אור ברסלב
שו"ת עם סגולה - חלק ד חושן משפט › סימן מו - קטן שהכה את האשה ויצאו ילדיה

שו"ת עם סגולה - חלק ד

חושן משפט · סימן מו - קטן שהכה את האשה ויצאו ילדיה

סימן מה - בעניני מלוה על פה ומלוה הכתובה בתורה והחילוק ביניהם

שאלה

בס"ד

שו"ב להרה"ג הגרע"מ סילבר שליט"א,

אחדשהוש"ת,

כידוע בהרבה מתחמי בניינים בירושלים יש רחבה משותפת שבה מטיילים ומשחקים נשים וילדים. הרחבה היא רכוש של שותפין שמתגוררים בבניינים הללו.

מה הדין אם ילד בעט שם בכדורגל בעוצמה ופגע ר"ל באשה הרה והזיק לעובר או שפגע בראשו של תינוק וניזוק קשה. האם הילד הבועט מוגדר כשוגג? כמזיד? האם הוא חייב בכפרה?

כמו"כ נא להתיחס אם יש חילוק בין מזיק מעל גיל י"ג ויום אחד או פחות.

המדובר שאין תקנות ברורות או הסכמות בין השכנים שאוסרות לשחק שם בכדורגל. כמו"כ האם נכון לומר שמשום 'ונשמרתם' יש איסור מוחלט לילדים לשחק שם כדורגל? האם מי שמשחק שם כדורגל הוא בגדר רודף?

יישר כח גדול וברכה לכל מילי דמיטב,

יהודה

תשובה

לכבוד הג"ר יהודה משה שליט"א

שלום רב

בעצם בשאלתך ישנם שני נידונים מרכזיים, א' האם יש תשלומין בהזיק לעובר ונעשה עי"כ הפלה, וכן בהזיק לעובר בלא שנתכוין לכך, ב' האם קטן שהזיק משלם. וכמו"כ יש כאן עוד נידונים, האם יש היתר לשחק במשחק שיכול לבוא לידי סכנה, וכמו"כ יש לעורר ולדעת איזה תיקון תשובה מוטל על אדם הרוצח עובר בלא כונה, ובקטן כה"ג האם צריך כפרה.

הנה סתם דין אדם בן מצוות שהכה את האשה ויצאו ילדיה, דינו מפורש במקרא בפ' משפטים (שמות פרק כא, כב), וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים. וכן תנן במתני' ב"ק מ"ח ב', ואדם שהיה מתכוין לחבירו והכה את האשה ויצאו ילדיה משלם דמי ולדות כיצד משלם דמי ולדות שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה וכמה היא יפה משילדה ע"כ, וע"ש בגמ'. וכ"ז הוא בין נתכוין ובין שלא נתכוין, דקי"ל בכל נזקים שאדם עושה בגופו [בד"כ] שאדם מועד לעולם גם בנתעסק ובלא כונה כלל, וכדור דינו כמזיק בכוחו, ואם פגע בכותל ומשם פגע בניזק עיין סנהדרין ע"ז ב'.

ובשולחן ערוך הל' חובל בחבירו (חו"מ סימן תכג סעיף א) כתב וז"ל, הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף על פי שלא נתכוון, חייב לשלם דמי ולדות לבעלה, ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות, שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנים לבעל. (וצער ונזק משערין כמה תפחת האשה ונכחשת יותר כשהיא מפלת על ידי הכאה משילדה כדרכה. וכן בשבת וריפוי, אם צריכה לכך (טור ס"א). ועיין באבן העזר סימן פ"ג). ואם מת הבעל, נותנים ליורשיו (שם ברמב"ם ד"ב). ואם נגפה אחר מיתת הבעל, נותנים אף דמי ולדות לאשה. (וי"א דהוא של יורשיו) (טור בשם הראב"ד והרא"ש) עכ"ל. וע"ש עוד בנו"כ עוד פרטי דינים בענין התשלומין למי משלמים. ובאופן שפגע בראשו של תינוק ג"כ, אם מדובר שהמשחק הוא נער בר מצוה יש לו לשלם את כל הוצאות הרפואה כדין.

בענין כפרה לקטן, כתב הרמ"א באורח חיים סימן שמג ס"א, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין (פסקי מהרא"י סי' ס"ב) עכ"ל. וכתב המשנה ברורה ס"ק ט, קטן שגנב או שהזיק ראוי לב"ד להכותו שלא ירגיל בה [וכן חבלה וביוש וכל דברים שבין אדם לחבירו ב"ד מצווין להפרישו שלא יארע תקלה על ידו], אבל אין צריך לשלם אם אין הגנבה בעין. וכ"ז מדינא אבל לפנים משורת הדין בין שחבל בו בגופו או שהזיק לו בממונו צריך לשלם לו [ט"ז וח"א וכן משמע מהגר"א] עכ"ל המ"ב.

וציין שם המג"א סק"ד לדברי הספר חסידים סימן תרצב וז"ל, אחד בא לפני חכם א"ל זוכר אני כשהייתי קטן הייתי גונב לבני אדם וגם הייתי חוטא בשאר חטאים אמר שמא איני צריך תשובה לשלם הגניבות כי כשחטאתי לא הייתי בן י"ג שנים ויום אחד וכיון שהייתי קטן למה אני צריך תשובה ולשלם, א"ל כל עונות שאתה זוכר וכל אשר גנבת אתה צריך לשלם שהרי יאשיהו שב מכל עונות ושלם כל אשר דן שלא כדין שצוה להפסיד ממון שלא כדין בקטנותו ואם תאמר זהו דין מפני שעל ידי גדולים עשה אינו חייב (שדן לגדולים בני עונשים מפני זה שילם כל אשר דן שלא כדין אבל) מכל מקום שב (ואמר החכם לו לשלם כל אשר גנב) וכן מי שהיה חכם ואח"כ נטרף דעתו ואחר זמן נתחכם כל ההפסדות שיאמרו לו עדים אף על פי שהיה פטור בבי"ד חייב לשלם. (מה שהפסיד בשכרותו) וכן מי שהיה שכור כלוט חייב. אבל אינו כל כך חייב מ"מ על ידו נעשה אבל אם אמר לו מאד קטן הייתי כשגנבתי כיון שאינו זוכר בו אינו צריך לשלם עכ"ל, וכ"ד ההג"א ב"ק פ"ב סי' י"ז הג"ה א' ואו"ז ח"ג סי' שמ"ו הובא ביש"ש ב"ק פ"ח סי' כ"ז. וכ"ז להלכה אינו אלא מצד שורת הדין, וא"א לתובעו בב"ד לשלם, וע"ע בחוט שני מילי דנזיקין עמ' שמ"ז-שמ"ח מה שביאר בזה ע"פ דברי התה"ד והמ"א שאי"ז ממש שעשה נזק בעצמו אלא שנעשה נזק ופגם על ידו ע"ש.

והגר"י זילברשטיין בספר חשוקי חמד בבא קמא דף כג ע"א כתב וז"ל, שאלה. ילד קטן שיחק בכדור בבית הוריו, ונפל הכדור לחוץ ושבר חלון של השכן הגר למטה. האם חייב אבי הבן לשלם.

תשובה. קטן שהזיק פטור, וכמו שאמרו בב"ק דף פז ע"א חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב, והם שחבלו, פטורים. אכן נראה שיש לחייב את האב, כיון שהכדור הוא שלו, והרי זה דומה למניח אבנו סכינו ומשאו בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה, שחייב לשלם מדין תולדה של אש. וכעין זה אמרינן בגמ' דדליל שלא שמרו כראוי, ונקשר בתרנגול שחייב, וכן מצינו שכלב שנטל חררה והדליק גדיש, שחייב בעל הכלב. והקשו בגמ' דף כג ע"א וליחייב בעל הגחלת? ופירשו בתוס' (ד"ה וליחייב) שהשאלה היא שיחוייב בעל הגחלת נמי, היינו ששניהם, בעל הכלב ובעל הגחלת, ישלמו ההיזק.

היוצא מזה, שכל שלא שמר גחלתו שלא יבוא כלב ויזיק בו, חייב משום אש, כמניח אבנו סכינו ומשאו על ראש גגו ונפל ברוח מצויה, שחייב מדין אש. ומעתה אם לא שמר אדם כדורו, ובא קטן ונטלו והזיק בו חייב משום אש.

אך אמרינן התם בגמ' דף כב ע"ב שלריש לקיש שאשו משום ממונו, אמאי לא חייב כשמסר לקטן גחלת, והרי זה ממונו, [ואף ר' יוחנן מודה שחייב על ממונו שלא שמר כראוי, אלא שסבירא ליה בהו"א שאשו משום חציו] ואמרינן משום שלא ברי היזקא. ולפי זה כדור הנמצא ביד קטן כיון שזה דרכו לשחק בו, ובדרך כלל אינו מזיק, אינו צריך לשמרו, אבל אם מניח דבר בבית או שיש לו קטן ביותר שיודע שהוא זורק כל דבר, צריך לשמור שלא יזיק, ואם הזיק בממונו חייב עכ"ל, וע"ש עוד שדן בענין אם שייך לאב לחנך קטן שהזיק שישלם מדין חינוך ע"ש.

בענין אם יש לאסור משחק כזה, הנה על כלב רע איתא בשו"ע סי' ת"ט שאסור לגדל, וכבר הפילה עי"כ אשה כמ"ש בגמ', ופשוט שאיסור גמור לפוצץ דינמיט ברחוב שנשים הרות עלולות להפיל מזה, והרבה עלולים לקבל הלם מכך, בענין רכבים ידוע בשם הסטיפלר שאם חז"ל היו בזמנינו היו אוסרים את השימוש ברכבים, אמנם כל עוד שלא אסרו לא נאסר, וגם הסטייפלר עצמו נסע ברכב, וראה בספר לעבדך באמת להגר"ד יפה בסופו, שהביא בשם הגר"נ קרליץ שיש לשמור על כללי הבטיחות, וכמדומה שכתב שאם חז"ל היו מתקנים את כללי הבטיחות היו מחמירים מכללי הבטיחות הנהוגים, וכ"כ הגריש"א (כתבי הגרי"ש הל' נזקי שכנים עמ' של"א) שיש לשמור על כל חוקי התנועה, ועל אופניים הגרח"ק שליט"א מבקש שלא ישחקו ילדים בזה (עיין בספר מנחת תודה מה שהביא בענין זה), אך מ"מ לבטל מן הילדים את המשחק מכיון שפ"א קרה נזק יל"ע אם שייך לתקן כך. ומ"מ איני יודע המציאות כך, דאם המציאות היא ששכיח ע"י משחק זה שיארע נזק פשוט שאסור להניח לילדים לשחק במשחק כזה.

[אך בעצם באופן כללי משחק זה הוא מתרבות היונים, ובעבודה זרה דף יח ע"ב איתא, תנו רבנן ההולך לאיצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברין בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין, הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה, ויתכן שלילדים אין בעיה בזה, ואולי בזמנינו כבר עדיף שיבלו זמנם בזה מכל שאר מרעין בישין ל"ע.

וראיתי בשו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תעב שכתב וז"ל, בדבר שאלתו מה איסור יש בבחורים ההולכים לשחוק כדור או כיו"ב רק לשם משחקים.

אהובי ידידי, הנה בעצם ההלכה לשחוק בכדור לכאורה ליכא בזה איסור ואדרבה הרי נחלקו לענין לשחוק בכדור בשבת ויו"ט, עיין תוס' פ"ק דביצה ובטוש"ע או"ח סי' ש"ח סמ"ה אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור הג"ה ויש מתירין ועיין אחרונים וממילא דבחול מותר ומיהו כבר הארכתי בזה מש"כ מהר"ם כפתי הובא בתשו' הרדב"ז וכל זה להמון עם. אבל לבני תורה מלבד שיש בזה משום ביטול תורה יש עוד בזה מש"כ החינוך ז"ל כי האדם נפעל לפי פעולותיו, והקב"ה צוה לנו שנפנה לו כל מחשבותינו וכל מעשינו הכל יהיו משועבדים לעבודתו ית"ש, וזולת זה הכל הוא פסול. וכבר כתב הראב"ד בעל הקבלה ז"ל כי בעוה"ז ליכא רשות, אלא או שהוא מצוה לעשותה ואז בעשותה מקיים מצוה, ואם לאו הוא עבירה. וז"ל הרמב"ם (שו"ת מקיצי נרדמים ח"ב סי' רכ"ד) מה שאמרה תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שהכוונה בנו שנהי' גוי קדוש ולא יהיו בנו מעשה ולא דיבור אלא בשלימות או במה שמביא אל השלימות ולא שנעורר הכחות המונעים מכל טוב ולא שנפקיר עצמנו בהוללות ושחוק, וכבר בארנו זה במורה נבוכים (פ"ח) מה שיש בו מספיק, וכו' ע"ש.

הנה מבואר דבכלל גוי קדוש היא שלא תהי' בנו מעשה או דיבור אלא בשלימות או מה שמביא לשלימות האדם לעבודת הבורא. ואסור לעורר כחות האדם לדברים אחרים המונעים מכל טוב וכ"ש שלא נפקיר עצמנו להוללות. ולכן אם השחוק שבחורים הולכים לשחוק מביא לידי שלימות האדם, הרי הוא מצוה ומותר לשחוק כדור, ואם לאו הרי זה אסור והוא בכלל מש"כ התורה ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכן כל כיו"ב. ונראה דזה נמי הוא בכלל מש"כ הרמב"ן ז"ל עה"ת בפ' קדושים שקדושים תהיו היא מ"ע, והיא ע"ד כוונת הרמב"ם שכ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלא שנראה שהרמב"ן ז"ל הוציא כן מקרא דקדושים תהיו והרמב"ם ז"ל סמכה על ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש וק"ל עכ"ל המשנה הלכות.

תשובות והנהגות כרך א סימן תקנב שאלה: משחק כדור רגל בתלמוד תורה, תשובה, לא נהגו אבותינו כן, ומה עוד בב"י (א"ח ש"ח) מביא האגור בשם הירושלמי "טור שמעון למה חרב יש אומרים מפני זנות ויש אומרים שהיו משחקים בכדור", הרי העונש נורא מאד. [א"ה יש לדון בזה אם זה רק בשבת או גם בחול].

ומה שפירש שזה יחזק הת"ת שיבואו עוד תלמידים, קשה להאמין שזהו הדרך, אבל "אל תדון חבירך עד שתגיע למקומו", ואם זהו הכרח, צריך לשאול הרב שמה שהוא ת"ח ויחליט, ומ"מ אין לקבוע כן אלא כהוראת שעה לשעתה לבד, והיינו כשהילדים אינם בני תורה או שאינם מבתים חרדיים, דאם הם מבתים חרדיים ראוי להשתדל לא לשנות מחינוכם, ובפרט בדברים שלא שערום אבותינו שהעונש ע"ז חמור וכמ"ש, ולא הותר תמיד כדי לזכות אחרים. לכן ישקול כפי הבנתו.

וראוי ללמד הבנים ביראה ורתת וזיעה כמו בנתינת התורה שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב, הרי שמעיקר חובת חינוך הבנים הוא לידע שהתורה קדושה וטהרה וניתן בקולות וברקים בפחד ה' אלקי ישראל, וצריך להרגילם כן בנערותם ממש עכ"ל התשוה"נ].

והנה יש כאן עוד ענין לדון, והוא ענין התיקון שצריך האדם לעשות במה שאירעה תקלה כזו על ידו, אך לא באתי לידי הוראה להחליט בזה מה יעשה ויש לעשות בזה שאלת חכם, והכל לפי הענין. ומ"מ ראוי לגדור שהמזיק עצמו עכ"פ לא ישחק שוב במשחק זה, ובמסכת סנהדרין דף כה ע"ב, המשחק בקוביא אלו הן המשחקים בפיספסים ולא בפיספסים בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רימונים ואימתי חזרתן משישברו את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי מלוה בריבית אחד המלוה ואחד הלוה ואימתי חזרתן משיקרעו את שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה אפילו לנכרי לא מוזפי ומפריחי יונים אלו שממרין את היונים ולא יונים בלבד אמרו אלא אפילו בהמה חיה ועוף ואימתי חזרתן משישברו את פגמיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר נמי לא עבדי סוחרי שביעית אלו שנושאין ונותנין בפירות שביעית ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו.

סימן מז - חובל בחבירו שלא אמר הרופא לנחבל להשמר ממאכל מסוים ולא נשמר ממנו והחמיר מצבו

שאלה

הנה קי"ל דהחובל בחבירו חייב לרפאותו, אבל אם הנחבל עבר על דברי הרופא אינו חייב לרפאותו, ועי' רמב"ם סופ"ב דחובל ומזיק הי"ט וז"ל, עבר על דברי רופא והכביד החולי אינו חייב לרפאותו.

ויש לעיין, היכי ליהוי דינא כאשר הרופא לא הזהיר את החולה שדבר פלוני מזיקתו ואינו דבר שכל אחד יודע - וכת' הכס"מ שחייב לרפאותו שהרי החולה לא פשע. ואני שואל האם הרופא ישא באחריות כאן, או אינו גרמא בניזקין על כך שלא אמר ונמצא שהמזיק משלם על הגרמא של הרופא? או כיון שכל מצבו הביש הוא מחמת מכתו והתורה חידשה שהוא חייב לרפאותו דהיינו להחזירו לבריאותו הקודמת וכל זה בכלל שהרי כל ענין הרפואה אינו נמצא בשאר דיני נזקין עלות תיקון אלא כמה היא שוה וכמה היתה שוה.

בברכה ובהכרת הטוב

(נשלח מהרה"ג מתתיהו הלברשטט - בני ברק)

תשובה

יום שלישי י"ט אב תשע"ו

לכבוד הרה"ג מתתיהו הלברשטט שליט"א

שלום רב

הנה בעצם כל דברי הכ"מ שם הם רק לתרץ איזו גירסא דחויה ברמב"ם שכבר כתב הרב המגיד שם שט"ס היא, וכן השיגו ע"ז הראב"ד והטור חו"מ סי' תכ"ח, וגם הכ"מ שם גופיה נכנס לדוחק גדול בשביל זה ומוחק גירסת הגמ' לתרץ הרמב"ם, ועוד דמשבש תרתי מקמי חדא ע"ש.

וכתב בשו"ת הרדב"ז (ללשונות הרמב"ם) על הרמב"ם שם וז"ל, שאלת על לשון [הרמב"ם] עלו צמחים שלא מחמת המכה חייב לרפאותו ואינו נותן לו דמי שבתו. וכל סוגיית החובל משמע שאינו חייב לרפאותו. תשובה כבר קדמך בעל מ"מ והעלה דטעות סופר הוא וגם הראב"ד השיג עליו. ומה שכתב בעל מגדל עוז ליישב דברי רבינו, אינו כלום, שלא ראה הגרסא של הספרים שלנו, דגרסינן התם, אמר מר יכול אפילו שלא מחמת מכה ת"ל רק שלא מחמת מכה בעי קרא בתמיה אמרי מאי שלא מחמת מכה כדתניא הרי שעבר על דברי רופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה מפני שכל מיני דבש או מיני מתיקה קשין והעלה מכתו גרגותני יכול יהא חייב לרפאותו ת"ל רק. הא קמן דאפילו גרגותני שעלה מחמת מכה נתמעט מן הכתוב, ואם גירסת רבנו היא כמו שכתוב בספרים שלנו צ"ל דגירסא אחרת היתה לו בגמרא והנכון דט"ס הוא והכי מסתבר עכ"ל. ועיין עוד בדברי המהרש"ל בב"ק פ"ח סי' ט' דבודאי ט"ס יש בלשון הרמב"ם, ושזהו ג"כ כונת הראב"ד לומר שרק יש ט"ס ברמב"ם, ולפי שיש הרבה השגה בדבריו עי"ש, לא הבאתי לשונו כאן. [וע"ע בלח"מ בכל הקושיות שכתב על הכ"מ וסיים שהדברים תמוהים ודברי הרב המגיד עיקר].

אכן מ"מ לפי תירוץ הכס"מ ההוא לכאורה גם אם יש על הרופא תביעה של לא תעמוד על דם רעך [והכל לפי הענין], אבל אי"ז תביעה ממונית של גרמא, דגרמא זוהי תביעה ממונית שחייב בידי שמים, אבל כאן הרי הוא לא גרם כלום, וגם אם שכרו אותו כדי לרפאות מ"מ לא התחייב לומר לחולה כל מה שיעשה מעתה, ומעשים שבכל יום שאין הרופאים מחוייבים לומר לחולה הכל, שכן יש הרבה דברים המזיקים ומועילים וא"א ללמוד הכל על רגל אחת בעת צרה למי שלא למד כ"ז לפנ"כ, וכן היה נראה לכאורה שכל מה שאינו מחמת החובל אינו צריך לישא בהוצאות, שאומר לו היה לך ללכת עד סוף העולם לידע מה עליך לעשות, ומ"מ אין התקלה שנוצרה כעת ממני, ועי' בגמ' שם דקאמר שלא מחמת המכה קרא בעי, ר"ל בתמיה, [וגם אם לא מצאנו זה בשאר דיני נזיקין מ"מ אין האדם משלם יותר על מה שהזיק]. ויש עוד לציין דגם להכ"מ כל החיוב הוא רק על הריפוי אבל על שבת אין חיוב בכה"ג לשלם.

אכן באמת יש להסתפק דשמא יודו גם מוחקי הגירסא ברמב"ם לדינא דהכס"מ, ודוקא אם הוא גרם לזה ע"י דלא שמע לדברי הרופא, אבל אם לא אמר לא הרופא כלום בזה לא מיירו, ויעויין במהרש"ל שם [שהוא ממוחקי הגירסא ברמב"ם] וז"ל, ואם עבר החולה על דברי הרופא, ואכל מאכלים שהזהירו הרופא על כך. ונסתרה המכה, או עלו בה צמחים, פטור, דהוי כמו שלא מחמת המכה, ופטור עכ"ל. ואולי אפשר לדייק מדבריו דבאמת היכא שהרופא לא ציוה אותו ולכך אכל מאכלים שאינם טובים עברו פטור.

וכן כתב במעשה רקח שם וז"ל, עבר על דברי הרופא וכו'. נראה דרבינו מפרש ההיא דאכל מיני מתיקה דפטור בשצוהו הרופא והזהירו על זה, אבל אם לא צווהו והוא מעצמו אכל הוי ליה כמחמת המכה, וחייב דהרופא הוא שפשע ולא הוא, וכן כתב ז"ל ופשוט עכ"ל. אף דמסתפק קצת לפני זה אם לשבש הגירסא או לא, וכתב למעלה שאין דעתו נוחה מלקיים גירסת הרמב"ם, מ"מ בזה כתב בדעת הרמב"ם הו"ל כמחמת המכה והחובל בו חייב.

ויעוי' בלשונו של הלחם משנה שכתב וז"ל, לכך נראה לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא דוקא עבר על דברי רופא בדברים הפשוטים שהם מיני מתיקה שקשים למכה דאז מיקרי פושע אבל אם עבר על מילתא דלא פשיטא כולי האי לא מיקרי פושע וחייב לרפאותו קמ"ל דבכל גוונא דעבר על דברי רופא אינו חייב לרפאותו ולכך לא כתב רבינו ז"ל עבר על דברי רופא כגון שאכל מיני מתיקה כלשון הברייתא אלא עבר על דברי רופא סתמא להודיענו דבכל גוונא שעבר על דבריו אינו חייב לרפאותו עכ"ל. וקצת משמע מלשונו ג"כ דכ"ז הוא דוקא אם הרופא אמר לו אבל אם אם אמר לא [ולא ידע מעצמו] אין החובל צריך לשלם לו, ובאמת כ"ה משמעות הסוגי' [אולם יעוי' בדברי הערוה"ש חו"מ סי' ת"כ סכ"ד וסכ"ה, וצריך להתיישב בדבריו].

ויתכן שיצא לנו דבר נפלא בזה, דהנה לכל הסוברים שצריך למחוק ברמב"ם [וכן החולקין על הרמב"ם], והם הראב"ד והטור והמגיד משנה והרדב"ז והמהרש"ל והלח"מ, לכאורה אין חילוק בין שבת לבין ריפוי, וכלשון הטור סימן תכ וז"ל, עלו בו צמחים שלא מחמת מכה אינו חייב לרפאותו ולא ליתן לו דמי שבתו והרמב"ם כתב חייב לרפאותו ופטור מדמי שבתו ולא נהירא וכן השיג עליו הראב"ד עבר על דברי הרופא והכביד את חליו אינו חייב לרפאותו וצריך לשכור לו רופא עכ"ל. וא"כ אם סבירא להו דאם הרופא לא אמר לו אינו אשם בזה החובל צריך לשלם לו כאילו הוא חבל אותו הכל ומשלם בין ריפוי בין שבת, משא"כ לדעת הכס"מ לפי מה שמיישב דברי הרמב"ם הא קאמר להדיא דהחיוב הוא רק ריפוי ולא שבת.

ועיין מה שכתב ר' חיים פלאג'י בספרו לחיים בירושלים (ב"ק פ"ח ה"ב) וז"ל: נסתפקתי ברופאים מומחים המכחישים זה את זה, מה דינו. דכשאין הרופא מומחה, ובא מומחה, ואמר שלא עבר על דברי רופא, כי לא ידע זה הרופא, נראה דפשיטא דהדין עם החולה. אלא דיש צד לומר כיון דקיבל עליו רופא זה, אפילו שלא יהיה מומחה, אם עבר על דבריו הפסיד, ויש לע"בזה, עכ"ל. ומבואר מדבריו להדיא דהוה פשיטא ליה דדוקא הרופא עצמו וכפשטות הגמ', וראה עוד מה שכתב בחשוקי חמד בבא קמא דף פה ע"א וז"ל, ראובן קיבל עליו את רופא פלוני שיהיה רופאו האישי שלו. והנה שמעון חבל בראובן, ורופאו האישי אמר לו שאסור לו לאכול מזון מסוים, ורופא אחר אמר לו שיכול לאכול מהמאכל ההוא. ושמע ראובן לרופא האחר, ואכל וניזוק. לפי דברי ר' חיים פלאג'י יש מקום לפטור את ראובן, דכיון שקיבל עליו רופא זה ולא שמע לו הרי שהזיק לעצמו עכ"ל.

לסיכום מבואר בכמה פוסקים שאם היה מחמת הרופא שלא אמר לו ולא ידע החולה, צריך החובל שלם לו גם ע"ז, והרופא לכאורה פטור, [ובענין שֶׁבֶת ובענין הערוה"ש עי' לעיל].

סימן מח - מרצה שהציע מחיר והיה נשמע כאילו הציע מחיר פחות ונתגלה הדבר רק לאחר ההרצאה - ועוד מכתבים מרבנים בענין זה

שאלה

שבוע טוב להגאון הגרע"מ סילבר שליט"א,

אחדש"ה וש"ת,

שאלוני הלכה למעשה כיצד יש לנהוג במקרה הבא:

ראובן טלפן לרב שמעון, שהוא מרצה ידוע, כדי להזמין אותו להעביר שיחה.

לשאלתו כמה זה יעלה, השיב שמעון: 1500 ש"ח. ואולם ראובן שמע 500 ש"ח.

הדברים נסגרו באותה שיחת טלפון והשיחה אכן התקיימה.

בתום השיחה כשבא ראובן לשלם את ה-500 ש"ח התגלתה אי ההבנה.

אין שום ויכוח ביניהם שאלו העובדות, וכן מוסכם ביניהם שאם ראובן היה יודע שהמחיר הוא 1500 ש"ח הוא לא היה מזמין את הרב שמעון, וכן אם הרב שמעון היה יודע שישלמו לו רק 500 ש"ח הוא לא היה מסכים.

כעת השאלה היא - מה עליהם לעשות?

לכאורה אין כאן דין 'המוציא מחבירו' שהרי אין ויכוח על העובדות וכולם מודים שהיתה אי הבנה, אז איזו "ראיה" יכול המוציא להביא?

מה עליהם לעשות?

יישר כח גדול וברכת כל טוב,

יהודה משה

תשובה

בע"ה מוצ"ש י"ג סיון תשע"ו

לכבוד הג"ר יהודה משה שליט"א

שלום רב

התקבלתי שאלתך, והנה לא זכיתי להיות מורה הוראה, ובפרט לא בטוחו"מ שאיני בקי בזה כלל, ומ"מ אכתוב למע"כ קצת מן הסוגיות השייכים לזה, ואולי יועיל לשעשועי דאורייתא או אם יבואו הדברים לידי מורה הוראה אולי יועיל ג"כ שיהיו שרשי הדברים ערוכים לפניו ע"מ לעיין כראוי כדי שיוכל לפסוק כדין.

הנה כתב השו"ע סי' שלב סעי' א: אמר לשלוחו צא ושכור לי פועלים בשלשה והלך ושכרן בארבעה וכו' אם אמר להם שכרכם על בעה"ב נותן להם בעה"ב כמנהג המדינה. היה במדינה מי שנשכר בשלשה ומי שנשכר בארבעה אינו נותן להם אלא שלשה, ויש להם תרעומת על השליח. בד"א כשאין מלאכתן ניכרת, אבל אם היתה מלאכתן ניכרת והרי שוה ארבעה נותן להם בעה"ב ארבעה שאילו לא אמר להם שלוחו ארבעה לא טרחו ועשו שוה ארבעה עכ"ד השו"ע. ומבואר דאם כונת בעה"ב היה לתת רק ג' והשליח אמר יותר, אין בעה"ב צריך לתת יותר ממה שאמר, ומה שהפועל שמע מהשליח אחרת אי"ז ענין לחיובי בעה"ב, מכיון שבד"כ בהרצאות בזמנינו א"א לומר מחיר קבוע במנהג המדינה, שיש מרצים שאינם נוטלים תשלום כלל או הנוטלים סכום מועט, ויש מרצים הנוטלים תשלום גבוה ביותר, וממילא דין המרצה כפועל במדינה שיש פועלים הנוטלים ג' ויש פועלים הנוטלים ד'.

אכן אם ידוע מרצה זה כמרצה מפורסם ומקצועי ביותר, שכמדומה שהמנהג בכה"ג ליטול תשלום סמלי, יש לברר כמה שוה הרצאה זו, ואם הרצאה זו שוה 1500 ישלם לו מחיר זה, מכיון שבכה"ג הרי מלאכתו ניכרת ששוה סכום זה, וע"ז קאי סיפא דמילתא בשו"ע שמשלם ד'. [וגם צידד דיין א' בפניי פה בעירנו ק"ס דשייך קציבה בהרצאות שידוע כמה מרצים נוטלים לפי ההרצאות והמרצים ושייך לשום דבר זה].

ולכאורה מילתא דהכא עדיף מהתם גבי שליח, דאף שבעה"ב אמר מחיר נמוך ולא ידע שהפועל שמע מחיר גבוה, מ"מ מכיון שהפועל שמע מחיר גבוה מחוייב הבעה"ב לשלם לו כמחיר הגבוה [היינו כשמלאכתו שוה סכום זה וכנ"ל], וכ"ש הכא שמי שאמר את המחיר הגבוה היה הפועל עצמו שאמר לבעה"ב, ויש טענה על בעה"ב שלא שמע המחיר כראוי.

אכן אפשר לומר אולי דנחזי אנן על מי היתה הפשיעה במה שלא נשמעה התשובה היטב בטלפון, שאם הפשיעה היתה על המרצה שלא אמר את המחיר בקול ברור וכדו' הרי ההפסד עליו, ולא דמי להתם שהיה מישהו שאמר לפועל שהוא עתיד ליטול ארבעה, אבל כאן לא היה מישהו כזה כלל, והרי זה כאומר דבר ואחר לא שמע, [ואם כי מצד סברא זו אפשר להסתפק בכל גוני, אבל בכה"ג שלא אמר ברור את המחיר לכאורה הפשיעה עליו], ולא מהני מה שאומר דלא הוה מיתגר בפחות מזה, ואם הוא משום שהבעה"ב לא שמע את המחיר כראוי ההפסד עליו, דהרי הוא אישר את המחיר שנאמר, ובעייתו שלא שמע את המחיר כהוגן, ובספק אולי יהיה המוציא מחבירו, או דנימא שבד"כ האשמה בכגון זה היא על השומע. וצ"ע למעשה בכל זה. אבל נדון בכאן ששניהם חשובין אנוסין.

והנה הש"ך שם (סק"ה) כתב בטעם הדבר, אינו נותן להם אלא ג'. דדעתו דאינש אתרעא זילא ועלייהו רמיא לגלויי לבע"ה דלא מתגרי אלא בד' ע"כ, וטעם זה כתבו הרי"ף, וא"כ לפ"ז היכא דהפועל אמר הדברים בפני בעה"ב וסבר שהבעה"ב שמע הדברים תו לא אכפת לן, וכן אמר לי אאמו"ר הגאון שליט"א [דומ"ץ בישיבת מיר ומחבר הספרים משפטי השלום ושערי משפט ושאר ספרים], שהרי זה כמזמין מזגן ולאחר שבא המזגן לביתו אמר שלא שמע כמה היה המחיר, והוסיף דהנה בשכירות אחר שנשתמש עדיין איכא דין מק"ט, אע"פ שבמכירה אין דין זה, אבל כאן א"צ להגיע לזה דהרי זה כקונה מוצר ע"פ תנאי המכר ואע"פ שבטעות לא שמע את פרטי המכר מ"מ הסכים לכל הנאמר והטעות עליו היא, ולפ"ד בכל גונא לכאורה צריך לשלם המחיר הגבוה כפי שהמרצה לוקח, ואשמתו של המזמין שהזמין ולא שמע כראוי, שזהו המחיר של המרצה, והרי הזמין את שירותיו, אך הוסיף שראוי לעשות שרה ביניהם, שהרי לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה, ורביקש שישאלו עוד מורה צדק בזה ויבואו ב' הצדדים יחד כדין.

והנה הרמ"א שם ס"ד כתב וז"ל, בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר; או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם בפחות שבפועלים (רבינו ירוחם נכ"ט ח"א בשם רשב"א). וציין בבהגר"א סקי"א וז"ל, רי"ו וכמ"ש בנ"י כיון דהטעו זא"ז ה"ל שכירות בטעות וה"ל כאלו עשו בלא קציצה וכמ"ש בגמ' דאיכא כו' אבל בעובדא דירושלמי צריך ליתן כפי שנשכרים הרוב דטעמא דגמ' כמ"ש הרי"ף דדעתא דאיניש אתרעא זילא משא"כ בכה"ג אלא דרי"ו והרב כ' שאמרו כמו שנשכרין ולא אמרו רובן ועש"ך עכ"ל. ועלה בדעתי דאולי שייך גם כאן לומר דחשיב כאילו לא קצו מחיר כלל, וא"כ יצטרך לשלם לו לפי השומא בכל גוני, אבל חששתי מלומר כן, דהנה הרבה מרצים יסכימו להרצות אף במחיר נמוך או בלא מחיר כלל, וא"כ יתכן שיצא בהפסדו אף בפחות מן המחיר הנמוך שחשב בעה"ב דהיינו 500, והרי קצצו לפחות על 500, אם לא דבאמת המרצה הוא ידוע ומופלג בהרצאותיו וכנ"ל, והרי שם לא מיירי הרמ"א אלא באופן דבאמת היה כאן הטעאה שלא כדין, אבל באופן שלא היתה שום הטעאה מ"ט יפסיד המרצה הנ"ל, שלא יקבל אלא כפחות שבפועלים. אכן אינו ברור שמ"ש הרמ"א פחות שבפועלים הכוונה גם פחות לכל מחיר שדברו וכתב הסמ"ע [סקי"א] ונמצאו שנשכרין ביותר. פירוש, כל הפועלים נשכרין ביותר, רק שאותו יותר אינו בשוה, כגון שיש שנשכרין בה' ויש בו' ויש בז' ויש בח' כו', על זה מסיק ג"כ וכתב שנותן להן בפחות שבפועלים, ור"ל מה ששכרן בד' עכ"פ בטל הואיל וכולן נשכרין ביותר, אלא משלם להן בה' דהוא הפחות נגד מה שנשכרים באמת דהיינו בה' ו' ז' ח' וכמ"ש, אבל אם נמצא דהמועט נשכרין בד' א"צ ליתן להם אלא ד', דדעתא דאינשי אתרעא זילי, וכדמסיק וכתב דהו"ל כאילו לא אמר להם דבר ונותן להן בפחות שבפועלים. גם מה שמסיק מור"ם וכתב ז"ל, או שהפועלים הטעו להבעל הבית בכה"ג כו'. לפי מה שסתם מור"ם ג"כ הכי פירושו, שהפועלים אמרו לו סתם תן לנו י' שגם שאר פועלים נשכרים בי', ונמצא שכולם נשכרים בפחות, ואותו פחות אינו שוה רק קצת בט' וקצתם בח' ז' ו', וקאמר דנותן להן בפחות, כיון דקציצת שכירתן בטלי אמרינן דדעתו דאינש אתרעא זילא אבל רבינו ירוחם [המובא בציונים אות ט'] בשם רשב"א [וב"י הביאו בסימן זה [סעיף ג' לא כתב כן בסיפא אלא ז"ל, וכן אם הטעו פועלים לבעל הבית ואמרו לו שרובם נשכרים בי' ונמצאו רובן בה' כו', עד שכירות בטעות היה ואין להם אלא ה', עכ"ל וכו', ע"ש המשך הדברים בסמ"ע ובנו"כ, וצל"ע בכ"ז.

אכן אח"ז כתב אלי הג"ר שלמה ליפשיץ שליט"א [מו"ץ בבית ההוראה של הגר"נ קרליץ שליט"א] בזה"ל, אם כולם מודים, והמרצה מאמין שהם טעו, הרי זה כפועל ששכרוהו ולא קצבו את שכרו שהדין שנותנים לו שכר כפחות שבפועלים. והיינו לא כפחות שבמרצים, אלא כפחות שבמרצים שברמה של מרצה זה, למשל מרצה רגיל יכול להרצות גם עבור 200 ש"ח, ואם כן מרצה רגיל שכר הפחות שבפועלים הוא 200 ש"ח. לעומת זאת מרצים גדולים לוקחים סכום גדול יותר ומחירם נע בין 700 ש"ח להרצאה ל2000 ש"ח להרצאה, ואם כן הפחות שבהם לוקח 700 ש"ח. הכל כמובן דוגמאות בעלמא, לא בדקתי כמה לוקחים. אבל אם למשל מרצה ברמה שהזמנתם יש שלוקח 700 יש 1000 ויש 1500 במקרה זה צריך לתת לו 700. ואם הפחות לוקח 1000 צריך לתת לו במקרה זה 1000 עכ"ל.

א"כ ס"ל לעיקר כמו שרציתי להעלות צד הנ"ל, אמנם יש לתמוה כנ"ל, דכל מה שכתב הרמ"א שנוטל כפחות שבפועלים הוא רק באופן שיצא מביניהם הסכם שאינו אמיתי והיה ממש רמאות מצד אמירה שאמרו, אבל באופן שלא היתה שום רמאות ורק לא שמעו כהוגן מנ"ל דנקנסיה, וכן הסכים אאמו"ר הגאון שליט"א אב"ד שערי משפט.

והג"ר יואל לטס שליט"א [מו"ץ בבית ההוראה של הגרש"צ רוזנבלט שליט"א] כתב אלי, לא אוכל להשיב על דיני חושן משפט הלכה למעשה ... רק אוכל לומר הנידון הוא בסוגיא בב''מ עו ע''ב, לדעת הרא''ש בתשובה ק"ד ו' דנים דינא דגרמי, וא''כ אם ראובן לא הבין טוב באשמתו חייב בזה, אמנם יש חולקים על הרא''ש. עיין טור ושו''ע שלג. וזו אף בשוגג מדין אדם מועד לעולם. במקרה שהאי הבנה לא היתה תלויה באף אחד מהם, ובמקרה ששמעון לא הפסיד כלום, צריך לשלם לו שכר בטלה והוצאות נסיעה. אם הם עולים על 500 ש''ח. כל זה לא להלכה ולא למעשה עכ"ל אח"ז כתב אלי אאמו"ר בזה"ל: אם השיג את התועלת מהשיעור יש גם צד יורד לשדה חבירו ברשות והמסתעף עכ"ל.

וכתבתי: לכבוד אבא שליט"א, אולי מצד יורד לרשות חבירו יוכל לטעון דבעצם אינו בעה"ב להחליט כמה שוה הרצאתו, וכמה שלוקח תמיד אפשר למצוא מוצלחים ג"כ שלוקחים פחות מכך, ובשלמא אם כל המרצים היו נוטלים מחיר שוה מהני מה שהחליטו ביניהם כך, על מנת להחשיב את ההרצאה שוה כך, [וגם יל"ע האם באמת בכל יורד לשדה חבירו צריך לשלם גם היכא שברי שבודאי רוב בני אדם אינם רוצים לקנות השבחה זאת, וכמו כאן בהרצאה, שהרי רוב בנ"א אינם מזמינים מרצים יקרים להרצות מכל סיבה שלא תהיה]. בנו מוקירו מאוד, עקיבא משה סילבר .

בהצלחה מרובה

תוכן העניינים

שו"ת עם סגולה - חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה