שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן סו
הלוסק:
לקדם חד מגאוני הזמן ה"י:
א יהי נא חסדו בטובו הגדול לחוות לי דעת ק"מ להלכה ולמעשה בענין שבא לפני, כי כהן אחד נתן לו ישראל שני בכורים ולקחם א"י א' שכינו וסרסם בלתי ידיעתו, וע"ד המבואר בפוסקים דמהני, רק שהכהן אין לו עדים ע"ז ורציתי לצדד בזה, דע"כ לא נחשדו הכהנים רק על איסור הטלת מום, אבל בנ"ד דזולת איסור הטלת מום יש כאן איסור סירוס, מאן לימא לן דנחשדו, וא"ל דאכתי איכא למיחש שמא אמר לעכומ"ז לסרסם, דלגבי איסור סירוס הוא רק שבות, ולגבי הטלת מום הוא דאורייתא כדדרשינן כל מום [במ"ש שאמירה לעכו"ם בהט"מ הוא דאורייתא, השיב לי אחי הצעיר החריף מו' יהושע שי' מדברי הרא"ש בשם הראב"ד (בב"מ פ"ז סי' ו') דמדמה שם אמירה לעכו"מז גבי סירוס לאמירה לעכו"מז בהט"מ, ויפה השיב לכאורה ועי' בתשו' רבינו עקיבא איגר (סוף סי' ס"ד) שכתב מצד הסברה להיפוך, אך דברי הראב"ד ז"ל מכריחים אותנו להודות, ולפענ"ד יש לדחות, ודברי הראב"ד יש לפרש כן דהא לר"מ (בבכורות ל"ג:) לית לי' קרא מיותר כלל לגרמא, דלדידי' אצטריך כל מום למטיל מום בבע"מ, ואטו כאמר דמתניתין דבכורות (ל"ה.) דאסרה הטלת מום ע"י עכומ"ז דלא כוותי', וע"כ לדידי' משום שבות הוא כבשאר איסורין, ומזה הביא הראב"ד ודוק כי נכון לפענ"ד] הא ליתא, דמבואר הוא בבכורות (דף ל"ה:) דגרסינן התם אמר רבא בעלים של בכור עומדים עמנו בחוץ [וכדמסיק כל בעליו הי' עמנו] נכנס הבכור שלם ויצא חבול מעידין עליו, ופרכינן מאי למימרא, ומשני מהו דתימא ניחוש לחשדא [פרש"י שמא הם גרמו לו מתחילה שהניחו לו דבילה על האוזן, אי נמי עשו לו גומא ונפל שם] קמ"ל ועיין בטור סי' שי"ד, הנה התבאר דמשום גרמא לחוד היכא דליכא למיחש שהוא בעצמו עשאו, לא בעינן עדות [וודאי אי מסהדי סהדי קמן דלא איהו שדא בי' ההוא מומא, אגרמא נמי שיילינן להו, דהא בההיא דרבא גופי' (בביצה כ"ז:) דשאל רבא אגרמא גבי בכור, מפרש לה בשאלתות (פ' בא סימן מ"ד) דלסהדי הוי שאיל להו אגרמא, אלא דמשום הא לחוד [היכא דליכא למיחש שעשה ממש המום] לא בעינן סהדי] וטעמא נלפענ"ד דאף אי נימא דגרמא הוא איסור דאורייתא, מ"מ לאו אין בו, כיון דמריבויא דכל קאתי, וכמ"ש המל"מ (פי"ג מהלכות שגגות הל' ה') לענין כל חלב, ואפשר דבזה לא החמירו להצריך עדות, ויש לי בזה אריכות דברים, אך לפני כת"ר הכל גלוי, ומיושב בזה היטיב קושיית הט"ז (בסי' שי"ג ה') במ"ש רמ"א בהג"ה דמותר ליתן בכור לעכומ"ז כדי לגדלו, ואם הטיל השומר בו מום מותר ולא אמרינן דכיון להתירו כו' וכתב הט"ז משמע אפי' בכהן מותר בזה וצ"ע למה יהא נאמן בזה והלא חשוד להטיל מום בעצמו ק"ו שיאמר לעכומ"ז להטיל בו מום כו' ולפי מה שבארנו ק"ו פריכא הוא, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו שאם החמירו להצריך עדות היכא דאיכא חשד הטלת מום בעצמו, דהוי לאו מה"ת, מנלן להחמי' באמירה לעכומ"ז [דקילא עכ"פ כמו שהתבאר להצריך עדות, ודוק]:
ב אך ביסוד דברינו להקל בהצרכת עדות במום הסירוס כסברא שכתבנו, יש לי עדיין מקום עיון, מסוגיא דבכורות (שם) דשקיל וטרי הש"ס בישראל אי חשידי להטיל מום, וקאמרינן אלא מעתה ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו [דהא כל ישראל חשודים על הטלת מומו] וכי תימא הכי נמי דלית לי' תקנתא, והתנן שהי' ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב, ומדמחייב לי' ר"מ במתנות ש"מ בר אכילה הוא, ומי העיד עליו, והשתא מאי קשיא לי' להש"ס, הא משכחת לה ספק בכור בר אכילה, כשהומם ע"י סירוס דאז אין צריך עדות ולענין זה נחלקו ר' יוסי ור"מ אי חייב במתנות, אלא ע"כ דלא שנא, ובכל ענין צריך עדות, אולם יתכן באמת דהש"ס לא ניחא לי' למינקט גוונא דלא שכיח כי האי, ואדרבה בזה הי' מיושב יפה מה שתמהו התוס' שם (בד"ה אלא לאו) דרב חסדא דס"ל דספק בכור בעי שנים מן השוק להעיד עליו ב' ישראל תקשי לר"מ מי מעיד עליו וכפרכת הש"ס ע"ש שנדחקו, ולפמ"ש רב חסדא מוקים לה למתניתין בכה"ג שהומם ע"י סירוס ודוק, והדבר צריך אצלי תלמוד:
ג ובענין הטלת מום בבע"מ שזכרנו מסוגיא דבכורות (ל"ג.) ראיתי לבאר הירושלמי פסחי' (ספ"א) בכור שאחזו דם כו' תני בשם ר"ש יקיז אע"פ שמתכוין לעשות בו מום, ואתיא כו' אמר ר' בון בר חייה קומי ר"ז, תיפתר בקדשים שהוא חייב באחריותן כר"ש, עיין בק"ע שפירושו בלתי מובן לענ"ד, דמאי שייכא הא דס"ל לר"ש בכ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי לזה, וכי בשביל זה הותר לאו דהטלת מום בקדשים, ולענ"ד כיון הירושלמי בזה לדבר אחר, דר"ש ס"ל בכל דוכתא דבר שאין מתכוין מותר, אבל בפסיק רישי' אסור וכ"ז בפ"ר דניחא לי', אבל בפ"ר דלא ניחא שרי [כמבואר בשבת (ק"ג.) ועיין בתוס' שם וברא"ש מה שהביאו בשם הערוך ודוק] ולפ"ז מטיל מום ע"י הקזת דם עיקר כוונתו לרפואתו ממה שאחזו דם, אלא שע"י זה מוכרח להטיל בו מום [כגון שאחזו דם במקום שבהכרח ע"י הקזה יומם] והוה פ"ר, והנה פשיטא דמקרי פ"ר דניחא לי' שהרי כאשר יומם יצא לחולין ע"י פדיון, אבל בקדשים שהוא חייב באחריותן הוה פ"ר דלא ניחא לי' שהרי יצטרך להביא קרבן אחר, וזה שרי לר"ש כמו שביארנו בס"ד וזה כוונת הירושלמי ודוק, ובאמת כשיטת הירושלמי לפי פירוש זה מבואר גם בש"ס דילן (בכורות ל"ד.) דתלי טעמא דר"ש משום דס"ל דבר שאין מתכוין מותר ע"ש בפירושו בתוס' ד"ה אילימא באורך, אלא שהירושלמי חידש דמיירי בקדשים שחייב באחריותן דהשתא הוה פ"ר דלא ניחא לי', ובאמת בזה מיושב יפה תמיהת התוס' על רש"י שם ע"ש ודוק כי קצרתי: