שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן כה
סוואלק:
שאלה לבאר דין נוקשה בע"פ לפי שיטת הסוברים דהוא דאו':
א תשובה, הנה הנוב"י, כתב בפשיטות דלפני זמנו לכ"ע נוקשה לאו דאורייתא ע"ש, ולענ"ד יש לדון בזה הרבה, וראיתי לבאר יסוד נוקשה ע"פ הירושלמי, וממוצא הדברים יתבאר הדין שלנו בעה"י דבירושלמי (פ"ג דפסחים ה' ה') אמתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור, רב הונא בשם רב מותר להאכילו לכלבו, ופירשה הק"ע ע"ד המבואר בש"ס דילן (פסחים מ"ג.)
דתניא שיאור ישרף ונותנו לכלבו והאוכלו בארבעים, ופריך הא גופה קשיא אמרת שיאור ישרף אלמא אסור בהנאה והדר תני ונותנו לפני כלבו אלמא מותר בהנאה הכי קאמר שיאור ישרף דר"מ לר' מאיר דר' יהודה לר' יהודה, ונותנו לפני כלבו דר"מ לר' יהודה, והאוכלו בארבעים אתאן לר"מ, ע"כ הסוגיא, אבל הירושלמי קצר לפרשו כן, דהא מילתא דרב מימרא הוא, והוה לי' לפרושי, אמאי קאי האי ונותנו לפני כלבו, ולא לסתום, דהא לא אייתי הירושלמי הברייתא כלל. ואולם מהירושלמי (פסחים פ"ה ה' ד') מתבאר שפירושו ענין אחר, דגרסינן שם לענין שוחט הפסח על החמץ, שחטו על שיאור מאחר דאמר רב הונא בשם רב מותר להאכילו לכלבו פטור, או מאחר דרב אמר לוקין על אכילתו חייב, לפי הנראה הוא מפרש דלרב נוקשה אכילתו בלאו, אבל מותר ליהנות ממנו, וכמו שתמהו באמת התוס' (פסחים כ"ג:) דלחזקי' דס"ל לא תאכל לא משמע איסור הנאה, הוה נוקשה שרי בהנאה ע"ש, ולשיטת הירושלמי יש לומר דזה שייך גם לר' אבהו, אע"ג דס"ל דלא תאכל משמע נמי איסור הנאה, מ"מ לפי דעת הראשונים רובם, דגם לר' יהודה דס"ל חמץ לאחר זמנו בלאו, מ"מ זהו רק בחמץ גמור אבל נוקשה ותערובות גם לר' יהודה מותרים אחר הפסח, ודעת הירושלמי (רפ"ב דפסחים) דלר' אבהו דיליף כל מקום שנאמר לא תאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה, מנבילה, מודה הוא באיסור שהוא כלה בזמן דלא ילפינן לי' מנבילה, ע"ש דמשני לה הכי אקושיא דחדש אמאי אינו אסור בהנאה לר"א, וש"ס דילן (פסחים כ"ג.) לא ס"ל הכי, מדמשני אפירכא דחדש בענין אחר, וא"כ בנוקשה נמי אע"ג דרב כר' יהודא ס"ל (פסחים כ"ט:) דחמץ לאחר זמנו נמי אסור, מ"מ בנוקשה מודה דלאחר הפסח מותר [ואף למה שיתבאר דקודם זמנו אסור מקרא דלא תזבח על חמץ, מ"מ לאחר זמנו אין לכו מקום לאוסרו, וזה פשוט דמנין לנו דמחמץ דענוש כרת תוך זמנו לא אתא ודוק], וא"כ גם בתוך הפסח אע"ג דכתיב כל מחמצת לא תאכלו, לא משתמע מיני' אלא איסור אכילה בפסח ולא הנאה, ולענין ביעורו יסבור כשיטת הפו' דנוקשה מדאתרבי לאכילה אתרבי נמי לביעור, דילפינן ביעור מאכילה, וביעורו תליא במחלוקת דלמ"ד אין ביעור חמץ אלא שריפה, גם נוקשה טעון שריפה, בשעת ביעורו, אבל שלא בשעת ביעורו עיין פסחים י"ב: ובתוס' שם ד"ה אימתי], השבתתו בכל דבר, וכיון דשרי בהנא', א"כ שלא בשעת ביעורו רשאי להאכילו לכלבו, וע"י זה הוא נשבת מן העולם, ולפ"ז לשיטת הירושלמי הברייתא מתפרשת בפשוטה, שיאור ישרף, בשעת ביעורו שדינו בשריפה, ונותנו לכלבו, שלא בשעת ביעורו, דהשבתתו בכל דבר, והאוכלו בארבעים, מלאו דכל מחמצת לא תאכלו דקאי אנוקשה, ולפי המתבאר הש"ס דילן והירושלמי לטעמייהו אזלי בפירושא דהך ברייתא דכיון דקתני בה דבשיאור סופג את הארבעים הא ע"כ ר"מ היא דס"ל נוקשה בלאו, והנה התוס' בפסחים (כ"ג. ד"ה ור"ש) הכריחו ע"פ סוגיית הש"ס דר"מ ע"כ כר' אבהו ס"ל דלא תאכל נמי משמע איסור הנאה ע"ש באורך, וכבר נתבאר בדברינו דש"ס דילן לא מחלק בין איסור שהוא לזמן לשאר איסור אלא בכל ענין לר' אבהו לא תאכל כולל גם איסור הנאה, וא"כ לא מצי הש"ס דילן לפרש ברייתא שיאור ישרף ונותנו לכלבו כפשטי' דשרי בהנאה, והאוכלו בארבעים כר"מ דלר"מ הא אסור בהנאה כיון דכר' אבהו ס"ל, אבל השתא מוקי לה ע"כ בתרי טעמי לתרי תנאי ונותנו לכלבו דר"מ לר"י והאוכלו בארבעים כר"מ, אבל הירושלמי לטעמי' דבאיסור שהוא לזמן אף לר' אבהו שרי בהנאה, שפיר מיתוקמא לי' הברייתא כפשטה דבהנאה שרי ונותנו לכלבו והאוכלו בארבעים:
ב ומעתה הירושלמי דפ"ג דפסחי' מתפרש יפה דאהא דתנן שיאור ישרף אמר רב ונותנו לכלבו, פי' שלא בשעת ביעורו, או אפשר ס"ל לרב דחמץ לעולם השבתתו בכל דבר ודלא כר' יהודה דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה, ונקיט לה דרך הכרע, דהא דתנן שיאור ישרף לאו דוקא, ונותנו לכלבו, והירו' דפ"ה דפסחים פירושו דמסתפק לענין שחיטת הפסח על החמץ, אי מיחייב שוחט על נוקש', מי אמרי' כיון דאמר רב נותנו לכלבו, ושאני הוא מחמץ דשרי בהנאה, גם שוחט עליו אינו לוקה, או מכיון דבאכילתו מודה רב דלקי [ונלענ"ד ביאור הירושלמי (פ"ג דפסחים ה' א') על חמץ ברור חייב כרת ועל ערובו סופג ארבעים, רב אמר זה שיאור, ואמר זה כותח הבבלי ושכר המדי, פי' דעל שניהם סופג הארבעים, כדדייק רב בש"ס דילן בפסחים (מ"ג.) בשיטת ר"ט דאמר שמעינן לר"מ נוקשה בעיני' בלאו וכ"ש תערובות כותח הבבלי ואינך ע"ש, ודברי הק"ע תמוהים שפי' דרב לקולא קאמר דלא לקי אנוקשה, והרי בירושלמי שלפנינו מפורש דרב ס"ל לוקה על אכילת שיאור, א"ר בון בר כהנא משום ר' לא [לענין הא דשקיל וטרי התם הירו' אם לוקים על תערובת חמץ שנמחה, ורוצה הירושלמי לדקדק מדמפרש רב הברייתא דסופג ארבעים על עירובו היינו תערובות חמץ, שהוא כותח הבבלי ושכר המדי, שהנייתם דרך שתי' ומ"מ לקי עליו, אע"ג שנמחה החמץ דומה זה רבי בון משום ר' לא] תיפתר [ענין עירובו דלקי עליו לרב] בחמץ ומצה שנתערבו, דתרווייהו דרך אכילה אכיל להו כו' עש"ה ודוק] וכיון דלקי אאכילתו שפיר מיחייב גם השוחט עליו, ועכ"פ מבואר מהירושלמי דנוקשה שרי בהנאה לרב בירושלמי (פ"א דפסחים ה' ד') גרסינן הא ר"מ משש שעות ולמעלה [אפי' אחר חצות בע"פ] מדבריהן, רב אמר דברי ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעלן לא עשה כלום אמר רב הונא ויאות אלו חיטים קורטבניות במדבר דילמא טבן אינון במועדא כלום, ופירשוה המפרשים והפו' ז"ל, דרב הונא פשיט דכמו דחטים קורטבניות היינו חיטי קורדניית' דש"ס דילן, שהם חמץ נוקשה דרבנן בתוך הפסח כמו שהם אינן שוין כלום, הכי נמי חמץ דאורייתא בשעות דרבנן, ולכאור' זה סותר קצת למה שהארכנו בביאור דעת הירושלמי דנוקשה מותר בהנאה לדידי', אבל כי דייקינן שפיר, אדרבה הירושלמי מסייענו, דנראה מפורש דאיסור הנאה של חטים קורטבניות אף לר"מ דאית לי' נוקשה בל"ת (דהא אליבא דר"מ קיימינן] מ"מ איסור הנאה שלו מדרבנן, ולפ"ז דברינו עולים כהוגן בעה"י, דברייתא דנותנו לכלבו איבא דר"מ היינו מדאו', אבל מדרבנן אסור בהנאה ודוק:
ג וביותר דלולא פירושן של רבותינו ז"ל הי' נלענ"ד לפרש הירושלמי בענין אחר, דלדבריהם קשה קצת מה ראי' מייתי רב הונא, מנוקשה דרבנן בתוך הפסח לשעות דרבנן, מהיכא פסיקא לן האי דינא בחמץ דרבנן בתוך הפסח, יותר משעות דרבנן, עד שנביא הוכח' מזה לכאן, והיכא תנינן הכי, דחמץ דרבנן בתוך הפסח אינו שוה כלום, וגם תי' במדברא אין פירושו נכון לדבריהם, הא חיטי קורטבניות היינו חטים של הרי אררט, והרים ההם ידועים לנו אי' הם למה הוסיף הירו' לומר שהם במדברא, אבל הנרא' לענ"ד דהירושלמי כוונתו לענין אחר, דלכאורה מנין לנו דמה שאסרו חכמים בהנאה מפקיע קדושין לגמרי אמאי לא נאמר כיון דמדאורייתא שרי הוו קדושין כמו המקדש בפס"ע דרבנן קדושיו קדושין, ודעת הרא"ש בפ"ב דקדושין דבאמת באיסור הנאה מדבריהן שאין לו עיקר מה"ת מקודשת עי' באה"ע סי' כ"ח סעיף כ"א ובב"ש שם ס"ק נ"ב, והנה התוס' בפסחים (כ"ט. ד"ה אין פודין) עמדו בהא דפסיקא לי' להש"ס שם דאף בקדשים שאין פודין אותם לכלבים וכדומה מדרבנן, ומדאורייתא בר פדיון הוא, מ"מ אין בו מעילה, ולכאורה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא, ותירצו דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שויא מידי ומעתה יש לומר דהירושלמי נמי בדרך זה דן על חמץ בשעות דדבריהם, דאע"ג דרק מדרבנן לאו ממון הואי מ"מ אין בו חשש קדושין, כיון דסוף סוף אסור ליהנות ממנו ואסור למוכרו, א"כ אין בו דין ממון, והביא הירושלמי דמיון וסעד לסברתו, אלו חטים קורטבניות חמץ נוקשה [לפי מה שבארנו הוא אסור באכילה מדאו' ושרי בהנאה] במדברא במקום שאין שם עכומ"ז או בהמה שיקנו אותם, דילמא טבן אינון במועדא, כיון שלאכול בעצמו אסור, ולמוכרו אין קונה במדבר, וגם לבהמה אי אפשר לו להאכילן שאין אתו בהמה, היש להם שום שווי ממון, ואף דאמרינן בקדושין (י"ב) דאם קידשה אפי' בפחות מש"פ מקודשת מספק שמא שוה פרוטה במקו' אחר, ולדעת קצת הפו' אם ידוע ששוה פרוט' במ"א הוי קדושי ודאי, הא כתב הרא"ש שם ועמו חבל נביאים מהראשוני' דמדרבנן הוא, דמדאוריית' אין להקדש אלא מקומו ושעתו, וכ"ש כאן דהכא במדברא דלא שוי מידי אפשר דכ"ע מודו לזה, דשאני בההיא דשמואל דכאן הוה שוה עכ"פ פחות מפרוטה ויש סמוכין לחלוק זה מהירושלמי (קדושין פ"א ה' א') דסובר שם דשטר קדושין שכתבו על אסורי הנאה אינה מקודשת ומדקדק מה קונה לשטר שאינו יפה שוה פרוטה, ושני תמן באיסורי הנאה] אינו ראוי להשלים, [כיון דהשטר לא שוה מידי] ברם הכא ראוי להשלים עליו ע"כ, וזה יסוד גדול גם לנ"ד דבדב' שכאן אינו שוה כלום, אולי לא ליחוש כלל על מה שהוא שוה במ"א, ומה שדקדק הב"ש ממע"ש עי' בס' עצי ארזים, והדברי' ארוכים אכמ"ל, עכ"פ לדעת הרא"ש ודעימי' מדינא אין הולכין אלא אחר שעות ומקום הקדושין, ושפיר הביא הירושלמי סעד לסברתו דכמו דחטי קורטבניות במדבר אינן שוים כלום, כיון דאין לו דרך ליהנות מהן, הכי נמי שעות דרבנן כיון דסוף סוף אין כאן דרך ליהנות ממנו, כיון דחכמים אסרוהו, לכך אין חוששין לקדושין ודוק היטיב בכ"ז: (ד) ומבואר עוד מהירו' דלענין שוחט על חמץ נמי ס"ל דנוקשה וחמץ חד הוא, ולא מספקא ליה להירושלמי אלא משום דנוקשה שרי בהנאה [ולא דמי בהא לחמץ גמור] א"כ אפשר דלא מיחייב השוחט עליו כעל חמץ גמור, אבל אליבא דש"ס דילן, דנוקשה [למאן דאית ליה] אסור גם בהנאה, וכמו שנתבאר, ודאי לענין לא תשחוט על חמץ שוה הוא לחמץ, ובש"ס דילן (פסחים ה'.) דרשינן מלא תשחט על חמץ דם זבחי דמזמן שחיטת הפסח מתחיל זמן הביעור, ופשוט נרא' דכל חמץ שחייבין אם שחט הפסח עליו הרי הוא בכלל ביעור, ולא כן כתבו רבותינו הפו' ז"ל דפשיטא להו דבנוקשה ליכא איסור דאורייתא לפני זמנו והדברים צריכים תלמודא ודוק]: