אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן כד

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן כד

שו"ת עמודי

וואלקאוויסק:

שאלה לבאר דין נוקשה בפסח, לפי שיטות הפוסקים ז"ל, ודין מי פירות עם מים אי הוה נוקשה, ומה דינו בפסח לענין ביטול:

א תשובה, בפ"ג דפסחים תנן אלו עוברים בפסח כו' ושם (מ"ג.) מאן תנא דחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו אר"י אמר רב ר"מ היא דתניא שיאור ישרף כו' והאוכלו בארבעים כו' אתאן לר"מ, ור"נ אמר ר' אליעזר היא כו' עד סוף הסוגיא, ומסקינן דר"א תערובות אית לי' אבל לא נוקשה, והנה הטור (בסי' תמ"ב) כתב תערובות חמץ ונוקשה כל אלו לר' אליעזר הן בלאו, ותמה ב"י שהוא נגד הסוגיא דמסקינן דנוקשה לר' אליעזר לית לי', ע"ש שנדחק בישובו, ודעת הרי"ף והרא"ש לפסוק דנוקשה ותערובות תרווייהו מדרבנן נינהו, ודחו משנה זו דריש אלו עוברין מהלכה, מכח משנה (שם מ"ח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור, א"כ הכריעה משנתינו זו דליכא לאו בנוקשה (ועי' רמב"ן במלחמות והר"ן שם) מ"מ יש לעיין דהא מתניתין סתמא קתני, שיאור ישרף והאוכלו פטור סידוק ישרף והאוכלו חייב כרת, ומה הוא שיאור נחלקו אח"כ ר' יהודה ורבנן, ר"י ס"ל שיאור כקרני חגבים, ורבנן ס"ל דכקרני חגבים חמץ גמור הוא, ואיזה זה שיאור זה שהכסיפו פניו, ובסוגיא דחולין (כ"ג:) מתבאר מהש"ס דשיאור דר' יהודא אף ע"ג דלית בי' לאו לר"י מ"מ איסורא דאורייתא אית בי' ולאו מצוה היא מה"ת, כמו שדקדקו שם התוס', וא"כ למה נקטו הרי"ף וש"פ לדבר פשוט דלדידן נוקשה [דהיינו שיאור דידן הכסיפו פניו] הוה מדרבנן מנא להו להמציא בזה פלוגתא בין ר"י לדידן, הא בפשוטו נראה לומר דכמו דלר"י שיאור דידי' אסור מדאו', ה"נ שיאור דידן לדידן, ועי' בק"נ על הרא"ש פ"ג דפסחים אות ט"ו, ובפ"מג בפתיחה לה"פ שתמהו בזה ועי' בתוס' מנחות (נ"ד.) ודוק:

ובאמת בעיקר היסוד יש לתמוה כיון דר"י לית לי' לאו בנוקשה מנא לי' לרבויי בי' איסורא דאורייתא, עוד נתעוררו התוס' (בחולין שם ובמנחות נ"ג.) במאי דפשיטא לי' להש"ס התם דנוקשה לר"מ דאית לי' נוקשה בלאו בפסח, חשיב חמץ לגבי מנחות, מנ"ל להש"ס הא, הא בחמץ מקרא בפ"ע אתא נוקשה ואינו בכלל חמץ סתם, וא"כ במנחות דליכא קרא לרבויי, מנ"ל לדמותו לענין נוקשה לפסח, ותירצו דאיכא שום יתורא במנחות דמרבינן בי' נוקשה, וכבר תמה הפ"י דא"כ אמאי פסיקא לי' להש"ס דלר' יהודה, נוקשה לא איתסר במנחות, דילמא במנחות אף ר"י מודה מכח ההוא יתורא דקרא, והי' מקום לומר דהכי סוגיין, דלר"מ דס"ל נוקשה בלאו לגבי פסח, מסתברא לאוקמי ריבויא דגבי מנחות נמי לנוקשה, אבל לר"י דלית לי' ללאו בנוקשה לגבי פסח, לא מסתברא לי' למדרש ריבויא גם במנחות לנוקשה, וע"כ ר"י מוקים ריבויא דההוא קרא למילתא אחריתא, אלא דכל כי האי הוה לי' להש"ס לפרושי, מה הוא הריבוי, ור' יהודה מאי דריש בי': (ב) וראיתי להנוב"י (מ"ק א"ח סי' כ"ב) שהעיר דבר מחודש דמי פירות עם מים הוה חמץ דאו' לכ"ע לענין פסח, לפי היסוד שהזכרנו לעיל, דמדמה הש"ס חמץ דמנחות לחמץ דפסח, ובמנחות (נ"ז:) מסקינן דר"ע מרבה מנחת נסכים לחימוץ דאמרינן מגבלה במים עם השמן, מבואר מזה דמי פירות עם מים הוה חמץ לענין מנחות וע"כ דהוה נמי חמץ לענין פסח כמש"ל] וא"כ ע"כ מוכח אחת משתי אלה, או דמי פירות עם מים הוה חמץ גמור, או דהוה נוקשה אבל נוקשה בלאו לענין פסח, דהא ודאי אם נימא דמטעם נוקשה מרבה לה ר' עקיבא לחימוץ וע"ה דה"ה לענין פסח הוה נוקשה בלאו לר"ע, וא"כ הלכה כמותו לגבי ר' יהודה דפטר בנוקשה מלאו לגבי פסח, דהא קי"ל הלכה כר"ע מחבירו, ע"ש שהאריך, ומיסוד דבריו אלה תסתער לנו לכאורה תמיה גדולה על הרא"ש והטור, שפסק בסי' תמ"ב דנוקשה הוה מדרבנן, ובסי' תס"ב פסק דמי פירות עם מים הוה נוקשה, וכבר נשאל ע"ז הנוב"י במ"ת ונדחק ביישוב הדברים ע"ש, הן אמת שבעיקר דבריו אני תמי' מאוד לא זכיתי להבין מה שהרעיש בזה, דאי ר"ע ס"ל נוקשה דאורייתא לענין מנחות ופסח ע"כ הלכה כמותו לגבי ר' יהודה בדין נוקשה ע"ש ששנה ושילש בדבר זה, ולא הבנתי דהא טעם הפו' דנוקשה מדרבנן הוא מסתמא דמתניתין בפסחים (מ"ח:) שיאור ישרף והאוכלו פטור ופשיטא שהלכה כסתם משנה נגד ר"ע דברייתא, ומה שייך לומר הלכה כר"ע מחבירו נגד ר' יהודא כיון דסתם לן תנא כר"י, ותמוה כל יסודו של הנוב"י שם:

ג אולם נתתי לבי לדקדק ולעיין בשמועה וליישב הדברים על מכונן בעה"י בהקדם סוגיא זו דמנחות (נ"ז.) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחמוץ דברי רי"ה ר"ע אומר לרבות לחם הפנים לחמוץ מנחת נסכים מי פירות הם ומי פירות אין מחמיצין אמר ר"ל אומר היה רי"ה מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה, תו פרכינן לחם הפנים מדת יבש היא ושמעינן לר' עקיבא דאמר מדת יבש לא נתקדשה, שלח ר' ראובן משמי' דר' יוחנן כך היא הצעה של משנה ואיפוך, דרי"ה ס"ל לרבות לחה"פ, ור"ע ס"ל לרבות מנחת נסכים, ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאר"י רי"ה כו' אמרו דבר אחד כו' וימשחם ויקדש אותם ר' יאשי' אומר כו' מדת יבש נמשח מבחוץ ולא נמשח מבפנים כו' ר' יונתן אומר כו' מדת יבש לא נמשח כל עיקר תדע לך שהרי אין מקדשות דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם כו' חמץ תאפנה בכורים לה' אימתי הן לה' לאחר שנאפו כו' א"ל רב פפא לאביי והא איכא ביסא דלח הוא א"ל כגון שלש ע"ג קטבלא אי הכי דקאמר לי' ר' יונתן תדע לך שאינה מקדשת לימא לי' כגון דכיילא בעשרון דחול, הכי השתא בשלמא ביסא לא כתב רחמנא דלעביד ביסא למילש בה כו' עכ"ה. והתוס' דקדקו שם דמשמע מסוגיא זו דלחה"פ מתקדש בעשרון, והא בכל דוכתא לא אשכחן בי' קדושה אלא לאחר אפיה או לאחר שנסדר על השולחן ע"ש שהניחו בתימא, עוד יש לתמוה דהא שפיר דייק ר' יונתן מדלא קדשי שתי הלחם למקרי בכורים לה' רק אחר אפי' ש"מ מדת יבש לא מקדשה להו תחילה בעשרון, ותקשה לן ולר' יאשי' דקי"ל מדת יבש מקדש', האי קרא היכי מדריש, והנה דעת הרמב"ם (פי"ב מה' מעשה הקרבנות ה' י"ט) דלחה"פ אתרבי לחמוץ, וכתב הכ"מ שטעמו שפסק כר"ע, והנוב"י שם תמה דהא ר' יוחנן מפיק דר"ע ס"ל לרבות מנחת נסכים, וביאר הנוב"י שטעמו של הרמב"ם פשוט דהא ר"ע לא מרבה לחה"פ משום דס"ל מדת יבש לא נתקדשה, אבל הרמב"ם פוסק כסתמא דמתניתין דמנחות (צ'.) דמדת יבש נתקדשה, עוד מתבאר מדברי הרמב"ם שם דבמנחת נסכים לא שייך חמוץ, דס"ל דאם גבלה במים פסולה, דעתו ז"ל דהא דאמרינן מנחת נסכים מגבלה במים, היינו אי דרשינן רבויא למנחת נסכים ולא ללחה"פ] ומדרביי' קרא לחמוץ ובמי פירות לא שייך חמוץ, ע"כ דייקינן מינה דמגבלה במים וכשירה, אבל לדידן דקם לן ריבויא ללחה"פ לית לן לחדושי במנחת נסכים היתר גיבול מים, וכ"ז דברים מבוארים, אך עיקרה דמילתא אי מסתברא טפי לרבות לחה"פ, הוא מבואר משום דקי"ל מדת יבש נתקדשה, ושייך בלחה"פ איסור חמוץ משנמדד בעשרון, אולם הא תליא בפלוגתא דתנן (מנחות צ"ה:) אחת שתי הלחם ואחת לחה"פ לישתן ועריכתן בחוץ כו' ר' יהודה אומר כל מעשיהם בפנים ובזבחים (פ"ח:) שנינו שכל הכלים אין מקדשין אלא בקדש מבפנים, אבל בחוץ אין מקדשין, וא"כ לדידן אכתי לא מהני הא דעשרון נמשח, דהא מ"מ לא נתקדש הסולת בעשרון כיון שהי' בחוץ, שהרי עד האפי' לא נכנס לפנים כמבואר, וא"כ לדידן אכתי לא משכחת חמוץ בלחה"פ, ואין לומר דרביי' קרא לחמוץ אם הכניסוהו בעשרון בפנים ולשו אותו שם [דפשיטא דלא נפסל בזה] ואהא רביי' רחמנא דליחייב עליו משום חמוץ, א"כ אף למ"ד נמי מדת יבש לא נתקדשה מ"מ הא ע"י מאורע משכחת בי' קדושת כלי, כגון שלשו בביסא [ולא ע"ג קטבלי'] בפנים, כדפריך הש"ס והאיכא ביסא, אלא דהש"ס לא ניחא לי' לאוקמא ריבויי' דקרא במה שאינו דרך חיוב לעשות כן שיתקדש, רק דרך מאורע, אבל נקיט בדרך המחוייב מדידת הסלת בעשרון דלא שייך למשבק עשרון דקודש ולמדוד בעשרון דחול, אולם לדידן דכל מעשה לחה"פ עד האפי' בחוץ, אכתי לא משכחת בלחה"פ איסור חמוץ בדרך חיוב מעשיו כמו שנתבאר: (ד) ובזה יתבארו לנו הדברים כהוגן בס"ד מה שדקדקנו לעיל בדברי התוס' דאיכא ריבויא במנחות לנוקשה, ותמהני ר' יהודה מאי עביד בי' בההוא ריבויא, אומר אני דבאמת אין לנו רבוי מחודש, רק מדרבייא רחמנא למנחת נסכים לחמוץ מזה מוכח דנוקשה הוה חמץ לגבי מנחות, דהא לא משכחת בה במנחת נסכים אלא מי פירות עם מים, וזהו נוקשה כמו שהסכימו הפו', א"כ האי ריבויא מגלי לן דנוקשה חשיב חמץ לגבי מנחות, אלא דבהא מתפרש שפיר להש"ס שהרי יש לפנינו שתי דרכים לרבות בהאי אשר תקריבו, או לחה"פ או מנחת נסכים, ואם נדרוש לרבות לחה"פ אין לנו לימוד לנוקשה במנחות, דהא לחה"פ אם יחמצנו חמץ גמור הוא, שהרי אין בו שמן, משא"כ מנחת נסכים אם נרבינה לחמוץ מוכח מינה דנוקשה הוה חמץ לגבי מנחות, ובהא מסתברא לן שפיר דר"מ דס"ל נוקשה לגבי פסח בלאו, סברא הוא לאוקמא אליביא רבויא למנחת נסכים, ומתרבה שפיר נוקשה למנחות שאין זה דבר מחודש, כיון דכבר כתב בי' רחמנא לאו לגבי פסח, אבל לר"י דלא ס"ל לאו בנוקשה גבי פסח, שוב לא מסתבר להמציא אסור נוקשה לגבי מנחות ללאו דמחמץ, כיון דלא אשכחן בנוקשה לאו בשום דוכתא, ומוקמינן רבויא ללחה"פ ודוק:

ה ואולם לפי מה שהקדמנו יבואו הדברים לשיטת ר"מ ור"י יותר מוכרחים, שהרי ר"מ [דסתמא אליבי' אזלא] ס"ל דלחה"פ לישתו ועריכתו בחוץ, וא"כ לא מסתבר ליה לאוקמי ריבויא ללחה"פ, דהא לא משכחת בי' איסור חמוץ בדרך המחויב בו דהא לא נתקדש כמשנ"ת, וטפי נוקים אליביא ריבויא למנחת נסכים, שמעשיו בקודש, ושפיר מתרבי לדידי' נוקשה במנחות כמשנ"ת, אבל ר' יהודה לטעמי' דס"ל מעשה לחה"פ בפנים, ושפיר משכחת בי' חמוץ בדרך חיוב מעשיו, שהרי כבר נתקדש בפנים כמבואר, ומתוקם אליבי' רבויא שפיר ללחה"פ, דהוה חמץ גמור, ולא למנחת נסכים שאינו אלא נוקשה כמשנ"ת בס"ד ודוק היטיב, ונתבאר בזה יפה הא דפסיקא ליה לש"ס במנחות (נ"ג.) דלר"מ נוקשה נתרבה נמי לענין מנחות, ולר"י לא חשיב נוקשה חמץ לענין מנחות ג"כ, דאין כאן רבוי מחודש ומיותר, רק כ"א לפי שיטתו מוקים ריבויא דאשר תקריבו, ר"מ למנחת נסכים דהיינו נוקשה ור"י ללחה"פ כמשנ"ת, ומתוך דברינו נתיישב גם תמיהת התוס' דבכל דוכתא קי"ל דלחה"פ מתקדש בתנור או על השולחן, דקושטא הכי הוא דבמדידת הסלת בעשרון לא נתקדש, כיון דבחוץ הוה, ובהכי נתיישבה גם מה שהקשינו דמאי עביד ר' יאשי' לקרא דמייתי מיני' ר' יוחנן דלא מקרו שתי הלחם לה' אלא לאחר אפי', דשפיר ניחא, משום דלא אהני עשרון לקדושינהו, כיון דמעשיהם לישתן ועריכתן בחוץ:

ו ומעתה נעתיק עצמינו לביאור סוגיא דפסחים, אליבא דרב, ואומר אני דמוכח מסוגיא דפסחים דנוקשה ותערובות דמו להדדי, שהרי דנו לר"מ דס"ל נוקשה כ"ש תערובות, ע"כ דאית להו דמיון וענינם אחד, אלא דמסתבר טפי לרבויי תערובות מנוקשה, וכיון דשמעינן לר"מ דמרבה נוקשה כ"ש דמתרבה נמי תערובו', והנה המל"מ דקדק (בפ"א מהל' חמץ) מנ"ל באמת לר"מ לאוקמי לאו דמחמצת לנוקשה דילמא לתערובות אתא, והא לא קשיא כלל דילמא ס"ל לר"מ דלישנא דמחמצת משמע טפי פשטי' לנוקשה, ולר"א לכאורה תקשי לפי מה שביארנו דמסברא מרבינן במנחות מה דאיתרבי לגבי חמץ, ומינה נמי יש לנו לומר לאידך גיסא דודאי כיון דמרבינן גבי מנחות נוקשה מדאתרבי מנחת נסכים כמשנ"ת, א"כ יש לנו להעמיד גם בפסח קרא דמחמצת להשוותו למנחות, דהא סוף סוף מרבינן בי' מידי ללאו גבי פסח, שענינו כמו נוקשה דהיינו תערובות, והסברא נותנת לכאורה להשוות המקראות לדרוש גם לענין פסח לנוקשה וכר"מ:

והנלע"ד דרב בזה לטעמי' אזיל ואליבי' לא משתמע כלל ממנחת נסכים דין נוקשה, דבמנחות (נ"ח.) אמר רב מנחה קדושה בלא שמן כו' ור' חנינא אמר אינה קדושה, ופרכינן ולר' חנינא עשרון [)דמדת יבש] למה נמשח והלא אינו עשוי אלא למדידת סולת בלבד והסולת אינו מתקדש בלא שמן] ומשני למנחת חוטא שאין בה שמן [ודעת הרמב"ם בזה כר' חנינא שמבואר מדבריו שמנחה צריכה קדוש כלי אחר מתן שמן לתוכה, ש"מ שלא נתקדשה תחילה בעשרון, עי' בסוגיא ובדבריו פי"ג מה' מעשה הקרבנות ודוק היטיב] ולפ"ז לרב יצא לנו דבר מחודש, שהרי משניתן הסלת בעשרון למנחת נסכים נתקדש ויש בו קדושת מנחה לכל דבר, ואם נתן בו אז מים קודם מתן השמן הרי הוא חמץ גמור לא נוקשה, וחייבים על חימוץ זה [כיון שרשאי לגבלה במים כמש"ל] וכל היסוד שכתבנו לעיל דמזה נתרבה נוקשה למיחשבי' חמץ גבי מנחות, היינו לדידן דקי"ל כר' חנינא דמנחה אינה מתקדשת בלא שמן, וא"כ קודם מתן שמן לא שייך בה איסור חימוץ, כיון שעדיין לא נתקדשה, כדפסיקא לי' להש"ס דבלחה"פ לא שייך איסור חימוץ קודם אפי' למ"ד מדת יבש לא נתקדשה ה"נ לדידן במנחת נסכים לא שייך איסור חימוץ קודם מתן השמן, וע"כ רביי' רחמנא לחימוץ אחר מתן השמן, ואז הוי מי פירות [היינו השמן] עם מים דהוה נוקשה, ושמעינן מינה דנוקשה חשיב חמץ גבי מנחות, אבל לרב שפיר מתוקם רבויא במנחת נסכי' לחמץ גמור, כגון שחימצה קודם מתן שמן כמש"ל:

ז הן אמת דיש לעיין בדברינו להעיר בדברי התוס' בפ"ב דפסחים והרא"ש שם שהעמידו ליסוד פשוט דמי פירות עם מים הוה נוקשה וחשיב חמץ גבי מנחות ממימרא זו דריש לקיש דקאמר מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשרה, והא הוי מי פירות ומים, ולדברינו יש לדחות דילמא ר"ל נמי כרב ס"ל, דמנחה מתקדשת בלא שמן, ושפיר משכחת במנחת נסכים חמץ גמור כמש"ל, ונלענ"ד שכל דברי רבותינו קיימים ושפיר למדו מר"ל דין זה דמי פירות עם מים חשיב חמץ לגבי מנחות, בהקדם סוגיא דחולין (ל"ו.) בעי ר"ל צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני כו' וכתבו שם התוס' פרש"י קרטי קמח הצבורין במנחה ואין שמן נכנס לתוכו, ותמהו התוס' אמאי לא אמרינן דכלי מצרף מה שבתוכו לענין הכשר כמו שמצרף לענין טומאה, דע"כ מיירי שקדשה כבר בכלי, דבלא"ה לא שייך חיבת הקדש, ותירצו תחילה דמיירי הכא בשלא נתן עדיין שמן במנחה, וכמ"ד מדת יבש נתקדשה והוה מנחה קדושה בלא שמן, ושוב דחו זה דלשון צריד משמע מקצתה לחה ומקצתה יבשה עכת"ד: ותחלה נתרץ קושייתם בעה"י, דהא בפסחים אמרינן דמשקי בי' מטבחי' דכן (וע"ש י"ז.) ואמרינן שם ובחולין שם בשיטה זו דמשקי בי מטבחיי' לא דיין שהן דכן אלא שאין מכשירין, ושם בפסחי' אמרינן דלוי תני משקי בי מדבחיי' ושיטת הרמב"ם בזה דהילכתא גמירי לה ע"ש ואכמ"ל] שגם השמן והיין שקרבים לגבי מזבח דכן הן, ואמרינן שם דלמ"ד טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, אמרינן בהו דכן מלטמא טומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן [זו היא שיטת הרמב"ם שם עי' צל"ח שם באורך ודוק כי קצרתי להביא רק שורש ומסקנת הדברים] ומ"מ דכן הן מלהכשיר, ומעתה יתיישבו דברי ר"ל שפיר דס"ל כלוי דתני משקי בי' מדבחייא, דגם שמן של מנחות הקרבים לגבי מזבח ג"כ אין מכשיר, והכי קא מבעיא לי' דמקום שהגיע השמן במנחה ודאי מקבל טומאה אע"ג דהסולת לא הוכשר, מ"מ המנח' מקבלת טומאה מחמת השמן שבה, וכאותה ששנינו (טבול יום פ"ג מ"ה) ירק של חולין שאינו נפסל בטב"י] שבשלו בשמן של תרומה ונגע בו טב"י פסלו כו' ע"ש, וכה"ג המנחה מתטמאה מפני השמן שבה דס"ל דכן מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להן, וראב"י סבר במשנה דט"י שם דשמן מחבר וחשיב הירק כגוש אחד, והכי נמי חשיב הסולת גוף אחד מחבור השמן [ואע"ג דלא הוכשר הסלת, והשמן בעצמו נמי אינו מטמא אחרים דהא לפי שיטה זו משקי בי מדבחייא דכן מלטמא אחרים, מ"מ המנחה חשיבה אוכל, והוה כשמן קרוש שמטמא כאוכל עי' תוס' מנחות (ל"א. ד"ה אימא) ודוק] וא"כ שפיר בעי ר"ל צריד של מנחות אי מהני חבת הקודש, ולא שייך לומר שיצרף הכלי להכשר, דבאמת אף הסלת שבא עליו השמן לא הוכשר כמשנ"ת ודוק, ובענין משקי בי מדבחייא כתבנו באורך בתשו' לפנינו בס"ד:

ח אך דאתן עלה, הרי התוס' נחתו לפרש בעיא דר"ל דמיירי קודם מתן שמן, ודס"ל מנחה קדושה בלא שמן, ושוב הכריחו שא"א לומר כן, דלשון צריד משמע מקצתה לחה מהשמן, ומקצתה יבשה, ולפ"ז נוכיח במישור לאידך גיסא מדנקיט ר"ל צריד, ולא נקיט בעייתו בפשוטה מנחה קודם מתן שמן אי מהני בי' חבת הקדש, ע"כ דס"ל כר' חנינא דמנחה אינה קדושה בלא שמן, ולא משכחת חבת הקדש אלא אחר מתן שמן, לכך בעי רק בצריד של מנחות שכבר נתקדש, וכיון שעלה בידינו דר"ל ע"כ כר' חנינא ס"ל, א"כ מיושבים היטיב דברי התוס' והרא"ש בפ"ב דפסחים שהוכיחו מדאמר ר"ל מנחת נסכים מגבלה במים ש"מ דמי פירות ומים הוו חמץ לענין מנחות, דלר"ל ודאי הכי הוא, דקודם מתן שמן לא שייך איסור חמוץ, דהא לדידי' מנחה אינה קדושה בלא שמן, ולא משכחת בה איסור חמוץ רק אחר מתן שמן, ואף שמגבלה במים הוי מי פירו' עם מים כמשנ"ת, אבל דברינו לרב עולים כהוגן לשיטתו, דלא מוכח ממנחת נסכים נוקשה כלל, לכך מפרש דברי ר"א שפיר דס"ל לגבי פסח תערובות ולא נוקשה כשנ"ת יפה בעה"י:

ט באופן שתמכנו היסוד דתערובות ונוקשה מישך שייכי בהדדי, ומאן דדריש כל מחמצת לתערובות, יש לו לרבות גם נוקשה מכח מנחת נסכים, אך לרב לא מוכח ממנחת נסכים מידי, אמנם לר' יוחנן ושאר אמוראי יסוד זה מוכרח הוא כמו שנבאר, והנה דעת הרי"ף והרא"ש לדחות סתם דריש אלו עוברין מהלכה, מכח סתמא דשיאור ישרף והאוכלו פטור, אלמא דליכא לאו בנוקשה, וסתמא בתרא עדיף, ודקדקו הרמב"ן והר"ן דאכתי נהי דאדחי האי סתמא מנוקשה מ"מ מתערובות לא אדחי, ותירצו דהא ע"כ לגמרי אדחי דהא ר' יוחנן ס"ל בריש אלו עוברין בכל התורה כולה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר כו' הרי מפורש דלא ס"ל תערובות, ולכאורה תמוה עדיין דלר' יוחנן גופי' תקשי האיך דחי סתמא דאלו עוברין מתערובות, הא ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה, ונימא דלא אידחיא הך סתמא אלא מנוקשה. ולא עוד אלא אפי' נדחוק לומר דס"ל לר' יוחנן דהא חזינן דהך סתמא לא דסמכא היא, דהא סתים לה תנא אליבא דר"מ דס"ל נוקשה ותערובות, וכיון דדחי לה אידך סתמא, ליתא לדר"מ לגמרי, מ"מ יקשה לענ"ד, דהא אשכחן עוד סתמא בחלה (פ"א מ"ב) האוכל מהן מחמשת המינין) כזית חמץ בפסח חייב כרת נתערב אחד מהם בכל המינים הרי זה עובר בפסח, א"כ אשכחן סתמא דמתניתין דתערובו' חמץ עובר בפסח, ומתפרש לשון עובר דההיא משנה כלשון אלו עוברין דרפ"ג דפסחים לשיטת הפו' (עי' עליהם ועי' ט"ז וח"י בסי' תמ"ב), א"כ יש לנו תרי סתמא כר"א ממש, סתמא דחלה דתערובות עובר בפסח, וסתמא דשיאור ישרף והאוכלו פטור, דנוקשה אינו עובר בפסח, וא"כ דל סתמא דריש אלו עוברין מהכא, מ"מ הלכה כר"א דסתם לן תנא כוותי' ממש בחלה ואיך פסק ר"י דלא כסתמא דמתניתין:

י וביישוב הדברים נלענ"ד שכל זה מכריח היסוד דבאמת מאן דמרבי תערובות אית ליה לרבויי נוקשה מכח מנחת נסכים, אלא דלר"א לשיטתי' הוא דדריש תערובו' ולא נוקשה, והנה כבר התבאר בדברינו דמאן דמרבה מנחת נסכים לחימוץ, והתם איכא מי פירות עם מים והוא נוקשה, מוכח מזה דין נוקשה במנחות [וממילא נמי לפסח] כמשנ"ת, ונראה לענ"ד דלמ"ד אין בילה אפי' בלח, יש לדון ולומר דבמנחת נסכים שיש בה מים ושמן הוה תערובו' חמץ, שהרי יש לומר שלא נתערבו המים והשמן, ויש שם קרטין של סלת שנילושו בשמן, וקצתם במים, ואותן קרטין ששלטו בהם המים הם חמץ גמור, אלא שהם מעורבים תוך אותם שנלושו בשמן, והוה ממש תערובות ויש לנו מזה הכרח לדין תערובות במנחות [ולחייב גם המחמץ חוץ מהמקטיר ודוק] אבל נוקשה דקיל מיני' לא מוכח כלל:

יא ובזה יתיישבו הדברים לנכון בס"ד, דודאי לר' אליעזר שפיר שמעינן לי' דאית לי' תערובות בפסח ולא נוקשה דלטעמי' אזיל, דס"ל ברפ"ט דפרה דאין בילה [כמסקנת הש"ס בזבחים פ"י עש"ה] וא"כ לדידי' לא מתרבי נוקשה כלל, אבל ר' יוחנן ס"ל בירושלמי (פ"ה דדמאי) כרבנן דיש בילה, וא"כ אי מרבינן מנחת נסכים, ע"כ יש בילה ומתרבי מינה נוקשה, וכבר הכרחנו לעיל, דאי מרבינן תערובו' ע"כ מתרבי נוקשה לפי שיטה זו, וכיון דסתם לן תנא בפסחים דנוקשה אינו בלאו, ממילא ה"ה לתערובו', ומדחיא סתמא דחלה מקמי סתמא דפסחים, משום דסתמא בתרא הוא, ובדוכתא דדיני פסח מתניא, וסברא זו סברת התלמוד והפוסקים היא דסתמא דדוכתא עדיפא] ושפיר פסקינן כר' יוחנן דבין נוקשה ובין תערובות ליתנהו בלאו, ור' יוחנן גופי' אהא סמיך, כיון דליתא לנוקשה ליתא נמי לתערובות ודוק היטיב, ומעתה יתבארו לנכון דברי הטור בסי' תמ"ב שכתב כל אלו [נוקשה ותערובות] לר' אליעזר הן בלאו, ביאור דבריו כך הם דודאי ר"א גופי' ס"ל תערובות בלאו, ומוקשה לית לי', היינו לטעמי' דס"ל אין בילה, אבל לדידן דקי"ל יש בילה, אי הוה קיימא פיסקא זו דר"א דחמץ, הי' לפי דבריו אלו לדידן נוקשה ותערובות בלאו, דהא אנן ס"ל יש בילה, ומוכח לדידן לשיטת ר"א זו תרוייהו נוקשה ותערובות, והיינו דכתב הטור לר"א ר"ל לר"א דפסחים אליבא דידן, ומכח זה נפיק פסק הרי"ף והרא"ש לפסוק דלא כר"א כמשנ"ת מכח מתניתין דשיאור ישרף והאוכלו פטור ודוק:

יב ושיטת הרמב"ם לפי דעת רוב האחרונים דנוקשה מדרבנן, והנה הוא פוסק (בפי"ב מה' מעשה הקרבנות) דלחה"פ נתרבה לחמוץ, אף ע"ג דאיהו פוסק דלחה"פ לישתו ועריכתו בחוץ, וא"כ לא משכחת בלחה"פ חמוץ אלא בדרך מאורע כגון שהכניסוה בפנים, ונתקדשה שם בביסא או בעשרון, וכבר ביארנו את כ"ז דלכך הוה לן למנקט טפי רבויא למנחת נסכים דמשכחת בי' חימוץ בדרך המחויב בו, אלא דלדידן אי אפשר לאוקמי רבויא למנחת נסכים, דהא קי"ל מנחה אינה קדושה בלא שמן, והוה נוקשה, וכיון דלית לן לאו בנוקשה לגבי פסח, כסתמא דשיאור ישרף והאוכלו פטור, ממילא לית לן לרבויי נוקשה גבי מנחות, ושבקינן לקרא דאשר תקריבו דאיהו דחוק ומתוקם בלחה"פ בדרך מאורע, אם הכניסהו בפנים:

יג ובזה יש ליישב ולכוין דברי הכ"מ שכתב שהרמב"ם פסק (בפי"ב מה' מעה"ק) לרבות לחה"פ כר"ע, משום דהלכה כר"ע מחבירו, וכתבנו תמיהת הנוב"י ע"ז, דהא ר' יוחנן מפיך דר"ע אמר לרבו' מנחת נסכים, ולפי המתבאר נחזי אנן הא עיקר דקשיא לי' להש"ס דאיך מרבה ר"ע לחה"פ הא איהו ס"ל מדת יבש לא נתקדשה, ולהכי ניחא לי' טפי לאוקמה כרי"הג דס"ל מדת יבש נתקדשה, ולפמ"ש הא אכתי לא משכחת חמוץ בלחה"פ כיון שמעשיהם בחוץ, ולא נתקדשו בכלי, וההכרח לומר דקרא רבי' להיכא שאירע בו דבר ששייך בו חימוץ, כגון שהכנסוהו לפנים, מעתה שוב לא נצטרך להפוך, ונוקמי לר"ע דמרבה ללחה"פ היכא שלשוהו בפנים בביסא וכפרכת הש"ס, וסוגיא דמנחות הוה סברא דמעשי לחה"פ בפנים, לכך ניחא לי' טפי לאפוכי, ולאוקמי' לרי"הג ריבויא ללחה"פ, דשייך בי' חמוץ בדרך חיוב מעשיו, משא"כ לדידן להלכתא לכ"ע לא משכחת לה חמוץ בלחה"פ, אפילו למ"ד מדת יבש נתקדשה, אלא ע"י מאורע, שוב לא משבשינן לברייתא, ונקטינן גרסתה כמו שהיא, דר"ע הוא דמרבה לחה"פ וכמו שנתבאר, ועולים יפה דברי הכ"מ:

יד ונתבאר מתוך דברינו שכל עיקר יסוד דלא מרבינן מנחת נסכים הוא מטעם דלא חמירי מנחות מפסח וכיון דבפסח קי"ל כסתמא דשיאור ישרף כו' דנוקשה ליתי' בלאו, מה"ט לא מרבינן מנחת נסכים, ואין מקום לדברינו לסברת הנוב"י ז"ל, דאע"ג דלא קי"ל לרבות מנחת נסכים מ"מ נשאר היסוד דמי פירו' הוה או חמץ גמור או נוקשה בלאו לדידן ע"ש דבריו ז"ל באורך, ולענ"ד אדרבה היינו טעמא דלא קיימא לן לאו בנוקשה בפסח, מכריח אותנו לאוקים רבויא ללחה"פ [ע"ש הדוחק בדרך מאורע כמ"ש] ולא מנחת נסכים ודוק:

טו ועדיין חל עלינו לבאר יתר דברי הטור שכתב בסי' תמ"ב דנוקשה מותר להשהותו אליבא דרבנן דפליגי עלי' דר"א, והמ"א הקשה עליו ממתניתין דשיאור ישרף, אמאי ישרף יאפה אותו וישהנו, [ותירוצו של המ"א כבר תמהו עליו האחרונים ז"ל] וראיתי להמקור חיים בסי' תס"ב שהאריך ביסוד זה ותירץ דודאי לר' יהודא שיאור דידי' דאו' כדמוכח מסוגיא דחולין שהבאתי לעיל והתוס' שם [ודברי המק"ח שם מוטעים ששינה ושילש שם דשיאור דר"מ לר"י ישרף, וזה טעות שהתוס' דקדקו שם דשיאור דר"מ לר"י אסור באכילה מדרבנן, מדקתני ונותנו לכלבו, משמע אבל באכילה אסור, ולשון התוס' מוסד ע"פ הש"ס דפסחים (מ"ג) שיאור ישרף ונותנו לכלבו והאוכלו בארבעים, ופריך הא גופא קשיא שיאור ישרף אלמא אסור בהכאה והדר תני ונותנו לכלבו אלמא מותר בהכאה, ומפרשינן ה"ק שיאור ישרף דר"מ לר"מ דר"י לר"י ונותנו לכלבו דר"מ לר"י כו' וע"ז דקדקו התוס' דמשמע דבאכילה אסור והוא מדרבנן, והמק"ח סבור שישרף ונותנו לכלבו כאמר בחד גוונא, ודבר מבואר שמותר ליהנות ממנו, ולא נאמר בו ישרף כלל עש"ה] אבל לדידן לא קי"ל בזה כר' יהודה, ולית לן שום ריבויא לנוקשה מדאורייתא לכך מותר להשהותו לדידן אתד"ל ז"ל, והם תמוהים לענ"ד, שהרי עיקר יסוד הפוסקי' שלא לפסוק כסתמא דריש אלו עוברין דנוקשה ותערובות בלאו, הוא מכח סתם זה דשיאור ישרף, ואם נאמר דלא קי"ל כסתם זה, דאליבא דר"י הוא ולדידן לא ס"ל, א"כ חזר דין נוקשה לדידן בלאו, כסתמא דריש אלו עוברין ודוק, ודברי הטור צריכין תלמוד ליישב משנה דשיאור ישרף, עוד יש לדקדק בלשון הטור שכתב בסי' תס"ב דמי פירו' עם מים הוה נוקשה ואין חייבין עליו כרת, משמע דעכ"פ איסורא דאורייתא איכא והא בסי' תמ"ב כתב דנוקשה מדרבנן: (טז) והנלענ"ד בכ"ז דמבואר בסוגיין דר"א דריש כל תערובות ולקי עליו, וביאור דרשתו מתפרש לענ"ד דדריש כל מחמצת שאפי' רק קצתו מחמצת כדדריש לענין הקטרה מקצתו מנין כו' ומחמצת היינו חמץ גמור שנתחמץ ע"י דבר אחר, ומקצתו מצטרף להיתר ולקי עליו בכזית כדכתיב לא תאכלו ואכילה בכזית, ונפיק לי' מהכא דין תערובות ללאו גמור [וממילא משתמע נמי לאו לנתחמץ מחמת ד"א כיון דאפי' ערובו בלאו] ובזה הסוגיא מתפרשת כהוגן ואין כאן חזרה מאוקימתא לאוקימתא כמו שנדחק המל"מ בפ"א מה' חמץ וכבר תמהו עליו [גם מיושב בזה שלוקין על ערובו לר"א, אע"ג דאין מלקין על הרבויים, אלא ע"כ שעיקר הלאו כך הוא מתפרש, ואכמ"ל ודוק היטיב] ולר"מ אתא קרא לנוקשה ללאו גמור, ואמרינן בסוגיין דרבנן פליגי אדר"א, משום דלא דרשי כל, וכתבו התוס' דאע"ג דבעלמא רבנן נמי דרשי כל בכמה דוכתי, מ"מ הכי קאמר דר"א דריש כל אפי' במידי דאין סברא לרבויי, ורבנן לא דרשי אלא למידי דמסתבר לרבויי, והנה שם נוקשה כולל שני ענינים, האחד נוקשה שדברה בו משנתינו בריש אלו עוברין זומן של צבעים וקולן של סופרים, שהוא חמץ קשה שאינו ראוי לאכילה, והשני חמץ שלא נגמר חמוצו וראוי לאכלו, וזה שיאור דר"מ לר"מ ודר"י לר"י, שפשוט שאם יאפה ראוי הוא לאכילה, ובכלל זה מי פירות עם מים הוה נמי נוקשה שראוי לאוכלו, ודוק, והנה לר"י מבואר הוא בפסחים (כ"ח:) דלאו דמחמצת לא תאכלו אתא לדידי' ללאו בחמץ לאח"זמ [ונתחמץ מחמת ד"א נפקא לי' מדאפקי' רחמנא בלשון מחמצת] ונלענ"ד פשוט דלר"י מדריש כל דקרא לנוקשה [והא דכתבו התוס' דרבנן לא מסתבר להו לדרוש ריבוי' דכל לתערובו' וא"כ כ"ש לנוקשה, היינו דלא מסתבר לרבויי ללאו, אבל אנן לאיסורא בעלמא אמרינן ודאי מסתבר הוא ודוק] אלא דכיון דריבויא בעלמא הוא, והאזהרה למילתא אחריתא אתא כמבואר, אין זה לאו רק ריבוי לאיסורא בעלמא, כמו חצי שיעור לדידן (כמ"ש התוס' בפסחים מ"ד. ד"ה לענין) ואין להקשו' אדמוקי ריבויא דכל לנוקשה נוקים לי' לתערובות, דהא תערובות מסתבר יותר לריבויי מנוקשה, הא ליתא דלאיסור' בעלמא לא אצטריך קרא לריבויי תערובות, דהא בלא"ה קי"ל חצי שיעור אסור מה"ת בכל האיסורין, בין בעיני' בין ע"י תערובות (עי' חולין צ"ח) ודוק, וע"כ דריבויא לאסורא אתא לנוקשה, והיינו טעמא דפשיטא לי' להש"ס בחולין דשיאור דר"י אית בי' איסור דאורייתא דמתרבי מכל:

יז אולם לית לן לרבויי בי' אלא מילתא דמסתבר טפי כמ"ש התוס', ולכך לא מרבינן אלא נוקשה הראוי לאכילה דהיינו שיאור דר"מ לר"מ ודר"י לר"י, לדידן דקי"ל כר"י דנוקשה לית בי' לאו [ואתא הלאו דכל מחמצת לא תאכלו לדידן לנתחמץ מחמת ד"א כמבואר בסוגיין] ובגוף ענין שיאור קי"ל כר"מ דשיאור הוה הכסיפו פניו, ומתרבי לדידן לאיסורא דאורייתא כמו שיאור דר"י לר"י ולכך נקיט התנא אליבא דכ"ע שיאור ישרף, דמתרבי מיתורא דכל לאסרו באכילה, ובהנאה ובשהי' כשאר חמץ, דפרט בי' קרא דכל מחמצת כו', אבל נוקשה שאינו ראוי לאכילה לא מתרבי כלל, דמנ"ל כיון דלא מסתבר לאוסרו כאותו נוקשה הראוי לאכילה לא מרבינן לי', ונוקשה כזה אינו אלא מדרבנן, ושרי גם להשהותו אליבא דרבנן, דהא לא תנן בי' ביעור כלל, ושפיר כתב הטור בנוקשה ההוא שמותר להשהותו, מתוך מ"ש עלה בידינו דנוקשה דמי פירות עם מים נמי כיון דראוי לאכילה, אית בי' איסורא דאורייתא, ויפה כתב הטור בסי' תס"ב אין בו כרת אבל איסורא דאורייתא איכא כמשנ"ת ודוק, ומ"מ לענין ביטולו בפסח, כיון שהוכחנו שאף נוקשה דמי פירות עם מים [וכן שיאור] לאו לית בי' ויש לצדד להקל בו לבטלו בששים כדעת המ"א (בסי' תמ"ז ס"ק ה') ואף ע"ג דנראה מדבריו דלמ"ד נוקשה דאורייתא לא בטל בס', נלענ"ד דהיינו להסוברים דנוקשה בלאו, אבל לדידן דאיסורא בעלמא הוא, ולאו לית בי' לדעת רוב הפוסקים יש מקום לומר דבטל שפיר בס' ככל אסורין שבתורה, וצור ישראל יזכינו להעמיד הלכה ברורה, וישים תורתו בקרבינו ערוכה ושמורה, ויעמידינו בקרן אורה:

יח עוד ראיתי בענין זה ליישב שיטת הרי"ף והרא"ש שסמכו על משנה דשיאור ישרף והאוכלו פטור להכריע דנוקשה [ולפי מה שנתבאר גם תערובות] מדרבנן מדסתמא מתניתין והאוכלו פטור, ותמהו ע"ז רבותינו האחרונים ז"ל דהא בחולין (כ"ג:) מבואר דלר"י נוקשה ספיקא הוה אי חמץ הוא או מצה הוא, וא"כ שפיר נקטה מתניתין והאוכלו פטור דמספיקא לא מיחייב לא כרת ולא מלקות, אבל איך אפשר לומר על ספיקא דאו' דמדרבנן הוא, ואף שדעת הרמב"ם דכל הספיקו' מותרים מה"ת אין זה במשמע שע"ז יכוין הרי"ף והרא"ש וגם הא על דברי הרמב"ם האלו חלוקין חכמי ישראל רבים וגדולים, וס"ל דספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא, וביישוב כ"ז נלענ"ד לפי מה שבארנו באורך בתשו' ל"ח אה"ע יסוד נאמן דספיקא בדבר חשוב כמקצת הדבר, כגון אנדרוגינס אף למ"ד ספיקא הוא מקרי מקצת זכר וכדומה, והבאתי מהירו' דקרי לר' יהודה אנדרוגינס מקצת זכר, ואיהו ס"ל ביבמות דאנדרוגינס ספיקא הוה, וביארתי בזה בריית' דיומא דמרבה מכל חלב כוי וחצי שיעור, ולכאורה מה ענינם זה לזה, אלא דהוא הדבר דכמו דאתרבי מכל חלב חצי שיעור [לאיסורא[ דהיינו קצת השיעור הקצוב ע"פ התורה להתחייב עליו, הכי נמי מרבינן כוי אף למ"ד ספיקא הוא דזה נמי נחשב קצת חלב, כיון דיש בו צד לדונו כבהמה, וצד לדונו כחי' ע"ש באורך, ומעתה תתבאר לנו השמועה יפה בס"ד דלמאן דדריש כל מחמצת ללאו גמור ללקות על תערובות, היינו קצתו חמץ וקצתו מצה ממילא, יכנס בכלל זה שיאור שהוא ספק חמץ ספק מצה ומדריש נמי למלקות כי היכי דלקי אתערובות חמץ שבו נתייחד הלאו דכל מחמצת לא תאכלו, כן נמי בזה ילקה על שיאור שהוא ספק, דג"כ קצתו הוא על דרך שנתבאר, עוד נלמוד מזה לחייב על נוקשה ממין אחר, היינו מי פירות עם מים, שהוא ג"כ קצת חמוץ מצד המים ולא חמוץ שלם מצד שהוא נילוש גם במי פירות, נדמיהו שפיר לתערובות הכל מיסוד אחד שחייבה תורה על מה שהוא קצת חמץ, [ומ"מ פליגי בזה אמוראי אם יש לדמות נוקשה לתערובות ומה מסתבר טפי לאסור, וכבר ביארנו הדברי' לעיל באורך] ולמאן דס"ל דלא מחייב על תערובות מן הלאו הזה דכל מחמצת לא תאכלו, ממילא הדין לענין נוקשה שהוא מי פירות עם מים, אין לנו בו לאו גם לא איסור תורה [ואם שייך לרבות נוקשה כזה לאיסור כשאר חצי שיעור כתבנו למעלה בעה"י] ואולם נוקשה דשיאור אם נאמר דספיקא הוא, פשיטא שאסורו ככל הספיקות בדאורייתא שהן אסורין [לדעת כמה פו' מה"ת, ולדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו מדרבנן] וא"כ הסוגיא דחולין אינה סותרת כלל יסוד דינו של הרי"ף והרא"ש דנוקשה דמי פירות עם מים [וכמו כן שיאור אי הוה אמרינן ברי' הוא ולא ספיקא ודוק] הוה מדרבנן, ומ"מ נוקשה דשיאור הוה ספיקא דאו' וזה פשוט, דמה נקל בזה מבשאר איסורי תורה, אלא דלר"מ דמרבה תערובות ונוקשה למלקות א"כ על שיאור אע"ג דספיקא הוא ג"כ לקי [משום דהוה כמקצת חמץ כמש"ל] ולר"י כיון דהאוכלו פטור, ולא ס"ל הלאו דכל מחמצת ע"ז, ממילא נשמע דבנוקשה דמי פירות עם מים וכדומה איסורא דרבנן בעלמא הוא דמנין לנו בו איסור תורה, ולפ"ז שפיר הוכיח הרי"ף והרמב"ן והרא"ש כיון דסתמה מתניתין בשיאור דהאוכלו פטור, ולא אתרבי ספיקו למלקות, ממילא שאר נוקשה מדרבנן ודוק היטיב ועפ"ז מיושבים יפה דברי הטור זולת מה שהארכנו לעיל ביישוב דבריו דנוקשה גמור היינו מי פירות עם מים, וכן חטי קורדנייתא וכדומה שהם מדרבנן דעתו ז"ל דמותר להשהותן, ומתניתין דשיאור ישרף היינו בפשוטו דהא ספיקא דאוריית' היא, ולכך ישרף ככל הספיקות שהן מה"ת, וכסוגיא דחולין ע"ד שבארנו בעה"י ודוק היטיב:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה