אור ברסלב

שות עמודי אור· רבי יחיאל הלר

שו"ת

שו"ת עמודי אור - סימן צז

עמודי אור - סימן צח:

הלוסק לכבוד ידידי הרב החריף ובקי גמיר וסביר חרי בפלפולא נביט כפרצידא דתותי קלא כ"ש מוהר"ר נחום גינצבורג נ"י בק"ק סעמייאטיץ: (א) בעש"ק העבר הגיעני מכתבו בצירוף פלפוליו, והנה שורש הדבר דבעינן בעדות אשה לאפוקי ולעיולי שני עדים הוא משום דילפינן דבר דבר שאין דבר שבערוה פחות משנים וביבמות (פ"ח.) אמרינן הכא איתחזק איסורא דא"א ואין דבר שבערוה פחות משנים, הרי דלא בעינן שנים בדבר שבערוה אלא באתחזק איסורא, וכן הוא מתבאר מרפ"ק דגיטין ע"ש, ועיין בב"ש (סי' ל"ז ס"ק נ') ומצאתי כן להדיא במהרי"ק (סי' ע"ב) שהאריך דעיקר דבעינן שני עדים הוא היכא דבשעה שמעיד העד עלי' הוא בא להוציאה מחזקת איסור או חזקת היתר ע"ש היטיב, ולפענ"ד הדבר מוכרח מאוד שהרי עיקר הלמוד הוא לאסור אשה על בעלה הצריכה התורה שני עדים (עיי' סוטה ל"א:) ואנו רואים שבסוטה שנסתרה האמינה תורה עד אחד, ולא חוקה היא, דהתנא דבי ר"י (סוטה ג'.) מפני מה האמינה תורה עד א' בסוטה מפני שרגלים לדבר, והדבר ברור לפענ"ד שהוא כמ"ש התוס' בריש נדה ובש"ד דכיון שקינא ונסתרה הוי רגלים לדבר ואבדה חזקתה, וחזקת היתר לבעלה ג"כ אין לה לפיכך עד א' נאמן בה [והא דבעינן קרא להכי, היינו משום דבעדי סתירה שאין מוציאין אותה מחזקתה לגמרי כמ"ש התוס' שם גזה"כ דבעינן שני עדים, ושוב הוי ילפינן עדות טומאה מק"ו כמבואר בסוטה שם, ודוק היטיב] והביאני משך הענין לבאר בזה דעת הרשב"א בתשובה (סי' תקנ"ב) שנשאל אם הנחשד עם הסוטה הודה שקלקל עמה אם הוא נאמן עלי' כשאר עד, והשיב דאמרינן בי' פלגינן דיבורא, ואין אנו דנין אותו כאלו העיד שהוא בעצמו בא עלי' אלא כאלו העיד שזנתה, וכבר תמה עליו המל"מ פ"א מה' סוטה והגאון ח"צ ושארי מחברים, דאין שייך בזה פלגינן דיבורא שהרי אם העיד בפירוש עד א' שזנתה עם אחר זולת מי שקינא לה היתה שותה כמ"ש הרמב"ם להדיא ועיין בנוב"י מ"ק חא"ע סי' ע"ב מה שנדחק בזה, ולפי מה שהשרשנו יבואו דברי הרשב"א על נכון: (ב) ואומר אני שאשה שקינא לה בעלה ונסתרה אבדה חזקתה ונאמן עלי' עד א' שזינתה אפי' מעיד שזינתה עם אחר, ויש לי לדון דלאו לענין בועל זה לחוד הוי רגלים לדבר, כי אם שהוחזק' להיות מזנה עם מי שיזדמן לה, וסמוכין לזה דהא גלגול שבועה ילפינן מסוטה, מדמגלגל עלי' מאיש אחר, וקי"ל בח"מ (סי' צ"ד) שאין מגלגלין אלא במה שיש רגלים לדבר לטענת הגלגול, ע"כ דנגד אחר הוי ג"כ רגלים לדבר (ועי' הטיב בכתובות ל"ו:) דאתו בי תרי ואמרי לדידהו תבעתינהו באיסורא [לזנו' עמה, שוב אין לה לא קנס ולא פתוי] דאמרנין שכיחי פרוצים אחרים שזנו עמה, אע"פ שאלו שתבעה אותם לא נתרצו, אמרינן מ"מ דנתרצו לה פרוצים אחרים, וכיון שהיא נחשדה על זנות, מה לה אלו או אחרים, והכא נמי דכוותה, כיון שהיא חשודה ע"ז שקינא לה ה"ה עם אחר כו' ודוק] ואף אם נדון דאינו נאמן על הבועל האחר דהא איהו לא אתרע חזקתו [ובאמת גם עם מי שקינא לה משכחי לה דלא איתרע חזקתו, כגון שקינא לה משנים או מקרובים שמותרים להתיחד עמה, ולא ידעו כלל הקינוי ודוק] מ"מ עלי' הוא נאמן ככל מידי דלית לה חזקה דנאמן עד א' להחזיקו בעדותו כמבואר בדברי הרמב"ם (פט"ז מה' סנהדרין ה"ו) שכ' וז"ל אינו צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה, גרוש' או זונה אשה זו, ואכל או בעל בעדים הרי זה לוקה אע"פ שעיקר האיסר בעד אחד עכ"ל. וא"כ הכא נמי באש' זו דאיתרע חזקתה אחר וסתירה, הרי מן הדין נאמן עד אחד להחזיקה בטמאה, [וכדאסבר הפ"י בתי' שגם דברי הרמב"ם הם רק במקום דליכא:

(הג"ה ועיין בתשובת הגאון ר' עקיבא איגר ס"ס ק"ז שכתב לחלק בזה בין מיתה למלקות, [וכתב ליישב בזה סוגיא דקדושין שאמרו שם דאע"ג דאב נאמן לומר קדשתי את בתי, מ"ט אין סוקלין על ידו, והקשה הפ"י הא דעת הרשב"ם שהאיסור יוחזק בעד אחד ואח"כ נדון העובר כעובר על ודאי איסור) [ואמאי אין סוקלין] ותמוה הוא דהא מבואר הוא בסוגיא דקדושין דאף למלקות אין האב נאמן, ומדמי להו אהדדי, ושם במשנ' מבואר דאינו נאמן להעיד שנשבית ע"ש ובפ"י בחי', והדבר מוכרח לחלק בין היכא דליכא חזקה כלל, וכמ"ש הפ"י שם, ואולי דעת הגאון לחלק בין עדות קרובים לאחר [והתם באב מיירי כמבואר]) חזקה עש"ה] ואע"ג דכ' הרמב"ם שם דאם מכחיש אין העד נאמן להחזיק הדבר באיסור, פשיטא דזו אחר קנוי וסתירה שהתור' החשיבה לחשודה על הזנות עד שתיבדק בשתיית המים אין לה נאמנות להכחיש את העד והוא נאמן, והכחשה דידה לאו כלום הוא כמ"ש הפ"י בקדושין (ס"ו.) ע"ש, ואין לומר דיועיל לה חזקת הבועל הא ליתא דכבר כתב הרמב"ן הביא דבריו הב"ש (סי' ל"ה ס"ק ל') שחזקת אדם אינה מועלת לחבירו, אלא דמ"מ היתה שותה, ואם לא נבדקה הותרה לבעלה כמו שיבא לפנינו בס"ד, והנה בבאו עלי' שני עדי טומאה מאחר נסתפק המל"מ אם משקין אותה, והכריח שלדעת רש"י משקה אותה אע"ג דע"פ עדים ודאי נאסרה לבעלה, ומה צורך לשתי' לבודקה, כיון שכבר היא אסורה ע"פ העדים מטומאה אחרת מ"מ משקין אותה כדי לבודקה לענין בועל זה שקינא לה ממנו שאם לא יזיקוה המים אות היא שבסתירה עם בועל זה לא נטמאה, וא"כ מותרת לו אחרי גירושין או מיתת הבעל, והנה אף אם נניח כסברת המל"מ מקודם שם דבשני עדים אפי' הם מעידי' מטומאה אחרת אינו משקה, אומ' אני דהטעם כיון שאף אם לא יבדקוה המים מסתירה זו מ"מ לא קרינן בה ונקתה, לכך אינו משקה שהתורה לא הצריכה שתי' אלא באופן שאם לא תבדק הרי היא ככשירה שבנשים, אבל זו דבין כך ובין כך טמאה היא עכ"פ, אין כאן השקאה, וכמ"ש המל"מ שם דכה"ג שנאסרה עליו אחר הנשואין נמי ממעטינן מדכתיב אשתו וזו אינה ראוי' לאישות כי ע"ז לא דברה תורה, משא"כ בעדות עד א' מטומאה אחרת, שאם לא תבדק בהשקאה תחזור להתירה, לכ"ע משקין אותה, אף שלע"ע אנו מאמינין להעד, מ"מ הרי אנו צריכין להשקותה לבודקה בשביל הבועל שקנו לה ממנו:

ג ועתה אפרש שיחתי במלתא בטעמא, כתב הרמב"ם (פ"ג מה' סוטה ה' כ"ג) באו עדי טומאה אחר ששתתה ה"ז תצא בלא כתובה ואסורה לבעלה ואפילו לא אירע לה דבר מדברים אלו (ר"ל שלא הזיקוה המים) מפני שאין המים בודקין אלא מי שאין לה עדים שמודיעין זנותה, ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו, אבל אם בא עד אחד והעיד שהיתה טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה ע"כ, והנה לכאורה דבריו צ"ע כי אחרי שכתב יסוד התלמוד שסוטה שיש לה עדים אינה נבדקת, למה ביקש סיבה אחרת למניעת הבדיק', הרי היא גלוי' לפנינו, כיון שבאו עלי' עדי טומאה, הלא הם מנעו הבדיקה ולכך לא נבדקה, שהרי הי' לה עדים על טומאתה, והנלפענ"ד שהרמב"ם מפרש דהא דאין המים בודקין אותה היינו כשהעדים הם מטומאה זו שקינא לה בעלה, אבל עדי טומאה אחרת אינם מונעים בדיקת המים, והנה אנן קי"ל שמכל טומאה שבעולם המים בודקין אותה אפי' מאיש אחר, לזה ביאר הרמב"ם שאפי' באו עדי טומאה אחרת אסורה, ואין אנו מכחישים אותם מכח מה שלא נבדקה דאפשר אין הבעל מנוקה מעון, ואע"פ שהוא עומד וצווח לא חטאתי לא מהימנינן לי' נגד עדים, וזה ברור, והנה מה שכתב הרמב"ם דעד א' אחר שתי' לא מהימן לא הלכתא בלא טעמא הוא [כמ"ש המל"מ שם] אבל טעמו פשוט לפענ"ד דודאי מה שלא נבדקה במים המאררים צריכין אנו לידע סיבת הדבר, ומבואר הוא בסוטה (ז'.) דעדי טומאה מילתא דלא שכיחא היא, וא"כ כשלא הזיקוה המים אין לנו לתלות שמא יש לה עדים שנטמאה בשעת סתירה [עם זה שקינא לה ממנו] כיון דעדי טומאה כאלו מילתא דלא שכיחא היא, והרי אפי' בד"נ לא תלינן במלתא דלא שכיחא, [ועיין היטיב בתשו' מהר"י מטראני חלק אה"ע סי' ט"ו ודוק] ואין לנו אלא להסתפק שמא הבעל אינו מנוקה מעון, ובזה הוא נאמן נגד אחד לומר שאין בידו עון וע"כ דטהורה היא, וכ"ז כשבא העד אחר שתי' שהמים נשתו כדינן [וידיעת עד א' אינה מונעת הבדיקה כמ"ש המל"מ שם] ונכחש העד על ידן, משא"כ קודם שתי' הלא התור' האמינתו, וא"צ להשקות', ואפי' אם אירע שעברו והשקוה ולא נבדקה מהמים אסורה, לפי שמים הללו כל שנשתו שלא כדין אין בודקין האשה, ודוק: הכלל העולה שמים הללו נאמנים הן להכחיש עד א' כל שנשתו כדין, והנה בעד א' המעיד על טומאת אחרת אע"ג דמהימנינן לי' כמש"ל מ"מ צריכין אנו להשקות' לבודק' בשביל הבועל שקינא לה ממנו, וממילא אם לא הזיקוה המי' חזרה להיתירה וקרינן בה ונקת' שהרי הוכחש העד ע"י המים, כיון שמכל טומאה המים בודקין אותה, וזו שלא נבדקה, ע"כ דטהור', ולשמא יש לה עדים על טומאת הסתיר' לא חיישינן לתלות שבשביל זה לא בדקוה המים כמש"ל, דהוה מילתא דלא שכיחא, וממילא הדין דין אמת שבעד א' המעיד על טומא' אחרת משקין אותה כדין ובזה הכל מודי', אך בנידון הרשב"א שהעיד זה שקינו לה ממנו שבא עלי', הרי דבר ידוע דאע"ג דקי"ל אין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאסר' עליו משום דשוי' אנפשי' חד"א כדקי"ל בשלהי נדרי' באומרת טמאה אני לך דאסורה למשנה ראשונה, והתם גם ברצון דינא הכי, נתבאר אצלינו בארוכה ופשוט, ולפ"ז שפיר דן בזה הרשב"א דפלגינן דבורא והוי כאלו מעיד שזנתה אבל לא ממנו, ומ"מ עליו הוא נאמן לאוסרה כיון שאין לה חזקה כמש"ל, וכאן לא שייך להשקותה בשביל הבועל שהרי עליו היא אסורה ודוק היטיב בכ"ז. הכ"ר ידידו דו"ש העלוב יחיאל העליר במוהר"ר אהרן זללה"ה חופ"ק הנ"ל. סימן צט סווואלק ראיתי לבאר בעה"י כמה ענינים מחודשים בדין פסולי עדות:

א הנה ידוע שהעובר על ל"ת שבתורה שלוקין עליה נפסל לעדות, וכן אם הוזם פסול לעדות, אך מאימתי הוא נפסל, הנה לכאורה הדין פשוט דנפסל משעה שעבר או העיד העדות שהוזם עלי', דקי"ל עד זומם למפרע הוא נפסל כאביי בסנהדרין (כ"ו.) אך שיפסול אפי' רגע כמימרי' קודם שעבר או העיד העדות שהוזה בה, לכאורה אין שום סברא לפוסלו קודם, ואולם בב"ק (ע"ג.) אמרינן דלמ"ד תוך כדי דבור כדבור דמי, אם העידו על הגניבה ועל הטביחה תוך כדי דבור, והוזמו אח"כ על הטביחה בטלה גם עדות גניבה, ע"ש בפרש"י וברש"א ובפ"י בחי' והדבר צריך טעם, ובנתיבות סי' נ"ב הביא דברי הש"מ שדין זה שתבטל עדות שהעיד סמוך לפסולו אינו אלא בעדות אותו תובע ונתבע, אבל אם העיד לאחד ותוך כד"ד העיד לאחר, והוזם על האחרונה עדות ראשונה אינה בטילה ע"ש וכ"ז צריך טעם וסברא: (ב) ולענ"ד הענין יש לו יסוד אחר, דלמאי דקי"ל תוך כד"ד כדבור דמי, מבואר בכ"מ וכ"ה בש"ע ח"מ סי' כ"ט דהעד יכול לחזור מעדותו ולומר מבודה הייתי, ודוק' תוך כד"ד יכול לחזור ולא אח"כ, עיין במקו' הדברים, והנה הר"ן (נדרים פ"ז.) כתב טעמא דמילתא דתוך כד"ד כדיבור דמי, דאמרי' כשאדם עושה [או אומר דבר] לא בגמר דעתו הוא עושה, אלא דעתו שיכול לחזור בו תוך כדי דבור כו' עכ"ד, נמצא מבואר מזה שהחלט דעתו על מעשיו או דבורו נגמרת ומתבררת לנו אחר כדי דבור, כיון שלא חזר ולא ביטל דבריו, מבורר מזה שמתחלה באמת עשה או הגיד, וע"כ דעת הר"ן גם לענין עדות כן, דאע"ג שהעיד לפני ב"ד אמרינן דעתו הי' עדיין לחזור, ולא העיד בהחלט, וכשלא חזר אח"כ נשארה עדותו קיימת, ולפ"ז אימת מתברר לנו אמיתת עדותו מדלא חזר, אם לא איתרע חזקת כשרותו תוך כד"ד, אמרינן מדלא חזר לעקור עדותו (שלא היתה מבוררת] ש"מ עדות אמת העיד, אבל אם תוך כד"ד העיד [עדות טביחה כבש"ס הנז'] והוזם אח"כ על השני', וקי"ל למפרע נפסל משהעיד, א"כ תוך כד"ד נעשה רשע ומשקר, מה ראי' היא זו שלא חזר וביטל עדות הראשונה (שלא תתקיים עדות שאינה אמת] הא האי גברא איתרע ואינו חושש על עדות שקר אפי' להעיד מחדש, כ"ש דלא איכפת לעקור את אשר כבר עשוהו, ועולה שפיר טעם הש"ס והסברא נכונה דבכה"ג בטלה אף עדות גניבה, כיון שאין לנו בירור עלי' תוך כד"ד, ויצא לנו מיסוד זה כמה דינים מחודשים, והנני פורטם:

ג לפי המתבאר דין זה שייך גם אם העיד ועבר עבירה שנפסל עלי' לעדות, תוך כדי דבור, בטלה עדותו מטעם האמור, דהשתא אין לנו בירור על עדותו אם באמת העיד בדרך החלטה:

ואם תוך כ"ד העיד גם לאחר ובענין אחר והוזם אח"כ גם כן עדות הראשונה בטילה, כיון דנפסל תוך כד"ד, ואם נתקדשה אשה בפניו, מ"מ הוו קדושין מעליא, דהא בשעת קדושין כשר הי' ומה שהרשיע אח"כ אין מזיק לקדושין שקדמו אף ע"פ שהי' רשע אח"כ תוך כדי דבור, אין זה שייך לפסול הקדושין [אך זה הוא מתורת עצמית הקדושין, אבל אם צריכין לעדותו אח"כ פשוט הוא דפסול הוא מכאן ולהבא, ואם עשה תשובה חוזר לכשרותו ומעיד על הקדושין שקדמו לרשעו, וכ"ז פשוט]:

ד ולענ"ד יש מקום עיון לדינא אם העיד ומת תוך כד"ד או נתחרש או נשתטה אם עדותו קיימת, כיון דלפי היסוד שכתבנו כאן אין לנו בירור עדותו אח"כ, אין קיום למה שהעיד וצע"ג לדינא:

ועיין בתשו' בית אפרים חלק ח"מ סי' נ"ז שטרח הרבה ביישוב השמועה דב"ק, ותמה מה בין נפסל תוך כדי דבור או לאחר כדי דבור, ולדברינו כ"ז אינו. והחילוק פשוט ומבואר, דעיקר דמתבטל עדות גניבה הקדומה, הוא משום שלא נתבררה אחרי עדותו בתוך כדי דבור, שהרי נעשה רשע, וכמו שכתבנו, אבל כ"ז הוא רק למ"ד עד זומם למפרע הוא נפסל, וא"כ נעשה רשע בשעה שהעיד על הטביחה, אבל למ"ד מכאן ולהבא הוא נפסל משעה שהעידו המזימים נעשה רשע, ואין מקום לבטל עדות הראשונה אף ע"פ שעדות זו שהוזם עלי' בטלה, גזירת הכתוב וחידוש הוא]:

ה ונלענ"ד דדין חזרה לעד תוך כד"ד לסתור עדותו שייך גם בחותם בשטר דתיכף כשחתם מקרי עדיין לא נחקרה עדותו עד אחר כדי דבור, שהרי תוך כדי דבור כדבור דמי שייך גם בדבר שהוא מעשה כמבואר, וא"כ כמו במעיד בע"פ מצי הדר תוך כדי דבור כטעמי' דהר"ן שהוא לא גמר והחליט דבריו, הכי נמי בחותם על השטר לא החליט עדות חתימתו, ומקום הניח לו לחזור תוך כדי דבור, ויכול למחוק חתימתו ולבטלה תוך כד"ד:

ו וע"פ הצעה זו יתבאר מה שפלפלו רבותינו מהרי"ט וש"פ הובא בקצה"ח סי' נ"ב בעדים החתומים על שטר מוקדם או שחתמו בשבת או יו"ט שעמדו על החקירה כיון דפסולם מתחיל משגמרו חתימתן, א"כ אמאי תבטל עדות שחתמו הא ההיא שעתא כשרים הוו, הנה מלבד מה שכתבו הם עצמם לדחות זה, לפי מה שנתבאר הדבר ברור דעדות זו בטילה, דהא כל עדות קיומה ובירורה אחר כד"ד לעדות בב"ד או לחתימה כמ"ש, וכבר כתבנו דאפילו נפסלו אחר העדות או החתימה תוך כדי דבור מתבטלת העדות, וכ"ש כאן דעם גמר החתימה נפסלו ודאי דאין לעדות התימתן קיום ודוק. (ז) בתשובות רבינו עקיבא איגר (סי' קע"ט ד"ה ולענ"ד) פשיטא ליה דעדים שהעידו ונמצא ביניהם קא"פ שבטלה עדותן, ואם העידו על מודה מקצת שחייב הכל כיון שעדותן בטילה נשבע, וכתב שם דמ"מ אחר השבועה יעידו הכשרים לבדם שנשבע על שקר ויפסלוהו עש"ב, ולדבריו ז"ל אלו התרו בו קודם שבועתו הי' לוקה על פיהם, ולענ"ד זה אינו מסוגיא דשבועות (ל"ז.) דשקיל וטרי הש"ס בהתרו בו בשבועות הפקדון אי לוקה כו', ת"ש לא אם אמרת בנזיר טמא שכן לוקה תאמר בשבועות הפקדון שאינו לוקה מדקאמר לוקה מכלל דאתרו בי' כו', אמרו רבנן קמי' דרבה אמר להו מכלל דכי לא אתרו בי' ואיכא עדים מיחייב קרבן קרבן ואע"ג דידעי הני סהדי שהוא חייב לו, ואמאי מיחייב והא לא תועיל לו כפירתו ועל כרחו ישלם, רש"י] כפירת דברים בעלמא הוא, והשתא מאי פריך דילמא מיירי דהעידו על הפקדון שבידו בצירוף קרוב ופסול, דלא אהני עדותן לממון, והשתא על שבועתו לשקר יעידו שפיר הכשרים לבדם ויתחייב על שבועתו על פיהם מלקות או קרבן, אע"כ דאחר שנתבטלה עדותן שוב אין מועילים כלל בענין זה אף אחר השבועה ודוק היטיב, ויש בזה אריכות דברים אכ"מ:

תוכן העניינים

שות עמודי אור

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה