שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן מט
סווואלק שאלה בדין ספק טריפות דמהני שחי' י"ב חדש, מה שיש לבאר בזה: (א) ראיתי בס' חכמת אדם (בב"א סי' כ"ו) דבר מתמי' שפסק בעז שדקרוה בין הצלעות סמוך לבטן ויצא פרש ונראה שהי' ניקב הכרס ואח"כ עברו עלי' יב"ח [או ילדה] [ונתרפא הנקב] ופסק להתירה, דהיא ספק טריפה, דהא י"א דכרס הפנימי היינו מפרעתא, והוא הרואה את הקרקע למטה, אבל למעל' במקום הצלעות אין טריפות בנקיבת הכרס, ואולם דעת רוב הפו' דניקב הכרס בכ"מ טריפה במשהו, והביא מ"ש המגי' בטור שהחוש והנסיון מעיד ע"ד הראשונה, שהרי בארצות המערב חותכין בין הצלעות ומוציאין הפרש, ולפ"ז הוה ספק דפלוגתא, וכיון שילדה היא כשירה, אלו תורף דבריו ולשונו, וחלילה חלילה, תמה אקרא על אותו צדיק איך יצאה ממנו הוראה זו, דלפי דבריו העז ההוא התירה לנו נקיבת הכרס בין הצלעות, דמאי שנא אותה העז או שארי בהמות, כיון שעל פי המאורע ההוא הוכרע אצלו הדין, וכ"כ הרשב"א בתשו' כמתמי' על השואל בטריפה שחי' י"ב חודש שרצה להתיר, וכ' הרשב"א שא"כ מטהרת היא עצמה ומטהרת חברותי', שהרי זו הכרעה היא בדין הטריפות ההוא, ואין לחלק בין בהמה זו לאחרת עש"ב דבריו ז"ל, ובח"א כלל כ' כתב על דין נקיבת הכרס למעלה מהצלעות, ונ"ל דאינו אלא ס' טריפות ועי' בב"א, כנראה דעתו שיועיל לה שהיית י"ב חדש, ופלא הוא, אם הועילה לו המאורע של העז לטהר את העז ההיא הועילה לעולם, ואם תאמר טריפ' היא לשיטה ההיא, וטעם חיותה הוא מעשה נסים, או מיעוטא דמיעוטא דחיות כדעת קצת פו', גם העז ההיא ששהתה אין לה היתר:
ואני תמי' על הצדיק הזה שנסתייע מההג"ה שמצא בטור, ולא עיין מ"ש הב"ח שם ח"ל ומ"ש רבינו הטו' שהעיקר כפו דהלכה כריב"ח הוא לפי שכך הוא דעת רוב הגדולים, וכ' הרא"ש שכן עמא דבר וכ"פ בש"ע והא דנמצא הג"ה במקצת דפוסים חדשים דוויניציא ראי' מן החוש שכשהשור ממלא כריסו מן הירקות קורעין אותו על גבו מבין הצלעות ומוציאין ממנו פרש כו' אין זה כדאי לסתור דברי ריב"ח דכבר כתב הרשב"א בתשו' בסי' צ"ח, דכל טריפות שמנו חכמים אפילו הן מתקיימות הרבה דטריפה היא, ע"ש שהאריך, והכי נקטינן דבכל הכרס הפנימי בניקב משהו טריפה, ושארי להו מארייהו למדפיסים שהכניסו הג"ה זו בספר דלא כהלכתא עכ"ל הב"ח ז"ל, ויסוד הדבר דאף דבש"ס אשכחן שהיו מכריעים מכח חיות י"ב חדש את הדין להקל נגד דעת האוסר, היינו שהם ז"ל ידעו שהאוסר אין לו קבל' על פרט זה, שהרי נחלקו עמו, ואלו קבל כך מרבותיו ורבותיו מרבותיו כו' לא היו חולקין עליו, אם קבלה הוא יקבלוה, אלא בסברא בעלמא נחלקו שהי' האוסר אוסר ע"פ סברתו, ועל כן הכריעו סברתו מדחזינן דלא כוותי', דהיא חי' י"ב חדש, ואין לנו לתלות במעשה נסים ודבר רחוק, אלא לדון כסברת המתירין, אבל כשלא הכריעו בש"ס וע"פ דרכי הפוסקים אסור הוא, או ספק איסור, כי בשל תורה הלך אחר המחמיר, אנו אין לנו להכריע מראותינו חיות י"ב חדש, שהרי יש לומר שדעת האוסר קבלה הוא מרבותיו ואולי המתיר לא כיוון השמועה] וא"כ הוה לדידי' טריפות ברור, ומה יושיענו שהיות י"ב חדש:
ב ולענ"ד פשוט שגם במחלוקת הפו' אין להכריע משהיות י"ב חדש שהרי הפו' אין מחדשים דבר מעצמם רק יסודם מהש"ס, ולפי ביאורם הוא ודאי טריפה מקבלת חז"ל, ואין להכריעה כלל, וראיתי בש"ך סי' נ"ד שכ' דביש"ש משמע דבמחלוקת הפו' יש להכריע כהמתיר בשהי' יב"ח ועיינתי ביש"ש שם ואין שם שום משמעות, ודבריו סובבים על המחלוקת בש"ס, וכבר התבאר החלוק בינם ובינינו יתמי דיתמי, ואנו נשמור ונעשה את היוצא משיטותם ומחז"ל בעלי תלמוד וכ"ז ברור ופשוט לענ"ד:
ג ודע דהפרמ"ג כתב דבטריפות שהוא משום סופו להתפרק או להיות נקב, כגון ניקב חצר הכבד וכדומה, צידד לומר שהחיות יב"ח מתחיל משיעשה הטריפות ההוא, אבל המשך משנתחדש בו החולי המביא לידי כך לא יחשב בכלל היב"ח, ולדבריו אם כן יתכן טריפה שתחי' הרבה כגון נקובית חצר הכבד, או סרכא למ"ד סופה להתפרק ולעשות נקב, שתחי' שנים [ואולי הרבה] המשך עד שיתהוה הדבר המטריף, ומ"מ טריפה גמורה היתה מה"ת גם קודם לכן, ולכאורה זה נסתר מדברי התוס' והרא"ש בחולין פ"א בסוגיא דאזלינן בתר רובא שהקשו איך יליף הש"ס מפרה אדומה מדלא חיישינן לטריפות ש"מ דבתר רובא אזלינן, נימא דאהני שהיות יב"ח משנולדה לאוקמי לה חזקת כשרות, ובתר הכי איכא רובא וחזקה שלא נולד לה טריפות וחדשו מכח זה דכל חזקה שלא נתבררה בשעתה אינה חזקה, ולכאורה אם נאמר כדעת הפרמ"ג דילמא דייק הש"ס מדלא חיישינן לטריפות כאלו הנידונים ע"ש סופה, דלא מהני בהו שהיות יב"ח ש"מ דאין חלוק, ולעולם כל שהוא טריפ' מן הדין אינה חי' יב"ח [ואין לדחות שדעת התוס' והרא"ש דהני שסופן להיטרף מיעוטא דמיעוטא נינהו, ואין לומר דמהני דייק הש"ס דבלא"ה ליכא למיחש למיעוטא דמיעוטא, זה אינו, דהא הש"ס דייק ויליף מניקב קרום של מוח, ובמקום סייף נקב הוה, ולא מפליג בין מיעוט למיעוט ודוק]:
וראיתי להפרמ"ג שכ' בקצת מקומות בביאור דעתו זו, דבעינן כ"ד חדש [פחות מה] דבי"ב חדש הראשונים סופו לבא לכלל דבר המטריף, ומאז לא ימשכו לה י"ב חדש, ואיני יודע יסוד למספר הי"ב חדש הראשונים, בגמרא לא הוזכר י"ב חדש אלא לענין חיי הטריפ', אבל לומר מסברא שמה שסופו להתפרק ולינקב מוכרח להיות תוך יב"ח, לא ידענו מנין לו, וביותר דלדבריו דבטריפה כזו יש מציאות שתחי' קרוב לכ"ד חדש א"כ מה נדון בה לענין לידה, דעד כאן לא אמרינן (חולין נ"ז: נ"ח.) דלמ"ד טריפה אינה חי' אינה יולדת, אלא בטריפה שחיותה לא יומשך י"ב חדש כדמסיים הש"ס שם בזכר כל שנים עשר חדש, ובנקבה כל שאינה יולדת, וא"כ לדברי הפרמ"ג שטריפה כזו חי' יותר מי"ב חדש הוה לן למימר נמי שמתעברת (בי"ב חדש הראשוני' שעדיין לא נתהווה בה הטריפו' שהית' עתידה לה], ויולדת אז או בי"ב חדש השנים, כיון שנתעברה מקמי הכי ודוק] וכי תימא הכי נמי, א"כ למה נקיט הש"ס בפשיטות דלמ"ד טריפה אינה יולדת לא משכחת לה ולד טריפה דאפליגו בה ר' אליעזר ור' יהושע אלא בעיברה ואח"כ נטרפה ופליגי בעובר ירך אמו, ולא בזה וזה גורם כדמוקים פלוגתייהו מ"ד טריפה יולדת ובנטרפה ואח"כ עיברה, הא להאי מ"ד נמי משכחת לה אוקימתא זו בנטרפ' טריפו' כזו שעתיד לבא לה, דמדאורייתא ודאי טריפה גמורה היא לענין איסור עצמה וולדה, אלא ודאי דאין חלוק:
ד ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' ר"ד) העיר מסוגיא זו לפשוט ספיקא דרבוותא, דזכר טריפה ג"כ אינו מוליד, דאי ס"ד דזכר טריפה מוליד נוקמה לפלוגתא דר"א ור"י כה"ג, דהאב טריפה [כצ"ל שם כי נדפס בטעות] והוליד מכשרה ופליגי בזוז"ג, והוכיח מכאן דזכר טריפה אינו מוליד, ולענ"ד זה אינו דבולד מכשירה שהוליד מזרע זכר טריפה [או אסורה בשאר איסור] לכ"ע מותרת, דלא עדיף זרע הזכר לאסור זוז"ג, מאפרוח הנולד מביצת טריפה, דקי"ל (תמורה ל"א.) דשריא, דהתהוות האפרוח הוא בתר דמסרח ואז עפרא בעלמא הוא, ואין הבא מכחו אסור, הכי נמי זרע הזכר סרוח מעיקרא הוא ופירשא בעלמא, ולא גרע מיאלי דיחמורתא ושליא של חמור (עי' ביו"ד סי' פ"א סעיף ג' ד') דאינהו גופייהו שרו, [וע' תוס' חולין (ס"ד. ד"ה שאם) בסוף דבריהם שכתבו דהיתר יאלי דיחמורתא הוא כדאמרי' באפרוח שנולד מביצת טריפ'] כ"ש הולד שבא מזרע זכר האסור שאין בו איסור לכ"ע, ולא מיתסר מטע' זוז"ג, דהא שרינן אפרוח שנולד מביצת טריפ', אע"ג דחד גורם האסור הוא, וזה ברור לענ"ד, ובאם טריפ' שאני שהולד עיקרו מכחה בא, ולא שייכא סברא זו, ולהיתר אמרי' שזכר המזריע גורם היתר הוא והולד גם מכחו בא, ומסייע להיתר והתוס' בעכומ"ז (כ"ד. ד"ה ישראל) נתעוררו לענין חשש רביעה להצריך אליבי' דר"א שימור גם לאב [שהולד מכחו בא ולר"א זוז"ג אסור] שלא יהא נרבע, התם לאו משום איסורא הוא דנימא עפרא בעלמא הוה [שזה מסלק האיסור בכל מקום] ושרי, דלא שייך היתר זה שם [וה"נ קי"ל (חולין ע"ה:) בן פקוע שבא על בהמה מעלייתא אין תקנה לולד, התם שני החלקים היתר הם אלא דלא מהני שחיטה משום שהיי' כו' ולא שייך היתירא משום עפרא בעלמא ודוק, ויסוד הדבר דלמ"ד חוששין לזרע האב חשבינן הולד גם ממינו של האב לכל הדברים, ולהכי אמרינן בסוגיא דבכורות (ז'.) דלמ"ד טהורה מתעברת מן הטמא, טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא, אסור למ"ד זה וזה גורם אסור [ומאן דשרי לי' היינו מקרא ע"ש] ולא אמרינן הא הזרע עפרא בעלמא היא [תדע דהא שרינן יאלי דיחמורתא] וא"כ לא יאסור הולד שנוצר מהזרע בשיתוף האם הטהורה, שאני התם דאנו דנין דהולד הוא ממינו של האב ג"כ, וממילא דינו כטמא לכל הדברים, משא"כ יאלי דיחמורתא לענין היתר אכילה ודאי שרי, אבל בזרע הטריפה אין לנו לדון כי אם מצד איסור אכילה, ולהכי שרי אפרוח שנולד מביצת טריפה, וכה"ג הוא ולד מזכר טריפה וכמו שנתבאר בעה"י], וגם מ"מ תירצו שם דהואיל ואשתני שרי גם לגבי איסור כרבע בקדשים ודוק היטיב] גם מה שהביא שם ראי' דזכר טריפה אינו מוליד מסוגיא דעכו"מז דדרשינן מכל החי למעוטי טריפה, ופריך טריפה מלחיות זרע נפקא, ומאי פריך דילמא איצטריך מן החי למעוטי זכר טריפה, דלא ממעיט מלחיות זרע אם נימא דמוליד, ולענ"ד פשוט דכיון דכתיב איש ואשתו משמעות שיהי' שניהם שוים, וכיון דאמעיטה נקבה ה"ה זכר שצריך להיות שוה לו, וביותר דיש לומר דהכי פריך הש"ס כיון דהמבול הי' י"ב חודש, [ומשך זה הי' ידוע ע"כ לנח שהרי הכין מאכל לצורך כל באי התיבה, והוצרך להספיקם עכ"פ י"ב חדש] ובתיבה נאסרו כל באי' אף בעלי חיים בתשמיש כמבואר בחלק, וכיון דטריפה אינה חי' א"כ הזכר לא יתקיים י"ב חדש עד אחר המבול, וא"כ לא יהי' לחיות זרע אחר המבול, ומהכא שפיר ממעטינן טריפה בין זכר ובין נקיבה, ולא איצטריך מכל החי [ומה דפרכינן הניחא למ"ד כו' עי' תוס' שם ודוק]:
ה שוב ראיתי בתשו' שם שכתב לדחות הראי' מגיטין (מ"ג) דבעי הש"ס למיפשט דחצי עבד וחצי ב"ח בר אישות הוא מדתניא המית חציו עבד וחציו ב"ח נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו, ואי אמרת קדושיו לאו קדושין יורשין מנא לי', ומשני כשעשאו טריפה ומאי יורשיו נפשי', ופריך רבא שתי תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני כו' והשתא הא משכ"ל דאחר שעשאו טריפה נשתחרר לגמרי, ונשא אשה והוליד, אע"כ דטריפה אינו מוליד, והוא ז"ל דחה דאכתי תקשה על הברייתא למאי נקיט יורשיו ולא לנפשי', ותמוה לענ"ד הא רבא פריך עוד שם תשובה שני' ועוד כופר הוא ואינו משתלם אלא לאחר מיתה, והשתא יקשה שפיר לוקמה בכה ג שעשאו טריפה, ואח"כ נשתחרר ונשא אשה ומת, דבכה"ג משכחת כופר, ודוקא ליורשיו דאלו לנפשי' ליכא כופר כל זמן שלא מת, ושפיר קמה הראי', אבל לענ"ד אין לבנות ע"ז דיק, דאכתי אפי' נכריח מזה דזכר טריפה אינו מוליד. משכחת לה כופר ליורשיו דהכהו מכת מות והחליש כוחותיו עד שהוא עומד למות [ע"פ אומד] ממכה זו, מ"מ לא עשה בו שום דבר המטריף, ופשיטא שגם החלש מוליד וא"כ נוקמי' בכה"ג, אלא ע"כ דהש"ס לא ניחא לי' גווני רחיקי ודוק. ומצד הסברא נלענ"ד פשוט. דזכר טריפה מוליד, דהא גם בנקבה כתב מהרש"ל דיתכן שתתעבר אלא שלא תבא לכלל לידה, כמ"ש האחרונים, והזכר אינו פועל בעיבור יותר מהנקיבה, וכיון דעיבור ולידה בעינן להוציא מכלל ספק טריפות, ובזכר לא שייך הלידה כלל בפעולתה [דלענ"ד כך כוונת מהרש"ל, שפעולת הלידה לא יכון בטריפ' ולא מצד גרעון הולד הוא, שאי אפשר ליצא גמור בחיים ע"ש ודוק] לא מפיק בהא מס' טריפות: