שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן עז
סווואלק:
גרסינן (סנהדרין ס"ח.) אמרו לו [לרבי אליעזר] הכדור והאימום כו' מנעל שעל האימום אמר להן הוא טהור ויצתה נשמתו בטהרה, ופירש"י מנעל שעל גבי אימום מהו שאף בו נחלקו בתוספתא דטהרות חכמי' אומרים הואיל ואינו מחוסר מלאכה הצריכה אומן שהדיוט יכול לסלקו מעל האימום כבר שם כלי עליו וטמא, ורבי אליעזר מטהר שעדיין לא נגמרה מלאכתו, ותמה הגאון מו"ה ישעי' פיק למה הביא רש"י התוספתא ולא הביא המשנה דכלים (פכ"ו מ"ד) ששנינו מנעל של האימום ר"א מטהר וחכמים מטמאים, ומייתי לה הש"ס (שבת קמ"א:) והנה בגמ' יש לדקדק בלשון דקאמר הוא טהור, הי' לו להשיב טהור ותו לא:
והנה הרא"ש בפי' המשנה שם כתב דהתוספתא הוא ענין אחר מהמשנה כפי' הש"ס דשבת, דהתוספתא מיירי במנעל שעשאו חפוי לאימום, ואף שגם האימום הוא עור מחופה ע"ג מוכין כפרש"י בסוגיין, מ"מ הי' דרכם לעשות לו עוד חפוי עור על גביו, והי' כעין מנעל, ופעמים מסירים אותו, והאשה נועלת אותו ברגלה דרך מקרה ע"ש, ובשבת מפרש הש"ס המשנה במנעל הנעשה על דעת מנעל ועושין אותו על גבי האימום כדרך אומנות זו, וכאשר נדקדק ביסוד התוספתא לפי פי' הרא"ש הנה נחלקו ר"א וחכמים בשלשה יסודות בזה: א) המנעל שנעשה לחפוי דעת חכמים [לת"ק דתוספתא ע"ש ובביאורי הגר"א ז"ל לתוספתא דטהרות] דמ"מ כיון שלפעמים האשה מסירתו ונועלת אותו הוא טמא משום זה, וכה"ג מפרש הש"ס (שבת נ"ט.) הא דתנן (כלים פי"ד מ"ה) סנדלי בהמה של מתכות טמאים, אף שכלי בהמה אינם מקבלים טומאה שלפעמים שותה בו, או משום שלפעמים נועלו ברגליו בשעת קרב ע"ש, אבל מצד שהוא חפוי לאימום לרבנן טהור הוא, דהא קי"ל (כלים פכ"ו מ"ו) עור שעשאו חפוי לכלי טהור, ואף ששנינו שם למשקולת טמא ופירשוה הראשונים (עי' רא"ש שם) דמשקולת כיון שהיא כלי מתכות המקבל טומאה, והעור נעשה לו לחפוי תשמישו בקביעות, ובזה שאני האי חפוי מחפוי האלה והקשת והרמח (כלים פט"ז מ"ח) שטהורים לכ"ע אף שהאלה והרמח מקבלים טומאה שהם כלי מתכות, דשם אין החפוי משתמש עמו למלאכתו, ודרך להסירו בשעת תשמיש הכלי משא"כ במשקולת שהחפוי משמש עמו ודוק, מ"מ לדעת רבנן הא האימום עצמו טהור הוא [כדעת רש"י משום דהוה בית קבול העשוי למלאות, ושיטת הר"ש היא בענין אחר] ולדעת ר' אליעזר מצד שפעמים נועלת האשה אינו מקבל טומאה, דחשיב לי' מחוסר מעשה, להסירו מעל האימום. ב) הנה התבאר מחלוקת ר"א במנעל, וגם באימום עצמו ר"א מטמאו כמבואר, וחכמים מטהרין. ג) צריך ביאור לכאורה לדעת ר"א נהי דמצד שנועלתו מטהרו ר"א דחשיב לי' מחוסר מעשה, מ"מ הא לדידי' האימום עצמו מקבל טומאה, וכיון שהחפוי קבוע לו הי' לו להיות טמא מצד זה, כמו חפוי המשקולת שטמא, אולם רבי אליעזר בזה לטעמי', דבשלהי חגיגה נחלקו ר"א וחכמים בציפוי דר"א ס"ל דהציפוי אינו בטל לגבי הכלים, וחכמים ס"ל דציפוי בטל הוא לגבי הכלים עש"ה באורך בסוגיא, ולפ"ז הדבר מבואר דהא דחפוי המשקולת טמא לדידן, הוא על דעת חכמים, דהחפוי בטל לגבי הכלי, אבל לדעת ר"א דהחפוי אינו בטל לגבי הכלי, כאן המנעל טהור שהרי מתורת חפוי אינו בטל לגבי הכלי [וכאן בחפוי זה לא שייך להחשיבו בית קבול מצד עצמו, דדרך חפוי משתמש ולא דרך כלי ודוק] ולכך הדין לדעת ר' אלעזר דהמנעל טהור והאימום טמא, ע"פ שלשה היסודות שכתבנו, וכ"ז הוא במחלוקת ר"א וחכמים בתוספתא דהמנעל נעשה לחפוי, אבל במשנה שהוא נעשה על דעת מנעל, ואינו ענין לתשמיש האימום כלל [וכדמפרש לה הש"ס בשבת] כשאנו דנין על דין המנעל אם הוא טמא מצד שנקל להסירו ומקרי אינו מחוסר מעשה] או טהור [מצד שנחשב מחוסר מלאכה] אין לנו ענין להזכיר האימום אם הוא טהור או טמא כשאנו דנין על המנעל, דמה ענין זה לזה, אבל לדעת התוספתא המדברת מתורת חפוי האימום ג"כ, היה לו לר' אליעזר לבאר דהמנעל טהור מצד נעילתו [דחשוב מחוסר מלאכה] ולא נימא דהוא ראוי להיות טמא מצד היותו חפוי לאימום שהוא טמא על דעת ר' אליעזר, ומדמטהרו אולי הדר משמעתי' שטימא האימום, הוצרך ר"א לבאר מאמרו הוא טהור והאימום טמא [כדעתו, וכשיטתו דחפוי לא בטל לגבי כלי] ורצה לסיים כן אלא שיצתה נשמתו בטהרה, והענין מוכרח שבדין התוספתא היו מדברים ולא בדין המשנה, והוא נכון מאוד בישוב דברי רש"י ז"ל ודוק: [ודע דכעין מחלוקת זו דר"א וחכמים לענין חפוי הכלים מצאנו להם מחלוקת במ"א (פרה פ"י מ"ג) קלל של חטאת שהוא כלי חרס או כלי אבן] שנתנו על גבי השרץ ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, פי' דכתיב באפר והניחו במקום טהור, ר"א ס"ל כיון דהכלי לא כטמא מונח במקום טהור קרינן לי', ורבנן ס"ל כיון דהכלי מונח על גבי טומאה לאו מקום טהור מקרי, המדקדק יראה טעמם, דר"א ס"ל דהכלי אינו בטל לגבי האפר שבו, כדס"ל לענין ציפוי הכלים שהציפוי יש לו חשיבות בפ"ע, וא"כ באפר קרינן בי' מונח במקום טהור, פי' בתוך הכלי שנחשבת מקום לאפר, והיא טהורה, ורבנן סברי הכלי טפל ובטל לגבי האפר, כדרך שאומרים בציפוי הכלים שהם בטלים לגבי הכלי, וא"כ בעינן שיהא האפר עם הכלי הטפל לו מונח במקום טהרה, ודוק, ועיי' עירובין (כ"ז:) לענין יין אגב קנקן במעשר ואכמ"ל]:
כ"ז ראיתי לבאר, החותם העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל. סימן עח וואלקאוויסק:
למאיר ובא בנהורא דשמעתא מורה ודאין בצילותא דדעתא, יפיש חיי תרמיני' שעתא, ה"ה כבוד אחי י"נ ולבבי הרב המאה"ג החריף ובקי המפו' החכם השלם בתוי"ח כ"ש מוהר"ר מאיר נ"י האב"דק קאסטיקאוויטש: אחד"ש וש"ת כמשפט אודיעו כי הגיעני מכתב ק' אשר דרש ממני לחוות דעתי הקלושה בעסק שאלה אחת רחבה ועמוקה, והנה ידידי אחי אם כי ענותו תרביני, נפשי הלא יודעת מאוד כי לא הגעתי לפלגות גדולים חקרי לב, חלילה לי להורות בענין חמור, אודיעו נאמנה כי דברי אשר יבאו אינם לא להלכה ולא למעשה, כי אם לפלפולא בעלמא, ובהדי רבנן דשרו לא דרינא, ואפילו שיבא מהאי כשורא רבא לא בעינא, אך למלאות רצונו ארשום מה שעלה בדעתי הקלה והנמוכה, בזה להשתעשע בדבר הלכה:
א ושורש שאלתו, בחור אחד כהן נשא בתולה ולא בא עלי' תיכף, רק אחר שבועות שתים או שלש, ולא מצא לה בתולים שתי פעמים ובפעם הג' בבקר נמצאו כמה טיפי דמים על הסדין, והבעל הכחיש כי לא בא עלי' באותו פעם כלל, והיא בוגרת, והעיר אשר היתה דרה שמה רובה עכומ"ז, והבעל ובית אביו מעידים כי בהיותה אצלם אחר החתונה לא אירע לה דבר כי בודאי היו משמרין אותה כדרך הכלות, ע"כ תורף השאלה, ולכאורה איסורה מבואר כיון דרוב פסולים אצלה, ולא אמרה נבעלתי לכשר, הלא לדידי' אסורה היא מצד הדין ועיין בש"ע אה"ע (ס"ס ו') והנה במשנה כתובות (י"ג.) ראוה מדברת עם אחד ואמרו לה מה טיבו של איש זה איש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת ר' יהושע אומר לא מפי' אנו חיין אלא הרי היא בחזקת בעולה לנתין ולממזר עד שתביא ראי' לדברי', וכבר עמדו המפרשים אמאי לא קאסר לה ר"י מספק שמא לעכומ"ז נבעלה, ולמה לי' לאדכורי ממזר, ותירץ הפ"י דאשמעינן לחוש לולד משום ממזירות, והגאון רבינו עקיבא איגר בתשו' הקשה דהא לחד מ"ד אף לדברי המכשיר בה פוסל בבתה, וא"כ לענין הולד לא פליג ר"ג, ולמה נקיט ר"י חשש ממזר ונתין ע"ש שנדחק מאוד בישובו:
ב וראיתי לרבותינו בעלי התוס' בחגיגה (י"ד:) בהא דגרסינן התם שאלו את ב"ז בתולה שעיברה מהו לכה"ג, ופירש"י שהיא אומרת בתולה אני ואי שכיחא דשמואל מהימנא וקשה להר"י דהא פ"ק דכתובות תנן היתה מעוברת כו' ר' יהושע אמר לא מפי' אנו חיין והכא משמע דקבעיא אליבא דכ"ע ושמא כאן שאף היא בכלל האיסור כדכתיב והוא אשה בבתולי' יקח קרי בי' יקיח נאמנת עכ"ל, ודבריהם סתומים מאוד דהא התם ברישא שאנו דנין עליו, ס"ל ג"כ לר"י דלא מהימנא להנשא לכהן, אף שגם היא בכלל האיסור כמבואר ביבמות (פ"ד.) דבכל איסורי כהונה אף היא מוזהרת, וכבר עמד בזה הגאון בעל טורי אבן ז"ל, ותחילה אבאר בס"ד מחלוקותן של ראשונים בדין זונה לכהן, שדעת הרמב"ם (הובאו שני הדעות בש"ע סי' ו') שכל הנבעלת ביאה אסורה מאיסורין השוין בכל נפסלה לכהונה וזו היא זונה האמורה בתורה, אמנם דעת רבים מגדולי הראשונים שאין זונה אלא מח"כ או מעכומ"ז ועבד שאין קדושין תופסין בהן, או מיבמה לשוק, (ע"ש בטוש"ע) ומ"מ הנבעלת ביאה אסורה מח"ל או חייבי עשה נפסלה לכהונה מגזה"כ ובת כהן כו' והוא איסור תורה ואין בו מלקות, וראיתי להביא בכאן מה שקשה לכאורה לכ"א מהדעות ביבמות (ט"ו:) אמרינן דס"ל לר"י דולד יבמה לשוק לא הוה פגום משום דליכא למילף ק"ו מאלמנה לכה"ג דמה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת, ושם (מ"ד:) אמרינן דמודה ר"י בולד ח"כ שהוא פגום לכהונה, מק"ו מאלמנה, ומאי פרכת מה לאלמנה לכה"ג שכן היא עצמה מתחללת הכא נמי כיון שבא עלי' עשאה זונה, הרי זה מבואר דלא כדעת הרמב"ם, דמח"כ לחוד הוא דהויא זונה, הן אמת דר יוחנן ב"נ ס"ל ביבמות (י"ד:) דולד יבמה לשוק פגום הוא לכהונה, [ופליג עלי' דר"י כמ"ש התוס' שם] ולדידי' נצטרך למימר דבאמת גם מח"ל הויא זונה [דהשתא ילפינן שפיר הק"ו מאלמנה] והוא לכאורה כדעת הרמב"ם, ואולם באמת הא ע"כ בעינן למימר דלר"י ס"ל קדושין תופסין ביבמה, דאלת"ה הא לכ"ע מיבמה לשוק] הויא זונה כמש"נ לעיל דעת הטור והש"ע, וא"כ מצינן למימר דבהא לחוד פליג ריב"נ וס"ל דיבמה לא תפסי בה קדושין, ולהכי הויא זונה, ואין ראי' לשאר ח"ל, שוב הביאו התוס' ביבמות (מ"ד: ד"ה הכא) ראי' דמח"כ לחוד הויא זונה, מהא דאמרינן בתמורה (כ"ח:) מה עריות דלא תפסי בהו קדושין והויא זונה כו', משמע דלא הויא זונה אלא מעריות דלית בהו קדושין, ואע"ג דהתם אליבא דאביי מתאמרה, מ"מ הא לא אשכחן דפליג עליו רבא בהא ע"ש בתוס' בתמורה בגרסא השני']:
ג עוד קשה לפענ"ד קושיא עצומה ע"ד הרמב"ם מההיא דיבמות (פ':) הסריס שחלץ ליבמתו לא פסלה בעלה פסלה ופריך הש"ס טעמא דבעלה הוא הא אחר לא לימא תהוי תיובתא דרב המנונא דאמר שומ"י שזינתה פסולה ליבמה ע"ש ובפירש"י, ולדעת הרמב"ם למה לי' לאתויי לדרב המנונא, הא לכהונה אף לדידן מיפסלא שו"י שזינתה והויא זונה, [ולכאורה לכל הדעות יקשה הא במתניתין קתני פסלה ואיפסולי מיפסלא בביאת ח"ל לכ"ע [אפי' אם נאמר דקדושין תופסין ביבמה] והי' נראה מזה ראי' לדעת רש"י וסייעתו דיבמה שזינתה לא מיפסלא כלל, אף לתרומה ולכהונה, ועדיפא משאר ח"ל, משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא (עיין רש"י ט"ו:) ולפנינו נדבר בפרט זה בס"ד]:
ד ואולם לדעת הסוברים דכל הני דאיתרבו ביבמות (ס"ח.) לפסול בביאתן לאיסורא בעלמא איתרבו ולא למלקות קשה לי בהו מסוגיא דקדושין (ס"ח.) דפרכינן אליבא דר"ע דס"ל כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר, כי תהיין במאי מוקים לה, ודחיק לאוקמה בבעולה לכה"ג דהוה לי' עשה שאינו שוה בכל ושבקי' לקרא כו', ואמאי לא מוקים לה באשה שנפסלה מהנך פסולין, ולכהן הדיוט כיון דלית בי' לאו, שוב ראיתי שזה אינו, דלר"ע כיון דס"ל אין קדושין תופסין בח"ל ועשה, ודאי דמכולהו הוה זונה גמורה ולקי כהן עלה משום זונה כמו לדידן בח"כ, אך קשה לי מסוגיא דיבמות (ע"ז:) בפלוגתא דר"ש ורבנן לענין נקיבות מצריות דר"ש מתירן מק"ו מעמונית, ורבנן השיבו עריות יוכיחו וממזרים ע"ש, ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן יש בהן צד כרת, ורבנן מחלל דחייבי עשה, ור"ש לית ליה חלל מחייבי עשה, והנה באמת מה שלא השיבו רבנן מכל שאר איסורי כהונה, משום דמה להנך שכן בלאו משא"כ במצרי שאינו אלא עשה ועיין תוס' שם, אך קשה אמאי לא פרכינן לר"ש מהנך נשים הפסולות לכהונה שאין בהם לאו, ואטו נימא דחמיר איסורייהו מאיסור עשה, הן אמת שהגר"א בש"ע (סי' ו' ס"ק כ"ג) נסתפק להנך פוסקים דלית בנשים שנפסלו משום זונה, אם הולד מכהן מהן חלל ע"ש שהניח בצ"ע, ואם היינו אומרים דבאמת ולדותיהן כשרים שפיר ניחא הך סוגיא לדידהו, ואולם באמת נלפענ"ד דלענין חללות לא נחלקו דלכ"ע מכל איסורי כהונה הוה הולד חלל כאשר אני עתיד לבאר בס"ד:
ה וליישב השמועות הללו נקדים מה שהקשה המל"מ (פ' ח' מה' איסורי ביאה ה"ב) על מ"ש הרשב"א בתשו' בהא דאמר רב ביבמות (נ"ט.) נבעלה שלא כדרכה פסולה לכה"ג ומסיק רב דאמר כר"א, ופריך אי כר"א תיפוק לי' דהוה זונה, וכתב ע"ז הרשב"א דהוה מצי לתרוצי דרב איירי כשבא עלי' באונס וכל שבאונס לא הויא זונה וכלישנא בתרא דרבא ביבמות (נ"ו:), ותמה ע"ז המל"מ דהא ע"כ רבא לא מיירי אלא באשת כהן שנאנסה אבל בעיקר זונה האמורה בתורה ודאי אף באונס הויא זונה ומשנה שלימה שנינו בכתובו' (י"ד:) בתינוקת שנאנסה וכמ"ש ה"ה, ועוד הביא המל"מ הא דהוה בעי הש"ס למימר ביבמות (ס'.) דראב"י קאמר דמאנוסת ומפותת חבירו בכה"ג, הוי הולד חלל משום דס"ל כר"א, הרי דגם אנוסה לר"א זונה היא, והניח דברי הרשב"א ז"ל בתימה, ואני תמי' עליו ז"ל שכדברי הרשב"א כתב בהדיא הרמב"ן במלחמות פ' הבע"י דכל באונס לא קרינן בה זונה בשום ביאה, וכלישנא בתרא דרבא, אלא דמ"מ פסולה היא לכהונה מקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר, וכל שנבעלה שום ביאת איסור פסולה ממקרא הזה, ובהכי מתיישבה מתניתין דכתובות ברווחא ע"ש באורך, דאפי' בביאת עכומ"ז באונס לא הויא זונה ע"ש, אלא דלכאורה תיקשי על הרשב"א שכתב ליישב דברי רב דמיירי באונס ואי נימא דמ"מ היא אסורה לכל כהן, אכתי תיקשי ל"ל למפסלה לכה"ג ת"ל דלכל כהן היא פסולה, וסבור הייתי לומר דס"ל לרשב"א כסברא ראשונה של הגר"א דלהנך דנפקי מכי תהי' לאיש זר אין האשה וזרעה מתחללים בביאת כהונה, ואנן קי"ל דביאת כה"ג באלמנה משוי לה חללה להכי איצטריך רב למיפסלא משום בעולה לכה"ג, אך לפענ"דנ שזה אינו, וראי' לזה מהא דשקיל וטרי הש"ס ביבמות (פ"ה:) לאשכוחי נפקותא בין ר"י לרשב"א שיהא איסור דאורייתא בלא פסול זרע ודחיק התם טובא, ואמאי לא מוקי לה בהנך נשים הפסולות לכהונה, אע"כ דלכ"ע הוי הולד חלל מכל הנפסלות לכהונ', אך לפמ"ש לעיל דע"כ לר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בח"ל מכל ביאות איסור הויא זונה, יש לדחות ראי' זו דהא הש"ס בעי לאוקמא הנפקותא אף אליבא דר"ע כמבואר בסוגיא שם, ולדידי' ודאי הולד חלל כיון דזונה היא, ומ"מ נלפענ"ד כמ"ש דאל"כ א"כ נימא לשיטת הרמב"ן דאף בנבעלה לעכומ"ז באונס אין הולדות אח"כ חללים, וזה לא ניתן להאמר מסוגיא דקדושין (ס"ו.) באמו של ינאי שחשו לפוסלו, שהיו אומרים אמו נשבית מן המודיעים, והרי איסור שבוי' בא"כ הוא מטעם דחיישינן שמא נאנסה, ומ"מ בנה פסול, ועיין תוס' שם ודוק היטיב, והדין דין אמת כצד השני שכתב הגר"א ז"ל [ולפנינו יתבאר בעה"י עוד ראי' מכרחת לדין זה, ובאחד מדרשותי הארכנו הרבה בעה"י] ודברי הרשב"א ז"ל עדיין אינן מיושבין כיון דסוף סוף נאסרה אף מביאת אונס לכל כהן, ל"ל לרב למיפסלה לכה"ג משום בעולה, וגם הסוגיא השני' שהביא המל"מ צריכה ישוב, דאמרינן שם בהדיא דאנוסה אסורה לכה"ג ובעינן למימר משום זונה וכר"א [והתם קתני נמי בהדיא דהולד חלל אף מאנוסה, וזה ג"כ ראי' לדברינו דלכ"ע הוי הולד חלל, ולפמש"נ לפנינו אין ראי' משם]: (ו) שוב קשה לי דבאמת ע"כ דעת הרשב"א כהרמב"ם דכל הנך שלמדו מבת כהן כי תהי' כו' באו לכלל זונה, שכן כתב בהדיא בתשו' סי' אלף ר' ע"ש: והנלענ"ד דס"ל להרשב"א דזונ' האמור' בתור' היא הנבעלת ברצון, וביאת אונס מתרבי מובת כהן, ומ"מ כל שריב' הכתו' לוק' עליו כמ"ש לקמן בס"ד, וס"ל כמ"ש התו' ביבמו' (ס"ט. ד"ה לא פוסלין) דאף לר"א לא מיפסלא בביאת פנוי לתרומה דאין זה בכלל זר, וא"כ אונס מפנוי לא אתרבי לר"א כלל מובת כהן ודוק היטיב, והא דהוה בעי הש"ס למימר דבאנוסת חבירו הוה חלל לראב"י משום דס"ל כר"א, נלפענ"ד דה"א דרב לטעמי' דס"ל כאבוה דשמואל בכתובות (נ"א:) דחיישינן שמא סופה ברצון וכדמשמע בסוגיא שם דרב ס"ל כאבוה דשמואל ע"ש [וכ"כ בפשיטות בספר הפלאה בכתובות כ"ו:] ונ"ל דאף אבוה דשמואל לא חייש לה אלא בנבעלת כדרכה, משא"כ בנבעלת של"כד דעינוי הוא לה כמ"ש רש"י גבי וישכב אותה ויענה, לא חיישינן שמא נתרצתה [והא דלא מוקים הש"ס הכי בכתובות הא דשרי אשת כהן שנאנסה, דוחק הוא לאוקמה שריותא דאשת כהן דוקא של"כד] ושפיר קאמר הרשב"א דהוה מצי לתרוצי מילתא דרב בנבעלה של"כד באונס דשריא לר"א ודוק:
ז הכלל העולה מתוך מ"ש בשיטת הרמב"ן והרשב"א דללישנא קמא דרבא ביבמות באונס נמי קרינא בי' זונה, ולל"ב לא קרינן בה זונה ואיסורייהו מקרא דובת כהן, ואומר אני שגם הרמב"ם מפרש כן אלא שהוא ז"ל מפרש דלתרווייהו לישני ביאת אונס לאו מקרא דזונה נפקא, אלא מקרא דובת כהן, אלא דבהכי פליגי הני תרי לישני, דל"ק ס"ל דכל הני דאיתרבו לאיסורא מקרא דובת כהן ממילא לוקה עליהן משום זונה [כמו שיבא לפנינו בס"ד] ול"ב ס"ל דאע"ג דאתרבו מובת כהן לפסולא, מ"מ לא לקי עלייהו, ולפיכך כיון שהוא פסק (בפי"ח מה' איסורי ביאה ה"ז) כל"ק, וכמו שביאר ה"ה שם, ממילא דכולהו נמי דאיתרבו מובת כהן לקי עלייהו משום זונה, וביאור דברים הללו דע דביבמות (ט"ז:) פרכינן אולד יבמה לשוק דבעינן למיפסלי' מק"ו מאלמנה, מה לאמנה שכן היא עצמה מתחללת והתוס' שם הקשו דבאמת היא גופה נילף בק"ו שתתחלל,, והוקשה להם עוד ל"ל קרא ובת כהן נילף מהכא בק"ו בכל איסורי ביאה שפוסלין ע"ש, ואני אומר דבאמת כן הוא דגמרינן מהכא ללקות עליהם, ואף דאין מזהירין מן הדין, מ"מ הוא ידוע שיטת הרמב"ם בסמ"ק שלו שורש ב' ובחבורו (פ"ב מה מאכלות אסורות ה"א, ועיין במ"מ ובמל"מ שם) דכל שהאיסור ידוע מה"ת אף באיסור עשה, שוב ילפינן האזהרה בק"ו, ולפ"ז כיון דאיתרבי נבעלת ביאת איסור להפסל לכהונה מקרא דובת כהן שוב מייתינן האזהרה מק"ו מאלמנה ללקות עלי', ולא משום חללה שהרי אין חללה אלא מאיסור כהונה, אלא משום זונה, והק"ו הוא לענין המלקות לבד ודוק, אלא שבאמת יש להבין אמאי לא יליף ר' יהושע האי ק"ו לפסול אותה:
ח והנלע"ד דבאמת על ק"ו זה יש לדון טובא לאביי דס"ל בקדושין (ע"ח.) דכהן גדול באלמנה לוקה עלי' בקדושין לחוד, א"כ איכא למפרך מה לאלמנה שכן חמורה שלוקה עלי' בקדושין משא"כ בשאר ח"ל, וכיון שמצינו חומר באלמנה מבשאר ח"ל ממילא לא ילפינן ללקות על שאר נבעלת ביאת איסור, והיינו פרכא דש"ס מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, פי' וכהן הדיוט לוקה עלי' מעתה, משא"כ בביאת יבמה לשוק שא"א ללומדה מק"ו מאלמנה ללקות כהן עלי' כמ"ש, והנה באמת כ"ז שייך לדחו' למאן דס"ל קדושין תופסין ביבמה [וכמ"ש לעיל דע"כ ר' יהושע הכי ס"ל] אבל למ"ד אין קדושין תופסין ביבמה ממילא אסורה משום זונה, ולהכי ס"ל לריב"נ לעיל לפסול בת יבמה לשוק מק"ו וכמש"ל, באופן שלאביי הדבר מבואר דכל הנך דאיתרבו מובת כהן כי תהי' לאיש זר אין ללקות עליהן משום זונה דלית' להאי ק"ו, ובהכי ניחא דאביי לשיטתי' אמר בתמורה (כ"ח:) דזונה הויא מעריות דלא תפסי בהו קדושין ולא מח"ל, אבל לרבא דס"ל בקדושין שם (ע"ח.) דכהן גדול באלמנה לא לקי אקדושין לחודייהו, ודאי איתי' להאי ק"ו וכל הני דאיתרבו לפסולא מובת כהן שוב מייתינן להו אזהר' בק"ו מאלמנה ללקות עלי', ומשום זונה כמ"ש, אלא שלפ"ז לא נתיישבה לנו הסוגיא דבני צרות לר' יהושע אמאי לא יליף מהאי ק"ו ללקו' גם עלי', וממילא ולדה יהא פגום, והנלפענ"ד דבזה נמי רבא לשיטתי' אתיא לי' שפיר, דבתמורה (ה'.) ס"ל לרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ופרכינן והרי אלמנה לכה"ג דרחמנא אמר לא יקח ותנן כל מקום שיש קדושין ויש עבירה כגון אלמנה לכה"ג כו' ומשני שאני התם דאמר רחמנא לא יחלל חילולים הוא עושה ואין עושה ממזרים, פי' וכיון דלא הוה ממזר תפסי בה קדושין, והתוס' ביבמות (מ"ד: ד"ה עשאה) הכריחו דלר"י דס"ל ביבמות (מ"ט.) אין ממזר מחייבי מיתות ב"ד, ומ"מ ס"ל דחייבי כריתות לא תפסי בהו קדושין, א"כ לר"י לא תפסי קדושין באלמנה אליבא דרבא דלר' יהושע ליכא לאוכוחי דתפסי בה קדושין מדלא הוי ממזר [ואף שהתוס' כתבו זה בדרך קושיא, עי' יתר מפרשים שכתבו דמצינן למימר דבאמת ס"ל לר' יהושע הכי] ולפ"ז לר"י נמי ליכא למילף מאלמנה בק"ו לשאר איסורי ביאה, דהא איכא למפרך מה לאלמנה לכה"ג דלא תפסי בה קדושין, באופן דלר"י ודאי בנפסלה מביאת פסולין לא לקי עלה משום זונה, ושפיר קאמר הש"ס דלר"י לית' להאי ק"ו, דמה לאלמנה שכן כו', והא גופי' א"א למילף כמ"ש, משא"כ לדידן שפיר ילפינן לכולהו פסולין ללקו' עליהן [משום חיובא דשייך בהו דהיינו זונה] מק"ו כמשנ"ת: (ט) הכלל העולה שדבר זה אם יש בכל הנפסלות משום זונה, הוא פלוגתא דאביי ורבא דלאביי לא לקי עלייהו משום זונה, ולרבא לקי משום זונה וכל"ק דיבמות לענין אשת כהן שנאנסה [אך לר' יהושע גם אליבא דרבא לא לקי עליהו משום זונה כמ"ש] אך עדיין צריך ביאור דתינח הנבעלת לח"ל שפיר ילפינן בהו מלקות מק"ו מאלמנה אבל הנפסלת מחייבי עשה איך נילף בהו לאו מק"ו מאלמנה, הא איכא למפרך מה לאלמנה לכה"ג שהיא בלאו, וכ"כ התוס' בפי' ביבמות (מ"ט: ד"ה אי כרב), עוד קשה ע"ז לדעת הרמב"ם (פי"ב מה' א"ב) שבכל ח"ל [או עשה] אינו לוקה בלא קדושין, א"כ כולהו ליכא למילפינהו מאלמנ' לכה"ג, שהרי אלמנה לכה"ג לוקה עלי' משום לא יחלל אף בלא קדושין, וביותר צריך ישוב לל"ב אליבא דרבא דבאונס לא קרינן בה זונה, אמאי לא יליף האי ק"ו מאלמנה על הדרך שכתבנו, והנלפענ"ד ביישוב כ"ז, דהנה באמת בכ"ד מזכיר הש"ס ק"ו מאלמנה לכה"ג, אך למאי דפסק רב ביבמות (ס.) כדאביי דיש חלל מחייבי עשה ומבעולה לכה"ג נמי הויא חללה א"כ האי ק"ו איתי' לדידן מבעולה לכה"ג, ויש ללמוד מינה גם לחייבי עשה, מה בעולה לכה"ג שאין איסורה שוה בכל מתחללת בביאתו, והדבר ברור שכל כהן לוקה עלי' אח"כ משום חללה, נבעלת לשאר חייבי עשה לכ"ש, וכ"כ התוס' ביבמות (ע"ז:) עש"ה [ומודעת דעת הרמב"ם דחללות דבעולה לא הוי אלא ע"י קדושין] ובזה מיושב תמיה אחרת מאי דאיצטריך רב לפסוק כראב"י דיש חלל מחייבי עשה, והוא הלכתא למשיחא, דהא כה"ג האידנא ליכא, וכבר עמדו על ענינים אלו רבותינו בעלי התוס' בסנה' ובמנחות וש"מ [וחידוש שלא העירו מכאן] וכל היישובים שכ' לא תתיישב סוגיא זו [ואין לתרץ דנ"מ לפלוגת' דר"ש ורבנן לענין מצרית עיין יבמות (ע"ו:) דא"כ הוה לי' לפסוק בפשיטו' כר"י התם ע"ש ודוק] ולמ"ש הוא נכון, דנ"מ לענין איסור של נבעלת לפסול לה דאי הלכה כראב"י א"כ כהן לוקה עלי' משום זונה מק"ו מבעולה לכה"ג [ונ"מ להפסל לעדות כמ"ש האחרונים] ובזה נתיישב כל מה שהקשינו לעיל, דל"ב דיבמות ס"ל כרבנן דראב"י ולהכי ס"ל דבאונס דנפיק איסורה מובת כהן לא לקי עלה משום זונה, דליכא למילף בק"ו מאלמנה, דמה לאלמנ' שכן הוא לוקה עלי' אף בלא קדושין [וכשיטת הרמב"ם דשאר ח"ל לא לקי עלייהו בלא קדושין] ולהלכה דקי"ל כראב"י, שפיר ילפינן לאו בכולהו מבעולה לכה"ג:
י ודע שדבר ברור הוא לענ"ד דהנך פסולין פוסלין בביאתן הוא דוקא שבאו על בת ישראל שהיא ביאה אסורה לבד מחלל דפסול מגזה"כ אף דביאת היתר הוא] אבל אם בא על בת גרים [למאן דמכשיר בת גרים לכהונה] לא פסיל לה וכן הוא משמעות עיקר לימוד זה כי תהי' לאיש זר היינו שהוא זר אצלה, משא"כ בב"ג דלאו זר אצלה הוא, ואפילו ממזר שבא עלי' לא פסלה, ואפילו לר' יוסי דס"ל בקדושין (ע"ד:) ל"ק כל שזרעו פסול פוסל וכל שאין זרעו פסול אינו פוסל, א בא לרבות בהאי כל שזרעו פסול אפילו בביאת היתר [כגון ממזר שבא על בת גרים] רק בא למעט דאפילו בביאת איסור, כגון מצרי, בעינן זרעו פסול, לפיכך מצרי שני אינו פוסל אפילו בת ישראל, וראיתי בספר המקנה שם דפשיטא לי' דלר"י ודאי פוסל בת גרים ואף לרבנן מספקא לי' עש"ב. שוב ראיתי שדבר זה מבואר ביבמו' (נ"ז.) דפ"ד אינו פוסל בת גרי' לתרומ' [וכן לכהונ'] ואפי' לר"י מבואר שם כן אע"ג דפוסל בת ישראל כמבואר שם ע"ש ודוק:
יא ומעתה נתיישבו כל הסוגיות המוכיחות דלא הוי זונה אלא מח"כ דהני אזלי בשיטתי' דאביי או כל"ב דרבא, ובהכי ניחא הא דפריך הש"ס ביבמו' (פ"א.) מדרב המנונא משום דלדידי' קשיא בפשיטות, ומ"מ ראיתי להתוס' בסוטה (י"ח: ד"ה אמרי) שהביאו הירושלמי דלמאן דלא ס"ל דרב המנונא היא כשירה לגמרי לכהונ', וזה מבואר כדעת רש"י דיבמה לשוק אינה נפסלת כלל, משום דלא מיתסרא מקרא דובת כהן כי תהי' לאיש זר, דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, ואני תמי' שבטור וש"ע השמיטו דעת רש"י בזה לגמרי וסתמו דמיבמה לשוק לכ"ע הוי זונה [משמע דאף במילתא דהוי לקולא שיהא בנה מכהן חלל ומותר להיטמא למתים, וש"ד שחלל מותר בהן אמרינן הכי] והלא כדבריו מבואר בירושלמי, ומצאתי ת"ל בהלכות גדולות הלכות יבום וחליצה שפוסק ג"כ כשיטת רש"י וז"ל פסק ושומרת יבם דמזנה אע"ג דיבם דילה כהן הוא לא תימא כאשת איש דמיא ואסירא אלא פנוי' היא ושריא לי' כו' ע"ש שהאריך, והרי מבואר, וצע"ג על הפוסקים ז"ל שלא נתעוררו לזה: (יב) אך במחזיר גרושתו הש"ס דילן קאמר בפשיטות דלא מיפסלא לתרומה [וללקות עלי' משום זונה] משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא, וכבר הכריע הה"מ (פ' י"ח מה' א"ב ה"א) שכן הוא גם דעת הרמב"ם, אך הגר"א הביא ירושלמי דס"ל דגם מחזיר גרושתו נפסלת והוא תמוה לכאורה במאי פליג הש"ס דילן, והנראה דפליגי בההיא דכריתות (ו':) בסך משמן המשחה למלכים וכהנים דר"מ מחייב דכתיב ואשר יתן ממנו על זר והני נמי השתא זרים נינהו, ור"י פוטר דזר מעיקרו בעינן, ולפ"ז הא דממעטינן בש"ס דילן מח"ג מזר היינו כר"י דזר מתחילתו בעינן אבל לר"מ לא ממעיט מחזיר גרושתו מזר כלל וע"ש היטיב ודוק:
יג והנה בהנך דאיתרבו לפסולא מקרא דובת כהן אם היא מוזהרת ג"כ, התוס' בשלהי נדרים כתבו באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאינה נאמנת למשנה אחרונה, משום דלא שייך למימר שויא לנפשה חד"א, דאיהו מוזהר ע"ז אבל היא אינה מוזהרת, ותמהו ע"ז בתוס' שם מהש"ס דיבמו' (פ"ד:) דכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת, ובנוב"י מ"ק ח"א (סי' ע') תירץ דס"ל להתוס' כלישנא בתרא דרבא דאיסו' אשת כהן שנאנסה אינה אלא משום מובת כהן כו' ובזה אין האשה מוזהרת דלא אמרינן אשה מוזהרת כאיש באיסורי כהונה אלא מאי דכתיב בהאי פרשה ע"ש:
ולפ"ז יובנו היטיב דברי התוס' בחגיגה, גם מה שדקדקנו למ' נקיט ר"י בעול' לממזר, דלא חייש ר"י שמא זינתה עם עכומ"ז, דא"כ הרי היא זונה והיא מוזהרת ג"כ, ולהכי לא חיישינן שתעשה עתה איסור, משא"כ בנבעלה לממזר שכבר הוכחנו דלר' יהושע כל אפין שוין דלית בה משום זונה, וא"כ אין היא בכלל האיסור, שפיר חיישינן לאוסרה לכהן, וזהו שסיימו התוס' דבבעולה לכה"ג דהיא ג"כ בכלל האיסור שפיר מהימנא אף לר"י, [ואף ע"ג דלר"י לא מהני ברי] ונמצא לפי דברי תוס' הללו יצא לנו צד גדול להקל בנ"ד, שהספק אינו אלא שמא לעכומ"ז נבעלה, ונמצא שגם היא בכלל האיסו', ואולי בזה אף ברי דידה לא בעינן ודוק היטיב, אך באמת כל הגדולים חולקים ע"ז שהרי הדברים מבוארים דאף למאי דקי"ל דמכולהו ביאת פסולין הוי זונה, מ"מ בעינן ברי, אך יש מזה קצת סניף לצדדים אחרים שיתבארו לפנינו בס"ד. (יד) עוד נלפענ"ד לפרש דברי התוס' דחגיג' באופן אחר היותר קרוב, והנה קשה לי בהא דהצריכו הפוסקי' כולם ברי באמירת' ואסרו אף בשותקת או באלמת, ואמאי לא נימא דהא דנשאת לכהן הוי כאמירת ברי, וכה"ג מצינו בשוחט שדרכו להתעלף ביו"ד (סי' א' ס' ג') ועיין בש"ך שם, שבהניחה סתם ג"כ מותרת שאלו היתה אסורה לא הי' מאכילה לנו, ואף להחולקי' שם עליו, מ"מ הדבר ברור שאלו אכלה בעצמו ודאי דמותרת, וסבור הייתי לומר דעיקר אמירת ברי מדין עדות נגעו בהו וכלישנא דש"ס (כתובות י"ג:) זו עדות שהאשה כשירה לה כו', וכל שלא העידה בפי' אין כאן עדות עכ"פ, אך באמת א"א לומר כן שהרי עדו' זו ע"כ מדין ע"א נאמן באיסורין נגעו בה, ועיין בנוב"י מ"ק (חא"ע סי' ז') והרי גבי נדה נמי נאמנותה מכח ע"א נאמן באיסורין, ומבואר (בסי' קפ"ה ביו"ד) דאם באה ושוכבת אצל בעלה הרי זה כאמירתה טהור אני. והנראה לפענ"ד דבירורן של דברים כך הוא, דבשלמא בשאר ענינים הספק איננו תחלה שמא עבר על איסור, כמו בשוחט או נדה, שפיר מוציא המעשה אח"כ מידי ספק, משא"כ בזה שאנו מסופקין עלי' שמא נבעל' לאסור לה, מהיכ"ת יהי' מוכרח ממה שנשאת לכהן שלא נפסלה תחלה בביאת איסור, הלא כמו שאנו מסופקין תחלה על האיסור כן הוא גם עתה, להכי בעינן דוקא אמירתה, [שמבארת לנו הדבר ודוק] ולר"י אף אמירתה לא מהני, ובזה יתבארו לנו דברי התוס' בחגיגה לנכון מאוד, וכך הוא ביאור דבריהם, דודאי הכא מיירי בדליכא למיחש שמא נבעלה לפסול לה, דמיירי שהיא דרה במקום דליכא פסול, וא"כ החשש אינה אלא שמא נבעלה לכשר ונפסלה לכה"ג, ולפ"ז כיון שאין לנו ספק עלי' על ביאת איסור, א"כ יש לנו להאמינ' שלא תעשה עתה איסור להנשא לכה"ג, כיון שגם הוא בכלל האיסור וס"ל להתוס' דביאת פנוי' לית בה איסור מה"ת] משא"כ בההיא דר"י שהספק עלי' מתחל' שמא נבעלה לממזר ולנתין האסורים לה ודוק היטיב, ומצאתי ת"ל ראי' גדולה ליסוד זה מהירושלמי בכתובות (פ"א ה' י') בההיא דתינוקת שנאנסה דמפרש לה הירושל' ביודעים שנבעלה, ומ"מ מהימנא אף לר"י דבאנוסה מודה ר"י, ואין טעם לחלק ביניהם, כ"א ע"פ מ"ש, שזו כיון שלא נחשדה על איסור שהרי נאנס' שפיר נאמנת לכ"ע, ושיטת הש"ס דילן הוא בע"א, עיין רש"י ותוס' בסוגיא שם, ומ"מ הסברא מוכרחת, וגם הא לדינא קי"ל בש"ע אה"ע (סי' ז' ס"ו) דבשבוי' בגוונא דנאמנת לומר טהור' אני, אם נשאת סתם לכהן נשואי' הוי כאמיר' דידה, והכא נמי דכוותה ודוק היטיב:
טו וביסוד דברינו אלה יתבארו לנו יפה דברי הרא"ש ביבמות (פ"ח סי' ח') וז"ל, ונראה דבסתירה לחודה בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הני עובדא דשלהי נדרים שריא לבעלה אפילו כי ליכא טעמא כי התם למשרי דהא קי"ל דאין אוסרין על היחוד כו' והא דאיצטריך התם למימר טעמא דאתתא שריא אם איתא דעבדה איסורה ארכוסי הוה מירכס כו' משום דהתם מיירי באומרת טמאה אני כו' ואל תתמה האיך מתירין אותה לבעלה הא שויתה לנפשה חד"א כיון דאמרה טמאה אני וכי מאכילין לאדם דבר האסור לו וי"ל דלפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נראה להם להתירן, וכה"ג אמרינן התם אמרה לבעלה טמאה אני לך אמר רב ששת אוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בני', מיהו אפשר לומר דהתם איירי בחוזרת בה ונותנת אמתלא לדברי' עכ"ל, וכבר תמהו רבותינו נ"ע על דברי הרא"ש הללו. מה שהוקשה לו יותר טעם ההיתר בהנהו עובדא מעל מתניתין דנדרים דאמרה טמאה אני ושרינן אותה לבעלה אע"ג דשויא לנפשה חד"א, והוצרך להכריח דבריו מההיא דרב ששת, ולא מגוף דין המשנה, וראיתי להגאון בנוב"י (מ"ת חא"ע סי' י"ב) שביאר באורך דברי הרא"ש, דס"ל להרא"ש כסברת התוס' בנדרים שכתבנו לעיל דאשת כהן שנאנס' אין בה משום זונה, ובהאי איסורא איהי לא הוזהרה כמש"ל, וא"כ מהא דשריא לבעלה במשנה דנדרי' דמיירי באונס לא קשה מידי כמ"ש התוס', רק בהנהו עובדי דמיירי ברצון הוקשה להרא"ש שפיר דהא שויא לנפשה חד"א, ותירץ לפי שראו חכמים כו' והביא ראי' מהא דאמר רב ששת אוכלת בתרומה שהיא ודאי עושה איסור, אלו תורף דבריו ז"ל, ואני בעניי יש לי לטעון ע"ז חדא על יסוד דבריו לתרץ המשנה דשרינן לה משום דלא הויא זונה, דא"כ אכתי תקשה ממתניתין לל"ק דרבא ביבמות (נ"ו:) דס"ל דאף באונס קרינן בה זונה, ועוד תמי' לפענ"ד שהרי כבר הוכחנו לעיל במישור דלכ"ע כל שנבעלה לפסול לה בין שאיסורה משום זונה או מובת כהן כי תהי' לאיש זר, מ"מ מתחללת בביאת כהן וכן בניו חללים [והוא מבואר יפה בסוגיא זו בדברי רב ששת אוכלת כדי שלא תוציא לעז על בני', ש"מ שבני' שתוליד מבעלה כהן אחר שנאנסה מן העכומ"ז פסולים הם, וזו ג"כ ראי' גמורה למה שכתבנו לעיל בעה"י ודוק] וא"כ אין בזה מרפא אלא לביאה אחת, ומשם ואילך הרי נתחללה, והלא כל האמור בפרשת כהנים שניהם מוזהרים ודוק:
טז ואולם לפי הסברא שכתבנו לעיל נבא לביאור דברי הרא"ש בס"ד, והנה בספר חמדת שלמה חא"ח (סי' ט"ז י"ז.) חקרו שם בדינא דרמ"א (בסי' קע"ח) במי שראה אשתו שזינתה דלבתר חר"ג אינו נאמן לאסור אשתו עליו, דמ"מ הלא עליו מוטל שלא ישמש עמה, ויהי' לו דין מורד על אשתו, שעונשו ממון, והלא כל אדם מחויב להוציא כל ממונו ולא לעבור על ל"ת, כמ"ש הרמ"א בא"ח, ואומר אני שסברא זו ג"כ נתנה להאמר לגבי האשה שהרי המורדת [או האומרת מאוס עלי] ג"כ פוחתין לה מכתובתה וש"ד, וכ"ז עליו לעשות ולא לעבור על איסור, ולפ"ז הי' מקום לומר דמה שאמרו במשנה אחרונה האומרת טמאה אני לך [שנאנסה] תביא ראי' לדברי' [והתירוה לבעלה, אם לא הביאה ראי'] היינו משום שאם תשב תחת בעלה הדברים מוכיחים ששיקרה תחילה, ולא אמרה כן אלא משום שנתנה עיני' באחר, שאם אמת הי' הדבר הי' לה למרוד על בעלה ולא לישב עמו באיסור, שהרי אשה זו כשיר' היא ולא נחשדה על איסור, שהרי נאנסה, אך בהני עובדי דשלהי נדרים לפי מה שפירש בהם הרא"ש דמיירי באומרת טמאה אני לך ברצון, שפיר הוקש' להרא"ש האיך שרינן לה הא שויא לנפשה חד"א, וכאן אין ראי' ממה שתשב רשעה זו תחת בעלה, שהרי היא חשודה על איסור, לזה תירץ הרא"ש לפי שראו חכמים כו' והביא ראי' דאף בדינא דמתניתין לא מחזיקינן דברי' לשקר מכח האומדנא כמ"ש] לגבי דידה, שהרי לא התירה ר"ש לתרומה אלא כדי שלא להוציא לעז על בניו, וכדמסקינן שם שאם נתארמלה אינה אוכלת, וע"כ הטעם כמ"ש הרא"ש ודוק, [ומ"ש הרא"ש ומיהו י"ל דהתם מיירי בחוזרת כו' הדבר פשוט דקאי אעובדי דנדרים וכ"כ התוס' בכתובות (ס"ג: ד"ה אבל), עש"ה ומה שדחק שם בנוב"י לפרש זה על דברי ר"ש הוא תמוה דר"ש אמתניתין קאי, ולשון ומיהו שכתב הרא"ש, לפי שבתירוץ זה ישתנה הדין ודוק הטיב כי קצרתי]:
יז ולאחר שתמכנו יסוד זה, הנה המתבאר מדברי התוס' דחגיגה דאף לר"י דאמירה דידה לא מהני, מ"מ מה שתשתתף היא באיסור [כל שלא נחשדה על איסור מתחלה כמש"נ] עדיף טפי, ולפ"ז בנ"ד שהחשש אינו אלא שמא נבעלה לעכומ"ז, וכבר כתבו התוס' ביבמות (ט"ז: ד"ה קסבר) ובש"ד וכן הסכימו כל הפוסקים שאין בביאת עכומ"ז בזנות איסור תורה (זולת הרמב"ן בסה"מ דס"ל דלאו אל תחלל את בתך כו' ולא תזנה כו' הוא שלא להבעל למי שנעשית זונה ע"י ע"ש] א"כ לא נחשדה זו עדיין על איסור, ולמה לא תחשב נשואי' לכהן כאמירת ברי שבודאי לא נבעלה לפסול לה ודוק, והנה באמת יסוד זה חזק הוא ע"פ דברי התוס' שביארנו, אך מלישנא דש"ע (ס"ס ו') משמע דאף בספק ביאת עכומ"ז או חלל שביאתן היתר בעינן ברי ולא סגי בנשאת לחוד, ויש ליישב, עכ"פ יש מזה סניף גדול להקל בטענות בתולים שאינה טענה מבוררת, וכמ"ש רבותינו האחרונים נ"ע, [וכיון שהותרה בביאות הראשונות שוב לא איכפת לן בהכחשת ביאה ג' כיון דליכא שויא אנפשה חד"א]:
יח עוד ראיתי לעמוד על דבר אחד דאף דהוי רוב עכומ"ז, מ"מ הא דעת רבים ואפשר כולם, דספק שמא לעכומ"ז נבעלה אינו ספק, עי' בתשו' חמדת שלמה (חא"ע סי' א') והגאון רבי' עקיבא איגר בתשובתו (סי' ק"ה ק"ו והנמשכים), אף דלא ניחא לי' להחליט כן, מ"מ הסכים גם הוא ז"ל דרוב עכומ"ז אינם נחשבים רק מיעוט, ע"ש, והנה הוא ז"ל הביא ראי' דספק עכומ"ז חשיב ספק מהא דכתובות (י"ג:) חדא בחורבא דדברא, ופירש"י דספק שמא א' מסוף העולם בא לכאן ורוב העולם עכומ"ז הן, הרי דמספקינן בעכומ"ז, ולפענ"ד יש לדחות לפמ"ש התוס' בריש פסחים וביבמות (מ"ז. ד"ה במוחזק) דהא דמאמינין למי שבא ואמר ישראל אני היינו משום דרוב הבאים לפנינו בתורת יהדות הם ישראל [ודע דבירושלמי (פ"ב דכתובות ה' ד') גרסינן אלו שנים שיצאו מעיר שרובה גוים כגון הדא סוסיתא אחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל ואחד אין אדם מכירו חבירו מכירו מהו שיעשה כאחד מן השוק להעיד עליו [פי' לענין להכשירו לעדות ע"ש] ע"כ, הרי לכאורה להיפוך מדברי התוס' דבאתא מרוב עכומ"ז לא מהימן בסתמא אף שהוא בא לפנינו בתורת יהדות ודוק] ולפ"ז יש לומר בפשיטות דלא כל הבא לזנות עם בת ישראל בדרך יהדות הוא ישראל, דאדרבא אדמויי אדמו כעובדא דאהלויי ונפטויי בשלהי נדרים [ובזה מדוקדק מאוד הא דנקיט במתניתין מאיש פלוני שמכירתו, משא"כ באומרת סתם מישראל דיש לחוש לזה,] ולכה"ג מחשבינן רוב עכומ"ז שאינה מכירתם לרוב פסולים, משא"כ בהיותה בעיר דסתמא דמילתא מכירתו. (יט) ויש להביא ראי' להיפוך דספק עכומ"ז לא הוי ספק שקול עכ"פ, מהא דקי"ל כרבי יהודה ביבמות (מ"ז.) יכיר יכירנו לאחרים מכאן אר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כן נאמן לומר בני זה בן גרושה כו' ופי' שם התוס' בשם יש מפרשים דנ"ל דנאמן לפוסלו דמשמע לי' קרא דנאמן אדם לומר זה בני בכור אפי' על תינוק בין הבנים וכשאומר על הקטן שהוא בכור א"כ הראשון ממזר כו' עכ"ל, וקשה לפענ"ד על יסוד זה לדידן, דבשלמא לר"י נפיק לי' מהכא שפיר דאיהו ס"ל בסנהדרין (נ"ג:) דעכומ"ז ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר, וא"כ כל שאינו בנו הרי הוא ממזר, אבל לדידן דקי"ל עכומ"ז הבא על בת ישראל הולד כשר, א"כ מנלן דנאמן לפוסלו, דלמא מעכומ"ז הוא הראשון, ולא עוד אלא שיש לדון בהיפוך דכמו דאמרינן התם דאם יש בנים לבן אינו נאמן אף על בנו, דאין לנו אלא מה שהאמינתו תורה, ה"נ נימא דאינו נאמן לענין הכרת בכורה אלא במקום שאינו פוסל את בנו, כגון בדוכתא דשכיחי עכומ"ז, אבל בלא"ה לא [ודע כי לדעת מפרשים אלו דהכרת ממזירות נפקא לן מהכרת בכורה א"כ ביש בנים לבן הגדול לא יהא נאמן לכאורה לומר על הקטן שהוא בכור כיון דבכה"ג אינו נאמן לפוסלו, ולא מצאתי חילוק זה בשום מקום ודוק אלא ע"כ דספק עכומ"ז אינו בגדר ספק [ואין להקשות דנוקמי קרא שהיתה במקום שאין שם ישראל כלל, דלא מסתבר לאוקמי קרא בהכי וכה"ג אמרינן בכמה דוכתי] ואין לומר אכתי תיקשי דלמא מיירי קרא שהיא אומרת מעכומ"ז נתעברתי שהרי היא נאמנת בזה, דא"כ למה תלה הכתוב ההכרה בו ולא בה ודוק:
כ עכ"פ הרי יש לנו יסוד גדול להיתר כיון דרוב עכומ"ז חשובים מיעוט לגבי ישראל, ואף דאכתי איכא לספוקי דלמא אזלא איהי לגבייהו דהוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי, מ"מ נלפענ"ד לדון כיון שאין כאן איסור עלי', דהא איהי לגבי נפשה מהימנא, ורק הספק הוא לבעל, ולא נודע הספק עתה כשפירשה מהם, יש לילך אחר הרוב בכה"ג, וכל מה דחיישינן להכי בגמרא הוא בודאי נבעלה ומשום לתא דידה] וראי' לזה מהא דאמרי' בריש גיטין (ב':) דנאמן ע"א לומר בפני נכתב אף דאיתחזק איסורא דא"א, משום דרוב בקיאין הם, וקשה הא הוי קבוע שאין בקיאין בין הבקיאין וכמחצה ע"מ דמי אלא ע"כ כיון דלמביא פסיקא לי', ולדידן נודע הספק עתה ואמרינן בי' מרובא פריש [ויש לדחות זה ע"פ דברי הר"ן אכמ"ל] ומכ"ש דבלא"ה כתב הרשב"א דהך ספק אי אזלא איהי לגבייהו או להיפך חשוב רוב צדדים להתיר, וכאן יש לה חזקת היתר וחזקת כשרות המסייעים לרוב כמ"ש, גם יש לומר כיון דכאן המיעוט הוא מכח שאינו מצוי שתזנה עמו, לא שייך בזה דין קבוע כלל ודוק:
כא עוד יש לצדד להקל, למאי דקי"ל ביו"ד (סי' קצ"ג) דהבועל את הבתולה אפילו לא מצא דם טמאה חיישינן שמא יצא דם וחיפהו ש"ז וכעובדא דר"ג בכתובות (י':) ואמאי לא נצרף אותו לס"ס לענין ט"ב, [ומדברי המרדכי בשבועות (פ"ב) משמע דהאי ספק הוי אף לקולא ע"ש היטיב, ויש לדחות שכוונתו למה לי' למימר דלמא אתרמי כדשמואל כו' נימא שמא חיפהו ודוק ע"ש,] והנה באמת ספק זה הוא ספק חסרון ידיעה, וביותר שהרי הרי"ף והרא"ש לא הביאו הנך עובדי דגמרא, אלמא לא ס"ל לצרפו לספק כלל, מ"מ יש לדון לפמ"ש שהסכימו האחרונים דספק חסרון ידיעה לכל העולם שפיר מצרפינן לס"ס, והנה זה נקרא ספק חסרון ידיעה, שהרי קמאי הוי אפשר להו לבדוק אח"ז ואנן הוא דלא מצינן, כדאמרינן גיהוץ שלנו ככיבוס שלהם, ולפ"ז סוברים הרי"ף והרא"ש כפשטא דגמרא דבא"י בקיאין הם בזה גם עתה, וא"כ אין זה בגדר ספק חסרון ידיעה לכל העולם, משא"כ לדידן דמספקינן בא"ח (סי' תקנ"ד) מה הוא גיהוץ, וממילא נפיק לן ספק גם לענין כיבוס דא"י, שהרי לדעת האומרים דגיהוץ הוא במכבש של אבן, א"כ יש לומר דכיבוס של א"י הוא במים ואפר (ואין שיעור למים לעמוד על תערובתו עם האפר ודוק] ולדעת האומרים דגיהוץ הוא במים ואפר, א"כ כיבוס הוא במים לבד, וכן בא"י, ולדידן הוי ספק חסרון ידיעה לכל העולם, ושפיר יש לצרפו לס"ס ודוק, ועי' בדברי המגי' ספר בני אהובה (פי"ב מה' אשות) שהקל מסברת עצמו בזה, ואין לסמוך עליו לדעתי הקלושה ע"ש:
כב ועל כל אלה הלא ראוי לצרף דעת הרי"ף ור"ח דבוגרת אין לה דמים, והלא הם עמודי הוראה בישראל, והנה התוס' בכתובות (ט'.) הביאו הירושלמי דכתובות (פ"א ה' א') דקאמר התם בוגרת כחבית פתוחה, וביארו אותו לשני השיטות, אך קשה לפענ"ד דבירושלמי (יבמות פ"ו ה' ד') מבואר בפי' כדעת ר"ח דגרסינן התם מה בין בוגרת מה בין מוכת עץ בוגרת כלו בתולי' במעי' מוכת עץ יצאו בתולי' לחוץ, הרי מבואר דבוגרת נמי לית לה דמים כמו"ע, וראיתי לבעל ק"ע בתוספותיו בכתובות שם שהקשה לשיטת ר"ח מהא דאמרינן שם בירושלמי ע"ד דר' אליעזר בוגרת אימת היא נשאת ש"מ דבבוגרת אין לה טענת פ"פ, דאל"כ פשיטא שישכים לב"ד ע"ש, ואין כאן סרך קושיא, דהירושלמי בנשאת לבחור קבעי שאינו בקי בפ"פ [ואף למ"ד דגם בחור דמהימן, מ"מ אין ראוי לחוש לזה ולתקן בשביל כן יום קבוע כיון דמסבינן לי' כופרי, דמברכתי חביטין לי', כמבואר (כתובות י'.) וכי בשביל כי הני ראוי לתקן], ואדרבה מכאן נראה יותר כדעת ר"ח דליכא בבוגרת ט"ד, ולא שייך בה אלא טענת פ"פ, לכך בעי עלה הירושלמי אימתי היא נשאת וכמו שכתבנו, דמ"ש המפרש דמיירי שהיא ממשפחת דורקטי, הוא פירוש זר כנראה למעיין, ודברי הירו' דיבמות שכתבנו עדות נאמנה לפירושינו והרי זה יסוד נאמן להתיר בנ"ד:
כג והנה הי' מקום לצדד עוד ולומר דבזה"ז שיש ח' ר"ג שלא לגרש בע"כ אין הבעל נאמן להפקיע שיעבודה מעליו, וכדעת הי"א (בסי' קע"ח) וביותר דעת הר"ש מנביי"ל הובא בהג"מ דאפי' ראה אשתו זינתה מותרת בזה"ז, ועי' בתשו' רבי' עקיבא איגר ז"ל ובתשו' חמדת שלמה ובתשו' מהרש"ל סי' ל"ג שהאריכו, ואני בעניי יש לי דבר מסופק, דלדעת הר"ן והנמשכי' אחריו דטעם משנה אחרונה משום דמדינא אינה נאמנת להפקיע שיעבודו, ומדמין הפו' עתה שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ שיעבוד האיש לשיעבוד האשה, ויש לעיין, דבשלמא איהי משעבדא לי' תמיד בכל עת שירצה, משא"כ שיעבודה עליו אינו אלא בעונה הכתובה בתורה, ולפ"ז יהא אסו' לו לשמש עמה שלא בשעת העונ' והוא צ"ע וקשה למעשה, [ובעמדי בענין זה נתקשיתי בעניי על המבואר בש"ע יו"ד (סי' רל"ד ס' ס"ז) דבעל שאמר הנאת תשמישי עליך אינו נדר, והטעם דמשועבד לה, וא"כ צ"ע שהרי ראוי לאוסרו שלא בשעת העונה, כיון דמדינא חל הקונם דהא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד, רק דהכא ע"כ אלמוהו רבנן לשיעבודא דאתתא, וא"כ אסור להוסיף לה על השיעבוד, וכההיא דנדרים (פה:) קונם שאני עושה על פיך יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו, וה"נ דכוותה, הן אמת שהט"ז (ס"ק ס"ג) שם הכריח דבהני דאיכא שיעבוד הגוף לא חל הנדר כלל, ואף אם יגרשנה מותרת לו, [ונ"ל פשוט דאע"ג שאם הי' מתנה הנדר בפירוש על השעות שאינו משועבד לה הי' חל הנדר מ"מ בשנדר סתם כיון שבטל מקצת הנדר בטל כולו, ובזה מתבארים יפה דברי הרמ"א (בהג"ה שם) בעל שנדר שלא לקרב אל אשתו עד זמן פלוני אם עשה ברצון אשתו חל הנדר, ולכאורה למה נקט שהנדר הי' עד זמן פלוני הא אפי' נדר הוא סתם, כיון שמחלה היא לו על איזה זמן, ממילא לא משעבד לה אז וחל הנדר על ימים אלו, אלא ע"כ דבנודר סתם כיון שנתבטל מקצתו בטל כולו ודוק] דבשי עבוד הגוף קונם איכו מפקיע מידי שיעבוד ע"ש, אך דעת הש"ך והפרישה שם אינו כן, שוב ראיתי שהר"ן בפירושו לנדרים (ט"ו:) פירש בהדיא דאף בשיעבוד הגוף לענין תשמיש קונמות מפקיעין מידי שיעבוד, רק דאלמוהו רבנן לשיעבודא דבעל או דאיתתא, והוא לכאורה על מרן הט"ז פליאה כשגבה, ומ"מ כנלפענ"ד שגם רבותינו הראשונים כ"ע חולקי' בזה, שהרי הר"ן בעצמו בר"פ המדיר ביאר בדעת הרמב"ם דלא אמרינן אלמוה רבנן לשיעבודא דאתתא ע"ש, ולכאורה יקשה על הרמב"ם למה לא חל נדרו מתשמיש באומר הנאת תשמישי עליך, אלא ע"כ דבשיעבוד הגוף לא חייל קונם כלל להרמב"ם ז"ל, שוב ראיתי שאין מקום לספק בדעת הרמב"ם שהוא כן וכדברי הט"ז, שהרי כתב (בפי"ב מה' נדרים ה"ט) האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסור' עליך איכו צריך להפר הא למה זה דומה לאוס' פירו' חבירו על בעל הפירו' וכן הוא שאמ' לה הנאת תשמישי אסור' עליך לא אמ' כלום כו' אמר' יקדשו ידי לעושיהן או שנדר' שלא יהנה במעש' ידי' אינו נאסר במעש' ידי' מפני שידי' משועבדין לו שאע"פ שאמרו השחרו' והחמץ וההקדש מפקיעין מידי שיעבוד חכמי' עשו חיזוק לשיעבוד הבעל עכ"ל, והרי זה מבוא' יפה דברישא בנדרי תשמיש ביאר שאין הנדר כלום מצד עצמו, ושהוא כאוסר פירו' חבירו על חבירו, ובסיפא בנדרי ממון הוצרך לטע' אלמוהו, והוא ממש כדברי הט"ז.
ולדידהו ניחא הכל אך לדע' הר"ן והעומדי' בשיטתו לא זכיתי להבין למה לא אסרוהו לשמש שלא בשעת העונ' וה' יאיר עיני] ועיין תשובת מהרי"ט (ח"א סי' ה') ועוד נלפענ"ד דבנ"ד יש לומ' לדעת כמה פו' במשנ' דשלהי נדרים דחכמים התירוה משום דאפקעינהו לקדושין, ונמצא שתידון בפנוי', זה שייך לענין אשה שזינתה תחת בעלה משא"כ בנ"ד שהספק הוא שמא נבעלה לעכומ"ז ואסורה לבעלה כהן מה יועיל תק"ח בזה, ועוד אני מסופק בכל כהן האוסר אשתו עליו בכל אופן שיהי', שיש לדון דמ"מ לענין בני' הוא נאמן לפוסלם ולעשותם חללים, שהרי התורה האמינתו, ובזה לדעת המפרשים הטעם משום שיעבוד הלא לא יועיל לענין פסול הבנים [ובאשת ישראל הוא דשרינן כה"ג, דקי"ל בבא על הסוטה הולד כשר] וא"כ מה תקנה היא זו להרבות חללים בישראל, ולומר שכיון שע"י איסור הבנים יבא גרעון כח זכותה, שוב אינו נאמן כלל, וכההיא דאמרינן לענין יכיר שאם יש לו בני בנים שוב אינו נאמן גם על בניו, קשה הוא בעיני, באופן שהיתר זה אינו לפענ"ד באשה זו לשום אחד מהפוסקים, מלבד שגם עיקר הסברא להשוות אשה לאיש חלוקין עליו חכמי ישראל:
כד בחתימת דברינו ראיתי לבאר בס"ד במה שכתבנו לעיל דהיכי דלא חייל הנדר כלל בדבר שהוא שיעבוד הגוף לדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו, אם כללו עם שאר הימים אף שבאותן ימים לבדן הי' חל הנדר, דלא משועבד הגוף בהן, מ"מ כיון שכלל נדרו, לא חל גם על שאר הימים [והט"ז שם כתב דלכך בשיעבוד הגוף לא חל לאחר הגירושין, משום כיון דהשתא לא חייל כלל, הוה דבר שלא בא לעולם, ולדברינו בלא"ה לא חייל הואיל ונתבטל מקצתו מתבטל כולו] וכמו שתמכנו יסוד זה מדברי הרמ"א, דכל שלא חל נדרו על מקצת מה שנכלל בדבור פיו, ממילא נתבטל כולו, והיסוד נראה לענ"ד כהא דפליגי ב"ש וב"ה (נדרים כ"ה:) ראה אותן אוכלים תאנים ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והי' עמהן אחרים ב"ש אומרי' הן אביו ואחיו] מותרים ומה שעמהן [האחרים שהוא חפץ להדירן] אסורים וב"ה אומרים אלו ואלו מותרים, שכ שנתבטל מקצת דבורו בטל כולו לב"ה, כמו שלענין היתר נדר שהותר מקצתו הותר כולו, וכהאי טעמא אשכחן דפליגי ב"ש וב"ה בההיא דתנן (תרומות פ"א מ"ד) אין תורמין זיתים על השמן ולא מענבים על היין ואם תרמו ב"ש אומרים תרומת עצמן בהן, כלומר קדשו מדומעין, דנהי דלא חלה תרומת הענבים על היין, מ"מ מה שמגיע לפי חשבון תרומתו על הענבים עצמן הוה תרומה [והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבין זה בזה הר"ש, ולענ"ד כוונתו טבל ותרומה מעורבין עיין היטיב תוי"ט ודוק], וב"ה אומרים אין תרומתן תרומה כלל, דכיון דלא חלה תרומתו על היין [ועיין ירושלמי שם דשקיל וטרי טובא מפני מה לא חלה תרומתו על היין] לא חלה ג"כ על הזיתים והענבים עצמן, והוא מהיסוד שנתבאר דלטעמייהו אזלי, דלב"ש בהתבטל מקצת דבורו [שהרי הפרשת תרומה מכלל נדרים הן ולכך נשאלין על ההפרשה] לא נתבטל מה שאפשר לקיימו, ולב"ה בטל כולו [ומ"מ צריך עיון מההיא דעירובין (נ'.) דתניא המרבה במעשרות פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים, ומפרש לה הש"ס דהוי כאלו אקדיש פלגא פלגא דחטתא ואמאי לא נאמר שיתבטל הכל בהתבטל מקצתו וכמו שנתבאר לענין זיתים, עיין תוי"ט ורמב"ם שם שהדבר כמו שכתבנו דהוי טבל ותרומה כאחד, ולב"ה בטל הכל, וע' היטיב ב"ב קמ"ג. ויש לחלק ודוק]:
כה ומה שראוי לבאר לפי הצעתינו כי בדבר שהוא שיעבוד הגוף כשיעבודי בעל ואשתו וכדומה, דלא חל כלל כמו שנתבאר, אם כללו עם שאר הימים שאי שם שיעבוד, מ"מ כיון שבטל מקצתו בטל כולו, אך במה אין הנדר מדינא אלא דאלמוהו רבנן לשיעבוד הבעל או האשה שלא יפקע מכח הנדר, כמו שביארנו לעיל, בזה לא נתבטל שאר הנדר שאין שם שיעבוד, כיון דמיחל חייל כולי' נדרא, אלא שהשיעבוד אלים לעוקרו, א"כ מה שאין השיעבוד שולט עליו ממילא הנדר קיים וזה דבר פשוט, ומתבאר ממשנתינו (נדרים פ"ה.)
קונם שאני עושה על פיך אינו צריך להפר משום דמשעבדה לי' ואלמוה רבנן לשיעבודא דבעל] ר' עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יתר מן הראוי לו, ר' יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור לו, הרי מבואר דאע"ג דאמאי דיש לבעל שיעבוד אלים השיעבוד להפקיע הקונם, מ"מ המותר משיעבודו חל הנדר, ואינו מתבטל ממה שאין על המשועבד מתקיים הנדר, והוא פשוט וברור לענ"ד:
ובזה יתבארו לנו דברי הרמב"ם (פ"ג מה' נדרים) הביאם הטור (בא"ח סי' תי"ח וביו"ד סי' רט"ו) שהנודר לצום ימים מספר ונמצאו בהן חנוכה ופורים, הואיל והן מדבריהן צריכין חיזוק ולא יצום בהן, משמע דמ"מ לא נתבטל כל הנדר של שאר הימים, והוא על דרך שנתבאר בעה"י, דלא עדיף חזוק דבריהן שלא להתענות בחנוכה ופורים, משאר מקומות שאלמוהו רבנן לשיעבוד, להפקיע נדר או קונם, דמ"מ לא מקרי בטל מעיקרו שיבטל שאר הנדר שעמו, והכא נמי דכוותה על ימים אלו חנוכה ופורים אלמוה רבנן לגזירתם שיתבטל ויופקע נדרו מפני גזירתם, ולא יצום בהם, ולשאר הימים נדרו קיים ודוק:
והנה בתשוב' מהרי"ו (הובא בד"מ סי' רט"ו ביו"ד) חידש דאם התיר נדרו ע"פ שאלת חכם או ג' הדיוטות לחנוכה ופורים לבד, לחוש לדעת שאר הפוסקים הסוברים דבחנוכה ופורים חייל ג"כ נדרו וצריך היתר חכם, דמ"מ לא הותר נדרו לשאר הימים, ולא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, כיון דלדעת הרמב"ם לא הי' צריך היתר כלל לחנוכה ופורים, נמצא שאין כאן היתר חכם כלל, וממילא שאר נדרו קיים אלו תורף דבריו ז"ל, ודבר גדול חידש לנו לפי יסודי הדברים שכתבנו, דאף בדברים שחל הנדר מדינא אלא דאלמוהו רבנן לשיעבוד [או גזירתם כמו שנתבאר] להפקיעו, הי' מקום לומר דאם התיר ע"פ חכם את מה שהפקיעו חכמים, כיון דמדינא הוה חייל, ממילא נדר שהותר מקצתו הותר כולו, והותרו שאר הימים שלא הי' בהם שיעבוד, הנה דעת מהרי"ו שאינו כן, דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו, אלא היכא דאהני נדרו בפועל להתירו במה שהי' אסור בו, ונוהג בו איסור מכח נדרו, משא"כ בדבר שהפקיעו חכמים קצתו, אפי' התיר המקצת ההוא ע"פ חכם, כיון דבין כך ובין כך לא הי' נדרו מתקיים ע"ז, לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו הותר כולו, ולפיכך דין מהרי"ו ז"ל, דלדעת הרמב"ם דחנוכה ופורים הפקיעו גזירת חז"ל את נדרו [ושאר הימים קיימים כמו שנתבאר] ולא הי' צריך להתענות, אפי' התירן [לענ"ד אפי' ע"י פתח וחרטה, ודברי הד"מ שם לא זכיתי להבינם] לא אמרינן הותרו עמו שאר הימים, ויצא לנו מזה שגם בקונם שאיני עושה על פיך שבאנו להתיר לו מעשה ידי' מכח דאלמוהו רבנן לשיעבודו, אם התיר' האשה ע"פ פתח וחרטה את המשועבד לבעל לבד, לא הותר מה שתעדיף עליו יתר מן הראוי לו, וכן אם יגרשנ' תהא אסור' לחזו' לו, דלא אמרינן בכה"ג נדר שהות' מקצתו הותר כולו, הארכנו לבאר כ"ז בעה"י כי אחד מחכמי הזמן י"א (בס' בית דוד סי' י"ג) הבין פני' אחרי' בכל זה, והמעיי' יבחן הדברים לאשורן, דמה שהביא שם דברי השעה"מ שנסתפק באם הקדיש שתי בהמות ונמצאת אחת מהן בעלת מום [והוא לא ידע] אם נתבטל גם הקדש השני', והחכם הנז' נר"ו דימה לההיא דקבל עליו להתענות ימים ידועים ופגעו בהן חנוכה ופורים דחל מ"מ תענית שאר הימים, ופלפל בזה, וכבר התבאר בעה"י החילוק ביניהם:
שוב עיינתי בשער המלך עצמו, ושם בשם הריטב"א נחית לסברא שכתבנו, דהיכא דלא חל כלל, מקרי בטל, לבטל גם שאר דברים שעמו, והיכא דחייל אלא דאלמוהו רבנן לשיעבוד חייל עש"ב, תמיהני על החכם הנז' נר"ו שלא התחקה על שרשי הדברים, ומ"מ מה שכתבנו בעה"י נכון וגם מההיא דתורם זיתים על השמן וענבים על היין דקי"ל כב"ה דאף על הענבים עצמן אינה תרומה, יסוד נאמן לענ"ד גם לספיקו של השעה"מ, שבכה"ג מתבטל כולו וגם התמימה לא קדשה ודוק: