אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי אור - סימן יד

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי אור - סימן יד

שו"ת עמודי אור - סימן יג

מווואלק:

ראיתי לבאר דין תחומין ע"פ דרכי רבותינו נ"ע, אשר מהם תצא תורה: (א) הנה דעת הרי"ף ספ"א דעירובין ודעת הרמב"ם (פכ"ז מה' שבת) דתחומין י"ב מיל [כמחנה ישראל] הם מן התורה אף לדידן, והיוצא ממקומו חוץ לי"ב מיל לוקה, ואזהרתי' אל יצא איש ממקומו, ומדרבנן אסור לילך יותר מאלפים, וכל כך הוא פשוט ביד הרמב"ם עד שמנאו במנין המצות (ל"ת סי' שכ"א) והרמב"ן בעירובין שם גם בסה"מ בקצרה סתר זה בתמיהות נשגבות, שלפי ש"ס דילן ע"כ אין שום תחומין מה"ת, ודחה הירושלמי שהביאו הרי"ף והרמב"ם מהלכה, לפי ש"ס דילן, ואנן בעניותן אשכחנא פרוקא למילתייהו דרבוותא, וכל דלא למיפליג תלמודין עם הירושלמי עדיף לן בסייעתא דשמיא, ראשונה תמה הרמב"ן ז"ל משלשה סוגיות ערוכות המורים דלא כהירושלמי, דבשבת (ס"ט.) אמרינן בעשה לכל הל"ט מלאכות דשבת בזדון שבת שידע ששבת היום, ושגגת מלאכות שסבר שכל הל"ט מלאכו' מותר לעשותן, חייב ל"ט חטאות, ופריך הש"ס כיון דנתעלמו ממנו איסור המלאכות כולן, במאי ידע לשבת, ומשני דידע בתחומין ואליבא דר"ע, ואמאי לא קאמר הש"ס דידע לתחומין י"ב מיל גם אליבא דידן, גם הרא"ש ספ"ק דעירובין הביא ראי' זו ע"ש, עוד הקשה, דבשבת (קנ"ג:) ובסנהדרין (ס"ו:) אהא דתנן המחלל את השבת בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דייק הש"ס מכלל דאיכא מידי דחילול שבת דלאו זדונו כרת ושגגתו חטאת, ומה הוא תחומין ואליבא דר"ע, הבערה ואליבא דר' יוסי, ואמאי לא קאמר בתחומין י"ב מיל לכ"ע, ומדנקיט הש"ס בהני תלת סוגיין תחומין אליבא דר"ע ש"מ דלדידן ליכא תחומין דאורייתא כלל:

ב ובישוב זה נאמר הנה התוספ' בשבת (שם ס"ט.) דקדקו אמאי לא קאמר הש"ס דידע לה לשבת בעשה. [וק"ק דנקטו עשה מקרא דביום השביעי תשבות, וכתיב ושמרתם את השבת, ולא נקטו עשה דשבת מדכתיב שבתון כדקאמר הש"ס שבת וקי"ד) וראיתי שגם הרמב"ם בסה"מ (עשין סי' קנ"ד) מנה ג"כ עשה דשבת מביום השביעי תשבות] אולם למאי דהסביר הרמב"ם בסה"מ (עשין קנ"ט) יסוד לעשה דשביתה ביו"ט ושבת מכמה מקומות דקאמר הש"ס י"ט עשה ול"ת (שבת ק"ה: ובש"מ) והא רב אשי לחוד' אמר הכי משמע דשאר אמוראי דפליגי עלי' שם, לא מפרשי לשון שביתה לעשה והארכנו בזה במ"א בעה"י] וא"כ הש"ס משני לכ"ע ולהכי לא קאמר דידע לשבת בעשה:

עוד הקשו בתו"י שם אמאי לא קאמר דידע לשבת בלאי דמחמר למאן דאית לי' דלאו הוא, ותירצו שם עיין בדבריהם, ויש לדקדק למאי דקי"ל (עירובין צ"ו.) ובשאר מקומות דשבת ויו"ט לאו זמן תפילין, ולשיטת הש"ס והראשונים קאי על הנחת תפילין בשבת בל"ת דכתיב ושמרת את החוקה, ועיי' בש"א מה שפלפל באורך ע"ז] א"כ אמאי לא מוקים לה דידע לשבת באיסור הנחת תפילין, גם למאי דמבואר בברכות (כ':) דעשה דקידוש היום לכ"ע עשה מה"ת הוא, והיא מצוה בפ"ע אינה ענין לאיסור מלאכה [ועיי' שבת (ס"ט:) במאי מינכר לי' בקידושא ואבדלתא] לימא דידע לשבת בעשה זו, אלא דכל זה יש ליישב בפשוטו דאין זה נקרא ידיעת שבת כלל לחשבו לגבי מלאכות שעשה זדון שבת, כיון דלא ידע בו דבר הנוגע למלאכה, דאטו איסור הנחת תפילין בשבת משום מלאכה הוא, וכן קידוש היום אינו ענין למלאכה, ואלו לא ידע אלא זה בלבד מקרי העלם שבת בידו שהרי אין לו ידיעה בשום דבר, הנוגע לשביתת מלאכה והוא דבר פשוט ומבואר לענ"ד אלא דלפ"ז יש להתעורר בהא דשני הש"ס, דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע, מבואר לפי הצעתינו דאיסור תחומין לר"ע משורש מלאכה הוא, אלא שהיא בל"ת ואין בה כרת ומיתת ב"ד] ולכאורה מנין לנו, דאף שהזהירה תורה שלא לצאת חוץ לתחום, מ"מ נאמר שזהו אזהרה על פעולה זו כאזהרה על הנחת תפילין, אבל לא משום מלאכה, וא"כ מאי מהני למיחשבי' ידיעת שביתת מלאכה בשבת מאי דידע לתחומין לר"ע:

ג וביותר דלכאורה דברינו מוכרחים דתחומין אינן בגדר מלאכה, דהא בשבת (צ"ו:) אמרינן הוצאה היכא כתיבא ויליף לה הש"ס מדכתיב ויצו משה ויעבירו קיל במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה כו' ויכלא העם מהביא, ש"מ שההבאה מכלל המלאכה היא שהרי על מניעת מלאכה העבירו קול [עיי' תוס' שם ודוק] וכתבו התוס' (שם ובריש שבת] דהא דדייק על לימוד מלאכה זו טפי מנא לן דמלאכה היא, מבשאר מלאכות דילפינן להו מדהוו במשכן, היינו משום דמלאכה גרועה היא פי' שאין פועל דבר מחודש או משנה דבר מכמו שהי', רק העתקת הדבר מרשות לרשות לכך צריך לימוד מיוחד לזה שיכללהו שם מלאכה שהזהירה תורה בשבת, ומעתה גבי תחומין שהיא העתקת גופו של אדם ממקום למקום [חוץ לאלפים לר"ע וחוץ לי"ב מיל להירושלמי לדידן] מנין לנו שהוא בכלל מלאכה, אימא דאיסורא מצד אזהרת עצמו היא כתפילין בשבת ואין כאן ענין מלאכה כלל, [ומהוצאה נמי לא אתו תחומין דהתם החשיבה התורה ההוצאה מרשות לרשות דהא מעביר ד' אמות בר"ה נמי לא ילפינן מינה, משום דאין כאן שינוי רשות, וע' זבחים (ק"ה.) אמרינן לענין טומאת פרים הנשרפים מחוסר יציאה חוץ לעזרה או חוץ לחומת ירושלים כמחוסר מעשה הוא, אבל מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי ע"ש: (ד) ובביאור הדברים נאמר דלענ"ד כל הדברים באו מיושבים על אופנם, דבשבת (צ"ד.) פליגי ר"נ ורבנן אם חייבים משום מלאכת שבת על הוצאת בע"ח, וכתבו התוספ' שם בטעמא דמאן דפטר, משום דהא יסוד המלאכות גמרינן ממשכן, ושם לא היו נושאין בע"ח דהתחשים והאלים מאדמים [המובאים מהמתנדבים בעם], היו הולכים ברגליהם, ומאן דמחייב ס"ל דהיו נושאים אותם ג"כ, ויש לעיין כיון דמויכלא העם מהביא ילפינן דההבאה שם מלאכה עלה, והלא הלשון הבאה יפול גם על המביא דבר ברגלו, רק דאזיל מחמתי', כמו בניו כו' הביא אתו מצרימה, וכדומה, אם כן בין למ"ד חי נושא עצמו שלדעתו היו הבע"ח מובאים ברגליהם, ובין למאן דמחייב דס"ל שהיו נושאין אותם, מ"מ מדנמנעו מלהביא, מבואר דאפי' להביא הבע"ח ברגליהם נמנעו, נילף דהא נמי מלאכה היא, לכך נמנעו מקול הקריאה אל יעשו עוד מלאכה, אלא דזה אי אפשר דמאי סרך מלאכה יש כאן אטו לא הותר לאדם או בע"ח להלוך כדרכן בשבת, אתמה, ואין לומר דנמנעו מלהביא מכח איסור תחומין, זה אינו, דלדידן דאיסור תחומין הוא חוץ לי"ב מיל, והרי הלויים ומקבלי נדבו' המשכן היו באמצע מחנה ישראל, ומחנה ישראל שהקיפה אותם מכל צד, הלא אפי' הרחוק יותר היו רק ששה מילין, הלכך אי אפשר לפרש מניעה מלהביא משום תחומין [של האדם עצמו המביא או משום תחומי הבהמה ממקום שביתתה כמו שית' לפנינו]: (ה) אולם לר"ע דיליף (סוטה כ"ז:) תחום אלפים מן התורה, שפיר יש מקום לפרש שנמנעו מלהביא גם דברים שאינם בגדר הוצאה כמו שנ"ת, דהיינו בע"ח לכל מר כדאית לי', משום איסור תחומין, של אותן שהיו רחוקים ממקום הנדבה [שהי' ר"ה] אלפים, דאע"ג דאמרינן (עירובין נ"ה:) שמחנה ישראל היתה נחשבת כעיר אחת לענין תחומין היינו בהיקף האוהלים, והיוצא הי' הולך אליבא דר"ע דרך האוהלים, אבל המקום באמצע שהי' פנוי כמבואר פשיטא דהי בו דין תחומין אם יש בין שני הצדדין יותר מד' אלפים אמה עי' עירובין נ"ה. בדין עיר העשוי' כקשת ודוק היטיב] ועל זה תתפרש המניעה מלהביא אפי' בע"ח [ואפילו ברגליהם] משום איסור תחומין, ועי' רש"י (פ' במדבר ב' ב') הביא דברי המדרש (שם ב') שהיתה המחנה רחוקה אלפים [ובירושלמי (עירובין פ"ז ה"א) דרשו והי' כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד שהי' רחוק מיל והוא כמשנ"ת ועי' ש"ס דילן (ברכות ס"ג:) מן אהל מועד, והוא כדברינו ממש שמעבר זה עד השני היו יותר מאלפים (שהרי מקום אהל מייתרו ודוק] ואף שמבואר שם שהי' מרחק זה כדי שיהיו משה ואהרן ובניו באים אל המחנה בשבת, משמע שהיו רשאים לבא שם, מ"מ דברינו נכונים דלר"ע משה ואהרן שהיו חונים קדמה חוץ לאהל מועד היו בתוך האלפים, והיו רשאים לבא אל מחנה ישראל, אבל היוצאים מהמחנה אל אהל מועד אם ילכו אל צדדי דרום יצפון של אהל מועד מקום חניית הלוים, היו יוצאי' חוץ לתחום, וע"ז הוצרך הכתוב להזהירם. (ו) באופן שעלה בידינו דלר"ע הי' מניעתם מלהביא מכח תחומין ג"כ נכלל בכלל הכרוז אל יעשו עוד מלאכה, ולפ"ז מיושבת השמועה יפה, דאמרינן לר"ע הוה זדון שבת אי ידע להו לתחומין, דלדידי' כך הן עיקרן של דברים דודאי איסור תחומין, כללוהו בל"ט מלאכות, אלא דלא מחייב ע"ז כרת ומיתה, דכי היכי דלר' יוסי אמרינן (שבת ע'.) דהבערה ללאו יצאת פי' דהיא היתה נכללת בשאר מלאכות, דהא מלאכה היא והואי במשכן, אלא מדפרטה התורה בה לאו אפקה מכלל שאר מלאכות ללאו, הכי נמי תחומין לר"ע דיחדה בהן התורה לאו בפ"ע, אפקה רחמנא מכלל מלאכות שמתחייבין עליהם, ואוקמי' בלאו לחודי', אבל מ"מ שם מלאכה ע"ז כמו שנתבאר לדידי', והוה אליבי' כמו הבערה לר' יוסי, ור"ע ס"ל הבערה לחלק יצאת (פסחים ה':) ותחומין ללאו יצאו [והא דמוקי הבערה לחלק ותחומין ללאו ולא איפכא, היינו משום דסברא הוא דתחומין הוו מלאכה גרועה כהוצאה כמו שביארנו, להכי עדיף לי' טפי לאוקמי' לאו בתחומין ולא להבערה שהיא מלאכה חשובה ודוק היטיב] ומכלל שאר מלאכות הוו גם תחומין, אלא שהם בלאו, אבל היודע איסור תחומין בשבת מקרי זדון שבת, דהא ידע לה בדבר שיש בו שביתה ממלאכה ודוק. ומתוך מה שכתבנו מתבאר דכ"ז שאמרנו דתחומין מכלל מלאכה הן הוא לר"ע דס"ל דתחומי אלפים מה"ת, וכמשנ"ת, אבל לרבנן די"ב מיל הוה דאו' לא פחות, אין לנו שום יסוד להחשיבם מלאכה, לכך לא משני הש"ס דידע לה בתחומין י"ב מיל לדידן דאין זה ידיעת שביתת שבת כלל, דלדידן הרי איסור תחומין כאיסור הנחת תפילין בשבת, וכמשנ"ת באורך בעה"י:

ז וע"פ הדברים שכתבנו נלענ"ד דבאמת לשון חילול גבי שבת ג"כ לא שייך אלא בענין מלאכה, אבל המניח תפילין בשבת אף שעובר בלאו אין זה נקרא חלול שבת, ולשון התורה מחללי' כו' כל העושה בה מלאכה, הרי מבואר דלשון חילול אינו אלא במלאכה, אטו נאמר שמי שאכל חמץ בפסח חילל יו"ט זה אינו ופשוט הוא, ולפ"ז במתניתין דתנן (סנהדרין) המחלל שבת בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דיוק הש"ס מכלל דאיכא חלול שבת [שיקרא חילול דוקא] בדבר שאין זדונו כרת ושגגתו חטאת, מאי ניהו, ליכא למימר תחומין י"ב מיל לדידן, הא הוכחנו דלדידן לאו מלאכה היא, ואין זה נקרא חילול להכי מוקים לה הש"ס בתחומין ואליבא דר"ע דלדידי' בכלל מלאכה היא כשנ"ת או הבערה אליבא דר' יוסי דמלאכה היא אלא דאפקה רחמנא ללאו כמ"ש:

ח ויתבאר יפה מכלל דברינו דר' יוסי דמוקי הבערה ללאו, מ"מ בכלל חילול שבת היא, וכן תחומין אליבא דר"ע, וכן לאו דמחמר למאן דאית לי' (שבת קנ"ג:) כיון דדריש לי' מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, א"כ נכלל זה בגדר מלאכה, והעובר ע"ז חילל את השבת, משא"כ תחומין י"ב מיל לדידן אף שהוא איסור דאורייתא אבל לא מיקרי חילול, ונ"מ בכ"ז דקי"ל מומר לחלל שבת הוה מומר לכל התורה, ושחיטתו פסולה, וכתב התבו"ש (סי' ב') דלאו דוקא דהחילול הי' באיסור סקילה, אלא בכל איסורא דאוריית', מקרי מומר, ולפי שבשמועתינו אמרו מומר לחלל שבת, והתבא' בדברינו דתחומין י"ב מיל לדידן לא מקרי חילול, וא"כ בזה לא נעשה מומר ודוק היטיב:

ט עוד הקשה הרמב"ן ז"ל מסוגיא דעירובין (ל"ו.) דאמרינן התם דר' יוסי מחמיר בספק טומאה דדבריהם ושאני טומאה משאר דברים, לפי שיש לה עיקר מה"ת, ופרכינן שבת נמי [עירובי תחומין דאיירי התם, דסובר ר' יוסי ספק עירוב כשר] דאורייתא היא ומשני קסבר ר' יוסי תחומין דרבנן, משמע דלית לי' שום עיקר בדאורייתא, דאי הוו שום תחומין דאורייתא, היינו י"ב מיל, לא היו לי להקל גם בספיקא דרבנן גבי עירוב, כי היכי דמחמיר גבי טומאה, גם בהגר"א ספ"ק דעירובין הקשה כן, ומ"ש ליישב בדוחק דתחומין לא מקרי יש לו עיקר בתורה, לפי שאינן מפורש בתורה, זה אינו עולה כלל בדעת הרמב"ם, שכתב שלוקין ע"ז, וע"כ פשטי' דקרא הוא לדידי' ועי' בנוב"י מ"ק חא"ע סי' ב', והנלענ"ד ביישוב שמועה זו, דודאי הא דמחמירינן במידי דרבנן משום שיש לו עיקר מן התורה טעמא בעי, דלכאורה מה בכך שיש לו עיקר בתורה, מ"מ כיון דעתה מה שאנו דנין עליו דרבנן הוא למה לא ניקול בו כבכל יסודי מידי דרבנן, והנראה דהטעם הוא דילמא אתא להקל גם בעיקרי שהוא מן התור', ולא ידע להפריש בינו ובין הדבר של דבריהם כיון שהם בענין אחד, וכן פרש"י בעירובין (שם ל"ו. ד"ה הואיל) דיש טומאה מן התורה ויש להחמיר בספק טבילתה להכי אחמיר רבנן אף בספק טבילת טומאה דרבנן דלא ליתי לזלזולי בספק טבילת טומאה דאורייתא עכ"ל, והנה זה שייך בדבר שיפול המאורע לפעמי' בשל תורה ולפעמי' בשל דבריהם, כגון גבי טומאה שיש לפנינו טומאות דאו' וטומאות דרבנן, שפיר חששו להחמיר בשל דבריהם שלא יבאו להקל גם בספק טומאה מדאורייתא, אבל בעירובי תחומין אף דנאמר דמן התורה הוה מהני ערוב גם לי"ב מיל, היינו להניחו בסוף י"ב מיל, ושם יקנה שביתה ויהלך משם לכל רוח י"ב מיל, מ"מ השתא דתקנו רבנן שלא לצאת חוץ לאלפים, ומעירובו יש לו אלפים לכל רוח, מעתה אין לנו לעולם עירובי תחומין של תורה, שכיון שירחיק עירובו ממקומו יותר מאלפים ד' אמות, שוב אינו עירוב כלל, וכיון שמעתה לעולם לא יצוייר עירוב תחומין של תורה, למה לנו להחמיר בשל דבריהם הואיל ויש לו עיקר מה"ת, אטו חוקה היא, הא טעמא כדאמרן, וכיון שבדבר זה [עירובי תחומין] לא נמצאו לעולם לדון עליו בשל תורה, [ובאמת המדקדק יראה שענין זה שייך רק כאן ולא במ"א, דבכ"מ אין הדבר של תורה נעקר ונתבטל אצלינו מכל וכל דוק ותשכח כי נכון בעה"י] לכך אין להחמיר בו משאר דרבנן אע"פ שיש לו עיקר מה"ת ודוק, ודע דהתוס' בעירובין (ל"ב. ד"ה בשל) כתבו לענין חזקה שליח עושה שליחותו דקי"ל בשל תורה אין חזקה שליח עושה שליחותו ובשל סופרי' חזקה שליח עושה שליחותו, וכתבו התוס' דבדבר שעיקרו מד"ת ג"כ אין סומכין על חזקה שליח עושה שליחותו, ולכאורה גם זה סתירה לדעת הרי"ף והרמב"ם דפסקו בעירוב חזקה שליח עושה שליחותו, אע"ג דיש לו עיקר מה"ת לדעתם, ולמ"ש הכל ניחא בעה"י, דכולהו חד טעמא להחמיר בשל דבריהם שמא יבא להקל בעיקרו של תורה, ובעירוב לא שייך כן כמו שבארנו בס"ד:

י ובחכי מיושב גם קושיית הרא"ש שהקשה מהא דאמר רבא (עירובין מ"ו:) מכדי עירובין דרבנן מה לי יחיד במקום יחיד מה לי יחיד במקום רבים, ש"מ דעירובין לגמרי מדרבנן [ומה שתמהו האחרונים על הרא"ש דמאי דייק מרבא דקאי על תחומין אלפים אמה ולא דיבר כלום מי"ב מיל עי' בקונ' שם, לענ"ד כוונתו פשוטה, דאפירכא דרבא יש לתמוה אטו בכל מילי דרבנן אזלינן אחר יחיד להקל במקום רבים, ואי דקשיא לי' דכללא דהלכה כדברי המיקל בעירוב ודאי לא איצטריך אלא ליחיד במקום רבים, דבשוין בלא"ה אזלינן אחר המיקל, דלאו כ"ע הכי ס"ל (עיי' עכומ"ז ז'.) ונ"מ בגווני טובא דאין הלכה כהמיקל, ואיצטריך למיפסק הכי, ומדפריך הכי בפשיטות ש"מ שקל הי' להם לחכמים בדבר, וכדאמרינן בעלמא כל מה שיש להקל בעירובין הקל, וע"כ דאין לו עיקר כלל בתורה, לכך פשוט מאוד להקל בו ביותר ודוק], אבל לפמ"ש מיושב יפה קושיית הרא"ש, דודאי נשתנה עירוב תחומין להקל בו, כיון דעתה אין שייך עירוב של תורה כלל וכמו שבארנו בטוב טעם בעה"י:

ויסוד זה מוכרח הוא, דהא הרמב"ן שם כתב לדחו' ברייתא דר' חייא מהלכה דתני לוקין על עירובי תחומין דבר תור', משום דר' חייא בשיטת ר"ע קאי דס"ל תחומין דאורייתא אפילו תחומי אלפים, והא בעירובין (פ.) השיב ר' ישמעאל בר' יוסי לר' חייא [שאמר לכלתו של ר' אושיעא לצאת בעירוב חמותה] בבלאה כל כך אתה מחמיר בעירובין כך אמר אבא ר' יוסי] כל שיש לך להקל בעירובין הקל, ומשמע שם שקבל ר' חייא דבריו, ובירושלמי (פ"ז דעירובין ה' י') מייתי עובדא זו בסגנון אחר דר' חייא השיב כן לר' ישמעאל כך שמעתי מאביך כל מה שיש להקל בעירובין הקל, ולשיטת רש"י כ"ז הי' בעירובי תחומין (ועי' תוס' שם ד"ה מעשה) ומאי השיב ר ישמעאל לר' חייא משיטת אביו להקל בעירובין, הא ר' יוסי ס"ל עירובין (ל"ו:) תחומין דרבנן ור' חייא ס"ל תחומין דאורייתא, ובירושלמי בכמה דוכתי פריך ומשיבין לאדם דבר שאינו מודה בו, ומי סני דא אי ס"ל לר' חייא תחומין דאו' כר"ע, אלא דהוא הדבר שכתבנו דר' חייא אתחומי י"ב מיל קאי, ובזה כ"ע מודים גם לר' יוסי הכי הוא, ובעירובין של אלפים יש לנו להקל, כי אין כאן גדר ומשמרת בעירוב זה לדאו' כמשנ"ת:

יא ובירושלמי (עירובין פ"ג ה' ד') פריך נמי כש"ס דילן אהא דמקיל ר' יוסי במתניתין בנטמא העירוב בה"ש ספק מבעו"י ס' משחשיכה וכן אם נשרף בהש"מ, וגבי ספק טומאה דדבריהם מטמא, א"ר שמואל בר סיסרטא עירוב עשו אותו כספק חרש ר' ירמי' בעי עד כדין בקיים ואפילו נשרף א"ר יוסי קיימתה כו' דאמר ר' הושיעא הגיעוך סוף תחומי שבת שאינן מחוורין מדבר תורה, ר' מנא בעי ניחא לאלפים אמה אינו מחוור ארבעת אלפים מחוור הוא ר' שמעון בר כרסנא משום ר' אחא אין לך מחוור מכולם אלא תחום שנים עשר מיל כמחנה ישראל ע"כ, והירושלמי הזה תמוה כולו דמאי שיאטי' דספק חרש לכאן שפי' הק"ע בחרש שקידש, גם מה שהקשה בפשיטו' ארבעת אלפים מחוור הוא תמוה, מנין לנו יסוד לד' אלפים, ר"ע דס"ל אלפים דאורייתא יליף לה מקרא דכתיב ומדותם כו' אלפים אמה, אבל ד' אלפים לא שמענו שיעורו לדבר תורה. והנראה לענ"ד דהירושלמי שקיל וטרי מה שיש להחמיר לכאורה בדין ספק עירוב דמתניתין משום דספק בטומאה גמרינן מסוטה לטמא, וא"כ גם בטומאה זו שספק לנו אם נטמאה מבעוד יום או משחשיכה הי' לנו לטמא כשעת מציאתן, כדתנן בטהרות (פ'.) נגע באחד בלילה ואינו ידוע אם חי אם מת ובשחר עמד ומצאו מת ר"מ מטהר וחכמים מטמאים, [כדפריך מינה הש"ס] ומבואר בתוספתא דרבנן מטמאים משום דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא [ודעת התוס' בריש נדה דהוא דוקא לקדשים, ודעת גדולי הראשונים וכ"פ הרמב"ם דלחולין נמי הוא אכמ"ל והנה בסוטה (כ"ט.) מבואר דספק טומאה מסוטה גמרינן לה, ואמרינן מה סוטה דבר שיש בו לישאל אף כל דבר שיש בו דעת לשאל, ולכך שנינו טהרות (פ"ג מ"ז) החרש כו' שנמצא במבוי שיש בו טומאה ומספקינן אם נגע ספיקו טהור, לפי שאין בו דעת לישאל, ואומר אני דכל ספק בדיני טומאה על אדם שיש בו דעת לישאל דמטמאינן, היינו אם הענין הי' אפשר לו להתברר, אבל בספק דבין השמשות שאין לו לישאל, וכדאמרינן בהוריות (ד'.) בהביא כפרתו בהש"מ דלא משכח אינש דלשיילי' ע"ש היטיב, א"כ דבר זה אף בפקח הוה אין לו לשאול וספיקו טהור, והיינו דקאמר הירושלמי עירובין עשו אותו כספק חרש, פי' דכמו דחרש כיון שאין בו דעת לישאל ספיקו טהור הכי נמי עירוב בספק בהש"מ, כל אדם אין לו לישאל, ופריך עלה ר' ירמי' עד כדין בקיים פי' ספק טומאת העירוב דמתיר ר' יוסי יפה תירצת, משום דהוה כדבר שאין לו לישאל, ואפי נשרף, פי' דקשיא לי' אמאי שרי ר' יוסי בנשרף ספק מבעוד יום ס' בהש"מ, ולא אמרינן העמידנו על חזקת תחום ביתו, ובספק טומאה דרבנן ביש לו חזקת איסור אסר ר' יוסי [ודעת הש"ך ביו"ד סי' ק"י דלר' יוסי באמת בכל איסור דרבנן שיש לו חזקת איסור ספיקו אסור ע"ש] ואהא משני ר' הושיעה שתחומי שבת אינן מדברי תורה, פי' היינו כשינויא דש"ס דילן דבדבר שיש לו עיקר מה"ת מחמיר ר' יוסי בחזקת איסור משא"כ בעירוב, וכבר ביארנו יפה מ"ט מקרי עירוב אין לי עיקר בתורה, אף למ"ד תחומין י"ב מיל מה"ת [ודע דר' ירמיה דירושלמי משני בש"ס דילן שהי' עליו שרץ כל בהש"מ, ופריך הש"ס א"ה אמאי מכשר ר' יוסי ע"ש, ובגליון הש"ס תמה לימא שכפל עליו בהש"מ ומספיקא שרינן לי', ואין זה קושיא דהא בירושלמי שלפנינו קשיא לי' לר' ירמיה ע"ז דבנשרף אף בספיקא דבהש"מ יש לאסור, ולא נחית ר' ירמי' לשינויא דחילוק יש בין דבר שיש לו עיקר מה"ת לדבר שאין לו עיקר מה"ת ודוק] כ"ז נלענ"ד ברור [שוב ראיתי בס' נ"י גם הוא כתב לפרש כן הירושלמי בחרש, אבל מה שכתב שם בטעמא דמילתא דמקיל הירושלמי בספק נטמא העירוב מבע"י או משחשיכה דלא מחזקינן למפרע, אינו נראה כלל, ואינו עולה לפי שיטת המפרשים כמש"ל דדעת הרמב"ם דטמא למפרע, [ומעל"ע דנדה שאני] גם תמוה לפי דבריו למה תלה זה הירושלמי בדמיון לחרש עש"ה] (יב) והנה באמת מקום שקראה התורה לענין תחומין לא נתפרש ענינו, שיש לפרש על עירו או מדינתו או חצירו וכדומה, ולפי מה שנתבאר הי' בפנים של מחנה ישראל בין מזרח למערב וכן בין צפון לדרום ארבעת אלפים אמה ועוד, [מקום אהל מועד ושם הי' שייך איסור תחומין כמי שכתבנו, והי' אפשר לפרש שכל דגל כחנייתו נקרא מקומו של אנשי הדגל, ואמרה התורה אל יצא איש ממקומו, פי' אל מקום חבירו דרך מקום הפנוי באמצע [דודאי דרך האוהלים סביב הי' רשאי לילך] ואם היינו מפרשים כן ואם הי' תחומי ד' אלפים מה"ת, וחכמים נתנו שיעור אלפים בלא עירוב, וע"י עירוב ד' אלפים, הוה קשיא לן עלה דר' יוסי דמתיר ספק עירוב הא אפשר להכשל בו בשל תורה, שהרי כמה דברים הקלנו במדידת התחומין לקדר בהרים [ולכך אין מקדרים לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה לפי שהן של תורה] ובעירובין (נ"ב:) ושם (ק"ד:) הקלנו בכמה דברים המרחיבים מדת האלפים, הכל מיסוד הזה שהוא דרבנן ומשלך נתנו לך, והשתא אם הניח ערובו לסוף אלפים כקוליהון, וילך משם עוד אלפים ע"י עירובו ויש לנו ספק אם קנה עירובו, שנטמא או נשרף בהש"מ, הרי הספק הוא בשל תורה, שהרי אם לא קנה עירובו אין להלך אלא ד' אלפים מצומצמים מה"ת, בלא קידור בהרים וכדומה שהקלנו, ועכשיו שהוא הולך ע"י עירובו כסדר מדתו, כבר נגע בשל תורה, ויוצא חוץ לתחום אם לא קנה עירובו [שנטמא או נשרף מבעו"י] והיכי שרי לי' ר' יוסי, ואפילו נדחוק דמיירי שאדם זה מדד בצמצום, מ"מ הא כיון דשייך כאן לתא דדבר תורה יש לנו להחמיר, והיינו דפריך ר' מנא ניחא לאלפים אמה אינו מחוור, ארבעת אלפים אמה [כמקום הפנוי שבאמצע המחנה] מחוור הוא, ואיך היקל ר' יוסי בדבר שיש לו עיקר מה"ת, ואפשר שיכשל בו, ומשני אין לך מחוור מכולם אלא י"ב מיל, דמקומו שכתבה תורה בתחומין היינו שכל המחנה נקראת מקום אחד, וכשיעור זה הם תחומין של תורה, וא"כ לעולם לא שייך לעבור בעירוב על דבר תורה, לכך מקיל ר' יוסי ומתיר ספק עירוב ודוק היטיב:

התבאר מהירושלמי דלר' יוסי גופי' נמי תחומי י"ב מיל מה"ת, ועי' רמב"ן שם ותרא' בעה"י מה שכווננו לבאר בס"ד, דהא קושיית הש"ס דילן מהא דמטמא ר' יוסי בדרבנן מקשה לה נמי הירושלמי, ועל זה סובב פלפולו שתחומין אינן מחוורין דברי תורה, פי' ובזה הן חלוקין מטומאה, והוא כשינויא דש"ס דילן שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מה"ת, ופריך עלה מד' אלפים דמחוורין [כמו שפירשנו] פי' ותקשי לר' יוסי ומסיק די"ב מיל מחוורין, ונתיישבו לו דברי ר' יוסי בזה, ועל כרחך הוא ע"פ הדרך שכתבנו דבהא לא שייך להחמיר משום עיקר של תורה ודוק היטיב שהירושלמי וש"ס דילן עולין בקנה אחד וככל מה שכתבנו בס"ד:

יג עוד נשאר לנו ליישב קושיית בעה"מ, נשא ונתן בה גם הרמב"ן, מהא דאמרינן ביצה (ל"ו:) דתנן בשבות דיו"ט לא רוכבין על גבי בהמה ומפרש הש"ס גזירה שמא יצא חוץ לתחום, ופרכינן ש"מ תחומין דאורייתא, אלא גזירה שמא יחתוך זמורה, פרש"י דדייק ש"מ תחומין דאורייתא מדגזר רכיבה אטו תחומין, ולדעת הרי"ף והרמב"ם הא שפיר איכא למגזר לכ"ע משום תחומין דאורייתא [י"ב מילין], אע"כ דליכא שום תחומין דאו' לדידן, והרמב"ן טרח ליישב דלצאת חוץ לי"ב מיל גזירה רחוקה היא, דודאי אף רכוב מינכר לי' בין אלפים לי"ב מיל ע"ש. עוד קשה לענ"ד מההיא דר"ה (ל"ב:) אהא דתנן שופר של ר"ה אין מעבירין עליו את התחום ואין מפקחין עליו את הגל לא עולין באילן ולא רוכבין ע"ג בהמה כו' ופריך הש"ס לא עולין באילן ולא רוכבין כו' השתא דרבנן אמרת לא, פירש"י איסור תחומין לפקוח הגל דליכא למיגזר אטו דאו' אמרת לא, דאורייתא רוכבין דאיכ' למימר שמא יחתוך זמורה כו' מיבעי, הנה מבואר בדברי רש"י פשטא דסוגיא דבתחומין ליכא דאו' כלל, דאפילו י"ב מילין אינן דאורייתא, דאי הוו מדאורייתא א"כ ודאי יש לגזור שמא ילך חוץ לי"ב מילין להביא את השופר, גם הלא הוצרכה משנתינו לאשמועינן דינא שלא ניתנו תחומין בין דאו' ובין דרבנן לידחות מפני מצות שופר, והיכא פריך הש"ס בפשיטות השתא דרבנן אמרת לא, אע"כ דליכא שום תחומין דאורייתא לדידן, [ומה שהקשה הט"א דילמא אתיא מתניתין כמ"ד תחומין דאו' לק"מ דלא בעי לאוקמי סתמא דמתניתין דלא כהלכתא, גם הוא סותר דברי עצמו לענין תחומין ביו"ט כמו שית']:

יד הן אמת דהט"א בחי' לחגיגה (י"ז:) העלה דאפילו למ"ד תחומין דאורייתא היינו בשבת אבל ביו"ט לכ"ע תחומין דרבנן, ולפ"ז היו מיושבים השמועות הללו דביצה ודר"ה דהני ביו"ט איתמרו להכי נקטו בפשיטו' דתחומין דרבנן:

אולם לענ"ד דלמ"ד תחומין דאורייתא הוא אף ביו"ט, ויש הכריח כן מכמה סוגיות, ראשונה הרגיש בה הט"א בעצמו מסוגיא דביצה שכתבנו דדייק הש"ס אהא דלא רוכבין ע"ג בהמה ש"מ תחומין דאורייתא, מבואר דעכ"פ איכא למ"ד תחומין דאורייתא ביו"ט, ועי' בט"א מה שנדחק בזה, עוד קשה לענ"ד בההיא דתנן בעירובין (ל"ה.) בספק עירוב אסרי ר"מ ור' יהודה ופריך הש"ס דהא ר"מ ס"ל ספיקא לקולא בדרבנן אפילו אתחזק איסורא, ומשני דקסבר ר"א תחומין דאורייתא [ור"י נמי הכי ס"ל כמו שכתב הרא"ש] והשתא אכתי תיקשי היכי תני סתמא ספק עירוב ה"ז חמר גמל, הא תינח בשבת דתחומין דאו', אבל ביו"ט דתחומין דרבנן הוה לן למיזל בספיקא להקל, ותנא מיסתם סתם לה להחמיר בספק עירוב (דר"מ ור"י] וכה"ג ה"ל לתנא לפלוגי ולמיתני דבשבת אסור וביו"ט מותר, אע"כ דל"ש, דלמ"ד תחומין דאורייתא גם ביו"ט דאורייתא:

שוב ראיתי שהדבר מבואר מדברי רבותינו בעהת"ו ויסודם מהירושלמי בפסחים (צ"ג:) כתבו דאליבא דר"ע דהתם דס"ל דרך רחוקה כל שאינו יכול לכנוס בשעת אכילת הפסח היינו משום דבערב אינו יכול להלך יותר מאלפים ולטעמיה אזיל דתחומין דאורייתא, ונסתייעו מהירושלמי דקאמר הכא אליבא דר"ע, הרי מפורש דאף ביו"ט תחומין דאורייתא, דהא ביו"ט קיימינן התם, ונתבאר יפה דאין חילוק כלל מכל הני דאמרן:

טו הן אמת דהוכחת הט"א צריכא רבא, מנין לנו תחומין ביו"ט כיון דקרא כתיב אל יצא איש ממקומו ביום השביעי ואזהר עליו בלאו, אבל ביו"ט דלית בי' לאו מנין לנו לומר שלאו דאל יצא איש ממקומו יכלול גם את יו"ט:

והנה מלבד שדבריו מסתברים עוד יש להכריח כן דע"כ לאו דאל יצא לא קאי על יו"ט, דבמכות (כ"א:) תנן יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור כו' ובשביעית ויו"ט כו' ופריך הש"ס ולחשוב נמי זורע ביו"ט, ומשני דאין חילוק מלאכות ביו"ט, פי' דלאו דכל מלאכה לא יעשה בהם כולל כל המלאכות, ואין לנו מקרא גבי יו"ט לחלק, לחייב על כל אחת ואחת כשעשאן בפעם אחת, כדילפינן מקרא גבי שבת, לכך לא חשיב זורע דליכא אפושי מלקות, דס"ס חדא הוא דלקי על מלאכת יו"ט, ואי נימא דלאו דאל יצא איש ממקומו קאי נמי איו"ט, תיקשי לחשוב נמי תחומין ביו"ט כגון שבחרישתו יצא חוץ לתחום [אלפים לר"ע וי"ב מיל לדידן לשיטת הרי"ף והרמב"ם] שזהו לאו בפ"ע לבר מלאו דמלאכה, ומדלא חשיב לי' ע"כ דבאמת לית' ללאו דתחומין גבי יו"ט, והדבר צריך תלמוד ליישב השמועות שהבאנו למעלה שמוכיחין דאיכא תחומין דאורייתא ביו"ט: (טז) ואולם למאי דהסברנו לעיל בעה"י דאיכא נ"מ בגוף איסור התחומין בין ר"ע לדידן, דלר"ע הוי דין תחומין בכלל מלאכה, ולרבנן לא הוי בכלל מלאכה, יתיישבו כל הסוגיות על מכונן, דמה שהקשה בעה"מ מסוגיא דביצה דפרכינן אאין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ לתחום ש"מ תחומין דאורייתא, נאמר ביסוד הדברים דודאי לאו דאל יצא איש ממקומו לכ"ע לא קאי על יו"ט, דהא גבי שבת כתיב, ואע"ג דאל יצא בפרשת מן נאמר, והתוס' ריש ביצה כתבו דגם ביו"ט לא הי' יורד מן, מ"מ האזהרה אל יצא לא נאמרה כ"א בשבת ופשוט, וממילא לרבנן ליכא איסור תחומין כלל גבי יו"ט, דמנין לנו, אבל לר"ע דתחומין בכלל מלאכה, א"כ גבי יו"ט דכתיב כל מלאכה לא יעשה בהם כולל גם התחומין ודוק, והיינו דפרכינן בביצה מדגזרינן אין רוכבין ע"ג בהמה שמא יצא חוץ לתחום, ש"מ תחומין דאורייתא פי' תחום אלפים כר"ע, וממילא הוי בכלל מלאכה ביו"ט, ואיכא למיגזר ארכיבה שמא יצא חוץ לתחום, ולא בעי לאוקמי' סתמא דמתניתין כר"ע, ואטו תחום י"ב מיל [לדידן] ליכא למיגזר דתחומין י"ב מיל לדידן ודאי ליתנהו ביו"ט, ולהכי משני גזירה שמא יחתוך זמורה, ובהכי אתא נמי שפיר הא דקאמר בר"ה דאין מעבירין את התחום גבי שופר, דמדרבנן הוא, דלדידן גבי יו"ט ודאי מדרבנן הוא [ולא בעי לאוקמה סתמא דמתניתין כר"ע, דלית הלכתא כוותי' כמ"ש לעיל] ובהכי ניחא הא דלא מפליג ר"מ בחומר ספק עירוב בין שבת ליו"ט, דלדידי' דס"ל תחום אלפים דאוריית', ודאי גם ביו"ט דאורייתא הוא ומחמיר בספקא, וכמו שהבאתי לעיל מהתוס' בפסחים מהירושלמי שם דלר"ע והעומדים בשיטתו] גם תחומין ביו"ט מה"ת. ומתניתין דמכות מיתרצה שפיר בין לדידן בין לר"ע דלדידן ליכא כלל תחומין דאורייתא ביו"ט, ולר"ע נמי הא נתבאר בדברינו דבכלל לאו דמלאכה הוא, וכיון דתני חיוב מלאכת חרישה ביו"ט שוב לא מחייב אתחומין דהא אין חילוק מלאכות ביו"ט הנה נתבאר לנו ביסוד התחומין לדידן דבשבת תחומין י"ב מיל דאו' וביו"ט דרבנן, ונ"מ להלכתא גיברוותא כמו שיתבונן המעיין יפה בפרטי הדינין, אין צורך לבארם, ועי' בא"ח (סי' ת"ד) ולפי המתבאר הנה ביוה"כ ג"כ לא שמענו לדידן תחומי י"ב מיל דאורייתא, דאמלאכה אזהר רחמנא ביוה"כ ולא אתחומין, [ומ"מ יש לצדד דאולי ילפי שבת ויה"כ מהדדי, אבל בפשוטו כן הוא] ולר"ע דהסברנו דתחומין מתורת מלאכה הן ובשבת אפקינהו רחמנא ללאו, ליכא למימר דביה"כ יהיו עונש כרת על תחומין כעל שאר מלאכות, דיש לומר דלהא גמרינן להו בק"ו משבת, שלא להחמיר ביוה"כ מבשבת, וכה"ג כתב הש"א בתשובה, דלמ"ד הבערה ללאו יצאת בשבת, ה"ה ביוה"כ דיליף בק"ו משבת ודוק היטיב בכל האמור כי כמה ענינים יתיישבו בזה על אופנם בס"ד מה שפלפלו רבותינו האחרונים בהם, והמעיין יבחר:

יז עוד ראיתי ליישב קושיא חמורה שהקשה הגר"א ז"ל בביאורו לש"ע א"ח (סי' ת"ד ס"ק ד') מהא דאמרי' (עירובין מ"ה:) לענין גשמים שירדו ביו"ט הרי הן כרגלי כל אדם דפריך הש"ס ואמאי ליקנו שביתה באוקיינוס [ונמצא שיצאו עתה חוץ לתחום, ואסור להזיזם ממקומם אלא ארבע אמות] לר' אליעזר דס"ל כל העולם ממי אוקיינוס הוא שותה, ומשני הכא בעבים שנתקשרו בעיו"ט עסקינן ופריך ודילמא הני אזלי והנך אחריני נינהו, ומשני הוה ספק דבריהם וספק דבריהם להקל, ושם כמה מילין יותר מי"ב מיל וקרי לי' ספק דבריהם, אלו דבריו ז"ל:

ולפי מה שנתבאר לפנינו בעה"י אין כאן ראי', דביו"ט לדידן ודאי דרבנן הוא, [והא עיקר השמועה ליישב אליבא דר"א, ואיהו סבירא לי' תחומי אלפים ודאי דרבנן כמבואר בפסחים ר"פ אלו דברים אפי' תחומי י"ב מיל, ואין לדקדק דא"כ ישתנה הדין לענין גשמים שירדו בשבת שאסור להוציאן משום איסור תחומין [בגוונא דליכא משום הוצאה עי' עירובין (מ"ב:) ודוק] דלדידן הא לא סבירא לן כר"א דכל העולם ממי אוקיינוס שותה, אלא כר' יהושע דמן הכיפה הוא שותה, ושם לא שייך קניית שביתה כמ"ש התוס' שם בעירובין (ד"ה לימא):

יח ולא עוד אלא שבגוף הראי' ויסודה יש לי בעניי ספיקות רבות כמו שאבאר, הנה המ"א שם כתב בשם הרלב"ח דאף למ"ד תחומין דאורייתא [ולדידן תחומי י"ב מיל] מ"מ זהו רק באדם עצמו, אבל תחומי בהמתו וכליו מדרבנן הם, ע"ש שהביא מי שחולק, ולענ"ד פשטא דגמרא משמע דאין חילוק, דבעירובין (ע"ט:) אמרינן בגוב של תבן שבין שני תחומי שבת, אלו [בני תחום זה] ניטלין ואוכלין מתוך תחומן וכן אלו, ואין חוששין שמא אלו יקחו מן התחום השני, ומפרש הש"ס דאשמעינן אפי' לר"ע דתחומין דאורייתא, מהו דתימא ליגזור דלמא אתי לאחלופי, הרי מבואר דהוצאת התבן מחוץ לתחומן שקני שביתה נמי דאוריית' לר"ע, ואין לפרש דאשמעינן דלא חיישינן דלמא האדם ימשך ויצא חוץ לתחום דלא משמע לישנא הכי, גם הא לא נתבאר אם האדם אין לו תחום יותר, דדילמא באדם שעירב ומוציא תבן של בעלים אחרים הוא ודוק] ומראיית הגר"א ז"ל שהבי' מההיא דגשמי', נמי משמע דסובר בפשיטות דתחומין דאורייתא שייכי נמי בכל מילי, וכן מסתבר:

יט ויש לי בעניי עוד ענין מסופק ביסוד איסו' תחומין, הנה התורה הזהירה אל יצא איש ממקומו, ביאור הדבר, הלא לא הזהירה תורה על ההליכה יותר מאלפים [או י"ב מיל] שנאמר שאם הלך חוץ לאלפים אסור לו לילך משם יותר, רק על היציאה מהמקום שקנה שביתה הזהירה תורה, ואולי יש לומר דאם יצא ועבר הלאו, שוב אין איסור לו מה"ת לילך יותר, כי ע"ז לא מצינו (הג"ה בחי' בארתי הירושלמי סוכה (פ"א ה' א') [בפלוגתא דר"ש ורבנן במחיצו' סוכה דר"ש ס"ל ג' מחיצות ורביעית טפח ורבנן ס"ל ב' מחיצות ושלישית טפח מ"ט דרבנן וסוכה תהיה לבל יומם מחורב הרי אחת כו' מ"ט דר"ש כו' רבנן דקסרין שמעין טעמי' דר"ש וטעמן דרבנן מן הדין קרייא וסוכה תהיה לצל יומם מחורב הרי אחת למחסה ולמסתור הרי שתים מזרם וממטר רבנן עבדין מזרם וממטר אחת ר"ש עבד מזרם וממטר שתים, ע"כ, ויש להבין למה נחלקו בהא דמזרם וממטר דרבנן עבדו לה אחת ור"ש עבד לה שתים, ולא נחלקו כן בלמחסה ולמסתור, ולענד"נ דלטעמייהו אזלי, דרש"י בישעי' פי' זרם היינו מלמעלה מנהר דינור, ובמטר נחלקו בש"ס ובירושלמי תנאי ואמוראי אם עננים מלמעלה או מלמטה כמבואר בתוס' סוכה (י"ב:) ע"ש, דסמכו להא דכתיב ואד יעלה מן הארץ, ובב"ר (פי"ג ארשב"י שלשה דברים שקולין זה כזה ואלו הן ארץ ואדם ומטר, ארלב"ח ושלשתן מג' אותיות ללמדך שאם אין ארץ אין מטר ואם אין מטר אין ארץ, ואם אין שניהם אין אדם [פירשתי ענין שאמר ושלשתן מג' אותיו' מאי רבותא היא, רוב תיבות לשון הקדש הם מג' אותיות, אבל הכוונה כי בשלש אלה נמצא בכל אחד שני אותיות משתי התיבות האחרים, ארץ א' מאדם ר' ממטר, אדם א' מארץ מ' ממטר, מטר מ' מאדם ר' מארץ] והנה מבואר כאן דר"ש כמי ס"ל דעננים מלמטה דהא ר"ל מפרש מילתי' קאמר אם אין ארץ אין מטר, פירש המפרש היינו מדכתיב ואד יעלה מן הארץ, וא"כ ר"ש דס"ל עננים מלמטה שפיר דריש מזרם וממטר שתים, דהא זרם מלמעלה ועננים מלמטה, ואין עננים ומקורם אחד, ורבנן סברי עננים ומטר מלמעלה לכך עבדו זרם ומטר אחת דשניהם מלמעלה.) אזהרה, דוגמא לזה, התורה הזהירה שלא להוציא לחוץ מרשות היחיד, ואם הוציא אין חילוק אם ירחיק הרבה ברשות הרבי' אי רק פסיעה אחת, אך אם הניח וחזר והעביר ד' אמות חייב ע"ז משום מעביר ד' אמות, והוא איסור בפ"ע אינו נמשך לההוציא מרשות היחיד, וכה"ג הוא במוציא בשר פסח מחבורתו, שהכל על היציאה נאמר הלאו, אבל על ההרחקה אח"כ לא מצינו איסור תורה, וא"כ גם בתחומין נימא הכי, שאם יצא לתחום, הלאו עברי', ושוב אין איסור לו מה"ת להרחיק יותר, רק אם חזר לתוך תחומו, חזר עליו האיסור שלא לצאת. הן אמת דבעירובין (נ"א.) דרשינן שבו איש תחתיו אלי ד' אמות ליוצא חוץ לתחום, א"כ יש לומר שהיוצא חוץ לתחום, אסור לו להרחיק מכח מקרא זה, שמחייבו לשבת תחתיו, ולא יזוז ממקומו, ונאמר דבאמת לאו דאל יצא ליכא בהרחיקו יותר, אבל שבו איש תחתיו איכא, אלא דלענ"ד התם מדרבנן הוא, ואסמכתא בעלמא דרשינן [כי הכי דדריש התם סמך לאלפים והוה דרבנן לדידן] וראיה לזה שהרי הרמב"ם וכל מוני המצות העומדים בשיטתו לאו דאל יצא מנו ולא מנו עשה דשבו איש תחתיו, שהיא ענין עשה ליוצא חוץ לתחומו, וע"כ דאסמכתא בעלמא הוא, ואיסור דאורייתא ליכא כלל אחר שיצא [ובזה מיושב מה שדקדק בחו"י כיון דקי"ל חצי שיעור אסור מה"ת אמאי אין איסור לילך בשבת פחות משיעור התחום, כשאר חצי שיעור, ולפמ"ש זה אינו דאין האיסור על ההליכה כל משך התחום, אלא על היציאה, ואיסור זה הוא בהגיעו לגבול תחומו שם חל האיסור שלא לצאת, ואם יש מקום לדון בזה חצי שיעור היינו להוציא מקצת גופו, ולא כולו או רובו שהוא ככולו [עי' זבחים (ק"ד:) ושם לענין יציאת פרים הנשרפים, דבתר רובא אזלינן, ועי' נגעים (פי"ב מ"ו) ובנדרים (כ"ו:) ודוק] עי' עירובין (כ"ב:) רגלו אחת בתוך התחום כו' ודוק] ופשוטו דשבו איש תחתיו מדריש לענין הוצאה עי' עירובין (מ"ח.) ודוק, והנה יסודינו דבר חדש הוא, אך ראיתי שיש לו פנים מדברי התו"י (יומא ס"ז) בהא דתנן שם שהמשלח השעיר לאחר שקיים מצות דחייתו בא לו בחזרה וישב לו תחת סוכה האחרונה עד שתחשך, דקדקו בתו"י למה לא ישב שם בצוק, ולמה תקנו לו לחזור לסוכתו, ואומר רבי דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שם שביתתו קבועה עוד מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מה"ת, ורבנן נמי לא גזור בכה"ג עכ"ל, נראה דדעתם כמה שכתבנו, דאזהרת אל יצא הוא רק על היציאה ממקום שביתתו, וכיון שיצא ממקום שביתתו אין ההליכה יותר אסורה מה"ת, [ומשמע נמי דשוה ההליכה לצד תחומי ומקום שביתתי או לצד חוץ שאין סברא לחלק ודוק] ואף שבו איש תחתיו איני מה"ת וככל מה שבארנו בס"ד:

ואם כן גם זולת האמור לא קשיא קושיית הגר"א מגשמים שירדו, דהתם כיין שכבר יצאו ממקים שביתתם יותר מי"ב מיל אין כאן איסור תורה להוליכם יותר, רק מדרבנן אסור ככל משפטי דבר היוצא לתחום, ובהכי מהני ספק דבריהם להקל ודוק היטיב, ויצא לנו מזה דין מחודש גם להלכה דאם הובא דבר בשבת ויש ספק אם הוא מחוץ לתחום [אפילו יש לספק בי שמא הוא חוץ לי"ב מיל] מותר לטלטלו לכ"ע, דבהא דרבנן הוא לכ"ע ודוק:

כ הנה תמכנו בעה"י יסוד הפוסקים דתחומין י"ב מיל דאורייתא בשבת וקושיית הרי"ף בסוגיא דספ"ק דעירובין מיושבת יפה דהש"ס הכי קאמר דע"ח פטרו במחנה אבל עירובי תחומין לא פטרום, שאלו פטרנום נמצא שאין שיעור לדבר כמה ירחיקו ממקום שביתתם, ויש לחוש שיצאו חוץ לתחום י"ב מיל דתני ר' חייא שלוקין על זה דבר תורה ודוק:

ויש לי סעד לדעה זו דתחומין י"ב מיל מה"ת, מההיא דשבת (פ"ז:) דפליגי רבא ורב אחא ב"י בנסיעתם מרפידים דרבא ס"ל דלא נסעו בשבת ורב אחא ב"י ס"ל דנסעו בשבת, וקא מיפלגי בשבת דמרה שנצטוו קודם סיני, מ"ס אתחומין נמי איפקוד, ומ"ס אשבת איפקוד אתחומין לא איפקיד, ופשוטה של סוגיא מורה דאתחומין ממש קאי, וע"כ תחומין דאורייתא לכ"ע, אלא שנחלקו אי הוזהרו ע"ז קודם סיני עי' תוס' שם, וראיתי להתוס' שם דכתבו דלמ"ד תחומין דרבנן, הא דנקיט הש"ס תחומין לאו דוקא הוא, אלא הוצאה שהיו מוליכים כליהם וחפציהם עמהם, והרואה יראה כמה הוא מהדוחק, דשביק הש"ס אב מלאכה הוצאה ונקיט תחומין שהן בלאי, ולדעת התוס' הוא דרבנן, נקיט מילתא דרבנן ושביק אב מלאכה דאורייתא אתמה. ונלענ"ד דהא ודאי לדברי התוס' יש לבאר איך הי' תחלת מסען בשבת וסתרו אהליהם הא סותר מאבות מלאכות הוא, וע"כ דלא הי' שם מלאכת סותר לפי שבע"ש סתרו האוהלים, לפ"ז הא מבואר בשבת (צ"ו:) דמעביר ד' אמות בר"ה הילכתא גמירי לה [הלכה למשה מסיני] ופשוט שההלכה לא היתה קודם סיני, וכיון שהוכחנו שאהליהם לא היי על מכונם מע"ש, א"כ מבואר בפשוטו שלא הי' להם רה"י כלל, ולא הי' שייך להם איסור הוצאה מרה"י לר"ה] והכנסה מר"ה לרה"י] רק מעביר ד' אמות, וכבר הוכחנו שזה לא נאמר להם עדיין לכ"ע, ולא נשאר כ"א איסור תחומין, [ויתכן עוד לומר דלא חשו להוצאה, שהיו עומסים כל אשר להם על החמורים שהרבה חמורים טוענין משאותיהם עלו עמם ממצרים כדאיתא בפ"ק דבכורות, ולאו דמחמר אף למאן דס"ל דאורייתא (עי' שבת קנ"ד.) ודאי לא נאמר קודם סיני, לכך חשו רק לאיסור תחומין שנאמר במן, ודע דבירושלמי עירובין (פ"ב ה' א') איתא גבי פסי ביראות] ר' זעירא בשם ר' אלעזר הגיעוך סוף תחומי שבת עד איכן הן שאם עשה כן [פסין כאלו] במקום אחר וחזר וזרק כו' הרי דקרי למחיצות העושין רה"י תחומין, ואולי על דרך זה נאמר גם בש"ס דילן אתחומין לא איפקוד, היינו הוצאה מרה"י לר"ה, דכבר נתבאר דמעביר ד' אמות ודאי לא נאמר אז עדיין ודוק] לכך שקיל וטרי הש"ס באיסור תחומין אם נצטוו אז, [ואף שכתבנו דשבו איש תחתיו אלו ד' אמות היינו לענין הוצאה, מ"מ ניחא דלמ"ד אתחומין לא איפקוד, פירשו התוספ' שמקרא זה שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו בסיני נאמר, אלא שנכתב אח"כ בפרשת המן, א"כ גם שבו איש תחתיו לא נאמר להם אז ודוק היטיב] ובהכי פליגי רבא ורב אחא ב"י, משמע דלכ"ע תחומין בשבת גם לדידן מה"ת כפשוטה של שמועה זו:

כא עוד ראיתי ליישב תמיהת האחרונים על שיטה זו דתחומין י"ב מיל דאו' מההיא דאמרינן (ס"ו:) עתי אפי' בשבת עתי אפי' בטומאה, ופריך הש"ס עתי אפי' בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת שאם חלה מרכיבו על כתיפו כי', ולדעת הרי"ף והרמב"ם קשה דילמא אתא קרא למשרי תחומין י"ב מיל [אם אין צוק גזור וחתוך תוך י"ב מיל] ורש"י ביומא פירש דליכא למימר משום תחומין דהא דרבנן בעלמא הוא, אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם קשה:

והנלענ"ד ביישובו, דהנה דרשו כאן מחד קרא שבת וטומאה, והתוס' במנחות (נ': ד"ה תעשה) דקדקו אהא דדריש התם גבי חביתין תעשה ואפילו בשבת תעשה אפילו בטומאה, הא דמפקינן הכא מחד קרא שבת וטומאה היינו משום דגלי רחמנא גבי פסח דדרשינן מבמועדי ואפי' בשבת ואיצטריך קרא אחרינא גבי טומאה, ונראה דהא מינייהו מפקת דשקולין הם כו' עכת"ד, ובשמעתין נמי דדריש תרווייהו שבת וטומאה מעתו, ע"כ ג"כ משום דשקולין הם, ונחזי אנן הא בפסח ילפינן דדחי שבת היינו מלאכה שיש בה מיתה וכרת, ודחי נמי טומאה דאית בה כרת בטומאת הגוף שנכנס טמא למקדש, אמרינן דמהתם ילפינן דשוב שבת וטומא' שקולין הם, היינו משום דתרווייהו אית בהו כרת, אבל אי נימא דעתי דגבי שילוח שעיר אתא לדחות ל"ת דתחומין, א"כ יקשה היכי יליף מינה גם דחיית טומאה כדאמרינן ביומא שם, שאם נטמא משלחו נכנס טמא לעזרה ומשלחו, שהוא איסור כרת, הא בכה"ג ודאי לאו שקולין הן עם איסור לאו דתחומין דשבת, והיכי יליף נמי טומאה מהאי קרא דילמא לשבת לחוד [לתחומין[ אתא שהוא בלאו, ולא לטומאה שיש בה כרת, אע"כ דשבת דנקיט תנא גבי שעיר היינו בענין שיש בו מלאכה ולא לתחומין:

ואי קשיא מנ"ל באמת דאתי למשרי מלאכת שבת שיש בי כרת וממילא משתמע נמי טומא', דילמא באמת לאיסור תחומין לחוד אתא דהוא לאו גרידא, שתי תשובות בדבר, חדא דס"ל להש"ס דבתחומין ליכא אלא לאו ולא עשה דשבתון כמ"ש במ"א בעה"י דיש לדון דבהני דנפקי ללאו בשבת אפילו הבערה למ"ד ללאו יצאת ליכא עשה, וללאו לחודי' לא צריך קרא דבלא"ה עשה דוחה ל"ת, ועוד יש לומר דאפי' הוה נמי עשה ול"ת, מ"מ עשה דרבים דשילוח שעיר דחי אפי' לעשה יל"ת, הדברים ארוכים אכ"מ, ועוד דפשטא דעתי אתא באמת שלא יהא שום דבר המעכבו מכח שבת, ושפיר נפקא לן מהכא גם דחיית שבת אפילו במלאכה, אלא דהש"ס דייק דע"כ משכחת לה דחיית שבת במלאכה, דאי ליכא ענין דחיית שבת במלאכה בשילוחו, א"כ לא הוה טימאה שקולה כשבת, ולהכי לא משכח לה שיווי אלא במלאכה כדמפרש שאם חלה מרכיבו על כתיפו, וכמו שנ"ת ודוק:

ובהכי ניחא הא דנקט הש"ס חלה מרכיבו על כתיפו ובירושלמי (פ"ו דיומא ה"ד) תני חלה מרכיבו על החמור, ואמאי לא נקיט הש"ס תקנה דהירושלמי דהוה רק לאו דמחמר, אלא ע"כ דלא בעי למינקט כה"ג מהני טעמי דאמרן, דבמחמר נמי לא אתיא ברייתא שפיר, דשוב לא הוו שבת וטומאה שקולין, כמו שפירשנו לענין תחומין [ולדינא אפשר דבאמת אם יש חמור להוליכו אינו מרכיבו על כתיפו ועי' יומא (מ"ו:) שבת הותרה בציבור ודוק]: ודע דבמ"ש שאין בתחומין עשה דשביתה, לכאורה הא בר"ה (ל"ב:) אמרינן בהדיא דאין מעבירין את התחום בשביל שופר משום דיו"ט עשה ול"ת, ובאמת אין כאן ראי' לסתור דברינו, דהתם עשה ול"ת דרבנן הוא, ומדרבנן ודאי איכא שביתה גם בהילוך תחומין שהרי גם תקיעת שופר ודומיהן שבות דרבנן הן ודוק:

כב הנה הגיע לידי ס' משכיל לאיתן וראיתי בחי לפסחים שפלפל ג"כ בדין תחומין ביו"ט אם המה דאו' או דרבנן, ותלי להו במתוך דתחומין לגבי אוכל נפש הוו מכשירין והותרו לצורך אוכל נפש, ושוב אמרינן בהו מתוך ושרו לגמרי ביו"ט, ולמאן דלית לי' מתוך, אסורין גם ביו"ט ע"ש שהאריך, גם בספרו באר אברהם בחידושיו לעירובין כתב כן, ותמוה לענ"ד דמתוך לא שייך אלא במלאכת אוכל נפש גופי' היינו שחיטה ואפי' ובישול וכדומה, אבל במכשירין הותרו רק הצריך ליו"ט לבד, אבל לא נידון בהם מתוך להתיר המלאכה מכל וכל, דא"כ תיקון כלי במלאכה גמורה מותרת ביו"ט, דהא שרי לתקן שפוד וכדומה, וממקומו הוא מוכרע הא לא שרינן אלא מכשירין שאי אפשר לעשותן מעי"ט אבל שאפשר לעשותן מעיו"ט ממעטינן מקרא דכתיב הוא, א"כ לא הותרה המלאכה מכל וכל, כדשרו ב"ה גם הוצאות לולב וס"ת ואפי' אבנים עי' רש"י ותוס' ביצה י"ב.] משום מתוך: וכבר הארכנו בעה"י ביסוד מתוך במקום אחר, אבל דבריו לא ניתנו להאמר, שדבר שהותר לעשות בשביל מכשירי אוכל נפש לומר בו מתוך להתיר המלאכה לגמרי, והדברים פשוטים לענ"ד, וגם כן מתבאר מהתוס' ביצה (כ"ג.) [שמהם בנה הרב הנז' יסודו] הא חילקו בין הבערה לכיבוי, דהבערה הותרה במתוך, וכיבוי לא הותר, אע"ג דבכמה מקומות שרינן כיבוי לצורך אוכל נפש, מדין מכשירין שהתירה תורה, ומ"מ לא נאמר בו מתוך להתירו לגמרי עי' שם היטיב ודוק:

כג בחתימת דברינו ראיתי להעיר מה שנראה לענ"ד ביישוב דברי הרי"ף שכתב פ"ב דביצה דיוה"כ גם עירובי חצירות נוהג בו, מדאמרינן עירובין (ל':) שאמרו ב"ה לב"ש אי אתם מודים שמערבין לגדול ביוה"כ [אף ע"ג דאי אפשר לו לאכול העירוב] הכי נמי מערבין לישראל בתרומה כו', ש"מ דשייך עירובי חצירות ביוה"כ, ותמהו עליו הא התם השמועה בתחומין קאי ותחומין ודאי נוהגין ביוה"כ, דהא גם ביו"ט נוהגין עירובי תחומין, ועי' בש"א בסימן ע שהאריך:

ולפענ"ד דבריו ז"ל מתפרשין כפשוטן דקשיא לכאורה מה הקשו ב"ה כ"כ בפשיטות לב"ש אי אתם מודים שמערבים לגדול ביוה"כ אי אתחומין קאי, דילמא באמת אין מערבין באוכלין ביוה"כ, אלא ברגל, דהא עיקר עירוב ברגל לר' יהודה וקי"ל כוותי' עירובין (נ"א:) שיקנה שביתה שם ברגליו, ועי' שם (נ"ב.) שיכול גם למסור שביתתו לחבירו, ומה זה תימה כ"כ אם יאמרו ב"ש דבאמת ביוה"כ אין מערבין אלא ברגל, ודוחק לומר דממעשי' בכל יום הקשו ב"ה שמערבי' ביוה"כ בשני סעודות, שהרי כמה ענינים השכיחים ומצויים נחלקו ב"ש וב"ה ולא שמענו הכרעה בהם ממנהג העולם, ועי' יבמות (י"ד.) ושם בכל הסוגיא דבאמת לא עשו ב"ש כדבריהם: לכן מפרש הרי"ף דעיקר תמיהת ב"ה הי' מעירובי חצירו' דלא סגי בלא מאכל, וכיון דלדבריכם בעינן בעירובין [אחד עירובי חצירות ואחד עירובי תחומין] סעודה הראויה מערב, א"כ א"א כלל לערב עירובי חצירות ביוה"כ, והיא חומר ביוה"כ מבשבת, וזה באמת פלא, מי איכא מידי דבשבת שרי וביוה"כ אסור [עי' ביצה (י"ח:) ודוק, וכאן לא שייך הואיל דשם כמבואר למעיין] ולא יהא תקנה לערב חצירות ביוה"כ, וכיון דמע"ח השיבום שפיר הוכיח הרי"ף דע"ח נוהגין ביוה"כ ודוק, [והא דמייתי שם הש"ס מילתא דחנני' דכל עצמן של ב"ש לא היו מודים בעירוב היינו לפי פירושינו בין בע"ח בין בתחומין עד שיוציא מטתו וכלי תשמישו לשם, ויהי' נחשב לענין חצירות כאילו דרים כולם יחד ממש, וכן לענין תחומין מיחשב שם שביתתו ממש ודוק היטיב]:

כד שוב מצאתי סיוע למה שכתבנו לחלק בדין תחומין דאליבא דר"ע הוו מכלל מלאכה [ושפיר קאמר הש"ס אליבי' דידע לה בתחומין שזה מכלל השבתה] ולדידן אף דתחומין י"ב מיל דאו' מ"מ לא שייך לומר דידע לשבת בתחומין דלאו גדר מלאכה ושביתה הוא, דהרמב"ם (פ"ז מה' שגגות) כתב ג"כ דאם שגג בכל הל"ט מלאכות והזיד בשבת מביא ל"ט חטאות, וטרח הר"א בנו ז"ל ליישב דבריו דא"כ במאי ידע לשבת דהא לא קי"ל כר"ע, ועי' ביתר המפרשים, ולכאורה הא לשיטת הרמב"ם הדבר מיושב בפשוטו דידע לה בתחומין י"ב מיל, ומאי קשיא להו לרבותינו ז"ל בדבריו, ולפמ"ש ניחא דלדעת הרמב"ם אין תחומין בגדר שביתה ולא שייך לומר דידע לשבת בהא: (כה) ויש לי בעניי קצת דקדוקים בשמועה דשבת, הנה התו"י הקשו אמאי לא קאמר הש"ס דטעה בשיעורין שהי' סבור שהשיעור הוא יותר גדול, ועשה כדי שיעור [שנתחייב ע"ז באמת] בשגגה זו, ע"ש שנדחקו, ולענ"ד מיושב יפה, שהרי עכ"פ השיעור עד פחות מכגרוגרות עשה בזדון, דהא האי גברא לא פריש מאיסור חצי שיעור, וא"כ הרי זה כאלו התחיל בזדון והשלים בשגגה, וכה"ג ודאי לא מיחייב חטאת, וכדתנן (שבת ק"ב.) כל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחלתן וסופן שגגה, תחלתן זדון וסופן שגגה פטור, ונלענ"ד דדין זה נוהג גם במלאכות ובאכילות איסורין, ובהדיא איתא בירושלמי (תרומות פ"ו ה' א') אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מכחצי זית אמר ר' בון בר חייא נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד [פי' דבכה"ג שהשלים במזיד הוה פשוט לן דלאו בר קרבן הוא, דהא בשעת החיוב מזיד הי', הכי נמי כשתחלתו אכל בשוגג לא מיחייב כיון דליכא שגגה בכל האכילה, ובחנם נדחק המפרש שם] הרי מבואר כשאינו פורש מחצי שיעור ליכא חיוב חטאת, אלא דיש לחלק בזה דאם סבור לאכול כחצי זית ואכל כזית בבת אחת, ודאי חייב דהא בפעם אחת נעשית השגגה, ואין תחלתה זדון וסופה שגגה, דחדא שגגה איכא, משא"כ אם אכל חצי זית במזיד ואח"כ אכל חצי זית בשוגג פשיטא שדינינו נכון דלא מיחייב בכה"ג, דהא אפי' אכל חצי זית בשוגג ונודע לו ואח"כ חזר ואכל חצי זית בשוגג קי"ל (שבת ק"ה.) כרבנן דר"ג דפטרי, דיש ידיעה לחצי שיעור, כש"כ כשאכל החצי זית [או כתב אות אחת גבי שבת וכדומה] במזיד, דלא מצטרף לכחצי זית דשוגג אח"כ, ובירושלמי (שבת פי"ב ה"ו) בעי שם אליבא דר"ג דאמר אין ידיעה לחצי שיעור, אם אכל חצי זית בזדון, ואח"כ אכל חצי זית בשוגג אם מצטרף הזדון עם השגגה ע"ש, אבל אם נתכוון לאכל חצי זית ואכל בשוגג כזית שלם בפעם אחת מבואר בירושלמי (שבת פי"א ה' ו') דלענין שבת אם נתכוין לקצור כחצי גרוגרות וקצר כגרוגרות [אפילו בקצירה אחת] פטור דהוה מתעסק וכדאמר רבא (שבת ע"ג.) נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע פטור מה"ט, דלא הוה מלאכת מחשבת, דהא לא נתכוין לזריקה דאיסורא, ואע"ג דגבי ד' אמות ליכא בב' אמות דין חצי שיעור, משא"כ בקצירה דאף חצי גרוגרות אסור עכ"פ מה"ת, לא שייך לחלק בזה לענין מתעסק ודוק], הריני אוכל חצי זית ואכל כזית [היינו בפעם אחת כמו שנתבאר] חייב [דבחלבים ועריות חייב מתעסק שכן נהנה] הרי אני מתחמם בה בערוה, ולדעת הרמב"ם עובר גם ע"ז בל"ת דלא תקרבו אכמ"ל] והערה בה חייב, דבפעם אחת נעשתה השגגה, וההיא דתרומות שזכרנו ג"כ מיירי הירושלמי באוכל הזית בשני פעמים דאז מיפטר אם אכל חצי זית הראשון במזיד, והכי נמי דכותה לענין מלאכת שבת יש חילוק בטועה בשיעורין דבמלאכות שאינן נעשין בפעם אחת כגון כתיבה ודומיהן, אם טעה וסבור שהשיעור הוא יותר גדול נמצא שעשה הפחות מכשיעור האמיתי בזדון, ופטור על מה שהשלים לכשיעור [בשגגתו שסבור שגם זה עדיין פחו' מכשיעור] משא"כ במלאכו' שנעשות בפעם אחת, כגון הוצאה שטעה בשיעור כמות הנצרך לחיוב הוצאה וכדומה, חייב על שגגה כזו, ומעתה מבואר דלא הוה מצי לאוקמי בטעה בכל הל"ט מלאכות בשיעורין, דהא בכה"ג לא יתחייב בהנהו שנעשין במשך זמן כמו שנתבאר, ואע"ג דהוה מצי לאוקמא דהנהו דשייך תחלתו זדון כמשנ"ת לא ידע איסורן כלל, ובהני דנעשין בפעם אחת, ידע להו וטעה בשיעורין, בכה"ג ודאי אוקימתא דחיקא היא לש"ס ודוק, שוב ראיתי בס' נהלת יהושע (ח"ב דרוש ד' וח"א סי' י"א) בדברי הירושלמי שזכרנו דברים שאינם ע"ש:

כו ומ"מ איני מבין מה דטרח הש"ס בעשאן כולם בהעלם אחד, א"כ במאי ידע לשבת, הא משכחת לה דסבר שהותרו המלאכות לצורך אוכל נפש כמו ביו"ט, ועשה כולם לצורך אוכל נפש ומכשיריו, דמשכחת כולהו ודוק, או שעשאן לצורך חולה שאין בו סכנה וסבר שמותר דהשתא בהני גווני ידע שפיר לשבת:

כז עוד תמוה לענ"ד שם בתו' (ד"ה אמר קרא), בסוף דבריהם, שהכריחו דמונבז לא בעי שישגוג גם בלאו מדלא קתני בברייתא, יודע אני שמלאכה זו אסורה ואיני יודע אם חייבין עליו קרבן ומלקות אם לאו, תמוה לי, מאי שיאטי' דמלקות גבי שבת, הא קי"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, ואין לדחוק דכוונתם דלפום טעותא דהאי גברא דסבר ע"כ דאין במלאכה זו סקילה, כמו שהכריחו התוס' לעיל (ד"ה אלא) א"כ ממילא לקי עלה כעל שאר לאוין של כריתות, לפי דעתו, זה אינו מוכרח דאפשר ידע דמ"מ על שאר מלאכות חייב סקילה, ובמלאכה זו לבד טעה וחשב שאין בה חיוב מיתה [ואין זה פלא דהא לאיסי ב"י (שבת ו':) איכא חדא מאבות מלאכות דלא מיחייב עלה סקילה עי בתוס' שם] וא"כ ליכא מלקות גם במלאכה זו שטעה [אף לפי דעתו] דהא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בשאר מלאכות עי' תוס' שבת (קנ"ד. ד"ה בלאו) וצ"ע:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה