אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן עו

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן עו

שו"ת עמודי אור - סימן עה

סווואלק:

א ביום ראשון דחג השבועות שנת דרת"י מתה עלי אשתי הצנועה אשה כשירה בנשים המפורסמת בענות צדקתה מ' פעסיא תנצב"ה, ועזבה אותי ואת ילדי היקרים ביגון ואנחה, ונסתפקתי אם הותר לנו לבכות ביו"ט כי לבותינו סוערים מהפרץ הנשגב אשר השברנו, וסבור הייתי לדון כי עכ"פ בין מיתה לקבורה אין עלינו איסור הבכי', דהא איסורא דבכי' הוא שלא להשבית שמחת יו"ט, וכיון שהיינו אוננין שנקברה בו ביום, ואונן פטור מכל המצות, א"כ היינו פטורים גם משמחת יו"ט דמ"ש עשה זו משאר מצות עשה, ואף דפטור אונן מן המצות מדרבנן הוא כמ"ש בתשו' ח"צ סי' א', מ"מ הא יש כח בידם לעקור השוא"ת, היינו שלא לחייבנו בשמח', וממילא כיון שאין עלינו חיוב השמחה, לא ידעתי אם יש להחשיב הבכי' לקום ועשה או לא, בשגם להני דס"ל דעיקר שמחה היא בשלמים, והלא בפשיטות נראה דאונן אסור בקדשי' אף ברגל, וגם הספק הזה מתפשט לענין בנותי ה"י, דבהו לדעת כמה פוסקים ליתא למ"ע דשמחת יו"ט כלל, ועי' תשו' רבינו עקיבא איגר סי' א' ובהשמטות שם, ואם כי הדברים היו בלתי מוכרעים, ובפרט בעת המרירות ר"ל, מ"מ סמכתי על סברת הפו' דמי שהבכי' היא תענוג לו מותר לו לבכות, וראיתי כי זו"ז היתי משומם יותר, ומ"מ אחר הקבורה כוונתי דעתי לקיים בקצת היום שמחת יו"ט בשמח' שבלב, ולקבל דינו ית' באהבה, ה' יגדור פרצותינו ופרצות עמו ברחמיו. וראיתי עוד להעלות על הגליון קצת דברי' ממה שעמדתי בלמדי אז ה' אבילות, ועיינתי בהם אח"כ. (ב) בההיא דהט"ז (סי' שע"א ס"ק ג') כל דבריו ז"ל עמקו ממני, ולא הבנתים, הנה מה שכתב לדחות דעת המורה שהפרוכת התלוי בחלון חוצץ בפני הטומאה שלא תכנס דרך החלון, וכתב ז"ל שטעה המורה דבהדיא אמרינן במתניתין פ"ח דאהלות דסדין ומחצלת העשוין כאהלים חוצצין בפני הטומאה אבל אם אין עשוין כאהלים אין חוצץ, וכתב שם הר"ש כל שהוא עשוי כאהל חוצץ אע"ג דמקבל טומאה ואם אין עשוי כאהל אינו חוצץ, וביאר הרמב"ם פי"ג דטומאות מת שאין עשוי כאהל אלא מתוח בלבד ואין להם שיפוע אוהלים ואין שם כתלים עכ"ל, וה"ה כאן שאין כאן אלא סתימה על החלון ולא כותל ולא אוהל עכ"ל הט"ז, והוא תמוה, דהמשנה לא מיעוטה אלא כשהסדין פרוס לבדו ואין עמו אוהל כלל, אבל בנ"ד שהיא מחובר לכותלי האוהל, הלא יש עמו אוהל גמור, ולא גרע מאלו הי' הוא עצמו עשוי כאוהל, מיני' ובי' הי' חוצץ, ועכשיו שהוא מחובר לאוהל בנוי נימא דאינו חוצץ, אתמה, ולענ"ד דין הפרוכת הזה יסוד אחר יש לו, ששנינו (כלים פכ"ד מ' י"ג) סדין העשוי לוילון טמא טמא מת, ובביצה (י"ד:) אמר עולא מפני מה אמרו וילון טמא [ופירש"י ולא עשוהו כאחד ממחיצות הבית שאינן מקבלות טומא'] מפני שהשמש מתחמם כנגדו, אבל אי לאו הכי הי' נידון ככותלי הבית שאין בהם תורת קבלת טומאה כלל, ככל המחובר לקרקע, ועי' תוס' שם, וא"כ זה שייך רק בפרוכת התלוי בפתח, שדרך השמש להתעטף בשוליו כפרש"י שם, אבל בוילון התלוי בחלון אין דרך השמש להתעטף בו מעולם, וא"כ הוא חוצץ בפני הטומאה, כיון שאינו מקבל טומא', והרי הוא ככותלי הבית, ואוהל גמור הוא לכל דבר כמבואר בע"ה: (ג) עוד האריך למעניתו הט"ז שם דמטעם אחר לא מהני הסתימה בפרוכת כיון שהוא תלוי בטבעות של מתכת, ונהי שהטבעות נעשו לקרקע ואין מקבלין טומאה, מ"מ אפי' כלי גללים וכלי אבנים שאינם מקבלים טומאה, כשהאהל נעשה על ידם אינו חוצץ והאריך בזה, ובנה"כ דחה דבריו, והנוב"י בתשו' חיו"ד סי' צ"ד האריך להכריע, וטרח לחלק בין סתימה לאוהל כולו ע"ש, ואני תמי' בעניי שלא הביאו כולם משניות ערוכות ששנו חכמים ביסוד זה, וכך אמרו (אהלות פ"ה) ארובה שבין הבית לעלי' וקדירה נתונה עליו [והטומאה בבית] כו' היו כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה [נתוני' בתוך הארוב' לחוץ בפני הטומאה שבבית שלא תכנס לעלי' דרך הארוב'] הכל טהור כו' מפני שהכלים הטהורים וכלי חרס טהורים מצילין עם דפנות אהלים [כלומר חוצצים בפני הטומאה כשהם מונחים במקום שיש דפנות לאהלים, אבל במקום שאין דפנות אין מצילים כדמפרש ואזיל] כיצד הבור והדות שבבית [והמת בבית וכלים בבור ודות ויש גובה מחיצות [סביבותיהן] וכפישה נתונה עליו [סל גדול המחזיק מ' סאה ואינו מקבל טומא'] טהור, אם היתה באר חלקה או כוורת פחותה [שאין שם דפנות אהלים] וכפישה נתונה עליו טמא, כדין הכלים אפי' טהורים שאין חוצצים בפני הטומאה כשהם בפ"ע, וככל ההיא פירקא דאהלות פ"ו שהביא הט"ז והרי דינינו מבואר, שהכלים הטהורים בפ"ע אין מצילים לחוץ בפני הטומאה, וכשהם עם דפנות אהלים מצילים, ואין ספק מעתה שפרוכת זו אע"ג שתלוי בטבעות, כיון שנעשה לקרקע והם טהורים, והפרוכת הוא באמצע הכותל מציל עם דפנות אהלים, וכן שנינו (אהלות פ"ו מ"ב) בית שחצצו בקנקנים וטח בטיח אם יכול הטיח לעמוד בפ"ע טהור [פי' חוצץ בפני הטומאה] ואם לאו טמא, ופירשה התוספתא דהא דהקנקנים בעצמם אינם חוצצים [אם אין הטיח יכול לעמוד בפ"ע] היינו כשפיהם כלפי הטומאה דהשתא נטמאו ממש מתוכן, ואין כלי טמא חוצץ, אבל כשגבן כלפי הטומא' חוצצין שפיר עם שאר הדפנו' כדין שנתבאר דעם דפנות אהלי' חוצצים [וההיא דאכסדרה [שם ריש המשנה] היינו ע"כ באכסדרה שאין לה מחיצות (עי' תוס' עירובין צ"ג) לכך כשסמכו במפתח כיון דהמפתח שם כלי עליו אינו חוצץ וסומך בפ"ע ודוק] ורואה אני שהדברי' ק"ו שיועיל חציצת הפרוכת למקצת הכותל, כיון שנתבאר דהקנקנים מועילים אפי' כל הכותל מהם, מצטרפים עם שאר הדפנות, ונקרא גם בדרך זה הצלה עם דפנות אהלים, ובאמת שטחית המשניות הללו מראים דבכ"ע מצילים עם דפנות אהלים אפי' לא בטלו, אלא שאין לנו הכרע בזה, [ע' תיו"ט באורך], עכ"פ בביטלו כמו בנידון הפרוכת שנקבע שם לעולם פשוט שמציל עם דפנות אהלים, ועי' היטיב אהלות פי"א מ"ח ובביאור הגר"א שם אכמ"ל והדברים ברורים לענ"ד בס"ד:

ד עוד עמדתי בההיא דנשאו ונתנו הט"ז והסמ"ע בסי' שע"א ס"ק יו"ד במת במרתף תחת הבית ויש למרתף פתח לעצמו לצד חוץ אם מותר לכהנים להיות בבית בזמן שדלת המרתף סגור, והסמ"ע התיר מטעם שהיו שם נקבים בדלת ומצטרפים להחשב פתח טפח, והט"ז נחלק עליו דהוה כקבר סתום, ותמוה לענ"ד הא כיון שהמרתף הוא גדול ויש בו פותח טפח אינו בוקע למעלה מצד עצמו, וזה דבר מבואר, ורבותינו הט"ז וסמ"ע לא חששו רק מטעם שאין לו יציאה פותח טפח, והא גמרא ערוכ' היא (ב"ב י"ד.) דבית שיש לו פתח אפי' סתמו כל שלא פרץ את פצימיו אינו חשוב כקבר סתום לטמא כל סביביו ועי' בתוס' שם באורך, וא"כ מה בכך שסגר את המרתף כדרך סגירת פתח החדר שלא כיון שלא בטלו מהיות פתח ולא פרץ את פצימיו, לא הבנתי מה חשש הי' להם, ושוב ראיתי בדף אחד שהוסיף הט"ז ביו"ד נתעורר גם ז"ל ע"ז, אבל הדברים שם בלתי מובנים] ובענין סגירת פתח וחלוני הבית שעל גבי המרתף שלא תצא הטומא' מפתח המרתף אל תחת גג הבית ותבוא הטומאה אל הבית דרך פתחיו וחלונותיו שחשש הט"ז מכח הצירים של ברזל, כבר נתבאר למעלה בעז"ה:

ה עוד בההיא דכתב רמ"א סי' שע"ד ס"ג מת הנמצא ולא ידעינן אם עכומ"ז אם ישראל אזלינן בתר רובא הנמצאים שם אם יש שלא נוכל לומר כל קבוע כמחצה על מחצה, כתב הש"ך כגון שידע שהיו כאן ט' עכומ"ז וחד ישראל ונהרג אחד מהם במקומו דה"ל קבוע כו', וכתב העט"ז ולחומרא ר"ל כיון דהוה כמחצה על מחצה א"כ הוה ספיקא וצריך לקוברו, ומ"מ אין הכהן מטמא מספק עכ"ל, ויש לעיין למאי דהעלו האחרונים ביו"ד סי' ק"י [ועי' בס' בינת אדם שהאריך בפרט זה] שאם נשתנה הדבר מכפי שהי' מיקרי פירש, ואזלינן בתר רובא, דכל דפריש מרובא פריש, וא"כ כיון שמת האד' הרי נשתנה ענינו, וה"ל למימר דכל דפריש מרובא פריש, (והא דדרשינן קבוע מוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו היינו ט' ישראלי' וחד עכומ"ז, והא כיון שהרגו הוה פריש, זה אינו ענין לכאן, ששם אנו דנין על שעה שהי' חי מי הי' כדי לחייב ההורגו, ומה יועיל מה שעתה הוא חשוב כפירש, אבל כאן שאנו דנין על חיוב קבורתו לאחר מיתה, היינו על אחר שפירש, שפיר יש לנו לומר מרובא פריש ודוק]:

עוד יש לעיין במה דפשיטא לי' למרן הש"ך ז"ל דבספק כי האי אין הכהן מטפל בקבורתו אף שהוא מת מצוה, והנה מצד ספק הי' מחויב בקבורתו, לולא איסורא דטומאת כהן, והא דעת הספר יראים דלענין לאו דטומאת כהן אף במגע מותר להיטמאות לעכומ"ז, כמו שהאריך בביאור דבריו ז"ל במשנה למלך פ"ג מה' אבל ותמך יסודו, ודעת הראב"ד עוד דבזה"ז שאנו טמאי מתים אין לאו לכהן להטמאות למת [עי' בדגול מרבבה סי' שע"ב] ויש לנו ספיקות הרבה לענין איסור טומאתו, ספק שמא ישראל הוא, ואת"ל עכומ"ז שמא הלכה כספר יראים שאין איסור לטמא לעכומ"ז, ושמא הלכה כראב"ד שאין לאו בזה"ז, ואף שאם היינו דנין כל אלה למעשה להקל שיטמא כהן לספק עכומ"ז ספק ישראל שיש לו קוברים זולתו, היינו חוששים לדעת המחמירים, אבל כאן שהוא להקל לפוטרו מספק מת מצוה שהחמירה תורה בכבודו הדבר צריך תלמוד, ובפשיטות נלענ"ד שאם הספק הוא בענין שכתבנו שהיו כאן ט' ישראלי' ועכומ"ז א' ומת אח' מהם, שיש להכריע דכיון דנשתנ' חשוב פירש ואזלי' בתר רובא כמש"ל, ויקברנו הכהן אם אין לו קוברים אחרים, ובשאר צדדי ספק צ"ע למעשה:

ו יש לי ספק לענ"ד הנה דעת הרי"ף והרמב"ם דאבילות יום ראשון מדאורייתא, והרמב"ם כללה בה' אבל ובסה"מ סי' ל"ז, במצות לה יטמא וכ' שהאיבול הוא מצות עשה ומכללה שיטמא הכהן לקרובי', ואולם פסק שהנשים אינם בכלל מ"ע דטומאת קרובים, ויש להסתפק אם הוציאן רק מכלל מצות טומאה, אבל האיבול מ"ע היא גם לנשים, או נימא כיון דאימעטו ממ"ע להטמאות ממילא גם האיבול אינו בהם דבר תורה, והנה דעת הרמב"ם דאחותו הנשואה אע"פ שאין הכהן מיטמא לה, מ"מ מתאבל עליו דין תורה, והי' נראה מזה דה"ה נשים אע"ג דאין מצוות על הטומאה לקרוביהן מ"מ האיבול עצמו חייבות בו כאנשים, דמ"ש אחותו נשואה דמתאבל מכח קורבה אע"ג דאינו מטמא, ה"ה נשים לקרוביהן, הטומאה רשות והאיבול דבר תורה:

הן אמת שהרמב"ן ז"ל בתוה"א השיג עליו דאחותו נשואה אין מתאבל עליו מה"ת, ועי' לח"מ שם שכ' שכל חכמי ישראל תמהו על הרמב"ם, ולפי דבריהם שכל שאינו מיטמא אין מתאבל מה"ת, הי' מקום לומר דה"ה לנשים, אלא שאין זה מוכרח, שיסוד דעת הרמב"ן ז"ל והנמשכים אחריו, הוא מסוגיא דמ"ק (ך':) דתני כל האמור בפ' כהני' שכהן מיטמא להן אבל מתאבל עליהן כו' הוסיפו עליהן אחיו ואחותו הבתולה מאמו, ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, ומדתני הוסיפו משמע דרבנן הוסיפו ואינו מה"ת, אבל אין ראי' מזה לנשים לקרוביהן הגמורי' שהאיש כה"ג מתאבל יש לומר שלא נחלוק ביניהם:

ז ולכאורה יש להכריח כן, דהא בקדושין (ל"ה.) שקיל וטרי הש"ס לאשכוחי ילפותא דמ"ע שלא הזמן גרמא נשים חייבות, ומייתי משום דהוה ת"ת ופרי' ורבי' מ"ע שלא הז"ג ופטרינהו רחמנא לנשים] שני כתובין הבאין כאחד וכל שני כתובין הבכ"א אין מלמדין, ופריך הש"ס הניחא למ"ד אין מלמדין אלא למ"ד מלמדין מאי איכא למימר, ומהדר הש"ס לאפוקי טעמא אחרינא, ואם נימא דנשים אינם במצות אבילות מה"ת, אמאי לא מייתי הש"ס דהוה מצות אבילות מצוה שלישית, דפטרה רחמנא נשים, ושלשה כתובים הבאים כאחד לד"ה אין מלמדין, אלא ע"כ דאין חלוק כלל, וחיובן דומה לאנשים, [ומהא דתנן במשנה שם בקדושין כל מ"ע שלא הז"ג נשים חייבות, ולא הוציאה האבילות מכללן אין להכריח, דחייבין באמת, דהא מסיק הש"ס שם דהאי כללא לאו דווקא ואייתי כמה מילי דנפקי מהאי כללא, עש"ה] ואין לומר אכתי מה הרווחנו בזה, דמ"מ יקשה לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דנשים אינם בעשה דטומאה לקרובים, ואמאי לא מייתי הש"ס דתהא טומאת קרובי' מצוה שלישית דנשים פטורות ולהוו ג' כתובים הבכ"א, זה אינו, דלפי דעת הרמב"ם הטומאה היא חלק מחלקי מצות האיבול, ואינו מ"ע בפ"ע, וא"כ אם נימא דנשים חייבות להתאבל, אלא שאינן מצוות להטמאות, א"כ חסר בהן רק פרט מפרטי המצוה, אבל עכ"פ מתקיימת המצוה בהם, ואין זה דומה להנך דמייתי הש"ס דפטורין מהמצוה מכל וכל, ולהכי לא הוו ג' כתובים הבאין כאחד, כיון שאין ענינם שוה, ודוק, אבל אם נאמר דמצות איבול אינה נוהגת בהן כלל יקשה שפיר ליהוו ג' כתובין וקמה הוכחתינו, דנשים ישנן במצוה זו:

שוב ראיתי להרב בס' החינוך פ' אמור שכ' בפשיטות דנשים ישנן בכלל מצות אבילות, ונתמעטו רק מדין הטומאה לקרובים, ועדיין תמוה לענ"ד מסוגיא דמ"ק (י"ד:) דאמרינן אבל אינו נוהג אבילות ברגל דכתיב ושמחת בחגיך ואתא עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, והנה דין זה דאין אבילות נוהג ברגל דין פסוק הוא לכ"ע, ושוה הוא בכל דגם נשים אינן נוהגות אבילות ברגל, ואם נאמר דאבילות נוהג בהן מה"ת, א"כ תקשי לאביי דס"ל (קדושין ל"ד:) דשמחה אינה נוהגת בנשים, ולית בהו עשה דושמחת, איך הפקיעו בהן מצות אבילות דאורייתא הא ליכא בהו עשה אלימא לדחות עשה דאיבול [פשיטא דהא דבעלה משמחה או אלמנה בשרוי' אצלו, לא חשיב מצוה בהו, כי אין זה מכלל חובתם כמבואר, שידחה מהן אבילות ודוק] והי' נראה מזה לכאורה הכרח ברור דאין אבילות בנשים דבר תורה אף לדעת הפו' דאבילות עשה מה"ת היא וצע"ג לענ"ד:

ח בדין המת ותכריכיו שאסורים בהנאה, עמדתי לענ"ד במ"ש התוס' בנדה (נ"ה ד"ה שמא) ובש"מ דעור המת מותר בהנאה [ועי' בתוס' סנהדרין מ"ח. מ"ש דאמאי קיל עור מתכריכיו] מן התורה, [ולכך הוצרך עולא לטעם טומאתו שלא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין, דבלא"ה לא מיתסיר בהנאה מה"ת] דילפינן איסור הנאה במת מעגלה ערופה, ועגלה ערופה ילפינן משום דכפרה כתיב בה כקדשים, וקדשים גופייהו עורן שרי בהנאה לאחר הקרבה כו' ע"ש, וקשה לענ"ד דהא בלישנא בתרא דש"ס שם אמרינן דעולא אסיפא דמתניתין קאי, דקתני וכולן שעיבדן או שהילך בהן כדי עבודה עורן טהור חוץ מעור האדם, ואמר עולא עלה דבר תורה עור האדם נמי טהור לאחר עיבוד, דלא עדיף מהני דעורותיהן כבשרן, ומ"מ מהני בהו עיבוד, עכ"פ מבואר דעור האדם דינו כהני כולהו עור הראש של עגל הרך ועור האלי' כו' דחשיבי כבשר ורק העיבוד מוציאן מכלל בשר והא בסוגיא דזבחים (כ"ח.) מבואר דבקדשים גופייהו עור האלי' וכדומה גם בעולה קרבין הן בכלל הבשר, וכן עור בית הבושת ע"ש, ואין אלו בכלל הפשט, כיון דכבשר נינהו ולגבי מזבח סלקי, וכיון דעור האדם כבשר, אפי' נלמדנו מקדשים לענין איסור הנאה, מ"מ פשיטא דנקיש אותו לעור שכמותו בקדשים, וכיון דהני קרבים לגבוה, ואין בהם היתר הנאה, מנין נבא ללמוד היתר הנאה לעור האדם, שהוא כולו כבשר, הא פשיטא דמדדמי לי' אית לן למילף מקדשים, ודינו להיות אסור בהנאה כעור העולה שהוא כבשר וכמו שבארנו, והדבר צריך תלמוד לדעת הענין:

ומה שיש לעיין בזה מאי שנא עור משער המת שנחלקו עליו בספ"ק דערכין אם הוא אסור בהנאה, ביארנו בעה"י במ"א בארוכה בדברים נכונים: (ט) במ"ש הטור סי' שס"ד דעת הרא"ש דהעפר שנותנין על המת אינו נאסר, כשמחזירין אותו לקבר, והב"י הביא דר' ירוחם כתב ע"ש הרי"ף והרא"ש להיפוך, נלענ"ד דיסודם מדברי הרא"ש [וכן הרי"ף] פ"ק דחולין (סי' כ"ב) דבקנה שנטעו וכה"ג ודאי חשיב מחובר, והכי נמי העפר שמחזירין לקבר על דעת להיות שם עולמית ולהתחבר עם קרקע העולם, לא גרע מקנה שנטעו, שעפר זה זו היא נטיעתו ודוק, אלא שנחלקו דודאי מכאן ואילך חשוב עפר זה כשאר קרקע עולם, אבל כשנתנוהו על המת שתשמישו להמת לכסותו וביטולו באו כאחת, בזו נחלקו אי אמרינן כיון דקודם זה לא נתבטל הרי זה נאסר, כשאר תכריכי המת, או אזלינן בתר הביטול דהשתא, ואינו נאסר ודוק היטיב:

י תמוהים לענ"ד דברי הש"ע (סי' שע"ג ס"ג) שפסק דכהן מטמא לשומרת יבם שמתה, והנה הגר"א הניח דין זה בצ"ע בביאוריו, ובעניי לא זכיתי להבין הא ביבמות (כ"ט:) אמרינן בעי רבה מאמר לב"ש אירוסין עושה או נשואין עושה א"ל אביי למאי הלכתא אילימא ליורשה ולטמא לה ולהפר נדרי' השתא ארוסה בעלמא תני ר' חייא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה [אם כהן הוא] עביד בה מאמר מבעי, הרי מפורש דלא מיטמא כהן לשומרת יבם, אפילו עשה בה מאמר [ואפילו לב"ש דאמרי מאמר קונה קנין גמור] ואולי הי' אפשר לדחוק קצת דהתם מיירי דנפלה לפניו מן האירוסין, דלא עדיף יבם דאתא מכח הארוס, מהארוס עצמו, דלא מיטמא לארוסתו, אבל בנפלה לפניו מן הנשואין, כיון דבעל הוה מיטמא לה יבם נמי מיטמא לה [ודוחק דבר זה מבואר, דהא הש"ס סתמא קתני] אבל מהתוס' יבמות (נ"ו ד"ה מן הנשואין) מבואר היטיב דבכל גוונא אינו מיטמא לשו"י, בהא דפליגי התם רב ושמואל בביאת שוגג ואונס ביבמה אם קנה לכל או רק לדברים האמורים בפרשה, ואמרינן שם לענין תרומה, מן הנשואין פי' אם נפלה ליבום מן הנשואין, דכ"ע לא פליגי דאכלה ע"י ביאות אלו, וכתבו התוס' ה"ה דהוה מצי למימר ליורשה ולטמא לה כו' הרי מפורש דע"י ביאה [אפי' גרועה] הוא דמיטמא לה, אבל לא לשו"י שלא בא עלי' כלל, ודוק:

ועיקר טעמו של הרשב"א ז"ל בעל דעה זו בש"ע, משום דירית לה היבם [ומדמה לה למ"מ, והגר"א ז"ל פקפק ע"ז] וגם בזה רבו הדעות עי' באה"ע סי' ק"ס ואיך נצא להקל באיסורא דאורייתא:

שוב ראיתי בס' עיקרי דינים הביא קוצר אמרים בשם איזה תשובה שעמד על דברי הש"ע ויישב אותם, ואינו לפני לידע יסודו ואף בפלוגתא [מדברי התוס' המפורשים שכתבנו] שוא"ת עדיף, המקום יגדור פרצותינו וישיב שבותינו:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה