שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר
שו"ת עמודי אור - סימן ט
סויואלק:
בדין שביתת בהמה:
א ראיתי לבאר ספיקו של הפרמ"ג [וכן הסתפק הגאון ר' עקיבא איגר ז"ל בתוספותיו למשניות] אם נשים ישנן בעשה למען ינוח שורך כו' שלא תצא בהמה בדברי' ישהם למשוי עלי', דקי"ל מ"ע שהז"ג נשים פטורות, וע' תוס' יבמות (ו'. ד"ה נגמר) שדעתם דעשה גמורה היא מה"ת, ע' מ"ש הפ"י בחי' לשבת, והנה בב"ק (ט"ו.) למדנו מתלתא קראי דהשוה הכתוב אשה לאיש לעונשין ולדינין ולמיתות ע"ש, והתוס' שם כתבו דהיינו רק היכא דהפרשה נאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא צריך ריבוי לאשה ע"ש, ילפי דברי התוס' הללו יתעוררו לנו ספיקות עצומות, דלפ"ז נאמר דלמ"ד תחומין דאורייתא, ולדעת הרמב"ם ודעימי' תחומי י"ב מיל גם לדידן מה"ת, נאמר דאינם אלא באיש דהא אל יצא איש ממקומו כתיב, וזה לא ניתן להאמר, וביותר דהא לדידן אמרינן (ספ"ק דעירובין) דאל יצא בהוצאה כתיב [ע' תוס' שם ובריש שבת] א"כ נימא דאיסור הוצאה בשבת ליתא בנשים, יפשוט שאינו כן:
שוב ראיתי דאדרבה מיסוד זה יש לתמוך סברת התוס', דבשבת (צ"ו:) ילפינן הוצאה דהוי מלאכה בשבת מדכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל ועשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, ש"מ דההבאה מקרי מלאכה, ע"ש ברש"י ותוס', ולכאורה תמוה למה הוצרך הכתוב לפרוט איש ואשה, הי' די לומר ויעבירו קיל במחנה אל יעשו העם עוד מלאכה, כולל העם כולו אנשים ונשים, כדרך שאמרו למשה תחלה מרבים העם להביא כי' ולפי מה שנתבאר עולה כהוגן, דהאי קרא אתא לאורויי איסור הוצאה [ואע"ג דכבר כתיב אל יצא איצטריך גם האי קרא כמ"ש התוס' שם ובריש שבת] ולפי שכתוב בהוצאה אל יצא איש שולל אשה] לכך פרט רחמנא הכא איש ואשה כו' להשוות אשה לאיש במלאכת הוצא [וממילא שוין הן בכל פרטי המלאכה ודוק], אך מ"מ למאן דמפיק, אל יצא לתחומין קשה, נימא כיון דאיש כתיב, אשה איננה בכלל, וזו לא שמענו, [וע' יבמות (מ"ז:)
דאמרה לה נעמי לרות אסור לן תחומין, והיא השיבה באשר תלכי אלך מבואר פשוט דעלייהו קאי חיסור תחומין, וע' מ"ש הרמב"ן בסה"מ הארכנו בזה במ"א]:
ב חן אמת שיסוד דברי התוס' בב"ק צריך תלמוד שהקשי דהא בסנהדרין (ס"ו.) דרשינן איש איש כי יקלל כו' אין לי אלא איש אשה מנין ת"ל איש איש, הרי מפורש דאיצטריך לרבויי אשה ולא אתא מהאי כללא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ומכאן הכריחו התוס' דהיכא דכתיב איש ממעטינן אשה, ובאמת היא גופה תיקשי למאי כתבה רחמנא איש קמא דמשתמע למעוטי אשה, ואיצטריך איש תנינא לרבויי, הו"ל למכתב אשר יקלל כו' והוה ככל אזהרות שבתורה שהכל בכלל אנשים ונשים, והנלענ"ד ביישוב הדברים דבתמורה (ב':) אמרינן דאיצטריך קרא גבי תמורה לרבות אשה בלאו דתמורה, ולא נפקא לי' מדרב יהודה א"ר דשוה אשה לאיש לכל עונשין, דה"א הני מילי לאו שיש בי מעשה, אבל תמורה דלאו שאין בו מעשה הוא [כגירסת רש"י שם] לא, קמ"ל, ופירושו פשוט דכיון דכתיב איש או אשה כי יעשו כו' הו"א דדוקא במידי דהוה מעשה הושוו, אבל תמורה דדבורא לחוד הוא לא, וכה"ג אמרינן (מכות י"ג:) לענין מלקות על ל"ת דילפינן מקרא אם לא תשמור לעשות כו' ואמרינן דלאו שאין בו מעשה ממעיט ממלקות דהא אם לא תשמור לעשות כתיב], ולפ"ז במקלל נמי דמיחייב אדיבורי' לא הוה אתא מהכא [ומדגלי רחמנא בתמורה דשוותה אשה לאיש גם ללאו דתמור' דלית בי' מעשה ליכא למילף למקללת, דהתם מלקות והכא מיתה, ואין ללמוד חמור מקל], לכך איצטריך התם ריבויא, לחייב אשה, ויש ליישב גם דעת התוס' כן דהיכא דכתיב איש איצטריך לרבויי אשה, היינו היכא דיש שים סברא להוציא אשה, כגון בתמורה משום דדיבורא הוא, וכן במקלל למה שבארנו, ולכך בהוצאה נמי דאסברו התוס' בכ"מ דהוצאה מלאכ' גרועה היא, דהא חזינן דאע"ג דהואי במשכן כדאמרי (שבת מ"ט:) הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה ואתם לא תכניסו מר"ה לרה"י, הם הורידו הקרשי' מעגלה לקרקע ואתם אל תוציאו מרה"י לר"ה [ובארנו בעה"י דהייני טעמא דהתחילה משנתינו ריש שבת בהכנסה דעני, ושביק מלאכת בעה"ב דפתח בי' [ע"ש ברש"י ותוספ' דפנים היינו בעה"ב] דתרי גוונא הכנסה נינהו, הכנסה דבעה"ב היינו הבאת החפץ אליו, והכנסה דעני היינו הושטת החפץ ממני הלא לבית, ובמשכן היתה הכנסה כשל עני, דהא הלויים היי עומדים בקרקע [ע' שבת צ"ט] ומושיטין ומעלין הקרשים על העגלו', וגם היא היתה ראשית המלאכה, שהרי תחלה העלי הקרשים מקרקע לעגלה [וניחא טפי דפתח התנא בהכנסה, כסדר שהיה במשכן ההעלאה על העגלות תחלה, ומ"מ לא הוי הכנסה אב הואיל ולא כתיבא, ובקרא הוצא' מרה"י לר"ה כתיב ודוק] ואח"כ הורידו הקרשים מעגלה לקרקע, והייני ממש הכנסה דעני, הושטת החפץ הלאה, והוצאתו הבאת החפץ אצלו, ובבעה"ב הוא בהיפוך ודוק, [ודע דהמשנה נקטה הוצא' בעני ובעה"ב, אורחא דמילתא כמ"ש הרשב"א, שבעה"ב נותן ככר לעני והעני מושיט החפץ שלו לקבל הככר, ועל משנה זו לפרושה הוצאת אחד או שנים פירשה המשנה (שבת צ"ב:) המוציא ככר לר"ה חייב בעה"ב או עני] הוציאוהו שנים הבעה"ב והעני] פטורים כו' ולכך נקטה המשנה שם הדין בככר ולא בשאר דבר ודוק] מ"מ בעינן קראי להוצאה דבלא"ה לא הוה מיכללא בקרא לא תעשה מלאכה, דלאו עשי' גמורה היא [ע' היטיב רשב"א בחי' ריש שבת] הו"א נמי דאיש אתא למעוטי אשה מהוצא' משים גריעותה של הוצאה, לכך איצטריך קרא איש ואשה לענין הוצאה כמ"ש, אבל לגבי תחומין דליכא סברא וגריעותא לפעולת ההליכה משאר פעילות שאסרה תורה, אין לחלק בין אשה לאיש כלל [ומה"ט נמי בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה לדעת הרמב"ם דהוי לאו בפ"ע על קריבות לעריות בלא ביאה ע"ש, הוא שוה באיש ובאשה, אע"ג דכתיב איש, לא מצינו שום אחד מהפו' שחילקו, בין איש לאשה, ובמ"א כתבנו לתמוה על החו"י שכתב לחלק ואכמ"ל] (ג) עוד הקשו התוס' בב"ק שם בהא דדרשינן (ב"ק מ"ד:) שור שור שבעה להביא שור האשה כו' אמאי איצטריך ריבוי הא התם לא כתיב איש, ותירצו בשם ר"ת דאיצטריך משום דהוה ילפינן מנזקין דכתיב כי יגוף שור איש כו' ע"ש, וקשה לענ"ד דא"כ לפי האמת נימא דגבי נזקין שור איש דוקא, ואי משום דילפינן להיפוך מסברא ממיתה דגלי רחמנא דגם שור אשה בכלל, מ"מ מי אלים האי ילפותא מקרא מפורש דכתי' איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, דהוה כללא לכל הדברים, ומ"מ כתבו התוס' דהיכא דכתיב איש לא ילפינן מהכא, א"כ איך נילף נזקין ממיתה לאפוקי מהאי מיעוטא דאיש [בלא ריבויא, מסברא בעלמא להשוותה לדין קטלא דגבי שור, שיש לדחות הלימוד בכמה אנפי ודוק] (ד) והנלענ"ד ליישב בס"ד, דבב"ק (נ"ד) גמרינן לכמה מילי דאחד שור ואחד כל בהמה דינן שוה, אע"ג דבקרא כתיב שור לחודי', בג"ש שור שור משבת, ובמכילתא (משפטים) דרשינן נמי וכי יגח שור אין לי אלא שור מנין לעשות כל הבהמה כשור הריני דן נאמר כאן שור ונאמר להלן[גבי שבת] שור מה שור האמור להלן כל הבהמה כו' אף כאן כל הבהמה, [ובזה נלענ"ד דבר נכון בעה"י בסוגיא דב"ק (ד'.) דבעי הש"ס למימר דקרן קיל משן משום דקרן כוונתו להזיק, ופריך הש"ס ולאו ק"ו הוא דכוונתו להזיק חמיר יותר כו' ע"ש, ומשני סד"א מדי דהוה אעבד ואמה עבד ואמה לאו אע"ג דכוונתן להזיק אפילו הכי פטירי, הכא נמי ל"ש, אמר רב אשי אטו עבד ואמה לאו טעמא רבה אית בהו שמא יקניטנו רבו וילך וידליק גדישו של אחר ונמצא מחייב את רבו מאה מנה בכל יום, ותמהו שם התוס' [וע' מפרשים באורך] דמדנקט עבד ואמה ע"כ לישנא דמתניתין דסוף ידים נקיט, ואיך לא ידע טעם שמא יקניטנו השנוי שם בסיפא דמתניתין ע"ש שנדחקו, ואני בעניי תמה ע"ז, וכי נלמוד משפטי ה' מתשובות שהשיבו חכמים לצדוקים, והלא לנו לדעת ולתור בחכמה מה היא משפט התורה בעבד ואמה שהזיקו אם חייב הבעל הבית, ולא לבקש טעמים וסברות, גם חלילה לנו לבדות ולחדש דינין ע"פ טעמים וסברות, והלא כמה דברים במשנה שם השיבו לצדוקים לדחות דעותיהם, וכי הן הן הדברים שאנו סומכים עליהם, וגם בלתי מובן מה היתה תלונת הצדוקים [שהלינו על תושבע"פ ודרשות חז"ל המקובלים] על דין זה שאנו מחייבים שור וחמור של בעה"ב שהזיקו, ופוטרין עבדו ואמתו, אם דין זה אצלינו רק מסברא, אין זה שייכות לתושבע"פ, וכל מה שנזכר במשנה שם שהתווכחו הצדוקים עם חכמי ישראל הבאי' בסוד ה', היינו שהתלוננו שהדברי' הנדרשי' לנו בי"ג מדות אינם מקובלים בשכל אנושי, והחכמים השיבו, כי יש לכל הדברים פנים מסבירות וטעמים נאותים גם לשכל הישר, ומעתה נחזי אנן מה משפט התור' בעבד ואמה שהזיקו אם הבע"ב חייב, לכאורה באמת למ"ד (ב"ק ג': ובש"ד) כל התקלות משורו למדנו שהוא ממונו וחייב עליו, אף כל ממונו שהזיק, והתוס' (שם ד"ה משורו) כתבו דטעמא דמ"ד אבנו סכינו ומשאו לא גמרינן משורו, משום דשאני שור דהוא בע"ח, וא"כ לכאורה עבד ואמה אתו משורו לחייב האדון בנזקיהם, אבל בירורן של דברים, דהא ילפינן לחייב שאר בהמה וחיה שהזיקו שור שור משבת, והכי נמי ילפינן לכלאים וש"ד בב"ק שם משבת, ופרכינן התם אפי' אדם נמי, ומשני אמר קרא למען יניח עבדך ואמתך כמוך להנחה הקשיתיו [עבד ואמה לבהמה, רש"י] ולא לדבר אחר, והוא לימוד לכל הני דילפי שיר שור משבת להשוות כל בהמה לשור, מ"מ אדם אמעיט מהכא, ומהאי מיעוטא אימעיט נמי עבד ואמה לענין נזקין, דילפי נמי שיר שור משבת, וע"ז התעוררו הצדוקים יאמרו קובלים אנו עליכם פרושים דורשי הג"ש ולמודי תושבע"פ, שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין [נתרבה לכם גם החמור מג"ש דשבת דכתיב שם שורך וחמורך] ועבדי ואמתי שהזיקו פטורים מהאי מיעוטא דעבד ואמה להנחה הוקשו ולא לדבר אחר [ותפסו בלשונם עבד ואמה הכתובי' גבי שבת ודוק] וחכמים השיבו שיש טעם הגון לזה שעבד ואמה יפטרו שאם יקניטנו כו', והכא בסוגיין נקיט הש"ס עבד ואמה שפטורים מה"ת ממיעוטא דלהנחה הקשיתיו, ורב אשי השיב דעכ"פ אי אפשר ללמוד מהם להקל גבי קרן משום דכוונתו להזיק, דטעמא רבה וסברא אית בהו לפוטרן מכח כוונתם, משא"כ בקרן ודוק היטיב] וכיון דילפינן שור שור משבת בג"ש, יתיישב יפה, דודאי מסברא הוה אמינא כיון דגבי שבת הוי מנוחת בהמה מ"ע שהז"ג, והוה אזלינן בתר כללא דמ"ע שהז"ג נשים פטורות, וממילא נזקין נמי דיליף מיני' בג"ש, הוה פטרינן שור האשה, דאין גז"ש למחצה כיון דע"כ צריכין אנו ללמוד נזקין משבת אין זה דומה לההיא דפסחים (מ"ג:) לענין מצה וחמץ וע' תוס' שם ודוק] להכי איצטריך קרא לחייב שור האשה גבי נזקין [ובכולן כן ולא ממעטינן מאיש כיון דליכא סברא כמו שכתבנו לעיל]:
ה ומעתה אומר אני דנדון להיפוך כיון דגבי נזקי שיר ומיתתו איתרבי שור האשה, מהך ג"ש גופה דילפא משבת, נילף השתא שבת משור דנזקין מה התם שור האשה בכלל, אף גבי הנחה דשבת שור האשה בכלל, והייני דלא אשתמיט אחד מהפו' לחלק, וכמפורש בפרתו של ראב"ע, שאמרו של שכינתו היתה, אשה, ודוק: