הלכות קריאת התורה
סימן לט - אם יש ענין לומר בריך שמיה בעמידה
שאלה
שלו' רב,
אשמח לדעת אם ידוע לכם מקור בענין אמירת "בריך שמיה" בעמידה, לא מצד העמידה כאשר ההיכל פתוח, אלא מצד מעלת בריך שמיה גופא.
בתודה מראש,
אלישע חן
תשובה
יום חמישי כ' ניסן ערב שש"פ תשע"ו
לכבוד הרב אלישע חן נ"י
הנה בעיקר בענין בריך שמיה אם שייך לומר קודם שמוציאין אותו, (היינו בשעה שהארון פתוח והוא עדיין מונח בארון שאז אין חיוב מעיקר הדין לעמוד), יעויין במ"ב סי' קל"ד סקי"ב שכתב, ומנהג העולם לומר בריך שמיה בשעת הוצאת הס"ת ע"כ.
וז"ל האג"מ או"ח ח"ד סי' ע' סק"ט, אם י"ל בריך שמיה דוקא לאחר הוצאת הספר בענין זמן דאמירת בריך שמיה לפי לשון הזוהר אר"ש כד מפקין ס"ת בצבורא משמע קצת דהוא לאחר שהוציאו הס"ת, אבל לא היה זה ראיה גדולה דשייך למינקט לשון כד מפקין על שעת ההוצאה אף שהוא גם קודם ובש"ע הא לא הובא שנדע זה, אבל בשערי אפרים הלכות קה"ת שער י' סעי' א' איתא בעת שפותחין הארון להוציא הס"ת אומרים הקהל ויהי בנסוע ובשעת הוצאת הס"ת מתחילין הקהל לומר בריך שמיה הרי מפורש שאומרין אותו בשעת הוצאת הס"ת מהארון ממש, ומכיון שלא מצינו מי שחולק ע"ז צריך לעשות כן, אבל כמדומני שאין מדקדקין בדבר וכיון שלא מצינו זה כלל בדברי רבותינו הראשונים לא שייך למחות איך שעושין אבל כשאחד שואל צריך לומר לו שיאמר אחר שהוציאו מן הארון שלכן מה שיש שהנהיגו לומר דוקא קודם הוצאת הס"ת הוא שלא כהראוי להנהיג עכ"ל. אמנם הכה"ח בסי' כ"ח חולק על המ"ב וס"ל דגם כשהספר בארון אפ"ל בריך שמיה, אך כנראה שכך דעת המ"ב, וכ"כ גם המטה אפרים, [ובקובץ זכור לאברהם חולון ובעוד קבצים תורניים הובאה אריכות דברים בנושא].
אכן עדיין אפשר להסתפק בענין זה אחר שכבר הוציאו את הס"ת מן הארון וכבר הושיבו אותו ע"ג הבימה, ועדיין לא פתחו אותו לקרות בו, דבכה"ג עדיין אפשר לומר בריך שמיה, כמ"ש המ"ב שם בשם האחרונים בזה"ל, ואם לא אמרו בשעת הוצאה יוכל לאמרו עד שעה שפותחין לקרותו ע"כ. ובאמת בסידור כנסת הגדולה חלק א' עמ' ר"ט כתב שנהגו לומר בריך שמיה אחר כך בשעה שמניחין הס"ת על הבימה עם פתיחתו, וכתב כשכל הציבור עומדים החזן אומר לבדו בקול רם הרחמן וכו' אמר רבי שמעון וכו', החזן והקהל אומרים יחד בקול רם בריך שמיה וכו' עכ"ל. ומבואר להדיא דאע"פ שנהגו לומר בריך שמיה רק אח"כ בשעה שכבר הס"ת מונח על הבימה ועם פתיחת הס"ת וגלילתו אומרים הבריך שמיה בעמידה.
והנה על ברכת השבח דנו הפוסקים אם יש צורך לע"אבל בדבר שאינו ברכה לא ראיתי לע"ע מי שמצריך לע"אלא רק על דברים שבקדושה, כמו קדושה וברכו ואיש"ר שהביא הרמ"א בסי' נ"ו ס"א ויש לעמוד כשעונין קדיש וכל דבר שבקדושה, [והאחרונים דנו על ברכת הזימון], אבל כל הדברים הנ"ל הם דברים של חובה, אבל בריך שמיה שמצד הדין אינו חובה צ"ע אם שייך לקרות לזה דברים שבקדושה לגבי זה, וכמו שאינו נחשב דברים שבקדושה ע"מ להפסיק לאמירתו באמצע פסוד"ז וכן אי"ז דבר שבקדושה לענין שלא לאמרו בפחות מעשרה, דפשוט שגם אם סיימו כל הקהל לומר בריך שמיה ואפילו לא אמרוהו כלל מותר לאמרו [כשאין חשש לא תתגודדו].
ואמנם בפוסקים דנו בענין מנהג ההשתחואה בשעת אמירת בריך שמיה כשאומרים דסגידנא קמיה (ועיין כה"ח סי' קי"ג סקי"ב מה שפקפק ע"ז ואכמ"ל), ואם כן בודאי שנהגו לע"אך אי"ז ראיה דבודאי שעיקר אמירתו שהיא בשעת הוצאת ס"ת צריך לע"אז, וכל הנידון כאן הוא כשאומר אחר שכבר הושיבוהו ע"ג הבימה וכנ"ל.
בענין זה יתכן לדייק לומר בעמידה כמנהג הסידור הנ"ל שהבאנו לעיל, דהנה כתיב בספר עזרא (נחמיה ח' ה') וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם, וע"ז קאי דברי הזוהר בפ' ויקהל דף ר"ו ע"א, כד סליק ס"ת לתמן כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא באימתא בדחילו ברתת בזיע ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא ויהון צייתין וירכון אודנייהו, ולית רשו לעמא למפתח פומיהון אפילו במילי דאורייתא וכל שכן במלה אחרא אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא והא אוקמוה, דכתיב (נחמיה ח) וכפתחו עמדו כל העם (שם) ואזני כל העם אל ספר התורה, אר"ש כד מפקין ס"ת בצבורא למקרא ביה מתפתחן תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא ואבעי ליה לבר נש למימר הכי, בריך שמיה דמארי עלמא עכ"ל הזוהר, ואפשר דע"ז קאי ג"כ דברי רשב"י עה"פ וכפתחו עמדו כל העם, ומובן ג"כ למה אלו שנהגו בשעת פתיחת הספר נהגו להדיא דוקא לעמוד, דהרי בפסוק בעזרא שם מדבר על שעת פתיחת הס"ת, ואפשר ג"כ דכל מקורם לומר הבריך שמיה בשעת פתיחת הס"ת ולא בשעת פתיחת הארון [כפשטות הזוהר], הוא ממה שהביא הזוהר פסוק זה [ומיהו י"ל דקאי אדלעיל].
לסיכום עיקר זמן אמירת בריך שמיה הוא כאשר בין כך צריך לע"אך כאשר לא הספיק לאמרו עד שהושיבו את הס"ת על הבימה, אמנם ודאי שאין חובה לאמרו בעמידה אך יש בזה מנהג, ואולי יש לדייק כך בזוהר.
סימן מ - תגובת השואל ותשובה ע"ז
שלו' רב,
ראשית ישר כח, אך אבהיר את הדברים.
הכתוב בסידור כנסת הגדולה הוא כיון שלפי מנהגם אמירת בריך שמיה היא קודם הגבהת ספר תורה, וממילא נותרים הציבור עומדים עד לאחר ההגבהה, ואם כן אין ראיה לעצם העמידה. ונדון זה שייך לפי מנהג רוב ככל קהילות תימן, שאומרים בריך שמיה אחר ההגבהה, וכבר יכולים לשבת מדינא. אולם מהרי"ץ בעץ חיים דף ס"ג ע"ב כתב שאומרים אותה בעמידה, ולא פירש הטעם לכך, אלא סמיך ליה את גודל מעלתה וכו'. וכפי הנראה מחמת כן כתב לעמוד, הגם כי ברוב המקומות כבר נהגו לשבת.
ובספר ישראל במעמדם פרק כ"ד סעיף א' עמד בענין העמידה בשעת פתיחת ההיכל בכלל, וכתב דיש ענין נוסף לעמוד בשביל מעלת וקדושת תפילת בריך שמיה שאומרים אז, ע"כ. ומקורו ציין בהערה ח', על פי דברי מהרי"ץ בעץ חיים. ואם כי נהיר דמסתברא דהוא טעמיה דמהרי"ץ, מכל מקום הנה לא כתב כן בפירוש, ואין ללמוד מדבריו לענין פתיחת ההיכל, כיון שלמנהגנו בריך שמיה נאמר אחרי ההגבהה ולא בשעת הפתיחה. ואדרבא, מדברי הפוסקים שנקטו דמדינא אין צריכים לע"בשעת פתיחת ההיכל, כל זמן שלא הוציאו את הספר, משמע דאין חיוב לעמוד מפאת אמירת בריך שמיה לבדה, עיין שער הציון סימן קמ"ו ס"ק י"ח ושו"ת אגרות משה או"ח חלק ה' סימן ל"ח אות ד'. והיינו לפי הדעות שאומרים בריך שמיה בעוד הספר מונח בהיכל, ולא לאלו הנוהגים לומר אחר הוצאתו דוקא.
תשובה
יום חמישי כ' ניסן תשע"ו
א. לא הבנתי מהו החילוק בין אם המנהג להמשיך לעמוד לבין אם צריך מלכתחילה לע"אכן לגבי קדיש יש מן האחרונים שנקטו דמכיון שעומד לאיש"ר עומד גם להמשך הקדיש.
ב. לא הבנתי מה הביא מדברי השעה"צ והאג"מ, הרי השעה"צ והאג"מ סוברים שרק בהוצאת הס"ת אומר בריך שמיה, ואפילו אם לא היו סוברין כן הרי יש פעמים שפותחין הארון לא מחמת קריאה"ת ואז אין אומרין בריך שמיה, וז"ל השער הציון, ולפי זה הוא הדין בעת שפותחין הארון, כי הלא בכל זה במקומה מונחת. והעולם נוהגין בכל זה לעשות הידור לתורה ולעמוד.
וז"ל האג"מ שם [עם תוספת ביאור קצת], וכל זה הוא מדינא שכשהספר במקומו בארון אין צריך לעמוד מפניו. אבל נהגו לעמוד כשאה"ק פתוח מאיזה טעם, כגון כשפותחין הארון לאמירת שיר הכבוד בשבת. ואף באלו בתי כנסיות שאומרים בכל יום, פותחין הארון ועומדין כל הקהל. וכן כשפותחין הארון לאמירת אבינו מלכנו בעשי"ת ובתעניות, וכן לתפילות מיוחדות בר"ה ויו"כ, שפותחין הארון ועומדין. ויש מקומות שפותחין הארון לכל תפילת נעילה, שג"כ נוהגין לעמוד כל זמן תפילת נעילה אף שהוא דבר קשה להרבה אינשי וכו' עכ"ל. א"כ להדיא מיירי כשפותחין הארון לשאר דברים ולא לקריאת התורה, וגם בשאר האחרונים שדנו בזה איני יודע אם הכרח דמיירו בקריאה"ת.
ומיהו אם בכה"ח או באחרונים הנוקטים שאומרים בריך שמיה בשעת פתיחת הארון קודם הוצאתה יזכירו ענין של שא"צ לע"בשעת פתיחת הארון לקריאה"ת" יהא זה ראיה.
סימן מא - בעל קורא שקרא לשני כל הקריאה
בע"ה יום ה' ר"ח אדר ע"ו
לכבוד גיסי המופלג רבי יעקב בלומנטל נ"י
ע"ד בעל קורא במנחתא דשבתא שקרא לשני גם את מה שהכין עבור קריאת השלישי, ובשלישי חזר וקרא חלק ממה שקרא לשני, [היינו מה שכתוב בסידור לקרוא לשלישי], האם שפיר עבד או לא.
תשובה כתבו התוס' במגילה כ"ב א' וז"ל, קשיא היאך נהגו העולם בחולו של מועד של חג שקורא הרביעי כל מה שקראו השנים והא הכא דלא שרינן לא דולג ולא פוסק אלא היכא דלא אפשר ואפילו היכא דקאמר משום הנכנסין והיוצאין מיהו הא פשיטא לן שאם קרא אותו שלפני האחרון עד שני פסוקים מסוף הפרשה שבפסח או בעצרת שהאחרון דולג למעלה ולא יקרא שני פסוקים שהניח האחר וגם מפרשה של אחריה כיון דלא הוי מענינו של יום עכ"ל. ומבואר מדברי התוס' ומכל הסוגיא דהיכא דלא אפשר עכ"פ קרינן שוב מה שקרא הראשון. וע"ע על קריאת קרבנות החג ברש"י ותוס' סוכה נ"ה א'. וכן בחנוכה התירו לכפול.
וכן בפרשת עמלק אע"ג דמדינא א"צ לכפול וכמ"ש בירוש' פ"ד דמגילה, וכ"כ התוס' ועוד ראשונים (הובא בב"י סי' תרצ"ג), מ"מ דעת השו"ע שם ס"ד לכפול [והרמ"א פליג], ועל אף שאינו מעיקר הדין כדאי' בפר"ח סי' קל"ז סק"ד, מ"מ התירו לכפול, אך אכתי לא דמי להתם לגמרי דבפ' עמלק משלים י' פסוקים כשפטור מלהשלים משא"כ הכא קורא עיקר חיוב היום, אך מ"מ אשכחן גם בזה כמו שהבאתי מהתוס', אבל התם הוא מצד דלא אפשר, והכא נימא דלא אפשר מטעם אחר וכנ"ל.
ושם במגילה כ"ג א' כתבו התוס', וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי עכ"ל, ר"ל העולה האחרון ישלים מנין העולים. והכי אשכחן במפטיר שקורא מה שקראו הראשונים כמ"ש בתוס' במגילה שם.
ועיין שו"ע סי' רפ"ב ס"ו, אם טעה ש"צ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש א"צ לקרות עוד אחר אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה עכ"ל, וכתב במ"ב, ר"ל שא"צ לקרות עוד שביעי מלבד המפטיר דאחרי שאמר קדיש בסיום הפרשה אינו קורא אח"כ רק לשם מפטיר לבד כמו שרגיל תמיד אחר הקדיש והוא יהיה עולה למנין שבעה אבל אם נזכר קודם שאמר הקדיש אז צריך לקרות אחד לשביעי ממה שקרא כבר ויסיים הפרשה עמו ויאמר קדיש ואח"כ יחזור לקרות איזה פסוקים למפטיר כמו שרגיל תמיד עכ"ל.
חזינן דלא חשו לומר שיקרא מפרשה דלאחריה אע"פ שמצד הדין אין איסור בדבר, אלא יחזור ויקרא, ומ"מ י"ל דאי"ז ראיה, דתקנה קדומה היא לקרות לפי סדר פרשיות של כל שתא או כל ג' שנין כבמגילה כ"ט ב', אבל לא בסדר אחר. משא"כ הכא דאין שום איסור בדבר מעיקר הדין להמשיך אחר מה שנהגו לקרות (עיין מ"ב סי' קל"ז סק"ד).
ושמא הכא ג"כ הו"ל כלא אפשר, ולכאורה אם לא נמלך וקרא א"כ בדיעבד היה לומר דעכ"פ בדיעבד לא גרע משעה"ד ונפיק.
אכן כתב השו"ע או"ח סי' קל"ז ס"ו וז"ל, הקורא בתורה ראשון וקרא השני מה שקרא הראשון אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג' פסוקים או אפי' שנים במקום דלא אפשר אותו שני עולה מן המנין ואם לאו אינו עולה מהמנין חוץ מפרי החג משום דלא אפשר ע"כ. ומשמע שם בשו"ע דמיירי גם אחר שכבר קרא, וגם היכא דאסור להוסיף על הקרואים, לענין דיעבד לא מקרי לא אפשר, [ומה שקורין במפטיר בשבת אינו ענין לכאן משום דאין מוסיפין בקרואים].
והנה בענינינו ג"כ דאיכא שעת הדחק וגם כבוד הבריות, אם יאמר שאינו יודע לקרא ויתן לאחר לקרוא את ההמשך, שמא בכה"ג הו"ל כלא אפשר, וכמ"ש המ"ב שם דהיכא דלא אפשר הו"ל כפרי החג. ובזה שמא שייך להקל שישוב ויקרא שוב לשלישי, וכן הסכים חכ"א שליט"א. וצ"ע למעשה, אך מ"מ ז"ב שאם יש שם מי שיודע לקרוא ויוכל הבעל קורא למחול על כבודו הר"ז משובח.
ואין להביא ראיה לזה ממ"ש המ"ב בסי' תכ"ח סקי"ז, ובמקום שנוהגים שהרב אב"ד יהיה שלישי אפילו בפרשת בחוקותי וא"כ שוב לא ישאר להתחיל ג"פ מקודם קריאת התוכחה יש להתחיל עוד הפעם לקרות ג"פ למפרע אך נכון הדבר שהרב ימחול על כבודו ויעלה לרביעי באותו שבת עכ"ל. ומ"מ אם לא מחל הרב על כבודו מותר לחזור על המקראות, אי"ז ראיה דהתם לא בעינן לזה להוסיף קרואים אלא רק לקרוא קודם התוכחה כדי שלא להתחיל בתוכחה (כמ"ש במגילה ל"א ב' ובתוס' שם), משא"כ הכא שרוצה להשלים. (עיין במ"ב שם בסי' קל"ז בריש הסעיף) גיסי היקר כמוה"ר ר' יעקב שיחי' כתב ע"ז תשובה ארוכה, אלא שלא זכיתי להציגו לע"ע בחיבורי, משום שגדרתי עצמי שלא להקליד מכתבים חוזרים בשלב זה, עד שיעלה בידינו להקליד את כל כת"י הגרח"ק ושאר כת"י. [מכתבים שהצגנו בחיבור לפעמים, הם בד"כ רק מה שקיבלנו כבר מוקלד]. .
סימן מב - המנהג להראות הזרת כנגד הס"ת בהגבהת הס"ת
שאלה
א. האם ישנו מקור נוסף וקדום יותר להצבעה באצבע כלפי הס"ת בשעת הגבהתו ואמירת וזאת התורה וגו' וטעמו, מלבד רבי חיים פלאג'י בלב חיים, שו"ת דברי מרדכי סימן ט ושו"ת תירוש ויצהר סימן קיט.
ב. היכן המקור להצביע בזרת דווקא? (רבי חיים פלאג'י הידוע בלב חיים כותב להצביע ב'אצבע')
(מהרה"ג יהודה שורץ שליט"א, עורך גליון 'יין ישן', כולל צאנז - ירושלים)
תשובה
בע"ה
לכבוד הרה"ג המצויין רבי יהודה שוארץ שליט"א
שלום רב
ע"ד שאלתו האם יש מקור נוסף למנהג ההצבעה בהגבהת ס"ת, איני יודע כ"כ מקורות קדמונים לזה, וכן נשאל כבר מרן הגרח"ק בתשובות הגר"ח או"ח סי' ע"ז בענין מקור להצביע בקריאת התורה והראה לדברי המהר"ח פלאג'י, והוא כתב שם להצביע באצבע ולא בזרת וכנ"ל. ויעוי' בספר חסידים סי' תרצ"ג שכתב ואדם שמראה באצבעו ד"ת יראה באצבע שאצל האגודל ימינו שבו כתב הקב"ה את התורה ע"כ.
וכן ראיתי בספר ילקוט יוסף שציין למקורות שהבאתם [בהל' קריאת התורה ובית הכנסת סימן קלד הערה י"ב], וז"ל, ובעצם המנהג להראות באצבע כלפי הספר תורה, במקום שקוראים בו היום, ואומרים וזאת התורה וכו' ראה בשו"ת לב חיים חלק ב (סימן קסז) ובשו"ת דברי מרדכי (קריספין, סימן ט), ובשו"ת תירוש ויצהר (סימן קיט). ע"ש עכ"ל.
אכן מקור נוסף הובא בספר מעם לועז פ' כי תבוא (פרק כ"ז) ד"ה וכמה מנהגים, והזכיר זרת (והוב"ד בפסקי תשובות הערות סימן קלד הערה 31), אמנם פרשת כי תבוא לא נכתב ע"י רבי יעקב כולי עצמו אלא ע"י אדם מאוחר.
ומ"מ אפשר שרצו לרמז במה שנהגו בזרת אולי רוצה לומר שהבנתינו בתורה הוא כאצבע קטנה לעומת אמיתת התורה שהיא גבוהה בהרבה. וכמו שכתב בזוהר ח"ג קנ"ב א' [בפרשת בהעלותך], וז"ל, ר"ש אמר ווי לההוא ב"נ דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין בעלמא ומלין דהדיוטי, דאי הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין דהדיוטי ובשבחא יתיר מכלהו אי לאחזאה מלה דעלמא אפילו אינון קפסירי דעלמא אית בינייהו מלין עלאין יתיר, אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כהאי גוונא אלא כל מלין דאורייתא מלין עלאין אינון ורזין עלאין עכ"ל. ויעוי' בעירובין נ"ג ב' ואנן כאצבעתא בבירא לשכחה, ואולי גם בזה רצו לרמוז באצבע.
בכבוד רב
סימן מג - מדוע אין מכבדים בזמנינו את הגדול שבקהל לגלול הס"ת
לילה טוב לכת"ר המזכה את הרבים שליט"א, ובהודאה על תשובותיו עד כה.
בענין שזה מכבר נפלאתי עליו, דהרי בשו"ע בהל' קריאת התורה לא נקט כלל בענין מכירת הכיבודים (עליות וכד'), בממון, ורק גבי הגולל כתב בסי'' קמ"ז סעיף א' שהגדול שבאותם שקראו בתורה גוללו, ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה. (ומנהגנו שהגולל שנקט בשו"ע הוא המגביה וכמ"ש שם במשנ"ב).
ולפ"ז יל"ע. פוק חזי, דבזמן מכירת הכיבודים, ישראל קדושים הם ומחבבים המצוות וקונים בכסף מלא העליות, ואילו מצות ההגבהה גם כשהיא כבר נמכרת, היא במחיר פחות הרבה מזו של העליה, ולא ראינו שכ"כ מבקשים לקנותה בדמים יקרים כהעליות, ומדוע. ועוד בענין זה, במידה ויש באפשרותי לקנות או עליה או הגבהה, לכאורה נראה דהגבהה קודמת, האם נכון הוא הדבר?
ישר כח גדול על לשעבר, ההווה ובעז"ה גם על שלעתיד.
(מהרב דוד ורטהיימר, ברכפלד - מודיעין עילית)
תשובה
יום חמישי כ"ב תמוז תשע"ו
לכבוד הרב דוד ורטהיימר שליט"א
שלום רב
עצם מה שהעלה לטעון כנגד הרגילות שאין מוכרים ההגבהה לכאורה צדקו דבריו, ויעויין בספר הלכות הגר"א ומנהגיו להגר"מ שטרנבוך סי' קכ"ט שהגר"א נהג להגביה הס"ת כמבואר במעשה רב אות קל"ה, ובימי אבלו גלל הס"ת (תוס' מע"ר אות ל"ו), ועיין שם שהרחיב בזה, ובשו"ת דברי חכמים עמ' נ' מובא שבעל הברכת שמואל היה נוהג להגביה הס"ת, וכן הובא על הג"ר ישראל גוסטמאן ר"מ נצח ישראל שנהג כהברכת שמואל.
ויש להעיר עוד דאמנם לדעת המ"ב עיקר הגולל בזמנינו הוא המגביה, ולדעת החזו"א גם הגולל ממש הוא בכלל הגולל שנוטל שכר כנגד כולן (שו"ת אמרי יושר נזיקין בסופו בהנהגות החזו"א עמ' י"א אות ע"ג, ארחות רבינוו ח"ג עמ' רט"ז מהגרח"ק), א"כ יש להדר אחר מצוה זו, ויש איזה גבאים שבכל עת גלילה מבקשין הקטן ביותר שבביהכנ"ס על מנת ליתן לו הגלילה, ויעוי' במ"ב סימן קמז ס"ק ז וז"ל, גוללו זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום. ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה. ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות. [שערי אפרים] עכ"ל המשנ"ב.
ועל עצם ענין מכירת הכיבודים אמנם לא נזכר בשו"ע כאן, אבל נזכר בשאר פוסקים, ובפרט גבי ימים נוראים.
אכן בעיקר ההערה הנ"ל לגבי הגלילה יש לדעת ולברר האם בזמנינו המגביה עושה מן הגלילה ג"כ, דהרי נזכר בפוסקים שכהיום המגביה עושה עיקר הגלילה, ולכך מש"כ בגמ' שהגולל נוטל שכר כולם היינו המגביה, ואי נימא שבזמנינו ממש כבר אי"ז כך א"כ אין בזה מעלת המגביה הנזכר בפוסקים, ובפרט בקהילות שעושין ההגבהה קודם קריאה"ת [ויל"ע שהשו"ע ג"כ כתב שזהו קודם קריה"ת], וכמו"כ בקהילות שאין ההגבהה כלל ע"י המגביה, אלא הס"ת כמונח בקופסא.
וכתב בערוך השולחן אורח חיים סימן קמז ס"ט וז"ל, אבל מדברי הרמב"ם בפי"ב מתפלה דין י"ח למדתי פי' אחר בזה וז"ל הרמב"ם וכל מי שהוא גדול בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור עכ"ל ולפ"ז האחרון הוא הגולל וזה שאמרה הגמ' הגדול גולל ונוטל שכר כנגד כולם ה"פ הגדול יכול לעלות אחרון ולגלול ואף על גב שבזיון הוא להיות אחרון שבקרואים ונוטל שכר כנגד כולם משום דזוכה בשני מצות במצות קריאה ומצות גלילה ותמיהני על הטור וש"ע שלא הביאו דבריו כלל ודע שאני מתפלא על מנהג שלנו שמכבדים איש נכבד להגבהת התורה והגולל הוא אדם קטן והרי מגמ' מבואר דעיקר שכר הוא הגלילה ולכן באמת במדינתינו בבתי מדרשות של חסידים מגביהים התורה וחוזרים ומניחים אותם על הבימה וגוללים בעצמן וחוזרים ונוטלים אותה וישב על ספסל ואיש פשוט כורך המפה ומלביש המעיל וברור הוא שמטעם זה עושים כן ומנהג האשכנזים תמוה ואפשר לומר דהגבהה שמראה הס"ת לעם וכולם עומדים מפני כבוד התורה זהו יותר גדול מהגלילה אבל בזמן הש"ס לא היה הגבהה אחר הקריאה אלא קודם הקריאה וכן מנהג ספרד גם היום וכבר כתבנו זה בסי' קל"ד ע"ש ולכן אצלם הגלילה הוא העיקר ולא כן אצלינו עכ"ל.
וליישב מנהגינו ראיתי מי שכתב באריכות ע"פ מה שנמצא בכמה ראשונים [ר"ח מגילה ל"ב א', רב עמרם גאון בסידורו עמ' קע"ח (מדו' גולשמיט), ועי' רמב"ם פי"ב מהל' תפילה הי"ח] שהכונה למי שגמר מלקרוא בתורה שהוא נקרא הגולל, ולכך החשוב שבקהל גומר לקרוא בתורה [ראה קובץ המעין לט, תשנ"ט, א, 30 21; ב, 68 65, שהאריך שם בכל ענין זה].
וכתב בספר אור זרוע הגדול [חלק ב הלכות שבת סימן מב] וז"ל, ובצרפת נוהגים [לקרות] הרב שבעיר שביעי ואומרי' טעם לדבר משום מעלין בקודש ולא מורידין ואיני רואה מנהגם שאין משמע כן בהלכה כדפרי'. ויש ליתן טעם למנהגם מפני שנוהגים שהשביעי גולל ס"ת לכך קורים את הרב בשביעי כדי שתהא נגללת בגדול שבהם כדאמרי' בסוף מסכת מגילה א"ר שפטי' עשרה שקראו בתורה גדול שבכולן גולל ס"ת כו' וכ"כ ה"ר משה מיימון זצ"ל וכל מי שגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות והאחרון שגולל ס"ת נוטל שכר כנגד הכל. לפיכך עולה ומשלים אפי' גדול שבצבור עכ"ל. [המנהג לתת לגדול עליה אחרונה הובאה בהרבה אחרונים, לבוש סי' קל"ה ס"י, מג"א סי' קל"ו, מ"ב שם סק"ה].
וכעי"ז ראיתי שכתב הגר"מ שטרנבוך שם, ונראה שמעיקר הדין בש"ע, הגדול שבקוראים הוא המגביה וגולל, וחידוש קמ"ל בזה שאחרון הוא עלייה הכי חשובה כיון שהוא המגביה וכן מפורש ברמב"ם פרק י"ב דתפלה הי"ח, "והאחרון שגולל ספר תורה נוטל שכר כנגד כולם, לפיכך עולה ומשלים אפילו גדול שבציבור" ע"ש, והיינו כלפי מה שאמר לעיל רכל הגדול מחבירו בחכמה קודם לקרות, מסיים שהאחרון עדיף מכולם מפני שמגביה, וא"כ לפ"ז המעלה היא בעולה וגולל לאחריה דוקא, וא"כ כוונת הגמרא שהאחרון עלייה חשובה ביותר שהוא גומר, והיינו כשמברך ואחר כך גולל, אבל להגביה לבד לא מעולה כברכה.
ויעוי' בס' המנהיג לראב"ן [ח"ב יום שמיני וענין שמח"ת סי' נה-נו עמ' תט"ו] שהקשה ע"ד הס' רע"ג הנ"ל, וס"ל דלא יתכן לומר שהגולל הכונה למי שמסיים לקרוא בתורה אלא ודאי למי שגולל כפשוטו. וכן בביאור הגר"א סי' קמ"ז הביא ממגילה ל"ב א' ברש"י ור"ן ובעל העיטור בפירוש הראשון, שהגדול שבביהכ"נ גולל אף שלא קרא, וזהו גם דעתו לעיקר, ועיין עוד להגרמ"ש שם שהאריך בזה.
וכתב בשו"ת משנה הלכות חלק יא סימן ק"כ וז"ל, ועל דבר שאלתו במה שנהגו בכמה בתי כנסיות לכבד קטן בקשירת ס"ת שקוראים גלילה אי נכון לעשות כן.
יפה העיר וגם אני הרהרתי בזה כי כיון שזה דרך כיבוד אין מן הכבוד להציבור שהקטן יקבל. ובש"ע או"ח סי' קמ"ז גדול שבאותם שקראו בתורה גוללו ורגילים לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה. ושוב ראיתי בס"ח סי' תשנ"ז כתב אבל מצות אינן ירושה אלא הזקן הצדיק בעיר הוא יקשור ספר תורה ולא אחר שנאמר (ירמי' ב ח) ותופשי התורה לא ידעוני ומשמע לכאורה בין הגבהות ובין גלילות יהי' דוקא ע"י גדולי ישראל, ולפלא על מנהג העולם לכבד קטני קטנים בגלילה. ולכן לכתחילה אין לכבד, אבל למחות בתוקף לפענ"ד נמי אינו כדאי והנח להם לישראל במה שנהגו בכמה מקומות כיון שאינו מנהג דדוקא זקן וצדיק העיר מניחין אותו על המנהג.
וכעת חשבתי שאולי הכוונה על ההגבהה ולא על הגלילה ובאמת מה"ט ראיתי אצל רבותי שהיו מהדרין להיותן הגבה שבת במנחה וצ"ע. וראיתי לגדולי המורים לענין לכבד גלילה לקטן עיין במ"ב סי' קמ"ז שנהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות כ"כ בשערי אפרים, עכ"ל המשנה הלכות.
ואחר העיון בכ"ז עוד רגע אדבר דבביאור הלכה ר"ס קל"ו ד"ה בשבת, נראה קצת מדבריו שהגבהה חשיבא כיבוד פחות מעליה לתורה, ויתכן ג"כ לתרץ עפ"ד הראשונים הנ"ל שעיקר חשיבות הגלילה היינו מי שקרא בתורה.
ולסיכום כל הדברים; יש מקום ליישב המנהג דחיישינן להדעות שהעיקר הוא להקורא האחרון שהוא הנקרא גולל, או באופן קצת שונה שעכ"פ מצות הגלילה עיקר חשיבותה היינו למי שקרא בתורה, ומ"מ דעת הגר"א כדעת כמה ראשונים שמי שגלל גם אם לא קרא בתורה נוטל שכר כולן, ולכן יש מעלה לתת לגדול, ויש ג"כ מעלה להדר אחר ההגבהה להמ"ב, ולהחזו"א גם הגלילה, [ויתכן שיראה המגביה לסייע לגולל קצת], ומ"מ נהגו ליתן גם לקטן לחנכו במצות וכמש"כ המ"ב.
וישמח לב מבקשי ה'
סימן מד - תגובה מהשואל הנ"ל
יישר כח גדול מאוד על תשובתו המפורטת
... יש לדעת דהרי מדברי המשנ"ב לא משמע דזה הנקרא 'גולל', אלא המגביה ממש.
ועוד, בהמשך השאלה נסתפקתי הלכה למעשה באם יש באפשרותי לקנות עליה או גלילה [הגבהה] מה עדיף, ולא זכיתי לתשובתו, ואשמח מאוד למען יאיר עיני.
בברכת שבתא טבא.
תשובה
בס"ד
כ"ג תמוז תשע"ו
לכבוד מע"כ שליט"א
שלום רב
הנה דברי המ"ב מוקשים ויש לתרצם, דהנה באמת המ"ב תפס כסתם הלכה כפי שכתבתם שהמגביה הוא הגולל, ומאידך נראה בביה"ל שנקט שהעולה הוא חשוב מן המגביה, ולכך כתבתי שהמ"ב חשש לדעות הללו, והנה הדעות הללו הן נחלקות לב' ראשים, הא' שהקורא בעצמו נקרא גולל ע"ש מה שמשלים הקריאה, והב' שרק אם הקורא הוא המגביה חשיב כגולל, ואמנם המ"ב בסי' קמ"ז, לא סתם לא כמר ולא כמר, אלא רק שהמגביה הוא הגולל כנ"ל, אך בבה"ל כשהזכיר המנהג הביא שהמנהג להחשיב פחות הגבהה מעליה, ומסתמא שלא נעלם ממנו דעות הראשונים בזה, וא"כ כנראה שעליהם סמך בהביאו מנהג זה. [משא"כ בסי' קמ"ז שלא היה בזה נפק"מ למעשה לא היה לו להמנע מלציין מאי דס"ל לעיקר הדין].
והטעם הוא, דמכיון שאמנם המצוה גדולה יותר, אך יש ספק בכלל אם ע"ז הכונה במצוה, או שלא היה המכוון לזה כלל, ולכן עליה לתורה שהיא מצוה ודאית [לא הכשר מצוה] בלא ספק, עדיפא ממצות הגבהה דלא ברירא לכל דעות הראשונים מהו גדר המצוה בזה בהגבהה שבזמנינו.
ולכך נראה לכאורה דגם למעשה עדיף לקנות עליה מלקנות הגבהה, מטעם שיש חשיבות לעליה כנ"ל.
עוד יתכן לתרץ גם את המנהג הפשוט [שמחשיבין עליה יותר מהגבהה] וגם את דברי הבה"ל הנ"ל, דאע"ג שמצד השכר חשוב ההגבהה, אבל יתכן שמצד גדרי הדין יש חשיבות יותר לעליה, ומה שהשו"ע הזכיר רק גבי ההגבהה לקנותה בדמים יקרים, היינו רבותא, ואצ"ל עליה לתורה שהוא מצוה [וכמו שבאמת הפוסקים כתבו לקנות בדמים יקרים גם על עליה], ומש"כ שהגדול גולל היינו לבד מן העליה שהוא מקבל כמבואר כבר בגמ' גיטין ס' א', ועי' מגילה כ"ב א', ובכל הפוסקים שהביאו דין זה, אבל העיקר נראה כתירוץ הראשון.