אור ברסלב
שות עמודי אור שו"ת עמודי

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת עמודי

שו"ת עמודי אור - סימן נה

אור - סימן נו:

סווואלק כבוד ידידי הרב המאוה"ג החריף ובקי המפו' י"א כ"ש מוהר"ר שרגא פייוול נ"י האב"ד דק"ק סייני:

א אשר פלפל בקושיית הש"ך (יו"ד סי' קס"ו ס"ק ו') על המחבר שהשמיט דעת הרמב"ם [כפי שהביא בב"י] דאם אמר לו בתחילה הלויני ודר בחצירי הוי ר"ק אף בחצר דלא קיימא לאגרא, ומעכ"ת החליט דלא ס"ל להרמב"ם כן משום דהוה תרבית בלא נשך, כיון שאין הלוה נפסד כלל [כמו שכתב הרא"ש בב"מ שם סי' י"ז] דהא החצר לא קיימא אגרא, אלו תורף דבריו, וזה אינו, דהא לכ"ע אם אמר לו דור בחצירי בשכר הלואה, אפילו לא קיימא לאגרא הוה כריבית קצוצה כמו שפסק רמ"א שם, והלא טעמו של הרמב"ם לפי שיטה זו ביאר בב"י דס"ל דכיון דהתנה עמו הלויני ודור בחצירי הוה כאלו שוכרו עכשיו ע"ש, ע"כ דזה לא מקרי תרבית בלא נשך [ולא ס"ל סברת הרא"ש דאחזוקי אינשי כו' ע"ש], וכל שאמר כן בשעת הלואה הוה ר"ק: וביותר דלענ"ד דברי הרמב"ם מוכרחים וברוך טעמו, דהא הרא"ש גופי' שם כתב דלמ"ד טה"נ ממון אף בכהן שהלוה לישראל ע"מ שיתן לו תרו"מ הוה ר"ק, ואטו אף ישראל דרכן ליקח זוז מישראל ליתן תרו"מ לבן בתו כהן, הלא דרכם ליתן בחנם, וא"כ אמאי הוה ר"ק בפסק עמו ליתן לו התרו"מ, ומשמע בכולהו אינשי אע"ג דידעינן בי' דלא שקיל מידי, ותמיד נותן התרו"מ לכהן כי אורחייהו, ודוחק לחלק דעכ"פ לא נתבררה דעתו בתרומות אלו שפסק ליתנן לכהן, משא"כ בחצר דגלי דעתי' בהאי חצר גופי' דלא נחית לאגרי', דמה בכך ס"ס חזינן דגברא דלא שקיל הוא [כי היכי דמהני גבי חצר לגבי חבירו לענין מילי טובא מה דהוא גברא דלא עבד למיגר אע"ג שאין לנו ממנו גילוי דעת בחצר זו דהא לאו דידי' היא ודוק, אבל בירורן של דברים, דהא גופי' מה דמפסיד דלא מצי למשקל השתא טוה"נ, ומעיקרא הוה תלי בדעתו אי בעי שקיל ואי בעי לא שקיל, זה מקרי הפסד ממון, שהפסיד זכותו וכחו, ולפ"ז הלא כל דינינו בחצר דלא קיימא לאגרא נמי הכי הוא, דחצר זה אלו רצה הי' משכירו ולכך אם מוחה במי שרוצה ליכנס בתוכה אסור לו ליכנס, וכדאסברי' רמ"א בח"מ (שס"ג. ס"ו) דכל שעתא ושעתא אם רוצה הי' משכירו, ונהנה ממנו עש"ה, ולפ"ז היינו טעמא דבהלויני ודור בחצירי מקרי ר"ק, דהא מהשתא משתעבד לי' החצר למלוה, עד שישלם לו הלוה חובו, או אולי עד הזמן שקבע, ומעתה אבד הלוה זכותו וכחו בחצירו שהי' יכול להשכירו כל שעה ושעה, והוא הפסד גמור, והסברא מוכרחת לענ"ד, דהא גם בהתנה שכל מלאכה שיזדמן למלוה חשוב נשך (בסי' ק"ס ס' כ"ג) ועיין חו"ד שם, והתם ודאי אין דרך יקח שכר, אלא דהוא הדבר שכתבנו שמה שמשעבד זכותו ובחירתו חשוב הפסד, וק"ו לענין חצר, וכאן לא שייך לחלק אם טוה"נ ממון, או אינו ממון, דעיקר מה שדנו רבותינו אם טוה"נ ממון היינו בתרו"מ וכדומה, דלא אפשר לו ליקח תמורת התרו"מ ממי שנותנים לו, דהא מחויב לתתם לו בחנם, אלא דמצי למשקל מאחר דבר מה שיהנה אוהבו, ע"ז נחלקו אם כה"ג חשוב ממון, כיון שאינו יכול ליקח מאומה מהמקבלם אלא מאחר [ובמלאכה נמי כה"ג הוא ודוק] אבל בחצר דאי בעי שקיל ממי שידור בו, חשוב ממון גמור לכ"ע, ועולה יפה פסק הרמב"ם ודוק:

ומ"ש החו"ד לחלק בין אמר ע"מ שתדור בחצירי ובין אמר הלויני ודור בחצירי, איני מבין, דהא בין כך ובין כך שיעבוד חצירו קיים, כיון דעל דעת זה הלוה לו, ומה תוסיף לנו מה שאמר ע"מ:

ב ויש לי ענין מסתפק בדין חצר דלא קיימא לאגרא בין בענין שהוא ר"ק או א"ר, במה שנשאו ונתנו רבותינו הפו' נ"ע בנשבע ליתן רבית או שכלל לשלם הקרן והרבית דלא חלה השבועה, ודעת רבים הביאם המל"מ פ"ד מה' מלוה דאפי' ברבית דרבנן לא חיילא, דאין שבועה חלה גם על ד"ס לעבור בקום ועשה, ובחצר דלא קיימא לאגרא לכאורה מה קום ועשה שייך בלוה, הא איהו לא קעביד מידי וגם בחצר דקיימא לאגרא הדבר צריך תלמוד אם המלוה יכנס לתוכו מעצמו ולא יעשה הלוה דבר, מה מעשה שייך כאן, ואלו הי' כעין זה בדבר ששייך בו מלקות, פשוט לענ"ד שלא הי' לוקה ואכמ"ל] וכ"ש אם הי' המלוה דר בו כבר, אמאי לא תחול השבועה, ואולי גם בר"ק כה"ג תחול השבועה בכולל שחלה על פרעון הקרן, ועיין מל"מ מה שפלפל עם מהרי"ט איך חלה שבועה על פרעון הקרן הא אין שבועה חלה על קיום מצוה, ואולם דעת הר"ן (בנדרים ח'.) דלענין בל יחל שבועה חלה לקיים המצוה ע"ש, ודעת הריטב"א ונ"י בחידושי נדרים של הרמב"ן ז"ל שנדפסו מחדש, דלא חלה גם לענין בל יחל ע"ש והדברים צריכים תלמוד אכ"מ:

ג ודברי הרמב"ם דאייתי מעכ"ת נלענ"ד בהם יישוב וביאור נכון בס"ד אחרי שנעמוד ונדקדק בלשונו ז"ל, (פ"ד מה' מלוה ה' א') נשך ותרבית א' הוא שנאמ' את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך ולהלן הוא אומר נשך כסף נשך אוכל נשך כל דבר אשר ישך ולמה נקרא שמו נשך מפני שהוא נושך שמצער את חבירו ואוכל את בשרו עכ"ל, והנה במה שהאריך לבאר ענין נשך לא הוסיף לנו לכאורה דבר מחודש מהמובן הפשוט, אבל לענ"ד דבר גדול השמיענו, דבר"פ איזהו נשך שקיל וטרי הש"ס אי משכחת לה נשך בלא תרבית, ומסקינן דלא משכחת לה ע"ש, ויש לעיין דהנה קי"ל (יו"ד סי' ק"ס) דאפי' אומר תן הרבית להקדש או לעכומ"ז הוה ר"ק וכמאן דשקיל איהו דמי, ואולם בהנך הדבר נכון, דהא בכל דוכתא מתחייב בכה"ג מדין ערב, והוה כדמטי לידי', ומה"ט מהני בקדושין כמבואר באה"ע (סי' ל') אבל הא נחלקו הפוסקים שם אם אמרה השלך מעות לים וכה"ג והשליך, אם מקודשת, ודעת רוב הפו' דאינה מקודשת, כיון דלא מטי הנאה לשום אדם אלא איבד ע"פ דיבורה, אע"ג דחסר ממונא לאו כלום הוא, ועיין בח"מ (סי' ש"פ בהג"ה ס"א) ולפ"ז הי' לנו מקום לפרש את כספך לא תתן לו בנשך, שיעבור המלוה גם בכה"ג, שהלוה לו ע"מ שיזרוק הלוה מעותיו לים וכדומה, דנשך איכא ותרבית ליכא ועיין במל"מ פ"ה מה' מלוה הי"ד סוף ד"ה ואם, שנסתפק בזה] וביותר דשם נשיכה הונחה על דבר שאין הנאה בה כמבואר בב"ק, דנשיכה תולדה דקרן היא, וכך ענינו בקראי, והיינו מפרשים לא תשיך לאחיך לאו היינו לאחיך לו להנאתו בנתינה ממש, אלא לאחיך בשביל אחיך, לרצונו בעד הלואתו, אבל מדסיים קרא אשר ישך [דבאמת אשר ישך מיותר בקרא דמה הי' המקרא חסר זולת תי' אלו] מתפרש על המלוה משמע שהמלוה ישך, וא"כ ע"כ גם תרבית איכא, ואע"ג דהאי בלוה כתיב הא ילפי מהדדי כמבוא' בש"ס, וזהו שהאריך בביאורו, ולמה נקרא שמו נשך, לא תטעה לומר שהוא נשיכה בלי הנאה, כיון שסיים הכתוב אשר ישך [ובזה לא איכפת לן מה שיעשה המלוה במה שהוא נושך ודוק] היינו מפני שהוא [המלוה] נושך שמצער את חבירו, ואוכל [דרך הנאה] את בשרו ואיכא תרבית [דאף אם התנה שיהא המלוה מאבד משל לוה [בידים[ בעד הלואתו, מקרי ג"כ תרבית, שפוטר עצמו מתשלומי הנזק ודוק] אלה הדברים ראיתי בענינים אלו, והמקום ברחמיו ישקיטני על מי מנוחות, יכתב ויחתם בספרן של צדיקים כנפשו ונפש. דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה