שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן טו
סווואלק:
לכבוד ידידי הרב המאוה"נ החריף ובקי המפו' כש"ת מוהר"ר שאול נ"י האב"ד דק"ק סעפעסקין:
א אשר פלפל בדין דגן שצמח הנמצאים בחטים אם צריך לדעת שיהא ס', או אף בספק שרי כיון דנתבטל ברוב הוי כשאר מין במינו ונשפך ויש ספק אם היו ס' דשרי משום דספיקא דרבנן לקולא, ופירש לשון רמ"א סי' תנ"ג שכ' מיהו צריך לראות שאין בו כ"כ שלא יהא ששים כנגדו מן ההיתר, היינו שידע בבירור שלא יהא ששים, אבל בספק מותר, הנה לשון הגמ' שהביא הב"י מבואר בהיפוך, ז"ל על הדגן שצמח מלחלוחית הארץ שקורין גירמי אומר רבי' יחיאל שזהו חימוץ גמור וכשהוא מעורב בתבואה אחרת צריך לבררו יפה שיהא ס' מאותו שלא צמח ואע"ג דהוי יבש ביבש מ"מ יהיב טעמא בשעת אפי' עכ"ל, מבואר מדבריו אלי שני פרטים, דבעינן בבירור ס' וגם לשונו דכ' יהיב טעמא, משמע שדגן שצמח יש לו טעם משונה משאר החטים, ולפ"ז יש מקום לומר דהוה מין בשא"מ דצריך מה"ת ששים, ובאמת עינינו רואות דשעורים המצומחים לצורך השכר, טעמם משונה הרבה, ומי יתן גדר וגבול לשינוי הטעם, ועי' בנשמת אדם מ"ש בזה:
ב ולא עוד אלא שיש לדון לענ"ד להחמיר מטעם אחר, דהנה ביו"ד (סימן ק"ב) הביא רמ"א מחלוקת הפוסקים אם חמץ מקרי דשיל"מ, הואיל דחוזר לאיסורו בפסח הבא, ורש"ל הכריע דהוה דשיל"מ, ועי' בכו"פ, ולענ"ד יש לדון בפשיטות בבירור הדבר, דהא דעת המרדכי הובא בא"ח (סי' ש"כ) דדבר שלא הוברר שם איסורו קודם התערובו' לא אמרינן דדשיל"מ לא בטיל, אלא בטיל שפיר כשאר איסורין, [ומה שהקשה ע"ז בכו"פ מפרוטה של הקדש יישבנו במ"א בע"ה שדברי המרדכי אינם אלא בתערובות לח בלח, אבל לא ביבש, ויש לנו יסוד לחלק כן ע"פ סוגיא דבכורות (כ"ג.) דנבילה בשחוטה בטילה לענין מגע ולא לענין משא, ומ"מ בלח בלח פסק שם הרמב"ם דנתבטל אף לענין משא והארכנו בפרטי הדברים אכמ"ל] ודע כי האו"ה כתב הביאוהו האחרונים, דלא בדשיל"מ בלבד איתמר האי כללא, אלא בכל הדברים האוסרים במשהו, דאם לא נקרא ולא הוכר שם האיסור כ"א לאחר התערובות אינו נאסר במשהו, ומה"ט דנתי בקמח מעט שנפל לתוך תבשיל בפסח, שלא יאסר במשהו, דהא ודאי קמח מועט הזה נאבד ומתבטל תוך התבשיל, ואינו בעין, ואינו אוסר אלא מטעם תערובות משהו, והלא בשעה שנפל לתבשיל, לא הי עליו שם חמץ כלל דהא לא נתחמץ, ואימתי נתחמץ אחר התערובות, כשבא לתוך התבשיל, והא בכה"ג אינו אוסר במשהו, ודוק, וזה לא שייך אלא בקמח, אבל גרעין או ש"ד בעיני' הוא אחר התערובות, ואוסר כל שעת פליטתו ודוק], והפו' רובם שוים דחמץ קודם פסח היתירא מקרי, ולא שם איסור עליו, ולפ"ז אם נתערב חמץ קודם זמן איסורו, פשוט דבטל ולא הוה דשיל"מ, כיון שלא נקרא עליו שם איסור קודם התערובות, אלא דנפיק מזה חומרא, בנתערב משעה ו' ולמעלה דהשתא שם איסור עליו, ולא יתבטל מין במינו, ככל דשיל"מ דלא בטיל, כיון דאחר הפסח ישוב להיתר [ואף בפחות מס' כשיטת רוב הפו'] וכאן לא שייך לומר דלא ליקרי דשיל"מ כיון שיחזור לאיסור בפסח הבא, דהא המאכל הזה שיש בו תערובות חמץ שאנו דנין עליו לא יחזור לאיסור כלל, כיון דאחר הפסח הזה שעת היתר הוא, כשיגיע הפסח יהי' האיסור אחר התערובות, ובטל שפיר אף בדשיל"מ [ופשוט דלא איכפת לן מה שנתערב בשעה שהי' עליו שם איסור, כיון דנסתלק האיסור אח"כ, וכ"כ בפשיטות הגאון ר' עקיבא איגר בתשו' להתיר הכלים הנאסרים בפסח מתערובות משהו, בפסח הבא, דחוזר ומתבטל ע"ש ודוק] וא"כ הי' לנו ליתן על כל תערובות חמץ משעה ו' עד הערב דין דשיל"מ, כיון דלא יחזור לאיסור בפסח הבא, אלא אחר הפסח הזה יהי' ניתר לעולם, ומסתימת הפו' משמע דחמץ בע"פ בטל בס' בכל ענין:
ג לכן נלענ"ד דמטעם אחר לא מקרי כה"ג דשיל"מ, דהא יסוד דשיל"מ הוא לדעת רוב הפו', דעד שתאכלנו באיסור עתה, תמתין ותאכלנו בהיתר, וכ"ז שייך בשאר איסורים, שההמתנה עצמה אין בה סרך איסור, אבל בחמץ דאסור בב"י, הא השהיי' גופה אנו מתירין רק מטעם ביטול. וא"כ מה לי היתר ביטול לענין השהיי' או לענין אכילה, ולכך הוא בטל בכל ענין, ואין לדקדק דנדון כן עד שתשהנו בפסח ותסמוך על ביטול לענין ב"י, אכלהו עתה קודם שתחשך, דלדעת רוב הפו' ליכא ב"י, דאפשר חומר דשיל"מ שאסרו חכמים לא גזרו אלא בדבר שיש אח"כ שהות הרבה לאוכלו משא"כ כאן דהוא להיפך שיאכלנו בשע' מועטת, וזמנין דלא ספיק למיכלי, לא הטילו חכמים חומר דשיל"מ כה"ג, [ונראה דזה תליא אם בתערובות חמץ עוברים בב"י, ובענין שיתבטל כדרך יסוד הביטול לענין אכילה, דהשתא עולה יפה סברתינו דסוף סוף אביטול סמכינן בשהיי', אבל למאן דס"ל, דבתערובות אין בו דין ב"י, ולאו מטעם ביטול הוא רק דלא אסרה תורה אלא בעיני', א"כ הי' מקום לומר דלענין אכילה נדון עד שתאכלנו בביטול, תשהנו ולא תצטרך לאוכלו בביטול, ודוק היטיב, ולדידן קי"ל דתערובות עוברים בב"י]:
ד אלא דלפ"ז בנידון שלנו, לפי מה שהעלה המ"א (ר"ס תמ"ב) דבמין במינו שנתבטל ברוב מותר להשהותו, והנה שני גדרים גזרו חז"ל בדשיל"מ, דלא בטל אפילו באלף, וגם ספיקו אסור, כמבואר בריש ביצה, ולפ"ז בחיטין שיש בם מצומחים ויש ספק אם יש ס', יתבאר יפה דודאי אם הי' ס' מתבטל אף דהוה מין במינו, ולא הוה דשיל"מ, כיון דהשהיי' גופה מטעם ביטול הותרה לנו כמו שנתבאר, אבל אם יש ספק אם יש ששים, על הספק הזה לא נאמר ספיקא דרבנן לקולא, דאית לן לומר הא דשיל"מ ספיקא אסור, וספק זה אין אנו צריכים לו [להתיר מכח ספק] אלא לענין אכילה, אבל לענין השהי' הא אפילו ליכא ס' כיון דאיכא רוב היתר מותר להשהותו, וא"כ אין אנו צריכים לצרף הספק לענין היתר השהי', ואיך נתירנו לאוכלו, הא ספק אסור בדשיל"מ, וכהכרעת מהרש"ל והאחרונים דחמץ מקרי דשיל"מ [ופשוט דהיתירו של המרדכי דלא נקרא שם איסור קודם התערובות, לא שייך אלא לענין ביטול, דההיתר הוא מכח התערובות, אבל לא לענין ספק ודוק היטיב] ובנ"ד הלא כל תנאי דשיל"מ יש בו, דהוה מין במינו דשוין בשמא, [ובדברי' שאינם מתבטלים בתר שמא אזלינן כהכרעת הש"ך בסי' צ"ט] וגם כשאנו דנין להתיר ספיקו, ע"כ מחזיקינן דגם בטעמא שוין, וכבר עוררנו ע"ז לעיל, והמאכל אינו מתקלקל בשהיי' אחר הפסח, וא"כ צריך שיהא בו ששים בבירור, ואז מתבטל שפיר כיון דעכ"פ השהיי' משום ביטול אתינן עלה דא ודא אחת היא, דאכילה ושהיי' ניתרין משום ביטול, ולא הוה דשיל"מ, כמו שכתבנו לעיל, ונתקיימו דברי הפו', ובתשו' ברית אברהם העלה ג"כ להחמיר להצריך ששים בבירור, וכ"ש בדגן שצמח שצדדנו לעיל דהוה טעמו משונה ואיסור דאו' הוא, ואין לנו להקל בספיקו:
ידידו הדו"ש יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל: