חושן משפט
סימן מד - כמה היתרים בעניני זכויות יוצרים
בס"ד
להרב הח"ר עקיבא משה שליט''א,
האם יש גזל, או מה הגדר, בהפצת חומרים שמופצים בתקשורת הממוחשבת, כגון עלונים, קבצים תורניים, שכל המטרה היא להפיץ תורה ברבים. איך אני יכול לבדוק או לוודא שמקבל הדוא"ל לא אוגר את החומרים למטרות רווח? הרי התורה ניתנה ללמד את ישראל לא שזה ישאר אצל בעל החידוש, הרי אנו תמיד מצטטים מחז"ל על מנת ללמוד.
ממני הקטן אהרן
בע"ה יום א' לסדר צו התשע"ו
לכבוד ידידי הרב אהרן שיחי'
קבלתי מכתבו, ואבוא בזה כעת במענה על שאלתו.
הנה בעלונים המחולקים חינם, ומופצים כצורתם ומתכונתם, בד"כ לא נראה שיש לחשוש שבעלי העלונים הללו מקפידים שלא יפרסמו אחרים את דבריהם, זה פשוט לכאורה. וכמו"כ עלונים או קבצים הניתנים בתשלום ויש המפיצים אותם חינם, אותם המפיצים הם חינם עושים שלא כדין, ואצ"ל אם מפיצים אותם בתשלום, ויש נידון בפוסקים באופן שא' הדפיס ש"ס והשני הדפיס ש"ס ג"כ בלא להשתמש בעבודתו של הראשון, האם נקרא גזלן, עיין להגאון מהר"מ בנעט זצ"ל, בשו"ת פרשת מרדכי סי' ז', ובשו"ת שרידי אש חלק א סימן קמה.
וכתב בשו"ת ח"ס ח"ה חו"מ סי' ע"ט, וז"ל, מזה נ"ל בכל מלאכת שמים דאיכא למיחש לאיתרשולי ולא שייך קנאת סופרים תרבה חכמה אין להתיר להזיק חברו אדרבא יש להחמיר ולאסור טפי למגדר מלתא ומכ"ש היכי דעי"ז מזלזל הפרגמטי' והסוחרי' מפסידים מקחם דע"כ לא אמרי' זכור לטוב וכו', וכתב עוד שם, והנה הנהיגו רבותינו הקדושים אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים לגזור חרמא ושמתו' על מדפיסי' ספרים שלא ישיגו גבול מדפיסי' הראשונים על זמן מה ובדקתי בספרים ומצאתי הסכמה קרוב למאתים שנים ונרא' שהתחיל זה אחר שהדפיס מהר"ם פאדוה ספרי רמב"ם שלו והשיג נכרי אחד גבולו וגזר רמ"א גזירתו כמבואר בתשוב' מכאן ואילך החלו לגדור בפני פורצי פרץ ורגולי לכתוב בהסכמה שלא יהי' שלוחי מצוה ניזוקין. וס"ל שם שאין בהדפסת ספר שהדפיסו אחר משום יורד לאומנות חבירו, ורק להרים קרן התורה תיקנו כן, וע"ע להלן בדברי התשוה"נ.
ובסוף התשובה שם הראשונה הנ"ל כתב, וא"כ בשארי מדפיסי' כ"ש במי שהוציא דבר חדש ובתנאי שלא יהי חי' תורה ופסקי הלכות שאסור ליטול שכר וליהנות ממנו בעה"ז אבל מגיהי ספרים ופוסקי טעמי' דמותר ליטול עליהם שכר וכו' עכ"ל. חזינן שהתיר עכ"פ חידושי תורה להדפיס שלא ברשות המדפיסן, אבל הגהות שהגיהו ספרים, וכן המטעים דבריו במעשיות ואיורים וכדו' באופן שאין איסור ליטול עליהן שכר מדין ד"ת, אסור להדפיסו שלא ברשות המדפיס הקודם, וע"ש בעיקר הדין מה שאסור להדפיס שוב ספר שהדפיס ראשון כגון ש"ס וכדו' עי"ש וכהיום לא נהגו להחמיר בזה כ"כ, שכן הטעמים שהזכיר לא שייכי כ"כ, שכתב לאסור משום שאין קונים כמעט ספרים עי"ש בכל הדברים ומ"ש על מחזורים [לא מוגהים], ורק אם הדפיס אחד כת"י חדש או בהגהה מדוקדקת בזה ודאי יש להחמיר גם היום, ומיהו ראיתי בספר זכויות יוצרים שהביא שם מה שמצא שאם אין המחבר הראשון מעוניין להדפיס שוב את החיבור [וכגון שכבר סיים למכור באופן שאין מפסיד אותו בהדפסת הספרים], בכה"ג אין איסור של השגת גבול, וע"ע בספר הנ"ל בכל עניני זכויות יוצרים, עם פסקי דינים מגדולי ההוראה, ואין הספר הנ"ל תח"י.
ובעיקר הענין הנ"ל באדם המעתיק חומר מד"ת שכתב חבירו, ללא רשותו, מצאנו שנהגו היתר בדבר, וכבר בהרבה חיבורים של הראשונים חזינן שחלק גדול מן החיבור הוא העתקה מחיבור אחר שקדם לו, בין חיבורים עה"ת, ובין חיבורים על הש"ס, ביאורים חידושים ופסקים וכו', ובחלקם שייך לדחות שנעשה באופן שיודע שהוא על דעת כן, וכמו תוס' הרא"ש שנכתב ע"פ תוס' שאנץ, וכן רשב"א וריטב"א שנכתבו על יסוד הרמב"ן, אכן בחלקם לכאורה לא שייך למימר הכי, ואמרו בתוספתא דב"ק פרק ז' הי"ג הובא בש"ך סי' רצ"ב סקל"ה, המתגנב אחר חבירו והולך ושונה פרקו אעפ"י שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי ינוב וכו' סוף דבר שמתמנה פרנס על הציבור וכו'.
וכתב השו"ע חו"מ סי' רצ"ב סעיף כ' וז"ל, המפקיד ס"ת אצל חבירו, גוללו פעם אחת לי"ב חדש. ואם כשהוא גוללו פתחו וקרא בו, מותר, אבל לא יפתח בגלל עצמו ויקרא. והוא הדין שאר ספרים. וברמ"א שם, וכמו שאסור לקרות ממנו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות, והני מילי בעם הארץ אבל ת"ח שאין לו ספר כיוצא בזה מותר לקרות ולהעתיק ממנו כי ודאי אדעתא דהכי הפקידו אצלו עכ"ל. והמקור לזה הוא במרדכי ב"מ סי' רצ"ב בשם ספר המקצועות שכתב (הובא גם בש"ך חושן משפט ס"ק לה) וז"ל שם המפקיד ס"ת אצל חבירו גולל כל י"ב חדש ולא יקרא בו לכתחלה פירש רב יודא גאון כשם שאסור לקרות בו כך אסור להעתיק ממנו אפילו אות אחת שלא ברשות דמרע לי' לפקדון וה"מ בבור וע"ה אבל חבר ות"ח מותר לקרות בו ומותר להעתיק ממנו ואפילו לכתחלה שלא ברשות והוא שאין לו כיוצא בו לפי שכשהפקידו אצלו יודע היה שהנפקד חבר וילמוד בו ואדעתא דהכין הפקיד אצלו כמו מפקיד מעות אצל שולחני דכשהן מותרין משתמש בהן ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל. ויעו"ש בש"ך דאף אם מקפיד בפירוש שלא ישתמש בו מהני טעם דלא יבוזו להתיר לו להעתיק, ואף דלקרוא בו אסור אם לא הסכים, אך להעתיק שרי מטעם זה, והסמ"ע שם תלה זה בב' הטעמים במרדכי אי מיירי בסתמא או גם באופן שאמר לו בפירוש שלא יעתיק.
וכתב שם בביאור הגר"א ס"ק מו, וה"מ כו' כי כו'. כנ"ל ס"ז במעות דחילוק בין שולחני לבע"ה מיהו דוקא בשאין מקפיד כמש"ש דוקא מותרין כו' וז"ש כי ודאי כו' אבל בידוע שמקפיד אסור מיהו במקום ביטול תורה מותר בכל עת כמש"ו וכן אמר במרדכי שם ואיתא במדרש משלי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן ובתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאחר חבר כו'. א"כ הגר"א פסק כהש"ך במקום ביטול תורה דגם כשבידוע שאין מסכים מותר.
ובאמת צ"ב מהו היתר זה, ואם הוא מדברי קבלה ממש דלא יבוזו או תנאי ב"ד הוא שא"א לאסור על חבירו להעתיק ד"ת, כדי שלא יבואו להעלים ד"ת זמ"ז, אם קבלה היא נקבל, או דלמא דמדאורייתא הוא, כיון דכתיב ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים, ודרשינן מה אני בחינם אף אתם בחינם, וכ"ש שאין רשות לבעל הספר להעלים את הספר מחבירו, ועל יסוד זה כתב בספר חסידים שכל מי שגילה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה לאו שפיר עביד ע"ש, דאיסורא רמיא עליה להעלים הד"ת המחודש שעמו משאר ישראל, אע"ג שזוהי טירחא לכותבה מ"מ רמיא עליה, ולהכי כתב הח"ס הנ"ל שבחדו"ת א"צ רשות בשביל להעתיק. ועיין שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן פ.
ויעויין עוד בספרי עם סגולה חלק א' סי' ב' מה שהבאתי מהגרש"ז אוירבך זצ"ל להתיר העתקת תוכנה לצורך אישי כשאין בדעתו לקנות, ועי"ש עוד מה שהבאתי מהגרח"ק שליט"א להתיר להדפיס שוב עבודת הגהות וציונים שנעשתה ע"י קונסרבטיבים, שכתב ע"ז 'א"צ רשות מבהמות'.
וכתב בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סי' פד) וז"ל: לשאלת כבהדר"ג שליט"א בנוגע לחדושי תורה בפלפול והלכה של רב גאון וצדיק זצ"ל שכנראה הקפיד שלא להדפיסם, ועל כן מונעים יורשיו את עצמם מלהדפיסם והדפיסו רק מכתביו במוסר בהדרכה ודברי חסידות ודעת כבהדר"ג שליט"א שידפיסו גם כתביו בפלפול והלכה ודן ממש"א (יומא ד' ב) אמר ר"מ וכו' מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמור, ומביא משו"ת בית יצחק (חיו"ד ח"ב סי' ע"ה) ושו"ת מהרי"א אסאד (חיו"ד סי' שי"ט), ודעת מעכ"ת דלא מיבעיא חדושי תורה שהשיב בכתב לזולתו בודאי כבר יצא מתח"י ואין לו בעלות עליהם שלא לפרסמם, אלא גם שאר חדושי תורה שנשארו בכתב מותר לפרסמן בדפוס זת"ד מעכ"ת שליט"א, ורצונו לשמוע חו"ד העני' וכו'. ואחר שהאריך לדון בזה לפי דעתו דעתו כתב, מעתה בנד"ד גם אם יהיו חדושי התורה של הגה"צ המנוח הנ"ל ביד יורש אחד בלבד ונאמר דבכה"ג בדבר רשות שייך דרך ארץ של תורה שהוא בבל יאמר גם בכתב, מ"מ בנד"ד כיון שדבר מצוה הוא לפרסם חדושי תורה הנ"ל לזכות מחברו וגם כדי לזכות בהם את הרבים, בודאי נדחית דרך ארץ של תורה מפני מצוה זו וכמש"כ. על כן מטעם זה לא נלענ"ד לאסור הדפסתו של ח"ת הנ"ל. וע"ש עוד שהאריך הרבה בזה.
וכעת ראיתי תשובה ערוכה בתשובות והנהגות ח"ד סימן שט וז"ל, קבלתי שאלתו אודות החוקים בענין "זכות היוצרים" שסידרו שרושמים פטנט במשרד הפטנטים ואז אסור לאחרים להשתמש בו, ורוצה הממציא לאסור להעתיק מה שלוקח אפילו לב"ב או תלמידיו, ושואל מהו דין תורה להעתיק כשאינו למטרת רווח.
והנה בעיקר הדין אם יש זכות מדינא בזה למנוע את חבירו מלהעתיק וכדו', בשו"ת חתם סופר חלק ח"מ (סימן מ"א) ועוד בח"ו (סימן נ"ז) כתב שאין בהדפסת ספר שהדפיסו אחר משום יורד לאומנות חבירו, או תקנת מערופיא, רק מכיון שמיום התגלות הדפוס שצריך לזה הוצאה מרובה, אי אפשר להכניס עצמו להדפיס ספר אלא אם נקיטא ליה שוקא, לכן, להרים קרן התורה תיקנו כן. ולפ"ז כאן בנידון דידן לא שייך טעם זה ויש להקל.
ונראה שגם משום דינא דמלכותא דינא ליתא, דאף דבמקום שישנו תועלת בדינם להנהגת המדינה אמרינן דינא דמלכותא דינא וכמבואר בהרמ"א חו"מ שס"ט, מ"מ נראה דאף בחו"ל דאמרינן דינא דמלכותא דינא וכנ"ל, יש לומר שזה רק כשלעיקר התקנה יש יושר וצדק כמו לאסור למכור במקומו, אבל מה שאסרו להעתיק כלל אין שום יושר בזה כלל. ויתכן דאף שבעיקר התקנה שלהם אסרו זאת, אין זה אלא מס שפתים לבד, אבל גם לדידהו עיקר הקפידא היא שלא לקפח את פרנסת הממציא שראוי לעודדו, ולא קפדי כשאינו מקפחו לגמרי אלא רק מונע ממנו מעט רווח כשנוגע ליחידים ממש.
וגם בא"י שאין כאן דינא דמלכותא דינא, מ"מ יש לפעמים כח משום מנהג העיר שנוהג גם בארץ ישראל כשהוקבע ע"י נציגי הציבור בעיר כדין תורה, וכמבואר בב"ב (ח ב) שרשאין בני העיר להתנות על המדות והשערים, ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן, וכן בב"ק קטז: איתא שאפילו נגד דין תורה מועיל, ומ"מ היינו כשיש בדבר חוסר יושר כמו לקפח את פרנסתו, והיינו שמעתיק כדי למכור לאחרים, אבל כשמעתיק לעצמו לבד או לתלמידיו בבית הספר, שרוצה הממציא לאסור להעתיק לעצמם כדי להכריח את כולם לקנות את ספרו וכדו', אין זה יושר וצדק ולא אזלינן בכגון דא בתר דידהו, [ובזה בכל אופן לא נעשית התקנה ע"י נציגי העיר כד"ת].
ומיהו אם מהמצאה זו באה כל פרנסתו, אפילו מעט אסור, דיכול לומר לו פסקת לחיותי וכמבואר בב"ב כא: שמרחיקים מצודות הדג מן הדג ביהיב סיירא, וכאן גם כן אם זהו פרנסתו נראה שאסור לאחר להשתמש בהמצאה שלו, אבל כשזוהי חברה גדולה (פירמא) ואין כל פרנסתם מזה, או שכבר השיג הממציא מספיק רווח מהמצאתו, אין מקום לאסור להשתמש בו כשמעתיק לעצמו. ומה שיש מוכרים המפרשים במכירתם לאסור להעתיק מדין שיור, דהיינו דנעשה של הקונה לכל דבר חוץ מלהעתיק גם לעצמו, או לצורך לימוד התלמידים, שבזה משאיר המוכר בעלות לעצמו לעכב, מ"מ נראה ברור שלא נתכוונו המוכרים לשיור כפשוטו, אלא סמכו על החוק הבין לאומי, ולזאת אין לחשוש וכנ"ל. ואין לחשוש שהוא בגדר תנאי דהיינו שנמכר ע"מ שישתמש רק לעצמו בתנאי שאם ימכרנו אז בטל קנייתו למפרע, מלבד שאם זה חל כך, אז יש חשש ריבית אם אין מנכין לו דמי שימוש, גם המוכר בודאי לא נתכוין לתנאי ממש.
ולפי זה בנידון שאלתו, אם זהו פטנט השייך לפירמא או שהממציא סידר פטנט וקיבל כבר את מלוא טירחו ועמלו ואין זה עכשיו לחיותו, נראה שאם אינו מוכר, מותר להעתיק בחנם לעצמו וכדו', ואין לנו למונעו אפילו לעניני חול וכ"ש לקודש, ובלבד שהמקבל ממנו גם כן לא ימכור, וכ"ש אם שייך הפטנט לעכו"ם או למומר שהאיסור לגביו הוא רק לגזול ממנו ממש, ואפילו אבידתו מותר ליקח, א"כ כה"ג שספק אם בכלל יש לאסור, אם הוא באופן שאין חשש חלול השם שעובר על חוקים המקובלים, נראה להתיר וכמ"ש. שוב שמעתי עדות בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שאסר להעתיק למכור, אבל לעצמו התיר להעתיק אף שנרשם על זה פטנט וכמ"ש ואין להממציא כח לאסור.
ולפי זה למעשה אסור להדפיס ספר של אחר כדי למכור, אבל אם מעתיק לעצמו ולתלמידיו דף או כמה דפים שצריך ללימוד ואינו מרויח בזה כסף, אם המו"ל ישראל כשר ופרנסתו דחוקה מאד ראוי להמנע מכך אם זה פוגע בו, אבל בפירמא או שיש להממציא פרנסה ברווח והמעתיק לא מרויח בזה, מותר. עד כאן לשון התשובות והנהגות הנ"ל.
וראיתי כעת עוד תשובות והנהגות כרך א סימן תתכט לענין הקלטת ד"ת בלא רשות הדרשן, שכתב להתיר ע"פ דברי הש"ך והגר"א הללו כיון שיש בזה ביטול תורה. וע"ש מ"ש כל פרטי הדינים בזה. אבל בניגונים וכדו' צריך לשאול רשות ע"ש.
סימן מה - בעניני מלוה על פה ומלוה הכתובה בתורה והחילוק ביניהם
יום שלישי ג' דחוהמ"פ י"ח ניסן תשע"ו
לכבוד ידידי ר' צבי לשינסקי הי"ו
ע"ד מה ששאלת דהנה קי"ל דמלוה על פה אי"ז מחיל שעבוד קרקעות, אך מלוה בשטר מחיל שעבוד קרקעות, ומבואר בגמ' דיש מחלוקת אם מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא או לא, ונזיקין דינם כמלוה הכתובה בתורה ותלויה במחלוקת זו, א"כ מ"ט מלוה על פה גריעא מכל שאר מלוה הכתובה בתורה, הרי מדין תורה מחוייב לשלם, ואם נזיקין אע"פ שאינן כתובין בשטר חשיב כתוב בשטר מחמת שכתובה בתורה, א"כ הוא הדין מלוה על פה.
תשובה
גרסינן בב"ב קע"ה ב', אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה ע"פ גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסין בני חורין משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו אנפשייהו. ורבה אמר דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מנכסים בני חורין מ"ט שעבודא לאו דאורייתא ומה טעם אמרו מלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הכי מלוה על פה נמי התם לית ליה קלא ע"כ.
א"כ לעולא מדאורייתא לא גרע מלוה על פה מכל שאר מלוה הכתובה בתורה דבאמת חייל שעבוד, ולכאורה מ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר יוכל להיות רק אליבא דעולא דס"ל, מדאורייתא כל מלוה גבי, אבל לא מסתבר דס"ל כרבה דאמר מדאורייתא לא גבי כלום, דהא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא.
וכן נראה מלשון הריטב"א שם שהקשה על דעת רבה דשעבודא לאו דאורייתא וז"ל, וק"ל (כך) [איך] אפשר לומר כן והלא קראי כתיב מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, וכן בכל דוכתא אמרינן [דמשלם בארבעה אבות] נזיקין ובד' שומרים, וכ"ת מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הא (בב') אפילו בשטר מלוה אמרו שעבודא לאו דאורייתא כדמוכח סוגיין וכו' עכ"ל. וכעי"ז כתב הרשב"א, ויש מקשים והיאך אפשר לו לרבה לומר כן והלא קראי כתיבי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם, שלם ישלם המבעיר את הבעירה, ונתן בפלילים, ובארבעה שומרין ובכולהו נזקי תשלומים כתיבי, וכי תימא מלוה הכתובה בתורה ככתובה [בשטר] דמיא והא הכא דמקשינן מנזקין מהחופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו אלמא רבה אפי' במלוה הכתובה בתורה נמי אמר וכו' ע"ש.
וע"ע במאירי שם שכתב, יש שואלין לדעת האומר שעבודא לאו דאוריתא נזקין היאך משתלמין מן היורשים הואיל ומלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא וכו', ע"ש.
אכן באו"ז (ח"ג ב"ק סי' כ"ג) לא נראה כן, וז"ל, ונראה דהכי קיי"ל [ד]בפ"ק דקידושין אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שעבודא דאוריי' ואינה גובה מן הלקוחות דלית להו קלא. וקשיא דרב פפא אדרב פפא דשלהי גט פשוט אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין. משמע אבל שעבודא לאו דאורייתא. ויש לומר דההיא דפ"ק דקידושין איירי במלוה הכתובה בתורה. דהא מייתי לה התם אההיא דהאשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה דההיא מלוה הכתובה בתורה היא שכבר הקריבה חטאתה שחייבוה מן התורה וההיא דגט פשוט דמלוה שאינה כתובה בתורה דאע"ג דכתי' האיש אשר אתה נושה בו יוציא וגו' אפ"ה לא מיקרי מלוה הכתובה בתורה שהרי אפילו לא היה כתוב בתורה בסברא הייתי יודע שאם לוה מחבירו מנה שחייב לשלם לו ומש"ה לא הוי ככתוב בתורה. אבל נזקין וערכין דמסברא לא הייתי יודע שחייב דהא לית ליה מדידיה כלום אם לא שכתוב בתורה. נמצא דלגוביינא כתיבא הילכך שעבודא נמי איכא. מיהו אין מכאן ראיה דהכי הלכתא דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא. דמצינא למימר דטעמא דרב פפא לא משום דכתובה בתורה אלא משום דסבר שעבודא דאורייתא אפילו במלוה ע"פ וכו' ע"ש בכל דבריו, ומבואר דגם להסוברין דשעבודא לאו דאורייתא יתכן דס"ל דמלוה הכתובה בתורה עדיף. וכ"כ התוס' קידושין י"ג ב' וז"ל, מלוה הכתובה בתורה - פי' כגון קרבנות ופדיון הבן וערכין ונזקין שלא היו יודעים עניני נתינות הללו אם לא שנתחייבה התורה בפירוש אבל מלוה כגון שלוה לו מעות בלא שטר אף על גב דכתיב האיש אשר אתה נושה בו לא חשיב כתובה בתורה כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה דפשיטא מה שהוא לוה צריך לפרוע עכ"ל וע"ש ברש"י. [ועיין ג"כ בתוס' הרא"ש המובא בשיטמ"ק בב"ק שם (ומש"כ עליו הרש"ש) דגם הוא לכאורה ס"ל בדבר זה כהאו"ז]. ולדעה זו יהא התירוץ לשאלתך כמבואר בדברי האור זרוע גופיה, דבאמת מלוה שאדם לוה גרוע משאר מלוה שחייבה התורה, מכיון שמלוה שאדם לוה דמסברא ידעינן שחייב, א"כ לא חידשה התורה בזה.
ויעויין ג"כ בקידושין י"ג ב', דגרסינן התם, הדור יתבי וקאמרי הא דתנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשין עולתה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שהפרישתה מחיים אבל לא הפרישתה מחיים לא אלמא קסבר שיעבודא לאו דאורייתא אמר רב אסי א"ר יוחנן אף על גב שלא הפרישה מחיים אלמא קסבר שיעבודא הוה דאורייתא והא פליגי בה חדא זימנא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינה גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ור' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלוה על פה גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות צריכא דאי איתמר בהא בהך קאמר שמואל משום דלא מלוה כתובה בתורה היא אבל בהך אימא מודה להו לרבי יוחנן ולר"ל ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר' יוחנן דמלוה כתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא אבל בהך אימא מודה ליה לשמואל צריכא עכ"ל.
ולכאורה מבואר בדברי הגמ' שיש צד לומר דאע"ג דסבירא לן שעבודא לאו דאורייתא מ"מ במלוה הכתובה בתורה מודה, וכדעת הרא"ש והאו"ז, אכן יעויין שכבר עמד שם ע"ז הריטב"א וכתב, וכי תימא וכי הוי ככתובה בשטר מאי הוי דהא למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר קאמר מטעמא דכתיבנא וכדאיתא בפרק גט פשוט בהדיא, ואיכא למימר דאנן לאו דינא קאמרינן אלא הוה אמינא דהוה סלקא דעתך דבהא אמר שמואל משום דמלוה על פה אבל במלוה הכתובה בתורה שהיא ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא, (אי נמי דהכי קאמר דהך דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דשעבודא דאורייתא), אי נמי דהכי קאמר דהך מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר מודה שמואל דגובה מן היורשין, דאע"ג דשעבודא לאו דאורייתא אפילו במלוה בשטר, הא עבוד רבנן תקנתא למלוה בשטר משום נעילת דלת, ולא פליג רבנן בתקנתייהו להוציא מלוה הכתובה בתורה להקדש מן הכלל, שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, וזה נראה לי נכון עכ"ל הריטב"א. וכן הקשה הרשב"א ז"ל הא למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אפי' מלוה בשטר לא מהני ומאי מהני דהוה כמלוה בשטר, ותירץ דהוי כמו שעבדו בפירוש, דשעבדו בפירוש מהני אפי' שעבודא לאו דאורייתא עיין שם. וע"ע באבנ"ז אה"ע סי' ת"כ מה שעמד על זה בארוכה בביאור הענין לפ"ד.
לסיכום אע"ג שמלוה על פה אין בזה שעבוד קרקעות [לגבות מן הלקוחות] מ"מ במלוה הכתובה בתורה יש שעבוד קרקעות, והטעם משום שכל מה שאין גובה במלוה ע"פ הוא תקנת חכמים, ולא תקנו כן אלא במלוה ע"פ משום דלית ליה קלא, אבל לא בשאר מלוה הכתובה בתורה, ולדעות הראשונים הסוברים דמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אתיא גם למ"ד מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר, מ"מ מלוה הכתובה בתורה חמורה ממלוה, מכיון שבמלוה התורה לא באה לחדש את החיוב וכנ"ל.
סימן מו - קטן שהכה את האשה ויצאו ילדיה
שאלה
בס"ד
שו"ב להרה"ג הגרע"מ סילבר שליט"א,
אחדשהוש"ת,
כידוע בהרבה מתחמי בניינים בירושלים יש רחבה משותפת שבה מטיילים ומשחקים נשים וילדים. הרחבה היא רכוש של שותפין שמתגוררים בבניינים הללו.
מה הדין אם ילד בעט שם בכדורגל בעוצמה ופגע ר"ל באשה הרה והזיק לעובר או שפגע בראשו של תינוק וניזוק קשה. האם הילד הבועט מוגדר כשוגג? כמזיד? האם הוא חייב בכפרה?
כמו"כ נא להתיחס אם יש חילוק בין מזיק מעל גיל י"ג ויום אחד או פחות.
המדובר שאין תקנות ברורות או הסכמות בין השכנים שאוסרות לשחק שם בכדורגל. כמו"כ האם נכון לומר שמשום 'ונשמרתם' יש איסור מוחלט לילדים לשחק שם כדורגל? האם מי שמשחק שם כדורגל הוא בגדר רודף?
יישר כח גדול וברכה לכל מילי דמיטב,
יהודה
תשובה
לכבוד הג"ר יהודה משה שליט"א
שלום רב
בעצם בשאלתך ישנם שני נידונים מרכזיים, א' האם יש תשלומין בהזיק לעובר ונעשה עי"כ הפלה, וכן בהזיק לעובר בלא שנתכוין לכך, ב' האם קטן שהזיק משלם. וכמו"כ יש כאן עוד נידונים, האם יש היתר לשחק במשחק שיכול לבוא לידי סכנה, וכמו"כ יש לעורר ולדעת איזה תיקון תשובה מוטל על אדם הרוצח עובר בלא כונה, ובקטן כה"ג האם צריך כפרה.
הנה סתם דין אדם בן מצוות שהכה את האשה ויצאו ילדיה, דינו מפורש במקרא בפ' משפטים (שמות פרק כא, כב), וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וכן תנן במתני' ב"ק מ"ח ב', ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ע"כ, וע"ש בגמ'. וכ"ז הוא בין נתכוין ובין שלא נתכוין, דקי"ל בכל נזקים שאדם עושה בגופו [בד"כ] שאדם מועד לעולם גם בנתעסק ובלא כונה כלל, וכדור דינו כמזיק בכוחו, ואם פגע בכותל ומשם פגע בניזק עיין סנהדרין ע"ז ב'.
ובשולחן ערוך הל' חובל בחבירו (חו"מ סימן תכג סעיף א) כתב וז"ל, הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף על פי שלא נתכוון, חייב לשלם דמי ולדות לבעלה, ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות, שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנים לבעל. (וצער ונזק משערין כמה תפחת האשה ונכחשת יותר כשהיא מפלת על ידי הכאה משילדה כדרכה. וכן בשבת וריפוי, אם צריכה לכך (טור ס"א). ועיין באבן העזר סימן פ"ג). ואם מת הבעל, נותנים ליורשיו (שם ברמב"ם ד"ב). ואם נגפה אחר מיתת הבעל, נותנים אף דמי ולדות לאשה. (וי"א דהוא של יורשיו) (טור בשם הראב"ד והרא"ש) עכ"ל. וע"ש עוד בנו"כ עוד פרטי דינים בענין התשלומין למי משלמים. ובאופן שפגע בראשו של תינוק ג"כ, אם מדובר שהמשחק הוא נער בר מצוה יש לו לשלם את כל הוצאות הרפואה כדין.
בענין כפרה לקטן, כתב הרמ"א באורח חיים סימן שמג ס"א, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב) עכ"ל. וכתב המשנה ברורה ס"ק ט, קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו], אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א] עכ"ל המ"ב.
וציין שם המג"א סק"ד לדברי הספר חסידים סימן תרצב וז"ל, אחד בא לפני חכם א"ל זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם וגם הייתי חוטא בשאר חטאים אמר שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבות כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד וכיון שהייתי קטן למה אני צריך תשובה ולשלם, א"ל כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם שהרי יאשיהו שב מכל עונות ושלם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו ואם תאמר זהו דין מפני שעל ידי גדולים עשה אינו חייב (שדן לגדולים בני עונשים מפני זה שילם כל אשר דן שלא כדין אבל) מכל מקום שב (ואמר החכם לו לשלם כל אשר גנב) וכן מי שהיה חכם ואח"כ נטרף דעתו ואחר זמן נתחכם כל ההפסדות שיאמרו לו עדים אף על פי שהיה פטור בבי"ד חייב לשלם. (מה שהפסיד בשכרותו) וכן מי שהיה שכור כלוט חייב. אבל אינו כל כך חייב מ"מ על ידו נעשה אבל אם אמר לו מאד קטן הייתי כשגנבתי כיון שאינו זוכר בו אינו צריך לשלם עכ"ל, וכ"ד ההג"א ב"ק פ"ב סי' י"ז הג"ה א' ואו"ז ח"ג סי' שמ"ו הובא ביש"ש ב"ק פ"ח סי' כ"ז. וכ"ז להלכה אינו אלא מצד שורת הדין, וא"א לתובעו בב"ד לשלם, וע"ע בחוט שני מילי דנזיקין עמ' שמ"ז-שמ"ח מה שביאר בזה ע"פ דברי התה"ד והמ"א שאי"ז ממש שעשה נזק בעצמו אלא שנעשה נזק ופגם על ידו ע"ש.
והגר"י זילברשטיין בספר חשוקי חמד בבא קמא דף כג ע"א כתב וז"ל, שאלה. ילד קטן שיחק בכדור בבית הוריו, ונפל הכדור לחוץ ושבר חלון של השכן הגר למטה. האם חייב אבי הבן לשלם.
תשובה. קטן שהזיק פטור, וכמו שאמרו בב"ק דף פז ע"א חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו, פטורים. אכן נראה שיש לחייב את האב, כיון שהכדור הוא שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש. וכעין זה אמרינן בגמ' דדליל שלא שמרו כראוי, ונקשר בתרנגול שחייב, וכן מצינו שכלב שנטל חררה והדליק גדיש, שחייב בעל הכלב. והקשו בגמ' דף כג ע"א וליחייב בעל הגחלת? ופירשו בתוס' (ד"ה וליחייב) שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי, היינו ששניהם, בעל הכלב ובעל הגחלת, ישלמו ההיזק.
היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו, חייב משום אש, כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפל ברוח מצויה, שחייב מדין אש. ומעתה אם לא שמר אדם כדורו, ובא קטן ונטלו והזיק בו חייב משום אש.
אך אמרינן התם בגמ' דף כב ע"ב שלריש לקיש שאשו משום ממונו, אמאי לא חייב כשמסר לקטן גחלת, והרי זה ממונו, [ואף ר' יוחנן מודה שחייב על ממונו שלא שמר כראוי, אלא שסבירא ליה בהו"א שאשו משום חציו] ואמרינן משום שלא ברי היזקא. ולפי זה כדור הנמצא ביד קטן כיון שזה דרכו לשחק בו, ובדרך כלל אינו מזיק, אינו צריך לשמרו, אבל אם מניח דבר בבית או שיש לו קטן ביותר שיודע שהוא זורק כל דבר, צריך לשמור שלא יזיק, ואם הזיק בממונו חייב עכ"ל, וע"ש עוד שדן בענין אם שייך לאב לחנך קטן שהזיק שישלם מדין חינוך ע"ש.
בענין אם יש לאסור משחק כזה, הנה על כלב רע איתא בשו"ע סי' ת"ט שאסור לגדל, וכבר הפילה עי"כ אשה כמ"ש בגמ', ופשוט שאיסור גמור לפוצץ דינמיט ברחוב שנשים הרות עלולות להפיל מזה, והרבה עלולים לקבל הלם מכך, בענין רכבים ידוע בשם הסטיפלר שאם חז"ל היו בזמנינו היו אוסרים את השימוש ברכבים, אמנם כל עוד שלא אסרו לא נאסר, וגם הסטייפלר עצמו נסע ברכב, וראה בספר לעבדך באמת להגר"ד יפה בסופו, שהביא בשם הגר"נ קרליץ שיש לשמור על כללי הבטיחות, וכמדומה שכתב שאם חז"ל היו מתקנים את כללי הבטיחות היו מחמירים מכללי הבטיחות הנהוגים, וכ"כ הגריש"א (כתבי הגרי"ש הל' נזקי שכנים עמ' של"א) שיש לשמור על כל חוקי התנועה, ועל אופניים הגרח"ק שליט"א מבקש שלא ישחקו ילדים בזה (עיין בספר מנחת תודה מה שהביא בענין זה), אך מ"מ לבטל מן הילדים את המשחק מכיון שפ"א קרה נזק יל"ע אם שייך לתקן כך. ומ"מ איני יודע המציאות כך, דאם המציאות היא ששכיח ע"י משחק זה שיארע נזק פשוט שאסור להניח לילדים לשחק במשחק כזה.
[אך בעצם באופן כללי משחק זה הוא מתרבות היונים, ובעבודה זרה דף יח ע"ב איתא, תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין, הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה, ויתכן שלילדים אין בעיה בזה, ואולי בזמנינו כבר עדיף שיבלו זמנם בזה מכל שאר מרעין בישין ל"ע.
וראיתי בשו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תעב שכתב וז"ל, בדבר שאלתו מה איסור יש בבחורים ההולכים לשחוק כדור או כיו"ב רק לשם משחקים.
אהובי ידידי, הנה בעצם ההלכה לשחוק בכדור לכאורה ליכא בזה איסור ואדרבה הרי נחלקו לענין לשחוק בכדור בשבת ויו"ט, עיין תוס' פ"ק דביצה ובטוש"ע או"ח סי' ש"ח סמ"ה אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור הג"ה ויש מתירין ועיין אחרונים וממילא דבחול מותר ומיהו כבר הארכתי בזה מש"כ מהר"ם כפתי הובא בתשו' הרדב"ז וכל זה להמון עם. אבל לבני תורה מלבד שיש בזה משום ביטול תורה יש עוד בזה מש"כ החינוך ז"ל כי האדם נפעל לפי פעולותיו, והקב"ה צוה לנו שנפנה לו כל מחשבותינו וכל מעשינו הכל יהיו משועבדים לעבודתו ית"ש, וזולת זה הכל הוא פסול. וכבר כתב הראב"ד בעל הקבלה ז"ל כי בעוה"ז ליכא רשות, אלא או שהוא מצוה לעשותה ואז בעשותה מקיים מצוה, ואם לאו הוא עבירה. וז"ל הרמב"ם (שו"ת מקיצי נרדמים ח"ב סי' רכ"ד) מה שאמרה תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהכוונה בנו שנהי' גוי קדוש ולא יהיו בנו מעשה ולא דיבור אלא בשלימות או במה שמביא אל השלימות ולא שנעורר הכחות המונעים מכל טוב ולא שנפקיר עצמנו בהוללות ושחוק, וכבר בארנו זה במורה נבוכים (פ"ח) מה שיש בו מספיק, וכו' ע"ש.
הנה מבואר דבכלל גוי קדוש היא שלא תהי' בנו מעשה או דיבור אלא בשלימות או מה שמביא לשלימות האדם לעבודת הבורא. ואסור לעורר כחות האדם לדברים אחרים המונעים מכל טוב וכ"ש שלא נפקיר עצמנו להוללות. ולכן אם השחוק שבחורים הולכים לשחוק מביא לידי שלימות האדם, הרי הוא מצוה ומותר לשחוק כדור, ואם לאו הרי זה אסור והוא בכלל מש"כ התורה ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכן כל כיו"ב. ונראה דזה נמי הוא בכלל מש"כ הרמב"ן ז"ל עה"ת בפ' קדושים שקדושים תהיו היא מ"ע, והיא ע"ד כוונת הרמב"ם שכ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא שנראה שהרמב"ן ז"ל הוציא כן מקרא דקדושים תהיו והרמב"ם ז"ל סמכה על ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש וק"ל עכ"ל המשנה הלכות.
תשובות והנהגות כרך א סימן תקנב שאלה: משחק כדור רגל בתלמוד תורה, תשובה, לא נהגו אבותינו כן, ומה עוד בב"י (א"ח ש"ח) מביא האגור בשם הירושלמי "טור שמעון למה חרב יש אומרים מפני זנות ויש אומרים שהיו משחקים בכדור", הרי העונש נורא מאד. [א"ה יש לדון בזה אם זה רק בשבת או גם בחול].
ומה שפירש שזה יחזק הת"ת שיבואו עוד תלמידים, קשה להאמין שזהו הדרך, אבל "אל תדון חבירך עד שתגיע למקומו", ואם זהו הכרח, צריך לשאול הרב שמה שהוא ת"ח ויחליט, ומ"מ אין לקבוע כן אלא כהוראת שעה לשעתה לבד, והיינו כשהילדים אינם בני תורה או שאינם מבתים חרדיים, דאם הם מבתים חרדיים ראוי להשתדל לא לשנות מחינוכם, ובפרט בדברים שלא שערום אבותינו שהעונש ע"ז חמור וכמ"ש, ולא הותר תמיד כדי לזכות אחרים. לכן ישקול כפי הבנתו.
וראוי ללמד הבנים ביראה ורתת וזיעה כמו בנתינת התורה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב, הרי שמעיקר חובת חינוך הבנים הוא לידע שהתורה קדושה וטהרה וניתן בקולות וברקים בפחד ה' אלקי ישראל, וצריך להרגילם כן בנערותם ממש עכ"ל התשוה"נ].
והנה יש כאן עוד ענין לדון, והוא ענין התיקון שצריך האדם לעשות במה שאירעה תקלה כזו על ידו, אך לא באתי לידי הוראה להחליט בזה מה יעשה ויש לעשות בזה שאלת חכם, והכל לפי הענין. ומ"מ ראוי לגדור שהמזיק עצמו עכ"פ לא ישחק שוב במשחק זה, ובמסכת סנהדרין דף כה ע"ב, המשחק בקוביא אלו הן המשחקים בפיספסים ולא בפיספסים בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים ואימתי חזרתן משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי מלוה בריבית אחד המלוה ואחד הלוה ואימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה אפילו לנכרי לא מוזפי ומפריחי יונים אלו שממרין את היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף ואימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר נמי לא עבדי סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו.
סימן מז - חובל בחבירו שלא אמר הרופא לנחבל להשמר ממאכל מסוים ולא נשמר ממנו והחמיר מצבו
שאלה
הנה קי"ל דהחובל בחבירו חייב לרפאותו, אבל אם הנחבל עבר על דברי הרופא אינו חייב לרפאותו, ועי' רמב"ם סופ"ב דחובל ומזיק הי"ט וז"ל, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו.
ויש לעיין, היכי ליהוי דינא כאשר הרופא לא הזהיר את החולה שדבר פלוני מזיקתו ואינו דבר שכל אחד יודע - וכת' הכס"מ שחייב לרפאותו שהרי החולה לא פשע. ואני שואל האם הרופא ישא באחריות כאן, או אינו גרמא בניזקין על כך שלא אמר ונמצא שהמזיק משלם על הגרמא של הרופא? או כיון שכל מצבו הביש הוא מחמת מכתו והתורה חידשה שהוא חייב לרפאותו דהיינו להחזירו לבריאותו הקודמת וכל זה בכלל שהרי כל ענין הרפואה אינו נמצא בשאר דיני נזקין עלות תיקון אלא כמה היא שוה וכמה היתה שוה.
בברכה ובהכרת הטוב
(נשלח מהרה"ג מתתיהו הלברשטט - בני ברק)
תשובה
יום שלישי י"ט אב תשע"ו
לכבוד הרה"ג מתתיהו הלברשטט שליט"א
שלום רב
הנה בעצם כל דברי הכ"מ שם הם רק לתרץ איזו גירסא דחויה ברמב"ם שכבר כתב הרב המגיד שם שט"ס היא, וכן השיגו ע"ז הראב"ד והטור חו"מ סי' תכ"ח, וגם הכ"מ שם גופיה נכנס לדוחק גדול בשביל זה ומוחק גירסת הגמ' לתרץ הרמב"ם, ועוד דמשבש תרתי מקמי חדא ע"ש.
וכתב בשו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) על הרמב"ם שם וז"ל, שאלת על לשון [הרמב"ם] עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. וכל סוגיית החובל משמע שאינו חייב לרפאותו. תשובה כבר קדמך בעל מ"מ והעלה דטעות סופר הוא וגם הראב"ד השיג עליו. ומה שכתב בעל מגדל עוז ליישב דברי רבינו, אינו כלום, שלא ראה הגרסא של הספרים שלנו, דגרסינן התם, אמר מר יכול אפילו שלא מחמת מכה ת"ל רק שלא מחמת מכה בעי קרא בתמיה אמרי מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שכל מיני דבש או מיני מתיקה קשין והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. הא קמן דאפילו גרגותני שעלה מחמת מכה נתמעט מן הכתוב, ואם גירסת רבנו היא כמו שכתוב בספרים שלנו צ"ל דגירסא אחרת היתה לו בגמרא והנכון דט"ס הוא והכי מסתבר עכ"ל. ועיין עוד בדברי המהרש"ל בב"ק פ"ח סי' ט' דבודאי ט"ס יש בלשון הרמב"ם, ושזהו ג"כ כונת הראב"ד לומר שרק יש ט"ס ברמב"ם, ולפי שיש הרבה השגה בדבריו עי"ש, לא הבאתי לשונו כאן. [וע"ע בלח"מ בכל הקושיות שכתב על הכ"מ וסיים שהדברים תמוהים ודברי הרב המגיד עיקר].
אכן מ"מ לפי תירוץ הכס"מ ההוא לכאורה גם אם יש על הרופא תביעה של לא תעמוד על דם רעך [והכל לפי הענין], אבל אי"ז תביעה ממונית של גרמא, דגרמא זוהי תביעה ממונית שחייב בידי שמים, אבל כאן הרי הוא לא גרם כלום, וגם אם שכרו אותו כדי לרפאות מ"מ לא התחייב לומר לחולה כל מה שיעשה מעתה, ומעשים שבכל יום שאין הרופאים מחוייבים לומר לחולה הכל, שכן יש הרבה דברים המזיקים ומועילים וא"א ללמוד הכל על רגל אחת בעת צרה למי שלא למד כ"ז לפנ"כ, וכן היה נראה לכאורה שכל מה שאינו מחמת החובל אינו צריך לישא בהוצאות, שאומר לו היה לך ללכת עד סוף העולם לידע מה עליך לעשות, ומ"מ אין התקלה שנוצרה כעת ממני, ועי' בגמ' שם דקאמר שלא מחמת המכה קרא בעי, ר"ל בתמיה, [וגם אם לא מצאנו זה בשאר דיני נזיקין מ"מ אין האדם משלם יותר על מה שהזיק]. ויש עוד לציין דגם להכ"מ כל החיוב הוא רק על הריפוי אבל על שבת אין חיוב בכה"ג לשלם.
אכן באמת יש להסתפק דשמא יודו גם מוחקי הגירסא ברמב"ם לדינא דהכס"מ, ודוקא אם הוא גרם לזה ע"י דלא שמע לדברי הרופא, אבל אם לא אמר לא הרופא כלום בזה לא מיירו, ויעויין במהרש"ל שם [שהוא ממוחקי הגירסא ברמב"ם] וז"ל, ואם עבר החולה על דברי הרופא, ואכל מאכלים שהזהירו הרופא על כך. ונסתרה המכה, או עלו בה צמחים, פטור, דהוי כמו שלא מחמת המכה, ופטור עכ"ל. ואולי אפשר לדייק מדבריו דבאמת היכא שהרופא לא ציוה אותו ולכך אכל מאכלים שאינם טובים עברו פטור.
וכן כתב במעשה רקח שם וז"ל, עבר על דברי הרופא וכו'. נראה דרבינו מפרש ההיא דאכל מיני מתיקה דפטור בשצוהו הרופא והזהירו על זה, אבל אם לא צווהו והוא מעצמו אכל הוי ליה כמחמת המכה, וחייב דהרופא הוא שפשע ולא הוא, וכן כתב ז"ל ופשוט עכ"ל. אף דמסתפק קצת לפני זה אם לשבש הגירסא או לא, וכתב למעלה שאין דעתו נוחה מלקיים גירסת הרמב"ם, מ"מ בזה כתב בדעת הרמב"ם הו"ל כמחמת המכה והחובל בו חייב.
ויעוי' בלשונו של הלחם משנה שכתב וז"ל, לכך נראה לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא דוקא עבר על דברי רופא בדברים הפשוטים שהם מיני מתיקה שקשים למכה דאז מיקרי פושע אבל אם עבר על מילתא דלא פשיטא כולי האי לא מיקרי פושע וחייב לרפאותו קמ"ל דבכל גוונא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו ולכך לא כתב רבינו ז"ל עבר על דברי רופא כגון שאכל מיני מתיקה כלשון הברייתא אלא עבר על דברי רופא סתמא להודיענו דבכל גוונא שעבר על דבריו אינו חייב לרפאותו עכ"ל. וקצת משמע מלשונו ג"כ דכ"ז הוא דוקא אם הרופא אמר לו אבל אם אם אמר לא [ולא ידע מעצמו] אין החובל צריך לשלם לו, ובאמת כ"ה משמעות הסוגי' [אולם יעוי' בדברי הערוה"ש חו"מ סי' ת"כ סכ"ד וסכ"ה, וצריך להתיישב בדבריו].
ויתכן שיצא לנו דבר נפלא בזה, דהנה לכל הסוברים שצריך למחוק ברמב"ם [וכן החולקין על הרמב"ם], והם הראב"ד והטור והמגיד משנה והרדב"ז והמהרש"ל והלח"מ, לכאורה אין חילוק בין שבת לבין ריפוי, וכלשון הטור סימן תכ וז"ל, עלו בו צמחים שלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו ולא ליתן לו דמי שבתו והרמב"ם כתב חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב"ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא עכ"ל. וא"כ אם סבירא להו דאם הרופא לא אמר לו אינו אשם בזה החובל צריך לשלם לו כאילו הוא חבל אותו הכל ומשלם בין ריפוי בין שבת, משא"כ לדעת הכס"מ לפי מה שמיישב דברי הרמב"ם הא קאמר להדיא דהחיוב הוא רק ריפוי ולא שבת.
ועיין מה שכתב ר' חיים פלאג'י בספרו לחיים בירושלים (ב"ק פ"ח ה"ב) וז"ל: נסתפקתי ברופאים מומחים המכחישים זה את זה, מה דינו. דכשאין הרופא מומחה, ובא מומחה, ואמר שלא עבר על דברי רופא, כי לא ידע זה הרופא, נראה דפשיטא דהדין עם החולה. אלא דיש צד לומר כיון דקיבל עליו רופא זה, אפילו שלא יהיה מומחה, אם עבר על דבריו הפסיד, ויש לע"בזה, עכ"ל. ומבואר מדבריו להדיא דהוה פשיטא ליה דדוקא הרופא עצמו וכפשטות הגמ', וראה עוד מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף פה ע"א וז"ל, ראובן קיבל עליו את רופא פלוני שיהיה רופאו האישי שלו. והנה שמעון חבל בראובן, ורופאו האישי אמר לו שאסור לו לאכול מזון מסוים, ורופא אחר אמר לו שיכול לאכול מהמאכל ההוא. ושמע ראובן לרופא האחר, ואכל וניזוק. לפי דברי ר' חיים פלאג'י יש מקום לפטור את ראובן, דכיון שקיבל עליו רופא זה ולא שמע לו הרי שהזיק לעצמו עכ"ל.
לסיכום מבואר בכמה פוסקים שאם היה מחמת הרופא שלא אמר לו ולא ידע החולה, צריך החובל שלם לו גם ע"ז, והרופא לכאורה פטור, [ובענין שֶׁבֶת ובענין הערוה"ש עי' לעיל].
סימן מח - מרצה שהציע מחיר והיה נשמע כאילו הציע מחיר פחות ונתגלה הדבר רק לאחר ההרצאה - ועוד מכתבים מרבנים בענין זה
שאלה
שבוע טוב להגאון הגרע"מ סילבר שליט"א,
אחדש"ה וש"ת,
שאלוני הלכה למעשה כיצד יש לנהוג במקרה הבא:
ראובן טלפן לרב שמעון, שהוא מרצה ידוע, כדי להזמין אותו להעביר שיחה.
לשאלתו כמה זה יעלה, השיב שמעון: 1500 ש"ח. ואולם ראובן שמע 500 ש"ח.
הדברים נסגרו באותה שיחת טלפון והשיחה אכן התקיימה.
בתום השיחה כשבא ראובן לשלם את ה-500 ש"ח התגלתה אי ההבנה.
אין שום ויכוח ביניהם שאלו העובדות, וכן מוסכם ביניהם שאם ראובן היה יודע שהמחיר הוא 1500 ש"ח הוא לא היה מזמין את הרב שמעון, וכן אם הרב שמעון היה יודע שישלמו לו רק 500 ש"ח הוא לא היה מסכים.
כעת השאלה היא - מה עליהם לעשות?
לכאורה אין כאן דין 'המוציא מחבירו' שהרי אין ויכוח על העובדות וכולם מודים שהיתה אי הבנה, אז איזו "ראיה" יכול המוציא להביא?
מה עליהם לעשות?
יישר כח גדול וברכת כל טוב,
יהודה משה
תשובה
בע"ה מוצ"ש י"ג סיון תשע"ו
לכבוד הג"ר יהודה משה שליט"א
שלום רב
התקבלתי שאלתך, והנה לא זכיתי להיות מורה הוראה, ובפרט לא בטוחו"מ שאיני בקי בזה כלל, ומ"מ אכתוב למע"כ קצת מן הסוגיות השייכים לזה, ואולי יועיל לשעשועי דאורייתא או אם יבואו הדברים לידי מורה הוראה אולי יועיל ג"כ שיהיו שרשי הדברים ערוכים לפניו ע"מ לעיין כראוי כדי שיוכל לפסוק כדין.
הנה כתב השו"ע סי' שלב סעי' א: אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה וכו' אם אמר להם שכרכם על בעה"ב נותן להם בעה"ב כמנהג המדינה. היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה, ויש להם תרעומת על השליח. בד"א כשאין מלאכתן ניכרת, אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ארבעה נותן להם בעה"ב ארבעה שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה עכ"ד השו"ע. ומבואר דאם כונת בעה"ב היה לתת רק ג' והשליח אמר יותר, אין בעה"ב צריך לתת יותר ממה שאמר, ומה שהפועל שמע מהשליח אחרת אי"ז ענין לחיובי בעה"ב, מכיון שבד"כ בהרצאות בזמנינו א"א לומר מחיר קבוע במנהג המדינה, שיש מרצים שאינם נוטלים תשלום כלל או הנוטלים סכום מועט, ויש מרצים הנוטלים תשלום גבוה ביותר, וממילא דין המרצה כפועל במדינה שיש פועלים הנוטלים ג' ויש פועלים הנוטלים ד'.
אכן אם ידוע מרצה זה כמרצה מפורסם ומקצועי ביותר, שכמדומה שהמנהג בכה"ג ליטול תשלום סמלי, יש לברר כמה שוה הרצאה זו, ואם הרצאה זו שוה 1500 ישלם לו מחיר זה, מכיון שבכה"ג הרי מלאכתו ניכרת ששוה סכום זה, וע"ז קאי סיפא דמילתא בשו"ע שמשלם ד'. [וגם צידד דיין א' בפניי פה בעירנו ק"ס דשייך קציבה בהרצאות שידוע כמה מרצים נוטלים לפי ההרצאות והמרצים ושייך לשום דבר זה].
ולכאורה מילתא דהכא עדיף מהתם גבי שליח, דאף שבעה"ב אמר מחיר נמוך ולא ידע שהפועל שמע מחיר גבוה, מ"מ מכיון שהפועל שמע מחיר גבוה מחוייב הבעה"ב לשלם לו כמחיר הגבוה [היינו כשמלאכתו שוה סכום זה וכנ"ל], וכ"ש הכא שמי שאמר את המחיר הגבוה היה הפועל עצמו שאמר לבעה"ב, ויש טענה על בעה"ב שלא שמע המחיר כראוי.
אכן אפשר לומר אולי דנחזי אנן על מי היתה הפשיעה במה שלא נשמעה התשובה היטב בטלפון, שאם הפשיעה היתה על המרצה שלא אמר את המחיר בקול ברור וכדו' הרי ההפסד עליו, ולא דמי להתם שהיה מישהו שאמר לפועל שהוא עתיד ליטול ארבעה, אבל כאן לא היה מישהו כזה כלל, והרי זה כאומר דבר ואחר לא שמע, [ואם כי מצד סברא זו אפשר להסתפק בכל גוני, אבל בכה"ג שלא אמר ברור את המחיר לכאורה הפשיעה עליו], ולא מהני מה שאומר דלא הוה מיתגר בפחות מזה, ואם הוא משום שהבעה"ב לא שמע את המחיר כראוי ההפסד עליו, דהרי הוא אישר את המחיר שנאמר, ובעייתו שלא שמע את המחיר כהוגן, ובספק אולי יהיה המוציא מחבירו, או דנימא שבד"כ האשמה בכגון זה היא על השומע. וצ"ע למעשה בכל זה. אבל נדון בכאן ששניהם חשובין אנוסין.
והנה הש"ך שם (סק"ה) כתב בטעם הדבר, אינו נותן להם אלא ג'. דדעתו דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבע"ה דלא מתגרי אלא בד' ע"כ, וטעם זה כתבו הרי"ף, וא"כ לפ"ז היכא דהפועל אמר הדברים בפני בעה"ב וסבר שהבעה"ב שמע הדברים תו לא אכפת לן, וכן אמר לי אאמו"ר הגאון שליט"א [דומ"ץ בישיבת מיר ומחבר הספרים משפטי השלום ושערי משפט ושאר ספרים], שהרי זה כמזמין מזגן ולאחר שבא המזגן לביתו אמר שלא שמע כמה היה המחיר, והוסיף דהנה בשכירות אחר שנשתמש עדיין איכא דין מק"ט, אע"פ שבמכירה אין דין זה, אבל כאן א"צ להגיע לזה דהרי זה כקונה מוצר ע"פ תנאי המכר ואע"פ שבטעות לא שמע את פרטי המכר מ"מ הסכים לכל הנאמר והטעות עליו היא, ולפ"ד בכל גונא לכאורה צריך לשלם המחיר הגבוה כפי שהמרצה לוקח, ואשמתו של המזמין שהזמין ולא שמע כראוי, שזהו המחיר של המרצה, והרי הזמין את שירותיו, אך הוסיף שראוי לעשות שרה ביניהם, שהרי לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה, ורביקש שישאלו עוד מורה צדק בזה ויבואו ב' הצדדים יחד כדין.
והנה הרמ"א שם ס"ד כתב וז"ל, בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר; או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם בפחות שבפועלים (רבינו ירוחם נכ"ט ח"א בשם רשב"א). וציין בבהגר"א סקי"א וז"ל, רי"ו וכמ"ש בנ"י כיון דהטעו זא"ז ה"ל שכירות בטעות וה"ל כאלו עשו בלא קציצה וכמ"ש בגמ' דאיכא כו' אבל בעובדא דירושלמי צריך ליתן כפי שנשכרים הרוב דטעמא דגמ' כמ"ש הרי"ף דדעתא דאיניש אתרעא זילא משא"כ בכה"ג אלא דרי"ו והרב כ' שאמרו כמו שנשכרין ולא אמרו רובן ועש"ך עכ"ל. ועלה בדעתי דאולי שייך גם כאן לומר דחשיב כאילו לא קצו מחיר כלל, וא"כ יצטרך לשלם לו לפי השומא בכל גוני, אבל חששתי מלומר כן, דהנה הרבה מרצים יסכימו להרצות אף במחיר נמוך או בלא מחיר כלל, וא"כ יתכן שיצא בהפסדו אף בפחות מן המחיר הנמוך שחשב בעה"ב דהיינו 500, והרי קצצו לפחות על 500, אם לא דבאמת המרצה הוא ידוע ומופלג בהרצאותיו וכנ"ל, והרי שם לא מיירי הרמ"א אלא באופן דבאמת היה כאן הטעאה שלא כדין, אבל באופן שלא היתה שום הטעאה מ"ט יפסיד המרצה הנ"ל, שלא יקבל אלא כפחות שבפועלים. אכן אינו ברור שמ"ש הרמ"א פחות שבפועלים הכוונה גם פחות לכל מחיר שדברו וכתב הסמ"ע [סקי"א] ונמצאו שנשכרין ביותר. פירוש, כל הפועלים נשכרין ביותר, רק שאותו יותר אינו בשוה, כגון שיש שנשכרין בה' ויש בו' ויש בז' ויש בח' כו', על זה מסיק ג"כ וכתב שנותן להן בפחות שבפועלים, ור"ל מה ששכרן בד' עכ"פ בטל הואיל וכולן נשכרין ביותר, אלא משלם להן בה' דהוא הפחות נגד מה שנשכרים באמת דהיינו בה' ו' ז' ח' וכמ"ש, אבל אם נמצא דהמועט נשכרין בד' א"צ ליתן להם אלא ד', דדעתא דאינשי אתרעא זילי, וכדמסיק וכתב דהו"ל כאילו לא אמר להם דבר ונותן להן בפחות שבפועלים. גם מה שמסיק מור"ם וכתב ז"ל, או שהפועלים הטעו להבעל הבית בכה"ג כו'. לפי מה שסתם מור"ם ג"כ הכי פירושו, שהפועלים אמרו לו סתם תן לנו י' שגם שאר פועלים נשכרים בי', ונמצא שכולם נשכרים בפחות, ואותו פחות אינו שוה רק קצת בט' וקצתם בח' ז' ו', וקאמר דנותן להן בפחות, כיון דקציצת שכירתן בטלי אמרינן דדעתו דאינש אתרעא זילא אבל רבינו ירוחם [המובא בציונים אות ט'] בשם רשב"א [וב"י הביאו בסימן זה [סעיף ג' לא כתב כן בסיפא אלא ז"ל, וכן אם הטעו פועלים לבעל הבית ואמרו לו שרובם נשכרים בי' ונמצאו רובן בה' כו', עד שכירות בטעות היה ואין להם אלא ה', עכ"ל וכו', ע"ש המשך הדברים בסמ"ע ובנו"כ, וצל"ע בכ"ז.
אכן אח"ז כתב אלי הג"ר שלמה ליפשיץ שליט"א [מו"ץ בבית ההוראה של הגר"נ קרליץ שליט"א] בזה"ל, אם כולם מודים, והמרצה מאמין שהם טעו, הרי זה כפועל ששכרוהו ולא קצבו את שכרו שהדין שנותנים לו שכר כפחות שבפועלים. והיינו לא כפחות שבמרצים, אלא כפחות שבמרצים שברמה של מרצה זה, למשל מרצה רגיל יכול להרצות גם עבור 200 ש"ח, ואם כן מרצה רגיל שכר הפחות שבפועלים הוא 200 ש"ח. לעומת זאת מרצים גדולים לוקחים סכום גדול יותר ומחירם נע בין 700 ש"ח להרצאה ל2000 ש"ח להרצאה, ואם כן הפחות שבהם לוקח 700 ש"ח. הכל כמובן דוגמאות בעלמא, לא בדקתי כמה לוקחים. אבל אם למשל מרצה ברמה שהזמנתם יש שלוקח 700 יש 1000 ויש 1500 במקרה זה צריך לתת לו 700. ואם הפחות לוקח 1000 צריך לתת לו במקרה זה 1000 עכ"ל.
א"כ ס"ל לעיקר כמו שרציתי להעלות צד הנ"ל, אמנם יש לתמוה כנ"ל, דכל מה שכתב הרמ"א שנוטל כפחות שבפועלים הוא רק באופן שיצא מביניהם הסכם שאינו אמיתי והיה ממש רמאות מצד אמירה שאמרו, אבל באופן שלא היתה שום רמאות ורק לא שמעו כהוגן מנ"ל דנקנסיה, וכן הסכים אאמו"ר הגאון שליט"א אב"ד שערי משפט.
והג"ר יואל לטס שליט"א [מו"ץ בבית ההוראה של הגרש"צ רוזנבלט שליט"א] כתב אלי, לא אוכל להשיב על דיני חושן משפט הלכה למעשה ... רק אוכל לומר הנידון הוא בסוגיא בב''מ עו ע''ב, לדעת הרא''ש בתשובה ק"ד ו' דנים דינא דגרמי, וא''כ אם ראובן לא הבין טוב באשמתו חייב בזה, אמנם יש חולקים על הרא''ש. עיין טור ושו''ע שלג. וזו אף בשוגג מדין אדם מועד לעולם. במקרה שהאי הבנה לא היתה תלויה באף אחד מהם, ובמקרה ששמעון לא הפסיד כלום, צריך לשלם לו שכר בטלה והוצאות נסיעה. אם הם עולים על 500 ש''ח. כל זה לא להלכה ולא למעשה עכ"ל אח"ז כתב אלי אאמו"ר בזה"ל: אם השיג את התועלת מהשיעור יש גם צד יורד לשדה חבירו ברשות והמסתעף עכ"ל.
וכתבתי: לכבוד אבא שליט"א, אולי מצד יורד לרשות חבירו יוכל לטעון דבעצם אינו בעה"ב להחליט כמה שוה הרצאתו, וכמה שלוקח תמיד אפשר למצוא מוצלחים ג"כ שלוקחים פחות מכך, ובשלמא אם כל המרצים היו נוטלים מחיר שוה מהני מה שהחליטו ביניהם כך, על מנת להחשיב את ההרצאה שוה כך, [וגם יל"ע האם באמת בכל יורד לשדה חבירו צריך לשלם גם היכא שברי שבודאי רוב בני אדם אינם רוצים לקנות השבחה זאת, וכמו כאן בהרצאה, שהרי רוב בנ"א אינם מזמינים מרצים יקרים להרצות מכל סיבה שלא תהיה]. בנו מוקירו מאוד, עקיבא משה סילבר .
בהצלחה מרובה
סימן מט - האם זה נהנה וזה אינו חסר חייב בדיני שמים
שאלה
האם בזה נהנה וזה אינו חסר חייב בדיני שמים? שהרי לדברי הפני יהושע בסוגיא דב"ק עיקר החיוב של זה נהנה וזה לא חסר הוא משום הנהנה שבו.
(מאת הג"ר מתתיהו הלברשטט, בני ברק)
תשובה
יום רביעי כ"ח תמוז תשע"ו
לכבוד הג"ר מתתיהו הלברשטט שליט"א
שלום וברכה
הנה מה שנפסק שהדר בחצר חבירו שלא מדעתו פטור, וא"צ להעלות לו שכר, כ"כ בשו"ע חו"מ סי' שסג ס"ו, דקי"ל זה נהנה וזה אינו חסר פטור כמבואר שם, והנה אם מוחה אסור כמבואר שם, וכ"ז אם מוחה בדבר דהוי מצי למיגר, אבל במידי דלא הוי מצי למיגר הביא הפתחי תשובה שם בשם הנוב"י דיש מן הפוסקים דס"ל דבמה שא"א לו להשכיר ולהרויח כופין על מידת סדום, וא"כ ה"ה כל היכא שנהנה בלא להפסידו, אם אינו מוחה למה יהא אסור לכתחילה.
אבל בענין שיהא חייב בדיני שמים, הנה לכאורה לא עוד שפטור בדיני שמים אלא שרי לכתחילה, לפי מה דגרסי' בבבא קמא צ"ז א' וז"ל, בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה א"ל רבה בריה מ"ט עביד מר הכי וכו' א"ל אנא כרב דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה, ומבואר דשרי לתקוף עבדים, וה"נ בבית שיש בו טעם של ושאיה יוכת שער או דביתא מיתבא יתיב סגי בזה שיהא מותר.
וכן נראה ממה שאמרו בב"ק כ"א א' דהטעם לפטור הוא משום ושאיה יוכת שער או משום דביתא מיתבא יתיב, וכתב ברש"י שם וז"ל, שנאמר ושאיה יוכת שער שד ששמו שאיה מכתת שער בית שאין בני אדם דרין בו והלכך זה שעמד בו ההנהו לישנא אחרינא בית שהוא שאוי ויחיד מאין אדם יוכת שער מזיקין מכתתין אותו. ביתא מיתבא יתיב בית שהוא מיושב בדירת בני אדם יתיב ישובו קיים לפי שהדרין בתוכו רואין מה שהוא צריך ומתקנין אותו עכ"ל רש"י. ולפ"ז מסתבר דפטור, דכיון שהטעם הוא משום שמהנהו לכאורה א"כ בכל גוני יהיה פטור.
אכן כ"ז בבית שיש בו הנאה לבעה"ב, אבל לפ"ז בית שאין בו הנאה לבעה"ב לא יהיה ראיה שפטור לשלם לבעה"ב גם בדיני שמים, מככיון שאינו מהנהו.
אמנם ראיתי שכתב במהר"ם מלובלין שם וז"ל, משמע דבין לרב הונא ובין לרב יוסף צריך לומר שיש הנאה מה לבעל החצר במה שזה דר בו אי משום דשאייה יוכת שער או משום ביתא מיתב יתיב אבל אם אין לו הנאה צריך להעלות לו שכר ולעיל איתא אתמר אמר ר' חייא בר אבין וכו'. אמר רב הונא אין צריך להעלות לו שכר משמע בכל ענין ונראה דהכא איירי בבית שיש קצת חסרון לבעל הבית במה שזה דר בו דהיינו שחרורית דאישייתא לכך מצריך קצת הנאה שיגיע מהדירה לבעל הבית כנגד אותו מעט חסרון עכ"ל. ולפי דבריו אין ראיה לא לכאן ולא לכאן, דכל דברי הגמ' הם התייחסות לתשלום מועט עבור נזק שפועל עבורו, אבל לגבי תשלומים מדיני שמים לא מיירי על ההנאה עצמו, ומ"מ מסתימת הדברים משמע דאין עוד תשלומים בעולם חוץ מן הנזכר כאן.
אבל בתרומת הדשן (סימן שיז) בשם הפוסקים [כ"כ הרא"ש ושא"פ] מבואר דלא כהמהר"ם, וז"ל, מ"מ דמיא לחצר דלא קיימא לאגרא דצריך הדר בו להעלות שכר אי גברא דעביד למיגר הוא, הוי זה נהנה וזה חסר מעט, כגון בבית חדש שחרוריתא דאישיתא שאז צריך לשלם לו כל הנאותיו כדאיתא פ' כיצד הרגל [ב"ק כ ע"ב] בגמ' ובפסקי הגאונים. וכן כתב בשו"ע חו"מ סי' שסג ס"ז וז"ל, יש אומרים דכשאין החצר עומד לשכר דאמרינן דאינו צריך להעלות לו שכר, אם חסרו אפילו דבר מועט, כגון שהיה הבית חדש וזה חסרו במה שהשחירו, אף על פי שאין הפסד אותו שחרורית אלא מועט, ע"י מגלגלין עליו כל השכר כפי מה שנהנה. ולפי זה מבואר דאין השכר המועט הזה עבור השחרוריתא דאישייתא, אלא בשכר המועט הזה הוא כדי להצדיק את השתמשותו בזה, וא"כ מסברא יראה לכאורה דטעם זה מהני גם בדיני שמים, כיון שמהנהו, דכל מה שבדיני שמים היינו היכא שהזיק אדם אחר ורק א"א לתובעו מאחר ולא עשה הנזק בידים או מטעם אחר, אבל כאן דחזינן שהגמ' הצדיקה מעשהו מכיון שמועיל לבעה"ב לכאורה זהו גם מדיני שמים.
דברי הפנ"י הם במסכת בבא קמא כ' א', וז"ל, ונראה דלא קשיא מידי דסברת התוספות היא דודאי משום מה שחסר אין לחייבו כיון דהוי גרמא בניזקין אלא כיון שנהנה זה בגוף ממון חבירו שדר בביתו בזה לחוד סגי לחייבו, והא דמספקא ליה שם בזה נהנה וזה לא חסר היינו משום דאיכא למימר בכה"ג כופין על מידת סדום כיון שהלה אינו מפסיד כלל, וגדולה מזו כתב המרדכי בשם ראבי"ה דאפילו לכתחילה מצי הלה לכופו לדור בעל כרחו בחצר דלא קיימא לאגרא ואף על גב דרוב הפוסקים חולקים עליו מ"מ בדיעבד שדר כבר שלא מדעתו שפיר מספקא להש"ס, אבל בזה נהנה וזה חסר כגון בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר כיון דלא שייך להזכיר כאן כלל מידת סדום כיון שמגיע לו היזק שפיר פשיטא ליה להש"ס לחייבו משום הנאתו לחוד, וכן נראה מלשון הש"ס בסמוך דמשום שחרירותא דאשיתא משלם כל דמי השכירות ולא אמרינן שלא ישלם אלא כפי שהפסידו אלא ודאי שעיקר החיוב הוא בשביל שנהנה והטעם שחרירותא אינו בא אלא להצילו מלומר שהיא מדת סדום, כן נראה לי לפרש דעת תוספות ועיין בהרי"ף דפליג באמת על התוספות בזה ודו"ק עכ"ל.
ועיין בחידושי רבי נחום פרצוביץ מה שכתב בדעת התוס' והרמ"ה אם החיוב הוא על החסרון או על ההנאה. ואולי כונתכם לדברי הפנ"י שם ד"ה תרתי הא וכו' דמיירי על חצר דקיימא לאגרא בגברא דלא עביד למיגר לפי אותן הדעות בראשונים שבכה"ג פטור.
אחר כל הפלפולים אחתום במה שכתב בשו"ע בהגה בחו"מ סי' שסג וז"ל, ישראל שברח מן העיר, ולקח (השר) ביתו והשאילו לישראל אחר, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני דר בו עובד כוכבים (הג"מ פ"ג דגזילה ומרדכי פ' כיצד הרגל). וז"ל האור שמח (פ"ג מגזילה ואבידה): ובשו"ע, ישראל שברח מהעיר, ולקח השר ביתו והשאילו לישראל, אין צריך להעלות שכר לבעלים, דהא לא קיימא לאגרא, דאי לא הוי דר בו ישראל השני, היה גר בו עכו"ם, ולא קשה מדברי התוספות דבתחב לו חברו בבית הבליעה חייב לשלם. אף על גב דבההיא שעתא לא חסר, מיהו כיון שהנאתו של זה בא ע"י חסרונו של זה, משלם מה שנהנה. לא קשה, דהתוס' אזלי בשיטת ר"י שפירש שם בכתובות דמיירי שתוחב ברצונו התרומה לתוך פיו, ואם כן אף דאיהו לא חייב, שלא גזלו ולא עביד מעשה, חייב על ההנאה, כיון שהחסרון בא בשבילו... אבל כאן שהחסרון לא היה בשביל הישראל שדר בו ולא על ידו בא החסרון, ודאי דהוה זה נהנה וזה לא חסר. אולם באופן שאם לא ידור בו ישראל ידור בו העכו"ם, והוא חלוט עכשיו ביד העכו"ם, לא משלם, ומסולק תלונת המחנה אפרים וכו'. (ועיין מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף צז ע"א).
ומבואר מכ"ז דבאופן שהיה זה נהנה וזה לא חסר שלא בדרך גניבה וגזילה א"צ להחזיר, וכן נראה מסתימת הפוסקים בכ"ז השואל הנ"ל אח"כ כתב שוב: השאלה אם החסר הוא רק סיבה שניתן לחייבו על מה שנהנה אבל זה רק בדיני אדם שבלי חסר לא נוכל לחייבו. אבל בנהנה ולא חסר שכופין כי הא על מדת סדום כל זה דלא כפינו הרי לא מחל או נימא שעצם השימוש הוא הכפייה.
תשובה: כמדומה דבר פשוט שבשעה שכופין א"צ מחילה, ואם נטלו שלא מדעתו באופן שנפסק שא"צ להחזיר הר"ז ככפיה (אמנם יש דברים שכופין עד שיאמר רוצה אני, עי' קידושין נ' א', אבל כאן זהו דבר שבממון וא"צ מחילתו, דאין כאן דינים של לשמה ושליחות כבקרבנות וגט בקידושין שם). .
בכבוד רב
סימן נ - מכירה לזמן ארוך ומופלג אי חשיב מכירה לזמן או לא
יום רביעי י' אייר תשע"ו
לכבוד הרב פרי חן שליט"א
שלו' רב!
ע"ד מה שהבאת דברי הגמ' בב"מ ע"ט א', דאמר רב חסדא אמר רב קטינא מנין למוכר שדהו לששים שנה שאינה חוזרת ביובל שנאמר והארץ לא תמכר לצמיתות מי שאין שם יובל נצמתת יש שם יובל אינה נצמתת יצתה זו שאף על פי שאין שם יובל אינה נצמתת עכ"ל, וכתב המנ"ח מצוה של"ט, וז"פ דל"ד ס' שנה אלא אפי' על אלפיים שנה יכול לקנות וא"י ביובל מ"ל חד יובל או כמה יובלות הכלל כל דאינ' לצמיתות אין יוצאת ביובל מפסוק זה עכ"ל. והקשיתם דאם מוכר לאלפיים שנה לכאורה דבר פשוט שאין כאן מכירה לזמן כלל, כיון שאין דעתו לתובעו בסוף זמן זה ומסתמא ישכח.
הנה ראשית כל כ"כ ג"כ הערוך השלחן הל' יובל אף שאין ברור שם ענין זה של אלפים שנה. , והביא כ"ז ג"כ מרן הגרח"ק בדרך אמונה הל' שמו"י פי"א סק"י וז"ל, וכן אם מכרה לאלפיים שנה או יותר אף על גב שודאי לא יחי' כ"כ הרבה שנים מ"מ תחזור ליורשיו עכ"ל.
ובעיקר הענין איני יודע אם שייך לטעון כן, דאף אם יש חשש גדול שישכח, מ"מ כיון שמתנה וקובע ע"פ דין שיש לו זכות לו או ליורשיו לתבוע את השדה שוב בסוף זמן המכר, ומעולם השדה לא היתה קנויה לו ליותר מאלפים שנים הללו, א"כ גדר מכירה זו היא מכירה לזמן, ואם ישכחו מאי אפשר למיעבד. ובתוס' בב"מ שם כתבו, במוכר שדהו לס' שנה - קס"ד כיון דלזמן ארוך כ"כ מכר לו לא חשיב כליא קרנא עכ"ל. ונ"ל דששים לאו דוקא, אלא אשמעינן דלא חיישינן במה דכליא קרנא, וכיון דאשמעינן בששים תו לא אכפת לן. ודוקא אם מכרו בלא קציבת זמן כלל יוצא ביובל, וכלשון הרמב"ם הל' שמיטה ויובל פי"א ה"ב, והמוכר שדהו לס' שנה אינה יוצאה ביובל שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל. וכ"כ המאירי בב"מ שם, שאין יציאת היובל אלא למי שאלמלא יובל נחלט כגון מוכר סתם או מוכר לצמיתות בפירוש הא מוכר לזמן אינו יוצא ביובל ע"כ. ובחינוך כ"כ יותר בבירור, מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה [ב"מ ע"ט ע"א] שהמוכר שדהו לששים שנה או יותר, כל זמן שיזכור לו סכום שנים אינו חוזר ביובל, שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או הנמכר לצמיתות עכ"ל.
והאור החיים כתב בפ' בהר וז"ל, עוד נראה על פי מה שכתב רמב"ם שם בפרק י"א וז"ל המוכר שדהו לששים שנה אינה יוצאה ביובל שאינו חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם או לצמיתות ע"כ, והכסף משנה לא רשם מנין הוציא הרב דין זה, ואולי כי דין זה הוא מה שרשם ה' במאמר זה על זה הדרך במספר שנים אחר היובל פירוש כשהוא מוכר במספר השנים למ' או ס' שנה ומעלה, ימכור פירוש יכול למכור וימשך המכר גם אחר היובל ואין היובל מפסיק להוציאה מידו כיון שמכר למספר שנים, ומה שגמר אומר במספר שני תבואות וגו' פירוש נותן טעם לדבר למה מכר לשנים ימשך אחר היובל, ואמר במספר שני תבואות ימכר לך מכר זה, פירוש כיון שמוכר לשנים הרי זה אינו מוכר אלא שני תבואות לא גוף הקרקע, שעל מכירתו הוא שמקפיד הכתוב עכ"ל. וע"י ג"כ מ"ש בס' פנים יפות לבעל ההפלאה.
ובס' הכתב והקבלה לתלמיד הרע"א כתב, ונ"ל לתת טעם להשמטת מלת שתי אצל הלוקח, כי היה ר"ל במספר שתי שנים תקנה, אבל כיוון הכתוב להורות בכוונה שניה שמותר ליקח שדה על זמן קצוב הנמשך גם אחר שנת היובל הבא, ונשארת ביד הלוקח גם ביובל ואינה חוזרת לבעליו עד הזמן הקצוב, כדאמרינן (ב"מ ע"ט) המוכר שדהו לששים שנה אינה חוזרת ביובל, וזה נכלל בלשון במספר שנים אחר היובל תקנה, ר"ל תוכל לקנות על מספר שנים הנמשכים והולכים אחר היובל הבא. ולפי"ז מלת אחר קרוב למ"ש לפי פירש"י, וממה דאמרינן שם בב"מ, כיצד יעשה ילקח וכו' דזבין ליה לשתין שנין, משמע דאף לכתחלה מותר לעשות כן ע"כ.
ויש לדון עוד, דהנה גדר של מכירה לזמן י"א דהוא כקנין פירות, עיין ברא"ש פ"ג דסוכה ולכאורה מוכח כן מהגמ' ביבמות ל"ו ב' דגרסינן התם, דתנן הכותב כל נכסיו לבנו לאחר מותו האב אינו יכול למכור מפני שנתנן לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב מכר האב מכורין עד שימות הוא מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב ואיתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח קנין פירות כקנין הגוף דמי ור"ל אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי עכ"ל. ומבואר דכיון שעתידה השדה לעבור מצד הדין לרשות הבן חשיב כברשות הבן מעיקרא, כיון שאינו נשאר לעולם ברשות האב. והו"ל גבי אב כקנין פירות. ומוכח כאן עוד, דאע"ג שיתכן שלא היה כאן משמעות למכירה, כגון שאין עוד בנים ובודאי ירשנו, מ"מ יש כאן קנין ע"פ דין, וסגי בזה להחשיב השדה כברשות הבן, וה"ה לענינינו כיון שע"פ דין אינו מכור לעולם סגי בזה דהו"ל ברשות המוכר, ואע"ג דאין הנידונין שוים, מ"מ מסברא חשיב כברשות המוכר.
ועיין רמב"ם פכ"ג מהל' מכירה הלכה ה-ו וז"ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זה מכירה, ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה ובסוף תחזור לבעליה. ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותה לפירותיה, שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יבנה ולא יהרוס, אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קניין עולם לעולם.
ובראב"ד שם, א"א איני מוצא מוכר לזמן קצוב שיבנה ושיהרוס אלא באומר נכסי לך ואחריך לפלוני ודבר זה אינו מיושב עלי במכר שאם אמר נכסי מכורין לך במאה דינרין ואחריך לפלוני בעשרים דינרין שנאמר בזה אין לשני אלא מה ששייר ראשון ויפסיד השני מה שנתן לו בדמים, ואפשר שיהיה כן כי לפי הספק נתן השני דמים. עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה או לארבעים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל, עכ"ל, ועיין מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה סי' י"ח דשייך לומר מתנה על מנת להחזיר.
ובשו"ע חו"מ סי' רי"ב ס"ד כתב וז"ל, המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב, הרי זה מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כחפצו ואוכל הפירות כל זמן המכירה, ובסוף תחזור לבעליה ע"כ.
ומעשה היה שחברא קדישא בבני ברק שאלו את השבט הלוי (ח"י סימן רז) שהוצע להם קרקע שמיועד [בתכנית בנין ערים] לבית קברות, דבר זה היה מאפשר לנו למכור חלקות קבורה לשומרי שבת בתנאים זולים, אבל מאחר ומדובר בקרקע בבעלות המנהל, אפשר לקבל השטח רק לחכירה לתשעים ותשע שנה. והשיב שהיות כי אין חשש לפינוי הקברים אחר כך, אם כן הדבר מותר ע"פ ההלכה, וגם ביסוד שהקבר צריך להיות שלו לכתחילה כדאיתא בב"ב דף קיב ע"א דאם קרקע חוזרת ביובל, אם כן נמצא צדיק בקבר שאינו שלו... הא דידן עדיפא דגם בבא הזמן של צ"ט שנה, אין מחייבים לפנות, כמו שאין מחייבים לסתור הבניינים שנבנו על שטחים אלו, ואף על פי שנקרא רק חכירה, מ"מ לענין עצם הזכות להשתמש בו, הוי כאדם העושה בתוך שלו, וזכותו קיים, ולא נשמע עד היום שנתחייב אדם אשר בנה או קבר במקום כזה, לפנות אחר זה, דלמעשה הוא עושה בתוך שלו ודעתם רק לתבוע אם אפשר אחר זמן איזה תשלומים. אבל הקרקע של הקבר, נקנה בדמים כהלכה, ואין מישהו שתובע בעלות על מקום הקבר, עכ"ל שבט הלוי. והוסיף שם לעיין בתשובת בית יצחק (יו"ד ח"ב סימן עט) דהא דקונים יורשין חלק קבורה עבור הנפטר, כיון שאין זכיה וקנין למת, אכתי הוא אינו שלו, אך די"ל דצדיק קבור בקבר שאינו שלו הוא בזיון, וכשקונים היורשים משום כבודו של מת, שוב לא הוי בזיון, יעו"ש. סוף דבר העיקר שלא יהיה כח ליד אחרים במנוחת הנפטר בקבר שלו, יעו"ש.
והגר"י זילברשטין בחשוקי חמד ב"ב קי"ב א' כתב ע"ז, וז"ל, וגיסי הגאון ר' חיים קניבסקי שליט"א הביא קצת סמך לסברת השבט הלוי מהירושלמי בשביעית (פ"ו ה"א) שכתוב שם אנטונינוס יהבה לרבי תרין אלפין דשנין באריסות, לפיכך נאכל ולא נעבד בסוריא, ופטור מהמעשרות מפני שהיא כשדות עכו"ם. וביאר הגר"א שאנטונינוס נתן באריסות לרבי לאלפיים שנה ואם כן הוי הישראל אריס עולם, ולכן אסור לעבוד כסוריא. ונאמר שם דפטור ממעשרות מפני שהשדה של גוי, ומשמע דאילו היה חכור דוגמת מינהל ישראל, כיום, אולי היה חייב במעשרות עכ"ל. ומ"מ מבואר מראיה זו דגם לאלפים שנה חשיב מכירה לזמן ופשוט.
סימן נא - זוג צעיר שמתו והאשה ישראלית בת גוי והפקידה נכסים בחייה האם שייכים למי שהפקידו אצלו או ליורשי הבעל
מכתב מאאמו"ר שליט"א
לכ' הד"ג
נפל הבית עליו ועל אשתו ואינו ידוע מי מת קודם