שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור
- סימן עא:
סווואלק נשאלתי אם מותר לערב קמח דגן של אשתקד לאפות ממנו לחם, לפי שאסור לתרום מן החדש על הישן ומן הישן על החרש, וכן הוא לענין חלה, וא"כ יש לחוש שמא יזדמן לו בהפרשת חלה אחד מהמינין בלבד, ונמצא שלא נפטר המין השני:
א תשובה, ראיתי לבאר ענין זה בארוכה בס"ד, הרא"ש בה' חלה פסק בעושה עסה מקמחו עם קמח של א"י, אם יש בשל ישראל כשיעור חייבת עיסת הישראל בחלה, ויכול להפריש מיני' ובי', דאע"ג דשמואל פסק בר"ה [י"ג: [לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, מ"מ קמח בקמח מיקרי לח בלח, ויש בילה כמו ביין ושמן, והובא כן להלכה ביו"ד (סי' ש"ל ס"ג] אך הגר"א בש"ע שם השיג על זה, ודעתו ז"ל דרק ביין ושמן יש בילה אבל לא בקמח ע"ש שהאריך, ונסתייע לסברתו זו מדברי המ"כ שהביא בב"י שם, שאם נתערבה עיסת א"י בתוך עיסת ישראל, אין לה תקנה עד שיפריש חלה יותר משיעור עיסת א"י, דאל"כ יש לחוש שיבוא לידו בהפרשה מעיסת א"י משום דקי"ל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, ואני בעניי איני רואה סתירה מדברי המ"כ לדעת הרא"ש, שהרי כבר ביאר התה"ד [בסי' ק"צ] בדעת הרא"ש גופי דדווקא בעירב קמח עם קמח ס"ל יש בילה, משא"כ כשעירב עיסה עם עיסה, גם להרא"ש אין בילה עש"ב, וא"כ דברי המ"כ נכונים גם לשיטת הרא"ש, דהא המ"כ בתערובות עיסה בעיסה קאי, אלא שגם בזה יש לדון הרבה לענ"ד: (ב) וראיתי להמל"מ [פי"ד מה' מעשר ה"ח] שכ' בפשיטו' שגם בתערובות עיסה בעיסה כל שנעשו גוף אחד ודאי יש בילה, והכריח כן ממתניתין דחלה [פ"ג מ"ח] הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה, ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון, ואם לאו מוציא חלה אחת על הכל, הרי מבואר שיכול להוציא חלה מהעיסה בכללה ומיפטר גם השאור, ולא חיישינן דלמא אתרמי לי' מהעיסה לבדה, והוי מן הפטור על החיוב, עוד הכריח כן מהא דתנן [פ"ה דדמאי מ"ה] הלוקח מן העני וכן כו' מעשר מכל אחד ואחד, ובתמרים וגרוגרת בולל ונוטל, ופי' הרא"ש דכשדורס התמרים והגרוגרות יחד נבללים, וקמפריש מן החיוב על החיוב, ופירשה המל"מ דהיינו כשמואל, דכל שנעשה הכל גוף אחד הוי כמו יין ושמן דיש להם בילה, וזה תמוה שהרי הרא"ש בפירושו בדמאי שם כתב דזהו למ"ד יש בילה, אי נמי בדמאי הקילו, הרי דלא ס"ל לדון בי' בילה בדאורייתא, וכמ"ש התה"ד דבעיסה בעיסה לדעת הרא"ש אין בילה, הן אמת שהראי' מההיא דשאור שהביא המל"מ לכאורה ראי' עצומה היא (ומה שפי' בזה הש"ך בסי' שכ"ד ס"ק י"ח אינו נכון כלל כמשי"ת בס"ד]:
ג והנה המ"כ שהבאתי לעיל ביאר שאם נתערב עיסה של ישראל ברוב עיסת א"י אין תקנה לעיסה זו בנקל, שהרי להפריש מיני' ובי' אינו יכול, משום דאין בילה, ולהפריש מעיסה אחרת החייבת עלי' א"א, דהוי מן החיוב על הפטור, שכיון שנתערבה ברוב בטלה מה"ת, א"א להפריש עלי' מחיוב גמור, והביא ראי' מסוגיא דמנחות (ל"א.] בטבל שנתערב ברוב חולין מתוקנין א"א להפריש עלי' ממקום אחר מה"ט, והד"מ בסי' שכ"ד סתר דבריו שמותר להפריש עלי' מעיסה אחרת כמ"ש הטור שם בההיא דשאור, [וכן בנתערב לו פת פטור עם פת חיוב] שאם יש לו עיסה אחרת החייבת בפ"ע יכול להפריש עלי' ועל השאור [או הפת] והגאון בעל חו"ד בה' חלה שלו [בסידור תפלה] יישב דלא תקשה לזה מההיא דמנחות והמציא בזה דינין חלוקים שיוכל להפריש בזה מן החיוב על הפטור עש"ב:
ואני בעניי תמה עליהם ז"ל שהרי הר"ש בפירושו שם בחלה (פ"ג מ"ח) בכתבו תקנה זו להפריש עלי' מעיסה החייבת, הקש' לעצמו דהא הוי מן החיוב על הפטו' דאורייתא, ותירץ, שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא, הרי מבואר מדבריו אלו דלא ס"ל כל אותן החלוקים של הגאון בעל חו"ד, וכן בהרא"ש בה"קט כתב ג"כ כל דברי הר"ש הללו, וא"כ לדידהו נשאר גם עתה על השאור חיוב דאורייתא כמבוא' מדבריה' ז"ל:
ד וביאור תירוצם נראה לענ"ד בשנקדים דברי הפ"ח ביו"ד (סי' צ"ח ס"ק ז') שהביא דברי הב"י בשם האגור דשאור ועיסה שני מינין הם, ותמה ע"ז הפר"ח שהרי משנה שלימה שנינו בערלה [פ"ג מ"ה] דשאור של חיטים לתוך עיסה של חיטים הוי מין במינו, והביא עוד מ"שכ הר"ן בשם הרמב"ן (בפ"ב דע"ג) דאע"ג דשאור ועיסה לא הוי לא חד שמא ולא חד טעמא, מ"מ הואיל וראוי העיסה להמתין והוי שאור, משו"ה הוי מין במינו מהשתא, ובעניי דברי הב"י נכונים מאוד, לפי ששני דינים יש לנו בתערובות מין במינו, היכא דלא אשתני בטעמא, מה"ת ברובא בטיל, מ"מ מדרבנן החמירו בזה להצריך בתרומה ק"א בחולין לבטלה, ומין בשאינו מינו דיהיב טעמא צריך ששים מה"ת למ"ד טעם כעיקר דאורייתא] ויש בזה קולא דאי איכא ס' אף מדרבנן שרי, זהו בירורן של דברים בקצרה, והנה דבר ברור הוא דשאור בעיסה יהיב טעמא, וצריך ס' מה"ת, ולענין זה ודאי כמבשא"מ הוא, ונ"מ דלענין ספיקא אזלינן בהכי לחומרא כגון ב' חתיכות של שאור שהיו מונחות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי עיסות אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו החתיכות לשתי העיסות, ואין בכל אחת לבטל השאור בס', ודאי שתיהן אסורות כיון דיהיב השאור טעמא (עיין ביו"ד סי' קי"א) וטכ"ע דאורייתא, אלא שחומרא יתירה יש בתערובו' שאור בעיסה, כיון שסופו להפוך גם העיסה לשאור לפיכך חשבינן לי' מין במינו מהשתא, להצריך בחולין ק"א נגד התרומ' לבטלה, וזו היא כוונת הר"ן והרמב"ן, אבל לא בשביל זה נגרע כחה לענין טכ"ע דאדרב' לענין טכ"ע עדיפא טפי דיהיב השאו' טעמ' כ"כ, עד שבכחו להפוך העיס' לשאור ודוק היטיב, וזהו שכתבו הר"ש והרא"ש שאין השאור בטל בעיסה שהיא עיקר דאורייתא, ר"ל שהשאור הוא הנותן טעם חשוב כעיקר העיסה כדקיי"ל טכ"ע דאורייתא, והנה הרא"ש בה' חלה הביא דברי הרמב"ן שהאריך בפירושה של משנה דתנן שם העושה עיסה מן החיטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה כו', דמפרש בירושלמי הטעם משום גרירה שהאורז נגרר אחר החיטין, וסיים הרא"ש ולא ידענא מאי קשה לי' דטכ"ע בשא"מ דאורייתא, וכיון שנתנו החיטים טעם באורז הפך הטעם את האורז להיותו כמו חטה כו' עיי"ש, ולפ"ז הדבר עולה כהוגן, דודאי עיסה בעיסה יש לומר לדעת הרא"ש אין בילה, וההיא דנותן שאור של חיוב לתוך עיסה של פטור שמפריש מינה ובה, היינו משום דכיון שהשאור נותן טעם בעיסה [ומה"ט שרינן להפריש על השאור אף מעיסה אחרת של חיוב גמור כמשנ"ת] נהפך כל העיסה כשאור, ושרי להפריש ממנה על השאור, וכ"ז שייך בשאור של חיוב שניתן לתוך עיסה פטורה, שהשאור נותן טעם בעיסה [ונעשית כולה חיוב], משא"כ בנותן שאור של א"י לתוך עיסה של חיוב, דודאי העיסה לא יהבה טעמא בשאור, בזו טרחו הראשונים להמציא תקנה שהרי יש לחוש שיזדמן לידו בהפרשה השאור של א"י והוי מן הפטור על החיוב עיין בתה"ד שם אלא שהסמ"ק ס"ל דיש בילה גם בעיסה ויכול להפריש מינה ובה, ובזה מתפרשים יפה כל דברי הטור ויתר הראשונים עש"ה ודוק:
ה וממוצא הדברים למדנו שדברי המ"כ שהביא הב"י נכונים ומוסכמים מדברי כל הפוסקים, בהא דס"ל דעיסה של חיוב שנתערבה ברוב של פטור אינו יכול להפריש עליו מעיסה אחרת של חיוב דהוי מהחיוב על הפטור, ובההיא דשאור שהתירו הר"ש והרא"ש להפריש עליו מעיסה אחרת, הטעם הוא כיון דשאור יהיב טעמא בעיסה טכ"ע דאורייתא [וכ"ה בש"ע סי' שכ"ד סי"ב בהג"ה לענין פשטידא שיש בה טעם עיסה שיכול להפריש עליו מעיסה אחרת משום דטכ"ע דאורייתא ע"ש] אלא שיש מקום עיון לכאורה מההיא דכ' הטור דפת חיוב שנתערב בפת פטור שרשאי להפריש עליו מעיסה אחרת החייבת איך יפריש מן החיוב על הפטור, הא הפת שנתערב ברובא בטיל, והכא ליכא טעמא, ונלענ"ד ברור דמיירי שנתערב פת פטור ברוב פת של חיוב, וכן סיים הטור שנתערבו ה' לחמים פטורים בעשר לחמים חייבים, וכיון דהרוב של חיוב הוי חיוב גמור, ורשאי להפריש עליו ממקום אחר של חיוב, וכ"כ הר"ש במ"ט פ"ג דחלה עש"ה:
ו וע"פ הדברים האלה, נלענ"ד לבאר דהרמב"ם והראב"ד לשיטתייהו אזלי, כי דעת הרמב"ם הוא דלכל דבר יש בילה, ולא קי"ל כשמואל כמו שהכריח דעתו זו מהרי"ט (ח"א סי' י"ח) וכ"כ המל"מ שם, והראב"ד (בפ"ו מה' מעשר, ופ"א מה' מ"ש) השיג עליו, ודעתו ז"ל דקי"ל כשמואל לכל אין בילה חוץ מיין ושמן, והנה באמת לכאורה מההיא דנתן שאור של חיוב לתוך עיסה של פטור שרשאי להפריש עלה מיני' ובי' מוכח דיש בילה אפילו בעיסה [ולדעת הרא"ש וש"פ זהו דלא כשמואל] אלא שדחינוה דשאני התם דטכ"ע דאורייתא ולכך רשאי להפריש מן העיסה על השאור, וכ"ז הוא למאן דס"ל דטכ"ע דאורייתא, אבל דעת הרמב"ם בפ"ה מה' נזירות ופט"ו מה' מאכלות אסורות דקי"ל כר"י בע"ז [ס"ז. לפי שיטתו והיא שיטת רש"י שם] דטכ"ע דרבנן, וממילא מוכח ממשנה זו דיש בילה [ור"י ס"ל באמת בירושלמי פ"ה דדמאי דלכל יש בילה] וליתא לדשמואל, דהא סתמא דמתניתין לא אתיא כוותי' לשיט' זו [ולשמואל לא תיקשי דאיהו ס"ל טכ"ע דאורייתא] והראב"ד פ"ה מנזירות שם השיג על הרמב"ם וס"ל טכ"ע דאורייתא וא"כ ממשנה זו לא מוכח מידי, ושפיר פסק כשמואל דלכל אין בילה ודוק היטיב:
ז והמתבאר מתוך דברינו אלה דלדעת הרמב"ם באמת השאור בטל בעיסה מה"ת, ובהכי ניחא שבפ"ז מה' בכורים ה' י"א כתב תקנה לשאור זה שיצרף לו עיסה קטנה שתעלה לה' רבעים עם השאור, ויפריש ממנה על השאור, וזו תקנה טובה היא דהך עיסה שנצרפה עם השאור חיובה ממש כמו השאור, שמדאורייתא השאור נתבטל לגמרי, ושוב לית בי' צירוף לעיסה זו, רק שמדרבנן אינו בטל בעיסה, ומצטרפת העיסה קטנה עמה להיות כמוהו, ויוכל להפריש מהעיסה הקטנה על השאור, אבל הוא ז"ל לא כתב תקנתן של הר"ש והרא"ש להפריש מעיסה אחרת החייבת בפ"ע על השאור, דלדידי' השאור פטור מדאו' והוי מהחיוב על הפטור וכמשנ"ת ודוק:
ח ואולם ע"פ דברינו יתבאר שדעת רש"י כהסמ"ק דגם בתערובות עיסה בעיסה יש בילה, שהרי רש"י פסק בחולין דטכ"ע דרבנן, והוא ז"ל פוסק (בחולין קל"ה: ובש"מ) כשמואל, דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן, וא"כ לדידי' תקשי מההיא דשאור שנפל לתוך העיסה שמוציא ממנה חלה אחת על הכל, וע"כ דס"ל דיש בילה בעיסה כדעת הסמ"ק ודוק:
ט וראיתי למרן הש"ך בענינים אלו דברים מתמיהים. והנני פורטם שכתב בההיא דנתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה (בסי' שכ"ד סי"א) כתב עלה הש"ך (בס"ק י"ח) וה"ה אם נתערב עיסה שלא הורמה חלתה לתוך עיסה שהורמה חלתה דינא הכי. דהא הך טעמא דטבל אוסר בכ"ש ה"נ שייך עכ"ל, והנה לפמ"ש מתבאר דאם נתערב עיסה שאינה שאור שלא הורמה חלתה ברוב עיסה שהורמה חלתה אסור להפריש עלי' מעיסה אחרת החייבת, דהוי מהחיוב על הפטור, ומה שטבל אוסר בכ"ש הוא מדרבנן, והן הן דברי המ"כ שהביא הב"י, וכבר תמכנו יסודו לדעת כל הפוסקים בס"ד: ואך מה שמבואר מדבריו שאף אם נדון בעיסה בעיסה אין בילה, שרי להפריש מיני' ובי', מטעמא דטבל אוסר בכ"ש במינו, ונעשית כולה פסולה לחלה, אלו דבריו ז"ל, ולא זכיתי להבינם שהרי מהאי טעמא לחוד ודאי אי אפשר להפריש מיני' ובי', שהרי בההיא דתנן (חלה פ"ג מ"ט) זיתי מסק שנתערבו עם זיתי ניקוף שיוכל להוציא תרומות ומעשרות מיני' ובי', הקשה הר"ש שם דהא שמואל אמר בפ"ק דר"ה דלכל אין בילה חוץ מיין ושמן, ותירץ דתחלה דורך הענבים ועושן יין ומזיתים שמן, ואח"כ מפריש עכ"ד, הרי מבואר דמהאי טעמא דטבל אוסר בכ"ש, אינו רשאי להפריש מיני' ובי' למ"ד אין בילה, וכן הוא מתבאר ממתניתין (דדמאי פ"ה מ"ה) בתמרים ובגרוגרות בולל ונוטל, וכמו שפירשוה הר"ש והרא"ש כמ"ש לעיל, ולא מהני הא דטבל אוסר בכ"ש בלא טעם בילה ודוק, וכן הוא מבואר בדברי רש"י (מנחות ל"א.) ד"ה נתערב עש"ה ודוק, וכ"ז הוא ברור לענ"ד:
גם מיסוד דבריו אלו פירש בס"ק כ' דמהני האי טעמא דטבל אוסר בכ"ש, שכשמפריש עליו ממק"א, אין זה מפריש מחיוב על הפטור, וגם סתירת דברים אלו מבואר מסוגיא דמנחות הנזכרת, דהא טבל אוסר בכ"ש בכל טבל שבעולם, הן הטבול לתרומות ומעשרות הן הטבול לחלה, ומ"מ מבואר שם שאין להפריש עליו ממק"א, ומ"ש הר"ש והרא"ש אין השאור בטל בעיסה כבר פירשנוה יפה לעיל, ואין צורך לכפול הדברים:
עוד כתב הש"ך וז"ל ואדרבה בהכי [ר"ל בעיסה שנתערבה בעיסה] שרי טפי להפריש מיני' ובי' דיש בילה בדבר לח כו', אבל בשאור כ' בת"ה דמודה הרא"ש דאין בילה, עכ"ל, כנראה מדבריו שהחילוק הוא לדעת הרא"ש בין תערובות שאור בעיסה לתערובות עיסה בעיסה, וז"א, אלא שהתה"ד שם חולק לדעת הרא"ש בין תערובו' קמח בקמח לתערובות עיסה בעיסה, עש"ה וזה ברור:
עוד כתב הא דשרי הרא"ש להפריש מיני' ובי' היינו דווקא בשאור שלא הורמה חלתה והיינו טעמא דכתב התם דטבל אוסר בכ"ש במינו, ולפ"ז בשאור של עכו"ם שנתערבה בעיסה אין להפריש מיני' ובי', דהא אין בילה כנ"ל, השתא ליכא למימר דנעשית כולה טבולה דהרי שאור של עכו"ם אינו טבל שיאסור בכ"ש עכ"ל, ודברים אלו מחוסרי הבנה הם, שמיעוט טבל שנתערב ברוב מתוקן, יאסור בכ"ש, וכשהרוב טבל גרע טפי, ואין בכוחה להחשיב המיעוט טבל ודוק. ואמת הדבר שנראה מדברי הטור שכשנתערב שאור של פטור בעיסה של חיוב חמור טפי לענין לתקנה, אך הוא מהטעם שכתבנו, שהשאור נותן טעם בעיסה ולא העיסה בשאור, וכיון דאין בילה חמיר טפי כמ"ש לעיל וכל זה מבואר:
י ונשוב למה שהתחלנו, כבר נתבאר בתוך דברינו דעת הרמב"ם שפוסק דלא כשמואל, וס"ל דלכל יש בילה [ועוד יבוא לפנינו הכרח ברור דבדבר דק כקמח בקמח ודאי לדעת הרמב"ם יש בילה אפילו לקולא] ודעת הרא"ש דאף לשמואל בקמח בקמח יש בילה, ומ"ש הגר"א שם, דאע"ג דהסכמת הפוסקים דקמח בקמח מיקרי לח בלח ועי' ש"ך סי' ק"ט ס"ק ג' ובאחרונים,) היינו לענין תערובות אבל לא לענין בילה, ובעניי דברי הרא"ש ברורים בזה לפי שיטת התוס' ויתר הראשונים, שהרי התוס' (במנחות כ"ב:) כתבו דהא דס"ל לר' יהודה מב"מ לא בטיל היינו דווקא לח בלח, אבל ביבש ביבש בטיל שפיר וכבר ביארו (ביבמות פ"ב:) ההפרש בזה, לפי שדבר לח מתערב ומתפשט בכולי', משא"כ ביבש ביבש, ומ"מ הכריחו התוס' במנחות שם, דקמח בקמח אף לר"י לא בטיל, ולכאורה תיקשי מנ"ל לר"י גופי' הא, דהא טעמא דמב"מ לא בטיל דיליף מדם הפר ודם השעיר, והדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר ולא מבטל לי', דילמא התם דווקא בדם דהוי כמו יין ושמן דיש בילה לכ"ע, משא"כ בקמח בקמח אם נאמר בו דאין בילה מנלן דמב"מ לא בטיל, דילמא לא אסרה תורה מב"מ אלא בדבר הנבלל ממש, אלא ע"כ דלפי שיטה זו דחשיב לה לקמח לח בלח אף לענין בילה כן הוא, כמו יין ושמן: (יא) וראיתי להתוס' במנחות שם שכתבו להקשות על שיטת ר"ת דבלח בלח ס"ל לר"י מב"מ לא בטיל, מההיא של שאור של חולין ושל תרומה שנפלו בעיסה דאין לח מתערב יותר ממנו [ר"ל ומ"מ איכא התם גוונא דבטיל] הרי דפשיטא להו דאף שאור בעיסה חשיב לח ומתערב, ולמ"ש מוכח דגם בזה יש בילה, והוא ממש כדעת הסמ"ק דאף בעיסה בעיסה יש בילה, כמ"ש לעיל ודוק היטיב:
(הג"ה עוד נ"ל קצת ראי' לדעת הרא"ש דבירושלמי (פ"ה) דדמאי פליגי חזקי' אטר אין בילה אלא ליין ושמן בלבד, ור"י אמר עד כזיתין הן נבללין, ולכאורה דר"י כהלכתא בלא טעמא היא, לומר דכל שהחתיכות עד כזיתים יש בהן בילה, ואם הן יותר מזיתים אין בילה, והנלענ"ד בפירושו דאשכחן גבי מנחה שמצוה לבוללה, וענין בלילה במנחה היא ע"כ כשאר בלילות שהוזכרו בש"ס שהוא נבלל ומתערב יפה, דהא תנן במנחות (פי"ב) ומייתי לה שם (י"ח:) ששים [פי' עשרונים] נבללין ס"א אין נבללין, ופירש"י שם דאפילו לרבנן דאמרי ששים לוג [פי' לוג לכל עשרון] והכי קיי"ל להלכה, מ"מ קים להו דאין נבללין יפה בכלי אחד, הרי מבואר דצריך שיהא נבלל ומתערב יפה, והנה במנחות (ע"ד:) שנינו חלות בוללן דברי ר' וח"א סולת, ושם (ע"ה.) ת"ר סולת בלולה מלמד שנבללת סולת, ר' אומר חלות בוללן שנאמר חלות בלולות בשמן, ומפרש לה ר' כיצד עושה נותן שמן כו' ולשה ואופה ופותתה ונותן עלי' שמן ובוללה, הרי מבואר דלר' היתה הבלילה אחר הפתיתה, ותנן התם (ע"ה:)
וכולן פותתן כזיתים, הרי מבואר דאף בפתיתין כזיתים שייך בילה אליבא דר', ומינה דייק ר"י דעד כזיתין שייך בילה, ואע"ג דתנן מנחות (י"ח.) דמנחה שפתתה פתים מרובות כשירה, ולחד לישנא בגמ' שם מפרשינן פתים מרובות ממש דהיינו יותר מכזיתים, ולכאורה הא בהנך לא שייך בילה [ואע"ג דבילה לא מעכבא מ"מ ראוי לבילה בעינן כמבואר בסוגיא שם,] הכה בפשוטו יש לומר דהתם אליבא דרבנן שהבלילה היתה בהיותה סולת, אבל לר' קושטא הוא דבכה"ג לא מתכשרה עש"ה ודוק] אבל ביותר מכזיתים לא אשכחן שיהא נקרא בילה, ולפי"ז מדר"י נילף לדידן, דאע"ג דלא קיי"ל כר' דעד כזיתים הן נבללין, משום דבאמת לית הלכתא כר' דאאר חלות בוללן, מ"מ הא לרבנן בסולת עכ"פ רחמנא קריא בלילה ויש סעד ברור לדעת הרא"ש דקמח בקמח יש בילה ודוק:
יב עוד נ"ל להביא ראי' לדעת הרא"ש דבדבר דק כקמח יש בילה, מההיא דתנן (פרה פ"ט מ"ז) אפר כשר שנתערב באפר מקלה, הולכין אחר הרוב לטמא, ואין מקדשין בו, ר' אליעזר אומר מקדשין בכולן, ופי' שם הרע"ב דסבר ר"א לא בעינן שיעורא בהזאה, וא"א דליכא פורתא מאפר חטאת עכ"ל, וביאור דבריו דודאי בכל הזאה בעינן שיעלה מעט מהאפר עמה כדדרשינן בסוטה (ט"ז:) עליו כדי לערבן עיי"ש, אלא דכיון דס"ל לר"א הזאה אינה צריכא שיעור, א"כ בכל אפר שיעלה באזוב, א"א שלא יהא בו מעט מאפר חטאת, הרי זה מבואר דבאפר באפר [ע"י תערובת מים עכ"פ] יש בו בילה אליבא דר"א, ובהך סברא לא אשכחן דפליגי רבנן עלי', ואין לדחות דלמא באמת ר"א כר"ש ס"ל דאמר בר"ה (י"ג:) דאף בפול המצרי יש בילה, וכבר פסק שם שמואל דלא כוותי', דלכל אין בילה, דאכתי תקשה מסוגיא דר"ה שם דפרכינן כיון דאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי, וקמ"ל נמי הלכה כר"ש במאי דפליג אדרבנן, לכל אין בילה ל"ל, ופירש"י דמדאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי אשמעינן דהאי דאמר הלכה כר"ש לאו משום בילה אלא משום דכולי' חדש, אבל בילה לית לי' עכ"ל, וא"א אכתי תיקשי דלמא איצטריך שמואל למיפסק לכל אין בילה לאפוקי מדר"א דס"ל גבי אפר יש בילה, ואין לומר דממילא שמעינן לה, כיון דלית לי' דר"ש דאמר יש בילה בפול המצרי, ממילא ליתא נמי לדר"א הא ליתא דע"כ הא דאין בילה לאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, דהא ר' יוחנן ס"ל בירושלמי פ"ה דדמאי דעד כזיתים אין נבללין, וביותר מזיתים אין נבללין, ה"נ איכא לפלוגי דדווקא בפול המצרי שהוא גדול אין בילה, אבל באפר שהוא דבר דק יש בילה [וכמו שבאמת דעת הראשונים דבקמח ודכוותי' אף לשמואל יש בילה] ולהכי איצטריך שמואל למיפסק, לכל אין בילה לאפוקי מדר"א ואין להקשו' דלאפוקי מההיא דר"א דפרה לא איצטריך שמואל מיפסק דהא כבר אמר שמואל (נדה ח'.) דהלכתא כר"א בד' בכולי סדר טהרות ותו לא, וממילא שמעינן דליתא לההיא דר"א דפרה, הא ליתא דההוא כללא לא אתמר אלא היכי דפליגי רבנן עלי', אבל הכא בהך סברא דיש בילה באפר לא אשכחן כלל דפליגי רבנן עלי', ושפיר איצטריך לי' לשמואל למיפסק דלא כוותי' א"א דלא ס"ל] וא"כ מאי פריך הש"ס לכל אין בילה למ' לי', אלא ע"כ דבאמת אפר באפר דמי ליין ושמן, וכיון דפסק שמואל דביין ושמן יש בילה, א"כ גם באפר באפר ס"ל ג"כ דיש בילה ושפיר פריך שם הש"ס, באופן שיש כאן ידים מוכיחות לסברת הרא"ש בס"ד:
יג והמתבאר מדברינו אלה דלר"א, רק בתערובות אפר עם אפר ע"י מים יש בילה ולא זולת, ונלענ"ד שיש להכריח כן בפשיטו' מההיא דתנן (תרומות פ"ה מ"ב) סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה חולין טהורין, רא"א תירום ותשרף שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ושם עוד (מ"ה ומ"ו) ס"ל לר"א שסאה העולה מהמדומע מדמעת כתרומת ודאי ולא לפי חשבון, ומבואר הוא בשבת קמ"ב.) דלחומרא אמר ר"א [ולא משום דתרומה בעינא מחתא ע"ש] וביאור הדברים דר"א ס"ל אף לענין תערובות איסור בהיתר אין בילה, [ובזו לא סבירא לן כוותי' אלא כיון שנתבטל מה"ת שוב אין מדמע אלא לפי חשבון] ולפיכך הוא משער בכל האיסור דחיישינן שמא האיסור כולו נפל לכאן, והרי במשנה זו דפרה ס"ל דבאפר באפר יש בילה וע"כ נצטרך לחלק וכמש"נ ודוק:
ובזה נלענ"ד לישב דברי רש"י בסוגיא דתמורה (י"ב.) דתנן התם אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, ואין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון, ופירש"י עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה הרי כולה אסורה ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת וחימצתה אינה אוסרתה אלא לפי חשבון שאור תרומה שמעורב בה כו' עכ"ל, ובגמרא שם אתמר עלה מאן תנא דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון, אר"י דלא כר"א דתנן סאה של תרומה כו', ואין המחומץ מחמץ אר"י מתניתין דלא כר"א דתנן שאור כו' והתו' שם הקשו דלפירש"י אמאי הוצרך להביא משנה דשאור מההיא משנה שהביא גבי מדומע מצי לאכוחי שפיר דלא כר"א, ולפמ"ש ניחא, דההיא דמדומע לא אמרה ר"א אלא בדברים שאין בהם בילה כגון תבואה בתבואה, משא"כ בשאור בעיסה שהוכחנו לעיל לשיטת רש"י דיש בילה לכ"ע [וכמו שביארנו זה בשיט' ר"א גופי' גבי אפר] בזו ר"א מודה שאין אוסר המדומע אלא לפי חשבון, להכי מייתי ממתני' דשאור [ועיין תרומות (פ"ד מי"א) למה אמרו תרומה עולה בק"א אם אינו ידוע אם בלולות הן ודוק]:
יד והנה הרמב"ם פט"ו מה' פרה אדומה ה' ד' כתב, אפר פרה שנתערב באפר מקלה וקידש בכולן, אם הי' הרוב אפר פרה מטמא במי נדה, ואם הי' הרוב אפר מקלה אין מטמא במגע אבל מטמא במשא עכ"ל ויש לעיין בזה במה שדקדק הרמב"ם וקידש בכולן והן הן דברי ר"א שאמר מקדשין בכולן, ודברי ר"א באמת מתבארים יפה דכיון דקיי"ל (סוטה ט"ז:) שאפר פרה צריך שיעור שיראה על המים, ודאי דאפר מקלה לא משלים להאי שיעורא, ולפיכך צריך שיקדש בכולן, שיהא בתערובות שיעור זה מאפר פרה לבד האפר מקלה, משא"כ להרמב"ם שפוסק כת"ק דר"א שהאפר פסול לקדש בו, רק שאם קידש בו יש בו חומר שהוא מטמא [במגע אם הרוב אפר פרה, ובמשא אם הרוב אפר מקלה] ואי הוה אמרינן דאף באפר באפר אין בילה, א"כ אפילו נתן מכל התערובות רק כשיעור שיראה על המים, הול"ל שיטמאו דהוי לן למיחש דלמא איתרמי לי' אפר פרה לחוד, ועכ"פ הו"ל להרמב"ם לבאר דעכ"פ מטמא בספק בכה"ג, אלא ע"כ דס"ל להרמב"ם בזה יש בילה ובכה"ג ליכא ספיקא כלל עד שיקדש בכולן, ובפחות מזה אינו מטמא דאמרינן יש בילה באפר אפי' לקולא:
טו ומצאתי עוד סעד לדעת הסמ"ק ודעימי' דאף עיסה בעיס' כשהוא מגובל יפה אמרינן בי' יש בילה, מההיא דתנן (פי"א דכלים מ"ד) ברזל טמא שבללו עם ברזל טהור, אם רוב מן הטמא טמא ואם רוב מן הטהור טהור, וכן העושה מן החלמא ומן הגללים, וז"ל הרמב"ם (פי"ב דכלים ה"ד) וכן טיט שבללו בגללים ושרף הכל בכבשן ועשוהו כלי, אם רוב מן הטיט ה"ז מקבל טומאה מפני שהוא כ"ח, ואם רוב מן הגללים אינו מקבל טומאה, והנה הר"ש הביא שם תוספתא ופסקה הרמב"ם ה"ח שם, קיתון שעשה מן הטמא ושולי' מן הטהור טהור, עשאוה הטהור ושולי' מן הטמא טמא, ודבר פשוט הוא דלאו דוקא שיהא שולי' מן הטמא לחוד, אלא שאפילו שול' רוב מן הטמא ומיעוטו מן הטהור ג"כ טמא, וכיון שהכל הולך אחר המקבל העושה מלאכה, ובו ודאי אזלינן בתר רובא, ולפ"ז יקשה אמאי מטהרין ברישא ברובו גללים, ניחוש שמא שולי' רובו מן הטיט, [ודבר פשוט הוא שאלו ידענו כן שהשולים רובן מן הטיט הי' מקבל טומאה] אלא ע"כ דיש בילה בדבר המתגבל ומתערב יפה, ולא חיישינן להכי כלל, ואף שבאמת דעת הרמב"ם היא דיש בילה בכל מילי, מ"מ קשה לאוקמי כל הנך דלא כהלכתא [וע"ה טהרות פ"א מ"ה ומ"ו]: העולה מכל מה שכתבנו, שדעת הרמב"ם בכל מילי יש בילה, ודעת הרא"ש דבקמח בקמח יש בילה אף לשמואל, ודעת הסמ"ק דאף עיסה בעיסה יש בילה, וכבר הוכחנו לעיל שכן היא דעת רש"י, וכן הוא מתבאר מדברי התוס' כמש"ל, וכבר ביארנו הדברים בראיות נכונות, וכ"ה דעת המל"מ, וגם הר"ש והרא"ש ס"ל דבדמאי שעיקרו מדבריהם אמרינן בי' יש בילה בדבר הנעשה גוף אחד, כמ"ש בפ"ה דדמאי, ולפ"ז לא תהא חלת ח"ל שלנו חמורה מדמאי, וע"פ הדברים האלה נלענ"ד ברור שיש לסמוך על כל הני רבוותא ולעשות עיסה מקמח חדש וישן ולהפריש עליו מיני' ובי':
טז ודע דעכ"פ אף בזה שאנו דנין דיש בילה מ"מ צריך לערבו ולבוללו יפה יפה, שהרי אפי' בלח בלח ממש כיין ושמן שנינו ביומא (נ"ג:) עירה דם הפר לתוך דם השעיר ונתן את המלא בריקן, פירש"י בגמרא מפרש חוזר ומערה מזרק מלא לתוך הריקן כדי לערבן יפה יפה, ועיין במכות (ד'.) חבית של יין [או של מים, כפי חילופי הגרסאות שם] שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה, חיישינן לשלושה לוגין שיהיו במקום אחד ודוק:
ודע שהגאון בעל חו"ד בה' חלה שלו כתב בפשיטות שאם לש עיסה אחת מתבואה חדשה וישינה, או שערב העיסות עד שנעשות גוף אחד מצטרפין, ואולי למדה מההיא דש"ע סי' שכ"ד ס"ב, שיש חילוק בין נשוך לבלול, ולענין צירוף ולענין להפריש מזע"ז, ואין הנידון דומה לראי', שהרי כבר ביאר הר"ש בריש כלאים, דאף מינים שהם כלאים זה בזה, ולענין תרומה אין תורמין מזע"ז דהוי ממינו על שא"מ, מ"מ כשנעשו קמח, רשאי להפריש מזע"ז כל שאחד דומה בקמחו לחבירו, ושאר מינין שאינן דומין אף בקמחן זה לזה, אין מפרישין מזע"ז, הרי שעיקר דין מבשא"מ תלוי במראית העין, ומטע' זה בבלול מצטרפין כל המינין, מטע' שאין היכר ביניהן, כיון שנעשו גוף אחד, אבל אין כ"ז מועיל בענין צירוף חדש וישן: אחר שכתבתי זה מצאתי דאתא לידי ספר תשובת הרא"ש בכלל ב' סי' ב' העיר על ההוא תקנ' שכ' הר"ש בההיא דשאור מעיסה שלא הורמה חלתה שיכול להפריש עלי' חלה מעיסה אחרת החייבת וז"ל, וא"ת מ"ש מההיא דפרק הקומץ רבה, אמר ר"ש שזורי פעם אחת נתערב לי טבל בחולי ואמר ר' טרפון לך קח מן השוק ועשר עליו, אבל מטבל גמור לא הי' יכול לעשר עליו, דהתם שאני כיון שנתערב בטל לי' הטבל מדאורייתא, אבל בההיא דחלה כיון דשאור עביד לטעמא לא בטיל, מבוארין הדברים ככל מה שכתבנו בס"ד דליתנהו לכל הני חילוקים שהמציא הגאון בעל חו"ד לחלק בין תרומה לחלה בענין הפרשה מחיוב על הפטור, ובשאור משום טכ"ע נגעו בה ועיין שם עוד בסי' ג': ומ"מ ראיתי מ"ש עוד הרא"ש לענין עובדא דידי' בפת חיוב שנתערב בפת פטור [ומשמעות לשונם שם דאפילו ברוב של פטור מיירי] וז"ל וגם אותן ככרות חשיבי ולא בטילי, כר"ע דאמר אף ככרות של בעה"ב, הלכך יכול להפריש מטבל גמור עליהם עכ"ל, ולכאורה הוא תמוה שהרי שיטת רוב הפוסקים הוא דכל הני מילי חשיבי דלא בטלי, מדרבנן נינהו, ומדאורייתא חד בתרי בטיל בכל מילי, הן אמת שהתוס' בסוף מעילה כתבו דדבר חשוב לא בטיל מה"ת ועיין במל"מ פ"ז מה' מעילה ה"ו, ואולי הרא"ש בתשובה שם לשיטתם קאי, ואך באמת הרא"ש בגיד הנשה סי' ל"ה כתב וז"ל דמדאוריית' לא שנא דבר חשוב ול"ש שאין חשוב דאורייתא חד בתרי בטיל עכ"ל, והדברים צריכין אצלי תלמוד, ואולי יש לצדד קצת בזה דהרא"ש שם בעובדא דידי' דמיירי בחלת חו"ל [משא"כ בההיא דשאור בכל מה שהכרחנו בפירושו, דמתניתין סתמא קתני דאף בחלת ארץ ישראל] וכיון שיש בה תרי חומרי דרבנן שלא תבטל, חדא דטבל לא בטיל, ועוד דדבר חשוב לא בטיל לפיכך השווה אותה לחלת ח"ל החייבת שגם עיקרה דרבנן כו' כנ"ל. העלוב יחיאל העליר במהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל: