אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן עב

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן עב

שו"ת עמודי אור

וואלקאוויסק אח יקר מאוד נעלה, לשם ולתהלה ה"ה כ"א חרב החריף ובקי המפו' סוע"ה החכם השלם י"א מרבים כו' כ"ש מוהר"ר יהושע נ"י ולכל דילי' שלום:

ראיתי לישא וליתן בתשובתו החמודה אשר העריך בענין חלה על דבר תשובת משנה העברה, ובדברים המסתעפים:

א פתח דבריו תמה בדברי הרמב"ם (פ"ג מה' בכורים ה"ו) שכתב ומנין שהבכורים אסורים לאונן שהרי נאמר בהן ושמחת בכל הטוב מכלל שהוא חייב לאוכלן בשמח' לא באנינות, והאוכלן באנינות מכין אותו מכת מרדו' ע"כ, והוא נגד הסוגיא בפסחים (ל"ו:) דמפקינן איסור אנינות בבכורים מהיקישא דמעשר [ולטעם זה הי' חייב מלקות כמו האוכל מע"ש באנינות] ודרשא זו שהביא הרמב"ם דחו שם בסוגיא דפרכינן ור"ש [דשרי בכורים לאונן] נהי דהיקישא לית לי' שמחה מיהא כתיב בהו דכתיב ושמחת, ומשני ההוא לזמן שמחה הוא דאתא כדתנן מעצרת ועד החג מביא וקורא מהחג ועד החנוכה מביא ואינו קורא, ודין זה דזמן שמחה הלכה הוא, וכ"פ הרמב"ם וא"כ שמחה באכילת בכורים מנין לנו, זו היא תמיהת כ"א שי', ומצאתי שכיון לדעת רבינו הגאון ר' ע"א נ"ע בתוספותיו על משניות פ"ב דבכורים, והוסיף לתמוה שם שגם לענין ביעור כתב הטעם דבכורי' חייבי' בביעור ע"פ הירושלמי דדריש ביערתי הקדש, הקדש העליון, בכורים, ובגמרא יבמות (ע"ג:) נפקא לן זה ג"כ מהיקישא דמע"ש, ואמאי שביק תלמודא דידן, וראיתי עוד להרמב"ם (פ"ב שם הי"ט) שכתב ויראה לי שהבכורים שנטמאו אינו מסיק בהן התנור כתרומה טמאה מפני שהן כקדשי המקדש וכבר תמה שם בכ"מ שדין זה מבואר בסוגי' שם ופשטא דסוגיא שם משמע דהא נמי מהיקישא דמע"ש נפקא לן, ולמה תלה הרמב"ם דין זה בדעתו: ובאמת מכל זה נרא' בעליל דלא ס"ל להרמב"ם כלל לשום דבר היקישא דבכורים למע"ש [לבד לענין האוכלן בטומאת עצמן שלוקה, מהאי קרא לא תוכל לאכול בשעריך דדרשינן מיני' שם לאו לאוכלו בטומאה, וכתיב התם תרומת ידך אלו בכורים, אבל היקישא דמע"ש לא ס"ל כלל ודוק] והדבר צריך טעם לדחות כל הסוגיות הנז' מהלכה:

והנה התוס' ביבמות (ע"ג. ד"ה משא"כ) תמהו בהא דקי"ל הבכורים כנכסי כהן, כתרומה והוא לקולא, ואמאי לא ילפינן להו ממעשר לחומרא, דלהוו ממון הגבוה:

ב וראיתי להרחיב הדבור בזה בס"ד, והנה התוס' הקשו שם עוד אמאי לא ילפינן מהאי היקישא לחייב מיתה במעשר שני בטומאת הגוף [כמו בבכורי' דילפי מתרומה], ותירצו דמדכתיב ומתו בו ממעטינן מעשר, עוד הקשו, אהא דמע"ש בטל ברוב היכא דאין לו מתירין, ולא ילפינן מבכורים להצריך ק"א, ותירצו דלא שייך למילף הכי דבכורים גופייהו בטלו ברוב מדאורייתא, אלו תורף דבריהם ז"ל, ואני בעניי תמיה על זה מסוגי' דמנחות (ע"ז:) דילפינן התם תרומת לחמי תודה מתרומת מעשר, נאמר כאן תרומה ונאמר להלן תרומה כו', ויליף מינה לשיעורא, וגרסינן שם בעי רבא תרומת לחמי תודה חייבין עליהן מיתה וחומש ואין חייבין עליהן מית' וחומש, כיון דאיתקש לתרומת מעשר כתרומת מעשר דמי, או דילמ' בו וחמישיתו מיעט רחמנ' מדמעת או אינה מדמעת [שיהא צרי' להעלותם בק"א, רש"י ועש"ה] הלא מבואר דשני דברי' אלו לא פסיקא לי' להש"ס, ואמאי פשיטא להו לרבותינו בעלי התוס' דבו ממעט הכא לענין מעשר שני טפי מהתם, וגם לענין דימוע הא חזינן דמספק לי' להש"ס למילף:

הן אמת דלכאור' יש לתמוה בבעי' זו, דהא בסוגי' דסנהדרין (פ"ד.) מתבאר דלרבנן דפליגי עלי' דרבי בו מיעוטא הוא אף לדברים שלמדו בג"ש מתרומה מ"מ ממעטינן בהו מיתה מדכתיב בו, וא"כ אמאי מספקא לי' להש"ס בתרומת לחמי תודה לענין מיתה, מדילפי בג"ש, מ"מ הא אתא בו ומיעט כמו באינך:

אלא שלהיפוך יש לתמוה דהא בבכורים וחלה פסיקא לן (פ"א דחלה מ"ט ופ"ב דבכורי' מ"א) דחייבים עליהן מיתה משום דתרומה קרינהו רחמנא ועי' היטיב במפרשים] וא"כ תרומת לחמי תודה נמי דקרינהו רחמנא תרומ', אמאי לא פסיקא לן לחיובי בה מיתה, מ"ש מהני:

ג והנראה לענ"ד דכולהו הנך קושייתי מיתרצן חדא מגו חדא, דודאי פסיקא לן דהני דקרינהו רחמנא תרומה, דינן ממש כתרומה אף לענין מיתה, ולא ממעטי מדכתיב בו, וגם הא פשיטא לן דהני דילפי מג"ש או מהיקש מתרומה, ממעטי ממיתה כסוגיא דסנהדרין מדכתיב בו, אלא דספיקא דש"ס הוא במנחות, דדילמא הא דמחייבינן מיתה וחומש בחלה ובכורים, היינו משום דבדוכתא אחרינא קרינהו רחמנא בשמייהו חלה, בכורים, וחד זימנא שני רחמנא וקרינהו תרומה דכתיב ותרומת ידך, משום הכי משוינן להו כתרומה ממש, ולפ"ז בלחמי תודה ליכא למידק הכי, שהרי אין לתרומתן שם אחר בתור' רק תרומה, [והוא על שם הלשון הרמה, כמו תרומת המכס וכדומה ודוק] ואתינן למילפינהו מתרומת מעשר בג"ש, וע"ז ודאי אתא בו וממעט ממיתה כמו בכל הני דסנהדרין, או אפשר דלא מפלגינן בהכי, וכיון דקרינהו רחמנא תרומה חייבין עליהן מיתה וחומש כמו בחלה ובכורים, ודוק היטיב:

ובזה יתבארו גם דברי התוס' ביבמו', דודאי בהני דקרינהו רחמנא תרומה דינן ממש כתרומה לכל מילי, ולהכי גם לענין דימוע משוינן להו כתרומה, אע"ג דדימוע דרבנן מ"מ נכנס בגזירתם כל שם תרומה להצריך ק"א, ומה"ט מספקא לן גם במנחות דאי נימא אף בתרומות לחמי תודה תרומה קרי' רחמנא ודאי מדמעת, משא"כ במעשר שני דיליף מבכורים בהיקישא שפיר כתבו התוס' דממעטינן בי' מיתה מדכתיב בו, וכן נמי לא שייך לומר דין דמוע בו, כיון דדמוע דרבנן לא שייך בי' לימוד ההיקש, ולצד זה נמי מספקא ליה להש"ס, דאי נימא דתרומת לחמי תודה ילפי רק בג"ש מתרו"מ, לא שייך בה דימוע, על הדרך שנתבאר בס"ד ודוק:

ד והמתבאר מכלל דברינו דהא דתרומה קרי' רחמנא עדיף לן מהקישא או ג"ש, דהא חזינן דמדכתי' בו ממעטינן הני דילפי מג"ש או מהיקישא, ולא ממעטינן הני דקרינהו רחמנא תרומה, ומעתה נדון נמי לענין בכורי' גופייהו דאית לן בהו היקישא למע"ש, וקרינהו רחמנא תרומה, א"כ בדברים שלא הושוו תרומה ומע"ש, ודאי אית לן למיתב לבכורים דין תרומה, ולא למיזל בתר היקישא דמעשר, ולפ"ז לכאורה שיטת ר"ש ברורה דשרי בכורים לאונן ופוטרן מן הביעור, מה"ט דתרומה קרינהו רחמנא, ולא אזיל בתר היקישא דמע"ש, ומה"ט נמי ודאי קי"ל דבכורים נכסי כהן אף לקולא, דהא דתרומה קרינהו רחמנא מפיק מהיקישא דמע"ש, וא"כ הא דיליף הש"ס להשוות בכורים למע"ש לענין אנינות וביעור ממע"ש צריך יישוב גדול לכאורה: ובירושלמי (פ"ב דבכורי' ה"א) אהך מתני' דהתרומה והבכורים חייבין עליהן מיתה וחומש גרסינן כתיב ואני נתתי לך את משמרת תרומתי שתי תרומו' התרומה והבכורי', תרומה דכתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו, פי' ומהכא ילפינן נמי מיתה לבכורים דכיילינהו רחמנא כחדא, ומייתי התם דבכורי' אשכחן בהו שם תרומה כדכתי' ותרומת ידך, והוא תמוה לכאורה, דהא הא דקרי ליה רחמנא תרומה לחוד סגי לחיובי מיתה וחומש כמו גבי חלה, ושם בירושלמי לענין הא דהם נכסי כהן יליף נמי מדכתיב לך עש"ה:

ה והנראה לבאר בזה בס"ד דהך מילתא תליא בפלוגתא דתנאי, והדרשות יסתדרו לפי שיטת כל אחד, והנה כבר ביארנו דהא דתרומה קריי' רחמנא עדיף לן מהיקישא, אך כ"ז אם לא יהי' לנו הכרח על ההיקש משא"כ אם נראה ממקום אחר שההיקש מוכרח ע"פ התורה, ודאי דאית לן למיזל בתרי', וביבמות (ע'.) פליגי ר"א ור"ע באיסו' ערל בתרומה, דר"א יליף לי' מג"ש מפסח, ור"ע דריש איש איש לרבות הערל כטמא, ופרכינן שם אי מה פסח אונן אסור בו אף תרומה אונן אסור בה, אריב"ח א"ק וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות, וקרא יתירא הוא האי וכל זר, ואתא להכי כמבואר ביבמות (ס"ח:) ויש להקשו' לר"ע דלית לי' ג"ש דתרומה מפסח, האי וכל זר מאי עביד לי', דלמה לי' למעוטי אנינות, מהיכי תיתא לאיסורא, ויישוב לדבר זה למדתי מדברי רבותינו בעלי התוס' שכתבו שם דהוה מצי למימר דה"א למיסר תרומה לאונן דהא תרומה איתקש לבכורים ובכורים למעשר, ולהכי אתא קרא להתיר בכורים לאונן, ומעתה לר"ע ודאי משום הכי אצטריך קרא, ולפ"ז לר"ע אית לן הוכחה ברורה מן התורה על קיום ההיקש בכורים למעשר, ובזה יבאו לנכון כל הסוגיות בש"ס דילפי מהאי היקישא, היינו דבעי לפרושי סתמא דמתניתין לר"ע [וכולהו סתימתאה אליבי'] שפיר ילפינן מהאי היקישא. ולפ"ז לכאורה יש להעיר דלר"ע כיון דגלי לן קרא דמקשינן בכורים למע"ש, א"כ, נקיש נמי לענין מיתה [לפטור בכורי' ממיתה] ומכ"ש דנקיש בכורים למעשר דלא להוי נכסי כהן דהוי לחומרא, וכקושיית התוס' שכתבנו לעיל:

ו ואומר אני דבזה יתבארו יפה דברי הירושל' שכתבנו, כאשר נוסיף עוד לקח בענינו, דהא הא דדריש הירושלמי תרומותי בשתי תרומות לאו ד"ה היא, דמבואר בסוגיא דבכורות (ל"ד.) דלא שייך למדרש הכי אלא למ"ד יש אם למקרי, אבל למ"ד יש אם למסורת הא תרומתי כתיב בלא וא"ו, והא דדרשינן לי' אנן ביבמו' (ע"ד.) אחת תרומ' טהורה ואחת תרומה טמאה, אף דאנן קי"ל יש אם למסורת, והרמב"ם (בפ"ב מה' תרומות ה' י"ד) הביא ג"כ דרשא זו דבשתי תרומות הכתוב מדבר, כבר תירצו זה התוס' בבכורו' שם, דלדידן משתמע תרתי, דמשמרת משמע דקאי אטהורה, ולך משמע דקאי אטמאה, אבל לענין בכורים ותרומה לא שייך למימר הכי עש"ה ודוק:

ובהכי ניחא הכל בס"ד, דודאי לדידן ילפינן לחיובא מיתה וחומש בבכורים, וכן לענין ניכסי כהן, משום דתרומה קרינהו רחמנא, ולא אזלינן כלל בתר היקישא דמע"ש, אבל לר"ע דגלי לן רחמנא למיזל בתר ההיקש, מנ"ל לחיובא בבכורים מיתה ודליהוו נכסי כהן, והנה מבואר בסנהדרין (ד.) דר"ע ס"ל יש אם למקרא, ושפיר מייתי הירושלמי דלדידי' ילפינן לחיובא בהו ודליהוו נכסי כהן משו' דכתיב תרומתי, וקרינן תרומותי דיש אם למקרא, ובשתי תרומות הכתוב מדבר כמשנ"ת:

ז עודני מדבר בזה לפרש סיום הירושלמי שם דדריש דהן נכסי כהן מדכתיב לך נתתיו לשמחה כו' לסיכה להדלקה, הייתי אומר בין טמאים ובין טהורים ר' אבהו בשם ר"י לא בערתי ממנו בטמא מבעיר את התרומה בטומאה, ודברים אלו משוללי הבנה לכאורה דמאי הייתי אומר דקאמ' הא קושטא הכי הוא, ועיין במפרש שם שנדחק מאוד בדרך רחוק, ולענ"ד הדברים כפשוטם דביבמות שם דרשינן הנך שתי תרומות טמאה וטהורה, ואתא להתיר תרומה טמאה בהנאה, (ע' מ"ש בעה"י לעיל סי' כ"ז) ואיכא דמפיק התם היתר הנאה בת"ט מדכתיב גבי מעשר ולא בערתי ממנו בטמא, ודרשינן ממנו אי אתה מבעיר בטומא' אבל אתה מבעיר שמן ת"ט, והן הן דברי הירושלמי דמותיב תיובתא לנפשי' בהא דדרש דהנך שתי תרומו' [מלשון תרומותי] הן תרומה ובכורים, הייתי אומר בין טמאים בין טהורים [והיינו שתי תרומות דקרא ואתא להיתר הנאה בת"ט] ולא לתרומ' ובכורים, ומשני ר"י דהיתר הנאה נפקא לן מדכתיב ממנו גבי מעשר והכי יליף ר' יוחנן בש"ס דילן מהאי קרא, ע' שבת כ"ה.] ואייתר לן תרומתי לתרומה ובכורי' ודוק היטיב:

העולה מתוך מ"ש דכל הנך סוגיות דאזלי בתר היקישא דמע"ש, אליבא דר"ע אזלי [ומ"מ לדידי' לשיטתי' נמי נפיק מקרא לחיובי מיתה ודלהוו נכסי כהן כמשנ"ת] ולפ"ז למאי דקי"ל כר"א דדרשינן איסור ערל בתרומה מג"ש דפסח, וכמש"פ הרמב"ם (בפ"ז מה' תרומות ה' י') א"כ אין לנו שום הכרח על ההיקש, ואזלינן שפיר בתר הא דתרומה קרי' רחמנא אף לקולא, דקי"ל בכורים נכסי כהן הן, ולדידן לא סלקא דרשא דירושלמי כמשנ"ת, ויפה דחה הרמב"ם ההיקש לענין אנינות ולענין ביעור, וכן לאיסור הביעור בטומאה חידש הדבר מדעתו, דהסוגיא אין ראי' דאליבא ד"רע אזלא וכמשנ"ת: (ח) באופן שתמכנו יסודו של הרמב"ם בהא דלא מפיק איסור אנינות בבכורים מהיקישא דמע"ש, ועדיין אנו צריכין ליישב הא דמפיק לי' מושמחת שהוא נגד הסוגיא דפסחים, והנלפענ"ד בביאור השמועה דדחי ר"ש ההוא לזמן שמחה הוא דאתא, דה"פ דע"כ ושמחת לא קאי אבכורים כלל, אלא אתא לשעה שאדם שמח בלקיטת פירות אחרים מן השדה, דהא קי"ל שאפי' הפריש בכוריו קודם החג שהי' אז זמן שמחה] והביאן אחר החג אינו קורא (עי' רמב"ם פ"ז מה' בכורים ה' י"ג) והיינו ע"כ דאינו אז זמן שמחה לפירות אחרים, וא"כ ושמחת לא קאי כלל אבכורים אך מ"מ הכריח הרמב"ם מדרשת חז"ל דע"כ אבכורי' גופייהו נמי קאי ושמחת, דהא קי"ל (בפ"ב דבכורים מ"ד) שהבכורים טעונין קרבן, ומפיק לי' בירושלמי שם מג"ש נאמר כאן שמחה ונאמר להלן גבי יו"ט] שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים, וא"כ מהך דרשא [דהא אין אדם דן ג"ש מעצמו] מוכח שפיר דושמחת אבכורים גופייהו כתיב, ועולים יפה דברי הרמב"ם שכ' לפי שנאמר בהן שמחה לפיכך אסורין לאונן, אלא דלפ"ז תיקשי דאטו ר"ש מי לית לי' שהבכורים טעונין קרבן, הא לא אשכחן דפליג עלה, וא"כ לדידי' נמי נידוק הכי ואמאי שרי ר"ש לגמרי בכורים לאונן, ואומר אני דבזה ר"ש לטעמי' ולדידי' לא מוכח מזה מידי דגרסינן בירושלמי, (פ"א דבכורים ה"ז) אהא דתנן התם הרי שהביא ממין אחד וקרא, וחזר והביא ממין אחר אינו קורא, ודרשי לי' רבנן התם מדכתיב הגדתי היום פעם אחת הוא מגיד ואינו מגיד פעם שני', ושם תני רשב"י ואמרת ושמחת הוי אומר על השמחה (כלומר שיש שמחה במין הראשון הר"ש] ולפ"ז לר"ש לשיטתי' אע"ג דמהג"ש מוכח דע"כ ושמחת בבכורי' גופייהו נמי כתיב, מ"מ לא מוכח מינה למימר דהשמחה דקאי עלייהו הוא לאוסרן באנינות, דהא לדידי' קושטא הוא דקאי עלייהו למעוטי בכורי מין השני, משא"כ לדידן דנפקא לן למעוטי מין השני מדכתי' הגדתי היום, וכן הביא הרמב"ם (פ"ד מה' בכורים ה' י"א) וכיון דמהג"ש מוכח דושמחת אבכורים גופייהו נמי קאי, לית לן לרבויי מידי אחרינא אלא לאוסרן לאונן, ובזה עלו דברי הרמב"ם כהוגן בס"ד: (ט) ואשר הוקשה לכ"א בגוף הענין דאין מפרישין בחלה מן החדש על הישן דאימת נקרא ישן לענין חלה, דבתבואה קי"ל לענין תרומה דאזלינן אחר שליש היינו משום שאין שם חיוב תרומה קודם הבאת שליש, להכי אזלינן אחר השנה שנתחייבה התבואה, אבל לענין חלה הא קי"ל כרבנן דר"א (בפ"א דחלה מ"ג) דתבואה שלא הביאה שליש חייבת בחלה, וא"כ מתי נחשב בה חדש וישן, ויצא מכח זה לידון בדברים מחודשים, הנה לא אאריך בזה כי כל עיקר יסודו שדין שנה בשנה לענין מעשרות תליא בעונת המעשרו', וזה באמת אינו, וכ"כ בפשיטות הגאון בט"א בר"ה דף י"ב ד"ה התלתן, והדין שלנו פשוט בירושלמי (חלה פ"א ה"ג) איזו חדש וישן שבחלה שתי שדות אחת הביאה שליש ואחת פחות משליש [שתיהן בסוף השנה] לחלה אחת [כיון דתבואה פחותה משליש חייבת בחלה ג"כ, וא"כ שלש ופחות משליש שוין, כיון שהן ראוין לעשות לחם] ולמעשרו' שתים [דפחות משליש פטור ממעשרות] אחת פחות משליש ואחת עשבים] שאינה ראוי' לעשות לחם] לחלה שתים ולמעשרות אחת כו' והרי הדין מבואר:

י ואשר רצה לחדש בדין בילה דלהכי ס"ל להרמב"ם בילה בחיוב ופטור משום דאיכא שני צדדים להיתר שאם יעלו בידו משניהם הרי תיקן, ואם יעלה בידו מהחיוב לבדו ג"כ תיקן [כל שישאר שם עוד חיוב דלהוי שירים ניכרין] ואין שם אלא צד ספק שלישי שמא יעלה בידו מהפטו', ודימה כ"א זה למ"ש התוס' לענין פרוץ כעומד באפשר לצמצם (ע' תוס' ערובין ח':)

הנה אף כי דבר חכמה דיבר, והיה מקום לשאת ולתת בזה הרבה, אבל מה אעשה, וסוגיא ערוכ' סותרת ענינו (בזבחים פ'.) דאמרינן התם דאי אין בילה אף אם אין הזאה צריכה שיעור לא סגי בחדא הזאה דילמא המים יעלו בידו ולא מהני הך סברא דאיכא שני צדדים להיתר עש"ה וימצא כדברי, באופן שדברי הרי"ט והמל"מ ברורים בדעת הרמב"ם דס"ל יש בילה ודלא כשמואל, ויש לי בעניי עוד יסוד נאמן לדעת הרמב"ם דקי"ל כר' יוחנן דירושלמי דעד כזיתים הן נבללין, מההיא דתנן במעשר שני (פ"ב מ"ה) מעות חולין ומעות מ"ש שנתפזרו מה שליקט ליקט למ"ש עד שישלים והשאר חולין אם בלל וחפן לפי חשבון, הרי מבואר דמהני בילה אף להקל, ובירושלמי שם מייתי עלה פלוגתא דב"פ ור' יוחנן בדין בילה, אלא שהירושלמי שם צריך ביאור דמקשי לר"י והא לב"פ תיקשי טפי ועיין במפרש שם ודבריו דחוקים, ופשוטו של הירושלמי מורה דפריך לר' יוחנן דסבר דווקא עד כזיתים הן נבללים ולא יותר, והא מתניתין סתמא קתני אם בלל משמע אפי' המטבעות הם גדולים מכזיתים ומשני דר"י פתר לה דמתניתין מיירי עד כזיתים, וכזה ממש הוא קושיית הירושלמי ותירוצו בפ"ה דדמאי (מ"ה) ולפלא בעיני על המפרש ששינה פירושו ממה שפירש שם בעצמו, והלא ענינם אחד, עש"ה ודוק, והא דפריך הירושלמי לר"י ולא לב"פ נלענ"ד דבאמת ע"כ איכא פלוגתא דתנאי בבילה (עיין זבחים פ'.) דאל"ה היכי פסק שמואל דלא כרש"ש בר"ה דס"ל יש בילה, דהא לא הוה פליג שמואל בהא ארש"ש שהוא תנא, וע"כ איכא תנא דקאי כוותי', וא"כ להכי לא פריך לב"פ, דאמר לך אנא דאמרי כההוא, אבל לר' יוחנן פריך דס"ל הלכה כסתם משנה, ותיקשי לדידי' מתניתין, ואהא משני דמיירי מתניתין עד כזיתים, ועכ"פ לדידן דקי"ל נמי הלכה כסתם משנה א"כ אין לנטות מזה דקי"ל כמשנה זו דיש בילה, גם בדבר יבש עד כזית, והדברים צריכים אצלי תלמוד, במ"ש בתשובתי הראשונ' שהאפר צריך שיעור שיראה על המים, כן הוא ביאור הסוגיא בפשוטה שם וכדמייתי עלה מדם ציפור, ומש"כ כ"א בזה אינו מובן:

זולת זה בשאר דברי' שיש לו עליו בדרך דחי' לא אאריך כי אין זה דרכי מעולם כידוע לכ"א וה' יאיר עינינו במאור תורת אמת כל הימים. אחיו הר"ש וש"ת מלו"נ העלוב יחיאל העליר בא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה