אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן עד

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן עד

שו"ת עמודי אור - סימן עג

וואלקאוויסק לבאר כמה עקרים בדיני תרו"מ, ויישוב השמועות בעה"י: (א) תנן (ידים פ"ד מ"ג) בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית גזר ר' טרפון מעשר עני, וגזר ראב"ע מעשר שני א"ל ר' ישמעאל אליעזר ב"ע עליך ראי' ללמד שאתה מחמיר שכל המחמיר עליו ראי' ללמד, א"ל ראב"ע אני לא שניתי מסדר השנים כו' השיב ר"ט כו' השיב ראב"ע כו' אר"ט מצרים שהיא קרובה כו' אמר לו ראב"ע כו' קובע אתה את השמים מלהוריד טל ומטר כו' הדברים מתמיהין לכאור' במה שהניח ראב"ע יסוד לדבריו, שכפי סדר השנים כך הוא, שאחר מעשר עני שבששית, יבוא מעשר שני, א"כ לדידי' תיקשי ממצרי' מפני מה תקנו בה מעשר עני ולא חשו לסדר השנים, וע"כ מוכרח טעמו של ר"ט שהוא מפני קרבות' לא"י ולתקנת עניים, א"כ עמון ומואב נמי דכוותה, ומה קצף ע"ז ראב"ע לומר שהוא מפסיד נפשות, וגם בפשוטו לא יובן מה שאמר קובע אתה כו' והא שטחית המשנה משמע שבאו עתה לתקן בה מעשר מדבריהם, [אלא שכוונו בזה בסוד ה' ליריאיו להל"מ, כמבוא' בסוף המשנ' שם] ופשיטא שכפי שירא' לחכמי' כך הלכה, ואין כאן עקירת דבר מה"ת וקביעת שמים כלל:

ב וגרסינן בב"ב (נ"ו.) אר"י אמר שמואל כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר, לאפוקי מאי לאפוקי קני קניזי וקדמוני, ורשב"ם שם מפרש לה לעתיד לבא שיחזירם לנו הקב"ה בימי מלך המשיח, לא יתחייבו במעשר, וכבר ערך מערכה גדולה התנא בעל משנה למלך בספר דרשותיו (דרוש ו') בביאור טעמו של דבר, והעלה שם, ע"פ דברי הרמב"ם בסוף הלכות שמטה ויובל דאזהרה שלא ינחלו הכהנים בארץ אינה אלא בארץ שנכרתה עלי' ברית לאברה' יצחק ויעקב כו', אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל הרי הכהנים והלוים באותם הארצות ככל ישראל, והראב"ד ז"ל כתב א"כ לא יטלו בהם תרומות ומעשרות כי הם היו תחת חלק הארץ, והאריך שם המל"מ בפלפולו, כי הדין דין אמת שבמקום שיש חלק לכהנים אין נוהגין שם תו"מ אלא שבא"י שכבר נתקדשה ע"י יהושע [למ"ד קדושה ראשונה קדשה לעולם] או ע"י עזרא [למ"ד קדושה שני' אין לה הפסק] לא יבטלו ממנה תרו"מ אף לעתיד אע"ג דאמרינן (ב"ב קכ"ב) שלעתיד יטלו אף שבט לוי חלק בארץ מ"מ חיוב תרו"מ שכבר נתחייבה הארץ לא יפקע ממנה, אבל קני קניזי וקדמוני שעדיין לא נתקדשו מעולם, ולא נהגו בהן תרו"מ ולעתיד כשיכבשה מלך המשיח יטלו הכהנים חלק בהם, ולכך לא יתחייבו בתרו"מ, אלו תורף דבריו ז"ל:

ואני בעניי לא הבנתי, כיון שהוא לדעתו ז"ל יסוד מוסד כדברי הראב"ד דכל שנוטלים הכהני' חלק בארץ, אין נוהגין שם תרו"מ, א"כ להרמב"ם דס"ל דכל הארצות שכובש מלך ישראל מח"ל יש לכהנים חלק בו, ואין שם לפ"ד חיוב תרו"מ, והלא הרמב"ם בעצמו פסק (בפ"א מה' תרומות) כההיא דספרי דמרבינן כל מה שכובש מלך ישראל מח"ל [אחרי שיכבוש א"י כולה] כל מצות תרו"מ נוהגין בה, ואיך תתיישב דעתו בזה, ואולי באמת דעת המל"מ שם לקיי' שיטת הראב"ד דקושטא הוא יסודו דכ"מ שנוטלי' הכהני' חלק בארץ אין שם חיוב תרו"מ, ומכח זה מוכח כההיא דספרי דמרב' ח"ל שנכבשו לפני מלך ישראל, לתרו"מ, שלא כדעת הרמב"ם, אלא הכהני' אינם נוטלין חלק בשום ארץ הנכבשת לפני עם ה', ולעתיד דגלי לן קרא (בב"ב קכ"ב. שם) שיטלו כהנים חלק בארץ, לא ינהגו שוב מטעם זה בארצות החדשות תרו"מ, ועפ"ז מתבארת לדעתו ז"ל מימרא דשמואל, א"כ יהי' מזה לכאורה פליאה נשגבה על הרמב"ם:

ג ולענד"נ שהתוס' בב"ב שם אינם מפרשים כן כוונת מימרא דשמואל, שהרי הקשו שם לימא דאתא שמואל לאפוקי ח"ל, ותירצו דאין זה חידוש, לכך אמר לאפוקי קיני קניזי וקדמוני אע"ג דמא"י הם שנכרת עלי' ברית לאברהם] ואי איתא לפירושו של המל"מ, א"כ טובא אשמעינן אף בח"ל, דאע"ג דאם הי' כובשם כבר אחד ממלכי ישראל היו מתחייבי' בתרו"מ, מ"מ לעתיד כשיכבשם מלך המשיח לא יתחייבו בתרו"מ מפני שיטלו הכהנים חלק בהם, ודוחק לומר דזה ג"כ דבר פשוט להם שבח"ל כיון שיטלו הכהנים לעתיד חלק, אין בהם תרו"מ, ולא איצטריך לאשמעינן, א"כ פשיטות זה יש גם בקיני קניזי וקדמוני, כיון שלעתיד יטלו הכהנים חלק בכל א"י, ועד עתה לא נתחייבו קיני קניזי וקדמוני בתרו"מ, ומהיכי תיתי יתחייבו לעתיד ודוק:

והנראה שהתוס' [וכן יבא לשיטת הרמב"ם] מפרשים מימרא דשמואל כפשטה, דקאי [מילתא דשמואל] עתה בזמן החורבן דס"ל לשמואל קדושת יהושע קדשה לעולם כמ"ש התוס' שם] וא"כ כל הארצות שניתנו מכבר לישראל חייבי' בתרו"מ, והי' עול' על הדעת שהדב' תלוי במה שניתנה הארץ לאבותינו, וא"כ כמו דכל א"י אע"ג שהוא עתה ביד האומות חייבת בתרו"מ, כן הוא בקיני וקניזי וקדמוני, כיון שניתנה לאברהם, אע"ג שהיא ביד האומות עדיין, יש בהן חיוב תרו"מ, לכך אשמעינן שמואל דבקדושה תליא מילתא, שכל שהראהו הקב"ה למשה שנתקדש בכניסת יהושע, נוהגין תרו"מ גם עתה, לאפוקי קיני קניזי וקדמוני שלא נתקדש' מעולם, אין בהם תרו"מ עתה. ולעתיד לא דבר שמואל מאומ' ודוק, שוב מצאתי ת"ל מפורש כן בתשב"ץ (ח"ג סי' קצ"ח) שמפרש כן מימרא דשמואל דקאי בזה"ז, ומחמת שלא נכבשו קיני וקניזי וקדמוני מעול' אין בהם חיוב תרו"מ, אע"פ שנכרת עליהם ברית לאברהם עש"ב:

ד והנה באמת יסוד דברי הראב"ד צריכה תלמוד לדעת הרמב"ם ז"ל, שהרי הכתוב תלה באמת זכות הכהנים והלוים בתרו"מ בעד חלק בארץ, וכיון שיש להם חלק במה שיכבשו מפני מה יזכו עוד בתרו"מ, וגם כפי הפשוט להמל"מ [וכ"כ הסמ"ג] שלעתיד יטלו הלוים חלק בארץ, מפני מה ינהגו אז תרו"מ, ומה שכתב המל"מ הואיל וכבר נהגו בהן תרו"מ לא פקע קדושתן, מה סברא היא זו, הרי מלפני' נהגו בה תרו"מ לשבט לוי תחת חלק הארץ, וכיון שיטלו חלק בארץ, מפני מה יזכו בתרו"מ:

ה ומילתא דפשיטא להו לרבותינו שלעתיד יטלו הכהני' והלוים חלק בארץ, בתורת חלוקה כשאר ישראל, מיבעיא לי טובא, שהרי הרמב"ם וכל מוני המצו' לא מנו הלאוין שבאו בעמון ומואב ואדום אל תצר כו' אל תצורם כו' וכבר נתעור' בזה הרמב"ן ז"ל בסוף השגותיו לספר המצו' של הרמב"ם והביא שאדונינו דוד דן עליה' להתיר לו מלחמת' הואיל והם פרצו הגדר תחילה, וגם בכ"ז נענש עליהם כמו שהביא שם מהירושלמי, מוכח שאינם מצות שעה אלא שלעתיד הותרה ארצם [הם קיני קניזי וקדמוני כמבואר בב"ב (נ"ו.) שם] למלך המשיח, ובספר מגלת אסתר הביא משום התשב"ץ [הוא בעל זוהר הרקיע] שבזה מיושב דעתו של הרמב"ם שאין זה מצוה לדורות, כיון שהיא נגבלת בזמן שהרי לא ינהגו ג' מציעות אלו [של אדום עמון ומואב] בזמן מלך המשיח ועו"ש, והשתא תיקשי למה מנה הרמב"ם הלאוין בלוים שלא יטלו חלק בארץ ובביזה, מצות לדורות, הא גם הם לא ינהגו בזמן מלך המשיח, וכן מנו כל מוני המצו' ופליא' נשגב' לענ"ד: (ו) ובאמת כל עיקר יסוד זה שיטלו הכהנים חלק בארץ לעתיד הוא מקרא דיחזקאל, והתימא איך לא נתעוררו חז"ל, לומר שיחזקאל חידש בה, דהיתה הלל"מ ואסמכה אקרא, ואני איני כדאי להפליא על קטן שברבותינו ז"ל, אבל תורה היא, ז"ל רשב"ם שם ועוד תניא שתתחלק לעתיד לבוא לי"ג חלקים, ולקמן מפרש מאי ניהו אותו חלק דטפי התם דאי משום לוי דנקיט נחלה כשאר שבטים כדכתיב התם שער לוי אחד הא אפרי' ומנשה נמי לא יטלו אלא חלק אחד כדכתיב התם שער יוסף אחד, נמצא י"ב שבטי' נוטלי' י"ב חלקים והי"ג לנשיא עכ"ל, ודברים אלו לא זכיתי להבינם, שהרי מבואר בקראי דיחזקאל לעיל שם שאפרים ומנשה נטלו שני חלקים (שם מ"ז. י"ג) כה אמר ה' אלקים זה גבול אשר תתנחלו את הארץ לשני עשר שבטי ישראל, יוסף חבלים [יטול שני חלקים אחד למנשה ואחד לאפרים, רש"י] ושם (מ"ח) פורט חלקי השבטים, מבואר שם חלק מנשה בפ"ע וחלק אפרים בפ"ע, ומבואר עוד שבתוך חלק הי"ג, שם קדושת העיר והמקדש, ודבר קצוב לכהנים וללוים, ולנשיא, כל המותר, וזה החלק כולו נקרא תרומת הקדש, והדבר פשוט שכמו בחלוקת יהושע נתנו ישראל ערים ללוים איש כפי נחלתו, כן יעד הכתוב ללוים אחוזה בחלק התרומה, אבל לא הגיע חלקם כלל לשבט אחד של ישראל, וכ"ז דברים מבוארים בכתובים שזכרנו אין בהם ספק, וקצר מדעי די הבין דברי הרשב"ם ז"ל שמפרש שחלק הלוים הוא מכלל הי"ב חלקים של השבטים, וחלק הנשיא הוא בפ"ע, והלא מבואר בפסוקים שזכרנו שאינו, והתימא על האומרים שלאו זה שלא ינחלו הלוים לא ינהוג לעתיד, ע"פ נבואת יחזקאל, והא בנבואתו מבואר (שם מ"ד כ"ח) והיתה להם לנחל' אני נחלתם, ואחוזה לא תתנו להם בישראל אני אחוזתם, הלא מפורש בנבואתו הלאו הזה כמו שהוא בתורה, ונבואה היא לעתיד כמו שנבא שם בהמשך ענינו ובהפילכם הארץ בנחלה, ניבא שם על החלוקה לימות המשיח כמו שבא בפרטות בסוף הספר, וסיים והארץ יתנו לבית ישראל לשבטיהם, ומה שהזכיר הרשב"ם ז"ל שחשב שער יוסף אחד, המעיין בכתוב יראה שאינו ענין לחלוקת הארץ, אבל הוא חושב שם שמות שערי ירושלים י"ב ע"ש השבטים, ושם חשב שער יוסף אחד ושער לוי אחד, ואין זה תימא, שכבר אחז"ל (הוריות ו':) אפרים ומנשה לנחלה הוו שני שבטים ולא לדבר אחר, [והש"ס בב"ב שם הביא לימוד מהשערים הנזכרי', רק להקיש מזה על שיווי נחלות של יתר השבטים שהם בהר ובבקעה כו' אבל לא לענין אחר כלל, ודוק] שוב ראיתי שגם רש"א בחי' עמד לתמוה ע"ז:

והדבר ברור לענ"ד שמ"ש הסמ"ג (סי' רע"ו בלאווין) שלעתיד לבא יטלו שבט לוי חלק בארץ אין כוונתו חלק כאחד שבטי ישראל, שהרי זה נתבאר הפכו מן הכתובי', אבל כתב כן כלפי מה שבחלוקה ראשונה לא לקחו חלק כללי, אבל נתנו להם כל שבט ושבט מנחלתו, ערים לשבת, (ועיין מעשר שני פ"ה מ' י"ד ודוק) ולעתיד יתנו להם חלק כללי תחילה כענין הערים שנטלו אז, אבל לא כשאר השבטים כמשנ"ת בס"ד, ומעתה נתבאר יפה שאין ענין כלל לומר שלעתיד יבטלו תרו"מ מפני שיטלו הלוים חלק בארץ, שכבר נתבאר שלא הושוו לשאר השבטים, וממילא חזקתם בתרו"מ אין לה להתבטל, וכבר הכרחנו כן בדעת הרמב"ם שלאו זה שלא יטלו הלוים חלק בארץ לא יתבטל לעולם, אבל הוא על הדרך שכתבנו בס"ד ודוק:

ז וראיתי להרמב"ן במנין המצות שזכרנו (שם) דברים לא זכיתי להבינם, שכתב שאזהרת לא תתגר באדום ועמון ומואב הם מצות לדורות, ומ"מ הותרה ארצם למלך המשיח שכיון שבא סנחריב ובלבל את כל האומות, והרי ארצם עתה ביד שאר אומו', ויותרו למלך המשיח, כמו שאמרו עמון ומואב טיהרו בסיחון:

ותמוה לי דהא בידים (פ"ד מ"ד) כשדנו להתיר גר עמוני לבא בקהל, מטעם בלבול סנחריב, השיב ר"ג הא כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר חזרו, א"ל ר' יהושע הכתוב אומר ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדיין לא שבו וכו', המתבאר מזה שודאי עתידין בני עמון לחזור לארצם, אלא שאנו תולין שעדיין לא שבו, כמו שלא שבו ישראל עדיין, וא"כ בימי מלך המשיח שישובו גם שבות בני עמון איך יקחו ישראל את ארצם מידם, ולומר שתחלה ישובו ישראל, ויקח מלך המשיח את ארצם, ואח"כ ישובו בני עמון וארצם כבר היא ביד ישראל, זה תימא שהכתוב יקרא זה שבות לבני עמון, וארצם ביד זולתם, ולא ניתן להאמר, ואין לומר דאיסור זה לישראל על ארץ אועו"מ אינו אלא אז שהית' הארץ בידם [נאסרה ארצם לישראל אף מה שכבשו הם מז' עממין כמ"ש הרמב"ן בפ' דברי' עש"ב] אבל כל שכבשוה אחרי' מידם [וקנו אותה בחזקת כיבוש כמבואר] אף שתחזור אח"כ לידם, מותר לישראל לקחת אותה מידם, זה אינו שהרי קי"ל יו"ד (סי' רי"ו ס"ד) שהאומר לחבירו קונם לביתך שאני נכנס, אפי' מכרו לאחר שהותר אז המודר] וחזר וקנאו אסור, והכי נמי דכוותה, כשתחזור הארץ לידם בשוב שבותם, חזר האיסור לישראל למקומו:

ח והנלע"ד ביישוב דעת ק' של הרמב"ן ז"ל, כשנקדים מה שדקדק הרמב"ן שם בכל הג' לאוין של אועו"מ כתוב בהם בטעם האיסור כי ירושה כו', וכבר העיר הרמב"ן ז"ל שם שמשמעות לשון ירושה הוא דבר שאין לו הפסק, ויש להבין לאיזה ענין הוצרך הכתוב לכתוב כן, דאי משום לאסור לקיחת ארצם לעולם, הרי סתמו של הלאו כל שלא קבעו לו הכתוב זמן, לעולם הוא ככל הלאוין שבתורה וביותר שבאמת ע"כ לסוף יבואו הארצות ליד מלך המשיח:

והנה לענ"ד שהאומר לחבירו קונם ביתך שאני נכנס או שאני לוקח, שהיא ירושה לך, אם מכר אח"כ ביתו וחזר ולקחה הותר הנודר בכניסת או לקיחת הבית, שהרי פי' בשעת הנדר שמטעם זה הוא נודר שהיא ירושה לו, וכיון שעתה היא בנוי' אצלו מותר בה, וזה דומה למה ששנינו (נדרים ס"ה.) קונם שאני נושא את פלונית שאבי' רע כו' קונם לבית זה שאני נכנס שהכלב רע בתוכו אמרו לו כו' ומפרשינן בגמרא דהוה תולה נדרו בדבר, ובירו' שם מדמ' לה לנודר מפלוני כל זמן שהוא לבוש שחורי' לבש לבני' הות' בהנאתו [מבואר מפשטה דירושלמי דאם חזר ולבש שחורים חזר האיסור, שלא נתבטל הנדר כלל, רק שכל זמן שהוא לבוש לבנים לא אסר עליו ומדמדמה לה למתניתין, ש"מ במתניתין נמי, אם חזר האב לסורו חוזר הנדר למקומו, ודברי המל"מ (בפ"ח מה"כ ה' י') אינם כן, אבל לענ"ד אין הכרע לסברתו, ובפרט לשיטת הפוס' דמתניתין נמי לא בעי היתר חכם, [וכדסיים הירושלמי בדידי' ע"ש] א"כ אין כאן ביטול הנדר, ולכאורה דברי מהרש"ך והפ"מ מוכרעים יפה ודוק כי קצרתי] ועיי' היטיב בסוגיי' ע"ב בר"ן ד"ה תנא, ודבר זה צריך לימוד והסבר בקצת מקומות, שהרי האומר קונם יורדי הים עלי אפי' נעשי אח"כ יושבי יבשה אסור בהם, וזה מבואר בשיטת הפוסקים (נדרים ל':) וכ"ה בש"ע יו"ד (סי' רי"ז (סל"ה ועש"ך שם ס"ק ל"ט) ואמאי לא אמרינן דהוה תולה נדרו בדבר, כמו גבי ביתך דאמרינן בפשיטות שאם מכרו הותר הנודר בהנאתו, כיון שדקדק בלשון נדרו ביתך, ולא אמרינן שסיים בזה מאיזה בית הוא נודר, אלא תופסין משמעות לשונו כמו שהוא, ה"כ נימא כן ביורדי הים ודוק היטיב], לפ"ז ה"ה נמי באומר קונם שאיני לוקח ביתך שהיא נחלתיך, אם מכרה הלה וחזר ולקחה הותר הנודר ליקח הבית ודוק, ובזה יתיישבו לנכון כל הדקדוקים שכתבנו, לשיטתו של הרמב"ן, כי התורה תלתה טעם המניעו' מלקחת ארץ אדום עמון ומואב, בטעם כי ירושתם היא [ואף שקצת מהם לקחו אבותם מיד שבעה אומות כמ"ש הרמב"ן בפ' דברים בענין ארץ רפאים, מ"מ לאותם שהיו בזמן שנאמרה האזהרה, באה הארץ בירושה ודוק] וא"כ כיון שבא סנחריב ובלבל האומות, ונלקחה ארצם מידם, וקנוה אחרים בחזקת כיבוש, אף שלעתיד ישובו שבותם ויכבשו ארצם, מ"מ הא שוב לא תהי' זכייתם בה בירושה רק בחזקה בכיבוש, א"כ הוה ממש כנידון שזכרנו, שתלוי הדבר במה שהיתה זו להם לירושה, וכל שפסק מהם שם ירושה הותר לישראל לכבשה מידם בימי מלך המשיח, ודוק היטיב, ולזה כיוונה התורה בטעם המניעה כי ירושה כו' בשלשתם, להורות היתר העתיד לישראל כמשנ"ת בס"ד:

ט ואולם בעיקר יסודו של הראב"ד ז"ל דכיון דכתיב קרא בטעם נתינת התרו"מ לכהנים ולויים שהוא תחת חלק הארץ, ממילא בארצות שיטלו חלק בהם, אין בהם חיוב תרו"מ, דבר זה צריך תלמוד לשנות משפטי האזהרה מכח טעם הנאמר בתורה ויש לדון הרבה בדבר זה:

והנה בסנהדרין (כ"א.) תנן לא ירבה לו נשים אלא י"ח, ר' יהודה אומר מרבה הוא לו ובלבד שלא יהו מסירות את לבו, ר"ש אומר אפי' אחת ומסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, ובגמרא ביארו שם דהכי מפרש קרא מה טעם לא ירבה משום לא יסור, ור' יהודה אזיל בתר טעמא דקרא דאם אינן מסירות את לבו, מרבה הוא לו נשים כשירות, ור"ש דריש מנפשי' טעמי' דקרא, וסוגיא כזו בקדושין (ס"ח:) עש"ה בפירש"י ותוס' בארוכה, והנה התוס' בכ"מ מפרשים סוגיא זו דר"י ור"ש אליבא דת"ק פליגי, אבל הרמב"ם יש לו דרך אחרת בזה, דג' מחלוקת בדבר, ת"ק סבר לא ירבה לו נשים אלא שמונה עשרה, בין מסירות ובין שאינן מסירות קאי עלייהו בלא ירבה, דס"ל א אזלינן בתר טעמא דקרא, אע"ג דמפרש טעמא מ"מ בשביל זה לא ישתנו משפטי האזהרה, ור"י ס"ל דאזלינן אחר טעמו של מקרא, להעמיד האזהרה כפי היוצא מהטעם הנאמר בקרא, [ונלענ"ד שיש להעמיס שיטת הרמב"ם ז"ל זו גם בדעת רבותינו בעלי התוס' בקצת מקומות במגילה (ד'. תוס' ד"ה שאף הן) כתבו ל"ל קרא גבי מצה לחייב נשים, ת"ל מטעמא דקרא לזכירת יצ"מ, ואף הן היו באותו הנס, ותירצו דהאי טעמא לא מהני לחיובינהו מדאורייתא, ולפי דרכינו הן הן הדברים שכתבנו לשיטת הרמב"ם, דלא אזלינן כלל בתר טעמא דקרא לרבות או למעט מכח זה, ולהכי לא מחייבינן נשים [נגד הכלל דמ"ע שהזמ"ג נשים פטורות] מחמת טעמא דקרא, ובזה מיושב יפה דברי התוס' בקדושין (ל"ה. ד"ה משום דהוי) שהקשו לאביי דס"ל שמחה ליתא בנשי', א"כ מאי מתרץ ר' יהודה דס"ל שני כתובין הבאין כאחד מלמדין, נילף לחייב נשים בכל מ"ע שהז"ג ממצה והקהל, ותירצו דמוקי קידוש היום בהדי מצה והקהל והוה ג' כתובים, ונשים חייבות בקידוש היום מה"ת, את"ד, ותמהו ע"ז רבותינו האחרונים דהא לאביי קיימינן, ואביי ס"ל (בברכות כ:) דנשים בקידוש היום מדרבנן, ולענ"ד דבריהם נכונים, דלכאורה מילתא דאביי [דמחייב נשים בקידוש מדרבנן] טעמא בעי, וכדמותיב לי' רבא א"ה כל מ"ע נמי נחייבינהו מדרבנן, ומה ס"ד דאביי בהא, ונראה דהא בקרא מפורש טעמא דזכור כו' כי ששת ימים כו' ופשוט שטעם זה שייך כמו כן לנשים, וכבר כתבו התוס' במגילה שזכרנו, דהאי טעמא שאף הן שייכות באותו דבר] לא מהני אלא לחיובינהו מדרבנן, ולכך קאמר אביי דחייבין מדרבנן, ורבא דחי דא"כ כל מ"ע כמי [כה"ג דשייכי בהו כגון סוכות כי בסוכות הושבתי כו' וכדומה] נחייבינהו מדרבנן, אלא ודאי היכא דאיתמ' איתמר, ואין דנין דברי סופרי' מדברי סופרי' ודוק: ואולם כ"ז למאן דלא אזיל בתר טעמא דקרא, אבל התוס' בקדושין מיישבין דברי ר' יהודה ואיהו הא ס"ל [בסנהדרין כמשנ"ת] דאזלינן בתר טעמא דקרא, ולדידי' ודאי קידוש היום בנשים דבר תורה גם לאביי ודוק הטיב, [ומה שסיימו התוס' בקדושין שם משום היקישא דשמור וזכור, היינו לאורויי לן דאיכא עכ"פ למ"ד חובת קידוש בנשי', וממילא לאביי נמי לא נפלאת היא לומר כן לר' יהודה ודוק] באופן שגם דברי התוס' שזכרנו מטין לדעת הרמב"ם, ועיי' במ"א ר"ס ע' שכתב בפשיטות דנשים חייבות להזכיר יצ"מ, והגאון בעל שאגת ארי' בתשו' (סי' י"ג) פשוט ליה דאין חייבות, ולפמשנ"ת יש לדון דתליא בשני התירוצים של התוס' במגילה שזכרנו, שכתבו שם עוד לחד תירוצא דקושטא הוא דמהני טעמא דשייכי בהו, לחיובינהו מדאו", וא"כ הזכרת יצ"מ ודאי נמי שייכא בהו ודוק כי אכמ"ל,] ושיטת ר"ש היא לדרוש טעמ' דקרא בעצמו, וכבר הארכנו במ"א, להעמיד פסק הרמב"ם בלאו דלא תתחתן ע"פ שיטתו, אכ"מ, העולה בידינו שזו מחלוקת תנאים אי אזלינן בתר טעמא דקרא למילף הלכתא מיני':

ומעתה אומר אני דמה דפשיטא לי' להראב"ד, דבמקום שנוטלין הלוים חלק בארץ אין להם ליטול תרו"מ, לפמ"ש תליא במחלוקת זו, דאע"ג דקרא טעמא טעים לתרו"מ תחת חלק הארץ, מ"מ לדעת ת"ק דסנהדרין שזכרנו כפי שיטת הרמב"ם] לא נילף מזה דבמקום שנוטלין חלק כגון בארצות ח"ל שכבש מלך ישראל שנוטלין הלוים חלק לדעת הרמב"ם כמש"ל] לא ינהגו שם תרו"מ, כיון דלא אזלינן בתר טעמא דקרא, ולא נמעט בזה שום ארץ המתקדשת בקדושת א"י ע"י כיבוש מלך ישראל כדין, מחיוב תרו"מ וכמשנ"ת בס"ד:

ובזה עולה כהוגן הספרי ופסקו הרמב"ם שזכרנו לעיל, דמרבה כל הארצות שיכבשו ישראל לחיוב תרו"מ אף אותן שיש ללוים חלק בהם כמ"ש] דאתיא כת"ק דסנהדרין והרמב"ם פסק כוותי' שם ודוק היטיב:

י והנה דעת ראב"ע במחלוקת זו דסנהדרין נלענ"ד הכריח דכר' יהודה ס"ל, מההיא דספ"ק דברכות, מזכירין יצ"מ בלילות אראב"ע הרי אני כבן ע' שנה כו' כל ימי חייך הלילות וחכ"א כו' כל ימי חייך להביא לימות המשיח, ובגמרא שם נתבאר דפליגי אי מזכירין יצ"מ לימות המשיח, עש"ה בסוגיא, ולכאורה תמוה, וכי אפשר לומר שתתבטל מצות התורה חלילה, וכיון דמ"ע מה"ת להזכיר יצ"מ בכל יום איך תתבטל לימות המשיח, אבל בירור הדברים כך הם, שהתורה קבעה לנו זכירת יצ"מ וכן הרבה מצות לזכר זה, להורות לנו חיובינו בעבודתו ית' יותר מכל העמים, כי לקח אותנו מכור הברזל בנסים ונפלאות, להצלחת נפשינו, להיות לגוי קדוש, כמ"ש הרמב"ן ז"ל בזה בפירוש התורה, וכ"ז מבואר בפשטי הכתובים, ולפ"ז לימות המשיח, שתהי' גאולתינו יותר נפלאה ומאושרת מגאולת מצרים, הדין נותן שנקבע זכר הגאולה ההיא תחת יציאת מצרים, אך כ"ז הוא למאן דאזיל בתר טעמא דקרא, אבל למאן דלא אזיל בתר טעמא דקרא, עלינו לעשות גזירות של תורה תמיד אף בהתבטל הטעם, לכך ס"ל דגם לימות המשיח יהיו מזכירין יצ"מ, ודוק:

ודע דלפמש"ל דלעתיד לא יטלו כהנים חלק בארץ, כמו שהוכחנו בעה"י, נלענ"ד דגם בארצות קיני קניזי וקדמוני לא ינחלו, שהרי נכרת עליהם ברית לאברהם, וכבר כתב הרמב"ם שהארץ שנכרת עלי' הברית לאבות [ופשיטא דלאו דוקא לשלשתן קאמר כמבואר מלשונו] אין הכהנים והלוים נוחלין בה, וכן הוא מבואר ברש"י בפירוש התורה פ' שופטים ע"פ הספרי דבארץ קיני קניזי וקדמוני ג"כ לא ינחלו הכהנים, וכבר נתבאר דעת הרמב"ם דבשאר ח"ל נוטלין הלוים חלק, ופשוט שזה לא ישתנה גם לעתיד, [וחלוקת יחזקאל אין כלול בה כל העולם לרחבו שהוא שיתא אלפי פרסה ודוק היטיב]: (יא) ומעתה נלענ"ד דעיקר מחלוקת ראב"ע בתקנת המעשר בעמון ומואב, שראב"ע לא רצה לשנות מסדר השנים, היינו טעמא כמו שחששו חז"ל בכ"מ, מהרה יבנה בהמ"ק, ויזכרו שנהגו שתי שנים זו אחר זו מעשר עני, וינהגו כן גם אז, [ואף שאז ינהוג קדושת שביעית, ואין בה זרע ולא מעשרות כלל, מ"מ נפיק מינה חורבה לשנה שאחר שביעית, שיבאו לנהוג בה מעשר עני ודוק,] לכך לא רצה ראב"ע לשנות מסדר השנים, כי היכי דלא ליפוק חורבא מינה בביאת משיח, והנה זה שייך רק בארץ עמון ומואב שישובו לנו לעתיד, והלוים לא ינחלו בם כמשנ"ת וינהגו בהם תרו"מ מה"ת, אבל מצרים לא חשו בה חכמים לתקלה, שהרי אף לעתיד לא ינהוג בה תרו"מ מה"ת דהרי הכהנים והלוים ינחלו בה, וכמו שביאר הראב"ד כמש"ל,] וראב"ע לטעמי' דס"ל אזלינן בתר טעמא דקרא כמו שהוכחנו לעיל, ושפיר תקנו בה חכמים מעשר עני בשביעית, ולא חשו לתקלה כלל, וזהו שהשיב לר"ט, דס"ל שאין חלוק בין מצרים לעמון ומואב, רק כיון שהם קרובים נעשים מעשר עני לתקנת עניים, הרי אתה מהנן ממון ומפסיד נפשות, דנפיק חורבה מינה כמשנ"ת, ואינהו ס"ל כאינך תנאי דאע"ג שיטלו הכהנים חלק מ"מ תרו"מ לא יתבטלו, ושפיר למדו בזה ממצרים שתקנו לצורך עניים, ולא חשו לתקלה, כי בימי מלך המשיח תמלא הארץ דעה את ה' בב"א:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה