אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור

שו"ת עמודי אור - סימן עט

סימן פ:

וואלקאוויסק שאלה לבאר דין מחודש בענין ריח הגט שפוסל לכהונה: (א) תשובה, ראיתי בירושלמי פסחים (פ"ט) ר' חייא בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקידושין ודכוותה גירש אין חוששין לגירושין שמואל אמר חוששין לגירושין אתיא דשמואל כר' יהודה דתנינא תמן גנב מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין ע"כ, וכבר תמה על מימרא דשמואל המל"מ (פ"ב מה' ק"פ) דכיון דקדושין לא תפסי בה גירושין היכי משכחת לה הא אין קדושין מעיקרא (עיי' בס' קצות החשן סי' רמ"ט ס"ק ב' מ"ש בזה באורך):

והנלפענ"ד דר"י ושמואל לשיטתייהו אזלי כמו שיתבאר בס"ד, ונקדים תחלה מ"ש הרא"ש ביבמות (פ"ה סי' ד') אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכניסנה אגרשנה הרי זה גט כו' ולאשה דעלמא אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ואפילו כתוב בו זמן שאחר הנשואין כו' ונראה דהיינו דווקא למ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט, כי היכי דמהני לענין שחרור בלוקח עבד ע"מ לשחררו וכתב לכשאקחך כו' וגט אשה וגט שיחרור שוין דהא ילפינן לה לה מאשה עכ"ל, וכן העתיק גם בטור אה"ע (סי' קל"ב) וכבר תמהו הב"י ומהרש"ל דמאי נ"מ בזה כיון דלדידן מנוי' וגמורה להלכה רווחת דאין אדם מקנה דשלב"ל והניחו דבריהם בצ"ע, והב"ח ובק"נ שם תירצו דכיון דכמה תנאי ואמוראי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל, כדחשיב להו ביבמות (צ"ג.) כשיטה, ע"כ ניחוש להני תנאי ואמוראי לפסול לכהונה דריח הגט מיהא הוי עכ"ד, והנה לכאורה קשה להעמיס כן בכוונת הרא"ש דהא שם בסוגיא בעי רמי בר חמא כתוב גט ליבמתי כו' מי אמרינן כיון דאגידא בי' כו' או דילמא כל זמן שלא עשה בה מאמר כו' וכתב ע"ז הרא"ש דמסיים כיון דלא עשה מאמר אע"ג דמאמר מדרבנן הוא, ולענין דאורייתא לא מעלה ולא מוריד] להורות דאי לא הוי גט אפי' ריח הגט לא הוי, ואטו רמי בר חמא לא ידע לכל הני תנאי דס"ל אדה מקנה דשלב"ל, ומ"מ פשיטא לי' דאי לא הוה גט גבי יבמה מטעמא דאגידא בי', אפי' ריח הגט לא הוה, עוד קשה לכאורה בסברתם להחשיב ריח הגט לכהונה מאי דהוה גט למאן דלית הלכתא כוותי', שהרי בגיטין רפ"ג (כ"ד.) שנינו כמה גיטין פסולים משום שלא נכתבו לשום גירושין של המתגרשת, ומבואר הוא בסוגיא דגיטין (כ"ג.) דלר"מ דלא בעי כתיבה לשמה כל הני גיטין כשרים הן, ושם (כ"ד:) פליגי אמוראי דשמואל ס"ל כולן פוסלין לכהונה דריח הגט מיהא הוי, וזעירי ור' יוחנן ס"ל דכולן אין פוסלין כיון דקי"ל כר"א דבעינן כתיבה לשמה, וקי"ל שם כר"י, ולא חיישינן לענין כהונה לדר"מ כיון דלית הלכתא כוותי', וא"כ למה ניחוש לענין כהונה להני תנאי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כיון דלא קי"ל כוותייהו:

(הג"ה ולולא דבריהם הי' נלפענ"ד בדעת הרא"ש והטור כוונה אחרת, שבאו לשלול מה שהי' עולה על הדעת לכאורה לפסול גט בכה"ג מטעם אחר, לפי מה שפסק הרמב"ם בפ"ז מה' גירושין ע"פ סוגיית הגמרא בגיטין (ל"ב: ודף כ"ט.) שאם ביטל הגט בפירוש שוב אינו חוזר ומגרש בו לעולם, והסכים לזה הרא"ש בגיטין (פ"ד סי' ד') להחמיר, והי' מקום לומר דכ"ש זה הגט שיחלופו עליו עידן ועידנים [עד הגירושין] שאינו יכול לגרשה בו, אין לך ביטול גדול מזה שהרי הוא כחרס עתה, ומה"ט לא יועיל לגרש אח"כ [ונ"מ בזה כמשי"ת בס"ד] ודחה הרא"ש שזה אינו, דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל הוי גט, שהרי הוא מכשיר בכה"ג גבי גט שיחרור והם שוים לכל דיניהם (עי' ביו"ד סי' רס"ז) ע"כ דזה לא מקרי ביטול, ונ"מ לדינא בכותב גט לאשתו ואח"כ גירשה בגט אחר, ושוב החזירה ולא הי' דעתו בכ"ז לבטל הגט) שרשאי לגרשה פעם שניה בגט הראשון, אף שעבר עליו זמן שלא הי' יכול לגרשה בו לפי שלא היתה אשתו, מ"מ לא נתבטל בזה, וביותר יש להסביר באומר ללבלר כתוב גט לאשתי לכשאגרשנה ואכניסנה אגרשנה בו דמהני, כיון דבידו לגרשה עתה לא הוי כדשלב"ל, וכמו שהסכימו הפוסקים בההיא דנדרים (ל'.) בנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה באחת התקדשי לי היום ובאחת לאחר שאגרשיך שמקודשת, ולא הוי דשלב"ל כיון שבידו לקדשה עכשיו, וא"כ גם בגירושין מהכי בכה"ג אף לדידן ועיקר כוונת הרא"ש והטור דלא נימא בזה נתבטל הגט וכמש"נ ודוק:

ב והנלענ"ד דבירורן של דברים כך הוא דבנדה (ו':) גרסינן מעשה ועשה רבי כר"א לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק, ופרכינן מאי לאחר שנזכר אילימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותי' אלא לאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' אלא רבים פליגי עלי' [ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר] אמר כדאי הוא ר"א כו', מבואר דאע"ג דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים, מ"מ לא בטלה דעת היחיד לגמרי [ובשעת הדחק סמכינן עלי'] אבל בדאיפסק הלכתא בהדיא שוב הדיעה החולקת נדחית לגמרי ויש לעיין בזה דבכ"מ כדפסיק הש"ס הלכתא כרבים נגד יחיד פרכינן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים, ומאי קושיא הא איכא נ"מ רבתא לענין שעת הדחק ואכמ"ל] ועיין בספר גט פשוט בכללים באורך, והנה הא דקי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל היינו משום דאוקמינהו הש"ס (יבמות צ"ג.) להנהו דסברי אדם מקנה דשלב"ל בשיטה ולית הלכתא כשיטה, וכתב בספר חות יאיר (סי' צ"ד) דהטעם כיון דפרטו חז"ל אלו מסתמא החולקים היו רבים מהם ולכך חשבו אלו לבדם דס"ל הכי, ובזה עלו דבריהם ז"ל כהוגן, דודאי לא חיישינן לדר"מ [דלא בעי כתיבה לשמה] אף לענין ריח הגט לכהונה, כיון דאנן פסקינן בגיטין (פ"ו:) בהדיא הלכתא כר"א, ממילא נדחית דעת ר"מ לגמרי, משא"כ בענין דשלב"ל, דלא קי"ל כהני תנאי ואמוראי דס"ל אדם מקנה דשלב"ל, משום דרבים פליגי עלייהו, מ"מ לא בטלה דעתן לגמרי, ולענין ריח הגט לכהונה חיישינן שפיר, [לדיעה שלא נתבטלה] ובהכי ניחא דרמי בר חמא גופי' הוה ס"ל להלכה ברורה דאין אדם מקנה דשלב"ל, ולהכי לא חש לה [בבעייתו גבי יבמה] אף לענין ריח הגט, משא"כ לדידן דרק מטעם רבים פסקינן הכי שפיר חש לה הרא"ש ודוק:

ובזה מתפרש יפה לשון הש"ס בגיטין (פ"ו:) דפסקינן שם כר"א ור' ינאי אמר אפילו ריח הגט אין בו ופרכינן ור"י לית לי' דר"א, ומשני ה"ק לרבנן אפילו ריח הגט אין בו, והלשון הזה באמת לכאורה משולל הבנה דו דאי רבנן לא ס"ל לגמרי הכי, אלא שהוא הדבר שכתבנו דאשמעינן דלרבנן כל כך יש בידם להעמיד דבריהם שמבטלין דעת כנגדם לגמרי שאפי' ריח הגט אין בו ודוק:

ג אך כ"ז הוא לדידן דקי"ל כר' יוחנן דלא חייש לדר"מ אף לענין ריח הגט משום דלית הלכתא כוותי', אבל שמואל אע"ג דאיהו נמי פסיק הלכתא בהדיא (שם) כר"א, מ"מ לענין ריח הגט מחמיר אף בכה"ג, ובהכי מתפרשא מחלקותן בירושלמי דר"י ס"ל במי שחציו עבד וחב"ח אפילו לענין גירושין לא חיישינן לגיטו, ולא חייש לדר' יהודה כיון דלא ס"ל כוותי', אבל שמואל אף ע"ג דלענין קדושין לא ס"ל כר' יהודה [דמשוה חציו עבד וחב"ח לישראל דהא סתם לן תנא בכ"מ (ע' חגיגה ד'.) דחצי עבד וחצי ב"ח דינו כעבד למשפטי התורה] מ"מ אם קבלה גט ממנו ריח הגט מיהא הוי כיון דלר' יהודה גיטא מעליא הוי, ולשיטתי' בגיטין דלריח הגט בכל דהו חיישינן [ואע"ג דאלו אתיא קמן קודם הגט לא הוה מצרכינן לה גיטא כלל, מ"מ כשקיבלה גט גרע טפי כיון דשם גט עליו לחד תנא, ובאמת דעת קצת פוסקים דבכ"מ שנתן גט מעצמו אע"ג דאילו אתא לב"ד לא היו מצריכין גט, מ"מ ריח הגט הוה, עי' ב"ש סי' ו' ס"ק ג' ובס' עצי ארזים כתב בפשיטות דהוי ריח הגט בכל ענין, ואל תתמה ע"ז שהרי יש לנו כיוצא בזה הרבה, ושהייה במיעוט בתרא לדידן תוכיח שאלו לא שחט כלל המיעוט הנשאר כשר, ובשהה בו פסול ודוק וזה ברור]. ויצא לנו מתוך מה שכתבנו שבכל מחלוקת הפוסקים אף דמיעוטא נינהו מ"מ ריח הגט מיהא הוי, ולא עוד אלא שאפילו המחלוקת הוא בדבר הקדושין וע"פ שיטת רוב הפוסקים אינה צריכה גט, ויש לסמוך עליהם להתירה בלא גט, מ"מ אם קבלה גט אסורה לכהונה ודוק: (ד) ובדברי הרא"ש שם ביבמות יש לי מקום עיון לענ"ד שכתב דמספקא לי' ביבמה כיון שיכול לבא עלי' בע"כ ואין אחר יכול לעכב עליו אי הוה כדשב"ל, כיון דמ"מ אכתי לא בא עלי', ובנדרים (ל"ד:) כתב הרא"ש בפשיטות דבהיתה לפניו ככר של הפקר ואין שם אדם אחר שיקדמנו לזכות בו, אם הקדישו [אפילו קודם שזכה בו] הוי הקדש הואיל ובידו לזכות בו ע"ש באורך וצ"ע, ולענין יבמה הי' מקום לחלק בין יש לה יבם אחד או יותר ודוק:

ה ודע דשיטת הרמב"ם פ"י מה"ג [לדעת קצת מפרשי דבריו] דריח הגט פסולו מדבריהם לכהונה, ועי' ריב"ש (סי' שמ"ח) באורך, ולענ"ד יש להביא סעד מהירושלמי דריח הגט איסורו דבר תורה, דגרסינן (קדושין פ"א ה' א') ובמיתת הבעל [האשה ניתרת וקונה את עצמה] דכתיב או כי ימות כו' אמר ר' יוסי בר בון אם אומר את שאין מיתה מתרת מנן אנן משכחין אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט אמר ר' יוחנן בר מריי' תיפתר ביבמה ע"כ, והוא תמוה דמאי שייכות איסור גרושה ללמוד מכאן היתר למיתת הבעל לעלמא [ומחלוצה פשיטא דאין להעמיד יסוד דעיקר חלוצה לכהן איסורה מדרבנן] אבל הנראה שהירושלמי מפיק לה מהך דרשא דדרשינן (גיטין פ"ב. ובש"מ) ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה [ולא התירה לעלמא] לא יקחו, והאי איסורא ליכא לפרושי לאסרה לכהן בחיי הבעל שגירשה בגט כזה, דהא בלא"ה אסורה לכל העולם משום אשת איש, דהא לא אהני לעלמא מידי, שהרי אמר לה ואי את מותרת לכל אדם, וע"כ קרא אתא לאוסרה לכהונה אחר מיתת בעלה, וא"כ מוכח מזה דמיתת הבעל מתרת, ואין לומר דילמא קרא אתא לאוסרה לבעלה כהן שגירשה בגט כזה, זה אינו דהא לא יקחו כתיב, משמע דקרא איירי במי שבא לקחתה בתחילת קנין, וע"כ בכהן אחר שאינו בעלה משתעי קרא ודוק] וע"ז דחה ר' יוחנן דמכאן אין להכריח דאפשר דקרא ביבמה מיירי שנפלה לפני יבם כהן שאם נתגרשה בגט כזה מאחיו אסורה לו [בביאה שניה עכ"פ כשאר חייבי לאוין עיי' יבמות (כ'.) ודוק] ומדשקיל וטרי בהא הירושלמי ש"מ דס"ל דדרשה גמורה דאורייתא היא, [ודע דלענין מיתת היבם שמתרת את היבמה לעלמא, יליף לה ג"כ הירושלמי ממקרא אחר שלא למדוהו בש"ס דילן דגרסינן בירושלמי (פ"א דיבמות ה' א') כי ישבו אחים כו' ומת אחד מהם הן בחיים, אפי' גירשה ומת זו פטורה ע"כ עיין בפ"מ שנדחק בפירושו, ולפענ"ד הירושלמי מתפרש כפשוטו דדייק ומת אחד מהם, אבל הן [שאר אחים, דפשטי' דקרא באחים הרבה מיירי כדילפינן בעלמא והי' הבכור [שבאחים הקיימים, שמצוה בגדול לייבם] בחיים, אבל אם מתו כולם, פקעה זיקתה, ויליף מזה הירושלמי דמיתת היבם פוטרת, ובפ"ק דקדושין (י"ד.) שקיל וטרי הש"ס מנ"ל דמיתת היבם מתרת, ולמדוה שם מק"ו עש"ה, והירושלמי יליף לה מקרא, ואפי' גירשה כו' דירושלמי מילתא באנפי נפשה הוא דשאיל נימא דאפילו גירשה תחילה ומת אח"כ בלא בנים תתיבם, ומשני סברא היא דליכא למימר הכי שהרי זו פטורה כבר, ובמה תחזור ותיזקק, ודוק]:

ובזה יתפרשו לנו ג"כ דברי הירושלמי (סנהדרין פ"ט ה' ו') דבעי התם נתארמלה ונתגרשה כאחת אם כהן גדול לוקה עלי' משום שני שמות אלמנה וגרושה דאתו בבת אחת, ונדחק בפ"מ שם היכי משכחת לה אלמנה וגירושין בבת אחת ומ"ש שם לפרש בנתקדשה לשנים בספק קדושין וכו' תמוה הא הירושלמי לענין מלקות בעי לה, ואין מלקות על הספק] לפי מה שנתבאר מיושב יפה בעה"י, דמשכחת לה כגון שגירשה בעלה ישראל בכה"ג דאמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם, דהשתא א"א גמורה היא ולא חל עלי' איסור גרושה לגבי כהן (דהא קי"ל אין איסור חל על איסור אם לא בכולל או מוסיף, ואין כאן לא כולל ולא מוסיף כיון שבעלה ישראל] וכי מיית הבעל אזיל לי' איסור אשת איש וחיילי תרווייהו עלי' לגבי כהן גדול, אלמנות וגירושין כאחת ודוק היטיב, וכה"ג כתבו התוס' (יבמות ל"ג. ד"ה אלא) עש"ה:

ו וגם זול"ז יש ליישב הירושלמי דסנהדרין, כגון שנתגרשה בנדותה ונשאת לאחר ונתארמלה (או איפכא שנתארמלה תחילה ואח"כ נתגרשה] דהשתא בהיותה בנדותה לא חל איסור גרושה לכהונה, ואיסור אשת איש [מהשני] כשנסתלק ע"י מיתתו חלו עלי' תרווייהו, שם אלמנו' וגירושין: ובזה יישבנו במקום אחר בעה"י תמיהת הגאון רבי' עקיבא איגר זצוק"ל בגליון המשניות סוף גיטין במה שכתבו התוס' דלב"ש דס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא דבר ערוה, וא"כ היא אסורה עליו משום סוטה, למה לן קרא למחזיר גרושתו, וכתבו התוס' בשם הירושלמי דאתא ללאו יתירא, ותמה הוא ז"ל הא אין איסור חל על איסור, ואיך יחול איסור החזרת גרושתו על איסור סוטה, ולענ"ד משכחת לה כה"ג, שזינתה תחת בעלה בנדותה דהשתא לא חל איסור סוטה על איסור נדה, ולא טהרה וגירשה ונשאת לאחר ונתגרשה ממנו, וכשטהרה אח"כ חל עליו איסור סוטה ואיסור מח"ג בבת אחת, ונלענ"ד דמשכחת לה כל זה אפילו טהרה בעודה תחת בעלה השני, דנלענ"ד דאיסור אשת איש חייל על איסור נדה, דהוי איסור מוסיף, מגו דאתוסף עלה איסור בנשואי' לגבי בני נח שמתחלה לא הי' חייב עלי' אם הי' בא עלי' בנדותה, והשתא מתחייב עלה משום אשת איש, ומגו דאתוסף עלה איסור לגבי בני נח אתוסף נמי לגבי ישראל, וכה"ג חשיב מוסיף מה דאיתוסף לגבי בני נח, כמבואר בחולין (ר"פ ג"ה) לענין אמ"ה דחשבינן לי' איסור מוסיף משום דאתוסף לגבי בני נח, ולפי זה כשנשאת לשני חל עליו איסור א"א גם לגבי בעלה הראשון [אע"ג שהיתה נדה] וכשטהרה אח"כ כשהיא תחת השני לא היה מקום לאיסור סוטה לחול עליו לגבי בעלה הראשון, דהא אסורה עליו משום א"א, וכן הוא עלי', וכשנתגרשה עתה חלו לגבי בעלה הראשון תרווייהו איסור סוטה ומח"ג וכן עלי' ודוק היטיב:

ז וממוצא דברינו יצא לנו דין מחודש דמשכחת לה שהבא על א"א גמורה בעדים והתראה לשניהם, ויהי' הבועל נידון בחנק והיא פטורה ממיתת ב"ד, כגוונא שכתבנו שנשאת בנדותה ולא טהרה, דהשתא איהי לגבי דידי' הוה איסור מוסיף, כמ"ש דאתוסף עלה איסור א"א לגבי עכומ"ז איתוסף נמי לכל ישראל, ואם באנו לדון אותה לומר שניתוסף עלי' איסור א"א בישראל בכולל דעכומ"ז [שבאיסורין אלו הכולל לאשה מוסיף לאיש, והכולל לאיש מוסיף לאשה ודוק ועי' תשו' רמ"ע סי' קכ"ג] זה אינו, דהא לה הי' אסור להיבעל גם לעכומ"ז בנדותה, ואין הפרש לדידה בין ישראל לעכומ"ז, על הכל היא מוזהרת וחייבת כרת בנדותה, נמצא דלגבי דידה לא חייל איסור א"א לחייב עליו מיתת ב"ד על איסור נדה, ודוק. סימן פא וואלקאוויסק בדין קטלנית לענין יבום:

בענין יבמה קטלנית, דעת הנוב"י מ"ק חא"ע (סי' י') דאין ביבמה חשש קטלנית דשומר מצוה לא ידע דבר רע, והוקשה לו ענין יהודה שאמר פן ימות גם הוא כו' וכפרש"י שחשש שמוחזקת היא שימותו אנשי', ונדחק הנוב"י וכן בס' עצי ארזים שניהם לדבר אחד נתכוונו] שבהיות שלה קטן חשש יהודה שמא ימצא סריס דלענין סכנה לא סמכינן ארובא ע"ש, ולא ידעתי למה הוצרך לכך, הא בפשוטו כיון דקי"ל לפי דעת רוב הפו' (עיי' תוס' קדושין י"ט. ד"ה ומדאורייתא) ביאת קטן לא קניא מדאורייתא, וא"כ בקטנותו ליכא מצוה, וחשש שפיר לסכנה, ונלענ"ד ברור דיבם קטן אסור ביבמה קטלנית מה"ט, ואע"ג דאנן קי"ל כמ"ד מזל גורם, ותלוי הענין של הסכנה בנשואין, וא"כ לכאורה בקטן נמי שריא לי' יבמה קטלנית דמאי אמרת הא מדאורייתא לא אהני ביאתו, א"כ אין זה נשואין, ואין כאן מזל, אבל באמת זה אינו, חדא דהרי כמה פוסקים ס"ל באמת כמ"ד מעין גורם, ויש לחוש לדבריהם להחמיר עכ"פ כבנ"ד דאיכא חשש מעין, ועוד דלענ"ד לא איתמר גם בגמרא חשש מזל אלא לחומרא ולא לקולא [ובאמת קצת אחרונים יצאו להקל מכח טעם מזל גורם, כגון באשה עשירה, ומצאתי בגליון הנוב"י שלי השגה מחכם אחד על התירו של הנוב"י (סי' ט') בקטלנית עשירה, דחזינן דמזלה טוב ומצלחת, מכח סברא זו דודאי מ"ד מזל גורם לא להקל בא, אלא איהו נמי ס"ל חששא דמ"ד מעין גורם ואכמ"ל, וכן מצאתי בתשו' בשמים ראש (סי' רע"ו) שכתב בהג"ה שם בפשיטות דמ"ד מזל גורם אית לי' נמי מעין גורם:

ועלה בידי עוד לחדש בזה בענין רות שנאמ' (רות ד' י"א) ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים כו' יתן ה' את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע כו' למה פרטו לו את שתי אלו [נשואי רחל ולאה, ותמר ליהודה] בברכתם, ואולם במדרש (רות רבה פ' ז') נזכר במאמר הגואל כשמיאן לקחת את רות, אמר הראשוני' לא מתו אלא ע"י שנטלו אותה ואני הולך ליטלה חס לי ליטל' כו' ונלענ"ד ביאור דבריה' לפי מאי דפסקינן (יבמות ס"ד:) דאחיות מחזקות, ובמדרש אמרו שרות וערפה היו אחיות שהיו בנותיו של עגלון מלך מואב (עיי' שם פ' ב') ולפ"ז הוחזקו בקטלנית [כיון דבנשואין קי"ל כרבי דבתרי זימני הוה חזקה] ועדיין לא מצאתי דין זה מבואר בפו' דשני אחיות שמתו בעליהם אסורות להנשא לעולם, אף שלכאורה דינא הכי ע"פ שמועתינו דיבמות דאחיות מחזקות, וכבר התבאר גם דברי אגדה זו דרות כן, והנה דעת הרשב"א והריטב"א בחידושים בסוגיא דיבמות ס"ד: דבחזקת אחיות בעינן שלשה להלכה ע"ש, אבל מדברי המדרש שבארנו נראה דגם באחיות בתרי סגי, וכרבי דקי"ל כוותי' במקום סכנה, והכי קי"ל להלכה ביו"ד סי' רס"ג ס"ג לענין מילה דבשני אחיות שמלו בניהן ומתו הוה חזקה להבא ע"ש, אלא שיש לעיין כיון דקי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אם שייך לדון כן כיון שאח"כ נתגייר' רות [כמוזכר בכ"מ, ובמדרש שמחלון וכליון לא גיירום ולא הטבילום, וא"כ אחר מיתת מחלון נתגיירה רות וכ"ז פשוט ומבואר גם ביבמות (מ"ז.) שלמדו מקראי דנעמי ורות כמה דברי' לגר שבא להתגייר] אם יועיל זה להיתר קטלנית שהרי אינה אחותה של ערפה עתה, ונלענ"ד דזה תליא בתרי טעמי דסכנת קטלנית [שם ביבמות] דלמ"ד מזל גורם שהוא דבר רוחני, פשיטא שבגירות משתנה דבר זה, וקי"ל נמי אין מזל לישראל, וכשנשתנה ענינה מעכומ"ז לגיורת, ודאי נשתנה חשש מזל וזה פשוט, אבל למ"ד מעין גורם שהוא דבר טבעי באדם, פשיטא שזה לא ישתנה בגירות, ומתבאר עוד מסוגיא דיבמות שם דלמ"ד מזל גורם הדבר תלוי בנשואין, ולפ"ז בביאת זנות ודאי ליכא סכנתא, והנה ראינו באמת כי יהוד' קיים מצות הקמת שם [שהי' אצלם קצת מצוה גם בקרובים כמ"ש המפרשים] וה' הצליח דרכו, והי' מזה הכרח לכאורה דבמקום מצוה אין לחוש לסכנה זו אף במצוה קלה דהקמת שס לקרובים שאינה עיקר מצות יבום של תורה, אלא דלמ"ד מזל גורם דתלי בנשואין אין ראי' מיהודה, דהא התם לא הוו נשואין כלל [ואחר שילדה שנחלקו בספ"ק דסוטה אם נזקק לה יהודה יותר, הוא מתיישב בכל ענין שנאמר ודוק] והנה כבר נתעוררו הראשונים ז"ל איך נשא יעקב אבינו שתי אחיות הלא אברה' אבינו קיים כה"ת, ובלי ספק יצחק ויעקב הלכו בדרכיו, ותירצו דבאמת היו מותרות לו מן הדין דגר שנתגייר כקטן שנולד ואין כאן קורבה כלל, ע"ש בדבריהם ז"ל, ומעתה אומר כי הזקנים שפטו את בעז ברכתו מבלי יחוש [לסכנה מחמת קטלנית] בנשואי רות בדרך נכון ובטוח משני חששות הסכנה מזל או מעין [ולא ישית לב לדברי הגואל] דאם בקטלנית מזל גורם שהוא תלוי בנשואין, הלא לא יחוש עתה, כי יתן ה' האשה הזאת כו' ולפי שדברו עתה מצד הנשואין, והנה עיקר הנשואין הוא הכניסה לבית בעלה כמבואר ברמ"א, באה"ע (סי' נ"ה ס"א), דכשהביאה החתן לביתו לשם נשואין היא החופ' ונקראת מאז נשואה [וכך הוא לשון חכמי' במשנ' (כתובו' מ"ח.) לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין] לזה אמרו האשה הזאת הבאה אל ביתך כי להיות' גיורת יהי' בואה לך לשלום כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל, ובלי ספק הי' ה' אתם, עדות היא כי הי' זיווגם הגון ליעקב, והוא מטע' זה דגר שנתגייר כקטן שנולד וכן יהי' גם ענין רות צלחה, ובפן הזה לא יזכירו ענין קרבת האישות והזרע כי על הנשואין לבד ידברו עתה, ואם באת לחוש שמא מעין גורם, מוכח א"כ מיהודה שבא על תמר והצליחו ה', וע"כ שבמקום מצות הקמת שם אין לחוש לסכנה, וזה אומרם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה, מן הזרע אשר יתן ה' לך [כי תקרב אליה להקמת שס להקים זרע] מן האשה הזאת, ורעה לא תאונ' אליך, והדברים מאירים בע"ה:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה