אור ברסלב
שו"ת עם סגולה - חלק ד קדשים וטהרות

שו"ת עם סגולה - חלק ד

קדשים וטהרות

חושן משפט

סימן נו - חילופי מכתבים עם הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א

מכתב מהרב דינר שליט"א

לכבוד ידידינו קוראי גליון מים חיים לאי"ט

בדברי התרגום במגילת רות על קצירת העומר

א. כתוב בתרגום ברות א' כ"ב 'אתו בית לחם במעלי יומא דפסחא ... ובההוא יומא שריאו בני ישראל למיחצד ית עומרא דארמותא' ע"כ. וקשה הלא קצירת העומר אסורה עד ליל ט"ז בניסן, ולא בערב פסח ויל"ע.

בליעות בלחם הפנים

ב. נשאלתי, הרי כתבו חז"ל שהלחם הפנים היה חם באותו שבת שסילקוהו מהשלחן, וראו עשן עולה מהם. כמובן זה היה נס.

והנה אם נימא שדבר גוש יש לו דין כלי ראשון, וכמ"ש הש"ך יו"ד בשם המהרש"ל ובמ"ב סי' שי"ח סקמ"ה, א"כ הלחם הפנים עמדו ישר ע"ג השלחן [הקנים סולקו מלפני שבת, וכל הלחמים עמדו זע"ז ע"ג השלחן הטהור], א"כ השלחן הזה בלע בליעות מאותו הלחם ביום שבת בבוקר לפני שסילקו הלחם משם.

ואח"כ באותו יום נתנו על השלחן לחה"פ חדש שהיה ג"כ חם מאוד, וא"כ מכיון שהלחם נגע בשלחן, חזר ובלע מהם הבליעות של הלחם הישן, וא"כ יהיה בהם פסול נותר, דנמצא שבליעות הלחם משבוע שעבר נשארו כל השבוע בתוך הלחם החדש ויל"ע.

ונשמח מאוד מאוד מי שיכול להאיר לנו בזה.

ברכת חג כשר ושמח

ונזכה לקבל התורה באהבה

בכבוד רב

י.א.ד.

תשובה

יום שלישי א' סיון תשע"ו

לכבוד הגאון הגדול רבי יהודה ארי' דינר שליט"א

ראשית כל ייש"כ עצום על דברי תורתו שכותב בכל עת שנים, ויזכה שתרבה תורתו בישראל,

באתי בזה על אשר שלח לנו מע"כ שאלותיו היקרים

א. היכא דא"א למצוא עומר בליל הקצירה מן המחובר מביאין מן הקצור, והנה מאוד מסתדר לומר שכך היה שייך באותו הדור, דהנה כתיב ויהי רעב בארץ, ולכן לא היה כ"כ עומר, אבל היו מעמידים שומרים על הקמה כדין, כמ"ש במתני' דשקלים, אבל בליל פסח לא היו מעמידים שומר שהרי היו צריכין לילך לירושלים להקריב ק"פ, והיה חשש גדול שאחרים יקחו את הקמה לעצמן, שהרי בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, ואבימלך ברח לחו"ל, ולכן הוצרכו לקצור לפנ"כ, ויתכן עוד דזה פשיטא שאם היו מוצאים עוד קמה אח"כ היו קוצרין מן הקמה ולא היו משתמשים עם מה שקצרו ופשוט, ורק קצרו כעת על הצד שאם לא ימצאו אח"ז שיהיה מוכן וכנ"ל.

אחר שכתבתי זה ראיתי להאדר"ת בחיבורו 'ואלה יעמדו' [נדפס בישורון ב' תשנ"ז, עמ' עמ' קס"ט-ק"פ] שעמד ע"ז, וכתב וז"ל, אמנם לקושטא דמילתא ל"ק, די"ל שגם היה מנהגם לשלוח שלוחי ב"ד לעשותן כריכות מעיו"ט כדי שיהו נח ליקצר כדתנן שם, וזהו התחלת הקצירה, וי"ל נמי שכבר קצרו שאר הקצירות, והיינו מתבואות שבעמקים שין מביאין העומר מהם, אלא דלשון למחצד ית עומרא דארמותא משמע שלהעומר גופא קצרו אז, ולכן נראה יותר כאמור עכ"ל.

ובשו"ת בית שערים [לתלמיד החת"ס] חלק אורח חיים סימן רלח הקשה השואל קושיא זו, וכתב הרה"מ לתרץ וז"ל, הנה גוף הקושיא אינה חמורה כ"כ דהרי מסקינן במנחות ד' ע"ב דלמ"ד נקצר שלא כמצותו כשר לא דחי קצירת העומר שבת ע"ש וא"כ אפשר דתרגום ס"ל כהאי מ"ד והיה אז ע"פ ביום ה' ויו"ט של פסח בע"ש וט"ז בשבת וכיון דלא דחי שבת ויו"ט דיו"ט לאו מצותו קצרו אותו בעיו"ט.

אלא דקשיא מנ"ל לתרגום זה ונ"ל דרש"י שם פירש בתחילת קציר שעורים בקצירת העומר הכתוב מדבר ופירש שפתי חכמים דק"ל דהו"ל למימר בתחילת קציר ומנ"מ אם קציר שעורים או חטים לכן פירש בקצירת העומר וכו' פירוש והעומר בא מן השעורים ע"ש. ואכתי קשיא מה נ"מ בזה ומה קמ"ל ונ"ל דאיתא במ"ר פ"א פסוק ותצא מן המקום וכו' ותלכנה בדרך וכו' אר"י א"ר יוחנן עברו על שוה"ד והלכו ביום טוב פירוש שהלכו חוץ לתחום ועיין יפ"ע שם. ואמנם לפירוש רש"י בפסוק כ"א וד' ענה בי העיד עלי שהרשעתי לפניו וכן פירש התרגום שם ומן קדם ד' איסתהיד לי חובתי וא"כ התודה ועשה תשובה לא יתכן זה שעברה על איסור תחומין ובפרט למה שפירש רש"י בפסוק ט"ז באשר תלכי אלך שאמרה לה נעמי אסור לנו לצאת חוץ לתחום בשבת א"ל באשר תלכי אלך ע"ש.

אבל למ"ש פר"ח ופמ"ג או"ח סי' תצ"ד דלמ"ד תחומין בשבת דאורייתא מ"מ ביום טוב אינו אלא מדרבנן ע"ש וא"כ אפשר דבזמן ההוא עדיין לא גזרו ומותרים לילך ביום טוב חוץ לתחום. והיינו דקמ"ל קרא והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים בקצירת העומר הכתוב מדבר וא"כ עכ"ח הלכו ביום טוב חוץ לתחום וקמ"ל דאין איסור תחומין ביום טוב. אבל התרגום שפירש ואינן אתו בית לחם במעלי יומא דפסחא משום דס"ל כשיטת הפוסקים דביו"ט נמי תחומין דאורייתא והארכתי בזה בתשובה [ע"ל סי' קמ"ב] ועכ"ח באו בע"פ וקשה דא"כ אינו בתחילת קציר שעורים בקצירת העומר וא"ת לאו דוקא א"כ מה קמ"ל קרא ותי' ובההיא יומא שריאו בנ"י למיחצד ית עומרא דארמותא דהוה מן שעורים דהוי ט"ז בשבת וקצרו בע"פ וקמ"ל קרא דנקצר שלא כמצותו כשר ואינו דוחה שבת. ומדויק לשון ובההיא יומא דהו"ל ביומא דשריאין ישראל למיחצד אלא דבאמת מצותו לקצור ליל ט"ז אלא דבהאי יומא קצר בע"פ שלא כמצותו משום דהוי ט"ז בשבת וא"ש. ונזכה ליום שכולו שבת ומנוחה. והיתה הרוחה עכ"ל השו"ת הנ"ל.

אכן בספר הקדמון 'הלכות קצובות' וכן בס' מחזו"ו כתבו 'והיו קוצרין אותו בערב הפסח וממחרת הפסח היו מקריבין אותו' עכ"ל וצ"ע. וראיתי מי שביאר דס"ל כמ"ד אין קצירה בלילה מצוה ואינה דוחה את השבת (עי' מנחות פ"ד א' דלא כרבי וכו'), והדברים נאים לאומרן.

ב. בענין שאלתו על בליעות בלחה"פ.

הנה ראשית כל מאן לימא לן שהיה חם כשיעור של חום המועיל בבליעות, דאולי היה חם ברמת חום שנעים לאוכלו כלחם טרי, אבל מנ"ל שהיה חם בחום של תנור, שזהו נס שאין צריכין לנס זה. [ומה שציין כת"ר על חז"ל שהיה הלחה"פ 'מעלה עשן', אשמח שיראני היכן היכן כתבו חז"ל דבר זה].

וכן כתבו התוס' במסכת חגיגה דף כו ע"ב וז"ל, סילוקו כסידורו - לענין שהיה רך ומה שאמר הפסוק חום ביום הלקחו לאו דוקא אלא דחם לא היה דאיכא מ"ד במנחות (דף צה:) שהיא נאפת מערב שבת ואי אפשר שישמור החום עד השבת אם לא שנאמר לדבריו נשאר בתנור לשמור חומו עד השבת בבקר עכ"ל.

ויש מי שרצה לתרץ דאולי ע"ג השלחן שאני, ויש להתבונן בזה דהנה כל עוד שהלחם מונח כדינו אין פסול לינה, והיינו כדתנן שאפילו על השלחן ימים רבים אין בכך כלום, אמנם יש לדון בזה עוד, דהרי קי"ל בגמ' פ"ק דמנחות דנפרס לחמה הלחם פסול, אמנם אם הלחם נפרס בזמנו בשבת כדינו אחר הקטרת הבזיכין בזה אין פסול במה שהוא נפרס, ואדרבה זוהי צורתו, ויש לדון באמת בזה האם הדין הוא שכעת אין לינה ע"ג השלחן או לא, ולכאורה יש בזה לינה, דמאי שנא מכל הקדשים משקדשו בכלי יש בהם לינה בכל גווני.

ויש לדון עוד מצד ג', דהנה איכא למ"ד בזבחים פ' דם חטאת, שאם בישל בכלי בתחילת הרגל יבשל בו כל הרגל, דכל יום נעשה גיעול לחבירו, ויל"ע לענינינו כיון שאין היתר אכילה מעולם ללחם החדש בזמן שמותר לאכול הלחם הישן.

עוד יש להעיר, דהנה כל ענין החשש כאן הוא רק לאחר שכבר נתן טעם לפגם, והרי דין זה של לחה"פ הוא דאורייתא ומדאורייתא ליכא נותן טעם לפגם, ומה שיש חיוב לעשות מריקה ושטיפה, הנה מכיון שאמרה תורה לחם הפנים פני תמיד אולי הוא גילוי דעת שבזה א"צ מריקה ושטיפה, כמו שלמזבח ולשאר הכלים א"צ מרו"ש, והנה יש הרבה דברים שלא גזרו חכמים במקדש, ובפרט דבר שמצוותו בכך אין שום סברא שיגזרו בזה.

סימן נז - דבר שאדם הקדיש ע"י מיגו דזכי לנפשיה האם חשיב מקדיש לענין הוספת חומש

יום ראשון כ"א אייר תשע"ו

לכבוד הג"ר צבי לישינסקי שליט"א

ע"ד מה ששאלת וכדלהלן: איתא בנדרים דף ל"ד ב', וז"ל, אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה להורישה לבניו מעל לפי טובת הנאה שבה ע"כ. וכתב הר"ן וז"ל, האי דנקיט לה בככר של הפקר ולא נקט לה בככר שלו שהיתה עומדת בחצרו והקדישה משום דבכי האי גוונא נטלה לאכלה לא מעל דכיון דמקמי הקדש שלו היתה ולאחר הקדש ג"כ ברשותו עומדת ה"ל כגזבר של הקדש דאמרי' בסוף פ"ק דחגיגה (דף יא) שאם נטל דבר של הקדש לזכות בו לא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותיה קאי והשתא נמי ברשותיה ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש לרשות אחר ומה לי בחצרו מה לי בידו הכא והכא לא נפיק מרשותיה להכי נקיט ליה בככר של הפקר שהיתה עומדת תוך ד' אמותיו שקונות לו בכל מקום ומש"ה כי אמר ככר זו הקדש חייל ומקדיש זה לא זכה בו מעולם דאע"ג דאמר בפ"ק דב"מ (דף י') דד' אמות של אדם קונות לו אפי' כי לא אמר אקנה הכא שאני משום דכיון דאמר ככר זו הקדש גלי אדעתיה דלהקדש ניחא ליה דליקני לדידיה לא ניחא וגילויי דעתא כי האי מהני כדמוכח סוגייא דהתם ומצי למעבד הכי דה"ל כמגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולא הוא הכא נמי הקדש קני ואיהו מעולם לא קנה זה נ"ל ומש"ה נטלה לאכלה מעל לפי כולה שכיון שלא זכה בו מעולם אינו כגזבר עליה ולפיכך כשנטלה הוציאה מרשות הקדש ומשום הכי מעל עכ"ל. ומבואר מדברי הר"ן דס"ל שמעולם לא היה כאן קנין עבור מקדיש זה אלא מלכתחילה נכנס הככר להקדש מדין מיגו דזכי לנפשיה. ושאלתם האם בכה"ג לגבי פדיון חשיב כבעלים לענין להסיף חומש על פדיון או לא.

והנה קושיא זו לדעת הר"ן, אכן השיטה מקובצת בשם הרא"ם כתב וז"ל, אמר (רבה) [רבא] היתה ככר של הפקר לפניו. בארבע אמות דידיה שקנו לו הככר ויכול להקדישה הא לאו הכי אין הקדש תופס בו אפילו נטלה בסוף דבשעת הקדש בעינן ביתו שלו ע"כ. ונראה מדבריו דלס"ל כפי' הר"ן, אלא ס"ל שהיה ממש ברשותו קודם שהקנהו להקדש, וכל הטעם שהיה ובקושיית הר"ן מ"ט לא נזכר אלא בלשון זה כתב בזה"ל, כתב השיטה מקובצת מסכת נדרים דף ל"ד ב', וז"ל, וקצת קשה דכיון דבארבע אמות דידיה היה וקנאו למה נקט ככר של הפקר של הקדש היה לו ליקח. ושמא בשל הקדש לא היה טועה לא לאכלה ולא להורישה לבניו כיון שהיה יודע ששל הקדש היא אבל בשל הפקר טעה בעבור שלא נטלה עדיין ואף על גב שקנו לו (אומ') [ארבע אמות] סבור היה שיכול היה לחזור מן ההקדש כל זמן שלא החזיק בה כי הא דאמרינן מה ביתו ברשותו שכבר החזיק בה הילכך להכי נקט הפקר שיש בו לטעות כמו שפירשתי עכ"ל.

וכן בפירוש הרא"ש כתב וז"ל, היתה לפניו ככר של הפקר. בתוך ד' אמותיו ואמר ככר זו הקדש וכיון שהוא בתוך ארבע אמותיו חל עליו הקדש כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף י א) דארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום ע"כ. ונראה מפשטות לשונו שכבר קנוי לו הככר כיון שגילה דעתו שרצה להשתמש בו, ולכך היה יכול להכניסו לרשות הקדש, וע"ש מ"ש אח"ז מ"ט לא נזכר ככר הקדש.

אכן כתב הקצוה"ח סי' רי"ב סק"ד לפי דברי הרא"ש הנ"ל, דכיון דסובר דהיכא דהיה לפניו ככר של הפקר, ולא היה אחר סמוך לו אלא הוא, יכול להקדישו, משום דכיון דבידו לזכות בו, לא הוי דשלב"ל. אבל אם אינו מכוין לזכות לעצמו, ולא בא לידו כלל, לא חייל נדרו כלל, דאפי' לר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל, היינו רק כשבא לידו לבסוף, כמ"ש תוס' ב"ב (דף עט ב) ומשו"ה יתננו לעני הנמצא ראשון, דאז אינו זוכה לעצמו, ולא חייל נדרו, אבל אם היה זוכה לעצמו, שוב הוי חייל נדרו למפרע, והיה מחוייב ליתן לאותו פלוני משום נדרו, ע"ש כל דבריו. וע"ע בית הלוי ח"ב סי' מ"ט ובשיעורי רבי דוד כאן מה שהאריך בזה.

ולכאורה היה נראה דבאמת אין חילוק איזה בעלים הוא, אם היה בעלים מתחילה או שהיה רק המקדיש, אלא שהעליתם צד לחלק בזה, מאחר וטעם מה שבעלים מוסיף חומש הוא איידי דחביבא ליה, וטעם זה לא שייך כאן, ויל"ע אי דרשינן טעמא דקרא הכא או לא. אכן במתני' ערכין דף כ"ז א', איתא וז"ל, המקדיש את שדהו בשעה שאין היובל אומר לו פתח אתה ראשון שהבעלים נותנין חומש וכל אדם אין נותנין חומש, ובגמ' שם איתא וז"ל, שהבעלים נותנין חומש וכו' מאי איריא שהבעלים נותנין חומש תיפוק ליה דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון חדא ועוד קאמר חדא דאיידי דחביבה עליה טפי ופריק לה ועוד מצות גאולה באדון היא ועוד שהבעלים נותנין חומש כו' ע"כ. ופי' רבינו גרשום וז"ל, דאיידי דחביבא ליה טפי ופריק. כלומר לפי שהוא מכירה יותר מאחר כמה היא עושה יוסיף בפדיונה יותר ממי שאינו מכירה ע"כ. ונראה דמבואר מדברי הגמ' כאן אדרבה דאי"ז הטעם דלכך מוסיף חומש אלא זהו הטעם שהבעלים פותח ראשון כיון דחביבה ליה שדה שלו, ואדרבה טעם מה שמוסיף חומש הוא גזה"כ.

והנה גרסי' בפ"ק דתמורה דף י' א', ובעוד הרבה מקומות, וז"ל, דאמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן מקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה, והיינו דקמ"ל ג"כ שאם אדם הקדיש כדי שיתכפר בו חבירו לא חשיב חבירו בעלים גבי קרבן מטעם זה, וכמו שכתב הר"ן מסכת נדרים דף לו ע"ב, וז"ל, המקדיש מוסיף חומש - המקדיש בהמה לקרבנו של חבירו והוממה ורוצה לפדותה מקדיש קרוי בעלים לענין שצריך להוסיף חומש שהבעלים בלבד מוסיפין חומש כשפודין את קדשיהם ע"כ. וממה שהוצרכו לאשמעינן זה ממילא שמעינן מזה ג"כ לענינינו דלא ס"ד לבטל ממנו שם מקדיש ובעלים מטעם שאינו בעלים ממש, דעד כאן לא אשמעינן אלא היכא שלא הקדישו מעולם, אבל היכא דהקדישו ורק היה חסרון בבעלותו חשיב בעלים. [ואע"ג דבנתן לו חבירו רשות לעשר לא חשיב השליח כבעלים על המע"ש שעישר [ורק בתורם משלו על של חבירו התרו"מ שלו], מ"מ לא דמי לזה, דכאן הוא שליח של עצמו בדבר שהיה תחת השג ידו והקדישו במיגו, וכמו"כ במע"ש נאמר בעלים אבל כאן לא נאמר אלא ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמשיתו עליו].

אכן יש לדון עוד דהנה קי"ל בפ"ב דערכין דשדה מקנתו אינו מוסיף חומש, מכיון שאינו שלו אלא רק לזמן, ואולי נימא דכ"ש הכא שלא היה שלו כלל אלא רק זיכה להקדש מטעם מיגו, אכן אכתי לא דמי, כיון דהתם גבי שדה מקנתו אינו שלו כלל, ומעולם לא זכה בו יותר מזכות ההשתמשות שהיתה לו בזמן הקניה, וגם בשעה שהקדיש את השדה לא הקדישה אלא זכות שהיה לו בה, משא"כ הכא שהיה לו זכות גמורה בככר הזה, אילו היה רוצה לזכות בה לעצמו.

אכן יעויין בקר"א כאן בנדרים שכתב בדעת הר"ן דכיון שזכייה מטעם שליחות א"כ כאן הוא ג"כ כך, והקשה עליו דהרי אין שליחות להקדש, וע"ע במרומי שדה כאן שהקשה כעי"ז ובהפלאות נדרים (הובא בשיעורי רבי דוד אות לז) תירץ על קו' הקר"א, דצ"ל דהוא נעשה כפועל של הקדש, לזכות במציאות, והו"ל כאילו אמר מקודם אהיה כפועל לההקדש לזכות במציאות, וידי יזכה לההקדש, ולפ"ז ג"כ לא ישתנה הדין. וע"ע מ"ש בשיעורים הנ"ל שם. , וא"כ לכאורה לא עדיף מהתורם משל חבירו על של חבירו דאין טובת הנאה שלו ואפילו מינהו שליח כמבואר בתמורה שם ובשאר דוכתי.

סוף דבר, לדעת הראשונים שקנה את הככר קודם שהקדישו מוסיף חומש, אבל להדעות שהו"ל מטעם שליחות או זכייה או חצר אין בידי הכרע ברור בזה, אבל לכאורה דלא חשיב בעלים לענין זה. ואע"ג דבקרא לא נזכר בעלים אלא ואם המקדיש יגאל וגו' [ואי"ז מע"ש שיש דין בעלים דוקא], י"ל דלהכי אהני מה דילפינן משדה מקנה, אף דהתם ילפותא היא דילפי' מערכין, כדאי' בערכין י"ד ב', וצל"ע.

סימן נח - מתי מברך שהחיינו על מנחות

בע"ה אור ליום ג' פ' תזריע

מה ששאל כת"ר במ"ש מסכת ברכות דף לז ע"ב, היה עומד ומקריב מנחות ברושלים אומר ברוך שהחינו והרי אם מיירי בכהן חדש א"כ הרי כבר הקריב מנחת חביתין איך יברך שהחינו.

תשובה

ז"ל חידושי הרשב"א שם, היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו. יש מי שפי' דמיירי במנחות שמתנדבין שאין רגילות להתנדב מנחות תדיר, ואינו נראה דמנחות שייכי טובא, ורש"י ז"ל פירש במנחות דמיירי בישראל שלא הקריב נדבות מימיו והקשו עליו בתוספות דלישנא דהיה עומד ומקריב לא משמע אישראל אלא אכהן, וכן משמע לישנא דנטלן ואכלן, ועוד פירש הוא ז"ל שם דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה שנה זו, ובתוספות פי' דלעולם בכל מנחות שמקריב מברך כן, וכן בכל זבחים כמו ששנו שם בתוספתא וכן היא כאן בירושלמי וטעמא לפי שהיו שם עשרים וארבע משמרות ואין מתחדשות יותר משתי פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו עכ"ל.

ובתוספות הרא"ש שם כתב וז"ל, היה עומד ומקריב מנחות וכו'. פרש"י בישראל שלא הקריב מנחה מימיו, ולישנא דהיה עומד משמע דאכהן קאי וכן נטלן לאכלן, ועוד פרש"י במנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מנחה כל אותה שנה, ולא נהירא דאי איירי בהכי היה לו לתנא לפרש, הילכך נראה דבכל מנחה שכהן מקריב וכן כל זבח מברך שהחיינו וכן שנוי בתוספתא לפי שהיו שם כ"ד משמרות ומתחלפות פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברך שהחיינו ע"כ.

סימן נט - באיסור עשיית מעלות למזבח - מ"ט לא נהגו כן גם במנורה שהיה לה שלוש מעלות

שאלה

אשמח לתגובת מעלת כבוד הרב שליט''א, לשאלה שראיתי בשו"ת ... בענין מה שנשאל שם, למה למזבח יש כבש ולמנורה יש מדרגות.

וכתב שם להשיב בזה"ל, כך ציוותה התורה, וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עליו, וברש"י, ולא תעלה במעלות - כשאתה בונה כבש למזבח לא תעשהו מעלות מעלות אשקלונ"ש בלע"ז אלא חלק יהא ומשופע. אשר לא תגלה ערותך. שע"י המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך ואע"פ שאינו גלוי ערוה ממש שהרי כתיב ועשה להם מכנסי בד מ"מ הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא ואתה נוהג בהם מנהג בזיון והרי דברים ק"ו ומה אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה עכ"ל.

במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ"ד.

תשובה

יום שלישי כ"ו אב תשע"ו

בס"ד לכבוד הרב אהרן שליט"א

שלום רב

ראשית כל יש להקדים שלא רק במנורה בלבד היו מעלות, אלא הרבה מעלות היו במקדש, וכמו המעלות בין האולם ולמזבח, ומבוארים במס' תמיד, אבל לא היה בהם שום איסור אלא רק אם היו עושים מעלות למזבח, וכמו שיתבאר:

איתא במכילתא דרשב"י בס"פ יתרו בזה"ל, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. מַה אֲנִי צָרִיךְ, וַהֲלֹא כְּבַר נֶאֱמַר וַעֲשֵׂה לָהֶם מִכְנְסֵי בָד לְכַסּוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה (שמות כח מב), (וממילא שמעת לה שצריך שתהא ערותן מכוסה, וא"כ בודאי שיהא אסור להם לעולת על מעלות, שבכך תוכל ערותן להגלות - ביאורי שם), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו, שֶׁכְּשֶׁתַּעֲלֶה לַמִּזְבֵּחַ לֹא תְּהֵא פּוֹסֵעַ פְּסִיעָה גַּסָּה אֶלָּא מְהַלֵּךְ עָקֵב בְּצַד גּוּדָל (כדי שלא תהא ערותך נגלית, וי"ל דעד השתא אשמעינן ודאי נגלית דאסור, והשתא אשמעינן ספק, א"נ התם אשמעינן קבוע דאסור, והשתא אשמעינן גם בארעי). אֵין לִי אֶלָּא לַמִּזְבֵּחַ, עֲזָרוֹת (כשמהלך בעזרות שלא יהלך בפסיעה גסה) מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, וְנֶאֱמַר עָלָיו, אֵין עָלָיו אֶלָּא בְּסָמוּךְ (עזרות שהן סמוכות למזבח), כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְעָלָיו מַטֶּה מְנַשֶּׁה וְגוֹמֵר (במדבר ב כ). יָכוֹל לֹא נַעֲשֶׂה מַעֲלוֹת לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, לַמִּזְבֵּחַ אִי אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת, לַהֵיכָל וְלָעֲזָרוֹת אַתָּה עוֹשֶׂה מַעֲלוֹת.

ובחידושים שם כתבתי, כאן מבואר שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרות, וברמב״ם פ״ז מהלכות ביה״ב ה״ד כתב, כל שהשלים עבודה ונסתלק לו אינו יוצא ואחוריו להיכל, אלא מהלך אחורנית מעט מעט ומהלך בנחת על צידו עד שיצא מן העזרה, וכן אנשי משמר ואנשי מעמד ולויים מדוכנן כך הם יוצאים מן המקדש כמו שפוסע אחר התפילה לאחוריו. כל זה ליראה מן המקדש ע״כ (ועיין יומא נ״ב ע״ב), כתב בכסף משנה וז"ל, ומ"ש בנחת איני יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא וסמ"ג השמיטו עכ"ל, אכן לפי מה שנתבאר מקור הרמב"ם הוא מכאן, ושאר הדברים מקורם הם מן הגמ' שם, ולכך דקדק לומר בנחת שזהו עוד דין שאסור לפסוע פסיעה גסה בעזרה. אע"ג דפשיטא שהיו מעלות בהיכל כדתנן במס' מידות, והכונה כאן כל מה דדריש הוא רק לא ילך בעזרות עקב בצד גודל, אבל מותר שיהיו מעלות כדקאמר להדיא.

אכן במדר"י איתא וז"ל, אשר לא תגלה ערותך עליו, עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים, שהיה בדין, ומה אם מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה יתירה, ההיכל וקדש הקדשים החמורים, דין הוא שתהא אסור לפסוע בהן פסיעה יתירה, תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה, בהיכל ובקדש הקדשים עכ"ל. ובאמת צ"ע למכילתא דרשב"י מ"ט גבי מעלות לא ממעט עזרות וגבי פסיעה גסה ממעט נמי עזרות, ואדרבה הך דכתיב להדיא בקרא טפי עדיפא ליה למעוטי, ומיהו יש סברא גם איפכא כיון די"ל דפסיעה גסה זהו דרך בזיון משא"כ מעלות שאי"ז דרך בזיון, ואי משום דגבי פסיעה גסה כתיב עליו ודרשינן על בסמוך, הא גבי מעלות נמי כתיב על מזבחי ונדרוש על בסמוך. וצ"ע.

וראיתי עוד מה שכתב במקורי הרמב"ם לרש"ש שם וז"ל, מהלך אחורנית מעט מעט. בכ"מ נדחק, ולי נראה דזה למד רבינו מהא דברכות (ו' ב') היוצא מבהכ"נ אל יפסיע פסיעה גסה והביאו רבינו בפ"ח מהל' תפילה ה"ב וסיים שם אלא ילך מעט מעט כלשונו בכאן ולמד במכש"כ לבהמ"ק וכמו שכתב הכ"מ לעיל ה"ב בהא שכתב רבינו ולא יכנס לו אלא לדבר מצוה, ומש"כ עוד ומהלך בנחת כתב הכ"מ שאינו יודע לו טעם דבכלל מעט מעט הוא, ולי נראה דמעט מעט הוא לאפוקי פסיעה גסה כמו שכתבתי ור"ל פסיעות רחבות, ובנחת אתי לומר דאפי' בפסיעות בינוניות או קצרות לא ילך מהר ובמרוצה, וטעמו פי' לנו הראב"ד לקמן בהל' ה', ונ"ל עוד דהראב"ד מצויין בטעות וצריך לציינו לכאן וכ"נ ממה שציין מהלך ושם הלשון ברבינו יהלך, ול"נ דהילוך מהר ובמרוצה נכלל ג"כ בפסיעה גסה כי כוונת שניהם למהר הליכתו, וכן משמע בברכות שם דעל הא דפסיעה גסה אמר אביי לא אמרן וכו' אבל למיעל מצוה למירהט וכו' עכ"ל, ואין צריך לכך שכל הני רבוותא לא ראו ספר המכילתא דרשב"י.

מ"מ בין המכילתא דרשב"י ובין המכילתא דר"י שוין לומר שאין איסור במעלות בעזרות, ומה שהבאת מרב א' שכתב על השאלה: במנורה לא הקפידה התורה על כך מאחר והמדרגות לא היו מחוברים למנורה עכ"ל. צ"ע מדברי המכילתא, דהרי בעזרה אין קפידא כלל בזה וכנ"ל.

וכן כתב בגבורת ארי מסכת יומא דף כ"ב א' וז"ל, והוא הדין נמי לרוץ אסור בעזרה כולה דהוי בכלל מורא מקדש וכל שכן בכבש של מזבח דגלי קרא דצריך אימה יתירה מן העזרה דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי ולא תגלה ערותך עליו הזהיר הכתוב שלא לעשות מעלות לעלות על גבי הכבש מפני שהעולה על גבי מעלות צריך להרחיק רגליו זה מזה ונראה כגילוי ערוה ואף על פי שאין זה גלוי ערוה ממש דהא היו מלובשים במכנסים אפילו הכי קפיד קרא מפני שנראה כגילוי ערוה מה שלא קפד כן על כל העזרה עכ"ל.

וְרָאֹה ראיתי מה שכתב בחידושי הגרי"ז מסכת יומא דף כ"ב א' וז"ל, והנה הרמב"ם בהל' בית הבחירה (פ"א הלי"ז), לא הזכיר כי אם שאסור לעלות במעלות על המזבח ולא הזכיר פסיעה גסה, וע"כ משום דאיכא פלוגתא במכילתא אם האיסור הוא לעלות במעלות על המזבח או יש איסור בפסיעה גסה, ופסק הרמב"ם כמ"ד דדוקא לעלות במעלות אסור, [ואף דבספר המצות (ל"ת פ') הביא כן פסיעה גסה ע"כ חזר בו הכא], והנה לר"י בזבחים (דף נ"ט ע"א) דאמר רצפה נתקדשה בקדושת מזבח, ומבואר בגמרא כי האולם הוי ליה דין מזבח, וא"כ צ"ע איך הוי מעלות בעזרה הא איכא איסור לעלות במעלות כיון דהוי לה דין מזבח, וצ"ע, עכ"ל.

אכן לפי מה שמבואר שדעת הרמב"ם הוא לפסוק כהמכילתא דרשב"י [הגרי"ז מסתמא לא ראה המכילתא דרשב"י שנתגלה מאוחר מכתבי יד], שיש איסור פסיעה גסה בכל העזרה ומאידך דין בין האולם ולמזבח אין דינו כהמזבח אתי שפיר, והרמב"ם בהרבה מקומות מעתיק ממש מן המכילתא דרשב"י פעמים במפורש ופעמים בלא השם, [וראה על נושא זה בספר 'הרמב"ם ומכילתא דרשב"י'], ואפשר עוד דגם למ"ד שהרצפה קדושה בקדושת מזבח מ"מ אין דינה חמיר לגבי זה כמזבח, כיון דדריש להדיא מיעוטא מקרא למעט העזרות.

המשך שאלה מהנ"ל

בס"ד

לכ' הרב

אם אני מבין את דברי הרב שבין למעלות ובין הכבש שלא התגלה הערוה.

א. היכן מתגלה הערוה אם היא מכוסה במכנס?

ב. אם נצטוינו שלא תתגלה הערוה ע"י שיעלו על כבש המזבח, אז מדוע לא לכל הגישות המוגבהות בביהמ"ק אין להם כבש?

תשובה

שלום רב

א. יש להקדים דהמכנסים שהיו בבהמ"ק היו קצרות מאוד, ומתיחתן מדי מגלה עוד חלק ברגל, ועיקר ביאור הדבר כתב ברש"י שמות כ' וז"ל, אשר לא תגלה ערותך - שעל ידי המעלות אתה צריך להרחיב פסיעותיך, ואף על פי שאינו גלוי ערוה ממש, שהרי כתיב (שמות כח מב) ועשה להם מכנסי בד, מכל מקום הרחבת הפסיעות קרוב לגלוי ערוה הוא, ואתה נוהג בהם מנהג בזיון.

ב. כנ"ל שאי"ז גילוי ערוה ממש ולכן אין חשש אלא במזבח.

בהצלחה רבה

המשך השאלה מהנ"ל

לשיטתם אז איך מתיישב עניין קדושת המזבח קדושת רצפת הבית?

תשובה

שאלה טובה שאלת.

לבאר את הענין יש להקדים במשל, בארמונו של המלך ישנם עמדות רבות ואתרים שונים, ביניהם מקומות יותר אישיים של המלך, וביניהם מקומות אישיים פחות, ישנם גינוני מלכות מיוחדים שאין נוהגים בהם אפילו בבית השרים החשובים ביותר, וישנם גינוני מלכות עוד יותר נדירים, שאף בבית המלך אין נוהגים בהם בכל מקום, אלא במקומות האישיים ביותר.

ולכן איסור זה של 'מעלות' הוא אינו בזיון גמור, שהרי אין הערוה נגלית ממש ולכן לא הקפיד מלכו של עולם בדבר זה בכל ארמונו, אלא על גבי המזבח, ששם הוא מקום יותר המיועד כביכול לריח ניחוח של המלך ויותר יש להקפיד בו.

סימן ס - פיגול להסוברים דסגי במחשבה

מה ששאל לדעת הראשונים דס"ל שא"צ להוציא בפה מחשבת פיגול, [ויעוי' בזבח פסח כת"י מה שהבאתי הדעות בזה], הא דברים שבלב אינן דברים.

כתב הבית יוסף אורח חיים סימן תלא וז"ל, ובפרק כל שעה (לא:) גבי חמץ שנפלה עליו מפולת אהא דאמר רב חסדא וצריך שיבטל בלבו כתב הר"ן (ט: ד"ה א"ר חסדא) איכא מאן דפירש דלבו לאו דוקא אלא לומר שאין צריך להשמיע לאזניו אבל צריך שיוציא בשפתיו דדברים שבלב אינם דברים (קידושין מט:) אבל רבינו כתב בסימן תל"ו שאם מחשב בלבו לבטל סגי וכן דעת רבינו ירוחם (נ"ה ח"א לח ע"ג) עכ"ל. ומבואר דלא לכל הדברים נאמר דבשב"ל אינן דברים. וכן בתרומה מהני מחשבה (ועי' שו"ת רע"א מהדו"ק סי' ל').

ויתכן דלגבי כל מידי דכלפי שמיא לא חשו לומר דבשב"ל, כיון דכלפי שמיא לא שייך שלא נתבררה כונתו, משא"כ גבי קנינים שצריך חברת בנ"א והבנת בנ"א בשביל זה, ממילא לא שייך להקנות דברים מא' לחבירו ע"פ הלב, ומ"מ מה דחייל כלפי שמיא כשאינו נוגע אלא כלפי שמיא, ורק בעקיפין היה נוגע לחבירו, בזה י"ל דלא פלגינן כ"כ והכל לפי הענין.

וכמו שכתב שם הבית יוסף בשם הר"ן (פסחים א. ד"ה ומהו) בזה"ל, ותו דבגמרא (ז.) אמרינן מבטלו בלבו ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני היינו טעמא משום דנהי דמאי דהוי ברשותיה דאינש לא מצי מפקיר ליה כהאי גוונא חמץ שאני לפי שאינו ברשותו של אדם אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו ומשום הכי בגלויי דעתא בעלמא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגויה כלל סגי ומהני אפילו לחמץ ידוע עכ"ל. ומבואר דאע"ג דלסתם הפקר לא מהני ביטול כזה, מ"מ לביטול חמץ שמקיים בזה מצות השבתה מהני, ומה שכתב דמהני משום דעשאו הכתוב וכו', לכאורה כדי להכשיר השבתה בלב עדיין צריך לבוא לזה למ"ש כאן, דאל"כ הרי דברים שבלב אינן דברים.

סימן סא - בדברי הגמ' בזבחים על מזבח שנפגם אין אוכלין קדשי קדשים

שאלה

איתא בגמ' זבחים דף ס ע"א, אמר רבי אלעזר מזבח שנפגם אין אוכלים בגינו שירי מנחה שנאמר ואכלוה מצות אצל המזבח וכי אצל המזבח אכלוה אלא בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר אשכחן שירי מנחה קדשי קדשים מנלן ת"ל קדש קדשים קדשים קלים מנין אמר אביי אתיא מדרשא דר' יוסי וכו'.

ויל"ע מאחר שאף קדשים קלים אין אוכלים כשהמזבח פגום, מ"ט כתיב בקרא כי קדש קדשים הוא, דמשמע שרק קדשי קדשים אין אוכלים כשהמזבח פגום עכ"ל השואל.

תשובה

לולי שהיה כתוב קדשים והיה כתוב רק קודש, אפשר דהוה משמע ג"כ תרומה דאיקרי קדש, עיין מכות י"ד ב' ושאר דוכתי, ומאידך אם לא היה כתוב כלל לא היינו מרבים כלום.

סימן סב - שריפת חטאות הנשרפות אם צריך כהן ומתי מטמא ופרטי דינים בזה

שאלה מאאמו"ר שליט"א

כתוב בויקרא פרק ט (ח) וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ: (ט) וַיַּקְרִבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת הַדָּם אֵלָיו וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ: (י) וְאֶת הַחֵלֶב וְאֶת הַכְּלָיֹת וְאֶת הַיֹּתֶרֶת מִן הַכָּבֵד מִן הַחַטָּאת הִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה: (יא) וְאֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הָעוֹר שָׂרַף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:

מי הוציא ושרף את זה? שמא תאמר אהרן ובניו הרי זה מטמא ואיך ימשיכו לעשות שאר העבודה חשבתי אולי אחרי שיפרקו את המשכן וכו' אלא שמיום שמיני והלאה כבר לא פירקו את המשכן יותר ושמא עשו זאת מיד לפני השקיעה וטבלו ונטהרו מיד.

תשובה

לכבוד אאמו"ר הגאון שליט"א

י"ח אדר ב' ע"ו

ע"ד מה שהקשה בענין שריפת החטאת דמילואים חוץ למחנה דמטמאה בגדים, אפש"ל דהנה מנ"ל שכל חטאת הנשרפת מטמאה בגדים, די"ל שרק חטאת פנימית, אבל חטאת חיצונה לא, והנה גרסי' בזבחים פ"ג א', ממשמע שנאמר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם (אל אהל מועד) לכפר בקודש מה ת"ל והשורף מה תלמוד לומר והשורף לגופיה איצטריך אלא מה ת"ל חטאת חטאת לפי שלא למדנו אלא לפר ושעיר של יום הכפורים שנשרפין אבית הדשן מטמאין בגדים שאר נשרפין מנין ת"ל חטאת חטאת דברי רבי יהודה רבי מאיר אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת שאין תלמוד לומר לכפר מה תלמוד לומר לכפר לימד על כל המתכפרים שהשורפן מטמא בגדים עכ"ל הגמ' שם, ולכאורה מריבויא משמע דה"ה כל שאר חטאות ג"כ, דלא מפליג שם בין החטאות, אכן אפשר דדוקא חטאת פנימית קאמר, דהרי הפסוק ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת מיירי בפר ושעיר של יוה"כ, ונזכר שם אשר הובא את דמם לכפר בקדש, ואפשר א"כ דלא מיירי אלא בחטאות אשר הובא את דמם לכפר בפנים ממש, והא דלא ממעט להו בהדיא משום דבקדשי דורות מיהא לא אשכחן שתהיה חטאת נשרפת שאינה חטאת פנימית, שלא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו כדפרש"י עה"ת כאן (ועיין רא"ם כאן ובפ' העלותך ח' ח' וחזקוני כאן וגו"א תצוה כ"ט י"ד).

ויתכן שיש לדייק כן מלשון הרי"ד בפסקיו בזבחים שם שכתב, מה להלן בשכיפר אף כאן בשכיפר, פי' בפר ושעיר שליום הכיפורים כת', והתם בשכיפר הכת' מדבר, דהא שריפה בתר כפרה היא, ואף כאן בשכיפר הכת' מדבר עכ"ל, א"כ לא יליף דמיירי בשכיפר משום דכתיב לכפר בקדש אלא משום דקרא מיירי בכה"ג דלאחר כפרה, א"כ י"ל דמההיא גופא ילפינן דוקא דומיא דהתם שהיה בפנים. וגם למאן דדריש לה התם מואת פר החטאת וגו' ג"כ הרי נאמר מיד בתר הך קרא ג"כ דמיירי בהכניס דמן לפנים.

וז"ל רש"י שם, משום דהובא את דמה לכפר למדנו שכל הפנימים השורפם מטמא בגדים שלא היה לו לכתוב ואשר הובא וגו' אלא ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת וגו' עכ"ל. ומבואר ג"כ בלשונו שהזכיר חטאות הפנימיות.

ובעצם יעויין עוד בחשבון שם בגמ' דאיכא מאן דיליף לה מהך קרא מילתא אחרינא גבי חטאת שנכנס לכפר מדכתיב לכפר, דמיירי בדם הנכנס לפנים, א"כ מדידיה נשמע לדר"מ דמיירי בכפרה בפנים דוקא, ומדר"מ נשמע לרבנן דעד כאן לא אשכחן דפליגי בהא מילתא.

וכמו"כ מנ"ל שזר אינו יכול לשרוף את החטאות הנשרפות, כדאיתא בירושלמי יומא פ"ו ה"ו, וכ"כ הר"מ פ"ז ממעה"ק ה"ה, ושריפת כל הנשרפין כשירה בזר ובלילה עכ"ל (ראה גם משך חכמה ר"פ חוקת י"ט ה'). וגם הנה אצ"ל שא"צ בגדי כהונה לשריפת הפרה, וכן מבואר ג"כ בדברי הר"ש פ"ח דפרה מ"ג שכתב, ובערוך פי' בערוך רדם דערום העסוק בפרה וערום המשלח את השעיר וערום האוכל נבלת עוף טהור כולן טהורין ואם הם לבושין נטמאו והיינו שהאדם אומר לבגדיו מטמאיך לא טימאוני, ודבר תימה מנא ליה הא, עכ"ל הר"ש.

וראיתי דבר חידוש בחידושי הגרש"ר הירש עה"ת שכתב וז"ל, אף על פי שהיתה זו חטאת חיצונית, היו נוהגים בה כדין פר כהן משיח: בשרה לא נאכל, אלא נשרף מחוץ למחנה. כי עדיין לא היה כהן בעולם, הראוי לאכול חטאת; אלא רק כתוצאה מעשיית החטאת הזאת יעמוד כהן הראוי לכך. כך היו נוהגים גם בחטאת של ימי המילואים, מאותה סיבה עצמה עכ"ל. עכ"פ חזינן מדבריו שגם זר היה יכול לשרוף חטאת זו, דאת"ל שרק כהן יכול לשרוף חטאת זו כדין אכילה שרק כהן יכול לאכול א"כ מאי אולמיה דשריפה מדאכילה, אף שיש לחלק קצת ביניהם.

מיהו על עיקר קושיית כת"ר שליט"א י"ל עוד באופן ג' לפ"ד הערוך הנ"ל שאין טומאת בגדין בשריפת פרה ופרים אא"כ הוא לבוש, א"כ י"ל דמיירי בשורף ערום, דאי איתא שהיה צריך אהרן לשרפו והיה מטמא בגדים, א"כ הרי ע"כ כך צריך לעשות כיון שא"א לשמור על טהרתו רק באופן הזה, אבל א"צ לזה וכנ"ל. ומ"מ אין צריך להיות ערום ממש, אלא סגי באם לא ילבש אלא בגדים שאינם מקבלין טומאה.

הרי בס"ה ג' אופנים לתרץ זה, וב' האופנים הראשונים עיקר שא"צ כהן בהוצאת ושריפת פרים ושאין טומאת בגדים לכאורה בחטאת זו, אכן מל' המקראות לכאורה נראה שעכ"פ כאן אהרן היה השורף עי"ש, ולכך י"ל דמ"מ לא נטמא וכנ"ל, והתירוץ השלישי הוא בדרך לימוד ע"ד אם תמצי לומר.

סימן סג - האם היו שומרים אהרן ובניו על המשכן בכל העת

בס"ד אור לי"ט אדר ב' תשע"ו

לכבוד ידידי רבי אריה ליב הכהן לינטופ שליט"א

ע"ד מה ששאלת במ"ש בתמיד רפ"ק בג' מקומות הכהנים שומרים וכו', ואמרי' התם כ"ו א', מנא ה"מ אמר אביי אמר קרא והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל וכו', ומסקינן אמרי הכי קאמר והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה והדר אהרן ובניו שומרי משמרת המקדש אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות וכו' ע"כ. והקשה כת"ר דאטו מי היו יכולין כל שעתא ושעתא לעמוד על פתח המשכן למשמרת בג' מקומות, דהרי לא היו בעולם כהנים אחרים אחר זמן רב ראיתי שנתקשה בקושיא זו גם הג"ר אביגדור נבנצל שליט"א, בקובץ עיון הפרשה גליון קלד, במדבר אות י. .

תשובה

הנה זה מבואר שא"א לומר שלא היו שומרים כל הזמן, שהרי כתבו הרא"ש והמפרש שם כ"ה ב' שהיו שומרים בין ביום בין בלילה, ובמפרש כאן מבואר שהיו שומרים כל היום וכל הלילה וכן נראה מדברי רבינו שמואל החסיד שנביא להלן דמפסוק "על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים - כל היום וכל הלילה", יש ללמוד שהיו שומרים בין ביום ובין בלילה, ומצד שני בדברי הימים (א' כ"ו י"ז) נאמר: למזרח הלוים ששה, לצפונה ליום ארבעה, לנגבה ליום ארבעה, וכתב דבמקומות אלו צפונה ונגבה, היו שומרים רק ביום ולא בלילה, אבל בשאר מקומות היו שומרים בין ביום ובין בלילה עכ"ד. א"כ מבואר שהיו שומרים ממש כל הזמן. וכן ממש"כ התפא"י דכן משמע מלשון הקרא דמינה ילפינן חובת השמירה (לקמן כ"ו ע"א), דכתיב: "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה אהרן ובניו שומרים משמרת הקודש", ולא נזכר שם שהשמירה היתה רק בלילה עכ"ד. חזינן דס"ל שהיו שומרים ממש כל הזמן בלא הפסק.

וראיתי עוד שהביאו מל' הסה"מ לרמב"ם (מ"ע כ"ב) שכתב: שצונו לשמור המקדש וללכת סביבו תמיד לכבודו וכו'. והנה כתב "תמיד" ומשמע ג"כ ביום ובלילה ולא כדבריו לעיל בהל' בית הבחירה שכתב כל הלילה. אכן הגר"ח הלר ז"ל הביא בהקדמתו לסה"מ שהוציא (עמ' י"ד) שהנוסחא המדויקת בסה"מ היא: וללכת סביבו תמיד בכל לילה כל הלילה ע"כ. וכן הביא בחינוך (מצוה שפ"ח) ע"ש. אכן לכאורה יש אכתי להוכיח מל' הסה"מ 'שלא להשבית שמירתו' דמשמע תמיד ממש וצ"ע. . וגם לפמ"ש הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ה ה"ב) וסמ"ג (מ"ע קסה) ור"ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז"ל בריש מדות ותוס' יומא י' ב' ד"ה ורבנן והחינוך מצוה שפ"ח שהשמירה היא רק בלילה, הרי בלילה מיהא היו צריכין לעמוד על משמרתן תדיר. ועכ"פ כל הלילה כדברי הר"מ במשנה תורה שם.

ואגב אורחן כתב הבאר שבע שם וז"ל, ועוד פירש המפרש, שצריך לבית המקדש שיהיו שומרים יום ולילה. וגם זה לא היה ולא נברא, לפי שאין מצות שמירה זו אלא דוקא בלילה אבל לא ביום, וכן כתבו בהדיא הרמב"ם (הל' ביה"ב פ"ח ה"ב) וסמ"ג (מ"ע קסה) ור"ש ורבינו עובדיה מברטנורה ז"ל בריש מדות עכ"ל, ויש להעיר על השגת הב"ש שהרי כבר כתב כן גם ברא"ש כפי' המפרש בהדיא. וכ"כ הרש"ש ריש מידות מהגהות ה"ר בצלאל אשכנזי בשם רבינו שמואל החסיד.

והנה אם היו עוד כהנים בעולם הוה ניחא קצת, דמ"ש בקרא משה אהרן ובניו היינו כשהיו הם שומרים, וה"ה דגם שאר כהנים היו עשויין לשמור, אבל הרי לא היו עוד כהנים בעולם, מיהו להסוברין שגם כהנים קטנים כשרים לזה אפשר דהיו שם כהנים קטנים עכ"פ כשלא היו הגדולים שומרים, וצל"ע אם היו אז כהנים קטנים היודעין לשמור.

והנה אם הי' שייך לומר דיש מצות שמירה גם בשעה שהיו ישנים, וכפשטות המקראות דכתיב חונים דהיינו דירה בלבד, וכמו כל שאר החניות שנזכרו שם, (ומיהו עיין תוס' עירובין כ"ג א' ד"ה שהוא, ובב"ח או"ח ר"ס שנ"ח), אי הוה אמרינן הכי הוה ניחא, ויתכן שיש להוכיח כן מדברי המלבי"ם שכתב, והחונים קדמה, כי בני קהת חנו אלף אמה רחוק מן המשכן אבל משה ואהרן ובניו מלבד שחנו קדמה חנו לפני אהל מועד מזרחה, ר"ל סמוך לאהל מועד, כי הם שומרים משמרת המקדש שלא יקרב שם זר שחייב מיתה, וע"כ חנו סמוך למשכן כמ"ש במשנה פ"א דתמיד בג' מקומות הכהנים שומרים עכ"ל. א"כ כונתו שהיתה חנייתן ממש שם, וע"ז אמרינן שקיימו במה שחנו קרוב למקדש את מצות השמירה.

ובאמת החלקת יואב בתשובתו ח"ב סי' מ"ג (ונד' בקובץ אהל מועד שנה א' קו' א' סי' ז') רצה ללמוד כך מדברי הרמב"ם בפ"ח מבה"ב ה"ו שכתב, לא היו הכהנים השומרים ישנים בבגדי כהונה אלא מקפלין אותן ומניחין אותן כנגד ראשיהן ולובשין בגדי עצמן וישנים על הארץ, כדרך כל שומרי חצירות המלכים שלא יישנו על המטות.

והביא דבריו בספר פסקי תשובה (סי' קפ"ב) אבל העיר שם בהגהות הגרש"מ זילברמן מווירשוב זצ"ל בראש הספר שא"א לומר כן דהא תנן במידות פ"א מ"ב, ומייתי לה בפ"ק דתמיד כ"ח א', שלא היה להן רשות לישן, ובלוים השומרים עסקינן, ומסתמא ה"ה לשומרים הכהנים. ומה שהביא מדברי הר"מ תי' בס' מעשה רקח שם וז"ל, תימה לכאורה דכיון שהיו צריכים לשמור איך היו רשאים לישן והדבר מבואר דא"א להיות שומר כל הלילה כולה אלא היו מחליפין משמר כל אחד בשעתו זה ניעור וזה ישן ואף בשעת שינה לא היו רשאין לישן בקביעות אלא דרך עראי וכו' וזה רמזו רבינו במ"ש כדרך כל שומרי חצרות המלכים וכו' שכן המנהג באמת עכ"ל.

וכתב המל"מ פ"ח ה"ו מבה"ב, ומסתמיות דברי רבינו שכתב ומעמידין ממונה אחד על כל משמרות השומרים כו' נראה דזה הממונה היה מחזר אף על משמרות הכהנים. ומיהו עדיין אפשר לומר דנהי שהיה מחזר אך לא היה מלקה כי אם ללוים אבל לא לכהנים.

ובאמת ברע"ב בפ"ה דשקלים כתב, על הפקיע להלקות כהנים והלוים שנמצאו ישנים על משמרותיהם שהיו שומרים את המקדש בלילה כדאמרינן במסכת מדות מי שהיו מוצאין אותו ישן היו חובטין אותו ע"כ. והנראה מדבריו הוא שגם לכהנים היו מלקין אם היו מוצאין אותו ישן, תיו"ט בפ"ק דמדות דקדק מתוך דברי המפרש שאיש הר הבית לא היה מחזר כי אם על משמרות הלוים ולא על משמרות הכהנים וכתב בשם החכם הר"ר אברהם רופא שהשיג על רבנו עובדיה במ"ש שגם הכהנים לוקין שלא מצינו כהנים לוקין ובפסקי תוספות ריש תמיד כתבו וז"ל, כהנים ולוים נחלקו למשמרות וזמן קבוע היה להם לישן ואם מצאו ממונה שישן יותר חובטו במקל ושורף בגדיו אם לא שעומד תחלה ואומר שלום עליך גם במשמר אחד ישן משמר שני נעור ושומר ע"כ. ויעויין במל"מ מה שכתב על דבריהם. . עכ"ד המל"מ. והנה לפי הדעות שהכהנים היו שומרים גם בשעת השינה ניחא, די"ל שהיו ישנים ושומרים, ומ"מ צריך אכתי לדעות שלא היו שומרים ביום. ויתכן שלכן תמהו המל"מ רפ"ח דבה"ב והב"ש והתי"ט ריש תמיד על הדעות שצריך לשמור ביום. ויעויין ברש"ש שכתב על דברי התי"ט שם בזה"ל, ולי קשה עליו דהרי ג' מקומות דכהנים ילפינן מקרא דאהרן ובניו שומרים כו'. וא"כ היאך אפשר שיהיו שומרים ביום הלא היו צריכים לעבוד עבודה. וזולתם לא היו כהנים. עי' זבחים (קא ב) עכ"ל.

אבל צ"ע וכי לא היו צריכין לנקביהן ולא היו טמאין לעולם ולתה"מ, שלעולם יהיו ג' משמרות בבהמ"ק (עי' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' קל"ז), וגם יעויין בתפא"י כאן בועז סי' א' דמשמרות היו מתחלפות, ומשמע דמתחילתן כך היה דינם, ותימה הרי לא היו אלא ג' בני אדם.

וכעת ראיתי שעמד על קושיא זו בספר מתת אלהים וכתב שקושיא זו אפשר להקשות גם למ"ד שמצות שמירה היא גם בלילה, שאם ביום היו עובדים ובלילה היו ישנים אימתי היו עובדים, ותירץ שלא היה להם לעבוד עבודה במשכן כל היום, והביא שבמס' חגיגה ו' א' נחלקו תנאי אי קרבן התמיד קרב במשכן, ובזמן שלא היו עובדים היו ישנים, עוד כתב שלכאורה איך היו ישנים, אלא דכיון שא"א בלא זה היו יכולים לישן עכ"ד.

וגם חכ"א שליט"א הסכים דכיון שא"א ממילא הותר להם להפסיק מן השמירה, ודימה זה לתפילין דאע"ג שחיובן כל היום מ"מ כיון דלא אפשר לא מנחינן והכא נמי גבי שמירה כיון דלא אפשר לא עבדינן.

סימן סד - בביאור דברי המשנה ביומא

שאלה

לכבוד הרה"ג שליט"א

נתקשיתי, דבמשנה מסכת יומא פ"ב מ"ד מפורט סדרי הפייסות במקדש, וכתוב שם שישנם ארבע פייסות, והטעם שלא היו מפייסים בפעם אחת על כולם כתב הרע"ב במשנה ב' (וכעי"ז בסוף משנה ג') כדי להשמיע קול ארבע פעמים בעזרה, וזהו כבודו של מלך שנאמר וכו'.

ולפ"ז לענ"ד יש להקשות, שהרי להדיא במשנה ג' מפורט בהפיס השני -בו היו זוכים י"ג כהנים וכל הי"ג הללו היו מפייסין בפעם אחת (וכן כתב הרע"ב שם להדיא) ולפי מה שנתבאר ברע"ב עצמו לעיל, היה יותר ראוי לכאו' שעל כל עבודה היו צריכים להפיס שוב פעם פיס בפני עצמו משום ברוב עם וכו' וא"כ מ"ט תימצתו כל י"ג הכהנים הללו לפיס אחד בלבד.

אודה לכם מאוד, וזכותכם גדולה למאוד. חזקו ואמצו.

דוד ורטהיימר

תשובה

בע"ה יום ב' אור ליום ג' כ"ז אדר א'

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שיחי'

שאלתך נכונה, הנה ראשית מ"ש הרע"ב על מה שמפיסין וחוזרין ומפיסין אי"ז מ"ט מחלקין את הפייסות לד' מיני פייסות, אלא מ"ט אין מפיסין את כל ד' הפייסות במעמד אחד, ואין עושין את ד' הפייסות במעמד אחד, ובגמ' יומא כ"ד ב' איתא, למה מפיסין, ומתמהינן למה מפיסין כדאמרן אלא למה מפיסין וחוזרין ומפיסין אמר רבי יוחנן כדי להרגיש כל העזרה שנאמר (תהילים נה טו) אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש, ופרש"י, כדאמרן. שהיו באים לידי מחלוקת. למה מפיסין וחוזרין ומפיסין. למה נאספין לפייס ארבעה פעמים ביום כדתנן במתניתין יפיסו על כולן באסיפה ראשונה מי יזכה לזה ומי לזו. להרגיש. להשמיע קול המון עם רב כמה פעמים שהוא כבוד למלך שנאמר בבית אלהים וגו' עכ"ל, וכן שם ל"ג ב' הניחא לריש לקיש דאמר למה מטיבין וחוזרים ומטיבין כדי להרגיש כל העזרה כולה, ופרש"י הניחא לר''ש בן לקיש דאמר אין הפסקתן אלא להרבות הרגש מהלך פסיעות וקול תחילת עבודות בעזרה, ושם לא עסקינן בפיס כלל, אלא בהטבת הנרות, שאין הטבת הנרות מצד עצמן דבר המיועד להרגיש את העזרה, והנידון הוא כנ"ל מ"ט מחלקין בין זל"ז וכמו שכתב רש"י שם למה מתפרדין וחוזרין ונאספין. והדברים ברורים למבין.

היוצא לפ"ז דאין הנידון מ"ט אין מפייסין בפ"א על כולן, וי"ל דעצם מה שאין מפיסין בפ"א על כולן הוא משום דלא אפשר, שהרי אי נימא דלא יפייסו אלא ג' פייסות נמצא שיהיו עבודות בבהמ"ק שלא יוכרע מי ישמש בהן, כגון אם לא יפייסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד, וא"כ בעינן ד' פייסות דוקא, ודוקא מידי דשייך באותה העבודה, כגון י"ג כהנים של התמיד, וכן העלאת האיברים או מחתה דקטורת למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה בגמ' פ"ב דיומא, דבכל אלו שייך לעשות פיס א' על עיקר הדבר ולייחס אל הזוכה את הטפל לפי הענין [כל חד כדאית ליה], אבל בב' עבודות לא שייך לעשות פיס א' על שניהן, וע"כ הוצרכו לעשות ג' פייסות, וכמ"ש בגמ' כ"ה ב' דוקא מחתה וקטורת דחדא עבודה היא וכו', וה"ה י"ג כהנים דתמיד דחדא עבודה היא לא חילקו מלכתחילה בפייסות. ומ"מ היה מחלוקת בדבר מה שייך להטפיל ומה לא, דיש מעלה בקטורת מחד משום דמעתרא וכו' [עי' יומא כ"ה ב'], וכמו בכל התורה. וא"כ מה שנקבעו ד' פייסות הוא כנ"ל, ואחר שכבר נקבעו ד' פייסות הנידון הוא רק מ"ט הפרידו ביניהם שפיזרו את הכהנים וחזרו וכינסום.

ויעויין עוד בגמ' כ"ו א' בכל הסוגי' בחשבונות של ד' פייסות לכל הדעות, דמבואר לכאורה מבין דברי הגמ' שהיה להם קבלה קדומה לכאורה שיהיו ד' פייסות, ויתכן שזה הוא ע"פ סוד כמו שמצינו בהרבה מקומות בתורה דברים כנגד מספר זה שהוא כנגד שם הויה [עיין במאמר החכמה להרמח"ל], וכמדומה שכבר נתעוררתי מזה בחידושיי עמ"ס יומא. ומ"מ עיקר התירוץ הוא כמו שכתבתי לעיל.

ויה"ר שנזכה לכוין לאמתה של תורה, ושלא תצא תקלה מתח"י

והנני לצרף כאן מתוך חידושי יומא עם סגולה תשע"ד:

דף כ"ו סע"א, בתוס' ד"ה ואי, תימה לי לימא דההוא תנא ס"ל דחוזרין ומפייסין לתמיד של בן הערבים. ק"ל הא בסוגיין דלעיל (בעמ' זה) מסקינן דלא אשכחן תנאי דפליגי בזה, ובשלמא בפיס דהעלאת איברים אע"ג דלא אשחן תנא דמפייס בתרוויהו, מ"מ בכל חד אשכחן פלוגתא משא"כ בזה, ולא מוקמינן בכה"ג כמ"ש התוס' לעיל י"ז ב' סד"ה והא, ועוד דא"כ קשיא לר' יוחנן ולעיל דחקינן ומתרצינן ברייתות כי היכי דלא תקשי לר"י, וי"ל דר"י נמי מודה דלא נפיש פייסות וי"ל דה"ט דקאמר דאין מסיפין בין הערבים, ובהא כו"ע נמי מודו דאין מוסיפין על הפייסות כדמוכח לעיל אמר ר"ש ב"ר יצחק וכו', וטעמא כמ"ש התוס' כ"ה ב' ד"ה ת"ש כי שום טעם יש שאין לפחות מד' פייסות, וה"ה להוסיף (ועיין רמ"א או"ח סי' רס"ג ס"א, כי יכולין להוסיף על דבר המכוון נגד דבר אחר, ובלבד שלא יפחות (אשר"י ומרדכי מס' ר"ה ר"פ יום טוב) עכ"ל, וצע"ק), הלכך עדיף לן לאוקמי ברייתא דחמש באופן דשייך לתרץ דנימא דאין מוסיפין על הפייסות כדמתרץ רשבר"י לעיל, דלא נימא דס"ל דמוסיפין. אבל אכתי לא אשכחן תנאי דפליגי בארבע וחמש כמ"ש בע"ב בתוס' סוד"ה ההיא וגם יאפשר דפלוגתא דר"י וראבי לא שייך לזה כיון שטעם מחלוקתם דבעינן ד' פייסות משא"כ הך תנא דס"ל חמש, אבל אי"ז מוכרח מיהו מה דס"ד כאן התוס' וכך ס"ל בתירוצים הא' דלתמיד מפיסין בה"ע ולהקטורת אין מפיסין בה"ע, לכאו' הוא היפך סברת סוגיין דלעיל דלקטרת מפיסין אז וצ"ע.

סימן סה - עוד שאלה מהנ"ל

וע"ז השיב השואל הנ"ל:

כבוד הגאון הרב סילבר שליט"א

ייש"כ על תשובתו המהירה והמפורטת וכו'.

אך עדין צ"ב לענ"ד מ"ט מחלקין הפיס לד' פייסות, דהרי כמו שבפיס השני ג' כהנים זוכים בו, מדוע א"א לומר שגם כל שאר הפייסות יעשו באותו הפיס, ואת"ל דדווקא הנך כיון דחדא עבודה היא וע"כ לא חילקוה מלכתחילה בפייסות, נימא גם בשאר העבודות (שהרי סו"ס יש איזה שייכות ביניהם- עכ"פ במשהו) ומ"ט הניח כת"ר שא"א להפיס על כולם בפ"א, וגם לא הבנתי מש"כ 'נמצא שהיו עבודות בביהמ"ק שלא יוכרע מי ישמש בהן כגון אם לא יפיסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד וא"כ בעי' ד' פייסות דווקא'.

תודה רבה מאוד - דוד ורטהיימר

תשובה להנ"ל

בע"ה אור ליום ד' ער"ח אדר ב' תשע"ו

מודיעין עילית

לכבוד הרב דוד ורטהיימר שיחי'

קבלתי שוב מכתבו ומדבריו ניכר כי הוא מבקש האמת, ואכן אני רואה שלא ביארתי דיי הדברים בתשובה אמש, ואבא בזה עוד כאן לפי בקשתו.

הנה אותן העבודות שכללו אותם בפיס אחד, כגון שאר הכהנים של התמיד, או הכהן שזכה במחתת הקטרת ליתן לכהן המקטיר וכדו' [או להעלות מהכבש למזבח, לכל מ"ד כדאית ליה], אינו שכל הזוכים בפיס זכו מצד מעשה הפיס, דבאמת רק אחד המיוחד זכה בפיס עצמו, והשאר זכו אם היו עומדין על ידו בזמן הפיס, או שהיה תלוי בבחירתו של אותו זה שזכה בפיס לתת למי שירצה, או שבעצם מי שזכה בפיס זכה גם בעבודה זו [לכל מ"ד כדאית ליה, עיין בגמ' שם], אבל אה"נ שאר הכהנים לא היו כלולים בזכיית הפיס, ולכן לאור זאת במצב ואופן הרגיל לא ראו לכלול את כל הפייסות בפיס אחד, משום דבעינן שכולן יזכו מכח הפיס ממש שזהו הדרך למנוע מחלוקת באופן היותר ברור ומועיל, ורק במקום שהכל עבודה אחת ממש, בזה לא ראו חכמים לחלק את הפיסות.

ומה שכתבתי 'נמצא שהיו עבודות בביהמ"ק שלא יוכרע מי ישמש בהן' - היינו שהיה חשש למחלוקת בין הכהנים כנ"ל - 'כגון אם לא יפיסו על קטורת לא יהני שפייסו על עבודות התמיד' - כיון דבעצם הזוכה בעבודת התמיד אינו שייך לעבודה אחרת דנימא שהכהן העומד על ידו יזכה עמו בתמיד, (ובפרט דבתמיד לא בעינן חדשים לבוא ולהפיס ובקטורת בעינן חדשים דוקא, וע"כ א"א לכוללן בפייסות) - 'וא"כ בעי' ד' פייסות דווקא', וכנ"ל כמשנ"ת.

יעזור ה' ונזכה לכוין לאמיתה של תורה.

סימן סו - אוכל שהיה כביצה ונטמא ואח"כ נתמעט משיעורו האם נשאר בטומאתו

יום שלישי ח' סיון תשע"ו

תוכן העניינים

שו"ת עם סגולה - חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה