אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן פב

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן פב

שו"ת עמודי אור

וואלקאוויסק:

נשאלתי על אורות הבחור מק"ק פלוני שנשא אשה בחוקת בתולה, וג' שבועות אחר החתונה ילדה בן, ונבדקה ואמרה לאיש פלוני אנכי הרה, שהיתה משרתת אצלו, ונסעה עם בנה אל הבועל והודה בפני' ובפני שנים זולתה, שהולד הוא ממנו, ונתן לה דמי מינקת ונתנה הנז' את בנה למינקת, וכעת הבעל שנשאה שואל להורות לו אם רשאי להיות עמה ע"פ רתה"ק, כי אם מותר לו להיות עמה בלי הפרשה, לא ימאס בה:

והנה באמת בה"ר עלה בדעתי למשוך ידי מזה בהיותי צעיר לימים וענינים כאלה נעשים תמיד ע"י גדולי ישראל דפקיעי שמייהו וגם כי מה לנו לחוש לתקנתן של פרוצות, והתירו של רמ"א שהקיל במופקרת לא שייך בנ"ד שנכשלה באיסור ע"פ מקרה, אך שבתי וראיתי כיון שכל עיקר תקנת חז"ל בזה הוא בשביל הולד, ובעו"ה בימינו אלה הוחזקו פרוצו' כאלו לסבב לילדי זנוניהם העברתן מן העולם, וגדול עונם האחרון מן הראשון, וכבר העיר גם בתשובת צמח צדק, שראוי הי' לגדור בזה, ויותר הי' נאות להרחיק הולד ממנה לגמרי, ואם כי חז"ל אמרו לא עבדי נשי דחנקן בנייהו יישב זה שם דהיינו בנייהו בכשרו' ולא ילדי זנונים, דכסיפא להו מילתא, וביותר כי מה יעשו חכמי הש"ס שאין דורותינו האלה דומין יפה, והרבה דכיוצא בזה נשתנו, שהרי מדינא דגמרא האומרת לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פני' בפני בעלה, וכתבו הפוסקים נ"ע דבזמן הזה שגברה החוצפה ליתא לחזקה זו, ובאמת לפי טוב הענין בזמנינו אם לא נתירנה לישב תחת בעלה, בעבור הילד יש לחוש בזה מאוד ר"ל, לזאת שקלתי בדעתי העני' כי מצוה רבה היא לעיין בתקנתה, וצור ישראל יצילנו משגיאות וינחיני בדרך אמת:

א וביסודו של דין זה הנה דעת הר"ש הזקן הובא בתוס' יבמות (מ"ב.) וכתובו' (ס':) שאיסו' מינקת אינו אלא באלמנה דמשעבדא להניק משא"כ גרושה דלא משעבדא, ור"ת תמה עליו ונדבר בקושיתו אח"כ, וגם בדעת הר"ש מצינו דעות שונות שהתוס' ועוד רבים מהפוסקי' הזכירו משמו רק היתר גרושה מניקה, ואולם הרא"ש ביבמות פ"ד כתב שהר"ש התיר גרושה מעוברת ומניקה, וע"ז יש לתמוה לפענ"ד מההיא דסוטה (כ"ד.) דתנן מעוברת חבירו ומינקת חבירו לא שותות ולא נוטלות כתובה דברי ר"מ [דר"מ לטעמי' דס"ל שאסור' עליו איסו' עולם] ושם (כ"ו.) בבריית' מסיים בה מעוברת ומינקת עצמו או שותה או לא נוטלות כתובה, ופירש"י דאשמעינן דלא אמרינן לא לקטלי' לולד, והתוס' שם הביאו ע"ז סוגיא דערכין (ז') דדרשינן מקרא במעוברת היוצאת ליהרג שאין ממתינין לה עד שתלד, דה"א דולד ממונא דבעל הוא ולא נפסידנו קמ"ל, וביאר בזה המל"מ (פ"ב מה' סוטה ז') דכאן כיון שהבעל משקה אותה ובי' תליא מילתא, וכיון דאיהו לא קפיד אממוני' יכול להשקותה עתה, ולזה מורה לשון הרמב"ם שם שכ' מעוברת ומניקה מקנא לה ומשקה כמות שהיא, והמל"מ שם כתב דמעוברת חבירו [לדידן דקי"ל כרבנן דפליגי עלי' דר"מ וס"ל דמשקין אותה] צריך להמתין עד שתלד דהא ממונא דחברי' הוא [והכא ליכא קרא לרבויי] והשתא אם איתא לדעת הר"ש דגרושה מעוברת ומינקת חבירו שריא, תקשי אמאי נקט ר"מ רק שתי חלוקות, מעוברת חבירו ומעוברת עצמו, הא איכא לדידי' ג' חלוקין בדבר, דאלמנה מעוברת חבירו לא שותה ולא נוטלת כתובה, ובנשא גרושת חבירו מעוברת משקה אותה אחר שתלד, ומעוברת עצמו משקה אותה כמות שהיא, ומדלא מפליג בהכי ר"מ כלל, ע"כ דבאמת אינן אלא שתי חלוקות, דאלמנה וגרושה מעוברת חבירו שוין הן:

עוד הקשה ר"ת על שיטת הר"ש הזקן דהא לס"ד דסוגיא יבמות (מ"ב.) טעמא דמעוברת משום דחסא ובזה ודאי אין חילוק בין אלמנה לגרושה, ואף למסקנא דהדר בי' מהטעם, ומפרש דטעמא משום דסתם מעוברת למניקה קיימא, מ"מ מהדין לא הדר בי', ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' צ"ה מ"ש בביאור קושייתו של ר"ת] ובאמת לפי מה שפסק הרמב"ם פי"א מה' גירושין לפי המסקנא טעמא דמעוברת משום דחסא, נשארה ראי' זו ביותר תוקף דהא ודאי גם למסקנא לפי טעם זה מעוברת גרושה אסורה וממילא ה"ה למינקת: ובאמת גם בפשוטו איני מבין לכאורה הא בברייתא (יבמות שם) סתמא קתני לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו, ונהי נמי שנדחוק עצמינו לומר לפי שיטת הר"ש דגרושה מינקת אינה בכלל מינקת חבירו כמ"ש רבותינו האחרונים נ"נ, כיון דלא משעבדא לי' מ"מ ודאי מעוברת גרושה מעוברת חבירו נקראת, וכיון שלא הוציאה בברייתא זו מכלל האיסור מנ"ל לחלק:

הן אמת שנגד זה לכאורה לישנא דברייתא כתובות (ס.) מניקה שמת בעלה לא תתארס כו' מורה כשיטת הר"ש דלדעת ר"ת הוה לי' למינקט שנתארמלה או שנתגרש' דכה"ג הוא שיטת הש"ס במשניות וברייתות בכ"ד:

ב וביישוב כ"ז נשים פנינו תחילה לדעת הרמב"ם שהביא טעם דחסא הנדחה בגמרא, ואחרי העיון יפה יש הפרש ושינוי גדול בין דברי הרמב"ם בטעם זה למה שפי' בו רש"י ע"פ סוגיית הש"ס, ונקדים הסוגיא שם, היכא דקים לן דמעוברת היא תנשא אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית, גזירה שמא תעשה עוברה סנדל, א"ה דידי' נמי אי למ"ד במוך במוך אי למ"ד מן השמים ירחמו מן השמים ירחמו ה"נ כו' אלא משום דחסא שממעכו בשעת תשמיש דחס' לשון לחוץ שלוחצו רש"י] א"ה דידי' נמי דידי' חייס עלוי' הכא נמי חייס עלוי' [שאין אדם מתכוין להרוג הנפש רש"י] אלא סתם מעוברת למניקה קיימא דילמא איעברה ומיעכר חלבה וקטלה לי', א"ה דידי' נמי דידי' ממסמסא לי' בביצים וחלב כו', והמתבאר מדברי רש"י שטעם דחסא לפי הס"ד הוא שיהרגנו במתכוין, וע"ז דחו דה"נ חייס עלוי' שאין אדם מתכוין להרוג נפש, ואולם הרמב"ם כתב בה' גירושין שם בטעם איסור מעוברת שמא יזיק הולד בשעת תשמיש, שאינו מקפיד על בן חבירו עכ"ד, מבואר מלשונו זה שאינו מקפיד אם יוזק ממנו אבל לא שיזיקנו במתכוין, והנה באמת לפענ"ד דברי רש"י בפירושו בזה מוכרחים לפי סוגיית הש"ס דלכאורה קשה לר"מ דס"ל יבמות (י"ב:) שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה, ומבואר בסוגיין שהמוך מצילה מחשש עיבור שני, שאם תשמש במוך שוב ליכא חשש סנדל, ולמה לענין מניקה לא הציל המוך דמ"מ חיישינן שתתעבר, ודוחק לומר דבמעוברת א"א לתקן יותר משימוש במוך משא"כ במניקה תקנו שלא תנשא מפני חשש זה, דלא משמע הכי בסוגיא, ועוד דבאמת במשמשת במוך ליכא חשש עיבור כלל כמבואר בכ"מ בגמ'] והנלענ"ד דבשלמא במעוברת ודאי יהיו שניהם זהירים לשמש במוך דמה תועלת יש לו או לה במה שיעשו העובר סנדל, משא"כ במניקה חששו שירצה למהר עבורה מחדש להרבות זרעו, ולא ישמש במוך, ובדידי' ממסמס לי' בביצים וחלב, משא"כ בחברו יש חשש סכנה, אלא דאכתי קשה הא לענין דחסה מסקינן דאדחברי' נמי חייס, וא"כ ה"נ ודאי חיים עלי' לשמש במוך כדי שלא יתעכר חלב הנקתו, אלא שדבר זה באמת גרמא בעלמא ולא חשיב עבירה לאינשי, ושפיר חיישינן לי' וזהו כוונת רש"י בטעם דחסה דחייס עליו שאין אדם מתכוין להרוג נפש, משא"כ לענין עיכור החלב דהוי רק גרמא חיישינן ודוק:

ג' ואולם לכאורה יקשה דאכתי אמאי אודחי טעם דחסה, נהי נמי שאין לחוש שימעכנו וילחצנו בכוונה, מה"ט שאין אדם מתכוין להרוג נפש, מ"מ עדיין ניחוש שמא יוזק הולד בסבת שלא ידקדק להזהר בזה, ושלא בכוונה הא ודאי חיישינן שהוא ישמש כדרכו, ולא יתכוין להרוג הולד, ומ"מ ממילא יוזק שלא בכוונתו, והנראה לפענ"ד דהך סוגיא כולה לפרושה להך ברייתא אתיא, והך ברייתא לישנא דר' מאיר הוא לעיל (שם ל"ו:) דאמר יוציא ולא יחזיר עולמית [ולא זכיתי להבין בזה דברי רבינו עקיבא איגר בתשו' שם שכתב להוכיח דברייתא זו כר' יוסי אתיא, והא מבואר בסוגיא זו דלא כן הוא, והוכחתו מלא ישא נדח' דהא ר"מ נמי נקט לא ישא] ולמסקנ' דשמעתין דטע' מעוברת משום דלמניקה קיימא, מבואר הוא דבמעוברת גופה ליכא איסורא, והוקשה לו להרמב"ם ז"ל דתינח לר"מ דס"ל יוציא ולא יחזיר עולמית משום קנסא אוסרה עליו באיסור עולם, להכי קיי"ל לדידי' דיוציא תיכף אף קודם הלידה, דלא עדיף קודם הליד' מאחר כ"ד חודש דליכא חשש הנקה ומ"מ באיסור' קיימא, משא"כ לרבנן דלית להו קנסא במינקת חבירו, וכ"כ הרשב"א בחידושיו ביבמות (ל"ו:) ואמרינן יוציא בגט ולא יפריש, [משום דבהפרשה חיישינן שיבא עלי' כמ"ש הרשב"א שם] דרבנן לא קנסו בזה כלל [ובזה מיושב קושיית המל"מ (בפ"ב מה' סוטה ה' ח') על הרמב"ם שפי' דלר"מ איכא ביאת איסור במעוברת חבירו, ולרבנן פסק דמשקין אותה, אע"ג דהוא ז"ל ס"ל דכל ביאת איסור אפילו דרבנן אע"פ שיש לה היתר לאחז"מ מיקריא ביאת איסור לענין סוטה, ובאמת ניחא דלרבנן כיון דלא אסרו רק משום תקנת ולד תו לא מקריא ביאת איסור כיון דאין אסורה מחמת עצמה, משא"כ לר"מ שאוסרה לעולם, אף בהסתלק תקנת הולד, מיקרי ביאת איסור ודוק) א"כ תיקשי בנשא מעוברת חבירו למה יוציא עתה, נכופנו להוציא כשתלד, [וכ"כ בהדיא רבינו עקיבא איגר שם, דלמאי דאידחי טעם דחסא הוה שרי לקיימה עד הלידה ע"ש] לזה המצי' הרמב"ם דטעם דחסא לא אידחי בסוגי' זו רק לר"מ, אבל לרבנן נשאר טעם דחסא אף לפי המסקנא, וביאור הדברים דבאמת יש לחוש שלא יקפיד ושלא בכוונה ימעכנו כמ"ש, אלא דביאור חשש דחסא לענ"ד דודאי איסור זה להמית העובר הרי הוא ככל איסורי תורה, וכמו שהאריך בזה החו"י בתשו' (סי' ק"מ) דהא גדול איסור זה מהשחתת זרע, שהוא איסור גמור מה"ת ע"ש שהאריך, ועל כל אדם מועל [זולת תקנת חכמי' לקיום הנפש] להזהר שלא לעבור על דברי תורה, ועיקר מה שדנו בזה צורך לתקנה שלא ידחוס הולד, יש לבאר, דבאמת בכל האיסורין קי"ל דבר שאין מתכוין מותר, והכא נמי מצד איסור שיש על איבוד הולד, יש לדון שהמשמש כדרכו ואינו מתכוין להזיקו [וגם פ"ר אינו כמבואר] אינו עובר מה"ת אם יתמעך הולד, לכך הוצרך הרמב"ם לתקנת חז"ל בזה, שחששו לקיום הנפש, פן יקראנו אסון באופן האמור שלא יחוש הבעל על ולד דלאו דידי', וכיון שאינו עובר עליו בלי מתכוין ימעכנו [אבל דידי' חייס ויהא נזהר יפה] אבל כל זה הוא לדידן דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר, אבל ר"מ דס"ל לפי המתבאר מסוגיא דבכורות (ל"ד. ועי' תוס' שם ד"ה אילימא) דדבר שאין מתכוין אסור, א"כ כמו שאין אדם מתכוין להרוג נפש אפי' עובר במעי אמו, הכי נמי כיון שעובר עליו אף בלא מתכוין, ודאי יזהר בזה שלא ידחסנו אפי' בלא כוונה, כיון דלדידי' מתכוין ושאין מתכוין שוין, ולפי מה שבארנו יפה דהסוגיא לר"מ אזלא [שהרי לשונו ממש הוא בברייתא כמש"ל יוציא ולא יחזיר עולמית] אליבי' שפיר פריך הש"ס ודחה טעם דחסא, דכמו דחייס על דידי' הכי נמי יהא נזהר בדחברי' שלא לעבור על דברי תורה, אבל לדידן דקיי"ל דבר שאין מתכוין מותר, שפיר קם טעם דחסא, שבשבילו תקנו חכמים לתקנת הולד דחברי' וקיומו שלא ימעכנו בלא כוונה, ושפיר כתב הרמב"ם להלכה לדידן טעם דחסא ודוק הטיב, באופן שעלה בידינו בביאור נכון דשקלא וטריא דהך סוגיא אליבא דר"מ אזלא:

ד והנה התוס' בכתובות (ס':) והרא"ש שם כתבו דבמינקת לא גזרו רבנן הא אטו הא [לגזור באשה שאין בה החשש אטו אשה ששייך בה החשש] ולפיכך לא גזרו מת אטו לא מת, והא דגזרו נתנה למינקת היינו דגזרינן בה גופה שמא תחזור בה המינקת עש"ב, ומהרש"א שם תמה ע"ז דהא גבי הבחנה [כצ"ל שם ברש"א] גזרינן בהו הא אטו הא, (דהא גזרינן אף בארוסה ועקרה וזקינה ואילונית] וא"כ אמאי לא נגזור נמי גבי מינקת הא אטו הא, והניח בצ"ע, וקושייתו זו צריכה רבה לפי דברי התוס', ודבר ברור הוא דאי הוה גזרינן גם במינקת כמו בהבחנה, ודאי לא הי' מקום לדינו של הר"ש, שהרי הי' לנו לגזור גרושה אטו אלמנה, אבל צריכין אנו ליתן לב ביישוב קושיית הרש"א דאמאי הקילו כאן מבהבחנה:

וראיתי להנוב"י (מ"ק חא"ע סי' כ"ג) שחקר אם איסור מינקת נקראת גזירה, ואמנם אפשר שמא תתעבר לא מקרי גזירה דרוב נשים מתעברות, ואני בעניי יש לי הרהורי דברים בזה, לפי שבתוס' בנדה (יו"ד:) כתבו בהא דאמרינן שם דהואי מניקה ואיעברה, וא"ת והיכא איעברה בלא ראי', והא אמרינן בשלהי המפלת דאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה או לוסתה, וי"ל דרוב פעמים כך הוא, וזימנין דמתרמי ומיעברה עכ"ל ועי' הטיב בתוס' (ר"ה י"א:) בהגה בריש העמוד, ואנן קי"ל דכל מניקה כל כ"ד חודש בחזקת מסולקת דמים הוא, וא"כ לפי דברי התוס' אין לדון במניקה מהא דרוב נשים מתעברות, דאדרבא רוב מניקות אינן מתעברות, ונתיישבה מעתה בטוב טעם קושיית הרש"א, דודאי הבחנה דהוא איסור ברור שהרי רוב נשים מתעברות גזרינן בי' הא אטו הא, משא"כ במינקת דהוי רק גזירה והרחק' דילמא מיעברה דהא רובן אינן מתעברות, לא החמירו אלא לגזור מינייהו היינו נתנה בנה למינקת דילמא הדרא בה וכדומה, אבל לא נגזור בה הא אטו הא, והא דפרכינן בכתובו' שם ואתון לא תסברוה ומייתי מהא דגזר ר"מ גבי הבחנה, ה"ק דכיון דהחמיר ר"מ לגזור בהבחנ' [אע"ג שעיקרה דרבנן] הא אטו הא, פשוט שדין הוא לגזור במניקה מינייהו גופייהו ודוק היטיב:

ה ואולם דבר זה שלמדנוהו מדברי רבותינו בעלי התוס' דשמא תתעבר גבי מינקת הרחקה בעלמא הוא, נחזי אנן אם דברי הכל הוא, והנ' כבר נתבאר בדברינו שמה שחששו דלמא מיעברא לר"מ אע"ג שדינה לשמש במוך, היינו משום שמא בכוונה יעשו למהר עבורה, אלא דאכתי לרבנן כיון שהיא בחזקת מסולקת דמים לא שכיח בה עיבור, ואין הדבר מסור בידם, אך לר"מ דס"ל בנדה (ז':) דכל מניקה שמת בנה או גמלתו שוב אינה בחזקת מסולקת דמים, ומפרש הש"ס שם (ט'.) דס"ל דם נעכר ונעשה חלב, ותיכף שפוסק החלב הדם מצוי בה, ומבואר בכתובות שם (ס':) דשיעור להגמל ג' ימים, ולפ"ז לר"מ חששא גמורה וקרובה היא דחיישינן שמא תגמלנו למהר עיבורה, ואף דיודע להב"ד אח"כ מ"מ שוב יעכר חלבה ע"י העיבור, דכיון דבת דמים היא יהא רוב נשים מתעברות ויולדות, אבל לרבנן מבואר שם (ט'.) דאף אם גמלתו או מת בחזקת מסולקת דמים הוא כל כ"ד חודש, ולדידהו ודאי דילמא מיעברה במניק' הרחקה בעלמא הוא וכמ"ש באורך בס"ד:

ו ובזה נלפענ"ד פרפרת נאה בסוגיא דיבמות (י"ב:) ג' נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה כו' מניקה שמא תגמול את בנה וימות כו' דברי ר' מאיר וחכ"א אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה כו' ומן השמים ירחמו, ויש לדקדק קצת בלישנא דר"מ שמא תגמול את בנה, דלפי פשוטו שהכוונה שתתעבר ויעכר חלבה אין זה לשון תגמול שהרי ממילא יפרוש, ולשון תגמול משמע שהיא תגמלנו עוד יש לדקדק דהא רבנן אכולהו ג' נשים פליגי, והול"ל וחכ"א כולן משמשות כדרכן, שעל ג' יפול לשון כולן, אבל לשון אחת זו ואחת זו משמע דאתרתי קאי, אך לפמ"ש יבא הדבר כמין חומר בעזה"י, דודאי במניקה החשש שמא תתעבר רחוק הוא כיון שאינה בת דמים, אך ר"מ חשש אם נתיר לה לשמש כדרכה ולא מסקא אדעתא דאסורא הוא, שמא תגמול את בנה ויחזרו דמי' ותתעבר, לכך הצריכוה לשמש במוך, ותרתי לא עבדה לגמול את בנה ולעקור תקנת חכמים בשימוש המוך, אבל לרבנן במניקה בכל ענין אין חשש שהרי אף אם תגמלנו לא תקרב עיבורה, וא"כ למה תגמלנו, ובמניקה אין מקום לדידהו לחוש כלל, אבל בקטנה ומעוברת חששא דידהו לכ"ע. ובאלו הוצרכו להשמיענו דאחת זו ואחת זו משמשא כדרכה כו' כנלענ"ד בדרך צחות:

ז הכלל העולה מתוך מ"ש דלר"מ איסור מינקת אינה בגדר גזירה והרחקה, אלא הוא איסור ממש, דרוב נשים מתעברות כמ"ש הנוב"י, ולדידי' ודאי אין להקל באיסור מינקת מבהבחנה, אבל לרבנן קיל החשש גבי מניקה מבהבחנה כמשנ"ת:

ומעתה נתיישבו כל התמיהות על הר"ש על נכון, דודאי לר"מ כמו שגזר בהבחנה הא אטו הא, ה"נ גזר במניקה וכדעת הרש"א, ולדידי' ודאי גם גרושה מעוברת ומניקה אסורה גזירה אטו אלמנה, ולהכי נקט ר"מ בלשונו לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו סתמא, דלדידי' ודאי כן הוא, ובזה נסתלקה גם תמיהת ר"ת, שהוכיח מסוגיא דיבמות, שאין חלוק בין טעם דחסא לטעם דסתם מעוברת למניקה קיימי, וא"כ ודאי גם גרושה אסורה, ולפמ"ש אין מזה סתירה לדעת הר"ש הזקן, שכבר הכרחנו גם בדעת הרמב"ם שהשקלא וטריא של שמועה זו אליבא דר"מ אזלא, ולדידי' ודאי כן הוא, שגם גרושה אסורה, וכ"ז לר"מ אבל לרבנן דקיל להו איסור מניקה מאיסור הבחנה לענין חשש העיבור, ולדידהו ודאי לא גזרינן במניקה רק מיני', אבל לא הא אטו הא ולדידהו לא גזרינן גרושה אטו אלמנה, ולהכי בברייתא דכתובות שהוזכרו בה שאר תנאים, נקיט מניקה שמת בעלה ודוק, ובהכי ניחא מה שהקשינו מסוגיא דסוטה דמוכח מינה שאין חילוק בין אלמנת חבירו לגרושת חבירו מעוברת, דהתם ר"מ קתני לה, ולדידי' ודאי הכי הוא לכ"ע כמ"ש:

ובזה מיושב לענ"ד מה שהכריח מאור עינינו הגאון מוהר"י זצוק"ל בתשובתו משכנות יעקב, מכמה מקומות בפירש"י דס"ל כדעת הר"ש הזקן שלא נאמר איסור מינקת רק באלמנה, ובאמת במתניתין דסוטה שם פרש"י בין אלמנה בין גרושה (ועיין בנוב"י מ"ת חא"ע סי' ל"ו) ולפמ"ש ניחא דאליבא דר"מ כ"ע מודו דגם גרושה אסורה:

ח עד כה טרחנו ביישוב דברי הר"ש (ודבריו ז"ל. אינם צריכים חזוק) לענין גרושה, ואולם מהו דעתו ז"ל לענין זונה צריכה ביאור, דבפשוטו לפ"מ שפסק להתיר בגרושה, א"כ ה"ה זונה, דהא היא נמי לא משעבדא, ואולם הגאון בענוב"י (מ"ק חא"ע סי' י"ח) החליט דזונה מינקת אסורה אף לדעת הר"ש, דעד כאן לא התיר הר"ש אלא בגרושה דקאי אב והוא ימסמס לי' בביצים וחלב, משא"כ בזונה דליכא אב, והכריח כן דהא לב"ש שום אשה לא משעבדא להניק, ומ"מ נתנו שיעור למינקת שמת בעלה שלא תנשא עד י"ח חודש, וא"כ בדליכא אב אף בלא משעבדא אסורה, ולענ"ד יש לדחות ולומר דבאמת ב"ש לא אסרו אלא אם ברצונה להניקו, ובזה ודאי אסורה כי חששו שמא תתעבר, אבל אם אין רצונה להניק הרשות בידה להנשא, ואע"ג שבאמת דעת כמה פוסקים דהר"ש אף במכירה מתיר בגרושה כמו שהביא הב"י בסי' י"ג, אע"ג שע"כ תניקנו, איכא למימר דבזה באמת מהני מה דקאי אב, שאם תתעבר ימסמס לה בביצים וחלב, משא"כ באלמנה, אבל להכריחה להניק בשאינו מכירה ולאסור עלי' הנשואין זו לא שמענו לב"ש, וממילא ה"ה לדידן בזונה, ובאמת בנ"ד שהודה הבועל שהולד ממנו, אזדא סברת הנוב"י דהא יש לו אב המחויב לטפל בו כמבואר בא"ע (סי' ע"א) ומ"מ לא אמנע מלהציע את הנלענ"ד בעיקר סברתו:

ט ואומר אני שיש מקום להכריח מסוגיית הש"ס דמאן דשרי בגרושה ע"כ שרי בזונה, ואם נאסור זונה שוב יש לנו הוכחה דגם גרושה אסורה, כי הנה נסתפקתי בעניי באשת ישראל שנאנסה ונתעברה מהאונס, אם צריך בעלה לפרוש ממנה כל ימי עבורה ומניקתה של הולד, שהרי מצד תקנת הולד קי"ל ממזר כישראל הוא לכל דבר [ועוד דמשכחת לה נמי שאינו ממזר, כגון שנאנסה מעבומ"ז, לפי מה שהכריח הגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' סי' צ"ה שגם במעוברת מעכומ"ז איכא איסורא דמעוברת ומינקת חבירו עש"ה] ואולם לשון תקנת חכמים בזה לא ישא אדם מעוברת כו' וכן אמרו מניקה כו' לא תנשא, אבל בשקדמו נשואי' בהיתר אפשר לומר דלא הפקיעו חכמים זכותו של הבעל משום זה, וסברא גדולה היא לומר כן, ופשוטו של לשון מורה כן, אך לכאורה יש להוכיח דליתא לחלוק זה מסוגיא דיבמות (ל"ד:) דפסיק שמואל דקטנה בת ישראל שזינתה צריכה להמתין חדשי הבחנה, דגזרו רבנן קטנה משום גדולה ופריך הש"ס ומי גזרינן קטנה משום גדולה והתנן אם היה קטנות שאינם ראויות לילד מחזירין אותן מיד [פי' במתניתין בשנים שהוחלפו נשותיהם] ואם איתא, מאי פריך דלמא לא גזרינן אלא זנות שקודם הנשואין שלא ישא אותה משא"כ בנשואה כבר לא גזרו, אע"כ שאין סברא לחלק בזה, אך באמת נלענ"ד שאין מכאן ראי', דשפיר פריך הש"ס, כיון דודאי אף בנשואה שייך הבחנה כגון בגדולה, ואדרבה הבחנה דנשואה חמירא טפי מהבחנה דפנוי' שהרי הבחנה דפנוי' אינו אלא חשש מדרבנן, משא"כ בנשואה שיש לחוש לממזירות שהוא איסור תורה לפנינו, וכן הוא מבואר בירושלמי להדיא פ"ג דיבמות ה' ב' ע"ש:

וא"כ כיון דגזרו בהבחנה דעלמא קטנה אטו גדולה, כ"ש שיש לגזור בנשואה ודוק, משא"כ במינקת שכל עיקרה תקנתא דרבנן הוא, שפיר יש מקום לומר שבקדמו הנשואין בהיתר, לא תקינו רבנן:

ולענ"ד יש ראי' גדולה לזה ממשנה דיבמות (ל"ג:) דקתני בשנים שהוחלפו נשותיהם בשעת כניסתן לחופה, ומפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן, והנה האי תנא דמתניתין תנא בהנך הנשים כל חומר שהוא יכול למצוא בהן [אף ע"פ שהוא ע"י מציאות חדש שאינו מוכרח להיות] שהרי בהא דמפרישין אותן פריך הש"ס והא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, ומשני כגון שבעלו ושנו, ואם איתא, אמאי לא תנא נמי שאם נתעברו מפרישין אותן כל ימי עבורן ומניקתן, אע"כ דהא באמת לא גזרו ודוק היטיב. (י) יצא לנו מזה שיש הפרש באיסור מעוברת ומניקה בין קדם העיבור לנשואין, או קדמו הנשואין, ובזה תסתער לנו לכאורה קושיא גדולה ע"ד האוסרים במזנה מסוגיית הש"ס דאהא דמשני ומפרש טעם האיסור פריך אי הכי דידי' נמי, ומאי קשה הא גם באיסור מעוברת חבירו שרי כשקדמו הנשואין, וא"כ מאי פריך דידי' נמי, הא בקדמו נשואין ליתא לאיסורא כלל, וביישוב זה נלפענ"ד בהקדם מה שיש להקשות לכאורה בסוגייא שם, במאי דפריך בטעם דשמא תעשה עוברה סנדל א"ה דידי' נמי אלא אי למ"ד במוך כו' ה"נ במוך, ולשיטת רש"י ביבמות (י"ב.) שפירש דשימוש במוך איסורא הוא, וע"צ הדוחק הותר למעוברת ומניקה, וא"כ מאי פריך הש"ס נהי נמי שהתירו איסור זה בנשואה כבר מ"מ יש לומר שאסרוה לכתחיל' להנשא כדי שלא תצטרך לעבור על איסור, וכה"ג מצינו בכמה דברים עיין תוס' יבמות (כ"ד: ד"ה אמר רבי) ע"כ נלפענ"ד דהכי פריך, דליכא למתלי איסורא בהאי טעמא לפי שהוא קודם נשואין, דא"כ למה נקיט מעוברת חבירו אפי' דידי' שגרשה, נמי יהא אסור לישא אותה, ובזה נתיישבה גם קושיא הראשונה דהכי פריך, א"ה דידי' נמי יהא אסור להחזיר אחר גירושין ודוק היטיב, אלא דכ"ז עולה יפה לשיטת הפוסקים האוסרים בגרושה, משא"כ לשיטת הר"ש דמתיר בגרושה לא תתיישב בזה הקושיא, דליכא למימר דפריך אדידי' שנתגרשה, דהא להר"ש בנתגרש' ליכא איסור, (ואף שאנחנו כתבנו לעיל דהסוגיא אליבא דר"מ אזלא ולדידי' אף גרושה אסורה, מ"מ הא כל המפרשים לא נחתו לזה, ולדידהו תקשי,] אלא ע"כ דלהר"ש באמת גם זונה מותרת, ואין לנו הכרח לחלק באיסור מעוברת חבירו בין קודם הנשואין לאחר הנשואין, ושפיר פריך הש"ס בפשוטו א"ה דידי' נמי ודוק, באופן שתמכנו יסוד הפו' הסוברים דלהר"ש גרושה וזונה שוין הן:

יא עוד ראיתי לעמוד בס"ד בההיא דכתב בהגמ"ר (פ"ד דיבמות) שהר"ר מרדכי מטרוויש התיר למעשה בזונה מינקת, ואף ר"ת שאוסר בגרושה דהוא כופה אותה להניק ובזונה מי יכפנה, ונחלקו עליו חכמי דורו דמ"מ הב"ד יכופו אותה, ובביאור הדברים כתב רבינו עקיבא איגר בתשובתו (סי' צ"ה) דשם מקודם לזה הביא דברי הסמ"ג שדן הר"ש הזקן היתר בגרושה משום דתני נתגרשה אינו כופה, ולא הודה לו ר"ת כיון דבמכירה כופה אותה, והיינו דממילא ה"ה באינו מכירה אם אינו מוצא מינקת אחרת, וא"כ תמיד משעבדה לי' שמא לא ימצא מינקת אחרת, וכיון דגם בגרושה אשכחן שיעבוד מש"ה אסר ר"ת אף בגרושה, וא"כ בזונה שאין מי שיכפנה אף ר"ת מודה להתיר, אלא שלא הודו לו חכמי דורו דהא מ"מ גם בזונה הב"ד יכופו אותה: לכאורה גוף תמיהתו של ר"ת שהביא הסמ"ג הוא בלתי מובן, דאטו בשביל שמכירה שכופה מפני הסכנה, זה נחשב שיעבוד, והלא רמ"א בא"ע (סי' פ"ב) כתב דה"ה אשה אחרת שהניקה בן חבירתה עד שהוא מכירה, כופין אותה ומינקת בשכר וכי יעלה על הדעת שתאסור גם היא להנשא הלא ודאי ליתא דזה לא מקרי שיעבוד, וא"כ מ"ש היא מאשה אחרת:

יב אבל הנלפענ"ד שדבר גדול השמיענו הסמ"ג מתוך מתק דברי ר"ת ז"ל, והוא שאע"פ שהרמ"א שם השוה דין אשה אחרת במכירה לגרושה במכירה, ולענ"ד הפרש גדול יש ביניהם דבכתובות (נ"ט) תניא נתגרשה אינו כופה ואם הי' מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו, ודקדקה הברייתא למינקט נותן לה שכרה ולא קתני נותן לה שכר, וכוונתם מבוארת יפה דבכל שיטות הש"ס דקתני כה"ג נותן לו שכרו, היינו פירושו שכר הראוי לו לפי אותה מלאכה, ואתי למעט ולרבות לפי הענין, וביאור הדברים לפענ"ד, דודאי אע"ג דאיכא חשש סכנה, מ"מ אין המינקת מחוייבת להניקו אלא בשכר, כמבואר ביו"ד (סי' של"ו) וע"ש בטור ובב"י, ובפרטי הדברים הארכתי בס"ד במקום אחר [בדרושתי לשה"ג שנת תד"ר ע"ש] וכמה הוא נותן לה בעד הנקתו, גרסינן ביבמות (ק"ו.) הרי שהי' בורח מן בית האסורים ומעבורת לפניו ואמר לו טול דינר והעבירוני אין לו אלא שכרו, [פי שכר הראוי לו בעד ההעברה אע"פ שפסק לו יותר, זהו פי' שכרו] וה"ה למינקת לפי מה שפסק רמ"א שכופין לאשה אחרת מחמת סכנה, ואם פסקו לה יותר מן הראוי אין לה אלא שכרה, ואולם מבואר בסוגיא דב"ק (קי"ז.) שאם בשעת המלאכה נפסד במקום אחר, כגון צייד שהי' שולה דגים מן הים נותן לו שכרו כמו שפסק עמו, וביאר הרא"ש שם שאפי' הפסידו הוא דבר מועט, מ"מ נותן לו כל מה שפסק, [ועיין בקצות החשן סי' רס"ד] וה"ה נמי למינקת, שאם הפסידה מחמת זה במקום אחר, ופסקו לה הרבה, נותנין לה כל מה שפסקו: ונלפענ"ד דכ"ז באשה דעלמא, אבל גרושתו כשכופה להניק מפני הסכנה, אינו נותן לה אלא שכרה, אע"פ שהיא נפסדת מחמת ההנקה במקום אחר, והיינו דקתני בברייתא נתגרשה כו' ואם מכירה נותן לה שכרה, ר"ל שכר הראוי לה, ואשמעינן דבכל ענין אינו נותן לה אלא שכרה, וטעמא דמלתא דע"ז נשתעבדה לו, שאם יהי' סכנה לתינוק זולתה תניקנו בשכר ודוק היטיב:

יג ובזה מתבארים יפה דברי ר"ת בקושייתו כפי שהביא הסמ"ג, דודאי באשה דעלמא אע"ג דאם מכירה כופה ומניקתו בשכר, מ"מ אין בידינו לאסור עלי' להנשא, שהרי אין מפקיעין זכותה בשביל ההנקה (דהא חזינן שאם נפסדה דבר מה בסבת ההנקה נותנין לה שכרה משלם] משא"כ בגרושה שבמכירה או בשאין שם מינקת אחרת יש עלי' שיעבוד להניק כמשנ"ת, ודאי דאסרינן עלה הנשואין בשביל זה, ואין חוששין להפקעת זכותה, שהרי דינה כן הוא כמשנ"ת בס"ד ודוק היטיב:

ומעתה עולים כהוגן מאוד דברי הר"מ מטריווש שבהגמ"ר ואין מקום להשגת חכמי דורו, דודאי כל מה שכתבנו שייך בגרושה, שבהכנסה לרשות הבעל בנשואי', נשתעבדה לו בכל מה שהאשה משתעבדת לבעלה, ובתוכם גם שיעבוד ההנקה אף אחר הגירושין על הדרך שביארנו בס"ד, אבל בנתעברה בזנות אטו יש להבועל שום שיעבוד עלי' הא ודאי לא, והיא לענין מכירה כאשה אחרת ממש, שאע"פ שכופין אותה להניק מ"מ אינה אסורה להנשא, ואין כאן קושיא ממה שהב"ד יכופו אותה דכפי' זו ענין אחר הוא כמשנ"ת ודוק כי הדברים נכונים וברורים לענ"ד בס"ד:

יד עד הנה דברתי ביסודי שיטת המתירים, אך עוד ראיתי מקום להקל בנ"ד אליבא דכ"ע, וראיתי להנוב"י (מ"ק חא"ע סי' כ"ג) שהביא דברי מהרי"ו בתשובה (סי' ע"ג) שכתב צד היתר בזונה משום דזנות לא שכיח ומילתא דלא שכיח' לא גזרו בה רבנן, ושוב דחה מהרי"ו זה דהא התוס' בריש כתובות ובפ"ב דגיטין כתבו דדוקא זנות בעדי' והתראה לא שכיח אבל שאר זנות שכיח, והגאון בנוב"י שם החזיק בסברתו, דמ"מ מעוברת או מניקה בזנות לא שכיח דאשה מזנה מתהפכת ומזנה דרוב פוסקים פסקו כר' יוסי ביבמות (ל"ד.) ואפילו לר' יהודה אינה אלא חששא שמא לא נתהפכ' יפה, ויש לעיין תחילה בסברת מהרי"ו בעצמו מצד דזנות לא שכיח, הא ר"ל הוא דס"ל הכי בגיטין (י"ז:) דלא חייש לטעמא דבת אחותו לענין זמן, מה"ט זנות לא שכיח, אבל לר' יוחנן שם אפי' זנות בעדים והתראה שכיח, והנראה דמהרי"ו רצה לדחות כח היתר זה לכ"ע, וכיון דיש פוסקי' שם לענין טעמא דזמן כר"ל [עיין ברא"ש שם בשם העיטור] וא"כ קי"ל נמי דזנו' לא שכיח לזה דחה מכח פי' התוס' דדוקא זנות בעוה"ת לא שכיח, אלא שיש לתמוה על סברת הנוב"י שהחליט דעיבור ולידה בזנות לא שכיחי, והא אנן באמת קי"ל כשיטת רוב הפוסקים שפסקו כר' יוחנן והתוס' בגיטין (י"ח.) ד"ה הנהו, הקשו דלמ"ד משום אחותו בזה"ז [שאין דנין דיני נפשות] למה כותבין זמן בגיטין, ותירצו שחששו שמה יחפה על בניו ממזרי', הרי מבואר דלדידן שכיח שתתעבר בזנות, ועיין ברא"ש שם שדחה סברת התוס' דאם באנו לחוש לשאר טעמים יכול למצוא גם בכל הנשים שאינן בת אחותו שיחפה עלי' לתלות הזנות אחר גירושין [אע"ג דלא איכפת לי' מה שולדן שלא ממנו יהא ממזר] כדי שלא יוציאו לעז על בניו שילדה ממנו, שיאמרו כמו שהולידה עתה בזנות כן זינתה מוקדם, הנה נשא ונתן בזה בטעמים אחרים לדחות סברת חשש חפוי מחמת הבנים שתלד בזנות, אבל מ"מ לא דחה סברת התוס' מכח סברא זו לדון דעבור בזנות לא שכחא: (טו) עוד אני תמי' על דעתו ז"ל דהא ר' יוסי ביבמות שם לא התיר אלא משום דאשה מזנה מתהפכת ומזנה, משמע דאם אירע שלא נתהפכה, ודאי צריכה להמתין, וכן דנו שם לעיל דחלוף לא שכיח, ומ"מ בנתחלפו בגדלות, שישנו לחשש שמא נתעברה מפרישין אותן ג' חדשים [וזה יש לדחות דהתם חשש דאורייתא הוא כמש"ל, משא"כ שאר הבחנה הוי דרבנן] הרי זה דבר ברור דלא שייך לומר כן אלא אם באנו לגזור בזה בגוונא דבמה שאנו דנין ליכא חששא, ולגזור משום אשה אחרת, בזה הי' מקום לומר דזנו' לא שכיח ולא גזרינן בי' ולהכי אמר לעיל שם בטעמא דלא גזרינן בקטנ' בחלוף לא שכיח משום דבקטנ' גופה ליכא חשש הבחנה, אבל היכא דבה גופה שייך החשש של חכמים לא שייך לומר לא שכיח, ואף שבקצת מקומות מצינו שהניחו דבר שאינו מצוי שלא לגזור עליו, מ"מ לא נדון כן בכ"מ מסברת עצמינו, ולפ"ז בזונה מעוברת ומניקה, מה בכך דזה לא שכיח, מ"מ כיון שעתה כן הוא וכל חששות שחשו חכמי' שייכים בה עתה, אין מקום להקל משום דלא שכיח:

טז אלא שיש לדון בזה מצד אחר לענ"ד, דעכ"פ אם נמצא איזה סברא דבזונה כבנ"ד ליכא חששא כלל (כמו שיתבאר בס"ד] רק באנו לחוש לדעת הפוסקים נוחי נפש דבאיסור מניקת לא פלוג רבנן וגזרו הא אטו הא, מ"מ הזונה בכה"ג ודאי שרי ודבר הזה הוא מוכרח לענ"ד. דהא אנן קי"ל גבי הבחנה כר"מ דגזר ארוסה אטו נשואה, וכן עקרה וזקינה ואילונית, אע"ג דבהו ליכא חשש הבחנה, מ"מ גזרינן בהו אטו שאר נשים, ומ"מ פסקו רוב הראשונים ז"ל כר' יוסי דאנוסה ומפותה אינן צריכות להמתין משום דאשה מזנה מתהפכת ומזנה, וקשה מה בכך דבה לא שייך הבחנ', מ"מ יש לגזור בה אטו שאר נשים כמו עקרה ואילונית וכדומה דגזרינן בהו, ומר' יוסי גופי' דפסק להתיר במזנה אין ראי', דאיהו לטעמי' דגם בעקרה וזקינה לא גזר, אבל לדידן דגזרינן בהו באנוסה ומפותה נמי נגזור, וההכרח לומ' דלדידן נמי אמרינן זנות לא שכיח לגזור בה אטו שאר נשים וכ"כ בנ"י ספ"ג דיבמות ע"ש ודוק:

יז וכיון שעלה זה בידינו אומ' אני דבאמת יש לתמוה בהא דאסרינן נתנה בנה למינקת, וכתבו התוס' והרא"ש דהטעם שחששו שמא תחזור בה המינקת הא ודאי שהמינקת אסורה לחזור מן הדין, דאע"ג דפועל אפילו בחצי היום חוזר, אפי' התחייב בקנין, מ"מ הנקה לא גרע מאלו נתחייבה לזון ב' שנים שאין מועיל חזרה, והנקה נמי דכוות' ובודאי משתעבדא מצד הדין, ולפ"ז יש להקשו' למה חששו שמא תחזור המינקת הא יכולה היא לכופה על פי ב"ד להניקו, וצ"ל דכמו דאמרינן ליתבעה ליורשים, ומשני אשה בושה לבא לב"ד והורגת את בנה, הכי נמי היא בושה לתבוע את המינקת, ואכתי קשה להאוסרים אף בגרושה, ובדידה תיקשי אם נתנה בנה למינקת תשתרי שאם תחזור בה יתביענה האב דעד כאן לא אמרו אלא אשה בושה לבא לב"ד, אבל באיש לא שמענו, וצ"ל לדידהו דבהא ודאי לא פלוג רבנן כיון דבאמנה שנתנה למינקת אסורה, לפיכך גזרינן גם בגרושה ודוק: לפ"ז בנ"ד דקאי אב, כיון דכבר הוכחנו דבכה"ג לא שייך גזירת חז"ל אלא לגזור בה אטו אחריני, בזה יש לדון ולומר דבזנות לא גזרו כמו שהוכחנו במישור לעיל בס"ד, באופן שבנ"ד יש מקום להקל לדעת כל הפוסקים, וכל מה שהחמירו הפוסקים במזנה היינו משום דליכא אב עיי' בתשו' צ"צ סי' נ"ה, וכ"ש כאן שכבר היא נשואה, ואף בגרושה הכריע הב"ש בשם הט"ז להקל בדיעבד בלא הניקתו, ועכ"פ בנ"ד שהאב ידוע לא גרע מגרושה לכ"ע, ואפשר דעדיף מגרושה כמ"ש, וגדול כח הבדיעבד, ויש לתקן בזה בכל הצדדי' היותר נאותים, כמו שהאריכו רבותינו האחרונים נ"ע, היינו ליתן הולד למינקת פנוי' [והגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל הקיל אף לנשואה ע"ש דבריו ז"ל באורך,] ושתשבע ע"ד רבים שלא תחזור בה מלהניקו כל הזמן הצריך לו וגם שלא תנשא כל המשך הנז'] ולדעתי הקלושה ראוי לכלול לה ג"כ, ולהזהירה על נשמתה, שלא תסבב או תגרום להילד ח"ו שום דבר שלא כהוגן [והשבועה חלה ע"ז בכולל, גם יש כאן איום] כי בעו"ה רבו המתפרצי' והטועי' בזה, ואין להאריך בדברי' הללו:

ולהיות הענין הזה חמור בעיני רבותינו ז"ל, הלא בספרתי, וכמה דיות משתפרות בזה בכל עובדא שראו רבותינו להקל ע"כ איני מחליט ההיתר בשום פנים, עד שיסכימו לזה שנים [לפחות[ מגדולי המורים המפורסמים, ובחרתי בנ"ד שיסכים בזה כבוד הרב המאוה"ג נ"י ע"ה כו' האב"ד דק' סוויסלאץ, וכבוד הרב המאוה"ג כו' האב"ד דק' ראזינאי, ואם יסכימו בזה הן מטעמא דידי הן משאר טעמי' כפי שיקול דעתם הרחבה, דרינא בהדייהו ונמטיי שיבא מכשורא, גם הרב הקהילה שהבעל שם יצטרף להסכי' עמנו, ואם לא יסכימו הגדולים שי' להתיר אזי האשה הנז' באיסור' עומדת וידי מסולקת מהיתירה:

יח ואם יצא ענינה להיתר צריך לכתוב לה כתובה מחדש, כי אע"פ שמבואר בש"ע סי' י"ג והוא מתשובת הרא"ש שהנושא מעוברת ומינקת חבירו יש לה כתובה, ונלפע"ד דאפילו לא הכיר בה יש לה כתובה כיון שכתב הרא"ש שם דבה לא שייכי הטעמים שאמרו חז"ל בשני' א"כ יש לדמותה לחייבי עשה, שמבואר (בסי' קט"ז ס"ב) שאפילו לא הכיר בה יש לה כתובה [ויש שם ט"ס בטור וב"י דפוס סלאוויטא שכתבו בהיפוך ע"ש ודוק] מ"מ בנ"ד שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה פסקינן (בסי' ס"ז ס"ה) שאין לה לא כתובה ולא תוספת ע"ש:

יט עוד זאת אדרוש בענינה, שיש לחקור לכאורה במה שאנו משתדלין בקיומו של הזוג, ואולי בא עלי' הבעל, טרם נודע לו ענינה והרי היא עוברת על דת משה, וכבר כתבו כל הפוסקים דאפילו הכשילתו באיסור דרבנן נקראת עוברת על דת והעוברת על דת עכ"פ מצוה לגרשה ואפי' בלא התראה] ולמה נתאמץ אנחנו בהיתירה, ועלה בדעתי העני' דאולי איסור מעוברת קיל יותר משאר ביאת איסור דרבנן, שהרי הרמב"ם (פ"ב מה' סוטה) כתב שכל שבא ביאת איסור אפי' דרבנן [כגון בא על ארוסתו בבית חמיו] שוב אין המים בודקין את אשתו, ומ"מ בנשא מעוברת חבירו פסק דמשקה אותה אע"ג דע"כ קדמה ביאתו לביאת הבועל, וכבר כתבנו מזה לעיל ביישוב דבריו בס"ד [וביותר כיון דלדעת כמה פוסקים מעוברת ומניקה שוין, והמתירין בזונה מניקה מתירין גם במעוברת, בשגם דהא גופה דעוברת ע"ד מצוה לגרשה במחלוקת שנוי' עיין עליו ודוק:

כ עוד נתעוררתי בענין הפרוצות הללו שחזקתן שנבעלו בנדות, ואיך יסמוך עלי' הבעל אח"כ באיסור נדה, ואע"ג דהתורה האמינתה, מ"מ בזו שנחשדה שהרי עברה על איסור זה שוב אבדה חזקת נאמנותה, ואע"ג דיש לדון שלא נחשדה אלא לתאבון והיתה יראה לטבול שלא יתודע ענינה, משא"כ בהיותה תחת בעלה לא שבקה היתירא כו', מ"מ הא יש לחוש שיקשה עלי' גם הפרישה בימי הנדה וספירתה, וקשה להקל בזה מצד הדין מכח אומדנא, והנכון לדעתי שתקבל תשובה על חטאה בחרטה וגדרים כנאות לפי ענינ', באופן שתחזו' לכשרות', ככל הפסולין החוזרי' לכשרותן ועיי' בספר הפלא' בחי' לאה"ע (סי' קט"ו ס"ק י') שכתב כן:

אחר שגמרתי תשובה זו בס"ד, חזרתי לשאול על כל פרטי השאלה, ונודע לי שהאשה הנז' תיכף בעת לידתה פירשה מבית בעלה מחמת בושה, וכאשר נתן לה הבועל דמי מינקת כנ"ל לא שכרה עדיין מינקת ועדיין היא מניקתו [זה כשבועיים] וזה באמת צד גדול לריעותא בהיתרה, שהרי רוב הפוסקים עושים מזה סניף מה שלא התחילה להניק, ומ"מ עלה בדעתי העני' שהפוסקי' ז"ל דנו קודם הנשואין, שאם התחילה להניק חל עלי' שם מינקת חבירו, משא"כ בזו שכבר נשאת, יש לדון שאם ההיתירים שכתבנו במזנה כדאים הם להתיר, שוב לא איכפת לן במה שהתחילה להניק, דלא כל כמינה לשוי' נפשה מינקת אחרים בהיות רשות בעלה עלי', כיון שתיכף כשילדה היתה מותרת לו, שוב לא תחזור לאיסור במה שהניקה, כ"ש שהנקתו שלא ברשיון בעלה, ואם כי אינני מחליט סברא זו כי הוא דבר חדש, מ"מ בהיותי שוקל בדעתי המכשול שיוכל לבא ח"ו בהיותינו אוסרים אותה כמש"ל, גמרתי בלבי להצטרף עם הגדולים הנ"ל בהיתירה ככל מה שנתבאר, וה' יסיר מכשול מדרך עמו, שלא תבואנ' בנות ישראל לידי ענינים כאלה, כיעוד המשורר גל נעול אחותי כלה ושכינתו תתהלך בקרבינו סלה. הכ"ד הדן לפני חכמים בקרקע העלוב יחיאל העליר כא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל:

והנה בענין שעוררנו איך תהי' נאמנותה להבא באיסור נדה, כיון שעברה ושימשה בנדותה, נמצא אתי תשובה קצרה מהגאון מופת הדור מוהר"ח זצ"ל מוואלאזין, על מאורע שאשה אחת הוחזקה נדה בשכנותי' ושמשה עם בעלה שהטעתו ונשאל הגאון הנז' ע"ז מה משפטה, ואלו דבריו ז"ל קבלתי מכתבו ויקבל שלום, ובאמת בש"ע (אה"ע סי' קט"ו) אין דין זה מבואר, דמ"ש (סוף סעי' ד') דאם רצה הבעל לקיים אותה אין כופין אותו להוציאה, איכא למימר דלא קאי אלא אעוברת על דת יהודית ולא דת משה, אבל הרמב"ם כ' להדיא (פ' כ"ד מאישו' דין ט"ז) דגם בעוברת ע"ד משה אין כופין אותו (ומה שיש לעיין בזה בסוגיא אין רצוני להאריך) ואף שלכאורה אבדה חזקת נאמנותה, אבל א"כ תהא אסור' לכל העולם, וזה לא שמענו מעולם, וכפרה ודאי צריכי שניהם, ועיקר התשובה הוא עזיבת החטא והזהירות על להבא, כראוי לעון החמור הזה, ואף שאבדה נאמנותה, ודאי לא הוה מהני בדיקת השכנות כמו גבי סומא, דהסומא מראה כל בדיקותי' והחשודה תוכל להעלים בדיקות טמאו', מ"מ ראוי שהבעל יעמיד לה אשה יראת ה', וה' יסיר מכשול מדרך. והי' זה שלום וברכה כנפשו ונפש החיים בא"א מוהרי"ץ זלה"ה:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה