שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן ע
וואלקאוויסק החיים והשלום לכבוד ידיד נפשי ולבבי הרב הגדול המובהק בתוי"ה החריף ובקי המפו' אוצר היראה והחכמה, פאר עדתו, כקש"ת מוהר"ר מנחם מענדיל נ"י מו"צ דק"ק הלוסק ולכל אשר לו שלום:
דברות ק' המלאים חכמה וחן מפיקים, מעוררי' הלבבות לתורה ולתעודה, חמדת נפשותינו הצמודות מאז, המרחק לא יפריד ביניהם, והזמן לא ישים נויהם, כי כבוד ה' צבאות עליהם, האירו אל עבר פני ספיקותיו, לא מהיותו צריך לי ישא מדברותיו, אך חוק האהבה פרצה על גדותיו, זוהר בינתו הזריח מבין שורותיו, מפתח פלגים יבלי מים, ישיתו לפנינו רחב ידים:
א פתח דבריו על דעת הפוסקים (ביו"ד סי' ש"ז ס"ב בהג"ה) דבכור בע"מ טוב למוכרו לעכומ"ז מחיים, ונתקשה מעכת"ה הא גם בכור בע"מ מצוה לאכלו תוך שנתו, אף אם נאמר כי הוא דרבנן [כמבואר בירושלמי פ"ק דר"ה] מ"מ איך נפקיע המצוה בידים למכרו לעכומ"ז, ועוד הקשה דהא יהי' נבילה ביד העכומ"ז והעור אסור בהנאה, ואמאי לא חיישינן שמא ימכרנו לישראל, ורצה ליישב דמקח שנעשה קודם התהוות האיסור אינו בגדר זה, וצידד עוד לומר דאולי סובר הגה"מ דאין העור נאסר [כדעת הרמב"ם וסיעתו] אלו תורף דבריו הנחמדים, ואבא לישא וליתן בהם בעה"י ובמאי דסיים אפתח, כיון שמעכת"ה סובר שימכרנו לעכומ"ז, והעכומ"ז ינבלנו, אין שום דעה להתיר העור, דע"כ לא פליגי בזה בזבחים (ק"ד.) ר"ע ורבנן אלא בנמצא טריפה לאחר שחיטה, אבל במת לד"ה העור אסור, וכ"ז מבואר שם בסוגיא ובפרש"י:
ומ"מ בגוף הדין אם העור אסור בהנאה [אם מת] מדאורייתא, מסופק אני, דבשבועות (י"א:) אמרי' דפרה נפדית ליהנות מעורה, וכתבו שם התוס' דאע"ג דבבכור אסו' העור, מ"מ בפרה דקדשי בד"ה היא לא אסרינן העור, ומה ראו חכמים לחלק ביניהם אם לא דבקדשי מזבח נמי העור אסור רק מדרבנן ולכך הקלו בקדשי בדה"ב ואולם בסוגיא קשה לענ"ד במאי דפסיקא להו להתוס' דבקדשי בדה"ב העור מותר, והרי משכה שלימה שנינו מע"ש (פ"ג מ' י"א) צבי שלקחו בכסף מע"ש ומת יקבר על ידי עורו, ובירושלמי שם צבי עשו אותו כקדשי בדה"ב [ולהכי ר' שמעון שם מתיר לפדותו] ולשיטת התוס' אמאי נאסר העור] ואין לחלק ולומר דהכא גבי פרה מהני לב ב"ד להתיר העור, זה אינו, דלב ב"ד מהני לגוף הפדיון אבל לא לאסור פדיית הקדשים להאכילן לכלבים, כמו שאינו מועיל להתיר לפדות הבשר, אך מדברי התוס' בזבחים (ע"א: ד"ה ובטריפ') מבואר להדיא דגם עור פסה"מ אסור מדאורייתא, ולהכי דרשינן בבור והמת יהי' לו יצאו פסה"מ שאין המת שלו, ואין לו בהם כלום אף לעורן [אך לשונם שם צ"ע לענ"ד שכתבו דאתיא כרבנן, והא במת אף ר"ע מודה כמשנ"ת]:
ב עוד נלענ"ד לבאר יסוד נאמן, דעור פסה"מ לאו בר פדיון הוא מדאוריית', מההיא דאמרי' (בזבחים ק"א.) דילפינן איסור אונן בקדשים בק"ו ממעשר, והקשו שם התוס' וז"ל תימא מה למעשר שכן טעון כסף צורה דכה"ג פריך במכות (ט"ז:) עכ"ל, והנה קושייתם זו הקשו גם ביבמות (ע': ד"ה דפסח) ואף שתירצו שם דבאמת ילפינן כולהו בגז"ש מפסח, מלבד שאין זה מעלה ארוכה ביישוב הסוגיא דקאמר דילפינן מק"ו, עוד יקשה לנו דהא בשבת (כ"ה.) יליף הש"ס מהאי ק"ו שאין נהנין משריפת שמן קדש שנטמא, ונפרוך עלי' מה למעשר שכן טעון כסף צורה, ועי' תוס' שם, והנלענ"ד דלכאורה יקשה לנו בהאי פרכא דפריך רבא במכות אדרבה מע"ש חמור מקדשים שכן טעון כ"צ, מה פירכא היא זו, דהא אדרבה קדשים חמור, שאין נפדין כלל בהיותן תמימים ואי מפסה"מ פריך שנפדין בכל דבר, משא"כ במע"ש שטעון כ"צ, אכתי לא דמי, דבשלמא בהמת הקדש שנפל בה מום שוב אינה ראוי' למילתה לגבוה, ולכך נפדית בכל דבר, משא"כ במע"ש שנפדה מחמת ריחוק המקום, שעדיין ראוי הוא למע"ש למה שהוא קדושתו, ולכך הקפידה עליו תורה בכ"צ, ואי ממע"ש שנטמא קא פריך שנפדה הוא, הא אדרבה קדש טמא לאו בר פדיון הוא כלל, וא"כ סוף סוף אמאי מחשיב לי' הש"ס במכות חומרא לגבי קדשים ודוק היטיב:
אמנם בירורן של דברים לענ"ד דסוגיא דמכות שם אליבא דר"ש אזלא כמבואר שם, ולר"ש שפיר פריך הש"ס, דאנן קי"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, אבל ר"ש ס"ל (במע"ש פ"ג מי"א) פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, ולדידי' בהמת הקדש שנטרפה נפדית כדין פסה"מ, וכן הדין במע"ש כמו ששנינו שם צבי שלקחו בכסף מע"ש ומת ר"ש אומר יפדה, והשתא לדידי' שפיר משכח הש"ס חומר במע"ש מקדשי', שהרי בהמת מע"ש שמתה נפדה בכ"צ דוקא, והקדישות שנטרפו נפדין בכל דבר, ואליבי' אזלא פרכת הש"ס שם, אבל לדידן לא קיימא הך פירכא כלל, ושפיר דרשינן ק"ו מע"ש מהקדש בכל דוכתא ודוק:
ג ומעתה אם נאמר דהעור בר פדיון הוא מדאו' אף בקדשים שמתו, אכתי איכא למפרך אף לדידן, מה למע"ש שכן טעון כ"צ פדיון העור מבהמת מע"ש שמתה, משא"כ בקדשים שהעור נפדה בכ"ד, אע"כ שאין העור נפדה כלל מדאו' בפסה"מ וכמשנ"ת ודוק:
ומה שצידד מעכת"ה דמכירה קודם התהוות האיסור שרי, לא ידעתי איך יפרנס מעכת"ה ההיא ארבא דטבעה בחישתא (פסחים מ'.) שאף קודם פסח אסרוה למכור [אם לא קבא קבא] לעכומ"ז, דילמא אתא לזבוני לישראל בפסח ועי' במ"א (סי' תס"ז ס"ק ד') שכתב דאפילו בפסח שרי למכור לעכומ"ז קודם ששהה שיעור חימוץ, ומיירי ע"כ בליכא חשש דילמא הדר מזבן לישראל, ולא ביאר כל הצורך]:
ולפי סברת מעכת"ה שדברי הרמ"א הם במקום שיש לחוש דילמא מזדבן לישראל, אין מקום לסברא זו כלל, דאטו עתה מי ליתנהו איסורי בבכור מחיים, הלא הגוזז והעובד בו לוקה, והי' לנו לחוש דילמא מזבן לי' לישראל מחיים, והרמ"א ע"כ לישנא קלילא נקיט ומיירי באופן שיאכלנו ויכלנו העכומ"ז לפניו, כבכל האיסורין הנמכרים להם, ודקדוק לשונו של הרמ"א שכתב ימכרנו לעכומ"ז קודם שחיטה, נלפענ"ד שכוונתו שקודם שחיטה ימכרנו לעכומ"ז, ואח"כ ישחטנו, ולא תיבדק הריאה, רק העכומ"ז יקחנו לעצמו כמות שהוא עם עורו, ובכה"ג לענ"ד לית בה איסורא כלל, אף לדעת האוסרים בנאבדה הריאה, ומכ"ש בלא בדק בפשיעה, דכ"ז הוא בבהמה דידן ולענין היתר הבשר, אבל בבהמת עכומ"ז לא בשביל זה יאסר העור, שהרי לא הוטלה עליו הבדיקה, ולענ"ד זה ברור דבכה"ג לא מתסר העור, וכבר כתבתי שהדברים מוכרחים לומר דמיירי רמ"א בגוונא דאין לחוש לתקלה: (ד) ונשאר עלינו ביאור פתח דברי מעכת"ה דהא גם בכור בע"מ מצוה לאכלו תוך שנתו עכ"פ מדרבנן, ואיך נפקיע מצוה זו, ולענ"ד אם הי' המצוה לאכלו האיך מאכילין אותו לעכומ"ז, וע"כ עיקר הדבר הוא שלא להשהותו יותר משנה, ומה"ט שרי למוכרו מחיים לעכומ"ז, וכן הוא מבואר בט"ז הטעם שבע"מ נאכל תוך שנתו דלא ליתי בי' לידי תקלה בגיזה ועבודה:
הן אמת דבר זה לכאורה צריך יישוב דהא ביומא (ס"ו.) מסיק הש"ס בפשיטות דלא חיישינן לתקלה דגיזה ועבודה ע"ש. וראיתי להנוב"י (מ"ת יו"ד סימן קפ"ט) שנתקשה כן בדברי רש"י בבכורות (ס"ט:) שפירש שם ג"כ דמעשר בהמה בזה"ז ימותו משום תקלה דגיזה ועבודה, [ומה שתמה שם עוד בדעת הרמב"ם שפסק דעבר ועישר בזה"ז יאכל במומו דלא כברייתא, דשם, לענ"ד לא קשה מידי דהא תקלה עצמה תנאי היא ביומא שם ואע"ג דבשאר דוכתי חיישינן לתקלה, אין לדמות שארי תקלות לקרבנות ע"ש ובתוס' ואכמ"ל] והנלענ"ד שרש"י כתב כן בדקדוק דהא ביומא שם מבואר למסקנא דתקלה הוא משום הקרבה, ופריך הש"ס א"ה כולהו רועות נמי, ומשני הני דלאו בני הקרבה נינהו לא טריד בהו, ומבואר שם בסוגיא דהיינו נמי טעמא דאם הקדיש בזה"ז בהמה תיעקר ע"ש, וע"כ מחשיב להו הש"ס בני הקרבה, ונחזי אנן לר' יוחנן דס"ל (זבחים נ"ט.) דכל ההקדישות שהוקדשו בשעה שאין מזבח פסולים דס"ל בע"ח נידחין, וממילא לדידי' ליכא למימר בהני דהקדיש בזה"ז דבני הקרבה נינהו, וסוגיא דיומא ע"כ לא אזלא אליבי' [ולדידי' ע"כ נצטרך לחלק בין הא דמקדיש בזה"ז לשאר רועות, משום דפשע להקדיש קנסוהו, וכמ"ש התוס' לחלק בזה לענין בכור בזה"ז (ע"ז י"ג: ד"ה נועל דלת) ע"ש היטיב ודוק] וע"כ לדידי' טעמא דתקלה הוא משום גיזה ועבודה, וגם חשש שחיטת חוץ, ולכך בסוגיא שם דתרגמה רשב"א קמי דר' יוחנן, לדידי' שפיר פירש"י תקלה דגיזה ועבודה, ומעתה גם דברי הט"ז אינם מוקשים אי אזיל בשיטת ר' יוחנן, דכבר נודע חבל נביאים החולקים על פסק הרמב"ם שפסק כרב דבע"ח אינם נדחין] וסוברים כר' יוחנן:
וביותר דחשש גיזה ועבודה ע"כ לכ"ע איכא בבכור, [והש"ס ביומא דייק רק דלא משום חשש גיזה ועבודה ימותו] כמבואר בריש בכורות (ג:) עש"ה: באופן שדברי הט"ז ברורים לענ"ד דהא דבע"מ נאכל תוך שנתו, הוא רק גדר שלא להשהותו יותר, מש"ה שפיר התיר הגהמ"ר למוכרו לעכומ"ז קודם שחיטה, ועל הדרך שנתבאר בס"ד:
ה עוד תמה מעכת"ה בדברי התוס' נדה (נ"ז: ד"ה אימור) שהקשו למה לי' למימר אימור הרגשת שמש, אמאי לא אמר אימור הרגשת מ"ר, כדאמר בריש מכילתין והל"ל כסבורה הרגשת מ"ר הוא, וע"ז תמה מעכת"ה הא התם הלל חששא בעלמא קאמר וגם לטהרות ולא לבעלה ואיך נצא להקל בסברא זו: ולכאורה יש להבין דברי התוס' שהקשו כן גבי הרגשת שמש, ואמאי לא קשיא להו הכי גבי הרגשת עד לעיל, למה לו למנקט הרגשת עד ולא מ"ר, והנלענ"ד דבאמת לכאורה לא מסתבר כלל לתלות בהרגשת מ"ר, דא"כ הוי לה לאשכוחי מ"ר כמו שמצאה הדם, וכיון שהדם לפנינו ודאי יותר מסתבר לתלות ההרגשה בו, ולא במ"ר שלא נמצא לפנינו כלל, אמנם דבריהם ז"ל יש להם פנים ע"פ שיטת ר"ח בתוס' (נדה י"ד. ד"ה וליחוש) דהא דפריך הש"ס התם על הך מתניתין דנמצא על שלו וניחוש דילמא דם מאכולת הוא, היינו כיון דלא נמצא על עד שלה יש לנו הוכחה שאין זה מגופה, דאי הוה מגופה דרך רחוק הוא שלא ימצא על שלה ג"כ, ומעתה גם בסוגיין דלא נחית להכי לתלות מעלמא, מ"מ נצטרך לדון במה שלא נמצא על שלה שנשמט הדם מכנגד עד שלה בשעת בדיקה לכך לא מצאה, וכיון שכך אנו צריכין לדון בה שוב נוכל לומר ג"כ שבאמת הי' שם מ"ר, ונשמטו מעד שלה, אבל לעיל בבדיקת עד לית לן למימר הכי, ולכך לא הקשו שם, דהא אין להם שם שום הוכחה לתלות שיצא ממנו חוץ מהנמצא על העד ודו"ק:
אמנם עדיין עיקרה של שמועה זו צריכה תלמוד, דהא הך מתניתין דנמצא על שלו מוקמינן לי' בשבועות (י"ח.) בסמוך לוסתה עש"ה, ומבואר הוא בסוגיא דנדה (ס"ג:) דכל עונת הוסת כשעת וסתה ממש דיינינן לה לעני ראיית הדם, ולפ"ז בסוגיין דפריך מינה לשמואל, והא שמואל ס"ל (בנדה ט"ז.) וסתות דאורייתא, וא"כ י"ל דלהכי שפיר תלינן לי' בוסת ראייתה אע"ג דלא ארגשה, ומאי פריך לשמואל, אך בירורן של דברים דאף למ"ד וסתות דאורייתא אין זה רק לענין מציאת הדם, שיש לנו לדון שודאי יצא מגופה, אך מנין לנו חזקת אורח בזמנו בא לענין הרגשה, דילמא באמת בא בלא הרגשה, ושפיר פריך הש"ס אי דלא ארגשה אמאי טמאה, ואולם להאי מ"ד דס"ל חזקת אורח בזמנו בא בלא מצאה כלל, תיקשי לן כדפריך הש"ס להלל הא אשה מרגשת בעצמה, וכיון דלא הרגישה ודאי אורח לא בא, וע"כ נצטרך לומר כמו שהשיב הלל לשמאי לענין מעל"ע כסבורה הרגשת מ"ר הוא, שזה סברא יותר מלתלות דארגשה ולאו אדעתא, כן נידון ג"כ לענין חזקת אורח בזמנו בא, דאע"ג דלא ארגשה היינו משום דסברה הרגשת מ"ר היא, ומ"מ מטמאינן לה דחזקת אורח בזמנו בא עדיף לן, ותלינן דחזיא דם, וממילא אמרינן דהרגשת דם הוה ולא הרגשת מ"ר, וכיון דאתינן להכי ע"כ שפיר הקשו התוס' נימא דהיינו נמי הרבותא דלא נימא הרגשת מ"ר הוה, כיון דס"ס מהאי טעמא אתינן עלה, ודוק ובזה נתיישבה גם קושיית מעכת"ה דהכא ע"כ צריכין אנו לדון בזה מכח הרגשת מ"ר וכמשנ"ת בס"ד:
י ואשר תמה מעכת"ה על התוס' בנדה (מ"ב:) יצתה זו, אמאי לא נימא דאיצטריך קרא להיכא דאכיל בכדי אכילת פרס דהשתא ליכא לטמויי משום היסט נבילה, מטיבותי' דמעכת"ה אמינא דהא בזבחים (ע'.) דרשינן מקרא ריבוי לשיעור אכילת פרס בנבילת עוף טהור, והשתא תיקשי ל"ל קרא להכי הא מכאן מוכח הדבר דאי ס"ד דלא מטמא אלא כזית ביחד, א"כ היכי ממעטינן נבלת בהמה הא ע"כ מטמאה במשא, ואולם לענ"ד אין צורך לזה, דודאי סתם אכילה דקרא לא מיתוקמא בהכי דווקא, וראי' ברורה לזה מהא דתנן בזבחים (ק"ו.) אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו, והלא דעת כמה פוסקים דפחות מכביצה לא מקבל טומאה מדאורייתא, ואם נאמר דכזית קדש, כיון דחשיב מקבל טומאה כמו שהוא דעת קצת פוסקים, מ"מ דילמא מיירי באכיל בכדי אכ"פ, אע"כ דדוחק לאוקמי קרא בהכי, ובלא"ה יש מקום לאוקמי בחצי זית נבלת עוף וחצי זית נבלת בהמה שצירף יחד ודוק היטיב, כי כ"ז לא ניחא להו להתוס' ותירוצם פשוט:
שוב ראיתי שעל הקושיא בזבחים נתעורר הגאון בעל יערות דבש ח"ב, ותירץ שם דהקושיא היא מהא דמצרכינן קרא למעוטי דם קדשים שלא יתחייב עליו על טומאת הגוף, ולמה לן קרא הא הדם נטמא, ומשקין מקבלין טומאה לכ"ע בכל שהוא, ומהכא דייקי רבנן דאפי' על קדש טמא חייב האוכלו בטומאת הגוף, ולענ"ד דבריו צ"ע, דהא דם קדשים אינו מקבל טומאה, כדיליף בפסחים פ"א, ופסקה הרמב"ם בה' פסה"מ, וא"כ דם קדשים לעולם אין בו טומאת עצמו, ושפיר איצטריך קרא למעוטי' מחיוב טומאת הגוף:
ז ויש לי דבר מתמי' בזה בדעת רבינו הרמב"ם ז"ל לא זכיתי להבינו במה שפסק (בפ"א מה' פה"מ ה' ל"ו) דדם כל הקדשים אינו מקבל טומאה ומשטחיית לשונו משמע בין דם כשר בין דם פסול, כיון שתחלתו לא ניתן להשפך כמים שוב אינו מכשיר ואינו מקבל טומאה, וכן מתבאר דעתו ז"ל (בפ"י מה' טומאת אוכלין ה' ט"ז) שלא מצא דבר המכשיר את הקדשים אלא משקין שחוץ לעזרה, והלא דמים פסולין ונשפכין נמצאו בעזרה, ע"כ דגם דם פסול אינו מכשיר ולא מתטמא, וכן הוא מתבאר לענ"ד מהסוגיא (דפסחים י"ט.) דלא אשכחן שם שום הכשר אלא במה שחוץ לעזרה, והדין נותן כן לא יהא דם זה גרוע מהמים שמדיחין בהם הקרבים שמבואר שאף אחר הדחתן אינם מכשירין, והדבר פשוט לענ"ד, ובזה תמה אקרא בדעת הרמב"ם ז"ל בסוגיא (דזבחי' צ"ג.) בעא מיני' רבב"ח מרב חסדא ניתז (דם חטאת] על בגד טמא מהו, והרמב"ם ז"ל פסקה בהלכותיו דניתז על בגד טמא אין טעון כיבוס, והא לדעת הרמב"ם אין דם זה מקבל טומאה כלל וכשר הוא למה אין הבגד טעון כיבוס [והסוגיא ע"כ אזלא למ"ד (בפסחים ט"ז.) דמשקין בי מטבחיא דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן להם] אבל דעת הרמב"ם בזה שגבה ממני:
בדבר שובר אשר העיר מעכת"ה דבריו נחמדים, ובר מזלי' דהקצה"ח הוא בזה, ודבריו אינם צריכים חזוק, ושלום לו ולכל אנשי הקהלה החביבים עלי ישמחו בו והוא בהם באמת ובתמים, לתורה ולתעודה כל הימים. העלוב יחיאל העליר חופ"ק הנ"ל: