשיטא לי' ע"פ סוגיית הש"ס דע"א מהימן בהו, ומ"מ בע"א במקום קטטה כתב דלא איפשיטא האיבעייא, ומ"מ טעמו ז"ל נכון ויתבאר אצלינו במ"א בע"ה], והרא"ש לענין בעייא דע"א ביבמה כתב דנשארו בתיקו, וטעמו ז"ל דאע"ג דרבא פשיט התם מסברא מ"מ הא דחי לי' ההוא מרבנן, ובבעייא דע"א במלחמה קצת מרבותינו האחרונים ז"ל דקדקו דאיהו כמי ס"ל כשיטת הרי"ף דנפשטה האיבעייא מעובדא דדגלת דאנסבה רבא אפוטא דשושבינא, ואי הוה ס"ל להרא"ש כן קשה לענ"ד דהא הרא"ש ושאר פוס' בפ' כיצד הרגל (סי' ט"ז) פסק כרבה לגבי דרבא אע"ג דבכל דוכתי קי"ל מאביי ורבא ואילך הילכתא כבתראי [ואי האי כללא איתי' גם במאי דפליגי אביי ורבא עם רבם, נמצאו סתירות בדברי הרא"ש וכבר דברו מהם האחרונים ז"ל] משום דשבקינן פשיטותא דקמאי מקמי ספיקי דבתראי, והרמב"ן ז"ל במלחמות הביא סעד לזה מסוגייא דכתובות (ל"ט:) לענין בא עליה ומתה ע"ש היטיב, ומעתה יקשה לנו כיון דרבא פשיטא לי' בעובדא דדגלת דטעמא משום מלתא דעבידא לאגלוי', ונאסר כסברת הרשב"א ושאר מפרשים דסברות בעיות אלו שוים, א"כ מה בכך דדחי ההוא מרבנן פשיטותא דרבא בע"א ביבמה ונשארה האיבעייא בספק לסתמא דש"ס מ"מ איך שבקינן פשיטותא דרבא מקמי' ספיקא דש"ס, ודחוייא דההוא מדרבנן אינה אלא לענין פשיטו' האיבעייא ההיא דע"א ביבמה, אבל אינו עבין לסתירת היסוד דכאן דע"א מהימן משום מלתא דעבידא לאגלויא, וצ"ע בכל זה ודוק היטיב.):
יח וע"פ האמור למעלה ניישב תחלה דברי הטור וז"ל בסעיף י"ז, אין מעידין עליו אא"כ ראה אותו תוך ג' ימים למיתתו בד"א שהי' ביבשה אבל אם הי' במים אפילו שהה שם כמה ימים מעידים עליו שהמים מעמידי' אותו שלא ישתנה צורתו והוא שראוהו מיד אחר עלייתו מן המים עכ"ל וז"ל בסי' א' ראוהו שנפל למי' שאל"ס אין מעידין עליו שמא יצא לצד אחר ואם ע"א מעיד ראיתיו מיד אחר שהועלה והכרתיו ע"י סימנין שהיו לו בגופו נאמן אבל אם אינו אומר שהכירו ע"י סימנין אלא ע"י טביעת עין אינו נאמן בד"א שראהו העד שנפל שם אומר בדדמי ואמר שהוא הוא אפילו אינו ברור לו ולפיכך אינו נאמן אא"כ ראהו מיד אחר שהועלה ומכירו ע"י סימנים אבל אחר שלא ראהו שטבע נאמן אפי' לא ראהו מיד אחר שהועל' ואפי' בט"ע בלא סימנים עכ"ל, וכבר כתבנו למעלה מה שטענו עליו באיזה אופן כתב לעיל שיראוהו מיד אם במי שראה הטביעה הא בעינן נמי סימנין, ועוד איך יפרש עובדא דדגלת דמסיק שם הש"ס וה"מ דחזי בשעתי' ולא מדכר סימנין, ועוד נוסיף לקח בדקדוק לשונו של הטור שלמעל' בסעיף ט"ו בהזכירו ענין סימנין כתב ז"ל יכולין להכירו כו' או ע"י סימני' מובהקי' שיש להם בגופו, עכ"ל דקדוק לשון להם משמע שהסימנים ידועים להעדי', ואולם בס"ק א' והכרתיו ע"י סימנין שהיו לו בגופו, משמע שהסימנין הם ידועים לכל שהיו בגופו, דלפי ענין דלעיל הי' לו לכתוב שהעד אומר הכרתיו ע"י סימנין שהיו לו בגופו, וכ"ז לא בא במקרה אבל במכוון ברור כדעתן של ראשוני' הרחבה:
יט ובירורן של דברים לענ"ד כך הם דעדים המעידים על מי שהועלה מן המים ולא ראו טביעתו כלל, נמצא שעדותן הוא באיסו' תור' צריכין להעיד מיד ובשני עדים ודאי לא בעינן סימנין כלל, עי' ח"מ ס"ק נ"ה שכ"כ וכ"כ רבי' מהפו' בשיטת הטור, אך בס"ק א' במי שנטבע במשאל"ס שכבר יצאנו מאיסור תור', בזה יש חלוק במי שראה הטביעה אם בא להעיד הכרתו אחר שהועלה חשבינן לי' כמעיד על איסור תורה, וכבר כתבנו שלדעת הרא"ש והטור הנמשך אחר שיטתו לא נפשטה האיבעיא דע"א במלחמ' וחיישינן לטעמא דדייקא, ולהכי כמו דבסוגיין (קט"ו:) כדבעי הש"ס לדחות הפשיטות מעובדא דשני ת"ח אמרינן דאמרי סימנין ולאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנין, ולכך הצריך הטור גם בע"א המעיד על ההכרה סימנין כי היכי דאנן לאו עלי' נסמוך אלא אסימנין, ודקדק בלשונו ע"י סימנים שהיו לו בגופו דמשמע שהסימנים ידועים לנו כמ"ש לעיל, ולפי שבאמת אסימני' לחוד כל שאינן מובהקין לא סמכינן לגמרי, אבל כבר ביארנו לעיל בפי' הסוגיא דעכ"פ ע"י סימנים יצאתה האשה מחזקת איסור ושוב הע"א נאמן בהכרתו לכ"ע לכך הצריך בע"א גם הכרה עם סימני' שאינם מובהקין, כללו של דבר החמיר בע"א המעיד לאחר שהועלה הנטבע ממשאל"ס [אע"פ שנטבע בעדים] כיון שראה הטביע' כמעיד על איסור תורה, וכ"ז פסק הטור ע"פ שיטתו בסוגיין דע"א במלחמה, שהוא ז"ל מפרש הסוגיא דטביעת הת"ח הי' ידוע זולת עדות הנשים, וכבר נודע דעת הרבה מהראשונים דבטביעה לחוד במשאל"ס יצאתה האשה מאיסור תורה אף שלא שהו עליו כדשת"נ, עיין בספר חמדת שלמה שהאריך, והנשים העידו רק על העלאתן מן המים והכרחן, ומסיק הש"ס דבעינן חזיוהו בשעתי' וסימנין, משום דהנשים ראו ג"כ הטביעה והן הן דברי הטור ודוק, אבל אם לא ראה הטביעה והאשה כבר יצאתה מאיסור דאורייתא ע"י עדי הטביעה, שוב נאמן ע"א להכירו אחר העלאתו אפילו לא ראהו מיד ואפי' בט"ע לחוד כשנ"ת בס"ד:
ובאמת לא נפלאת הוא היסוד הזה אשר אחר שיצאתה האשה מאיסור דאורייתא בעדות הטביעה שוב מעידין על הכרתו אחר שהועלה מן המים אף לבתר דאישתהי דבדרבנן אפי' אישתהי מעידין, ואולי הוא לכ"ע כמו שנבאר לפנינו בע"ה רק במי שראה הטביעה מחמרינן דבעי חזי' לאלתר וגם סימנין בעינן להכרתו לקצת פוסקים [בע"א וכדומה] ובזה מבוארין דברי הרא"ש יבמות פ' ט"ו סי' ג' בפשוט' שכתבו וז"ל וירא' הא דבעינן ואסוקינהו קמן וחזינהו לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה דהוה אמרי בדדמי ר"ל דאם יעידו אחר דאישתהי, חיישינן דאמרי בדדמי בהכרתו] דכיון שראו שנפלו למים בדבר מועט יאמרו שאלו הם שנפלו למים אבל מי שלא ראה הטביעה ומצא שמת ואמר שמכירו בט"ע לחודי' [פי' אפי' אישתהי דהשתא נגרעה הכרתו בט"ע ואלו הי' לו בו סימנים שפיר הי' מעיד אפי' לבתר דאישתהי אם הם סימנים שאין עשוים להשתנות] אבל זה שאין לו אלא טב"ע לחוד מ"מ נאמן] ואין מדקדקים אחריו ואותן שראו הטביעה [פי' ומחמרינן בהו דבעינן חזיוהו בשעתי' אף על גב דהוי משאל"ס דרבנן] היינו משום דאמרי בדדמי וכן פי' ר"י הא דבעינן הכא סימנין ולא סגי בט"ע לחודי' היינו משום דראו הטביעה, ואמרו בדדמי עכ"ל, והק"נ שם רצה להגיה בתחלה וחזינהו לאלתר בסימנים ע"ש באורך, והרואה יראה כמה הוא מהדוחק שאם מתחילה כל פלפולו לחלק בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו לענין סימנים לחוד, הי' לו לכתוב אח"כ וכן פי' ר"מ שהרי דברי הר"י הם ככל דבריו שכתב למעל' [לפי גי' זו של הק"נ] ולמה הוצרך להאריך ולכתוב מחדש דברי הר"י בחנם מה שכבר כתב, אבל הרואה יראה שדבריו ז"ל הם בלי חסרון שתחלה הוא מפלפל אם צריך חזיוהו לאלתר לאותם שלא ראו הטביעה ולזה דקדק וכתב אבל מי שלא ראה הטביעה ומצאו שמת ואמר שמכירו כו', משמע כל אימת שמצאו בין לאלתר בין אישתהי, וכתב אח"כ וכן פי' ר"י לחלק כן בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו לענין סימנים כו' ע"ש ודוק, ובפרט שהאור כ"כ בפירוש ואיהו הוה ידע במילי' דאבוהו טפי מינן, [ומה שכתב הרא"ש וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל היינו לענין עיקר החדוש לחלק בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו ודוק היטיב] ודברי הר"י הם בתוס' בסוגיין (קט"ו ע"ב) ד"ה וקאמרי סימנין שכ' וז"ל אבל ע"י טב"ע אין להאמינם דאמרי בדדמי ובדבר מועט יאמרו שאלו בעליהן של אלו עכ"ל, והיינו ע"כ לפי שראו טביעתם לכך בדבר מועט ידמה להם שאלו הם, אבל בלא"ה מאין ידמה להם על אלו יותר מעל אחרים ודוק, ודע שעיקר יסוד בדדמי בסוגי' זו פי' התוס' רק לענין הכרה זו אחר שהועלו מן המים כיון שראו טביעתם שייך בדדמי גם בעדים, אבל לעיל ע"א בעיקר האיבעייא, אי מים כמלחמה דמו למאי דלא אסיק אדעתי' ענין ההכרה אחר שהועלו כתבו התוס' דבעדים לא שייך בדדמי, כמבואר בדבריהם בביאור בד"ה טעמא דע"א, משום דהתם לא שייך להם דבר לטעות בו ע"ש היטיב, ומ"ש שם בד"ה והא מים דכמלחמה דמו, השתא ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראו שהעלום מהמים לכך אמרו בדדמי עכ"ל וטרחו רבותינו האחרונים ז"ל בהבנת דבריהם דהא לעיל כתבו דלא שייך בדדמי אלא באשה הניתרת, אבל לא בעדים המעידים, ולכך הגיהו קצת פו' בדבריהם, ולכך אמרה בדדמי, ר"ל דקאי על האשה הניתרת בעדותם שהיא תאמר בדדמי, ולענ"ד אין צורך להגיה שדבריהם ז"ל הם בסוגייא זו בעובדא דשני ת"ח שהתיר רבי נשותיהם, ועל נשותיהם של הת"ח שטבעו כתבו התוס' יאמרו כלומר שהם יאמרו בדדמי ולא דייקי אחר בירור מיתת בעליהן ודוק היטיב בכ"ז:
ומעתה לא תקשי מידי מעובדא דדגלת שמסיק הש"ס התם וה"מ דחזי' בשעתי' ולא הצריך סימנין, דהא כל עיקר שהוצרכנו לסימנין הוא לדעת הרא"ש והטור דבעיין דע"א במלחמה לא אפשטא, אבל התם אליבא דרבא אזלא הסוגיא, ולדידי' ע"א מהימן משום עבידא לאגלויי ולא חייש לדייקא מש"ה לדידי' לא בעינן סימנין ודוק:
כ ומתוך מה שכתבנו יתיישבו גם דברי הרא"ש על הדרך שביארנו דברי הטור ואין צורך לכפול הדברים וכמו שהארכנו למעלה, אבל האמת יורה דרכו דע"כ לדעת הרא"ש והטור הא דמסיק הש"ס בסוגייא דדגלת וה"מ דחזי' בשעתי' לא קאי אעובדא דרבא כלל כמו שנבאר בעה"י, ואעידה לי עדות נאמנה ע"ז דהאי וה"מ דחזי' בשעתי' לא קאי אעובדא דרבא, מדברי הרי"ף בסוגיין, שאחר פשיטות האיבעיא מעובדא דדגלת כתב וה"מ היכא דקאמר אסקוהו לקמן [זה עדות על בירור המיתה כיון שטלטלוהו] וחזיתי' לאלתר ואשתמודע כו' וכדאמרינן בעובדא דדגלת ואסקוהו אגישרא וכדאסיקנא בהך עובדא דשני ת"ח, הרי דמעובדא דדגלת לא הביא רק יסוד אסקוהו, ואמאי לא מייתי נמי מינה דבעינן לאלתר, ע"כ דלאו עלה איתמר בסוגיין, ואני תמי' מאוד על רבותי האחרונים נ"ע שנסתפקו בדעת הרא"ש בעובדא דדגלת אי מיירי בראה הטביעה אי לא, דאי לדעת הרא"ש עובדא דדגלת מיירי בראה הטביעה, א"כ מנ"ל כלל חילוק זה בין ראה ללא ראה, ואמת הדבר שהרא"ש בסוגיין העיר בסי' ג' ממה שנהגו להתיר נשי אנשים שטבעו כו' אפילו לאחר כמה ימים, אבל לא בשביל זה נמציא החילוק מדעתינו, והעד לזה סיום דברי הרא"ש ולמאי דפרישית שיש חלוק בין אותם שראו הטביעה לאחרים ניחא, מבואר שזה פירוש בפ"ע אינו נמשך מיישוב המנהג: אבל כוונתו לענ"ד כך היא כבר כתבנו בפתח דברינו דרש"י מפרש האיבעיא דע"א במלחמה בין לענין דיוק האשה ובין לענין דמיון העד, והרי"ף פשיט תרווייהו מעובדא דדגלת, וכבר כתבנו שלדעת הרא"ש לענין דיוק האשה אין ראי' מעובדא דרבא בדגלת, דרבא לטעמי' דס"ל דע"א משום דעבידא לגלויי, כדס"ל כן בע"א ביבמה כמש"ל, ואנן להלכה מספקא לן, אמנם לענין חשש בדדמי לגבי העד כתב המאור לחלק דדוקא מי שראה הטביעה יש חשש בדדמי, ועובדא דדגלת מיירי שהשושבין לא ראה הטביעה [ולא ס"ל הדקדוק שכתבנו לעיל לשיטת הרי"ף מהא דאנסיבה אפומא דשושבינא, ומפרשים שרק ההיתר הי' ע"י השושבין ודוק] והוסיפו הפוסקים דמי שלא ראה הטביעה מעיד אפי' שהה אחר העלאתו, ולפ"ז הא דמסיק הש"ס וה"מ דחזי' בשעתי' ע"כ לא קאי אעובדא דדגלת ודוק היטיב:
והמעיין בלשון הרא"ש בהאשה בתרא סי' ג' יראה לעיין שא"א להלום כוונה אחרת בדברי הרא"ש, והנני מעתיק לשונו בקצרה ואבארו בעה"י והא דאמרינן אין מעידין אלא עד ג' ימים ה"מ ביבשה אבל במים אפשר ששהה כו' דמיא היכא דליכא מכה מצמת צמתי לגוף כדאמר בההוא גברא דטבע בדגלת כו' בתר ה' יומין, וה"מ דחזו לי' בשעתא דאסקוהו כו' עכ"ל וא"א לפרש כלל בלשונו, וה"מ דליהוי קאי אעובדא דרבא דהא בעובדא דרבא חד הוה והוה לי' למימר דחזי, אבל לשונו נמשך למעלה ולבאר דין העדות וקאי באמת אעדות שני עדים, ודבריו אלו הם דברי הטור בסעיף י"ז שכתבנו למעלה וביארנום יפה בס"ד עיין עליהם ודוק, והכי נמי מצינן לפרושי בש"ס, דהאי וה"מ מילתא באנפי נפשה היא לעדים דעלמא והוא מתבאר יפה למעיין ומעמיק בסוגי':
העולה מתוך דברינו שהרא"ש והטור והנמשכים אחריהם ס"ל דבלא ראה הטביעה לא בעינן חזיי' בשעתי', ויישבנו יפה כל הסתירות שהקשו עליהם האחרונים, באופן שיש לנו שני עמודים נכונים המסכימים בהיתירא דאתתא שאנו עסוקין בענינה:
כא ויש לדון עוד להתירא בזה אף לדעת הרי"ף והרמב"ם אף שהם ז"ל לא ביארו לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה, מ"מ למה שדקדקו הנוב"י והגאון בעה"ג בהא דנקיט אין מעידין אלא עד ג' ימים לבבא בפ"ע דלא קאי ארישא היכא דיש סימנין בגופו ובכליו דכיון דבסימנין יצאה מאיסור תורה שוב מעידין אפילו אחר ג' ימים, ולפ"ז למאי שהכריעו האחרונים דאשתהי בעלייתו מן המים לא גרע מאחר ג' ימים, ומאחר שהאשה זו בודאי יצתה מאיסור דאורייתא דהא אין בה כ"א חשש משאל"ס דרבנן, א"כ יש לדון דאף לדעת הרי"ף והרמב"ם מעידין באשתהי:
ובעיקר הדבר אם נחשוב נ"ד לאשתהי מסתפקנא, כיון שהראשונים שהעלוהו הניחוהו פניו למטה לתוך המים אולי זה לא מקרי אסקוהו עיין בק"ע (סי' רמ"ט) מה שהביא משום תשו' רשב"א שאם הניחוהו על החוף במקום שגלי הים מגיעים ומציפים עליו מים כל שעה מצמת צמת לי', ואף שבנ"ד נתפחה צורתו, אולי כל שהכירוהו לא קפדינן ע"ז, עיין בק"ע (סי' שנ"ג) ועדיין צריך אני להתלמד בכ"ז:
וראש יסודי המתירין בנ"ד הוא ר"ת דס"ל דבגופו שלם מעידין אף לאחר ג' ימים, וכבר כתבו האחרונים שלא נדחו דבריו כמו שהעיד הב"ש בס"ק ע"ז, ואף שנתפח בפניו מ"מ כיון שהכירוהו בט"ע של הגוף מעידין עליו לדעתו ז"ל, וכ"ש בנ"ד שיסוד איסורו מדרבנן משאל"ס כדאי הם ר"ת והתוס' והרא"ש והטור אשר בכל אלו היתר העלובה מבואר כמשנ"ת בס"ד, זולת מה שצידדנו בזה גם להרי"ף והרמב"ם והנמשכים אחריהם:
ובדבר סימני האצבעות אם הוא סימן אמצעי או גרוע מי יתן פלס ומשקל וערך לכל סימן, ולפי הענין שאמרו, שהי' אצבעותיו כמו שהם אצל תינוק ראוי לחשבו לסימן אמצעי, ומצאתי להרד"ך בתשובה בית י"ד שהעידו שם על סימן כזה ממש ומדבריו שם חדר א' נראה שחשבו לסימן אמצעי עכ"פ שכ' שיש שם ג' סימנין,, והיינו ע"כ בהצטרפות סימן זה ע"ש היטיב ודוק, וכבר העצה יסוד נאמן הגאון בענוב"י ז"ל וכל הבאי' אחריו הסכימו על ידו דבמשאל"ס מהני סימן אמצעי:
כב עוד עלה בדעתי לדון לפני רבותי להיתירא כבנ"ד ע"פ סוגיא דבכורות (מ"ו:) אר"ל פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה מ"ט יכיר אמר רחמנא [והכירא ליתא אלא בפרצוף פנים רש"י] ור' יוחנן אמר אפילו לנחלה דפדחת נמי הוי היכרא רש"י] ופריך הש"ס מהא דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, וכתיב נמי הכרת פניהם ענתה בם, ומשני דבעדות אשה החמירו רבנן, ואב"א יכיר לחוד [דלא כתיב פנים הוי פדחת היכר, רש"י.] והכרת פנים לחוד עכ"ה, ויש לתמוה לכאורה דאטו בעדות אשה כתיב הכרת פנים, וסוף סוף מאי משני אהא דאין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם, וראיתי לאיזה אחרוני' ז"ל שהשיאו צורת השמועה לענין אחר, דודאי לענין היכירא בעינן פ"פ וקרא דיכיר אלידה קפיד רחמנא, ולא ידעתי להלום דברים אלו, דהא ר"ל ור' יוחנן בהכי פליגי כפרש"י אם זה חשוב הכרה, וגם רש"י דקדק בפירושו באב"א דהיכא דלא כתיב פנים הוי פדחת היכר, משמע דמ"מ היכר בעינן, ולפ"ז יש לתמוה מ"ט לא מהני באמת פדחת לחוד בעדות אשה כין דהוי היכר, אמנם רש"י ז"ל ביבמות תירץ זה במכוון וז"ל (ק"כ. ד"ה הכרת) הכרת פניהם ענתה בם העידה בם אלמא אין עדות בשאר הגוף אלא בהיכר פנים עכ"ל, מבואר מדבריו מדבריו ז"ל דמתיבת ענתה יליף הש"ס דעדות לא הוי אלא בהכרת פנים, ובהכי מתיישב סוגיית הש"ס (חולין צ"ו.) דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא לא קטלינן לי' ואלו אמרי אית לן טביעת עינא בגווי' קטלינן לי' עכ"פ, וכבר תמהו רבותינו ז"ל האחרונים מ"ט באמת לא קטלינן בסימנין למ"ד סימנין דאורייתא, ולפמ"ש טעמו של דבר מבואר ברש"י ז"ל דלענין עדות גזה"כ הוא דבעינן הכרת פנים דהיינו ט"ע ולא סימנין [ובאמת לפ"ז הי' מקום לתמוה על הא דשקיל וטרי הש"ס בב"מ ובש"ד למ"ד סימנין דאורייתא באבידה, מהא דתנן אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו, ומאי קושיא הא במקום חזקה לא מהני סימנין, וע"כ עיקר מו"מ של הש"ס הוא דכיון דסמכינן אעדות פסולי' ואמלתא דעבידא לאגלויי ש"ט דלא בעינן רק בירור הדבר לאמתו ועיין בגיטין ע"א. דמדמה הש"ס עדות אשה בכתב להכרת בכורה עיין תוס' שם ודוק, ולא מתורת עדות, א"כ מ"ט לא מהני סימנין ואכמ"ל]:
כג והנה לענין הכרת בכורה הדבר מבואר שאין כאן דין עדות בהאי קרא דיכיר, תדע שהרי אפילו חי' נאמנת על הכרת בכורה (קדושין ע"ד.) והרי אשה אינה בגדר עדות וכמו שהאריך בזה רש"ל בפ"ק דב"ק דלאו מדין עדות נאמנת אלא של החזיק הדבר במקום ספק הכל נאמנים, וע' היטיב בירושלמי (סוטה פ' וא"ו ה"ב) מבואר הענין הזה כל הצורך [ואפילו לדידן דקי"ל כר' יהודה (קדושין פ':) דאפילו מוחזקין באחד שהוא בכור נאמן האב לומר על אחר שהוא בכור, ואע"ג דממילא פסיל נמי לקמא בעדותו זו כיון שאינו בכו, ואע"ג דהוה מוחזק לן בכשרות א"כ עדותו הוא נגד חזקה, מ"מ הא אין זה ענין להכרת בכור זה שנאמר שע"י הכרה זו מרעינן לחזקה, דהא לר' יהודה אפילו אעובר נאמן לפוסלו, והוא שלא על ידי הכרת בכורה, וא"כ אין הכרה זו גורמת להפקיע החזקה, דלפסול הבן האחר הוא בלא"ה נאמן ודוק, והי' מקום לפלפל בזה לדעת הלכות גדולות (הובא ברא"ש ב"ב פ"ח סי' כ"א) דס"ל שאינו נאמן להעביר חזקת בכו הבכור אא"כ אומר על תינוק בין הבנים בכור הוא, ובזה יש מקום לדון דהא ע"י הכרה זו דוקא מפקיעין החזקה ודוק, אמנם אין זה נוגע לפרושא דסוגיין, דהא מרי' דהאי דינא הוא ר' יוחנן, ואיהו ס"ל (בב"ב קכ"ט:) כרבנן דר' יהודה דאינו נאמן נגד החזקה, ולדידן דקי"ל כר' יהודה נמי נימא דהא אנן לא קי"ל כהך דה"ג ודוק היטיב בכ"ז]:
ולפ"ז הדבר מבואר דלענין בכור דלא בעינן עדות שפיר חשיב פדחת לחודי' הכרה, משא"כ בעדות אשה להשיאה שכל דין עדות אינו אלא ע"י הכרה בפ"פ כמו שנתבאר:
ומעתה יש מקום לדון דבמשאל"ס שכבר אין בה גדר דבר ערוה שנצטרך עדות ככל עדיות שבתורה כמו שנתבאר לעיל בארוכה, וא"כ לא חמירא דא מהכרת בכורה דהוה מילתא דאורייתא ודי בה בהכרת פדחת, והכא נמי דכוותה ודוק, ובדבר מה שנמצא קצת שינוי בהגדת הנפטר משפחתו, נלפענ"ד כי אם יחקורו במקום מולדתו ואין שם אחר זולתו, ולא יצא מהעיר, יש לדון להקל, כי אולי אמר זה דרך התפארות או שאר טעם שנודע לו, אבל בגוף הענין אם יודע כנ"ל שהוא הוא שהי' בקאטרינסלאוו אין מקום להחמיר. את כל זה חזיתי לדון לפני רבותי גדולי הדור ה' יאשרם, וכבר מלתי אמורה בפתח דברי כי חלילה לי לתקוע עצמי להורות בענין זה, ואת אשר יצא מאת גדולי הדור אותו נשמור, והי"ת יאיר עינינו במאור תורת אמת, ויציב גבול אלמנה, שוממה על בעל נעורי' ועגונה, מחכה שובה לבצרון בצאת לאורו דינה, וחרבותי' יתקוממו ביתה יבנה, אלה דברי העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל:
כעת יצא לאור ספר חדש תשו' בית דוד, שם בסי' כ"ג נשא ונתן בענין עגונה זו, ולא אאריך מה שכביר מצאה ידו בזרוע עיונו לרחק ולקרב בשיטות הפו' רבותינו נ"ע כדעתו הרחבה, כי אני מה להכריע דבריהם ז"ל הלואי אזכה להבינם, ובמה שכתב לתמוה עלי שחשבתי הכרה זו לאחר שנשתהה, ואצלו הדבר פשוט שכיון שהי' פניו מונחים בתוך המים לא מקרי אישתהי, הנה גם אנכי כתבתי כן בסי' כ"א לתשובתי זאת רק כתבתי כמסתפק לפי שאין דרכי להכריע מדעתי וסברתי, גם בענין אם שייך הכרה אחר שנחפתו פניו שנמשכתי אתר דברי רבותינו שקדמוני, והוא הרעיש ע"ז כי התחקה על שרשי הדברים בתשו' רשד"ם שלא כן כוונתו, ספר ההוא איננו אתנו, וכבר הודה בעצמו אחר הרעש בקול דממה דקה, שמ"מ יש מקו' להתעקש שם ולפרש כמו שפי' הבית מאיר ותשו' חמדת שלמה, ודעתם ז"ל ישימו לפנינו המעקשים למישור, ובאמת דבר זה לשיעורין נאמר דאטו נאמר שאדם שנתפח פניו לאיזה סיבה מן הסיבות שוב אין הכרה ועדות עליו, לכל עדיות שבתורה, דלענין עדות הכרה בטב"ע בעינן ולא סימנים, כמבואר בחולין (צ"ו ע"א) היתכן שנצריך בזה טביעת עינא דקלה וכדומה [וגם י"ל שאין הקול אלא בגדר סימן על האדם ודוק] כללו של דבר הכל לפי הענין וההכרה, ומ"ש לפרש שדרך הגוף לתפוח אבל לא הפנים, דבר זה צריך הכרע בחכמת הטבע ואנחנו נדע: