אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן יא

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן יא

שו"ת עמודי אור - סימן י

וואלקאוויסק:

כבוד יד"ע ועמו ה"ה רב רחימאי הרב המאה"ג המפורסם החריף ובקי סיוע"ח אושר השלמים כליל המדעים איש חמודות כש"ת מ' ירוחם נ"י אב"ד דק"ק באדקי:

א אשר חידש כתר"ה שי' בסוגיא דשבת (קנ"א.)

בפלוגת' דרב ושמואל בחלילין דרב ס"ל חיישינן לאיסורא שמא באו מחוץ לתחום, ושמואל ס"ל לקולא [לשיטת רש"י] דתלינן דחוץ לחומה לנו, וידיו רב לו לקיים מקצת גירסא הישנה בש"ס שם ולתקנה על אופנה כרוחב לבבו, ואולם עיקר יסוד חידושו דהא במשנה דמכשירין שם בתר הכי תנינא מצא בה ירק נמכר אם רוב עכומ"ז כו' מחצה על מחצה ימתין כדי שיבאו ממקום קרוב, והתם ודאי לא מתפרשא אלא לחומרא כרב, דאי לשמואל הוה לן למתלי ג"כ שלנו חוץ לחומה, וליכא המתנה כלל את"ד כתר"ה שי', ומטיבותי' אמינא שהמשנה ההיא אינה ענין לשמועתינו, דהא התם בירק שנתלש בודאי בשבת או יו"ט איירי, כמו שפירשוה כל המפרשים, וההיתר הוא אם נתלש בשביל א"י, והתם ליכא תלי' כלל [ועי' בפי' הרא"ש במשנה זו] דאם באמת נמצא ירק מחובר סמוך לעיר, א"צ המתנה רק כדי שיעור הבאתו [ותלישתו שעה מועטת היא כמ"ש המפרשים ז"ל] וכך הוא דינו הכל לפי קורבתו, וכל שנמצא ירק קרוב ורחוק, פשיטא דדי כדי ההבא' מקרוב כמבואר בא"ח (סי' שכ"ה ס"ט) ועיי' בביאור הגר"א שם (ס"ק ל"א) בארוכה ודברי התיו"ט שם מגומגמים שהדבר ברור דלעולם אזלינן אחר מקום הקרוב ואין חילוק כלל אם הוא תוך התחום או ח"ל כמבואר בפו' אכמ"ל] ואולי מה"ט מקילינן בכה"ג, דאל"כ אין לדבר סוף וכדאמרינן בעלמא שתי מדות אחת כלה ואחת שאינה כלה אנו אוחזין את הכלה, אבל ביש לעכומ"ז שני בתים אחד בתוך התחום ואחד חוץ לתחום, דהשתא אף הרחוק יש לו שיעור, אפשר דבספק שקול לא מקילינן בדבר שיש לו מתירין, ובזה מיושבים דברי הד"מ עש"ה ודוק, והוא מבואר בדברי הר"י המובא בט"ז או"ח סי' (תקט"ו ס"ק י"ג) דעיקר החילוק הא דשרי הכא ספק לשמואל ושאני מספק מוכן, היינו כפשוטו, דשמואל מחלק בין ספק נתלש ממחובר דאמרינן רוב הנתלשין בני יומן הוו, אבל דבר המסופק בהובא מחוץ לתחום מקילינן בספיקו, וא"כ שם בנתלש הירק בשבת שמואל נמי כרב ס"ל:

ב ובגוף תמיהת הראשונים ז"ל אמאי שאני ספק הובא מחוץ לתחום מספק נתלש, הנה בפשוטו יש לדון, דהא ר"פ בביצה (ד'.) לא ס"ל לאסור ספיקא דרבנן ביש לו מתירין, ומ"מ מודה (שם כ"ד) דדבר שיש במינו במחובר סתמו אסור, מבואר דאפילו ספק הוא בעצמותו אם נתלש דאסור, [ובספק הובא מחוץ לתחום אין הכרע שם בדברי ר"פ עש"ה] ותירץ הצל"ח דהתם ביו"ט עצמו אסור משום מוקצה, וספק מוקצה הוה כספיקא דאורייתא לאסור, כמבואר בתוס', ולכך גם לערב אסור בכדי שיעשו, כיון דאיתחזק איסורא מבע"י גם ספק דרבנן אסור בו, כשיטת הפו' והש"ך דספיקא דרבנן בדאיתחזק איסורא אסור [ומ"מ יש לדקדק ע"ז קצת, דהא בערב נסתלק איסור מוקצ', וא"כ דבר זה נוגע במחלוקת הפו' ז"ל אי מחזקינן מאיסור לאיסור ובפרט במידי דרבנן ואכמ"ל] וא"כ אתיא שיטת שמואל נמי שפיר, דמה"ט נמי מחמירינן התם בספק מוכן [ולפנינו יתבאר אי שייך בזה חזקת איסור] אבל בספק הובא מחול"ת (דלית ליה חזקת איסור] שרי ספיקו, [ואולם באמת יסוד זה אי ספיקא דרבנן אסור במקום חזקת איסור תלי בשיטת תנאי בסוגיא דעירובין (ל"ה:) וקצת האחרונים דקדקו ממימרא דשמואל וברכות כ"א.) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא מ"ט ק"ש דרבנן, והא התם איתחזק חיובי', מוכח מזה לכאורה דשמואל ס"ל ספיקא דרבנן אף במקום חזקה לקולא, וא"כ טעמא דמחמרינן בספק מוכן ע"כ לדידי' משום דשיל"מ, וליתא לדברינו, אך לענ"ד נראה בביאור שיטת המחמירין בספיקא דרבנן במקום חזקה, היינו שלא לעשות בו מעשה בקום ועשה, כגון ספק טבל בטומאה דרבנן, לא שרינן לי' לאכול תרומה וכיוצא, וכל כה"ג, אבל לא נחייבנו מכח זה לעשות מעשה, לכך ספק קרא ק"ש לא נחייבנו לעשות מעשה לקרות ודוק היטיב] ועדיין הדבר צריך תלמוד אם יתכן לקיים סברת הצל"ח בטעמו של שמואל בשיטת רש"י בסוגיא זו, דהא שמואל באמת פסק להדיא (ביצה כ"ד:) דספק מוכן [היינו ספק נלקט ממחובר] אסור, ולפי גרסת רש"י בסוגיין דמסייע לשמואל מר' יהודה דס"ל אם יש בעיר רשות תלינן שבגינו הוחמו ושרינן מספיקא, ועדיין נקשה אם איתא דרשות חשיב ספיקא ולא צד פשיטות לתלות יותר בשבילו] הא בהך דירק נמי מסיים במתניתין אם יש בה רשות לוקח מיד והא אכתי רשות ספיקא הוא, ובספק מחובר הא גם שמואל מודה דאסור:

ג לכן נלענ"ד לעמוד בעה"י על שורש הדברים, הנה דעת הר"י בב"י (סי' תקט"ו) וכן ביאר הגר"א שם דבספק נצוד וכן בספק נלקט ממחובר אסור, משום דמוקמינן אחזקה קמייתא, ואמרינן השתא נצוד והשתא נתלש ע"ש, ונלענ"ד דבאמת רב ושמואל בזה לטעמייהו אזלי, לפי שדבר זה אם לדון בו חזקה ולומר דמחזיקינן לי' דמחובר הי' בתחלת יו"ט, או לתלות שכבר נתלש מקודם יש לו מקור בש"ס, דבקדושין (ע"ט) פליגא רב ושמואל בקדשה א"ע בעיר וקדשה אבי' בדרך ביום משלם שית חדשי בגרות, והרי היא עתה בערב היא בוגרת לפנינו, דרב ס"ל הרי היא בוגרת לפנינו, ומחזיקינן דלמפרע בגרה, מדהשתא בוגרת בצפרא נמי בגרה כו', ושמואל ס"ל דחזקה דהשתא לא מרע חזקה דלמפרע ולכך חיישינן לקדושי שניהם עש"ה בכל הסוגיי', דבאמת בכ"ד כשעומד לפנינו חזקה דלמפרע וחזקה דהשתא, ספק משוינן לי', ומשנה שלימה היא בגיטין (ע"ו:) אם גט קודם למיתה כו' ואם ספק חולצת ולא מתייבמת, [והארכתי בסעיפי הדברים במ"א בעה"י אכ"מ] והתוספ' בנדה רפ"ק דעתם דלעולם חזקה דמעיקרא עדיפא, אבל מסוגיא זו לקחתי יסוד פשוט דהא חזינן לרב היכא דחזקה דמעיקרא אינה חשובה כ"כ [כגון התם ביומא דמשלם שית כדאסברו התוס'] חזקה דהשתא מבטלת אותה לגמרי, ולשמואל אע"ג דאין חזקה דמעיקרא בתוקפא שהרי אין סברא שיחלוקו רב ושמואל בזה גופא, אם ביומא דמשלם שית חזקה קמייתא במילתא קיימא מ"מ לא אלימא חזקה דהשתא לבטולה לגמרי, ומש"ה אפילו בכה"ג ספק משוי לה, ומינה דאם הי' חזקה דמעיקרא חזקה גמורה, ודאי היא עדיפא לדידי' מחזקה דהשתא, [וגם זה לא לבטל חזקה דהשתא לגמרי רק לספק הדבר כמובן] ועתה נחזי אנן בפירות אלו שבאו לפנינו תלושין ביו"ט נמי דכוותה הוא, דלרב אית לן למיזל בתר חזקה דהשתא דאלימא לדידי', ולומר שנתלשו מערב יו"ט, ולשמואל אזלינן בתר חזקה דמעיקר' ואמרינן השתא נתלשו ובכניסת יו"ט היו מחוברין, והנה נתבאר בשיטת הראשונים ז"ל דלרב חזקה דהשתא עדיפא מחזק' דמעיקרא, אבל מ"מ גם חזקה דמעיקרא חשיבא בכ"ד, ולשמואל חזקה דמעיקרא עדיפא אלא דמ"מ חייש גם לחזקה דהשתא עי' היטיב במפרשים שם מדקדקים הסוגיא, ולפ"ז נאמר דבהא דאסרה מתניתין ספק מוכן [היינו שהספק אם נצוד או נלקט השתא או אתמול] יש לנו לומר שני פנים, או דמטעם חזקה דמעיקרא אתינן עלה, ומחזיקינן להו שהיו מחוברים [או בלתי נצודים] בה"ש, או דמחמרינן מטעם ספק דשיל"מ כרב אשי בריש ביצה, ומעתה לשיטת רב דאזיל בתר חזקה דהשתא, ליכא חזקה לאיסור' בספק מוכן, וע"כ מטעם ספק דשיל"מ אסרינן לה, ולכך גם ספק בא מחוץ לתחום נמי אסור מה"ט:

אבל שמואל לטעמי' דעדיפא ליה חזקה דמעיקרא, ולכך מפרש טעם ספק מוכן משום דמוקמינן ליה בה"ש אחזקה דמעיקרא, [ואין הכרח לדידי' להחמיר בספק דשיל"מ] ולכך בספק בא מחול"ת דליכא חזקה [אדרבא הכא איכא חזקה להיתירא כאן נמצאו כאן היו מאתמול, עיי' כתובות (ע"ו:) במסקנא אליבא דשמואל ודוק] שרי שמואל, דתלינן לקולא [ובזה יתבאר יפה דרב אשי דאסר ספק דשיל"מ, לטעמי' דס"ל בקדושין שם כרב דאזלינן בתר השתא, וא"כ טעם איסור ספק מוכן ע"כ מה"ט הוא, דדשיל"מ ספיקו אסור ודוק]:

ד והנה מדברי המרדכי שהביא הב"י שם נראה דגבי ביצה ספק נולדה ביו"ט נמי איכא חזקה דאוקמ' אחזקתה והשתא נולדה, ולכאור' לפי יסוד דברינו הא במקום חזקה כ"ע מודו דאסור ספק בדשיל"מ, ומאי טעמא דאינך אמוראי ר"פ וכו' דלא ס"ל הא דרב אשי, אלא גם בביצה בספק נולדה ביו"ט מתירין, והא רב פפא גופי' ס"ל דספק מוכן אסור כמש"ל, ובביצה ספק נולדה ביו"ט שרי, וע"כ יש בזה שום סברא, דלא נידון בביצה גדר חזקה, אולם לענ"ד הדבר מבואר דבביצה לא שייך לדון בה תורת חזקה זו, דברפ"ג דבכורות אהא דתנן התם דלוקח בהמה מעכומ"ז הולד הוה ספק בכור, דקדקו התוס' והרא"ש אמאי לא אמרינן אוקמה בהמה אחזקה והשתא הוא דילדה, ותירצו דאיכא למימר אדרבא העמד ולד על חזקתו, ובהיותו במעי אמו הי' חולין, דבכור ביצאתו מרחם קדוש, והעמידנו גם עתה על חזקה זו עש"ה ובזה דחיתי לענ"ד דברי בעל תשובת שיבת ביון (סי' מ"ט) וכ"כ בס' שב שמעתתא שכתבו לדון באילן שהוא ספק אם כלו לו שנות ערלה, להעמידו על חזקתו ותוך ג' שנים הוא, הא בערלה נמי על הפרי אנו דנין, ואיכא למ"ד דהפרי כל זמן שהוא סמדר אינו נאסר משום ערלה, ואפילו למ"ד סמדר אסור, מ"מ קודם שנעשה סמדר ודאי אין בו איסור ערלה, וא"כ איכא חזקה להיפוך דהעמיד הפרי על חזקתו חזקת היתר, וסותר לחזקת האילן, והרי זה דומה ממש לענין בכור שכתבו התוס' והרא"ש שהחזקות עומדות זו בפני זו ואכמ"ל ודוק] ולפ"ז בביצה שם דפריך לר' יוסי ור' יצחק דמוקמי לה בתרנגולת העומדת לאכילה ואיסורה אינה אלא ביציאתה, אבל במעי אמה היתה מותרת עם התרנגולת, א"כ אם באנו לדון ולומר העמד התרנגולת על חזקתה והשתא הוא דילדה, נימא אדרבא העמד הביצה על חזקת היתר שהי' לה במעי אמה, שהרי אפילו לא נולדה מותרת היתה בהש"מ אגב אמה, וכך אנו דנין, הא ע"כ בכניסת יו"ט [שאז מתחיל זמן השייך לאסור לענין הביצה] הי' לביצה זו שעת היתר עכ"פ אגב אמה נוקמה גם עתה על חזקתה זו, ונימא דקודם י"ט נולדה ולא נאסרה, (והוא ממש כסוגיא דבכורות ודוק], וא"כ התם ליכא חזקה כלל לאיסור, שפיר פליגי בה ר"פ ורב אשי, משא"כ בדבר הנתלש או ניצוד, דבחזקת מחובר דהוה יסוד לאסור היה ביו"ט, ודוק היטיב:

ה ובזה נלענ"ד ביאור נכון בעה"י בסוגיא דביצה דפריך מברייתא דקתני גבי ביצה שנולד' ביו"ט] וספיקא אסורה לרב יוסף ור' יצחק, ודקדקו התוס' ישינים אמאי לא פריך לרב נחמן דאסר לה משום מוקצה ונולד, אמאי ספיקה אסורה, ותירצו דמוקצה חמור והוה כעין דאורייתא, ולענ"ד הוא דחוק דס"ס מוקצה דרבנן הוא כמבואר בפסחים (מ"ז.) ומה כעין דאורייתא שייך בי' להחמיר בספיקו, ומנין לנו זה) ובכ"ד קי"ל ספיקא דרבנן לקולא ולא מפליגינן כלל, אבל לפמשנ"ת בס"ד ניחא דלר"נ שפיר אתיא לן הא דספיקא אסורה, דהוה כמו ספק נתלש או ניצוד ממש, דמוקמינן לה אחזקה דהשתא נולדה (ורב נחמן ודאי בשיטת שמואל רבי' קאי דאזיל בתר חזקה דמעיקרא] ולדידי' ליכא למימר אדרבא העמד הביצה על חזקת היתר, דהא איהו מוקים לה לדין איסור ביצה שנולדה ביו"ט בתרנגולת העומדת לגדל ביצים דהתרנגולת ג"כ היתה אסורה בכניסת יו"ט, ולא הי' לביצה זו ביו"ט חזקת היתר כלל, ושפיר נשאר חזקת איסורה, לומר השתא נולדה ככל (ספק נתלש או ניצוד ודוק היטיב בכ"ז, המתבאר מתוך דברינו דלשמואל עיקר החומרא הוא בספק מוכן דמחזיקינן לי' דהשתא נתלש או ניצוד אבל מטעם חזקת מוקצה אולי באמת לית לן לאחזוקי מאיסור לאיסור] והנה כ"ז שייך בספק מתי נלקט, אבל במשנה דמכשירין דלא הוה הספק מתי נתלש, דהא בנתלש בודאי היום מיירי, אלא דיש רשות בעיר ומספקא לן אי אדעתא דידי' אתא או אדעתא דישראל, [כגרסת רש"י בשיטה זו דרשות ספיקא מקרי] לא שייך בזה שום חזקה, ואזלינן בי' לקולא כמו בספק בא מחוץ לתחום לשיטת שמואל דשרי כמשנ"ת ודוק:

ו עוד נלענ"ד יישוב נכון בשיטת שמואל לטעמי' של רש"י ז"ל, דלענ"דנ שהמבשל בשבת במזיד ביצה שנולדה בו ביום ונתערבה אח"כ באחרות בטילות לגבי, דלא מיקרי לדידי' דשיל"מ כיון שאסור לו לעולם, משום בשולו, לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור היום תאכלנו בהיתר לערב, כיון דסוף סוף גם במו"ש בתורת ביטול יאכלנו (ועיי' בס' חו"ד ס"ס ק"ב מ"ש לענין בכורים דלכאורה משמע שלא כדברינו דעתו ז"ל, אך מ"מ נראה דמודה לדינינו דהכא חד שמא דאיסורא הוא, איסורא דשבת ודוק] ומבואר בסוגיא דרפ"ק דביצה דספק ודין ביטול בדשיל"מ בני חד ביקתא נינהו עש"ה, ולפ"ז נאמר דלדעת רש"י בשיטה דשבת שאנו עסוקין בה דאם הובאו בשביל ישראל ממש חלילין אסורין לעולם, כמו שפי' במשנתינו, ובהובא סתם שרי, היינו משום דהוה ספק דרבנן [דהא מקנסא בעלמ' אסר להו לעולם] ומעתה נדון ונאמר דחומר זה קולו הוא לענין המתנת כדי שיבואו, דהא דמחמרינן בכל דוכתא היינו מטעמא דלמה תהנה ממנו בספק איסור, לאחר שעה תהנה ממנו בהיתר ברור, משא"כ בחלילין דאחר שיעור כדי הבאה נמי מתורת ספק שרינן להו, כמו שנתבאר, לכך שרי מיד מספיקא דרבנן ודוק היטיב. (ז) ולא אוכל להתעלם מה שאני תמה לענ"ד בשמועתינו לפי שיטת רש"י וש"פ דפריך בפשיטות ארישא עשי לו ארון אמאי לא בעינן בכדי שיעשו, הא לשיטת קצת ראשוני' וכן הביאו התוס' מהירושלמי טעם בכדי שיעשו הוא שלא יהנה ממלאכת שבת, ופשיטא דלא חמיר דין זה משאר איסור הנאה, ואמאי אית לן לאוסרו לענין קבורה, הא מצות לאו ליהנות ניתנו וקבורה הרי היא מ"ע, והרי בהדיא פסקינן כן בא"ח (סי' תקפ"ו סי' כ"ב) [ועי' מ"א שם ס"ק כ"ד] דשופר שהובא מחוץ לתחום וכה"ג מותר לתקוע בו מיד מה"ט דמצות לאו ליהנות ניתנו, ולא שייך לומר שלא יהנה ממלאכת יו"ט ועי' ביאורי הגר"א שם באורך, דגם חשש שמא יאמר כו' ליכא גבי מצוה עש"ה [ודברי המרדכי מקור דין זה שבש"ע שגבו ממני, שתחלה הביא יסוד מדתנן גבי הדס אם מיעטן ביו"ט כשר לצאת בו, ודעתו דבמיעוט ענבי ההדס ביו"ט איכא איסורא דאו' [ולא כן דעת שאר פוסקים עי' ודוק] ימ"מ אם מיעטן ביו"ט כשר לצאת בו, שמ"מ דאע"ג שהוכשר למצוה ע"י איסור' דאו' כשר, ושוב הוקשה לו מסוגיא דתמורה (כ':) דקאמר וכי אדם מתכפר בדבר שבא על ידי עבירה (תמורת אשם שעבר על לאו דלא ימיר] ותירץ דשאני התם דעבר על לאו דלא ימיר, ומה בכך הא לדעתו גם בענבי ההדס איכא איסור תורה, וביותר הא מבואר שם בש"ס דתמורת עולה קריבה, אף ע"ג דעבר על לאו, וחילק רש"י בין כפרת עולה לכפרת אשם ע"ש, ועכ"פ הא מצוה איכא בהקרבת עולה, והיאך קרבה התמורה והמצוה באה על ידי עבירה, וא"כ איכא ראי' דשאר מצות לא מיפסלי מה"ט, ואולי המרדכי לא מפרש הסוגיא כן, כדעת רש"י, דקשה לו לחלק בין כפרת אשם לכפרת עולה, דהא כל מיני דמים מכפרים (ע' פסחים ע"ז.) ומפרש דבהא שאני אשם מעולה, שהרי האשם בא על חטא, וכשהקדיש אחד לקרבנו, שוב אינו יכול להקדיש אחר לאשמו כשהראשון לפניו] ואפי' הקדישו אינו קדוש, אך ע"י תמורה שהמיר בו נתפסה קדושת השני מגזירת הכתוב, וא"כ שפיר אמרינן ביה שבא ע"י עבירה, דהא לולא העבירה לא היה קדוש כלל, בשעת ההקדש [שהי' אשם הראשון לפניו] משא"כ בעולה, שגם זולת תמורה הי' יכול להקדיש השני, לכך תמורת עולה קריבה, ושפיר חילק המרדכי, אלא שלשונו שם קצר, ויש בו דילוג עש"ה], ואולי יש לדון קצת לחלק דבקבורת מתו אית לי' ניחותא גם זולת המצוה, שרוצה הוא לקבור מתו מלפניו ולדחות מטתו, ולכך בעינן בהא בכדי שיעשו, והוא דחוק, ועי' חדושי רשב"א (נדרים ט"ו:) [ובפי' הר"ן שם לא כתב כן] דאפילו יש עם המצוה הנאת הגוף ממש, אמרינן מצות לאו ליהנו' ניתנו, ומ"מ לטעם ההמתנה גזירה שמא יאמר לעכו"מז לעשות יש ליישב קצת דחיישינן הכא כדאמרינן בעלמא, מתו שאדם בהול על מתו חיישינן שמא יעבור על איסור ויש לי בענין זה אריכות דברים אכ"מ וצ"ע לע"ד, ומה שתמה ידידי כתר"ה שי' שקשה בעיניו הגירסא א"ר יהודא א"ר יצחק ברי' דרב יהודא שיאמר האב השמועה בשם הבן, הנה בפסחים (ק"ד:) קראו רב יהודא מר ע"ש:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה