שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן טז
וואלקאוויסק:
א נסתפקתי במי שקנה חמץ מעכומ"ז קודם פסח, ולא קנהו מעכשיו, רק שיהא קנוי להישראל אחר הפסח והיינו לדעת הר"ן (בכתובות פ"ט) דבמשיכה לקנות לאחר ל' יום קנה לכ"ע בעומד הדבר הקנוי בסימטא, או משכחת לדין זה בקנה בכסף [לדעת הפוסקים דכסף קונה בעכומ"ז] והתנה שהכסף יקנה קנין גמור [לאחר הפסח] דמהני תנאי זה לקנות בכסף לדעת רמ"א (בח"מ סי' ק"צ) ועיין אחרונים שם, ובכסף ודאי לכ"ע מהני קנין לאחר זמן [כמבואר בש"ס קדושין (נ"ט:) דהני מעות לא למלוה דמו ולא לפקדון דמו כו' ע"ש] ובכה"ג יש להסתפק אם הישראל עובר על החמץ בבל יראה ובל ימצא, ואע"ג דלכאורה לא נפיק קנין זה מכלל קבלת אחריות, אין זה ברור עדיין, דאפשר באמת אכתי ברשותי' דמרי' קאי, עד זמן שיהי' קנוי לישראל, ואי מגניב או מתביד פסידא דעכומ"ז בעליו הוא, ואפי' יהי' אחריות החמץ על הישראל מ"מ כיון שעדיין עתה החמץ ברשות עכומ"ז, הוי כמקבל אחריו' על חמצו של עכומ"ז ברשות עכומ"ז, דשרי לדעת רוב הפוסקים עי' עליהם:
ב ולכאורה דין זה מתבאר לאיסור, דהא בפסחים (ה':) ילפינן דלכ"ע גבי חמץ גלי לן קרא דגורם לממון כממון דמי, ובפסחים (כ"ט:) מבואר בסוגיא דאוכל חמץ של הקדש בפסח דהשתא לא שוי מידי, ולאחר פסח יהי' ראוי לפדותו, מקרי גורם לממון עש"ה בכל הסוגיא, וקצת יש לדקדק ע"ז מהא דאמרינן בבכורות (י"א.) הגונב פטר חמור של חבירו משלם תשלומי כפל לבעלים אע"פ שאין לו עכשיו יש לו לאחר זמן עש"ה דמסקינן דלא אתיא כר"ש, והרמב"ם פסקה בהלכותיו, מבואר דבכה"ג דשוי מידי לאחר זמן מקרי ממון גמור לכ"ע, ואמאי חשיב לי' הש"ס בפסחים גורם לממון, ואולי יש לחלק דשאני התם דכל שעה ראוי לפדותו, משא"כ חמץ בפסח דלא חזי בשום גוונא תוך הפסח, והדבר צריך תלמוד, דבכל דוכתא חשבינן מחוסר מעשה יותר ממחוסר זמן עי' היטיב במל"מ פ"ד מה' אישות ה' ז', ודוק, ועי' פסחים (צ':) שמשא ממילא ערבא ודוק, וצ"ע לענ"ד] ולפ"ז בנ"ד נמי אע"ג דהשתא לאו דידי' הוא מ"מ כיון דסופו להיות ממונו השתא נמי גורם לממון מקרי, וכיון דרבי רחמנא דעוברים בב"י על דבר הגורם לממון, א"כ על חמץ זה נמי קעבר, אלא שיש לדון למאי דאסבר לן הט"ז (בסי' ת"מ ס"ק ד') דבדבר הגורם לממון חדיש לן רחמנא בבתיכם דדוקא בביתו של ישראל עובר ע"ש באורך, א"כ נ"ד נמי אם החמץ ברשו' עכומ"ז, כיון דכל עיקר שאנו באים לדון דהישראל עובר, הוא מטעם גורם לממון, ממילא לא עבר עליו הישראל בהיותו ברשות העכומ"ז, אבל אם מונח החמץ ברשות ישראל אפי' פירש בפירוש שאחריותו על העכומ"ז, מ"מ חשיב גורם לממון גבי ישראל, כיון דסופו להיות קנוי לו וכמשנ"ת:
ג הן אמת דלכאורה, יש לדון ע"ז מהתוספתא, הובאה להלכה באו"ח (סי' תמ"ח) דבחמץ לא מהני מתנה ע"מ להחזיר וטרחו כל הפוסקים בטעם הדבר משום חומרא דחמץ עי' עליהם, והא לסברתינו הדבר פשוט דכיון דיש להישראל זכותו שיחזור לו החמץ אחר הפסח [דהא אם לא יחזיר תתבטל המתנה] א"כ הרי זה גורם לממון על דרך שכתבנו, ושפיר עבר עליו הישראל, ואין צורך לכאורה לדון בזה לחומרא דחמץ שלא מן הדין, דהא דין גמור הוא, [ואע"ג דהפוסקים דברו בנותן לעכומ"ז שחוץ לבית כמבואר בתה"ד (סי' ק"כ) ובכה"ג כתבנו לעיל דלא עבר בדבר הגורם לממון, מ"מ הא בתוספתא לא נזכר עכומ"ז שחוץ לבית, ועיין ח"י שטעמם של הפוסקים משום משיכה, וא"כ גם לדידהו מועיל אפי' החזירו לבית ישראל כיון שלא קבל הישראל אחריות עיין היטיב בזה ודוק] ומדפשיטא להו לרבותינו שאין זה מן הדין ש"מ דלא סבירא להו למיחשב כה"ג לדבר הגורם לממון:
שוב ראיתי דאין ראי', דיש לחלק בין דבר הקנוי לו לאחר זמן מעצמו, ובין מתנה ע"מ להחזיר דהוי רק זכי' דרך תנאי, דזה לא מקרי כ"כ מוחזק לו, וחילא דידי מההיא דכתב הר"ן בתשובה (סי' צ') בהא דאין מתירין הנדר עד שיחול היינו בנדר על תנאי דכל שלא נתקיים התנאי מקרי לא חל הנדר אבל נודר לאחר זמן שפיר מקרי חל מהשתא, וזה יישב לנו שמועתינו, דעד כאן לא שמעינן מסוגיא דפסחים אלא להחשיב גורם לממון דבר העתיד להיות ממון ממילא לאחר זמן, אבל במתנה ע"מ להחזיר דחסר מעשה ההקנאה דתנאי, לא מקרי גורם לממון, ודוק היטיב:
ויש להביא ראי' ברורה לזה דהא בסוכה אמרינן דר"ג ור"י וראב"ע ור"ע כולהו ס"ל מתנה ע"מ להחזיר מהני באתרוג, ואם איתא דכל כי האי גוונא שעתיד לחזור לבעליו מקרי גורם לממון, ולמ"ד גורם לממון כממון דמי הוי ממון גמור, וא"כ איך נפיק בי' המקבל הא יש לבעליו חלק בו עתה, כיון דגורם לממון כממון דמי, ובאתרוג שותפות הא לא נפיק, וליכא למימר דקושטא הוא דהני תנאי סברי כולהו דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, דא"כ לא הוי פליג עלייהו ר"ש בכל דוכתא, וכמ"ש התוס' בכמה מקומות דמתנאים הראשונים פרכינן אתנאי דבתרייהו, אע"כ דכה"ג לא מקרי גורם לממון כלל וכמשנ"ת בס"ד באופן שלכאור' הדין פשוט ומבואר דבקנין לאחר זמן עובר הישראל בב"י:
ד אך לכאורה עומד נגדינו דברי הרא"ש המפורשים ע"פ שיטת הש"ס בפסחים (פ"ב סי' י') וז"ל וישראל שהלוה את העכומ"ז על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה מיירי נמי שהרהינו אצלו ואמר לו מעכשיו דאל"ה לא קני לי' ישראל כו', מבואר מזה דאפי' פירש שיהא קנוי לישראל אחר הפסח [כל שלא אמר לו מעכשיו, נמצא שלא הי' קנוי לו קודם הפסח] לא עבר הישראל עליו, אפי' הוחלט אח"כ בידו, שלא פדהו העכומ"ז, והא לדברינו אכתי הישראל עובר, משום דהוה גורם לממון, וליכא למימר דשאני התם שעדיין הי' ביד העכומ"ז לפדותו, לא מקרי גורם לממון, הא ליתא, דכמו דאנו דנין באמר לו מעכשיו, אע"ג דהוי ביד העכומ"ז לפדותו, מ"מ כל שלא פדהו אחר הפסח, אגלאי מילתא למפרע דברשותא דישראל הוה קאי, ה"נ בכה"ג כיון שלא פדהו אחר הפסח, ונקנה לו אז החמץ אגלאי מילתא למפרע, דבפסח גורם לממון הוה, ועי' היטיב בנ"י ביבמות ר"פ החולץ ודוק], ודברי הרא"ש מוכרחים בסוגיא שם, דברייתא דקתני (שם ל"א.) ישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו לאחר הפסח אינו עובר, מוקים לה הש"ס בלא מעכשיו, משמע אע"ג דקני' אחר הפסח לא עבר כמבואר, והדברים סותרים לכל יסוד דברינו, אך לכאורה הדבר מצד עצמו צריך יישוב, שהרי גם סברתינו מוכרחת ע"פ שיטת הש"ס כיון דמבואר [בסוגיא דפסחים (כ"ט:) שהבאתי לעיל] דקנין לאחר זמן מקרי גורם לממון ובחמץ רבי לן רחמנא דגורם לממון כממון דמי, אמאי לא עבר בכה"ג:
ה וסבור הייתי לחלק קצת דאע"ג דרבי רחמנא מקרא דלא ימצא גורם לממון, היינו גורם לממון דסוגיא (שם ה':) בקבל הפקדון באחריות, דהוי גורם לממון שאפשר להיות ממון תוך הפסח [אם יאבד ויצטרך לשלם עבורו] אבל גורם לממון כי האי שסופו לבא לידו לאחז"מ, נהי נמי דחשיב לי' הש"ס גורם לממון, וממון הוא למ"ד בכל דוכתא גורם לממון כממון דמי, [דודאי אע"ג דעיקר ילפותא הוא (בב"ק ע"ו.) מקדשים שחייב באחריותן דחשיב ממון, מ"מ התם אין סברא לחלק בין זה לגורם לממון לאחר זמן ואדרבה הא כתבנו לעיל דמידי דלאחז"מ עדיף ממידי דתלי במעשה] ולהכי פסיקא ליה הש"ס דלההוא מ"ד, גם גורם לממון כי הא ממון הוא] אבל לדידן דלא ס"ל הכי בכל התורה כולה, ואין לנו אלא מה שחדשה תורה בחמץ, יש לומר דלא מרבינן רק קבלת אחריות, ולא דבר העתיד לבא לרשותי לאחז"מ, וכמשנ"ת, ונרא' דבזה לא תתיישב לנו השמועה עדיין, דהא בפסחים שם גרסינן לימא כתנאי [אי בע"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה] ישראל שהלוה לעכומ"ז על חמצו לאחר הפסח אינו עובר משום ר' מאיר אמרו עובר מאי לאו כו' ותסברא אימא סיפא אבל עכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו לאחר הפסח ד"ה עובר והא איפכא כו', ואם איתא ליסוד דברינו, הא הברייתא מתפרשת יפה דמיירי דלא אמר לי' מעכשיו רק שיקנהו המלוה לאחר הפסח, ולהכי ברישא לת"ק אינו עובר ובסיפא עובר, וטעמא דר"מ יתפרש כפשוטו, דהא איהו ס"ל (בב"ק ע"א:) דבר הגורם לממון כממון דמי בכל דוכתא, ולהכי ברישא עובר ישראל המלוה מכח זה כיון דסופו לבא לרשותו הוה גורם לממון לדידי', ובסיפא עובר לדברי הכל כפשוטו, דאכתי לא נפיק מרשותו לגמרי עד אחר הפסח, אלא ע"כ מדלא משני הש"ס הכי, ש"מ דאפילו למ"ד בכ"ד כממון דמי לא עבר בכה"ג וטעמא מאי:
(הג"ה וסוגיא זו אשתמיטתי' להגאון בעל מק"ח (סי' תמ"א ס"ק א') שכתב לפרש פלוגתא דת"ק ור"מ כיון שהחמץ הוא בבית העכומ"ז [לאביי דלא מוקים לה בהרהינו] והט"ז (סי' ת"מ) ביאר דלמ"ד בכ"ד גורם לממון לאו כממון דמי עוברים בחמץ של ישראל אפי' הוא מוכח ברשות עכומ"ז, ולמ"ד כממון דמי כתב הט"ז דלא עבר בב"י במונח ברשות עכומ"ז, ופירש בעל מק"ק דבהכי פליגי ת"ק ור"מ דת"ק ס"ל כממון דמי ולכך אינו עובר כיון שמונח ברשות עכומ"ז, ור"מ ס"ל דעובר אף ברשות עכומ"ז כאידך מ"ד, אלו תורף דבריו ז"ל והמה תמוהים, דהא בסוגיא דב"ק מבואר דר"מ ס"ל גורם לממון כממון דמי, וא"כ איפכא מבעי לי' ופשוט ודוק:
ו הן אמת שראיתי להקה"ח (בסי' שפ"ו) שכתב דגם בכה"ג דבר העתיד לבא לרשותו לאחז"מ לא מקרי ממון [אף למ"ד גורם לממון כממון] אלא היכי דליתי' בעיני', אבל איתי' בעיני' לא, [ולענין חמץ הוא דרביי' רחמנא אפילו איתי' בעיני' כמבואר בפסחים ו'.] ובזה הי' אפש' ליישב קושייתינו דכיון דאי איתי' בעיני' לאו ממון הוא לר"מ בכל דוכתא, להכי לא מצי הש"ס לאוקמי טעמא דר"מ בהכי [ואע"ג דגבי חמץ אפי' איתי' בעיני' ממון הוא, נאמר לחלק כמש"ל דהיינו דוקא בקבלת אחריות, שאפשר לו להיות ממון בפסח גופי' אבל בדבר הקנוי לאחז"מ לא, ובזה ר"מ נמי כרבנן ס"ל ודוק] אבל גוף הדבר תמוה, מלבד מה שהרגיש בקצה"ח שם דהא מסוגיא דסנהדרין (קי"ב) מבואר דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי אפי' איתי' בעיני' נמי [וע"כ הא דקאמר הש"ס בפסחים ה"מ היכי דליתי' בעיני' כו' קמ"ל, היינו דגלי רחמנא בחמץ ומינה שמעינן לכל דוכתא דליכא לפלוגי הכי ובכ"ע כממון דמי, וכ"ז למ"ד בכ"ד כממון דמי ילפינן הך גילוי מילתא מחמץ, אבל למ"ד בכ"ד לאו כממון לא גמרינן האי חידושא מחמץ ודוק]:
ולא עוד אלא שעיקר דבריו מתמיהין ובמחכ"ת אין התחלה להם, דע"כ לא קאמר הש"ס לחלק בין איתי' בעיני' או ליתי' אלא בגורם לממון דקבלת אחריות, שפיר יש לחלק דבליתי' הא גורם לשלם ממון תחתיו יש סברא להחשיבו ממון, אבל איתי' בעיני' כיון דאכתי ברשותא דמרי' קאי מאי גורם לממון שייך בי', אבל גורם לממון שאנו עסוקין בענינו, היינו דבר שלאחז"מ יהי' ממון, מה הפרש יש בו בין איתי' בעיני או ליתי' בעיני', סוף סוף סופו להיות ממון [ואדרבה בזה איפכא מסתברא דאי איתי' בעיני' הא הוא סופו להיות ממון, משא"כ בליתי' אין לנו לדון בו רק אי הוה קיים הי' סופו להיות ממון] והדברים ברורים לענ"ד בס"ד:
הכלל העולה שאין חילוק בזה בין איתי' בעיני' או לא וממילא אין יישוב לתמיהתינו אמאי לא מוקים הש"ס בהכי טעמי' דר"מ כמ"ש, וא"כ גם החילוק שחלקנו מדעתינו בין קע"א, לדבר שסופו להיות ממונו אין ידים לו, כי צריכין אנו ליישב הסוגיות בלא"ה:
(הג"ה וראיתי בקצה"ח שם עוד דבר תמוה שכתב בשם הפ"י דלמ"ד דבר הגורם לממון כממון ממילא עולתו או שלמיו שחייב באחריותם מצי מזבן להו, וברייתא דפסחים (צ'.) המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום דלא כר"ש אתיא, ובקצה"ח דחה זה שם מסברא בעלמא, [וכפי יסורי כיון דאיתי' בעיני' לאו ממון הוא לכ"ע] ולפענ"ד דבר זה נסתר מסוגיא דב"ק (ע"ו:) דמוקי ר"ל הא דמחייב ר"ש ד' וה' בקדשם שחייב באחריותם, בשוחט בע"מ בחוץ ומסקינן שם (ע"ז:) דלהכי לא מוקי בשוחט קדשים בפנים, משום דליתנהו במכירה, הרי מבואר דאף לר"ש ליתנהו במכירה, וליכא למימר דהתם ליתנהו במכירה אגנב קאי דודאי מכירתו בהו לאי כלום היא, אבל בעלים קושטא הוא דמצו מזבני, הא ליתא, דהא ר"ל ס"ל (שם ס"ח:) דחיובא דמכירה דוקא לפני יאוש הוא, דלא הויא מכירתו של הגנב באמת מכירה כלל ע"ש, אלא דבהא חייבי' רחמנא הואיל ושנה בחטא ועשה מעשה המכירה, וע"כ הא דבעי הכא איתא במכירה, היינו שיהא אצל הבעלים בר מכירה ודוק, וא"כ ע"כ קדשים גם אצל בעליו לאו בני מכירה נינהו אף לר"ש ודוק:
ז וקודם שנבא לכלל ישוב השמועה נקדים מה שיש לתמוה בעיקרה של הלכה זו, וממילא רווחא שמעתא בס"ד, הנה הרא"ש כתב דלרבא בעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו בעינן מעכשיו והרהינו אצלו, ובמעכשיו לחוד לא סגי דלא גרע מחמצו של עכומ"ז ברשות ישראל ואחריות על ישראל, וכבר תמהו ע"ז רבותינו האחרונים דא"כ האיך קאמר הש"ס דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה ניחא (דלא בעי הרהינו] אכתי מי עדיף הא דלמפרע הוא גובה לאביי, מהיכי דאמר מעכשיו לרבא, דמ"מ אסור משום אחריות, וא"כ לאביי נמי ליתסר, עוד אני תמי' מאי אחריות שייך כאן, הא דבר פשוט הוא דכה"ג שפירש אם לא אפדנו יהי' קנוי לך מעכשיו, לא גרע מאפותיקי מפורש שאין לו שום שיעבוד כ"א ע"ז, וכן הוא מבואר בירושלמי בסוגיין דמדמה הך דמלוה על חמץ לההיא דעבד שעשאו רבו אפותיקי, והתם אפותיקי מפורש הוא כמ"ש התוס' בגיטין (מ"א.) א"כ ע"כ בחמץ נמי לכ"ע כאפותיקי מפורש דמי, דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזה, שכך הוא דינו או מסלק לו במעות או בהאפותיקי כמבואר בח"מ (סי' קי"ז) והלא דינו של אפותיקי מפורש בגיטין (שם), דאם נאבד או נאנס אינו גובה משאר נכסים, וא"כ גם בחמץ אפילו לא הרהינו כיון שאמר לו מעכשיו אם לא אפדנו, אפותיקי מפורש שווי', ואם יאנס אין לו על הישראל כלום, ומה אחריות שייך בזה על הישראל, באופן שדברי הרא"ש לכאורה צריכין תלמוד, אלא שדבריו ז"ל מוכרחים באמת בסוגיא, דהא בעינן תרוויהו הרהינו ומעכשיו, וטעמא בעי: (ח) ותחלה נקדים דברי הירושלמי בפסחים (פ"ב ה' ב') הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור רשב"ל אמר מותר מתיב ר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור אמר לו תמן איסורו גרם לו הא מה אית לך למימר, ע"כ, וכבר נדחקו בפירושו כל המפרשים, וביותר דאטו ר' יוחנן לית לי' ביטול בחמץ, והלא משנתינו היא (פסחים מ"ט.) מבטלו בלבו, עיין אחרונים שטרחו ביישוב דברי הירושלמי, והנה הפ"י בחדושיו (פסחים ה':) האריך לפרש המכילתא דאף בחמץ של הפקר מצווה לבערו כל שהוא יכול לבער, ויישב כל השמועות הללו דשרו לבטל היינו כשהוא אנוס, ואין הביעור מצוי בידו ע"ש, ובזה סרה תמי' של האחרונים דודאי ר"י לא יחלוק על יסוד הביטול במקום שא"א, אולם ר"י בא לחזק דברי' ביסוד דגם על חמץ של הפקר כל שהיכולת בידו מצווין לבערו, דהנה קי"ל שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. וא' מהן חמץ בפסח, ביאור הדבר שהתורה הזהירה לא יראה לך שפירושו שהחמץ שלך, ובאמת אסרתו התורה בהנאה, ואיסור הנאה לאו של בעליו הוא, ומ"מ אוקמי' רחמנא ברשותי' לענין ב"י, ומזה הי' אפשר לדקדק כמו כן דגם חמץ של הפקר כיון שאין לו בעלים בכלל לא יראה הוא, דמ"ש איסור הנאה של חמץ שמפקיע רשות בעליו, או הפקר, אלא דאכתי לא דמי דבשלמא התם כי הדדי אתו, שהרי בפסח חל איסור הנאה ואיסור בל יראה כאחת, ובזה שפיר יש לומר דחלו תרווייהו, אבל הפקר שהפקירו קודם שבא לכלל בל יראה, יש לדון בפשוטו דלא מקרי לך ודוק, לזה השיב ר' יוחנן בענין אחר, שהרי דעת הפוסקים רובם ככולם דב"י לא עבר עד הלילה, וקי"ל דחמץ משש ולמעלה אסור באכילה ובהנאה מן התורה, וא"כ בע"פ אחר חצות הופקע החמץ מיד בעליו, ומ"מ עבר עליו בפסח בב"י, ומינה יליף ר"י דאפילו הפקירו מקודם [כגון בי"ג] ג"כ עובר, וזהו שהשיב לר"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור בהנאה, ומ"מ עבר עליו בב"י בפסח, וה"נ בהפקר כמשנ"ת, והשיב ר"ל דאכתי לא דמי להפקר גמור, דכיון דגלי לן רחמנא דהפקעת איסור הנאה גבי חמץ אינה מוציאה מידי עבירת ב"י, שוב לא שאני לן בין איסור שחל ביחד עם עבירת ב"י, לאיסור הנאה שקדם לו, והיינו דברי הירושלמי, תמן איסורו גרם לו, וזה לא מהני להפקיע איסור ב"י, אבל הא מאי אית לך למימר, כיון דהפקר גמור הוא לא קרינן בי' לא יראה לך ודוק היטיב, הנה התבאר יסוד הירושלמי דמחמץ פקע רשות הישראל דרחמנא אפקעי' אלא דלענין ב"י אוקמי' ברשותי':
ט' ועכשיו נבא בעה"י לכלל ישוב דברי הרא"ש, הנה הר"ן הקשה בעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו בגוונא דקני לי' לעכומ"ז, אמאי לא עבר עליו הישראל מטעם הואיל ואי בעי פריק לי' כי היכי דאמרינן בפסחים (מ"ו: ושם) דעבר הישראל על ב"י בדבר דאי בעי מתשיל והוה כדידי' [והוא יסוד רק לגבי חמץ מהני הואיל לאחשובי' כאלו הוא מעתה שלו משום דגלי רחמנא דכאן אפילו גורם לממון חשוב כדידי', והוא ג"כ מיסוד הואיל ואלו מגניב או מתביד בעי שלומי השתא נמי חשוב כדידי', מטעם זה מהני נמי הואיל ואי בעי מתשיל וכדומה, ודוק] ותירץ דמחוסר ממון הוא [דמי הפדיון] ולא אמרינן הואיל במחוסר ממון ע"ש, ויש לעיין בעכומ"ז שהלוה לישראל על חמצו ובמעכשיו דמהני גם לרבא, הא מ"מ אי פריק לי' בממון אחר קם החמץ ברשותו, ופשוט דלאו דוקא ממון אחר אלא ה"ה חפץ, אם התנו כן, או אם יתרצה העכומ"ז לקבלו בפרעון חובו, א"כ נפרע העכומ"ז מחובו איך שהוא, וקם החמץ ברשות הישראל, ולפ"ז אכתי יש לנו יסוד שיעבור הישראל על חמץ שמשכן לעכומ"ז, אפי' אמר לו מעכשיו אם לא אפדנו עד זמן פלוני, דהא יש לומר הואיל אי בעי יתן לעכומ"ז החמץ גופו בתורת פרעון, לא מצד קני' הקודמת, רק מתורת פרעון מחודש עתה, ובזה לא שייכא סברת הר"ן דמחוסר ממון הוא ולא אמרינן בי' הואיל, הא החמץ זה עצמו הוא נותנו לו, ואיננו חסר כלום, ואין לומר הא האי פרעון בדעתי' דעכומ"ז נמי תליא שיתרצה לקבלו בתורת פרעון, זה אינו דהעכומ"ז ודאי יתרצה דמה איכפת לי' בין כך ובין כך החמץ מוחלט לו, ואדרבה מהשתא הפסיד הישראל זכותו שהי' בידו לפדותו, ואם כן אם יתננו להעכומ"ז בתורת פרעון ודאי יעבור למפרע על החמץ, השתא נמי אמאי לא עבר מטעם הואיל ואי בעי יעשה כן, כיון דבחמץ מהני הואיל לעבור בב"י, כמו שביארנו כדמהני קבלת אחריות, והנה כ"ז יישב הרא"ש דלרבא [כמו שיתבאר לפנינו] לא מהני מעכשיו לחוד דאכתי יעבור הישראל משום הואיל ואי בעי יהיב לי' החמץ בפרעון, וביאר הרא"ש יסוד ההואיל כה"ג לענין חמץ שמועיל לעבור עליו, דלא גרע מחמץ של עכומ"ז שקבל הישראל אחריות דעבר משום הואיל ואלו מגניב או מתביד, הכי נמי מהני האי הואיל לעבור עליו הישראל, הואיל ואי בעי פריק לי' בחמץ זה בתורת פרעון מחודש כמו שנתבאר, ואין כוונת הרא"ש שיש כאן אחריות על הישראל, דכבר הוכחנו למעלה שזה אינו, רק כוונתו ליסוד הואיל שמקורו מדין קבלת אחריות, לכך הצריך הרא"ש הרהינו אצלו דהשתא כיון דבארנו דחמץ פקע בזמן איסורו מרשות הישראל, א"כ אינו בעליו כלל, וכיון שהחמץ מונח ברשות העכומ"ז לא שייך בי' לגבי הישראל נתינה מחודשת ופרעון, (ועי' בנוב"י מ"ק חא"ח סי' כ' באורך) לכך ליתי' להאי הואיל, דהא לאו בידו הוא, ולאו דידי' הוא אין כאן מקום פרעון מצדו להעכומ"ז, ודוק היטיב, ומעתה תתישב התמי' הנשגבה על הרא"ש שהצריך לרבא הרהינו במעכשיו, מה שאינו צריך לאביי דס"ל למפרע הוא גובה, ותמהו הבאים אחריו דהא לא גרע תנאי מעכשיו לרבא מדין למפרע הוא גובה לאביי, ולפי דברינו הדברים מאירים דעיקר היסוד מכח שיכול ליתנו לעכומ"ז בתורת פרעון מחודש, ולאביי הא אפי' פרעון דלבסוף למפרע הוא גובה, וא"כ אין כאן מציאות כלל לעבור עליו, דכל אימת שיתננו להעכומ"ז בפרעון חובו קנאו העכומ"ז למפרע ולא יעבור הישראל לאביי ודוק היטיב:
י ולענין דינינו נלענ"ד כיון שמבואר בדברי הרא"ש וכן הוא בסוגיא עכומ"ז שהרהין פת פורני אצל ישראל אינו עובר ואם אמר לו הגעתיך עובר היינו דא"ל מעכשיו, אבל בלא מעכשיו אפי' קבע זמן החלטתו אחר הפסח אם לא יפרענו, אינו עובר אפי' הוא ברשות הישראל, דהא הרהינו קתני, א"כ ע"כ קנין דלאחר זמן לא מהני בחמץ לעבור עליו, וההיא דחמץ של הקדש שהבאנו יש לחלק, דהא התם ממון גבוה הוא ואין רשות אחרים עליו אלא שאינו שוה עכשיו כלום שאין אדם שיפדנו, כיון דלאחר הפסח יהי' בר דמים מקרי גורם לממון, אבל כאן שקונה החמץ לאחר הפסח, ובפסח רשות בעליו העכומ"ז עליו, מקרי חמץ של אחרים, רק הוא אסור משום רוצה בקיומו ודוק, ועדיין הדבר צריך תלמוד:
יא ויש לי בעניי קצת גמגום בשמועה זו דפשיטא ליה להש"ס דבלא מעכשיו אפי' החמץ ברשות ישראל והרהינו העכומ"ז דרך אפותיקי גמורה, בקביעות זמן לאחר הפסח שאם לא יפדנו יוחלט לו, מ"מ לא מקרי החמץ קנוי לישראל ולא עבר עליו, ובע"ג (ס"ג.) אמרינן לענין אתנן בא עלי' ואח"כ נתן לה אתננה אסור, כגון דאמר לה הבעלי לי בטלה זה וקאי בחצירה ובדשוי' ניהלה אפותיקי, דאמר לה אי מייתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואי לא שקלית באתננך, פירש"י שקלי' ביום פלוני באתננך הלכך בא עלי ואח"כ נתן לה הוא [דהא ליכא נתינה מעכשיו] ומיהו הואיל ומשעת ביאה שוי' אפותיקי, ועמד בחצירה חייל עליו אתנן עכ"ל, אלמא דאפותיקי כה"ג חשיבה קני' לגבי אתנן, שהרי אלו לא יחד לה הטלה אז, או ייחד לה ולא קאי בחצירה, ואח"כ נתן לה, לא הי' נאסר אלמא קניית אפותיקי בחצירה חשובה קנין לגבי אתנן, ומ"ט לא חשיב קנין גבי חמץ, הא גבי חמץ גלי רחמנא דגורם לממון מקרי ממון, משא"כ באתנן אלו הי' לו טלה אצלה בפקדון באחריותה, ובשביל הביאה הי' פוטרה מאחריות, לא היינו דנין על הטלה איסור אתנן מכח אלו מגניב, שפטרה עתה, או בשאר גוונא דגורם לממון ודוק היטיב, ולענין אפותיקי חשוב שם קני' יותר מלגבי חמץ. ה' ברחמיו יבינני, ובמעגלי צדק ינחני: