שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן סד
וואלקאוויסק לכבוד אחי הרב הגדול כו' מוהר"ר יהושע נ"י:
א אמרתי להשיב לכ"א שי' בקוצר אמרים על ספיקו של כ"א שי' אם יש חילוק בדין כלאים בין חוט א' בבגד או שני חוטין, והנה מה שרמז כ"א שי', איני רואה כ"כ נ"מ לדינא, דלענין מלקות וודאי דלא לקי אלא חדא, בין יש חוט א' בבגד או כמה חוטין, ואם הי' פושט ולובש או שהה כדי שיפשוט וילבוש כמבואר במכו' (כ"א) פשיטא שילקה כמנין הלבישו' ולא כמנין החוטין, אולם לענ"ד ראיתי ספק עצום במי שאנסוהו ללבוש בגד שיש בו כלאים, והוא מוכרח לעבור [ולא ליהרג] אם רשאי להוסיף בו כלאים מ"מ, מי אמרינן הא חדא לבישה, וחד איסורא הוא, או דילמא לוקה על התוספת, שיוסיף מדעתו, והנה לענין שבת מבואר בר"ן פ"ב דביצה מחלוקת הר"ן והרשב"א אם מבשל לצורך חולה וכה"ג, ומוסיף באותה קדירה עצמה, יותר מהצורך לחולה, אם חייב על התוספת, ומחלקותם תליא בדיקדוק סוגיא דמנחות (ס"ד.) עש"ה:
ב ונלענ"ד שהתוס' ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל, דתוספת בפעם אחת לית בי' איסור תורה וזה מתבאר לענ"ד מדבריהם (שבת ל"ט. ד"ה אלא) שכ' שם בהמשך דבריה' דלב"ש לא שרי להחם חמין ביו"ט אלא במחמם לשתי', ונראה לר"י דיכול לחמם אפי' ביותר מכדי שתי', כדאמר פ' הדר, נשיילי' לאמי' אי צריכה נחיימו אגב אימי' כו' עכ"ל, וראיתי להגאון רבינו עקיבא בגליון הש"ס שם תמה על דבריהם, למאי הוצרכו לראי' זו הא להדיא איתא ברייתא ערוכה בביצה, ממלא נחתום חבית מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד, ולענ"ד דברי התוס' באו בדיקדוק, שהרי הר"ן שם שקיל וטרי בטעם ההיתר של חימום חבית, ודעת הרשב"א ז"ל דהטעם משום דתוספו' באותה קדירה לא מיתסר [אפי' בשבת] אלא מדרבנן ולכך ביו"ט שרי לגמרי, והר"ן שם חולק וס"ל דשאני יו"ט מטעם אחר, ובפשיטו' יש לומר דמאן דס"ל מתוך, להכי שרי, כיון שיש במלאכה זו עכ"פ צורך בקנתה, שפיר שרינן כולה במתוך לכ"ע, אפי' לדעת התוס' וש"פ בביצה (י"ב.) דס"ל דשלא לצורך לגמרי לא הותרה מלאכת יו"ט, מ"מ אי איכא צורך קצת כתבו בפשיטות דשרי, וא"כ הכא נמי מה שיש בבישול זה לצורכו מקרי צורך קצת עכ"פ, להתיר המותר המתבשל עמו בפעם אחת ודוק, לכך התוס' שם לא הביאו מברייתא זו, דילמא ברייתא כהלכתא אתיא כב"ה, דאית להו מתוך, אבל דבריהם שם לב"ש, דלית להו מתוך כמבואר בסוגיא דביצה שם, ואין ראי' להתיר להוסיף, אם לא ביסוד דברי הרשב"א ז"ל דעיקר דין תוספות באותה קדירה לא מיתסר אף בשבת אלא מדרבנן לכך ביו"ט שרי וזה כוונת התוס' שהביאו מסוגיא דערובין [והיא עצמה ראייתו של הרשב"א ז"ל, כמבואר בר"ן שם שהביא מסוגיא דעירובין יסוד לדינו] כיון דקאמר הש"ס ניחום לי' אגב אמי', שמע מינה דתוספ' לא אסיר אלא מדרבנן לכך מהני למשרי' ביו"ט אף לב"ש, ודוק, וממוצא דבר למדנו שדעת התוס' כהרשב"א ז"ל:
ג ומ"מ איני רואה מכאן דמיון לנ"ד, בין להר"ן ובין להרשב"א, דאפשר אף לרשב"א מיחייב בנ"ד, דכל חוט לחודי' קאי, ואין הבגד מצרפם, לדמותם לדבר אחד לגמרי, [ועיין היטיב מנחו' נ"ז. ובתוס' שם ד"ה בשנים ודוק,] וגם לדעת הר"ן יש לדון איפכא, דהתם יש תוספות ורבוי הנאה למבשל, אבל בנ"ד לא ניתוספה הנאת לבישה בתוספו' החוט, ודוק, ויש לעיין בזה בסוגיא דשבועות (י"ח.) דס"ל לאביי משמש מת בעריו' חייב, ומ"מ אם פירש חי חייב משום דהי' לו לפרוש בהנאה מועטת, ופירש בהנאה מרובה חייב ע"ז, כעל גוף האיסור ממש משום תוספת הנאה, (ויש לעיין מזה דכל חולה שמאכילין אותו דבר איסור משום סכנה, מ"מ אם אמדוהו לכזית נבילה כחוש, יספיק לו, אסור לו לאכול כזית נבילה שמן שמרבה הנאתו ולאביי חייב ע"ז, ורבא נמי אפשר דמודה לענין איסור הארכנו בדין זה במ"א בעה"י ואכמ"ל] ובסוגיא דפסחים (כ"ו:) בהנאה הבאה לאדם בע"כ, אמרינן דבלא אפשר וקא מכוין [פי' חביב הוא לו להנות רש"י] לר"ש דאזיל בתר כוונה לכ"ע חייב, אע"ג דאי אפשר, והוא אנוס על הדבר, [פלפלנו בזה במ"א בעה"י והבאתי הא דאמרינן בברכות (כ"ג.) הי' מהלך בשוק של עכומ"ז נתרצה להריח הרי זה חוטא הרי מבואר דבריצוי חשוב חוטא אכמ"ל] וצ"ל דהא דדייק רבא ממתניתין שם בשבועו' זאת אומרת מדחייב המשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד בקושי חייב, ש"מ המשמש מת בעריו' פטור, דאי חייב הא על כרחו הי' מוכרח לעבור בפרישתו, ואמאי חייב בפירש מיד, ולכאורה אם מכוין ליהנו' הא מודה רבא דאפי' באניס חייב, נימא דהא דפירש מיד הוי הוכחה דמכוין ליהנות, וצ"ל דהכי דייק רבא דמתניתין סתמא קתני חייב, ולא חילקה בין אם ההנאה חביבה עליו או לא, ש"מ שהמעשה מצד עצמה יש בה חיוב, שאלו לא פירש מיד לא הי' כאן עבירה כלל, וא"כ לא הי' לו לעבור וחייב ע"ז:
ובזה מיושב יפה קושיית התוס' שם דלמה לו לרבא לדקדק מהמשנה, הי' לו ללמוד מן הכתוב שלמדו אזהרה למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שלא יפרוש מיד ש"מ משמש מת פטור, ע"ש שנדחקו ליישב, ולמ"ש ניחא דאיכא למימר דקרא אתא להורו' איסור אפרישה [דלא נימא דליכא חיוב בפרישה כלל כמבואר] היכא דמכוין וחביב עליו, ואין חילוק בין פירש מת לפירש חי, אחביבות האיסור אזהרי' רחמנא, דהוה לא אפשר, ואי מכוין וחביבה לו ההנאה, עובר על זה, לכך דקדק מהמשנה מדמחייב לי' סתמא, ש"מ משמש מת פטור, וחייב אם פירש מיד אפי' לא נתכוין ודוק היטיב ובמנחות (שם ס"ד.) איפלגו רבה ורבא בחשב להעלות דגים במצודתו בשבת והעלה דגים ותינוק שטבע, דרבה אמר פטור ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו כו' ע"ש, ומזה אין ללמוד ראי' לדברי הר"ן, דהא מחייב רבא בהעלה דגים ותינוק אע"ג דהוי בחד צידה, ומינה נמי לחייב מרבה בקדיר' אחת, דלא דמי, דהעלאת תינוק לא הוי במלאכת צידה כלל, וא"כ צידת הדגים היא בגדר מלאכה בפ"ע, ואינה בגדר רבוי ודוק:
ד ומכ"ז אין ללמוד לנ"ד דהכא ליכא תוספת הנאה ללובש, ואיכא למימר דשרי להוסיף בבגד כלאים, ומ"מ נלענ"ד להביא ראי' לאסור, מסוגיא דשבועות (י"ז.) בעי מיני' אביי מרבה בא לו בארוכה [זה שנטמא בעזרה] שיעור קצרה מהו שיעור גמירי כו' או דלמא דוקא כו', א"ל לא ניתנה ארוכה להדחו' אצלו, והמעיין יראה דהא התם עיקר האיסור הוא השהי' בעזרה, אלא שלאונסו הותרה לו היציא' בקצר', ואם בא בארוכה שהיא לא נתנה לו לדחות חייב, ועיין ברמב"ם ז"ל, לפי שזה לא ניתן לו לדחות, ויש לומר גם בנ"ד שהוא אנוס בלבישת הבגד כלאים ונדחה לו האיסור מפני פקו"נ, מ"מ מה שהוסיף עוד כלאים לא ניתן לו לדחות וחייב ע"ז: (ה) שוב ראיתי שזה אינו דבאמת יש לומר דבכלאים כיון שאין חלוק בין חוט אחד בבגד לכמה חוטין, על שניהם הוא עובר בשוה כל שיש כאן תערובות צמר בפשתן או להיפך, א"כ ממילא אין חלוק אם מוסיף, ודוק, אלא יש להביא ראי' לכאורה מסוגיא דמנחות (מ': ושם) דאמרינן תכלת אין בה משום כלאים אפי' בטלית פטורה, ומסקינן דהיינו הטיל למוטלת, דכי שריא רחמנא כלאים בציצית לגמרי אשתרי, ש"מ דאי לאו הכי דלגמרי אישתרי, הוה אסור משום כלאים, אע"ג דיש כבר כלאים בטלית זו עש"ה בסוגיא אלא שיש לדחות ולדון דשאני התם דהראשון בהיתר כתורה נעשה, הי' עולה על הדעת לחייב על השני, אבל בנ"ד דתרווייהו על צד האונס אנו מתירין, א"כ אין חלוק בין חוט אחד ליותר:
אך ראיתי להתוס' במנחות (מ' ד"ה כיון) שפירשו בהא דאמרינן (שם ל"ט:) דצמר לבן פוטר בשל פשתן דמגו דתכלת פטרה לבן נמי פטר, ומגו דצמר פטרה בשל פשתן פשתן בצמר נמי פטרה אע"ג דאפשר במינו לתת לבן של צמר עם התכלת, ולא יהיו כלאים כלל, מ"מ משוינן להו דצמר ופשתן השווה אותן הכתוב, כמו שזה מועיל כן זה ע"ש ודוק, וכתבו התוס' והאי דפשיטא לי' טפי דחוטי צמר פוטרין בשל פשתן היינו משום דבלא"ה איכא כלאים [ועיי' היטיב תוס' כתובות מ'. ד"ה כגון באורך ודוק] הרי מבואר דמסברא אנו דנין כן דכיון דיש כאן צמר בהכרח לתכלת, ממילא רשאי להוסיף גם לבן של צמר, ואי אמרת דבתוספת חוט איכא איסור מה"ת, מה סברא היא זו, ע"כ דכל שניתן כאן חוט צמר בטלית של פשתן, אע"פ שמצותו בכך, מ"מ שוב אין כאן איסור בהוספת צמר מה"ת, [והאי אהני נמי למשרי פשתן בצמר דילפי מהדדי כמבואר] וק"ו לנדון דידן הדברי' מוכיחים דאין איסור, כי הכל אחד כל שיש כאן תערובות, כל זה נלענ"ד להלכה ולא למעשה. אחיו הדו"ש וש"ת העלוב יחיאל העליר כמוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל: