שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן כו
וואלקאוויסק:
לבאר דין שריפת חמץ וביעורו בשאר דבר כשיטות הפוסקים ע"פ ישוב הסוגיות בעה"י, ואם מותר לבערו ביו"ט:
א שנינו (רפ"ב דפסחים) ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, וחכ"א אף מפרר וזורה לרוח כו' שם (כ"ז.) תניא ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה, והדין נותן ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה חמץ שישנו בבל יראה וב"י לא כ"ש שטעון שריפה אמרו לו כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו, חזר ר"י ודנו דין אחר, במה מצינו מנותר, ורבנן השיבוהו בשיטתו מאש"ת וחטאת העוף ע"ש, והפו' נחלקו אי הלכתא כר"י או כרבנן עיי' ברא"ש שם, והנה הש"א (סי' פ"ג) הקשה בתשובת רבנן על ק"ו דר"י דסופו להקל אם לא ימצא עצים, הא גם לר' יהודה אם לא ימצא עצים לשורפו יבערנו בכל דבר, אף דלא יקיים בזה עשה דתשביתו [דהוא שריפה לדעתו] מ"מ יהי' מוצל מלעבור עוד על כל רגע ורגע בבל יראה וב"י, ולא נפיק מזה קולא כלל:
והנלע"ד ביישוב תמיהתו, דרבנן לר' יהודא שפיר השיבוהו דהוי סופו להקל, דאנן קי"ל (במכות ט"ז:) לפי גרסת הרמב"ם שם עיי' בפ"א מה' נערה ה' י"ו ובש"מ] בלאו הניתק לעשה דאם לא קיים העשה לוקה, אף שנאנס על קיום העשה, כגון באונס שגירש שמתה קודם שהחזירה, וכן בממשכן שלא ברשות שנשרף המשכון קודם שהחזירו, חייב מלקות על הלאו שכבר עבר [ואין זה דומה לההיא שכתבו התוס' בריש שבת (ד"י ד"ה קודם) בהדביק פת בתנור דבעי הש"ס אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב סקילה, והקשו התוס' הלא לא ישמע לנו שלא לעבור על השבות [רדיית הפת] ולהתחייב סקילה, ותירצו כיון שהוא אנוס בתקנתא דרבנן לא יתחייב, כל זה שייך התם דע"י תקנתא דרבנן נעשה האיסור אבל זולת תקנתם לא הי' האיסור נעשה כלל, משא"כ בלאו הניתק לעשה אף שיהי' אנוס בכה"ג על קיום העשה, מ"מ לא עדיף זה משאר אונס בקיום העשה, שאין האונס פוטרו ממלקות, שכבר עבר הלאו ודוק] ולפ"ז לר' יהודא דס"ל (מכות ד':) דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, א"כ המשהה חמצו בזמן האיסור שעובר בב"י וב"י] נהי דלשיטת הפוסקים מסוגיא דפסחים (צ"ה) [ועיי' תשובת ח"צ ס"י שביאר כן גם דעת הרמב"ם] בל יראה הוה ניתק לעשה מ"מ לר' יהודה דמצותו [היינו עשה דתשביתו] הוה בשריפה, אם יבערנו בשאר ביעור, עכ"פ ביטל עשה שבלאו זה, וממילא לר' יהודה ילקה עליו, על מה שהשהה עד שביער ובפשוטו הוא לא ישמע לנו, לבערו בכל דבר כדי להנצל מלאו דב"י להבא, כיון שע"י ביעור זה [שלא כמצותו] ביטל עשה דשריפה וילקה על מה שעבר, והנה לבד סברת התוס' שכתבנו דהא ודאי לא ישמע לנו לבערו בכל דבר ולהיות ארבעים בכתפי', וכאן לא שייך לומר כיון דבשביל איסור הוא מבטל העשה, פטור ממלקות, שהרי כאן כבר עבר הלאו, והוא אנוס רק בקיום העשה דלא מהני לפוטרו כמ"ש, עוד יש לדון בגו הדין מנ"ל להשאגת ארי' שכך דינו ובלא מצא עצים לשורפו] לבערו בכל דבר, ובזה משוי לי' ללאו דכבר עברי' [במה שהשהה החמץ עד עתה] ללאו גמור, שאין תקנה לנתקו, ואולי מוטב לו לעבור עוד להבא בשיהוי החמץ בלאו הניתק לעשה, עד שיזדמן לו עצים לשורפו, ואז יתוקן הלאו לגמרי, [ואולי השאגת ארי' בזה לשיטת הפו' דב"י לא הוה לאו הניתק לעשה, ושייך שפיר לדידהו האי דינא, וכן היא הכרעת הש"א שם, מ"מ הרי לפנינו חבל נביאים מפו' ראשונים ואחרונים דב"י הוה נ"לע ודוק] ואולם יש לומר בזה דמוטב לו לעקור העשה ולשווי' לאו גמור לשעבר, ממה שיעבור להבא כל שעתא ושעתא על לאו הניתק לעשה, לדעת הפו' דאסור לשהות החמץ ע"מ לבערו ודוק] וע"ד שכתב הר"ן בפ' בתרא דיומא, דחולה שצריך לבשר שוחטין לו בשבת ולא נאכילהו נבילה, אע"ג דשחיטה הוה איסור סקילה, דמוטב לעבור על איסור שבת פעם אחת משיאכל נבילה שיעבור על כל כזית, [ומ"מ התש"בץ ח"ג סי' ל"ז) דחה סברת הר"ן עש"ה] אלא שזה צריך תלמוד שהרי בירושלמי (פסחים פ"ג ה' ג') בפלוגתא דר"א ור"י לענין קריאת שם לחלה דר"א ס"ל בירושלמי שם שאופה תחילה ואח"כ קורא שם, ואותה שקרא עליו שם חלה מניחה בתנור שתשרף, אמר לו ר"י לא נמצאת כשורף קדשים בי"ט כו' אמר לו ר"א לא נמצאת עובר על ב"י ובל ימצא, א"ל מוטב לעבור מצוה בל"ת שלא באת לפניו. [פי' שאינו עושה מעשה בידים] ממצוה בל"ת שבאת לפניו, אתיין אילין פלגוותא כאילין פלגוותא דתנינן תמן הניתנין במתנה אחת שנתערבו בניתנין במתן ד', ר"א אומר ינתנו מתן ד', ר' יהושע אומר ינתנו מתן אחת, א"ל ר"א ולא נמצאת עובר על בל תגרע, א"ל ר"י לא נמצאת עובר על בל תוסיף, ועוד א"ר יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך, כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה ע"ש, והנה לכאורה מה דמיון הוא להתם, דהא בל תגרע היא עבירת לאו פעם אחת, שמחסר ההזי', שפיר אמרינן דבל תוסיף שעושה מעשה חמור מיני', אבל לענין חמץ שעובר על כל רגע על שהייתו, יש מקום לומר דמוטב לעבור פעם אחת בקום ועשה [לאו דמלאכת יו"ט] ע"כ דלא אמרינן הכי, ונלענ"ד דעיקר החומר בלאו שהוא בקום ועשה שלא ניתן לדחות לגבי ב"י, אע"ג שעובר על כל רגע, משום דלאו שיש בו מעשה לוקין עליו, משא"כ באין בו מעשה, דודאי לאו שלוקין עליו חשיב חומרא לגבי לאו שאין לוקין עליו. ובזה תתבאר לנו יפה תשובת חכמים לר"י לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל, דרבנן בשיטתו השיבוהו דר"י ס"ל (מכות ד':) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ולפ"ז לדידי' אין חילוק בין אית בי' מעשה או לית בי' מעשה, אלא במלקו' תלי החומר, וא"כ אם לא ימצא עצים לשורפו, א"א לו לבערו בשאר דבר כקושיית הש"א, שהרי אם יבערנו בשאר דבר ביטל העשה, וישאר הלאו שכבר עבר לאו גמור ללקות עליו [ולדידי' ילקה על כל רגע] ולא ניתן לעשו' כן כמ"ש ושפיר הוה לדידי' סופו להקל שישב ובטל בלא מצא עצים לשורפו והדין נותן כך כמו שנתבאר ודוק:
(הג"ה ודע דבש"א (סי' פ"ז) הקשה עוד אמאי לא השיבו רבנן לר"י דהוה דין שסופו להקל לענין אפר, דקי"ל בסוף תמורה הנשרפין אפרן מותר, והנקברין אפרן אסור ע"ש, ועי' מ"א (רסי' תמ"ה) מה שכתב לדידן, ואני בעניי לא זכיתי להבין יסוד דפשיטא להו לרבותינו דבחמץ למ"ד בשריפה אפרו מותר, יצא לנו דלר"י דס"ל חמץ לאחר זמנו אסור מה"ת, והתם אין מצותו בשריפה, דהא ב"י ותשביתו אינו אלא בפסח, ודאי אפרו אסור, כשאר אסורי הנאה, וזה פלא שיהא חמץ לאחר זמנו חמור מתוך זמנו, וכן יקשה גם לדידן להסוברים דנוקשה אסור בלאו מה"ת, ומ"מ ס"ל לכמה פו' והיא שיטת ר"ת דאינם בב"י, דלא איתרבו לב"י, ודאי בי' ליכא מצות שריפה ואפרו אסור, וחמץ גמור אפרו יהא מותר, וביותר דיסוד זה מוכרח לכאורה, אף למאן דס"ל דנוקשה ותערובות כי היכי דאיתרבו לאכילה בלאו איתרבו נמי לב"י [וה"ה תשביתו ודוק] מ"מ א"א ללמוד בנוקשה שריפה שנותר, דאיכא למפרך מה לנותר שכן כרת [ועי' תוס' (ב"ק כ"ה. ד"ה אני) ודוק] ואין לומר דנלמדנו משארי פסולי הקדשים, טמא וכיוצא בו שהן בשריפה ואין בהם כרת, אכתי איכא למפרך מה להני שכן איסורן איסור עולם, משא"כ בנוקשה דאפי' לר"י דס"ל חמץ אסור לעולם, מ"מ בנוקשה או תערובות [אפילו יהא מודה באיסורן מה"ת ובמ"א הארכתי בזה בעה"י] ודאי דלא אתרבו אלא לתוך זמנן, וא"כ א"א ללמוד בו שריפה כלל, והרי הם ודאי כשאר איסורי הכאה שאסרן אסור וחמץ גמור יהא אפרו מותר יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, ולא ניתן להאמר, אבל בירורן של דברים לענ"ד שהרי התוס' בסוף תמורה שם כתבו בטעמא דנשרפין אפרן מותר, משום דנעשית מצותן, ביאור דבריהם לפענ"ד, דבפסחים (כ"ד.) מבואר דמצות שריפה שייכה לאיסור הנאה, כלומר שכך הוא ענינים שהזהירה התורה, לא תאכל אלא תשרף, וא"כ איסור אכילה והנאה קשורים למצות שריפה, שא"א לאכלם, כיון שזקוק לשרפם, וכיון שנתקיימה בהם מצות שריפה, הלא נגמרה מצותן, ואין כאן איסור הכאה, משא"כ בהני דלא אצרכינהו רחמנא שריפ' לא פקע איסורן, וכ"ז שייך בשאר נשרפין, אבל בחמץ תרי מילי אית בי', אסור אכילה והנאה כשאר איסורי הנאה שבתורה, ואיסור ב"י ותשביתו, והשריפה בחמץ קשורה בלאו דב"י [וזה דבר מבואר] ובשרפו כלה ממנו איסור ב"י, אבל לענין הנאה לא שייך נעשית מצותו, כי אין שריפתו שייך להנאה ודוק, וא"כ בחמץ לכ"ע אפרו אסור אם שרפו לאחר אסורו, ודוק הטיב כי הדברים ברורים לענ"ד, ולפי הצעתינו הי' מבואר יפה סוגיית הש"ס (פסחי' כ"א:) ולא יסיק בו תנור וכירים פשיטא לא צריכא לר' יהודא דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר ר"י מצותו בשריפה בהדי דקא שריף לי' ליתהני מיני' קמ"ל, ופירשו התוס' שם דהאי טעמא הוא דאיצטריך לאשמעינן לר"י ולא לרבנן, דלר"י כיון דהוא מן הנשרפין, וקי"ל הנשרפין אפרן מותר, הוה אמינא דבחמץ ליתהני עיני' בהדי דשריף, אבל לרבנן:
ב והמתבאר לנו דכ"ז פשיטא לן לדחו' ק"ו דר' יהודה רק לשיטתו אבל לדידן דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו יש לנו להסתפק, אם באנו ללמוד הק"ו להטעין שריפה בחמץ אם יהי' סופו להקל, דיש פנים לומר דלדידן נהי נמי דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, מ"מ חמור הוא מלאו הניתק לעשה כמ"ש הר"י] וא"כ יש לומר ג"כ דבלא מצא עצים לשורפו יניח מלבערו בשאר דבר, דאם יבערנו בשאר דבר משוי ללאו דכבר עברי' בשהייתו לאו גמור, ואע"ג דהשתא כל שעתא עבר על לאו הנל"ע, מ"מ יש לומר דקיל הוא מלעבור על לאו גמור, או יש לומר דלדידן לא חמיר כ"כ לאו שאב"מ לעבור מחמתו לאו הנל"ע כל רגע ורגע, עד הערב שיבערנו כמצוותו] ויהא דינו להשביתו בכל דבר אם לא מצא עצים, ולפ"ז שפיר מצינן למילף ק"ו דר"י לדידן דלא הוה סופו להקל כלל, [ואע"ג דבקנה חמץ או חימצו שעשה בו מעשה, שלוקה ע"ז, לא יהי' אפשר לבערו בשאר ביעור ולבטל העשה, שהרי יהי' שוב לאו גמור שלוקין עליו, ובכה"ג ודאי חמיר טפי מלאו הנ"לע כמו שנתבאר, מ"מ בשביל זה לא מקרי סופו להקל, כיון שהוא דרך מקרה כמ"ש התוס' בזבחים י"ב: ד"ה בן עזאי) עש"ה] וא"כ לפי צד זה יהי' לדידן ק"ו דר"י כהלכה, שחמץ בשריפה, ובזה מיושבי' היטיב דברי הגאוני' שכתב הרא"ש ברפ"ב דפסחים, שהביאו ראי' דלדידן חמץ בשריפה, מהא דדייק רבא (לעיל ה':) ש"מ מדר"ע שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ותמה ע"ז הש"א (סי' פ"ז) הא רבא אליבא דר"ע קאמר לה ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה, וכי היכי דליתא לדר"י מה"ט דרבנן פליגי עלי', ה"נ ליתא לדר"ע ע"ש שהאריך, ולפענ"ד יש פנים לדברי הגאונים ע"פ היסוד שבארנו, דנסתפקו אם יש מקום לדידן ללמוד שריפה בחמץ מק"ו, ודלא להוי סופו להקל, אם נאמר דכיון דלדידן לאו שאב"מ אין לוקין עליו, לא הוי סופו להקל כמש"ל, וכבר כתבו התוס' במכות (ד':) דלר"ע לאו שאב"מ אין לוקין עליו, וכיון דרבא אליבי' יליף דביעור חמץ בשריפה, ע"כ מה"ט הוא [דבמ"מ מנותר ליכא למילף כמ"ש הש"א שם, ובמ"א הארכנו בזה] דקם הק"ו, וא"כ אנן נמי גמרינן לה להך מילתא דחמץ בשריפה, היכא דאפשר, ואי לא ימצא עצים, לדידן יבערנו בכל דבר כמשנ"ת:
ג וביסודי דברינו תתיישב לנו קושיא עצומה שהביאו האחרונים בשם הרא"ש מלוני"ל במימרא דרבא זו, דדייק דר"ע לית לי' מתוך מדיליף דליכא למימר ביום הראשון ביו"ט הא הבערה אב מלאכה היא, וקדייק מינה רבא דלית לי' מתוך דאי הוה ס"ל מתוך הוי שרי לבערו ביו"ט והקשה הרא"ש מלוני"ל דאפי' אי אמרינן מתוך נמי שפיר קאמר ר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואסור בי"ט, דהא חמץ בשריפה (לא אצטריך דהא לדידהו חמץ הוה מן הנקברין, ופשיטא לדידהו דבהדי דשריף אסור ליהנות ממנו, ויש לעיין אי בהדי דשריף היינו אחר שנעשה אפר כדשרי בכל אסורי הנאה הנשרפין, א"כ מ"ט באמת כאן אסור בחמץ לר"י יותר משאר הנשרפין, ואם הכוונה בשעת שריפה (עי' שבת כ"ה:) יקשה ממ"נ אם בשאר הנשרפין ניתנו להנות גם בשעת ביעורן, מה שנה חמץ מהם, ואם בהו הדין דבשעת שריפה אסור ליהנות, א"כ לא איצטריך לאשמועינן גבי חמץ, ועי' תוספ' פסחים (ה'. ד"ה וכתיב) אבל לפי הנחתינו הסוגיא מבוארת יפה, דודאי בשאר נשרפין שרו אפרן, אבל גבי חמץ אף לר"י דהוא בשריפה אשמעינן תנא דמתניתין, דמ"מ לא ניתן אפרו ליהנות, ע"פ הדרך שנתבאר בעה"י ועי' בנוב"י מ"ק חא"ח סי' ט"ו שצדד ג"כ שדין שריפת חמץ חלוק מדין שאר הנשרפין, ודעתו ז"ל ששריפת חמץ אינה מצוה אלא לבעל החמץ ולא לאחר ע"ש, ועי' ב"ק צ"ז דאמרי' הכל מצוים לבערו במועד, ויש לדחוק ולחלק ואכמ"ל:
הגהה: לא ילפינן אלא מנותר ושריפת נותר גופה לא דחי י"ט כדילפינן בכ"ד, ובישוב זה נאמר בהקדם דברי התוס' (ביצה כ"ז ד"ה ועל) שהביאו שיטת ר"י בטעמא דאין שורפין תרומה טמאה ביו"ט דאמעיט מלכם ולא לגבוה אע"ג דאית בה נמי צורך הדיוט דהא שרי לאתהנויי מינה, מ"מ בטל צורך הדיוט אצל צורך גבוה מידי דהוה אנדרים ונדבות, והקשו התוס' דא"כ צליית פסחים היכי דחיא יו"ט, הא אית בי' צורך גבוה כ"א צלי אש, ואמאי לא בטיל לי' אצל מצות גבוה את מה שיש להדיוט, ודחו מכח זה שיטת ר"י ע"ש, ונלענ"ד ליישב ברווחא בעה"י דבשבת (כ"ה:) פליגי אמוראי מנא לן דאין שורפין קדשים ביו"ט ויליף לה רבא מדכתיב הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה של"בז דאתי' מק"ו, ורב אשי אמר שבת שבתון עשה והוה יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דשריפת קדשים] דוחה ל"ת ועשה, וכתבו התו"י שם וא"ת הנך אמוראי דלעיל דסברי יו"ט ל"ת גרידא נילף מהכא דלא דחי עשה את ל"ת וכי האי גוונא פריך בפ"ק דיבמו', ושמא מיכן לא נילף לפי שיכול לעשות אחר יו"ט עכ"ל, ואומר אני דיסוד זה גם כן בתרומה דילפא מקדשים גם לרב אשי, היכא אמרינן דבטיל צורך הדיוט לצורך גבוה [ואסור לעשות בי"ט] היכא דיש לעשות אחר י"ט אבל היכא דא"א ודאי שרי, תדע שהרי עיקר דבר זה דבטיל צורך הדיוט גבי צורך גבוה למדנו מנדרים ונדבות, והני אפשר להקריבן לאחר יו"ט ודוק:
ולפ"ז לא קשה כלל מה שתמהו התוס' על שיטת ריב"א מצליית פסחים, הא התם תעבור מצותן בכה"ג לא אמרינן כן ושרי לעשותו ביו"ט וזה ברור לדעתי העני' [ובאמת גם זולת האריכות הזה אני בעניי לא זכיתי להבין תמיהת התוס' מצליית פסחים, שדימו צליית פסחים לשריפת קדשים, מצד צורך גבוה דאית בהו, ופלא הוא בעיני, הא במנחות (מ"ו:) מחלק הש"ס דשתי הלחם הבאו' בפ"ע, נשרפין ביו"ט, ולא דמו לקדשים פסולין שאין שורפין ביו"ט, דהני אין מצוותן בכך, משא"כ שתי הלחם דאתיין לשריפה מתחלתן מקרי שריפתן מצוותן בכך, וכ"ש צליית הפסח ביו"ט דמקרי מצותו בכך, וצע"ג] ואף שיש לדחוק שדקדק התוס' מצליית הפסח ביו"ט כשחל ע"פ בחול שאפשר לצלותו מבעוד יום, ומ"מ מותר לצלותו ביו"ט (ע' פסחים נ"ח.) אכתי לא דמו לנו"נ ושריפת קדשים, דהני אפשר לעשותן גם אחר יו"ט ודוק, ולפי דברינו איכא בצליית הפסח דחיית יו"ט לצורך גבוה [ולא הוה כשאר צורכי הדיוט שהם בדרך היתר לא בדרך דחי' כמ"ש הרא"ש ביומא סי' י"ד ע"ש] והדבר פשוט שאם לא נעשה בו אח"כ צורך גבוה [כגון שיאכלנו בענין דלא יצא ידי חובת פסח] ודאי דהוה גם חילול יו"ט כיון דצורך הדיוט לחודי' בטיל בהא כמו שנתבאר ובזה יובן דקדוק לשון הש"ס (הוריות י':) אר"י מאי דכתיב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם כו' משל לשני בני אדם שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה זה שאכלו לשם מצוה צדיקים ילכו בם זה שאכלו לשם אכילה גסה ופושעים יכשלו בם כו' לכאורה למאי הזכיר הצלי', וגם למה נקיט פסחיהם דמשמע שהיו שני פסחים לכל אחד פסק בפני עצמו, אמאי לא נקיט מלתי' שאכלו שניהם פסח אחד זה לשם פסח, וזה לשם אכילה גסה, אבל לדברינו ניחא לי' למדריש מכשול דקרא שבפושעו נכשל לעבור על דברי תורה בקום ועשה לא בשב ואל תעשה [דהכי משמע טפי לשון מכשול] והוא כמו שבארנו דכיון דאכלו לשם אכילה גסה למאי דס"ל השתא דלא נפיק בהכי ידי פסח, א"כ עשה מלאכת הצליי' שלא לצורך, ולא ניתן לו לדחות, ואולם כ"ז הוא כשצלה פסח לעצמו, ואכלו כולו לשם אכילה גסה, אבל אם היו שניהם אוכלים מפסח אחד, אין כאן מכשול בצלי' דהא נעשית כהוגן בשביל חבירו, [ומתוך דברינו יתיישבו בטוב טעם דברי הט"א שכ' בחי' לר"ה בהך מימרא דר"י דלא מתוקם לי' לר"ל הך מיטרא דס"ל דנפיק י"ח אף באוכל לשם אכילה גסה, ואמאי לא מוקים לי' באו כל בלא כוונה, דהא ר"ל ס"ל מצות צריכות כוונה, ותירץ הט"א דבפסח שהוא מיוחד למצוה זו וא"א בדבר אחר לקיימה, לא בעי כוונה, משא"כ במצה וכה"ג שהרבה ראוים למצוה זו ע"ש, והקשה ע"ז בעל ס' עמק יהושע ונחלת יהושע (דרוש י"א) דאכתי הו"ל לאוקמי קרא ופושעים יכשלו בם במצה אם אכל שלא בכוונה, ולדברינו הדברים מיושבים יפה, דבמצה לא שייך כשלון בקום ועשה, דאפילו אפה המצה ביו"ט ואכלה לשם אכילה גסה, האפי' הותרה לו לצורך הדיוט וכמשנ"ת, אבל גם זולת דברינו אין כאן ריח קושיא על הט"א, דהש"ס נקיט מילתיה בפסח שכיון שאכלו לשם אכילה גסה שוב אין לו תקנה לצאת ידי חובת פסח, שהרי אסור לו לאכול מפסח אחר שלא נמנה עליו, משא"כ במצה אין זה מזיק מה שאכל המצה לשם אכילה גסה, שהרי יכול לאכול כזית מצה אחר, אטו נוקים לקרא באין לו שוב שום מצה, וגם בזה הא לא חיסר המצוה באכילתו, אלא במה שאין לו, ואין זה ענין]:
ד ומעתה נבוא ליישב קושיית הרא"ש מלוניל בטוב טעם בס"ד ואומר אני לפי דברי התו"י אילו הי' אפשר לצייר בשריפת נותר גופי' שתבטל מצות שריפתו אחר יו"ט, הוה שרי לבערו ביו"ט לפי שיטת רבא דלא ס"ל יו"ט עשה ול"ת [ומה שקשה בדברי רבא גופי' יתבאר לפנינו] ולפ"ז בחמץ לר"ע דיליף לי' מנותר על דרך שביארנו בק"ו, ואם נאסור לבערו ביו"ט בשריפה דנימא הלא למדנוהו מנותר, יהא דינו כנותר שאינו נשרף ביו"ט, הלא ע"כ נצטרך לבערו בשאר דבר [כגון פירור ולזרות לרוח שאין בהם סרך מלאכה] כדי שלא יעבור על ב"י כסבר' הש"א וממילא תבטל בו מצות שריפה, ושוב מכח זה גופי' יהא מותר לשורפו, דבמקום דתבטל המצוה לא גמרינן לאסרו ביו"ט כלל [ובאמת הדבר פשוט, דהא רבא יליף התם ממילה של"בז דלא דחיא יו"ט, והתם אפשר לעשותה אחר יו"ט] ומכח זה יהא דינו לשורפו ביו"ט, ולא תקשי מנותר כלל כמו שביארנו, להכי דייק רבא דר"ע טעמא אחרינא ס"ל, דלית לי' מתוך, ומה"ט לא מסתבר לי' לאוקמי קרא ביו"ט ודוק היטיב, ויתבאר לפנינו בס"ד, ודע דגרסינן בירושלמי (פ"ב דפסחים ה' א') רבי בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר נימר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערן בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערן בכל דבר, הוא למ"ד השבתת חמץ בכל דבר והירושלמי הזה אשתמיט להו לרבותינו האחרונים הפ"י בחי' ובצל"ח ובס' מחנה לוי שכתבו בסוגיא דפסחי' (י"ג:) דבחלות תודה אין עובר בב"י, דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה, ולאחר שחיטה משולחן גבוה קא זכו [ואף לפי הצעתם דברי הצל"ח ומחנה לוי תמוהים שכ' שאפשר להביא תודה ולחמה בז' של פסח מה"ט, שאינו עובר ביום בב"י, ואכילה אפשר בליל מוצאי יו"ט, ותמוה מאוד, הא בתודה חייב באחריות הלחם עד לאחר זריקה, וכל שיש עליו אחריות עובר עליו לענין ב"י, דרבי רחמנא גורם לממון ודוק] והלא בירושלמי מפורש דשייך ביעור חמץ בלחמי תודה, ואם נאסרו משום חמץ קו דם שנעשו נותר [כגון שנשחט הזבח בי"ד] השבתתו בכל דבר, כשאר חמץ, ועיקר יסודם דהוה של גבוה אינו כדאי, כיון דמ"מ היתר אכילה אית בי' ומצוה לאוכלן לכם קרינן בי' ואפי' למ"ד (סוכה ל"ז.) דבאתרוג דכתיב לכם לא סגי בהיתר אכילה, ובעינן נמי דין ממון, מ"מ נלענ"ד דבחמץ גלי רחמנא דגורם לממון נמי כממון הוא, ולא גרע היתר אכילה מגורם לממון, ואין לנו לנטות בזה, כי הדבר מבואר בירושלמי ודוק] ולא יתנגד הירושלמי ליסוד דברינו שהתרנו שריפתו היכא שתבטל מצותו, והירושלמי קאמר שאם חל חמץ קודם את מבערו בכל דבר, ומבטלין מצות שריפה [והא דאם נעשה נותר קודם זמן ביעורו השבתתו בשריפה, היינו משום דלא חל עליו בל יראה ותשביתו כלל דכיון דנעשה נותר לא קרינן לא יראה לך, דלאו דידי' הוא ודוק] היינו מטעם דחל איסור חמץ והשבתתו, ולא יחול עליו מצות שריפת נותר כלל:
ה באופן שתמכנו יסוד הפוסקים דחמץ ביעורו בשריפה, אלא שצריך לברר עתה אם ניתן לשורפו ביו"ט, דלכאורה הא רבא קאמר דטעמא דר"ע דלית לי' שריפתו ביו"ט, הוא משום דלית לי' מתוך, וא"כ לדידן דאית לן מתוך, יש להתיר לשרפו ביו"ט, וכן הוא דעת קצת פוסקים בטור אלא שאני תמי' לכאורה דהא במתניתין דפסחים (מ"ו) תנן כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, ר' יהודה בן בתירא אומר תטיל לצונן ר' יהושע אומר לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בב"י כו' ואי איתא למה לי' לר"א למשרי משום הואיל [שזה אינו ניתר אלא מדוחק [כמבואר בפוסקים שכל מקום שאפשר לעשות בלא הואיל עדיף טפי, ואסור לעשות בענין שע"י הואיל] וריב"ב סמיך על הטלת צונן, מה שאין לסמוך ע"ז בש"מ, ואמאי לא יניחנה עד שתחמיץ וישרפנה תיכף [ואין לעקש ולומר דהוא מטעם דאין שורפין קדשים ביו"ט, וה"ה לתרומה וחלה טמאה, דהא התוס' כתבו בכ"מ, דמשום איסור מלאכה הוא, דלא שייך בהו מתוך דליכא בביעורן צורך היום ואפשר להניחו לאחר יו"ט, אבל בחמץ דחשבינן לביעורו צורך היום מכח איסור בל יראה, לא גרע אם הוא תרומה ג"כ ודוק] כיון דלדידן אית לן מתוך [ויש לי בעניי בזה קצת עיון, דבגמרא שם איכא תרי טעמא דלר"א וריב"ב עבר על חלה בב"י, או משום דטה"נ ממון וקרינן בי' לך, או משום הואיל ואי בעי מתשיל עליה כדידי' דמי [ומהני זה בחמץ לחוד דגלי רחמנא דגורם לממון כממון דמי, הואיל ואילו מגניב כו' ה"נ האי הואיל, אבל בש"ד לא אמרינן הכי למחשב מה שאינו שלו כשלו משום הואיל, ואכמ"ל] ויש לי ספק, הנה פשיטא לי דכזית חמץ של שני שותפים, ואין עליהם אחריות זע"ז [שהתנו כן, שלא יהיו כש"ש, או בשאר גוונא] אינם עוברים בב"י דהא ליכא שיעור כזית לכל אחד, ולפ"ז מאן דמפרש ב"י דמתניתין משום טה"נ הדבר פשוט שאינו עובר אלא לפי חלק טה"נ שלו, דלא עדיף לענ"ד משאר שותף שאינו עובר כ"א לפי חלקו, וא"כ הי' מקום לדקדק במשנתנו, שע"כ העיסה כ"כ גדולה, שאם יפריש ממנה חלה יהא בטוה"נ שלה כזית, ויעבור ע"ז, והא מן התורה אין שיעור לחלה אמאי לא שרינן לי' להפריש פחות מעט שלא יהא בשיעור טוה"נ של החלה כזית, [ויותר תקשה לר' יהושע דברייתא דירושלמי שהבאתי לעיל, דס"ל באמת שעובר בב"י אלא שהוא בשב ואל תעשה, והא מ"מ ל"ת דאורייתא הוא, ואמאי לא שרינן לי' להפריש פחות מכשיעור שיעבור] וגם דלפ"ז הוה מתיישבא קצת קושייתינו אמאי לא שרינן לאפרושי ולשורפה ביו"ט, כיון דאית לן מתוך הוה ביעור חמץ צורך היום, דעד כאן לא שרינן ע"י מתוך, אלא כשמבער מה שהוא עובר עליו, אבל כאן שצריך לבער כל החמץ בשביל טוה"נ שלו, נמצא עשה מלאכה יתר מצורכו, לא שרינן כה"ג ודוק, אך למאן דמפרש טעמא משום הואיל ואי בעי מתשיל, פשיטא שאף בכזית חלה שיפריש יעבור, ועכ"פ נפקותא גדולה יש בין שני טעמים אלו, וצריך אני להתלמד בכ"ז]:
ו הן אמת דלר"א לא קשה כ"כ דקי"ל ר"א שמותי הוא, ולפי' התוס' בכ"ד, אזיל ר"א בשיטת ב"ש, וב"ש לית להו מתוך (ביצה י"ב.) ולהכי לא שרי שריפת החלה, אחר שהחמיצה, ומריב"ב ג"כ לא קשה דאיהו ס"ל במכילתא (פרשה בא, פ' ח' עש"ה) דחמץ השבתתו בכל דבר, וע"כ לא שרו הפו' לשרוף חמץ ביו"ט, אלא לדעת הסוברים דביעור חמץ הוא בשריפה, א"כ הוה השריפה צורך היום לתקן לאו דב"י כמ"ש התוס' אבל ר' יהודה בן בתירא דס"ל השבתתו בכל דבר, לא שייך מתוך לשורפו, ולהשביתו בשאר ביעור אי אפשר, דהא חלה טמאה היא ומצותה בשריפה, לכך אין לנו דרך אחר כ"א להטילה בצונן:
ז ועדיין שמועתינו מימרא דרבא צריכה יישוב לענ"ד, מה דמשמע בפשיטות דאי הוה אמרינן מתוך הי' מותר לשרוף חמץ ביו"ט [למ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה] וכתבו התוס' אע"ג דבעינן צורך היו' קצת [כשיטתם ביצה י"ב. ע"ש] הכא מה שמבער הוה צורך היום, והדבר צריך תלמוד מה נקרא כאן צורך היום, אם מצד המצוה הא גם שריפת נותר ותרומה טמאה, וכן הקרבת נדרים ונדבות ג"כ יש מצוה בעשייתן, ומ"מ אסור לעשותן ביו"ט [ודע דבירושלמי (פ"ב דשבת ה' א') משמע דאיסור שריפת נותר ביו"ט, אינו משום איסור מלאכה, אלא שאין זה מצותו לשורפו ביו"ט, דגרסינן התם ולא בשמן שריפה א"ר חסדא זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת, והא דתנן ומאחיזין את האור במדורת בית המוקד ובגבולין כדי שיצית האור ברובן, א"ר יוסה בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאליו [אם הצית את האור מע"ש והיא דליקה בשבת] ברם הכא אין שורפין את הקדשים ביו"ט כו', מהו להצית האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר, ע"כ, הרי מבואר דאסור שריפת נותר ביו"ט [וכן חמץ] אף בענין שאין בו משום מלאכה, אבל הדבר מבואר שם דהיינו למאן דיליף מקרא דעד בקר, תן בקר שני לשריפתו, כדאמר התם, מה חמית לומר כן לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו אחר שני בקרים כו' אבל לרבא דיליף לה מלבדו דגבי יו"ט, וכ"ש לרב אשי דנסיב טעמא דמשום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, מבואר הדבר דמשום מלאכה הוא דאסרינן שריפתן ודוק:
ואין לומר דשאני חמץ דמקרי צורך היום משום איסו' ב"י, דא"כ נדרים ונדבות ברגל שלישי שאם לא יקריבם יעבור בלא תאחר נאמר דהוה צורך היום, [ואין לומ' דשאני התם אע"ג דעבר אלאו דב"ת, מ"מ לא תיבטל מצות הקרב', הא גם בחמץ בראשון של פסח דקיימינן בי' בסוגיא זו, לא תיבטל מצותו שישרפנו בחולו של מועד ודוק] רק שיש לומר בזה ע"ד שכתבנו לעיל דבחמץ כשא"א לשורפו מחוייב להשביתו בשאר דבר, כדי שלא יעבור בב"י, וא"כ אם לא ישרפנו תיבטל מצות שריפתו, מ"מ לא יתכן לומר כן בשיטת התוס' שכ' בפסחים (כ"ט:) דמשהה חמץ ודעתו לבערו אינו עובר באותה שהייה, וא"כ יכול להשהותו עד חוש"מ ולשרפו לדידהו ודוק, וזו לא שמענו היתר לנו"נ בכה"ג, וא"כ מה שייך בחמץ טפי צורך היום מבשאר מקומות:
ח והנה התוס' (בשבת שם כ"ה בד"ה ולא מילה) הקשו אהא דמשמע שם דלרבא הוי יו"ט ל"ת לחוד ולא ס"ל דשבתון הוה עשה [ולכאורה הי' מקום לומר דרבא ורב אשי בהא גופי' פליגי אי שייך עשה בלשנא דקרא בכה"ג, כיון שאין כאן דבר מחייב אותנו בקום ועשה, ואשכחן כה"ג דפליגי רבא ורב אשי בזבחים (כ"ז:) בהא דכתיב גבי חטאת כל הנוגע בבשרה יקדש, שאם פסולה היא תפסל, פריך הש"ס ליתי עשה דאכילת קדשים ולדחי ל"ת דכל שבקדש פסול איכא ל"ת באכילתו, ומשני רבא דאין עשה דוחה ל"ת במקדש, ורב אשי משני קדש עשה הוא ואין עשה [דאכילת קדשים] דוחה ל"ת ועשה הרי הדבר מבואר דבכה"ג פליגי רבא ורב אשי אי מידריש קרא לעשה או לא, ובאמת הענין הזה צריך חקירה רבה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן במנין המצות ואכמ"ל] ובפ"ק דביצה (ח':) משמע דאית לי' לרבא י"ט עשה ול"ת הוא גבי אפר כירה. לענין מלאכת חרישה ע"ש שנדחקו:
ולענד"נ דבאמת יש להבין בסוגיא וכ"ש בטעמי' דרב אשי דס"ל יו"ט עשה ול"ת הוא לענין הבערה, והא אנן קי"ל (ביצה י"ב.) מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך, והנה באמת כתבו התוס' שם דכיון דממעטינן מלכם לכם ולא לגבוה, אין זה לאו הבא מכלל עשה, אלא דאהדרי' קרא לאיסורי' ללאו עש"ה [ועיי' בס' נשמת אדם ריש ה' יו"ט] וכבר פלפלנו בזה במ"א בעה"י, והבאתי דברי הרשב"א והש"מ, שנתעוררו כיון דשלא לצורך כלל ליכא איסורא, מי גרע צורך גבוה משלא לצורך כלל, ותירצו הראשונים ז"ל דגזה"כ הוא ואהדרי' לאיסורו, וראיתי לבאר כאן הענין דלכאורה לדידן קי"ל כב"ה (ביצה כ':) דנו"נ אין קרבים ביו"ט דדרשינן לכם ולא לגבוה, יפלא לכאורה בכל הנך אמוראי דשקלי וטרי לפרושי טעמא דאין שורפין קדשים ביו"ט, אביי ורבא ורב אשי [בשבת שם] תיפוק להו דצורך גבוה אין נעשה ביו"ט, והלא התוס' גופייהו הזכירו לימוד דלכם לענין שריפת קדשים ע"ש, [ובאמת התוס' בשבת שם לחד תירוצא כתבו דרבא ס"ל נו"נ קריבין ביו"ט, אבל דוחק הוא לומר כן באמת לכולהו אמוראי דליתי דלא כהילכתא) והא מהא גופי' דאמעיט נו"נ אית לן למעוטי נמי שריפת קדשים, והנלענ"ד דבירורן של דברים הוא, דלכם גלי לן דלגבוה אינו בכלל היתר מלאכה שהותרה ביו"ט [כמ"ש הרא"ש בפ"ב דיומא] ואפילו שלא לצורך כתב רחמנא לכם למעוטי גבוה מהאי היתירא, ומ"מ נשאר לנו בכלל היתר לשרוף נותר ביו"ט, כי היכי דשרינן עולת ראי' ושלמי חגיגה ושמחה אע"ג דאפשר להקריבם אחר יו"ט, דרבינהו רחמנא, הכי נמי הוה לן למישרי שריפת נותר בזמנו, כיון דעיקר זמנו היום הוא, הוה לן למימר אתא עשה ודחי ל"ת ולא לעכב לאחר י"ט, כמו דלא מעכבינן עולת ראי' ושלמי חגיגה ושמחה, ולהכי יליף לה אביי ורבא מקרא דלא דחו [ולא דמו לנו"נ דאימעט מלכם לחודי', דהתם לאו עיקר זמנן היום, והא באמת אשכחן כה"ג, דמילה בזמנה דחי יו"ט אע"ג דאפשר לעשותה אחר יו"ט, ושלא בזמנה לא דחיא] ורב אשי ס"ל דלא צריך קרא להכי כלל, כיון דכתיב לכם אמעיט לגבוה מכלל היתר מלאכה, ואתהדר לאיסורי' דהוה יו"ט עשה ול"ת, ושוב ידעינן מסברא דלא אתא עשה ודחי ל"ת ועשה [וס"ל דלא ילפינן לשריפת נותר מעולת ראי' ושלמי חו"ש, דהתם איכא נמי ק"ו למשרינהו ושלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן (ע' ביצה כ':) ומהני הך סברא עכ"פ להני דהוו חובת היום, אע"ג דלא מהני לדידן לנו"נ ודוק, ובלא"ה ניחא לרב אשי דס"ל דלא דמי שריפת נותר ודומיהן לקרבנות היום, שדוחין יו"ט דהני מקרו מצוותן בכך, משא"כ בנותר, והכי אמרינן במנחות (מ"ו:) לענין שתי הלחם הבאות בפ"ע בלא כבשים דלשריפה קאתיין ושקיל וטרי הש"ס אי נשרפ' ביו"ט או למחר, וקאמר רב יוסף דלא שרפינן להו ביו"ט, לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט, אמר לי' אביי מי דמי התם לאו מצוותן בכך הכא דמצוותן בכך לשרפינהו מידי דהוה אפר ושעיר של יוה"כ כו' והאי חלוקא ממש איכא בין קרבנות יו"ט חובת היום, מצוותן בכך להקריבם היום, משא"כ בשריפת נותר, וכמ"ש למעלה, לתמוה מזה על התוס' שלא זכיתי להבין דבריהם, וכמו שביארנו דבהנך דמעטינהו קרא לא שייך מתוך וכבר ביארנו בתשובה אחת יסוד מתוך לדעת הירושלמי, דמפרש כל מלאכה לא יעשה בהם, אך אשר יאכל לכל נפש, [ר"ל מלאכות המיוחדים לאוכל נפש כדרכן] הוא לבדו יעשה לכם [ר"ל לא נכלל זה בלא תעשה זו, ומותר לעשותן אף שלא לצורך אוכל נפש, אותם המלאכות המיוחדו' לאוכל נפש] ונתבאר מהירושלמי שם שחרישה [וה"ה קצירה וכדומה שיתבאר לפנינו] אין נכלל בכלל מלאכות המיוחדים לאוכל נפש, ולוקה עליו שלא לצורך עש"ה שביארנו הדברים על אופנם בס"ד, ולפ"ז נלענ"ד ישוב פשוט בסתיר' דברי רבא, דרבא ורב אשי בהא פליגי בשבת שם, דרב אשי ס"ל כיון דמיעט רחמנא לגבוה גבי יו"ט אהדרי' לעשה ול"ת, ורבא ס"ל במלאכת אוכל נפש דכיון דהותרו אף שלא לצורך כלל כמ"ש בביאור המקרא, א"כ עכ"פ עשה ליכא [ואולי רבא לא ס"ל כלל הא דאהדרי' לאיסורי' ועיי' תוס' דביצה שם ואכמ"ל] לכך ס"ל דבמלאכות המיוחדים לאוכל נפש, [ומכללן אתה מונה גם הבערה עי' בנ"א שם] כיון דשרו ללא צורך כלל, עכ"פ לגבוה לית בהו עשה דשבתון [כיון שלא הזקיקתו התורה לשבות ממלאכה זו שהרי הוא מותר לעשותה ללא צורך אפי' כל היום ודוק] אך כל זה הוא במלאכות של אוכל נפש, אבל בביצה (ח':) דקאי אמלאכת חרישה, דעלה ודאי קאי לאו דמלאכת יו"ט כפשטי', ולקי עליו שלא לצורך, ודאי ס"ל נמי לרבא דאיכא עשה ביו"ט וזה ברור לענ"ד בע"ה:
ט ואוסיף ביאור לענ"ד דרבא ורב אשי ביסוד זה לטעמייהו אזלי, דרבא יליף טעמא דמתניתין דאיסור שריפת קדשי' ותרומה טמא' ביו"ט מדאסר קרא מילה שלא בזמנה ביו"ט, ה"ה לשריפת קדשים, כל זה עולה רק לשיטתו, ע"פ מה שביארנו במ"א דבמילה לבד מלאכת חובל אית בה נמי מלאכת קוצר, דהיינו עוקר דבר מגידולו, מה שחותך הערלה ומפרישה מן הגוף, נמצא מבדילה מחיותה, הוה עוקר דבר מגידולו, ולא גרע מציצין וצפורן (שבת צ"ד:) וכתבנו שם להכריח דהיינו דווקא למ"ד מלאכה שאצ"לג חייב עליו, וכמו שכתבו התוס' בשבת (שם ד"ה אבל) אבל למ"ד משאצ"לג פטור אין כאן חיוב מלאכה דהא לא צריך מידי לגוף הערלה שחתכה עי' במה שהארכנו בזה במ"א בעה"י] ומעתה אומר אני דרבא לטעמי' דס"ל (שבת קמ"א:) כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור, וא"כ במילה ליכא רק מלאכת חובל, ומדגלי רחמנא דאסורה מילה של"בז ביו"ט, גמרינן מינה שפיר לשריפת קדשים, דהא בחובל נמי איכא מתוך כמבואר בכתובות (ז'.) ולפי הצעתינו, היינו משום דהיא נמי ממלאכות המיוחדים באוכל נפש [וכ"כ בנ"א שם] וכיון דאסרה רחמנא גמרינן מינה לשריפת קדשים, לאוסרן ביו"ט, אע"ג דשייך בהבערה מתוך, ומתפרשא לי' בהכי טעמ' דמתניתין דאסר' שריפת קדשי' ביו"ט, ואין לנו שום הכרע לפ"ז למימר דהני דנאסרו מלכם אהדרי' קרא לאיסור לאו ועשה, ולהכי לא ס"ל, אבל רב אשי אזיל בשיטת מ"ד משאצל"ג חייב עלי', וכך פסק הרמב"ם וכן הרי"ף לדעת קצת ראשונים] וא"כ איכא במילה חיוב מלאכה אחרת, היינו עוקר דבר מגידולו, שהוא מלאכת קוצר, וקצירה לא הותרה ביו"ט, כדיליף בירושלמי (ביצה פ"א ה"י) אך שלא לקצור, וא"כ א"א ללמוד ממילה לשריפת קדשים, דשאני מילה דאית בה עשה ול"ת מכח מלאכת קוצר, אבל בהבערה שייך מתוך, ומדאסרה המשנה שריפת קדשים ביו"ט, ש"מ דסבירא לן טעמא אחרינא, דהני דמיעט רחמנא מלכם אהדרינהו לאיסורייהו לעשה ול"ת [ולהכי לדידי' במילה נמי לא בעי קרא, דמה"ט לחוד סגי לדידי' דהוה יו"ט עשה ול"ת עי' שבת קל"ג, וקרא לבדו לא מייתר לדידי' דדריש לי' כבירוש' (שם) לאסור טחינה והרקדה עש"ה, ודוק] ונסיב בהכי טעמא דמתניתין באיסור שריפת קדשים, דגם בהני איכא עשה ול"ת: (י) ומעתה תתבאר לנו כמין חומר מימרא דרבא בפסחים, ונחזור ענינינו בקצרה כבר כתבנו דבנותר איכא טעמא רבה לאסור שריפתו ביו"ט, ולא אמרינן ליתי עשה ולדחי ל"ת [או דנגמר מדגלי קרא הכא דלא דחי ש"מ דבכל דוכתא לא דחי] כמ"ש התוס' דשאני הכא שאפשר לקיים המצוה אח"כ, אבל בחמץ שהכרחנו שאם לא ישרפנו יצטרך לבערו בשאר דבר ותבטל מצות שריפתו, הי' הדין נותן להתיר לשורפו ביו"ט, כדקי"ל בכל התורה עשה דוחה ל"ת, דהא עשה ליכא לדידי' בהבערה כמ"ש, ומדלא ניחא לי' לר' עקיבא לאוקמי מצות שריפת חמץ ביו"ט, דייק מינה רבא דר"ע לית לי' מתוך, וכיון דלית לי' מתוך הוה לדידי' הבערה כשאר מלאכות שאינם מיוחדים באוכל נפש] שיש בהם עשה ול"ת [כמו שהוכחנו לעיל, דרק מטעם מתוך ליכא עשה בהבערה ושאר מלאכת אוכל נפש] וכיון דאיכא עשה ול"ת, שפיר מתפרשה מלתא דר"ע דלא מוקמינן מצות שריפת חמץ ביו"ט, דהא לא אתא עשה ודחי ל"ת ועשה, ובזה נלענ"ד ביאור נכון בעה"י בהא דדייק רבא מדר"ע דהבערה לחלק יצאת, שנדחקו רבותינו מנ"ל למידק הכי [עי' רש"י ותוס' ובפ"י וצל"ח, כי בכל האמור בזה אין הסוגיא מיושבת יפה] ולפי המתבאר הדברים כפשוטן, דודאי עשה דקרא שבתון אשביתה ממלאכה קאי, אבל מה שאינו בגדר מלאכה אפי' נאמר בו איסור תורה, כיון שאין שם מלאכה עליו פשיטא שלא יכלול זה עשה דשבתון, וכי יעלה על הדעת לומר למ"ד (עירובין צ"ו.) דשבת ויו"ט לאו זמן תפלין, ודריש מושמרת דאית איסורא להניח תפלין ביו"ט, וכי נאמר דעל הנחת תפלין איכא עשה דשבתון, זה ודאי אינו כיון דאינו משום מלאכה לא שייך עשה דשביתה וז"ב, וכן תחומין למ"ד דיש איסור תחומין ביו"ט מה"ת מ"מ פשוט דעשה לית בי' רק לאו לחודי', דלא נכלל בעשה דשבתון מה שאינו בגדר מלאכה, ולפ"ז למ"ד הבערה ללאו יצאת, אבל לא נכללה בכלל לא תעשה כל מלאכה, וכיון דלאו מלאכה היא, ודאי דגבי י"ט נמי אפי' נאמר שאסור בה הבערה כמו בשבת [דגמרי מהדדי כמ"ש הראשונים] מ"מ לא נכללה בעשה דשבתון, וא"כ אכתי תקשי לר"ע, אמאי לא ניחא לי' לאוקמי שריפת חמץ ביו"ט הא אתא עשה דתשביתו ודחי ל"ת דהבערה, להכי דייק רבא דס"ל לר"ע הבערה לחלק יצאת, ושם מלאכה עלה, ועלה נמי קאי עשה דשבתון, וכיון דלא ס"ל מתוך הוה עשה ול"ת לא דחי לה עשה דתשביתו דחמץ ודוק היטיב]:
העולה מתוך דברינו, דרבא הוצרך לומר לר"ע דלית לי' מתוך לטעמי', כי היכי דתהוי על מלאכת השריפה עשה ול"ת, דאל"ה לדידי' לא הוה אלא עשה לחוד, והוה שרי ביו"ט:
יא ואולם כפי המתבאר הלא רבא בזה לשיטתו, אבל לרב אשי דקי"ל כוותי' לגבי רבא דבתראה הוא, יו"ט לענין הבערה [לצורך מצוה כמו שנתבאר] עשה ול"ת הוא אף לדידן, הדבר פשוט דאף לדידן דסבירא לן מתוך, מ"מ הא איכא עשה ול"ת, ולא דחינן לי' מקמי עשה דשריפת חמץ, ואסור לבערו ביו"ט:
והנה לפי המתבאר מתוך דברינו, הצעת השמועה דאם א"א לשרפו בי"ט, ודאי חובה לבערו בכל דבר, כדי שלא יעבור ב"י, שהרי זה הוא היסוד להתיר שריפתו [אי לאו דעשה ול"ת כמו שביארנו] משום דתבטל מצותו, אלא שהפוסקים קצתם כתבו שאסור לטלטלו משום מוקצה [ואין לזה סתירה מהסוגיא, דר"ע אקרא קאי ומדאורייתא אין איסור לטלטלו, ודאי מחויב להשביתו מן העולם, אבל שיטת הפו' היא לדידן דנאסר לנו טלטול מוקצה, יש לומר דהעמידו דבריהם בשב וא"ת, ודוק] אע"פ שלא ביטלו דעבר עלי' מדאו':
ובחמצו במעשה או קנה חמץ בי"ט ראשון יש לזה פנים לפי דברינו, להשהותו לקיים בו מצות שריפה, דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה, וב"י הוה ניתק לעשה, אם יבערנו עתה בשאר ביעור ביטל העשה וקיימי' ללאו שלוקין עליו, משא"כ אם ישהנו עד חוש"מ, דבקיום העשה דשריפה עקרי' ללאו, אבל אם אירע כן בשביעי של פסח אין השהי' מצילתו מעבירת הלאו דהא בערב ליתא לעשה כלל וכל שנתבטלה העשה, ואינו במציאות לקיימה, לאו דעברי' לקי עליו, ולכך יותר טוב לבערו בשאר ביעור, דקיים בזה העשה לשיטת הפו' דקי"ל כרבנן דר"י דהשבתתו בכל דבר, כנ"ל בביאור הדברים, וכ"כ קצת הפו', אבל הראינו פנים מסבירות בהלכה. (יב) אבל מה שכתבו קצת מהאחרונים דבז' של פסח יבערנו [בשאר ביעור] ע"י עכומ"ז, יש בזה מקום עיון לענ"ד, דלכאורה ע"י עכומ"ז אינו מקיים העשה דתשביתו, כיון דלאו בר מצוה הוא, וא"כ אף לדעת הפוסקים שביעור חמץ בכל דבר, מ"מ בעינן ע"י בר מצוה ובר שליחות, והוה כאילו קיים הוא העשה דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו, אבל ע"י עכו"מז לא מקרי קיום מצוה, והוה כביטל מ"ע דתשביתו ודוק:
ודבר זה צריך דקדוק בכ"מ בש"ס אי מהני מצוה לעשותה ע"י עכומ"ז, דלכאורה הא בעכומ"ז (כ"ז.) פליגי תנאי במילה אי כשירה ע"י עכומ"ז, ומאן דפסיל מפיק לה מקרא, א"כ מוכח לכאורה דבשאר מצות כה"ג, שפיר מתעבדן ע"י עכומ"ז [ובציצית ותפילין דממעטינן מקרא עכומ"ז מעשייתן, התם שאני דאין עשייתן אלא הכשר מצוה, ואפ"ה מעטינהו קרא, שלא לעשותן ע"י עכומ"ז, אע"ג דהמצוה מתקיימת אח"כ בתליית הציצית בבגד שעליו, ובהנחת התפילין ודוק] ולכאורה הדברי' צריכין תלמוד למ"ד מצות צריכו' כונה, ובלא כוונה לא נפיק, דנהי דלא בעינן לשמה, מ"מ לענין כוונה לכאורה לא גריעה משאר מצות, אך הט"ח בחי' לר"ה, הכריע כן דבמצות כה"ג [ע"ש] כי היכי דלא בעי לשמה, לא בעי נמי כוונה ע"ש, מ"מ דברינו נכונים בזה, דס"ס לא מקרי ניתוק לעשה, דהא אנן קיימו בעינן כמבואר בסוגיא דמכות ע"ש במפרשים דלכ"ע קיום בסוף עכ"פ בעי, והא עכומ"ז לאו בר שליחות הוא, ואיך נאמר שע"י יהי' נקרא קיום המצוה, והתוס' בשבועות (ג'. ד"ה ועל) כתבו בפשיטות דע"י עכומ"ז אפשר לקיים מצות גלוח במצורע ועי' בתשו' בשמים ראש סי' רכ"ג שכתב בפשיטו' דע"י עכומ"ז כיון דלאו בר שליחות הוא לא מקרי לגבי מי המצוה מוטלת עליו, קיום המצוה על ידו וצע"ג בכ"ז] ואולי דעתם ז"ל בזה, דבאמת לא תתקיים מצות ביעור ע"י עכומ"ז, וגם הדין הי' ניתן כי היכי דשרינן בשבת (ג'.) בהדביק פת בתנור לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה, שיעבור על איסור דרבנן לתקן לאו דאורייתא, ה"נ נימא להתיר לו איסור דרבנן [לפרר החמץ ולזרות לרוח] לנתק הלאו דבל יראה אלא דכיון דמספקא לן אי סגי לקיום העשה ביעור בכל דבר או בעינן דוקא שריפה, וזה תלוי במחלוקת הפו' אם הלכה כר"י או כרבנן] וא"כ בזה כיון דשריפה א"א ביו"ט כמ"ש לעיל בביאור בעה"י, ובבירור הדבר ספק אם מהני לנתק הלאו, לכך אין לדמות לההיא דרב ביבי דשבת [ומה שכתבנו לעיל (אות א') מה שיש לחלק בין ההיא דשבת לנ"ד לא שייך בזה, דודאי לתקן האיסור ולהפקיעו כל אנפין שוין שיש לתקן הלאו, בין שכבר נעשה ומתנתק ע"י העשה, ובין כשעדיין לח נעשה כההיא דשבת, אם לא בגווני דיש לחלק,] דהכא ודאי קא עקר האיסור דרבנן, טלטול מוקצה, וספק אם הועיל ללאו של תורה [ועיי' יבמות (קי"ט.) אם יש לחלק בין לאו לכרת ואכמ"ל] לכך לא שרינן לבערו בעצמו כ"א ע"י עכומ"ז, ונהי דלא מהני ביעור העכומ"ז לנתק הלאו, מ"מ הועיל שלא יעבור להבא על לאו גמור שלא יבא לידי ניתוק כלל ודוק) וכ"ז שרינן בז' של פסח שא"א לקיים מ"ע דתשביתו כמו שביארנו, אבל ביו"ט ראשון, מוטב להניחו ולבערו בחוש"מ, שבזה ינתק הלאו כדינו בשריפה, [ומ"מ צע"ג דלקיים העשה כדינה לכל הדיעות, הו' צריך להמתין לשרוף ביום, ולא במוצאי יו"ט, דהא מנותר גמרינן, ונותר איכו נשרף אלא ביום, וה"נ חמץ כמש"ל בשם הירושלמי דדמיין לכל מילי, ואולם לפי דברינו לעיל זה לא ניתן להאמר דעיקר הלימוד דר"ע הוא דאם א"א לשורפו מחויב עכ"פ לבערו בכל דבר שלא לעבור הלאו ב"י בשהייתו, וא"כ עכ"פ צריך לבערו בלילה, וצע"ג, ועיי' נוב"י מ"ת א"ח סי' צ"ו] ולא יעבור עתה אף שבות דשבות, ותתבטל מצוה דתשביתו, והדברים צריכים אצלי תלמוד, יערה עלי רוח ממרום להבינני בנתיב תורתו הצור ידריכני, ועל אמיתת הלכה יעמידיני:
יג ובמה שבארנו לעיל יסוד מתוך באיזה מלאכות אמרינן מתוך, ואם גם בצרכי גבוה שייך דין מתוך, יש לי להעיר בדברי התוס' (שבת צ"ה: ד"ה והרודה) שכתבו דגם במלאכת בונה אמרינן מתוך ולא מיתסר אלא מדרבנן אף בנין ביתו ע"ש, ואין כן דעת הרמב"ם (פ"א מהל' יו"ט ה' ה') וקשה לענ"ד על דעת רבותינו בעלי התוס' מהא דאמרינן (שבועות ט"ו:) דלא אפשר לקדש העזרה בשתי הלחם אף שהי' הדין נותן לקדשה בדבר הנאכל בה עש"ה] דהיכי נעביד נבני' ביו"ט ונקדשי' ביו"ט, אין בנין בית המקדש דוחה יו"ט, ופרש"י כדילפינן ביבמות (ו'.) יכול יהא בנין בהמ"ק דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' כולכם חייבים בכבודי אתם והמקדש כו' וימים טובים נמי שבתות איקרו, וקשה מאי ראי' משבת ליו"ט, כיון דבשבת חייבים על מלאכת בונה, וביו"ט מותר מה"ת, ואפילו נאמר דלשון שבתותי אתא לאתויי יו"ט [ובאמת בשבת (ס"ט:) דריש מלשון שבתותי לחילוק שבתות בהעלם אחד ע"ש] נימא דאתא לשאר מלאכות הנצרכים לבנין המשכן והמקדש, שלא הותרו מכח מתוך גם ביו"ט, אבל בנין שהותר מה"ת מנין לנו לאוסרו, וליכא למימר דממעיט מלכם ולא לגבוה, חדא דא"כ למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט, ולא דריש לכם להכי, מאי איכא למימר, ותו הא כיון דאיכא סברא להתיר מלאכת המקדש דאפי' לשבת איצטריך קרא למעוטי, א"כ אי אפשר למעוטי מלכם, דנימא דהוה כקרבנות ציבור ודומיהן שדוחין יו"ט, וכ"ש התם שהדין נותן לבנותו ביו"ט של עצרת ולקדשו בשתי הלחם, ואמאי אמרינן בפשיטות שאין הבנין דוחה יו"ט, ומשכחת לה התם דלא להוי בה כ"א מלאכת בונה לחוד, ולא ממרח בטיט וכדומה דשייכי בבנין דהתם משכחת לה דמשייר פורתא שלא יחסר כ"א מלאכת בונה לבד, ונגמרי' ביו"ט ודוק] ע"כ דגם מלאכת בונה ישנה ביו"ט וכדעת הרמב"ם ולא הותרה במתוך:
יד כעת ראיתי ס' נדפס מחדש תשו' חתם סופר על א"ח, כתב (בסי' קכ"ז) בשם איזה גדול להקשו' במשנה דפסחים [שנשאנו ונתנו לעיל] דחייש ר' אליעזר שלא להפריש חלה מעיסה טמאה בפסח שאם יחמיץ יעבור בב"י וכמו שנתבאר באורך בדברינו בס"ד] והא ר"א שמותי הוא לשיטת קצת ראשונים עומד בשיטת ב"ש, והא ב"ש ס"ל ריש ביצה דחמץ בככותבת, וקי"ל אין לשין בפסח יותר משיעור חלה, דהיינו מ"ג בצים וביומא פיה"כ בעי למימר דככותבת הוי כביצה [בס' הנז' כתב דאמרינן שם דככותבת הוי יותר מכביצה, וליתא שם כן, גם הוא רק הו"א ולמסקנא לא קיימא כלל, וצע"ק] ושיעור חלה טמאה קי"ל דהוה א' ממ"ח, וא"כ לר"א כשיטת ב"ש ליכא בהחלה שיעור לעבור עליו בב"י אפי' תחמיץ, ולענ"ד נראה ליישב נכון בעה"י דבהא ע"כ ר"א לא ס"ל כב"ש, דהא בביצה (ז':) מסקינן דב"ש וב"ה בהא פליגי דב"ה סברי ילפינן ביעור חמץ מאכילתו [דמיחייב בכזית] וב"ש סברי לא ילפינן ביעור מאכילה, וטעמא דלא ילפי ב"ש הוא פשוט משום דשאני אכילה דהוה בכרת, ואין דין קל מחמור להחמיר בשיעורו, ולפ"ז למאי דס"ל לר"א בריש אלו עוברין דאיכא לאו בתערובות חמץ ונוקשה (עי' תוס' שם) ומפיק לי' מכל מחמצת לא תאכלו, וההוא ודאי שיעורו בכזית, ומצי יליף מינה לשיעור כזית בביעור חמץ, דלאו מלאו ילפינן, והדברים מוכרחים דהא שיטת רוב הראשוני' דלר"א מדאתרבי תערובו' [ונוקשה] לענין אכילה אתרבי נמי לענין ביעור, הרי מבואר דיליף ביעור מאכילה, והוי שיעור חמץ לביעור לדידי' בכזית, וזה ברור לענ"ד: