שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן סא
וואלקאוויסק אבן פינת יקירי ואהובי, נועם נפשי וחמדת לבבי ה"ה ש"ב הרב המובהק החריף ובקי החכם השלם, אוצר היראה, כליל המדעים, איש חמודות, המפורסם בישראל כקש"ת מוהר"ר אברהם דוד נ"י ולכא"ל שלום: כבודו יכריחני למלאת רצונו הטהור, ומצותו עלי חובה, והנני מעתיק שורש השאלה בקצרה, על ענין הש"ץ שנפלו קו"מ בינו לבין אשתו, ונכנסו פשרנים ביניהם לתוך השלום באופן שיקבלו הזוג כ"א על עצמו איזה פרטים באו"ש, ועל בירורי הדברים כתוב בכתב הפשר בזה"ל, אם תברר האשה הנ"ל כי עובר הוא על פרט א' מהחיובים הנ"ל, או תקבל באו"ש לאמת דברי' יהי' ר' פלוני הנ"ל נידון כעובר על השבועה, ויד אשתו הנ"ל יהי' נגדו על העליונה בכל טענותי', וכל הנ"ל קבל עליו ר' פלוני בשבועה חמורה ע"ד רבים, והי' במעמד זה, הבעל והאשה הנ"ל וגם דודה של האשה, ופרטי החיובים הנ"ל שנשבעו הזוג עליהם רבים הם, ואחד מהם בזה"ל, ד' שלא יעשה ח"ו שום דבר להכעיס ולהקניט את אשתו, ואחרי הדברים האלה דרו הזוג ביחד, אך נתעוררו ביניהם שנית קו"מ, ובאה האשה לפני הב"ד ונשבעה בפניהם, וז"ל המעב"ד השני, וכהיום נגשה לפנינו ב"ד הח"מ האשה הנ"ל, וקבלה באו"ש לפנינו איך שבעלה ר' פלוני הנ"ל עבר על השבועה שנשבע נגדה והקניט אותה על לא דבר כמה פעמים, וזלזל מולידי' בפני' ושארי דברים להכעיס שעשה לה על כל הנ"ל קבלה האשה בפנינו באו"ש בפו"מ ולראי' חתמנו ע"כ:
והנה השאלה סובבת אם רשאי הש"ץ הנז' לעבור לפני התיבה ע"פ הדברים שנתבארו, וראוי באמת לכל משכיל ישר לחפש ולחקור אחר שני הצדדין בכל יכלתו, לבל יכשל ח"ו במהמורת האיסור וגם להעביר אדם מאומנתו ולגרוע מחיתו הלא דבר הוא, ולבבי הומה על זה, ועזרת החונן לאדם דעת היא סמכתני, לחקור אחר כל פרטי הספיקות הנופלים בזה בס"ד, והוא ית' ינחיני בדרך אמת ויצילני משגיאה:
א ותחלה נחקור על מה ראוי להעביר ש"ץ כי נצרך לנ"ד, כמו שיבא לפנינו בס"ד, בש"ע א"ח (סי' נ"ג סעיף כ"ה) אין מסלקין חזן מאומנתו אא"כ נמצא בו פסול, ופשוטו של פסול זה מורה, שבדברים שהוא נפסל עליהם לעדות ולשבועה ראוי להעבירו, ובתענית (ט"ז:) דרשו על נתנה עלי בקולה כו' זה שליח ציבור שאינו הגון שיורד לפני התיבה, ופרש"י רשע שהקב"ה שונאו כו', ולשון רשע מבואר הוא בח"מ (סי' ל"ד) במה נקרא רשע בהא דקאמר רחמנא אל תשת רשע עד, [אף כי אין זה ברור לענ"ד אם כדון כן בלשון חכמים שהרי אמרו ביבמות (כ'.) שאפי' העובר על דרבנן נקרא רשע ע"ש] ולפ"ז יש לעיין אם באו עדים והעידו עליו שעבר כמו שנשבעה אשתו אם הוא נפסל, כי מבואר בח"מ (שם סעיף ה') שהעובר על שבועות ביטוי פסול הוא, וכבר הכריע שם הריב"ש וכל הבאים אחריו הסכימו על ידו, שגם בשבועה דלהבא אם עבר בקום ועשה נפסל וכן הביא בהדיא בס' אשל אברהם בא"ח שם בשם תשובת בי"ד, דש"ץ שנשבע שלא לשחוק בקוביא ואח"כ עבר על שבועתו מעבירין אותו ע"ש] אך הלא הריב"ש שם כתב הטעם דכיון שחייב ע"ז מלקות הרי הוא נפסל, ומעתה יש לעיין בפעולה שעשה מה ענינה, שהרי בעובר על שבועה בעינן מעשה, כמבואר בפ"ק דשבועות (ג:)
ודיבור לא מקרי מעשה, כמבואר במכות (ט"ז.) דרק בהני תלת לקי אדיבורא, בנשבע [היינו שבועת שוא כמו שהאריך רש"י בשבועות שם] ומימר ומקלל חבירו בשם, והדבר ברור לפענ"ד שהנשבע שלא ידבר עם פלוני ודבר, אינו לוקה מטעם זה, דלא עבר במעשה, והיינו צריכין לדעת מה היו המעשים שהקניט אותה, אם הי' בהם מעשה ממש לחייב עליו, ואף כי מבואר בסוף לשון שבועתה בזה"ל, ושארי דברים להכעיס שעשה לה ע"כ, מ"מ נלענ"ד שאין להכריח מזה שהי' מעשה ממש, כי בלשון ב"א כל פעולה ותחבולה נקראת עשי' לפי ענינה, וכן הוא בלשון חכמים בכ"ד, לא אאריך בזה, וגם מענין השבועה זו מוכרח כן שהרי כללה בשבועתה שזלזל מולידי' בפני' [ופשוטו מורה על זלזול דברים] מדעתה כי גם בזה עבר על שבועתו, אף שבלשון השבועה שלו מבואר שלא יעשה שום דבר להכעיס ולהקניט כו', וכן הוא באמת כי כל זה הוא בכלל השבועה, הכלל אם היתה הקנטה זו בענין שיש בו מעשה יש בו די להפסל בלי ספק, אך נבא לדון אם הי' בדבור לבד מה הוא הדין:
ב והנה הרמב"ם (בפי"ג מהל' שכירות ה' ב') פסק בחסמה לבהמה בקול דלוקה, וכן פסק הרי"ף, וכבר נתעורר שם הה"מ דהא אנן קי"ל עקימת שפתו לא הוי מעשה, ותירץ דכאן דבדיבורי' עביד מעשה שנחסמת הבהמה ע"י הוה מעשה (וכ"כ התוס' בשבועות כ"א. ד"ה חוץ ובש"מ) וכדאמר לי' ר"י לתנא בתמורה (ג':) לא תיתני מימר (בכלל שאר לאוין שאין בהם מעשה] דבדיבורי' עשה מעשה שעושה מחולין קדשים] אלא שהוקשה להה"מ שהרי הרמב"ם בריש הלכות תמורה ובפ"ח מה' סנהדרין דחה להך מימרא דר"י מהלכה, והביא בפשיטות שמפי השמועה למדו ללקות במימר, אף שאין בו מעשה, ע"כ לית לי' הך סברא דבדיבורי' קא עביד מעשה, ותירץ בתירוץ שני, שהטעם בחוסם בקול שהוא לוקה, שכל לאו שא"א בו מעשה אלא דיבור, שאין הדיבור קרוי מעשה, אבל חסימה כיון שישנה במעשה גמור, אף החסימה בקול לוקה, וכבר נמשך אחרי דברי הה"מ הללו המל"מ (בפ"ד מה' מלוה) שכל שישנו לעבירת הלאו ע"י מעשה, לוקה אף אם עבר עליו ע"י דיבור, ולפ"ז הדבר ברור לענ"ד בנ"ד שכיון שהי' אפשר לעבור על שבועתו בהקנטה ע"י מעשה, אף אם עבר ע"י דיבור לוקה, ומיפסיל שפיר:
ג הן אמת שאני בעניי לא זכיתי להבין דברי רבותינו מפרשי הרמב"ם נוחי נפש שהרעישו על הרמב"ם בענין זה בקושיות עצומות, ולפענ"ד דבריו ז"ל מתבארים יפה ע"פ שיטות הש"ס, ואקדים לשונו הטהור בריש הלכות תמורה כל המימר לוקה על כל בהמה שימיר שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו, אע"פ שלא עשה מעשה, מפי השמועה למדו שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר, ומקלל את חבירו בשם שלשה לאוין הללו א"א שיהי' בהם מעשה כלל ולוקין עליהן, ולמה לוקין על התמורה והרי לאו שבה ניתק לעשה שנאמר ואם המר ימיר והי' הוא ותמורתו יהי' קדש, מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו, נמצאת אומר שהיחיד שהמיר הרי התמורה קדש כו' לוקה מ', ואחד מן השותפין שהמיר או מי שהמיר בקרבן מקרבנות הציבור, הואיל ויש לו בה שותפות ה"ז לוקה, ואין התמורה קדש עכ"ל, והספיקות שעוררו עליו המפרשים ז"ל, רבו כמו רבו. ראשונה למה דחה מימרא דר"י דמימר אית בי' מעשה משום דבדיבורו עביד מעשה, שעושה מחולין קדשים, עוד הקשה הלח"מ דלפי דבריו דמפי השמועה למדו שילקו בתמורה והוציאוה מכלל הלאוין שכמותה, א"כ מה הוקשה לו למה לוקין עליו הא הוי לאו הנל"ע, מה בכך כיון שקבלו עליו בפירוש שיש בו מלקות, ובאמת אביי בתמורה (ד':) דייק לה אמאי לקי בתמורה הא הוי לאו הנל"ע, ומשני דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, והיינו ע"כ דאיהו נמי כר"י ס"ל שלא נתחדשה הלכה במימר כלל, והוצרך לתרץ מלאו הנל"ע, אבל לדעת הרמב"ם קשה, עוד קשה לענ"ד במה שהוסיף הרמב"ם מדעתו ז"ל דלא הוי לאו הנל"ע לפי שאין לאו שבה שוה לעשה, אם טעם נכון הוא למה לא הזכירוהו בגמרא, ודוחק לומר שהיתה לו גרסא אחרת בש"ס שלא שמענוהו מעולם] ועי' בפירש"י שם:
ד ובישוב כל התמיהות הללו אומר כי לא זכיתי להבין מה הוקשה לרבותינו ז"ל עליו למה הוצרך להלקות המימר מפי הקבלה, ת"ל דבדיבורי' עביד מעשה, הרי בפשוטו הוצרך לזה להלקות על התמורה בציבור ושותפין שלא עשו מעשה בדיבורן, שהרי אין התמורה שלהם קדש, כמו שסיים הרמב"ם ז"ל, וכל דבריו יתפרשו על נכון, דודאי נאמרה הלכה להלקות, בציבור ושותפין שאין בהם מעשה, שהרי לא נתקדשה תמורתן, וא"כ הוה דיבור גרידא דלא עביד מעשה, ולפי הכלל בכל מקום דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, לא היו לוקין הציבור והשותפין שהמירו, ובאה הקבלה מפי השמועה שילקו אע"פ שאין בהם מעשה, אלא דבדידהו כיון דלא קאי עלייהו העשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש, שהרי לא נתקדשה תמורתן ממילא לאו דתמורה גבייהו לא הוי לאו הניתק לעשה, ולפ"ז אף דנאמרה ההלכה בהו ללקות על התמורה, ולהוציאה מכלל שאר הלאוין שאין בהן מעשה, אכתי לא ידעינן גבי יחיד [שנתקדשה תמורתו, ואית בי' עשה דוהי' הוא ותמורתו יהי' קדש] שילקה עליו דהא בדידי' הוה לאו הנל"ע, [ועליו לא נאמרה ההלכה כלל דהא בדידי' איכא מעשה שהרי נתקדשה תמורתו, וההלכה נאמרה רק שהמומר לוקה אף שאין בו מעשה, וקאי אציבור ושותפין כמשנ"ת] ולמה ילקה עליו, לזאת הביא הרמב"ם שני הטעמים, משום דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי, ומשום דאין הלאו שוה לעשה ודוק היטיב. אלא שיש לעיין לפ"ז אביי נמי [דמשני לא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי] מאי קשיא לי' דלא ניחא לי' באידך שינויא דהרמב"ם שאין הלאו שוה לעשה) ואומר אני דבאמת הך מילתא שילקו השותפין והציבור על תמורתן אף שלא נתקדשה, לאו מילתא דפסיקתא היא [ובאמת בגירסא שלפנינו מבואר להדיא דלא לקו כלל, ולקמן נכתוב בזה בס"ד] ובסוף פ"ק דתמורה דממעטין ציבור ושותפין מתמורה, אין הכרע אם לגמרי ממעט להו גם מלאו דתמורה, או מעשה לחודה דלא חלה תמורתן וכדעת הרמב"ם, אך באמת נלפענ"ד דע"כ לאביי לגמרי אימעוט ציבור ושותפין, דהא אביי ס"ל (תמורה ד'.) כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, דאי ס"ד לא מהני אמאי לקי, הרי דעתו מבוארת דהיכא דלא אהנו מעשיו לא לקי [ורבא ס"ל התם דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא] ולפ"ז ממילא לדידי' לא לקו ציבור ושותפין על התמורה, כיון דלא אהנו מעשייהו, ושפיר נקיט הטעם דלא הוה תמורה לאו הנל"ע משום דלא אתא חד עשה ועקר תרי לאוי, דלדידי' לא מצי למינקט טעם השני של הרמב"ם, שהרי לדידי' באמת הלאו והעשה שוין שהרי בשותפין וציבור ע"כ לאו נמי ליכא אליבי', ואיהו ע"כ באמת כר"י ס"ל דלא תני מימר דאין חידוש במימר שלוקה, כיון דאית בי' מעשה, ולא משכחת לה בלא מעשה כלל, ודוק [ואנן קי"ל כרבא דאף דלא אהנו מעשיו לקי, לכך פסק הרמב"ם שלוקה בשותפין וציבור, ודוק):
ה ועתה חל עלינו לבאר בס"ד בטעמי' דר"י דא"ל לתנא לא תתני מימר דבדיבורי' קא עביד מעשה, שהרי כבר ביארנו לדעת הרמב"ם ז"ל, שעדיין צריכין אנו לזה לענין ציבור ושותפין, והנה באמת קושיא זו יש ליישבה בנקל, למאי דביארנו דלשיטתי' דאביי באמת לא לקי בשותפין וציבור כיון דלא מהני, ושם (ה':) מבואר דפלוגתא זו דאביי ורבא שייכא אי מערבין לקרנות, דאביי ס"ל דמערבין לקרנות, ורבא ס"ל דאין מערבין, ע"ש באורך, ומבואר במנחות (כ"ב:) דר' יהודה ס"ל ע"כ מערבין לקרנות, ע"ש היטיב ובתוס' (ד"ה ורבי יהודה) ורבי יוחנן הוא דקאמר התם הכי אליבי', ולפ"ז אתי שפיר, דהא האי תנא דתני קמי' משמי' דר' יהודה הוא [אף דר' יהודה גופי' ס"ל כל לאו שאב"מ לוקין עליו כבר כתבו התוס' דהא דידי' הא דרבי'] וכיון דר"י ס"ל מערבין לקרנות, ממילא ע"כ כאביי ס"ל ולפנינו יתבאר עוד בזה בס"ד היטיב] דהיכא דלא מהני לא לקי, וא"כ ליכא לאו דלא ימיר בציבור ושותפין כמו שביארנו, ולפ"ז לא איצטריך לי' שום חידוש במימר שהרי כל עיקר אזהרת לא ימיר אינה אלא ביחיד, ושם איכא מעשה דהא תמורתו מתקדשת, וא"כ בדיבורי' עביד מעשה ודוק, ושפיר א"ל לא תתני מימר:
ו אלא שקשה לפענ"ד בעיקרה של שמועה זו לדעת הרמב"ם שהוכרח להלקות המימר על פיו, אף בלא עביד מעשה בדיבורי' [כמו שביארנו בציבור ושותפין] שהרי בסוגיא דתמורה שם למדו בנשבע ומקלל חבירו בשם שנכללו בהך מימרא, והוציאו עליהם מדרשים שלוקין עליהם אף בדיבור דלא מקרי מעשה, ואינה הלמ"מ, ולפ"ז יקשה לנו במימר מנ"ל כדבעי הש"ס בהנך, והנלפענ"ד בזה, דבריש תמורה (ב':) דרשו ר' מאיר ור' יהודה מקרא לרבות האשה לענין תמורה, ופרכינן והא אמר ר"י אמר רב ואיש או אשה כו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומשני איצטריך מהו דתימא ה"מ עונש דשוה בין ביחיד בין בציבור, אבל הכא כיון דעונש שאינו שוה בכל הוא דתנן אין הציבור והשותפין עושין תמורה אשה נמי כי עבדה לא לקיא קמ"ל, וסוגיא זו מבוארת להדיא דשותפין וציבור לא לקו כלל אתמורה ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל, אמנם רש"י ז"ל הביא שם עוד ל"א הכתוב בספרים דה"א הנ"מ לאו שיש בו מעשה, אבל לאו שאין בו מעשה כגון תמורה דבדיבורא תליא מילתא אימא לא תלק' קמ"ל, וכבר כתבו המפרשים שהרמב"ם הי' גורס כן בגמרא, ומדברי רש"י נראה ששתי הלשונות היו כתובין בגמרא, ולפעד"נ ששתיהן אמת לדעת הרמב"ם ז"ל, והנה דבר ברור הוא דלהאי לישנא דאצטריך משום דהוה לשאב"מ, פירושו משום דאשתני שילקו עליו [ומיני' ילפינן לחייב אשה גם בנשבע ומקלל חבירו בשם] אבל אם לא היו לוקין עליו מה סברא יש לחלק בכל מיני לאוין בין איש לאשה וכן מורין דברי רש"י ז"ל ודוק, ולפי מה שנתבאר לעיל בדברינו בס"ד, הנך תרי לישנא סתרי אהדדי, שהרי מאן דמפרש משום דליתי' ללאו כלל גבי ציבור ושותפין, ממילא אין חדוש לדידי' הא דלוקין על התמורה, שהרי בדיבורי' עביד מעשה, ומאן דמפרש משום דלית בי' מעשה, ע"כ ס"ל כדעת הרמב"ם דשותפים וציבור לוקין על התמורה, ובדידהו נתחדש הלאו ללקות עליו מבלי מעשה, וכבר כתבנו לעיל דהא בהא תליא אי אמרינן מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, ממילא לא לקו ציבור ושותפין, כיון דלא אהני מעשייהו, דהא מעטינהו רחמנא, והנה ר"מ ור' יהודה ע"כ ס"ל בהא כאביי דמהני, ודבר זה מתבאר יפה לענ"ד לפי מה שהכריחו התוס' במנחות (ל"א. ד"ה קסבר) דר' מאיר ור' יהודה ס"ל דיש קנין לעכומ"ז בא"י להפקיע מיד מעשר, והר"ש (פ"ה דדמאי מ"ט) הביא הירושלמי [אלא שהירושלמי פליג שם אגמרא דידן בשיטת ר"מ וכבר ביאר זה הר"ש שם] שמפרש טעם דמ"ד אין קנין דכתיב והארץ לא תמכר לצמיתות לחולטנית, ואידך א"ל כל גרמא מסייע למ"ד יש קנין, לא תמכר הא אם נמכרה חלוטה, ובלי ספק דהיינו ממש פלוגתא אי עביד מהני, ואנן דקי"ל כרבא, קי"ל באמת דאין קנין, ולפ"ז ר"מ ור"י ע"כ כאביי ס"ל [וכבר הכרחנו לעיל גם זולת זה דר"י כאביי ס"ל] ואליבייהו קאמר הש"ס שפיר הטעם דאצטריך לרבויי נשים, דה"א מדליתא בשותפין וציבור ליתא נמי בנשים, ואידך לישנא קאי לדידן דס"ל כרבא, וממילא יש חדוש בציבור ושותפין שלוקין אף בלי מעשה, וה"א לפטור נשים, להכי איצטריך קרא:
וכבר הקדמנו לעיל דכ"ז דה"א לפטור נשים הוא משום דנשתנה הלאו ללקות עליו, א"כ מדאצטריך קרא לרבויי נשים ש"מ שלוקין על התמורה אף בלי מעשה, דאל"ה קרא ל"ל, ודוק:
באופן שנתיישבו בס"ד כל דברי הרמב"ם ע"פ סוגיית הגמרא, והדברים מוכרחים דס"ל להרמב"ם דמיקרי מעשה הא דבדיבורי' עביד מעשה, דאלת"ה תיקשי לן למה הוצרך לבקש טעם על מלקות התמורה משום דהוה לאו הנל"ע וכמו שהעיר הלח"מ כמש"ל באורך] הא מפי השמועה למדו שילקה בתמורה, אך אי ס"ל הכי ניחא שפיר, דהלימוד הוא לענין שותפין וציבור דלית בהו מעשה, ובדידהו הא לא הוי ניתק לעשה, וליחיד הוצרך לפרש הטעם שאין הלאו ניתק לעשה וכמו שנתבאר בס"ד, ולא מצאנו עדיין יסוד לדברי הה"מ: (ז) ורואה אני בעניי שדברינו אלו מוכרחי' בדעת הרמב"ם, עד שאני תמי' ע"ד הה"מ שביאר דלא ס"ל להרמב"ם להחשיב מעשה הא דבדיבורי' עביד מעשה, שהרי הרמב"ם פסק (בפ"א מה' איסורי מזבח ה' ב') שהמקדיש בע"מ למזבח לוקה, והרי אין בו מעשה, וע"כ הוא משום דבדיבורי' עביד מעשה, ועי' בלח"מ שם ודוק, וכן הוא מתבאר להדיא ברמב"ם פ"ד מה' תמורה ה' י"א ועבכ"מ שם מה שהביא בשם הר"י קורקוס, והוא ממש כיסוד הזה ודוק: (ח) עוד קשה לענ"ד בסברת הה"מ שכל לאו שיש בו מעשה גמור לוקין עליו אף בדיבור, שהרי הרמב"ם (פי"א מה' עכומ"ז ה' ח' ט' י') כתב מפורש בלאוין של מעונן וחובר חבר שאם עבר עליהם במעשה לוקה כגון שהניד אצבעו או הרכין ראשו עם דיבורו, אבל בדיבור לבד אינו לוקה עש"ה, והוא לכאורה מפורש דלא כסברת הה"מ, שהרי אף שישנם ללאוין הללו במעשה, מ"מ אם עבר עליהם בדיבור לא לקי, והנלפענ"ד בזה ע"פ סוגיא דסנהדרין (ס"ה.) דפריך אמאי לא הוי עקימת שפתי' דמגדף מעשה, ומשני שאני מגדף הואיל וישנו בלב, ועי' רש"י ותוס' שם, וביאור הענין בפשוטו שכבר כתב הרמב"ם שם (פ"ג ה' ו') כל המודה בע"ג אע"פ שלא עבדה ה"ז מחרף ומגדף, ולפ"ז הלאו הוא עובר אף במחשבה, לפיכך אין הדיבור מעשה, ולפ"ז במעונן וחובר חבר שביאר בהם הרמב"ם שהמחשב בלבו תועלתם ג"כ עובר הלאו הזה, לפיכך אין הדיבור בהם כמעשה, אם לא שיעשה מעשה גמור, משא"כ בחסימה ודכוותה שאינן בלב כלל, שפיר יש לקיים דעת הה"מ שעובר עליהם אף בדיבור, כיון שישנו ע"י מעשה [ועי' היטיב במה שהביא הפל"מ בפ"ד פה' מלוה ה"ו בשם ס' החינוך ודוק, כי עפ"ז יש להשוות קצת הדיעות]:
ט ובעיקר סברתו של הה"מ שלא רצה לפרש המלקות בחסמה בקול משום דבדיבורי' עשה מעשה, נלפענ"ד שהדין עמו, שאפשר לומר דלא שייך לומר דבדיבורי' אתעביד מעשה אלא בכה"ג דתמורה, שמתקדש ומתעלה ע"י הדיבור, ויש סמוכין לזה מדברי רש"י בתמורה שם ד': ד"ה מקדים תרומה לביכורים נמי בדבורי' עשה מעשה, שקורא עליו שם ומביאה לקדושת תרומה עכ"ל, הרי שדקדק שחשיב מעשה לפי שהביאה לקדושת תרומה, ולא פי' משום דנשתנה שתחילה היתה אסורה באכילה והשתא שריא התרומה לכהן ודוק, משא"כ בשאר שינוי ע"י הדיבור לא מקרי עביד מעשה ללקות ע"י הדיבור, ונלפענ"ד שיש להכריח כן מההיא דזבחים (כ"ט:) אמר ר' ינאי מנין למחשב בקדשים שהוא לוקה, ת"ל לא יחשב א"ל רב אשי לרב מרי לאו שאין בו מעשה הוא וכל לאו שאב"מ אין לוקין עליו, אמר לי' ר"י הוא דאמר לשאב"מ לוקין עליו עכ"ה, וכ"פ הרמב"ם (פי"ח מה' פסולי המוקדשין) ויש להקשו' ע"ז שהרי דעת התוס' (בב"מ דף מ"ג: ד"ה החושב ובש"ד) שמחשבת פיגול ופסולי הקדשים אינה במחשבה לבד כ"א בדיבור, א"כ אמאי אינו לוקה לכ"ע אף לדידן, במחשב בדבר המפגל או הפוסל את הקרבן, הא ע"י דיבורו נעשה מעשה שנפסל או נתפגל הקרבן, ואפילו לפי מה שנראה מדעת הרמב"ם דמחשבת הקדשים מועלת אף במחשבה לבד, מ"מ יקשה דהא ע"כ לא משכחת לה מלקות בהא אף לר"י, אם לא שאומר בשעת מעשה שכך היא דעתו, דאל"ה מנא ידעינן, אטו בתוונא דליבי' יתבו סהדי, וכיון דאיכא דבור אמאי לא ילקה עליו לכ"ע:
וסבור הייתי לומר לפי מה שביארנו לעיל דהיכא דאיכא המעשה גם בלב שוב לא מיחשב הדיבור כמעשה, וה"נ דכוותה, כיון שישנה למעשה המפגל בלב לפי שיטה זו של הרמב"ם, להכי לא מיחשב הדיבור כמעשה, ואע"ג דבדבורי' אתעביד מעשה, שוב ראיתי שזה אינו שהרי בתמורה (ד':) פרכינן אהא דמחייבינן בדיבור גבי תמורה משום דאתעביד מעשה ע"י, מקדים תרומה לבכורי' נמי לילקו משום דבדיבורו עשה מעשה, ומשני משום דהוי לאו הנל"ע, ואי איתא לסברתינו הנז', הלא כבר הכריחו התוס' (במנחות נ"ה. ד"ה במחשבה ובש"ד) דתרומ' ישנה במחשבה גרידתא, אף בלא דיבור, וא"כ אתי שפיר דלהכי לא לקי גבי תרומה לפי שישנה בלב, אע"כ דהיכא דבדיבור עושה מעשה חשיב מעשה גמור ללקות עליו אף בדבר שישנו בלב, ולפ"ז תיקשי לן גבי מחשב בקדשי' אמאי לא לקי עליו, וההכרח לומר כמש"ל, דלא מחשבינן בדיבורו עושה מעשה אלא במקום שמתקדש ומתעלה ע"י הדיבור, ולהכי לא לקי מחשב בקדשים, אע"פ שע"י דיבורו נפסל הקרבן, ומעתה נמי ליכא למימר הטעם בחסימה משום דנחסמה ע"י, דבפשוטו זה לא מקרי מעשה ודוק, וההכרח לומר כתירוץ השני של הה"מ דהיכא שישנו ללאו במעשה גמור לוקה עליו אפילו בדיבור, ויש לסברתו זו ידים מוכיחו' מלשונו הזהב של הרמב"ם בריש הלכות תמורה שכתב שלשה לאוין אלו [ר"ל נשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם] א"א שיהי' בהן מעשה כלל [ואף לפ"מ שביארנו בדעתו ז"ל דבתמורת היחיד מיחשב מעשה, כיון שנתקדשה, מ"מ בתמורת הציבור והשותפין לא ט"ל מעשה כלל, ועליהם באה השמועה להלקות כמש"ל] ולוקין עליהן, והוא מתפרש יפה ע"פ דעתו של הה"מ ז"ל, שאלו הי' אפשר בהן מעשה, הי' מן הדין להלקות עליהן אף בלא מעשה ודוק:
תבנא לדיננא שע"פ סברתו של הה"מ הלזו אם הי' עדים בדבר הי' נפסל, וכמש"ל, כיון שהי' אפשר לעשות ההקנטה ע"פ מעשה, וכבר נתבאר בהמשך דברינו ענין המעשה, שאם הניד בראשו או בידו בענין דבורו מיחשב מעשה, [כמ"ש הרמב"ם לענין מעונן וחובר חבר] ולפ"ז גם בדיבור לבד חשוב כמעשה:
י מעתה צריכין אנו לברר אם נאמנת אשתו עליו, או אם הוא נפסל או נאסר מכח השבועה הראשונה, והנה באמת בענין הנאמנות לבד יש לצדד להקל לענ"ד, דעיקר נאמנות הוא מכח הודאת בע"ד והרי הוא בעצמו אינו נאמן לפסול עצמו דאין אדם מע"ר, ואף שיש מקום לומר דהא ודאי אף במה שאין אדם מע"ר, מ"מ שויא אנפשי' חד"א העניני איסורים הנמשכים ממעשה ההוא, כאשר הארכתי בזה במ"א בס"ד שדבר פשוט שלדין משנה ראשונה האומרת טמאה אני לך, אפילו במזיד באשת ישראל אסורה, דשוי' אנפשי' חד"א, ובזה יועיל מי שהאמין עליו, ודבר פשוט הוא שהנפסל מכח עביר' למנוי ש"ץ, כמו שהאיסור לציבור למנותו, כן אסור הוא בעצמו לירד לפה"ת, שהרי גם הוא צריך לתפילת הציבור כמותם, ולפ"ז הי' מקור לדון בזה הרבה, מ"מ בשביל זה לבד הי' מקום לחפש צדדין להקל שהרי עיקרו של דבר זה שיפסל העובר עבירה להיות ש"ץ נראה דמדרבנן הוא, שהרי כל עצמה של תפילה דרבנן היא, וכ"ש בזמנינו שההמון בקיאין, [רק בר"ה יש גם אצלינו בחזרת הש"ץ מדין התלמוד שהוא מוציא לשמוע התקיעו' ע"ס ברכו'] אלא שבנ"ד אין אנו צריכין לזה, שהרי דבר פשוט הוא שאלו נשבע סתם שיהי' נידון כעובר על השבועה בלי שום תנאי, ודאי חלה עליו השבועה להאסר בכל מה שאסור בו העובר על השבועה, אף שידענו בו שלא עבר מאומה, מ"מ הא נשבע להיות דינו (פי' ענינו) כעובר, ומחויב לקיים שבועתו, ואם יעשה שום דבר מה שהעובר אסור בו הוא עובר על שבועת ביטוי [ובתנאי שיפרש שיהא נידון כעובר על השבועה על דרך שהוא נפסל, וכמו שביארנו לעיל בס"ד] וה"נ בנ"ד שתלה שבועתו בתנאי אם תשבע אשתו, עתה כיון שנשבעה אשתו וכבר ביארנו שלפי ענין דברי' הי' נפסל, מעכשיו חלה עליו ג"כ שבועתו, בין אם נשבעה אשתו באמת או בשקר, הרי הוא לא התנה אלא שתשבע לאמת דברי', ופשוט לפענ"ד שמעכשיו בעשותו אחת מהנה שהעובר אסור בהן, עובר על לאו ועשה של תורה, ולא יחל דברו:
יא אלא שיש לעיין בענין שבועה זו אם הש"ץ הוא מושכר לציבור ועדיין לא כלה המשך שלו אם תחול שבועה להפקיע שיעבודם, אלא שבזה יש לדקדק הרבה שאם היתה המשך של השכירות ליותר משלש שנים, יש לחוש שהשכירות בטילה מאלי', שהרי הרמ"א בחו"מ (סי' של"ג ס"ג) פסק שאסור להשכיר עצמו ליותר מג"ש בקבע, והוא איסור תורה לדעת זו כמבואר בדברי האחרונים, וממילא נלפענ"ד שאף בדיעבד השכירות בטילה, כדין כל מילתא דא"ר ל"ת דאי עביד לא מהני, והוא אף באיסורי עשה כמבואר בסוגיא דתמורה (ה'.). וראיתי להחו"י בתשו' (סי' ק"מ) שצידד שם דמינוי ש"ץ לא חשיב עבדות, ואם נשבע להיות אצלם יותר מג"ש חלה השבועה, [ולא אמרינן דהוה נשבע לבטל את המצוה] אלא דלא פסיקא לי' התם זה, והחמיר מכח ספק איסורא, וכאן הוא ספק איסורא להיפך שאם השכירות בטילה חלה השבועה לכ"ע:
יב אך באמת אין אנו צריכין לכ"ז בנ"ד שהרי ודאי השכיר עצמו להתפלל בעתים ושבתות ידועים, ומכח שבועה זו נאסר לירד לפני התיבה אף בחול, ומגו דחיילא השבועה לאסור אותן הזמנים חיילא בכולל אף על מה שהוא משועבד, כדקי"ל שבועה שלא אוכל מצה סתם אסור לאכול מצה בליל פסח (יו"ד סי' רל"ז ובש"מ בש"ע) והוא מהירושלמי, [ופשיטא שהנשבע שלא לירד לפני התיבה השבועה חלה, ולא אמרינן דהוה נשבע לבטל את המצוה, דלאו עלי' רמיא, וגם עיקרה דרבנן ופשוט] הן אמת שהש"ך בח"מ סי' ע"ג ס"ה יצא לדון בזה בדבר החדש, בדין ראובן נשבע שלא למכור משלו לפרוע שום חוב שאם חוב שמעון קדמה לשבועה לא חלה השבוע, והוקש' למרן הש"ך ז"ל אמאי לא חלה השבועה על חוב זה בכולל דשאר חובות כמו גבי מצה והגאון ח"צ בהגהותיו שם תמה עליו שהרי אין כאן כולל דברים המותרים עם דברים האסורים אלא דברים האסורים לבד איתנהו, דמה לי חוב שמעון או חובות שחייב לאחרים, לכולם חייב לשלם, והנלפענ"ד ליישב תמיהתו, דבאמת על איסורין דרבנן שבועה חלה עליהם אף בלא כולל, ובירושלמי ר"פ המדיר פריך תמן תנינן המדיר את אשתו מתשמיש המיטה וכא אתמר הכון, ומשני תמן במדירה מגופו ברם הכא במדירה מנכסיו, ופריך ויש אדם נודר שלא לפרוע את חובו ומשני כמ"ד אין מזונות האשה דבר תורה, הרי מבואר דעל חוב דרבנן חלה שבועה אף בלא כולל, כיון שהוא בשוא"ת ע' מל"מ פ"ד מה' מלוה] ולפ"ז אם יש עליו חובות שנתחייב מדיני דגרמי וכמו שהכריח הש"ך בסי' שפ"ו דכולהו דרבנן נינהו וכדומה, חלה שבועה עלייהו ובכולל דידהו חלה גם על חוב שמעון ודוק] ומכח קושיא זו דן הש"ך דגבי מצה מיירי שנשבע קודם שהגיע זמנה שלא חל עליו החיוב עדיין, משא"כ בזה שכבר חל עליו החוב לא חיילא שבועה עליו אפילו בכולל, ולדברי הש"ך גם בנ"ד שקדמה השכירות לא חלה השבועה אף בכולל, אלא שבאמת כל האחרונים חלקו על הש"ך בזה, ולא הסכימו עמו [ואף שבקצה"ח צידד לקיים דבריו ע"פ שיטות קצת פוסקים, מ"מ לפי דבריו בלא פי' החוב בפירוש, השבועה חלה בכולל לכ"ע, וכאן השבועה היתה בסתם ודוק וע"ש] ולא אמנע גם אני בעניי לדבר בזה בס"ד:
יג ובאמת לכאורה יש ראי' ברורה להש"ך מסוגיא דנזיר דדרשינן (ד'.)
מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר אתיא נזירות וחלה על שבועה, ואם איתא דכל שבועה חיילא בכולל על דבר מצוה אף שחל חיוב המצוה קודם, ל"ל קרא לנזיר הא בכולהו שבועות כן הוא, דחיילא בכולל על יין רשות ושל מצוה, שהרי פשוט דבשבועה זו שאשתה אינו חייב לשתות בלי הפסק, ועכ"פ יש שיעור לדבר, וחלה הנזירו' על שתיית רשות ושל מצוה, ואע"ג דהתם אליבא דר"ש קיימינן ואיהו ל"ל כולל, מ"מ הא מסקינן התם דרבנן נמי מצרכו קרא להכי עש"ה] אע"כ דבקדם חיוב המצוה לשבועה לא חלה גבי שאר שבועות אף בכולל, ולהכי אתא קרא דגבי נזירות חיילא. וראיתי להתוס' בשבועות (כ"ה.) שכתבו, וז"ל בפ"ב דנדרים נ"ל [דנדרים חלים ע"ד מצוה] מדכתיב לה', ובריש נזיר דרשינן מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, ותימה תרי קראי ל"ל, הא איתקוש נדרים לנזירות, וי"ל צריכי דנזירות אוסר כל יין עליו, הלכך חייל איין מצוה כיין הרשות, אבל נדרים שאינו אוסר עליו אלא המצוה כגון סוכה כו' אימא דלא חייל, ואי כתיב נדרים ה"א לפי שאוסר המצוה עליו, אבל בנזיר שאוסר עצמו על היין [ר"ל דנזירות דמיא לשבועה שהיא חלה עליו] לא חייל, דנדרים גופייהו עצמו על הסוכה לא חייל עכ"ל, ומבואר מדבריהם דנחתו לזה דגבי נזירות יש כולל, והלא רבותינו בעלי התוס' בעצמם הביאו הירושלמי (שם כ"ד.) להלכה ומ"מ הוצרכו לקרא בזה, וע"כ דס"ל כשיטת הש"ך דבקדם חיוב המצוה לא חייל בכולל, ולהכי איצטריך קרא בנזיר וכמו שסיימו בדבריהם דנדרים גופייהו עצמו על הסוכה לא חייל, ור"ל ע"כ אפי' ע"י כולל כגוונא דנזיר דכולל יין מצוה עם יין הרשות, והיינו ע"כ מטעם דאתחיל חיוב מצוה קודם שנדר, ומטעמא דהש"ך וכדכתיבנא, וכן הוא מתבאר מדברי התוס' בנזיר (ס"ב: ד"ה יצא) שכתבו שם דבנזירות מרבינן טפי שיחול על מה שאין הרשות בידו מבנדרים ושבועות [ומ"מ דבריהם שם צריכים ביאור שהזכירו שם גם נדרים והוא מוכרח ע"פ הסוגיא דשם דלא חייל נדרא על מה שאין הרשות בידו, והלא נדרים ודאי חלים ע"ד מצוה, אע"פ שאין הרשות בידו, ולפנינו בס"ד כדבר בסוגיא הנז'] משום דדרשינן גבי נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות, אלמא הנזירות חל על דבר שאין הרשות בידו, מבואר מזה דבכה"ג גבי שבועו' לא חיילא, אע"ג דהוי כולל בשבועו' כדלעיל, והיינו ע"כ משום קדימת חיוב המצוה, וכמו שנתבאר:
יד איברא שבעיקר תמיהותם זו של רבותינו בעלי התוס', למאי איצטריך קרא גבי נזיר לאסור יין מצוה ת"ל מדאיתקוש לנדרים, יש לתמוה הרבה, שהרי בפרק שלשה מינין (מ"ד.) אמרינן ויין יותר מכללו כגון גבי יין מצוה שנשבע עליו לשתותו] ק"ו מטומאה מה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה לענין מת מצוה] יין שאינו סותר אינו דין שיותר מכללו, ת"ל מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות, הרי מבואר דאיצטריך משום הכי קרא גבי נזיר לאסור גם יין מצוה, כי היכי דלא נילף ק"ו מטומאה למשריי', והוה מפקינן לי' מהיקשא דנדרים, והרי רבותינו בעלי התוס' בעצמם הכריחו בכ"מ דק"ו מבטל היקשא, היכא דאיצטריך היקשא למילי אוחרא, וכבר האריך בזה בספר באר יעקב בכלליו כלל א' עש"ה, וא"כ מאי קשיא להו למה לי' קרא בנזיר, ולא עוד אלא שלפענ"ד לא שייך כאן לומר בשום פנים שההיקש יבטל הק"ו, שאלו היינו דנין להתיר יין מצוה מק"ו, מאיסור אחר שאינו גבי נזיר, שפיר הי' מקום לומר דאתא היקישא דנזירות לנדרים ומפיק מהאי ק"ו, אבל כיון שאנו דנין הק"ו מטומאה דגבי נזיר גופי', והרי הנזיר בכלל איסורי' [ביין וטומאה ותגלחת] הוקש לנדרים, ומ"מ הותר מכללו במקו' מצוה גבי טומאה בפירוש, ואפיק מהיקישא דנדרים, ומינה נדון נמי ק"ו לענין יין שיותר מכללו, ולהכי אתא קרא לאפוקי מהאי ק"ו, ומאי קשיא להו לרבותינו למאי איצטריך קרא:
טו וראיתי להמרדכי (פ"ב דשבועות סי' תשנ"ו) שכתב ירושלמי שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח, פי' הואיל ואסר עליו מצה בכל פעם, דמגו דחיילה שבועה על מצה של רשות חלה נמי אמצה דמצוה, כדאמרינן גבי נזיר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות עכ"ל: המתבאר מדבריו אלו דס"ל ז"ל ג"כ דגבי נזיר מיחשב כולל [דלא כרבותינו האחרונים שכתבו קצת סברות דלא חשיב כולל גבי נזיר לפי שתחלתו מצוה עכ"פ עיין בס' או"ת בח"מ שם, והרי המרדכי לא כתב כן] אלא שהוא ז"ל באמת משוה שבועות לנזירות מהאי קרא דיליף, ובאמת הדברים מתמיהין לכאורה, דאם הסברא נותנת דחיילא שבועה בכולל, מידי דהוה אכל איסור כולל, למה הוצרך ללמדה מנזירות [אף אי נימא דבנזיר גופי' איצטריך לי' קרא דלא נדון ק"ו להתירו, מטומאה שהותרה מכללה וכמש"ל] ואם אין הסברא פשוטה בזה, א"כ אימא דבנזירות דגלי רחמנא גלי ומנ"ל למילף בהו בשבועות, וכמו שהוא דעת התוס' באמת דלא ילפינן שבועות מנזיר, וכמש"ל:
והנלפענ"ד שדבר גדול דיבר המרדכי ז"ל כי באמת מה שדרשו לאסור יין מצוה כיין הרשות יש לו פנים אחרים בהלכה כאשר נבאר בס"ד:
ונקדים סוגיא דנזיר (מ"ח.) ר' ישמעאל אומר על נפש מת לא יבא בנפשות המטמאות בביאה הכתוב מדבר, לאביו ולאמו אינו מטמא כו' עד שלא יאמר יש לי בדין נאמרו כללות בכה"ג ונאמרו כללות בנזיר כו', או כלך לדרך זו נאמרו כללות בכהן הדיוט ונאמרו כללות בנזיר מה כללות האמורות בכהן הדיוט מטמא לאביו אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו ת"ל לאביו שאינו מטמא לאביו [דמכללא דעל נפש מת לא הוה ידעינן קרובים, דס"ד למילפינהו להיתרא מכ"ה] ר' עקיבא אומר נפשות אלו הרחוקין מת אלו הקרובין לאביו כו' עכ"ה, ולא נתברר בסוגיא בהא דאצטריך לר"ע קרא לקרובים [ולא נפקי מכללא דעל נפש] אם הוא מסברא, או דאלימודא דר"י סמך [דס"ד למילפינהו להיתרא מכ"ה] אלא שקיצר במאמר, עוד אני בעניי תמה בזה, דלר"א דס"ל (שם מ"ז.) דקדושת נזיר חמורה מקדושת כהן ולפיכך הוא דן בכהן ונזיר שמצאו מת מצוה יטמא הכהן ואל יטמא נזיר, א"כ למאי איצטריך קרא למיסר טומאת קרובים גבי נזיר, דהיכי ס"ד לאפוקינהו מכללא ולמילפינהו מכ"ה, הא אין דנין חמור מקל להקל עליו [ודוחק לומר דר"א יסבור כתרווייהו דמנפשות לחוד לא אתי אפילו רחוקים ואיצטריך מת להכי, ויסבור כר"ע דכה"ג ונזיר בעי קרא, דלא הוה שתיק הש"ס מלמימר הכי] והנלפענ"ד דבאמת לר"ע בלאו ילפותא דכ"ה הוה ס"ד למשרי טומאת קרובים בנזיר, דאיהו לטעמי' דס"ל (סוטה ג'.) דטומאת קרובים מצוה היא, וה"א דלא אסרה תורה בנזיר אלא טומאת הרשות, אבל טומאת מצוה שרי [ועיין היטיב ברש"י ברכות (כ'. ד"ה שב וא"ת) ודוק] להכי איצטריך קרא שאף טומאת מצוה אסורה, ולהכי לא אדכר ר"ע כלל ילפותא דכ"ה, ובהכי ניחא נמי לר"א דיסבור ג"כ כר"ע:
והעולה לנו מתוך הסוגיא דאיצטריך קרא בנזיר דלא נימא שלא נאסרו עליו דברים של מצוה, ואין ענין כלל לומר דבלאו קרא ידעינן דחייל בכולל, דבאמת אלו היתה הקבלה שלו בפירוש על דברים של מצוה עם דברים של רשות, ודאי חיילא כבכל דוכתא, אלא שעכשיו אנו דנין על עיקר האיסור, אם אסרה התורה עליו דברים של מצוה כלל, ודוק היטיב, ומעכשיו הדברים מתפרשים יפה גם בהא דהוצרך הכתוב לאסור יין מצוה כיין הרשות, הוא ג"כ מה"ט, דה"א שאין זה בכלל איסורי הנזיר וכמו שנתבאר בס"ד: (טז) ואחרי שעלה זה בידינו אומר אני שיש לנו לדון אלו הי' באמת מתקיים דינו של הש"ך, שבכל שבועות אם כלל המצוה והרשות קודם שחל חיוב המצוה חלה השבועה, ואם קדם חיוב המצוה לשבועה לא חלה אף בכולל, א"כ השתא נמי נימא שלא הוציאה התורה תורת הנזיר מכלל שאר השבועות שחלים בכולל, והא דרבי רחמנא לאסור בנזיר יין מצוה [וכן טומאת קרובים] הוא בגוונא שלא חל עדיין חיוב המצוה, כגון שנשבע היום לשתות יין למחר, וקבל עליו נזירות מהיום [דזה מקרי שפיר לא חלה המצוה כיון שאם ישתה היום לא נפטר משבועתו עיין היטיב בש"ך שם שכ' דגבי פרעון מחשב חל המצוה אף קודם זמן פרעון משום דכיון שפרע אפי' קודם הזמן כבר נפטר ע"ש ודוק] וכן בכל דבר שאדם משועבד לחבירו, אפי' מחובתו לעשות ענינו למחר, מ"מ מקרי חל שיעבודו מעכשיו, דאי מפייס לחברי' בדמי וכה"ג, מיפטר מעכשיו, משא"כ בשבועה שהיא לשמים, וזמנה למחר, לא שייך שיעבוד מהיום ודוק, ובכה"ג מ"ל איסור גם בטומאת קרובים, שמתו אחר שחלה עליו הנזירות, אבל באומר שבועה שאשתה מיד [או בקרובים שמתו קודם שנזר] שחלה עליו כבר המצוה ואח"כ נזר, אימא שדינו כשאר השבועות שאינם חלים עד"מ בכה"ג, לדעת הש"ך, [וכבר ביארנו דמעיקר קרא אין ראי' דקרא אתא לאורוי דנאסרין עליו דברים ש"מ] וא"כ מנ"ל לרבא למימר דבשבועה שאשתה שהחיוב מתחיל מיד, חלה הנזירות שאח"כ להאסר ביין שנשבע עליו, אע"כ, דבאמת מדין כולל חיילא בכה"ג אף בשאר השבועות אע"פ שקדם חיוב המצוה, ולר"ש כמי דלית לי' כולל כלל ג"כ מתפרש יפה דהא לדידי' אף בנשבע קודם שחלה המצוה לא אמרינן כולל כלל, וא"כ אין חלוק בין המצוה קדמה או הקבלה. וכיון דגלי קרא לאסור יין של מצוה ג"כ אין חלוק ודוק] וכיון דגלי רחמנא שיין של מצוה נאסר בנזיר, ממילא דינו כשאר שבועות שחלה על המצוה בכולל בכל גוונא, וזהו דעת המרדכי לענ"ד, שרצה לשלול דעת הש"ך, והביא ראי' מדאמרינן גבי נזיר שבנשבע שאשתה חיילא נזירות אף שקדמה המצוה חלה הנזירות בכולל, ובאמת ע"כ ה"ה בשבועה וכמש"נת ודוק היטיב:
עכ"פ הרי המרדכי חולק בהדיא על דינו של הש"ך, שהרי הוא מדמה שבועה לנזירות, ובנזירות הא מוקמינן בשאמר שבועה שאשתה דחלה מהשתא המצוה, [חיוב שתיתו] ואח"כ אמר הריני נזיר, וחל הנזירות אף אחר שכבר חלה המצוה, וכבר ביארנו בס"ד שגם עיקרה של השמועה מוכחת כן, וכל האחרונים נ"נ דחו דעת הש"ך, באופן שהדבר ברור לפענ"ד שהשבועה חלה אע"פ שהוא משועבד לציבור:
יז עוד עלה בדעתי הקלושה לקיים דינו של הש"ך ז"ל מטעם אחר שלכאורה יש לי לדון דאע"ג דשבועה חלה עד"מ בכולל, מ"מ להפקיע חיובו של אחרים לא מהני אף בכולל, ולכאורה מוכחת כן סוגיא דנזיר דתנן חומר בעבדים מבנשים כו' ת"ר למה רבו כופו לנזירות אבל לא לנדרים ולא לשבועות ולערכין, ופרכינן מ"ש גבי נזיר דאמר רחמנא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנוי' לו יצא עבד שאין נפשו קנוי' לו, א"ה אפילו גבי נדרים נמי, אמר רב ששת הב"ע כגון שהי' אשכול של ענבים מונח לפניו, גבי נדרים דכי מיתסר בהאי לא מיתסר באחריני לא מצי כפי לי', גבי נזירות דכי מיתסר בהאי מיתסר באחריני מצי כפי לי' כו', ולכאורה הא אדרבה גבי נזירות מגו דחייל אאינך שאינם נצרכים לו לבריותא דגופי', ממילא חייל בכולל אף על הנצרך לו, אע"פ שהוא הרעה לגבי האדון, ואמאי לא חיילא באמת גבי נזירות, וכי תימא שאני הכא דגלי קרא לאסור איסר על נפשו במי שנפשו קנוי לו, וממעטינן מיני' הרעה במה שנפשו קנוי' לאחרים, אפילו ע"י כולל, דא"כ תקשי במסקנא דמסיק אביי דהכי פירושא דברייתא למה רבו צריך לכפותו לנזירות, וא"צ לכפותו לנדרים וא"צ לכפותו לשבועה, מ"ט דא"ק להרע ולהטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא להרע לאחרי' שאין הרשות בידו, ופירשו התוס' דהאי לאסור איסר על נפשו אע"ג דגבי שבועה כתיב, מ"מ כיון דכבר אימעיט גבי שבועות הרעת אחרים מלהרע או להטיב, מוקמינן לאסור איסר על נפשו באם אינו ענין לנזירות, והנה מבואר הוא בנדרים (ט"ז:) ובשבועות (כ"ז.) דהא דשבועות אינם חלים על דבר מצוה נפקא לן מהאי דרשא להרע או להטיב מה הטבה רשות אף הרעה רשות יצא נשבע לבטל את המצוה שאין הרשות בידו, ומ"מ קי"ל דבכולל דברים המותרים עם דבר מצוה חיילא בכולל, וממילא בהרעת אחרים דממעטינן מהאי קרא ג"כ בעי למיחל בכולל [כאשר כן הוא לפי האמת] וא"כ אצטריך לאסור איסר על נפשו לשבועה גופה, למעוטי דלא חלה שבועה על העבד אפי' בכולל, ומנ"ל למעקרי' משבועות ולאוקמי בנזירות [ובאמת גבי נדרים נמי אם נדר בדברים שאין בהן עינוי נפש חל האיסור עליו כמש"פ הרמב"ם (פ"ב מה' נזירות הי"ח) ושפיר משכחת לה כולל] ומוכח מהכא לכאורה דגבי הרעת אחרים אף בכולל לא חייל מסברא, ולהכי מוקמינן לאסור איסר על נפשו באא"ע לנזירות, ושפיר קם דינו של הש"ך, ולא מטעמי' [והעירני אחי הרב הגדול מו"ה יהושע נר"ו דבתשו' הר"ן (סי' ע"ד) כתב בפשיטות דבמה שהאדם משועבד לאחר לא מהני שבועה אף בכולל להפקיע זכותו ותמוה שלא הביאו זה הפו'] (יח) שוב ראיתי שהרמב"ם באמת אינו מפרש הסוגיא כפי' התוס', וס"ל דבאמת לאסור איסר ע"נ אשבועה קאי, שכתב (פי"ב מה' שבועות ה' ו') עבד שנשבע אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע לפי שאין גופו קנוי לו כדי שתחול עליו שבועתו, ונאמר בשבועה לאסור איסר ע"נ במי שנפשו קנוי' לו יצא עבד שהוא ברשות אחרים ונמצא זה כמו שנשבע ע"נ אחר, והרי זה מבואר דאדרבה מהאי טעמא גופי' ע"כ איצטריך קרא גבי', דאל"ה הוי השבועה קיימת, אלא שזכות האדון הי' עומד כנגדה, וממילא ע"י כולל הוה חיילא, ולדידי' ע"כ מתפרשת הסוגיא כפשטה, דנזירות ילפינן משבועות דכתיב בהו ע"נ, בהיקשא, ואהני ריבויא דואמרת להם לרבות עבדים גבי נזירות שצריך האדון לכפותו, והא דמייתי הש"ס קרא דלהרע או להטיב, היינו דכיון דבשבועה כתיב מיעוטא יתירא לפטורא, ובנזירות אתרבי לאיסורא, להכי מוקמינן כפי' בנזירות ולא בנדרים ושבועה, אע"ג דאיתקשו נדרים לנזירות ודוק:
יט ויש להביא ראי' להיפוך שאין חלוק בין הרעת אחרי' לביטול מצוה דבשבועות (כ"ז.) דייק הש"ס דע"כ הרעה והטבה בדבר הרשות כתיבי מדאצטריך או לרבות הטבת אחרים ש"מ בדבר הרשות כתיבי, דאי ס"ד בדבר מצוה כתיבי השתא הרעת אחרים אתרבאי הטבת אחרים מבעי, [ופרש"י הרעת אחרים אתרבאי דהוה ביטול מצוה אי הוה אמרינן דקראי בדבר מצוה נמי כתיבי] ואי איתא שיש שום סברא להחמיר בהרעת אחרים מבביטול מצוה מאי מייתי, דילמא הרעת אחרים הוא דממעטינן, ולהכי איצטריך או לרבות הטבת אחרים, ומ"מ ביטול מצוה לא ממעטינן, אע"כ דהרעת אחרים וביטול מצוה שוין הן, וכן יש להכריח מסוף הסוגיא שם דר"ע אית לי' מיעוטא ומסברא מוקי לי' למעט דבר מצוה, דאלת"ה מאי קא ממעט, ואי איתא דהרעת אחרים חמירא, נוקי מיעוטא להרעת אחרים [ועי' הטיב בתוס' שם ד"ה אלא ע"כ שאין סברא וחומרא בהרעת אחרים מבביטול מצוה, וכיון דקי"ל דחיילא שבועה בכולל בביטול מצוה ה"ה במה שיש חוב לאחר בשוא"ת ודוק, ועיין מ"ש בעה"י לקמן בתשובה ראשונה לחלק אה"ע בהפקעת שיעבוד אחרים ע"י כולל, ומחלוקת הפו' ז"ל:
ב ואשר העיר עוד הוד כתר"ה שיש מפקפקים בלשון המבואר [בשבועה הראשונה] יהי' נדון כעובר כו' ויד אשתו יהי' נגדו על העליונה בכל טענותי', ורוצים לדרוש השבועה לסיפי' רק ע"ד שבממון כי כלל בידינו יד בעהש"ט על התחתונה, [וכתר"ה דחה זה לפי שבאמת אין להם ולא הי' להם שום סכסוך וטענה בדבר שבממון] לכאור' אין מקום כלל להתיר בספק, שהרי ספק איסורא לחומרא ואף שיש מקום לדון להקל מדברי הרא"ש בפירושו לנדרים (י"ח:) דתנן התם סתם נדרים להחמיר [ובסוגיא שם רמינן עלה מהא דתנן ספק נזירות להקל, ועיין בתשו' מוהרי"ט ח"א סי' כ"א ודוק] ופירושן להקל, ופי' שם הרא"ש כלומר אף ע"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושן, אם סתם אזלינן לחומרא, דסתם הנודר דעתו לאסור מדלא שתק, [וביארתי בזה במ"א בס"ד דאע"ג דאנן לא קי"ל כר"מ ערכין (ה'.) במעריך פחות מבן חודש דס"ל לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגמר ואמר לשם דמים, אלא קי"ל כרבנן דהתם שאין בדבריו כלום, מ"מ היינו דוקא במקום שאין לשונו סובל כלל דבר המתקיים, אבל כשיש לפרש לשונו לדבר המקיים דבורו, גם לדידן ס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה [ודוגמת סברא זו בח"מ סי' ר"כ ס"ח בהג"ה, דאמרינן לענין מכר צמד ובקר, דאם רוב בני אדם קורין לצמד בקר אמרינן הדמים מודיעים, אע"ג דבלא קרו לצמד בקר אין הדמים ראי', מ"ט כשהדמים מסייעים למה דקרו רובא דאינשי אזלינן בתר דמים, עש"ה ודוק, דבאמת בשאר מו"מ קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב, הכי נמי אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה, במקום שמתקיים הפירוש בלשון שאמר, והבאתי ראי' לזה מדברי הרשב"ם בב"ב (קל"ג: ד"ה ואם לאו) בכותב כל נכסיו לאחר, דאם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, ואם לאו נוטלן משום מתנה, דכיון דאינו ראוי לירש בעל כרחך נכסי נתונים לפלוני קאמר, דאין אדם מוציא דברים בטלים מפיו ולמתנה איכוין ולא לירושה עכ"ל, ולכאורה הא לא קי"ל כר"מ דערכין שזכרנו, ואמרינן אדם מוציא דבריו לבטלה, אע"כ דיש חלוק דהתם אין הפירוש של דמים ככלל בלשון ערך שהוציא מפיו, אמרינן אדם מוציא דבריו לבטלה, אבל כאן שאפשר לפרש לשונו בענין שלא יהא לבטלה, ודאי מפרשינן לי' הכי, שלא יהיו דבריו בטלים עש"ה ואכמ"ל] ולפ"ז יש מקום לטעון דבמקום ששבועתו מתקיימת עכ"פ כבנ"ד, אזלינן להקל כיון שלא יהיו דבריו לבטלה, אבל הא ליתא שהרא"ש בא לפרש דהתם לאו מספק אסרינן לי' ומשוינן לי' ספק איסורא, אלא אנו דנין בהן להחמיר ומשוינן לי' כודאי, וע"ז נתן הרא"ש הטעם דאמדינן דעתי' דלאיסורא איכוין מדלא שתק, אבל דבר פשוט וברור הוא דספק בשבועה ספק איסורא הוא ולחומרא, אלא שאני מפרש כוונת המפקפקים שיהא הוא נאמן לומר כך הי' בלבי [ואין זה ענין ליד בעהש"ט על התחתונה שהזכיר הוד כתר"ה בדבריהם]:
כא אך לפענ"ד הקלושה אין כאן צד ספק כלל, שכל שהזכיר שני דברי' כבנ"ד באו המחלק או מחבר, לעולם הדיבור הראשון מתפרש בפני עצמו, והוא פועל עומד, ואינו נגרר אחרי האחרון כלל, ואלו היתה לשון שבועתו בהיפוך יד אשתו כו' ויהי' נידון כו' בזה הי' מקום להסתפק, ודבר זה מתבאר יפה לענ"ד מההיא דביצה (ך'.) ההוא גברא דאמר להו הבו לי' ד' מאה זוזי לפלניא ולנסוב ברתי' אר"פ ד' מאה זוזי שקיל, ברתי' אי בעי נסיב, אי בעי לא נסיב, וטעמא דאמר הבו לי' ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו לי', אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל, ופירשה הרי"ף ז"ל (בפ' מי שמת) דברישא הוה כשני מתנות, ולא שדינן לישנא דהבו לי' בתר ולנסיב, אלא מפרשינן דתרי מילי נינהו [אף שדבר פשוט הוא דבמקום שיש הוכחה לזה מפרשינן אדבתרי' כגון אי אמר הבו לי' ויעביד לי מלתא פלניא, שהיינו מפרשים הנתינה בעד הפעולה, והוא לשון הש"ס בכ"מ טול דינר והעבירני (ועי' נדרים מ"ח. ובר"נ שם) מ"מ כל שאין הוכחה, מעמידין הדבור הראשון בפ"ע ודוק] ובסיפא תפסינן מילתא קמייתא לעיקר, ולפ"ז בנ"ד נמי הדבר ברור שהלשון הראשון מתפרש לשבועה בפ"ע ודוק, באופן שלדעתי הקלושה לא מצאתי לו שום היתר להש"ץ, ואיסורא רביע עלי' בכל תפילה להוציא את הציבור, או שארי פעולות שהעובר אסור בהן, [ומ"מ אם יודע עדות לחבירו מחויב להעיד, כי ע"ז אין השבועה חלה, אף שיש כולל שארי דברים, כיון שאין הפעולות שוות עי' בתשובת ריב"ש סי' קנ"ט] ואני חוכך עוד לומר שאולי גם על הציבור יש איסור תורה (זולת איסור לפ"ע] לפי שלשון שבועתו יהי' נדון כעובר, הוא כולל לפענ"ד את עצמו וגם את אחרים, ואלו נשבע בפירוש שלא יצאו הציבור בתפלתו האיסור חלה עליהם לדעת הרמב"ם, הובא בש"ע (סי' רל"ו ס"ג) [ועי' במל"מ שהביא ראי' לדעת הרמב"ם, וגם אני בעניי פלפלתי בזה הרבה במ"א בס"ד, ודבריו ז"ל אינם צריכים חזוק] כיון שהוא דבר שברשותו, ואולי גם לשון שבועתו זו כך היא מתפרשת, שהיא כוללת עצמו וזולתו ועיין בש"ך וט"ז שם ודוק:
והדברים מבוארים לענ"ד שאין היתר לשבועתו אם לא מדעת אשתו ודודה כמו שנרא' מענין השבועה שע"ד הפשר נעשה הכל, ועיין ש"ך סי' רכ"ח ס"ק ס"ז:
כל זה עלה לדון בדעתי הקלושה והנמוכה ואני אומר דברי אלו להלכה ולא למעשה, וגדולי קהלתם המו"צ יצ"ו להם משפט הבחירה לרחק ולקרב ככל העולה על רוחם בדעת תורה ודעת נוטה, להעמיד האמת על כנו והתר אגודת מוטה:
נפשי מרה לה על כל עניני הש"ץ הללו ומסיבותיו, כי אני הכרתיו מימי עלומיו, היה איש נלבב ונצמד ליראי ה', חשבתי למשפט כייף בגדלו ויעטה תהלה בקרב ישראל, ומה עלתה בו עתה, ובאמת האנשים האלו אשר חננם הי"ת כחות מאושרים בתולדה אשר לא עמלו בם, כמה הי' ראוי להם להיות שלימים עם ה' ותורתו, וללכת באורחות יושר, להרבות כבוד שמים, ולהגדיל תפארת אומתינו גם בעיני עם ומדינה אשר אנחנו בתוכם, לא כן בהיותם הולכי' אחרי שרירות לבם, יעוררו מדנים בקרב עדת ה' וחלק לבם, וזולתינו כהתל באנוש יהתלו, ונמצא ש"ש מתחלל והי"ת יסיר מכשול מקרב עמו דברי ידידו ש"ב דו"ש ודבק באהבתו העלוב יחיאל העליר בא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופק"ק הנ"ל. סימן מב וואלקאוויסק לרב מפורסם נ"י:
מכתבו הגיעני בזו השעה ביד הציר מוכ"ז והוא נחוץ לשוב לדרכו קודם אור היום, ע"כ אבא בקצרה:
א נידון שאלתו בשבועה שנשבעו מוכרי יי"ש בקהלתו למכור במקח ידוע ביוקר בשוה, ועתה הם מתחרטים כי בסביבותם המקח בזול ובשביל זה פרנסתם מתמעטת, וכולם מתחרטים ורוצים להתיר שבועתם, רק א' מעכב, גם עוד א' אינו בביתו, והנה לא העתיק מעכ"ת לשון השבועה, ובפתח דבריו לא נזכר שכ"א נשבע ע"ד חבירו, רק במכתבו הוא נושא ונותן בזה, והדין עמו כי שבועה זו היא נעשית רק לחבירו, שהרי כ"א לעצמו אינו צריך חזוק למכור ביוקר, רק מחמת שחבירו ירא שמא יוזיל הוא ובשביל זה גם חבירו מוכרח להוזיל, ע"כ הוא נשבע לחבירו שלא יוזיל, וא"כ השבוע' לחבירו ממש הוא, וא"צ לפרוט בה שנשבע ע"ד חבירו, וכן הוא משמעות כל הפו' (ביו"ד סי' רכ"ח ס"ך עי' ש"ך וט"ז) גם הדבר מבואר שזה נחשב קבלת טובה מחבירו שיוקיר המקח וירויח גם הוא, גם שבועת חבירו ע"ז נחשב לו טובה בלי ספק כמ"ש הש"ך (שם ס"ק נ"ה):
ב אמנם מה שיש לדון לכאורה במה שנתחדש עתה שבשבועה זו נגרעה פרנסתן, יש מקום לאמר כיון דחלה השבוע' אם באנו לדון על קביעות המקח שרשאים בעלי אומנות לתקן שערים קבועים [כפי פרטי הדינים בזה] ואם אירע להם ששער הגבוה מגרע פרנסתם, וודאי הי' הרוב יכולים לכוף המיעוט לשנות קביעות השער, כיון שזה גירעון להם, ואלו אתו קמן לדינא היינו דנים שאין המיעוט יכולים לעכב ע"י, וא"כ בנ"ד נמי כיון שמצד הדין אין היחיד יכול לעכב, יש לאמר לכאורה דגם עתה שנשבעו כולם, אין כח למיעוט לעכב את המרובים מלשאל על שבועתם [וכיון שיתירו קצתם שבועתם ממילא הותרו גם הם אף שאין להם פתח או חרטה על שבועתם, שהרי ענינם תלוי בחבריהם כמבואר, שא"א לאמ' שחבירו ימכור בזול והוא ביוקר, וממילא מתבטלת גם שבועתם עי' ביו"ד ס"ס רל"ו ודוק] כיון שאין יכולים לעכב עליהם מן הדין והי' מקום ליסוד זה מתשו' מהרי"ו הובא ברמ"א ביו"ד שם, באיש ואשה שנשבעו לישא זא"ז שאם האשה אומרת מאיס עלי מתירין לה בלא דעתו, וטעמו שהרי כמה פוס' ס"ל דבמאיס עלי אפי' נשואה כופין אותו להוציאה, ובכה"ג שעדיין לא נשאה כ"ע מודים, הרי מבואר שכל שהנודר פטור מן הדבר מצד הדין, שוב אינו צריך דעת חבירו בהתרתו, אלא שבאמת דבר זה לא ניתן להאמר, שהרי כל דיני שבועות ונדרים שע"ד חבירו שאין נתרים בלא דעתו, כך ענינם שאין על הנודר או על הנשבע חיוב מצד הדין לעשות הדבר, רק מכח שבועתו, והלא בנדרים (ס"ה.) למדו מיתרו שהשביע למשה כו', ואטו היה משה משועבד להיו' עמו זולת שבועתו, אלא ודאי שכל שנשבע לחבירו לתועלתו אין לו היתר בלא דעתו, וא"כ לכאורה דברי מהרי"ו תמוהים מה בכך שכל אשה שאומרת מאיס עלי כופין אותו להוציא, מ"מ כאן אגידא בי' מכח שבועתה, ואין לומר דהכי קאמר דכמו דכופין אותו להוציא ה"נ כייפינן לי' ליתן לה רשות לשאול על שבועתה, ובזה שאני הכא משאר מיני שבועו' שאין לנו כפי' על מי שנשבעו לו, דאדרבא הא בעלמא אין לנו צורך לשום כפי' בלא השבועה, שאין עליו זו"ז שום שעבוד, רק בגירושין הוצרכנו לכפי' להתיר האישות שיש לו עלי', וא"כ כמו שאנו דנין כאן מתורת הדין לענין השבועה, כן נאמר בכל מקום שכל שאין לו על הנשבע חיוב בדבר אין צורך דעתו להתרתו, וזה מבואר שאינו:
ג והנה (שם ס"ק מ') הביא דברי הב"י בשם התשב"ץ דפועל יכול לחזור תוך זמנו, אפילו קבל עליו בחרם כו' יכולים להתירו בלא דעתו של בעה"ב כו', והב"י כתב ע"ז ואין דבריו נכונים דהא אפילו לר"ת [דס"ל דדוקא אם קבל טובה אין מתירין לו בלא דעתו] פועל עושה לו טובה בעה"ב, שנותן לו מלאכ' שירויח פרנסתו, והש"ך השיג ע"ז, שהטובה עושה לו בעה"ב בשביל שיעשה לו מלאכה, אבל לא בשביל השבועה כו', ולענ"ד דברי הב"י נכונים וברורים, ואין כוונתו כלל על שכר מלאכה שנותן לפועל, שהוא בודאי בעד מלאכתו ולא בעד השבועה, אבל כוונת הב"י שמה שהוא נותן המלאכה לו להרוויח בה, ולא לאחר, זהו טובתו של בעה"ב, תדע שהרי זה אסור לענין רבית, כמבואר ביו"ד (סי' ק"ס ס' כ"ג) ע"ש ובהג"ה וכן הוא מתבאר בח"מ (סי' ש"ו ס"א) וע' ש"ך שם (ס"ק א') ודוק, שזהו שכר גמור שהרי בגין זה [שהניח אומנים אחרים ונתן לו] נעשים האומנים שומרי שכר, ש"מ שזה נחשב שכר, וע"ז כיון הב"י ודקדק בלשונו, שנותן לו מלאכה שירויח פרנסתו [פי' ולא נתן לאחר] וכיון שזה נתקשר להיות אצלו בשבועה, אמרינן שמפני השבועה בחר בו ולא באחר, ודוק היטיב, עכ"פ מבואר הוא דבפועל שדינו שחוזר בתוך זמנו, ואין לבעה"ב עליו כלום, מ"מ בנשבע הפועל אין לו היתר בלא דעת בעה"ב [ואף התשב"ץ מודה בקיבל טובה ודוק] ואין לומר שכוונת מהרי"ו דהא דווקא בקבל טובה משכנגדו, אז אין לו היתר בלא דעתו, משא"כ באשה שנשבעה להנשא, שכל טובתה ממנו הוא מה שרוצה לישאנה (עש"ך ס"ק נ"ה) וכיון שעתה מואסת בו אגלאי מילתא שאין טובתו אצלה כלום, דהא לאו מה"ט אתא מהרי"ו עלה ע"ש ודוק:
ד והנלענ"ד שדעת מהרי"ו מתבארת כך, דודאי בכל נשבע לחבירו איזה דבר, חייב לעשותו מכח שבועתו, אף שאין עליו חיוב מצד הדין, אבל באשה שנשבעה להנשא לזה, אנו דנין דעתה שלא התקשרה נגדו בשבועתה יותר מחיוב כל נשואה לבעלה, וכל שאירע דבר שאף בנשואה היו כופין אותו להוציא, ממילא קודם שנשאת יש לה היתר בלא דעתו, כי יותר מזה לא תלתה בדעתו ודוק, וא"כ לפ"ז בנ"ד אין לנו מזה שום צד היתר להתיר השבועה, כיון שקצתם מוחים, והשבועה היתה מופרטת:
ה ומ"מ בנ"ד נלענ"ד תקנה להתירם מצד אחר, אם יתברר שעתה אף לזה שמוחה בהתירה אין לו תועלת ביוקר השער, כי גם פרנסתו נגרעת, ורק גברא קפדנא הוא לעכב היתירם, א"כ הא דעת רמ"א ביו"ד שם [וכ"כ הר"ן בנדרים (ס"ה.) ע"ש, ובחנם השיג הש"ך סי' מ"ג ע"ז] וכן נראה דעת הגר"א בש"ע דדוקא ביש לחבירו תועלת בשבועתו אין מתירין לו בלא דעתו, אבל בלא זה יש לו התרה בלא דעתו, וה"נ דכוותא, ומשמעות העומדים בשיטה זו דאפילו הי' לו תועלת מתחילה בשבועת חבירו, ואח"כ עבר התועלת מתירין בלא דעתו, אך אם למעכב נמשך גם עתה תועלת בשבועתם להוקיר השער, איני רואה צד היתר בזה בשום פנים, וביותר אף אם יסכימו כולם הא דעת רמ"א (שם סק"א בהג"ה שני') דזה מקרי לדבר מצוה, (עש"ך ס"ק נ"ט וס"ק ס') ולפמ"ש מעכ"ת שדעתם בהתירם להקטין המדה הא דבר עבירה גדולה היא ולא מצוה (עי' בדברי הרמב"ם בפי' המשנה כלים פי"ז), [גם לענ"ד איני יודע אם למדה קטנה צריך היתר כלל, כיון שלא יופחת השער ממדה הגדולה, וצריך דקדוק גדול בלשון השבועה האיך היתה] כללו של דבר אין השבועה נקלה להתירה בלי הסכמת כולם, כי בדינו של הר"ן שצריך תועלת חבירו יש מחלוקת גדולה בין הפוס', לכן יראה לתווך השלום ביניהם ובתנאי שלא יהי' נדנוד עבירה בהתרתם כמש"ל וד' יסיר מכשול מקרב עמו הכ"ד ידידו הדו"ש ואושרו כל הימים העלוב יחיאל העליר בא"א מוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל: