הלכות נשיאת כפים
סימן לג - כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו
בע"ה מוצ"ש פרשת ויקרא זכור התשע"ו
לכבוד ידידי ר' אריה ליב הכהן לינטופ שיחי'
ע"ד מה ששאל בענין כהן ששתה חלב אם מותר לישא כפיו או שדינו כדין שיכור.
הנה עצם ענין זה שהחלב משכר, נזכר בכריתות י"ג ב' אליבא דמ"ד הכי, דגרסי' התם, ר' יהודה אומר יין אין לי אלא יין שאר משכרין מנין ת''ל ושכר אם כן מה ת''ל יין על היין במיתה ועל שאר משקין באזהרה עכ"ל, וכמ"ש להדיא בפסקי רי"ד סנהדרין ריש דף ע' 'מפני שמשכרין', וקאי גם על חלב. וכ"ה ברמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"א ה"ב, היה שכור משאר משקין המשכרין אסור להכנס למקדש ואם נכנס ועבד והוא שכור משאר משקין המשכרין אפילו מן החלב או מן הדבלה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה, שאין חייבין מיתה אלא על היין בשעת עבודה, ואין מחלל עבודה אלא שכור מן היין עכ"ל.
אכן גם לגבי עבודה לכאורה ענין זה אינו נוהג היום כלל, ואם כי ביינות שלנו דנו הפוסקים אי חשיב דמשכר או לא, אבל בחלב כמדומה שלא מצינו כלל שישכר, ואם על יינות שלנו דנו הפוסקים בהג"ה סו"ס צ"ט, אע"ג דהא חזינן שכמה שותים ומשתטין מזה, ואפ"ה צידדו הפוסקים קצת להקל בזה לומר שאינן חזקין, א"כ בחלב שלנו עאכו"כ.
וראיתי הובא (דעה"ד כריתות שם) שיש שאומרים בשם הגר"ח מוולאז'ין שלהקרא חמר מדינה בעינן משקה המשכר ולא כאותם שנהגו להבדיל על תה או על קפה, ובכתבי הגאון הרוגאטשובר הביא ראיה מן הגמ' שאף חלב מיקרי מידי דמשכר ושפיר שאפשר להבדיל עליו אפילו לדעת המחמירים האלו, דאיתא בברייתא בכריתות י"ג ב' אכל דבילה קעילית ושתה דבש או חלב ונכנס למקדש חייב, א"כ חזינן שנקרא שכור משאר משכרים, הרי דחלב חשיב שפיר מידי דמשכר, עיין עוד בספר שם להמשך הדברים. ומ"מ חזינן מיהת דס"ל שגם בזמנינו חשבינן ליה משכר, אע"ג שלא מצינו שישכר, ומיהו ע"ז יתכן שעכ"פ החלב שלהם לא היה החלב שלנו, שהרי החלב השתנה מאוד בדורות האחרונים, ויל"ע בזה.
ויש לדון עוד את"ל שיש איסור כפשטות הגמ', אם היה זה חלב עם מים דבכה"ג אפילו ביין לא חשיב משכר כמ"ש בשו"ע או"ח סי' קכ"ח סקל"ח, ולכאורה כ"ש הוא בחלב דקליש מיין, ומיהו שמא דוקא ביין טבעו שמתבטל כחו ע"י מים ובחלב לא נזכר כן, ויל"ע.
והנה להלכה כתב השו"ע או"ח סימן קכח סעיף לח, שתה רביעית יין בבת אחת, לא ישא את כפיו; שתאן בשני פעמים, או שנתן לתוכו מעט מים, מותר, ואם שתה יותר מרביעית, אף על פי שהוא מזוג ואפילו שתאו בכמה פעמים, לא ישא את כפיו עד שיסיר יינו מעליו עכ"ל. וכתב המ"ב ס"ק קמ"א, וכ"ז לענין יין אבל בשאר משקין המשכרים כתב המ"א דמותר לישא כפיו אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר בפני המלך דבתפלה כה"ג תפלתו תועבה כדלעיל בסימן צ"ט בנשיאת כפים מותר אם לא שהגיע לשכרותו של לוט דאז כשוטה יחשב המג"א (שם ס"ק נה) כתב דכיון דלענין עבודה ליכא מיתה בשאר משקין המשכרין וכמבואר ברמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש, בנשיאת כפים ליכא איסורא כלל אלא א"כ הוא שיכור כלוט דאז פטור מכל המצוות. ע"כ. וכ"כ ג"כ הפרי מגדים (במשב"ז שם ס"ק לה) דלדעת מרן שרי לכהן לשתות שאר משקין המשכרים קודם נשיאת כפים. יעו"ש. וכ"כ בשו"ע הגר"ז (שם סעיף נא) דאין שאר משקין המשכרים מונעים אותו מנשיאת כפים כמו במשרת במקדש אפילו נשתכר עד שאינו יכול לדבר לפני המלך שנשיאת כפיים אינו דומה לתפילה שהוא עומד ומדבר עם המלך משא"כ בנ"כ שהוא מדבר אל העם כמ"ש "אמור להם" וגו' אלא א"כ הגיע לשכרותו של לוט שאז פטור מכל המצוות. ע"ש. וראה עוד בס' ערוך השלחן להגרי"מ עפשטיין (שם סעיף נה) מש"כ בענין זה. יעו"ש. וראה גם לגאון הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קכג אות ב) שהביא שם את דברי הגבורת ארי בתענית (יז ע"א) שכתב דמדאמרינן בגמ' בסתמא שיכור לא ישא ולא קאמר שיכור מן היין מתבאר מהכי דשיכור מכל המשקין במשמע, ודלא כהמג"א שכתב דבשאר משקין המשכרים שרי. ודחה הנצי"ב את דבריו דליתא דהא סתם שיכור הוא מן היין כמ"ש התוס' ביומא (דף מט ד"ה נזיר) והאריך לדחות את דברי הגבורת ארי והעלה דהעיקר הוא כהמג"א דכל האיסור הוא ביין ולא בשאר משקין. ע"ש. (שו"ת עטרת פז חלק א כרך ב - יורה דעה סימן יט). , וכ"כ בספר מטה יהודה אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז וסוברין דגם בשאר משקין כל שנשתכר בהן עד שאינו יכול לדבר לפני המלך אינו נושא כפיו עכ"ל. ומ"מ חזינן מיהת לכו"ע דבשתה חלב דהאידנא דאינו משכר כלום, ושפיר יכול לדבר בפני המלך א"כ לא אכפת לן ולא מידי. וכ"כ עוד בביאור הלכה שם ד"ה שתה רביעית, וז"ל, ומיהו לדינא מסכימים האחרונים דאפילו בשאר משקין כל שאינו יכול לדבר לפני המלך אסור לישא כפיו כמו שכתבתי במ"ב עכ"ל. ומכלל הן אתה שומע לאו.
ויעויין שם בלשון הפרישה אות מח שכתב, נלע"ד ליישב ולומר דר' ירוחם לא קאי אמי ששתה יין אלא אשתה שאר משקין וסבירא ליה דבשאר משקין אינו נאסר לישא את כפיו אלא אם כן הוא שיכור כשיכרותו של לוט ולשון של שיכור דנקט הגמרא דייק ליה הכי דאם לא כן אדאמרו דכולי עלמא שיכור אסור לישא כפיו הוה להו למימר שתוי אסור לישא כפיו דכבר נתבאר בפרק הדר (עירובין סד א) דהיכי דמי שיכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך והיינו כשיכרותו של לוט עכ"ל.
א"כ ס"ל דהיינו הך אינו יכול לדבר בפני המלך ושיכור כשכרותו של לוט, [דלא כהחילוק הנזכר בדברי המ"ב הנ"ל ע"פ האחרונים], ומ"מ חזינן מיהת דהיכא דלא נשתכר כלל אין לחשוש, וכמ"ש בהמשך דבריו שם, דבשאר משקים לענין תפילה ונשיאת כפים אם שתה רביעית מהן אפילו איסור דרבנן ליכא ולענין הוראה ודאי גזרו דומיא דאכל תמרים וכמ"ש התוספות. מיהו י"ל דהתם נמי מיירי דאכל תמרים כל כך הרבה עד שנשתכר קצת ואף אם גזרו שם שאני עבודה והוראה שהם במיתה לכך החמירו בהן חז"ל בשאר משכרים מה שאין כן נשיאת כפים ותפילה שעיקרן אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב ב"י בכסף משנה בטעם הרמב"ם ע"ש אבל במי שנשתכר לגמרי בודאי מסתברא דאין חילוק בין יין לשאר משקים עכ"ל.
אכן הט"ז ס"ק לה כתב, וע"כ נראה ברור שאם שתה שאר דבר המשכר אף ע"ג דלגבי עבודה אינו חייב מיתה כמ"ש הרמב"ם בפ"א דמקדש שאין חייב מיתה אלא דוקא ביין אבל בשאר מידי דמשכר כגון דבילה הרי זה לוקה ועבודתו כשרה מ"מ גבי נ"כ ודאי אסור כיון דעכ"פ יש איסור בעבודה מן התורה וכ"ש שכור מן שכר או מי דבש שאסור לדוכן וכיון שאין בזה שיעור מפורש כמו שיש ביין אסור לכהן לשתות כלל מידי דמשכר קודם נ"כ וכו' עכ"ל.
א"כ לפ"ד הט"ז יש איסור בדבר, ושמא יש לצדד דגם לדעת הט"ז שייך לחשוש לשיעור רק בדבר שסופו לבוא לידי שיעור, אבל בחלב שלנו אנן סהדי דלא מייתי עי"ז לידי שכרות וכנ"ל, וגם את"ל דאם ישתה מאה כוסות יבוא לידי שכרות מ"מ ליכא למטעי בהא שנאסור בכל שהוא משום דלא ידעינן שיעורו, והר"ז דומה לנוגע תחת טבורו בכלי ברזל, דבכה"ג לא גזרינן אטו בגד דק, אע"ג די"א שבבגד עבה גזרינן אטו בגד דק משום דלא ידעינן שיעורו כמ"ש שם המ"ב סי' ג' סקכ"ט, ויל"ע. ומ"מ פסק המ"ב ברור בזה, ואפשר דגם הט"ז גופיה לא מיירי אלא באופן שהרגיש בשינוי קצת ע"י השאר משקין, ורק דסבור שיכול לדבר בפני המלך, דבזה חיישינן שיבוא לטעות בשיעור, אבל באופן שאין מרגיש כלום לא, ולא עיינתי כעת בזה.
והנה כתב הכה"ח (שם ס"ק רכה) דנראה כיון דיש פלוגתא לכתחילה לא יעלה כהן ששתה שאר משקין עד שיסיר את שיכרותו מעליו, ואם עלה לא ירד. ע"כ. וראה ג"כ בדברי הגר"ז שם סנ"א שג"כ כתב כיו"ב דלכתחילה ראוי שלא לשתות כלל משקה המשכר קודם נ"כ, וכן נוהגים. עכ"ד. ע"ש. אכן י"ל דהפלוגתא היא באופן שיש מקצת איזו שכרות וכנ"ל כמבואר בדברי המ"ב דלכו"ע אם יכול לדבר בפני המלך שרי, ובלאו הכי הרי הכריע המ"ב שאם יכול לדבר כנ"ל שרי.
סימן לד - האם נשיאת כפים בזמנינו מדאורייתא או מדרבנן
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכב' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
האם כיום ברכת הכהנים מדאורייתא או מדרבנן?
ומה הנפקא מינה להלכה למעשה?
לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון
תשובה
יום ה' י' סיון תשע"ו
לכבוד הג"ר אהרן שליט"א
שלו' רב
הנה באופן כללי כתב המ"ב סימן קכ"ח, בהערה הנדפסת בשולי הגליון ובמהדורות חדשות הוא צויין כשער הציון ס"ק קל"א*. , וז"ל, ודע דנשיאת כפים בחוץ לארץ הוא גם כן מדאורייתא, וכן העתיקו כל הפוסקים מימרא דר' יהושע בן לוי והובא לעיל בסעיף ב, ודלא כמור וקציעה שמצדד דמדאורייתא הוא דוקא במקדש, ששגה בזה, ואישתמטתיה ספרא פרשת שמיני פסקא ט"ז, וספרי פרשת שפטים פסקא נ"א. עיין שם [ואברכה קאי, וכבסוטה ל"ח, עיין שם], וירושלמי נזיר, הובא בסוטה ל"ח ע"ב תוספות דיבור המתחיל כל. והעירני א' מחכמי הזמן שהוא גם כן נגד בבלי חולין קל"ג, עיין שם. וגם פשטא דקרא (דברים י) ולברך בשמו עד היום הזה, משמע שנוהג תמיד עכ"ל. וע"ע בביה"ל שם ס"א ד"ה דזר שכתב להוכיח עוד דמדאורייתא א"צ שיהא דוקא בחזהש"ץ.
והספרי (ריש פר' ראה) שהביא המ"ב, מבואר שם דאף בזמן הזה נשיאת כפים היא מן התורה. דאיתא שם: "לשום את שמו שם, ונאמר להלן ושמו את שמי, מה להלן ברכת כהנים אף כאן ברכת כהנים. אין לי אלא במקדש, בגבולין מנין, תלמוד לומר בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אם כן למה נאמר לשום את שמו שם לשכנו תדרשו, לומר, במקדש אתה אומר את השם ככתבו ובגבולין בכינויו". הא קמן שנשיאת כפים בזמן הזה גם כן מן התורה. וכן משמע מדברי הראשונים, דמצות נשיאת כפים אינה קשורה לבית המקדש או לזמן המקדש. וכן משמע מדברי רש"י בחולין (קלב ב), ומדברי התוס' במנחות (מד א) ד"ה כל. ומהרמב"ם בספר המצוות (עשה כו) שלא חילק בזה בין זמן שבית המקדש היה קיים, לזמן הזה. וכן משמעות דבריו בהקדמה להלכות תפלה, ובפרק יד שם. וכן הוא ברמב"ם (פרק טו מהלכות נשיאת כפים הלכה יב). וכן כתבו להדיא הרמב"ן (פר' בהעלותך ח', ב'), והרא"ה בספר החינוך (מצוה שעח), והרדב"ז (חלק ד' סי' אלף רסד), ועוד.
וכן במ"ב בהל' ברכת כהנים חזינן בהרבה מקומות שחשב המקרים אם מפסיד דאורייתא ודרבנן, כמו מה שדן בסקי"ב על פסולים דרבנן איך מועיל להם מה שרבנן פסלום כיון דמדאורייתא מחוייבין לברך כשקורין כהנים, וכן בסק"ח שדן בטומאה דרבנן בשעת הנשאי"כ שא"צ להפסיק, וכן אם להפסיק באמצע תפילה דרבנן לנשאי"כ דאורייתא (ע"ש ס"ק ק"ו), וכל דבריו בזה הוא בשם כל הפוסקים, וכבר האחרונים כתבו להוכיח כן מן הירושלמי ברפ"ז דנזיר ע"ש, שנשיא"כ גם בזה"ז הוא מדאורייתא [כמו שהוכיח מזה המ"ב שהוא גם בחו"ל], ואין להאריך הרבה דוגמאות דמבואר בפוסקים שנשיא"כ גם בזה"ז הוא דאורייתא.
אכן כפי שהבאנו בלשון השער הציון שהמור וקציעה חולק, וכן יש שכתבו לדייק מרב סעדיה גאון (מצוה קנה) שלא הזכיר מצות ברכת כהנים באזהרותיו על סדר עשרת הדברות, דמשמע דסבירא ליה דברכת כהנים בזמן הזה הויא מדרבנן. וכן כתב לדייק הגרי"פ פערלא שם. אכן הסכמת שאר הפוסקים הוא שהוא מדאורייתא. וכן דעת רוב האחרונים, בהם: המגן אברהם (ס"ק מא), והפרי מגדים (מש"ז סק"ג), והגר"ז (סעיף ג'), ובספר קרן אורה (סוטה לח א), ובשו"ת חתם סופר (או"ח סי' כב), ופתח הדביר, ועוד. וכן כתב בשדי חמד חלק א' (דברי חכמים סי' סד, ובכללים מערכת נ' כלל לט) בשם כמה אחרונים. ע"ש. [ונסתייעתי בכ"ז בילק"י תפילה ב' סי' קכ"ח בהערה וע"ש באריכות מה שהביא עשרות מראה מקומות לזה].
אכן לפעמים יהיה דרבנן מטעמים אחרים, כמו אם יש רק כהן אחד י"א שהוא דרבנן, מדכתיב אמור להם לשון רבים, וכן אם אין שם ישראל ויש רק כהנים בבהכ"נ כתב הפמ"ג שהנשיא"כ יהיה באופן זה רק דרבנן (עי' בביאור הלכה סי' תכ"ח סכ"ה), והנפק"מ בזה מבואר במ"ב לפי סדר ההלכות, לפעמים שמתירים לו לעלות ולפעמים לא, ולמשל מ"ש המ"ב בס"ק קנ"ט, ואם אין שם בביהכ"נ שני כהנים אחרים חוץ מהאבל מותר להאבל לישא כפיו תוך י"ב חודש על אביו ואמו או תוך ל' על שאר קרובים עכ"ל. אע"פ שסתם אבל יש ללא נהגו לישא כפים וע"ש פרטי הדינים בזה. אבל מ"מ מכיון שאין ב' כהנים שבזה עדיין אין כאן נשא"כ מדאורייתא כתב להקל ע"מ שיוכל לברך מדאורייתא.
סימן לה - האם באמירת "ברוכים תהיו" אחר ירידת הכהנים מהדוכן יש בזה משום בל תוסיף
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכבוד הג"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
בשו"ת הר צבי (להגרצ"פ פראנק זצ"ל או"ח סי' ס"ב) מביא עובדא בכהן שכאשר היה יורד מן הדוכן היה אומר לכל מי שפגש אותו בדרך הילוכו: "ברוכים תהיו", ונסתפקתי אם יש בזה חשש של בל תוסיף, ע"פ מה שנפסק בשו"ע (או"ח סי' קכח סי' כז) שכהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלושה פסוקים של ברכת כהנים ואם הוסיף עובר על בל תוסיף.
וכתב שיש לחשוש לזה ע"פ שיטת הרמב"ם (המובא בביאור הלכה סעי' כ"ז ד"ה ואם הוסיף) שכהן המוסיף על הברכות אף בלי נשיאת כפיים עובר בבל תוסיף.
ואם כי י"ל שאפילו שלדעת הרמב"ם עכ"פ אינו עובר אא"כ עומד על הדוכן, וכמשמע ל' הגמרא בראש השנה "מנין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר וכו'", מ"מ יש להסתפק בזה ויש למנוע הדבר.
מה ההלכה למעשה? נוהג העולם להגיד לאחר מצווה ישר כח ולענות ברוכים תהיו היום אנשים יכולים העלב מכך ובפרט שזה בנפרד לאחר ברכת הכהנים.
לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי,
בברכת התורה ובברכת הכהנים,
מיד' הקט' אהרון
תשובה
לכבוד ידידי הכהן שליט"א
שלום רב
בענין שאלתכם, הנה אמנם ההר צבי מחמיר בזה, אך בערוך השולחן (סימן קכח סעיף כד) כתב וז"ל, ונהגו לומר לכהנים יישר כוחכם והם משיבים ברוך תהיה, ומבואר בדבריו שלא חשש לקפידת ההר צבי, ויש להוסיף עוד דגם כל דברי ההר צבי נאמרו לדעת הרמב"ם שאם הוסיף ברכה שלא בשעת ברכת כהנים עובר בלאו, אבל דעת הרשב"א המובא בבה"ל סי' קכ"ח סכ"ז דדוקא אם הוסיף בפריסת כפים עובר, וכ"כ בשו"ע הגר"ז סי' קכ"ח סעיף מ', כמובא בבה"ל שם, וכן מבואר בפמ"ג בפתיחה הכוללת ח"א אות ל"ו, ולפי דעת אלו הפוסקים אינו עובר.
והנה מבואר בגמ' סוטה ל"ט, דהכהנים אומרים השקיפה ממעון קדשך וברך את עמך את ישראל, וכ"כ בשו"ע סי' קכ"ח סט"ו, ובזה לכו"ע אין שום איסור, וגם לדעת הרמב"ם דבכל גוני איכא איסורא, מ"מ הכא ליכא איסורא, והטעם נ"ל מכיון שאין כאן שום תוספת, אלא קיום הברכה, שאומרים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו, כדכתיב ואני אברכם, וא"כ ה"ה כל ברכה שכונתו לחזק הברכה הקודמת לכאורה אין בזה שום איסור, ולכן אם מוכחא מילתא שמה שאומר ברוכים תהיו הוא לומר שתתקבל ברכתי שברכתי אתכם ויברך אתכם ה' כדכתיב ואני אברכם לכאורה אין בזה שום איסור לכו"ע.
עוד יש לצדד דהנה אם אומר ברכה בעלמא ואינו מתכוין למצות נשיאת כפים מ"ט יעבור, דהנה כתיב והנה בועז בא מבית לחם ויאמר לקוצרים ה' עמכם ויאמרו לו יברכך ה', ואטו אם היו כהנים היה אסור להם לומר ברכות הללו, ועל כרחך שכל מה שאינו מתכוין להוסיף במצות ברכת כהנים אין בזה משום הוספה, וכמו בזר שנקט המ"ב סי' קכ"ח סק"ג שאם אינו מתכוין לברכת כהנים אין בזה איסור של זר הנושא את כפיו לפי מה דקי"ל כהפוסקים שמצות צריכות כונה, ואפילו להפוסקים שמצות אינן צריכות כונה מ"מ בענינינו אטו יהיה אסור לכהן לברך חבירו בשום גונא מחשש שמוסיף על הברכות, וא"כ לכאורה דגם בזה אם אינו מתכוין לשם ברכת כהנים אין בזה הוספה, וכ"ז דוקא היכא דבאמת לא מוכחא מילתא שעושה בשביל להמשיך הברכת כהנים, אבל אם אומר יחד עם הברכת כהנים וחושב בלבו שלא יצטרף לברכת כהנים - דברים שבלב אינם דברים, (ועי' מה שכתב האדר"ת בשו"ת מענה אליהו סי' קכ"ב). ומ"מ באופן שאומר זאת כתגובה על דברי האומר לו יישר כח - ומשיב לו ברוכים תהיו - באופן זה לכאורה כבר מוכחא מילתא שאומר זאת רק משום שאמר לו יישר כח, וכמו הנהוג בשמחות שכשאומר לו ברכת 'מזל טוב' עונה 'ברוך תהיה', ויתכן שבאופן זה גם ההר צבי יודה דשרי.
ומסתפקנא האם דעת הערוה"ש הנ"ל הוא רק מוסיף על כל שאר הפוסקים דס"ל שאין האיסור אלא בשעת נשיא"כ, וא"כ אי"ז דעה חדשה, או דילמא דהעה"ש סבירא ליה כמו שכתבנו לצדד, ולפי צד זה יש לנו כבר ספק ספיקא להתיר, דגם אי חיישי' לדעת הרמב"ם נגד דעת כל הני פוסקים לאסור ברכה שלא בשעת נשיא"כ מ"מ דעת העה"ש דאין בזה משום הוספה בכה"ג, אי משום סברא קמא שכתבנו או משום סברא בתרא, ודלא כההר צבי, כל שכן שדעת רוב הפוסקים אינו כהרמב"ם, וגם ההר צבי גופיה מסתפק בדעת הרמב"ם אם שלא במקום דוכן יש איסור, וא"כ רוב צדדים כאן הם להתיר, וגם בלא דברי הערוה"ש רוב הצדדים הם להתיר בזה (וראה גם מה שהובא [בישישים חכמה עמ' קמ"ח] בשם השפ"א שהחזיק במנהג זה שהביא העה"ש).
ולכן נראה דעכ"פ אם מוכחא מילתא שאמירת ברוכים תהיו היא על מה שאמרו יישר כח ולא כהמשך לברכת כהנים אין למחות ביד הנוהגים כן, ולכאורה באופן זה אפשר גם לנהוג כן לכתחילה אם יסכים לזה מורה הוראה.
תזכו לברך את עמו ישראל באהבה
סימן לו - תגובה בענין הנ"ל
במש"כ בקובץ זה אודות אמירת הכהנים ברוכים תהיו, בפשטות יש לחלק בין אם קדמה אמירת הקהל יישר כח, שעל זה כתב בערוך השולחן שהכהנים אומרים ברוכים תהיו, לבין נדון ההר צבי שרק הכהנים אומרים ברוכים תהיו, בלי הקדמת אמירת הקהל.
רק רציתי להוסיף דבר קטן, מש"כ הגאון הגר"מ שורקין שליט"א בסוף ספרו הררי קדם ח"א בעובדות והנהגות על מנהג רבו הגרמ"ס זצ"ל, ליתן לכהנים יישר כח לאחר נשיאת כפים בראש השנה קודם גמר המאה קולות, אף שהוא אוסר להפסיק בדיבור עד סיום התקיעות לאחר התפילה, וכתב להסביר מנהגו דס"ל דהיישר כח הוא אות לקבלת הברכה של הכהנים, ולכן הוא חלק מהנשיאות כפים ואין בזה הפסק, וזה נוגע למעשה בכל יום בארץ ישראל שנושאין כפיים בכל יום, שאין היישר כח הפסק בין שמונה עשרה לתחנון, דזה חלק מהנשי"כ לפי שיש דין על הישראל להתברך ולקבל הברכה וכמוש"כ החרדים. עכ"ד ודפח"ח.
ונמצא לפי דבריו דמה שמשיבים הכהנים ברוכים תהיו אין זה תוספת ברכה אלא כאומרים כדבריכם כן יהיה שתקבלו הברכה בשלימות
יש"י הכהן
סימן לז - אמירת פסוקי ברכת כהנים כשמברך את בנו לזר או לכהן שלא בזמן נשיאות כפים
שאלה
לכבוד הרב
האם מי שאינו כהן רשאי לומר לבניו את "ברכת הכהנים", כמו בערש"ק כשמברך האב את בניו או בזמנים אחרים כשהאב רוצה לברך את בניו וכו'?
תשובה
יום שני כ"ה אב תשע"ו
לכבוד ידידי הרב אהרון שליט"א
שלום רב
כתב בביאור הלכה ריש סימן קכח וז"ל, ולכאורה לפ"ז יש לתמוה על מנהג העולם שנוהגין לברך אחד לחבירו בין שהוא כהן או זר בעת שמלוה אותו בלשון יברכך וגו' ואף דברכה כזו הוא שלא בשעת התפלה וידוע הוא מה שאיתא בירושלמי פ"ד דתענית לא מצינו נשיאת כפים בלא תפלה הלא זהו בודאי רק תקנתא דרבנן דקבעוהו בתפלה ומדאורייתא אינו תלוי בזה כלל תדע דהלא תפלה גופא לרוב הפוסקים הוא דרבנן וא"כ כיון דמדאורייתא יוצא בברכה בעלמא כשמברך אותם אפילו שלא בשעת תפלה וע"ז אמרה התורה אתם ולא זרים האיך מותר לזר לברך אחד לחבירו בלשון זה וא"כ יש ראיה ממנהג העולם להא דקי"ל מצות צריכות כונה. ואולי יש לומר דטעם המנהג משום דס"ל כהב"ח דדוקא בפריסת ידים עובר הזר בעשה א"נ דכיון דתקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ב"כ בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי עכ"ל.
והנה מסקנת הביאור הלכה ללמד זכות על הנוהגין היתר בזה דסבירא להו כהב"ח, אמנם במשנ"ב סק"ג הביא מחלוקת בזה, דהפמ"ג חולק על הב"ח וסבירא ליה שיש איסור בכל גוני, אא"כ קי"ל בודאות שמצות צריכות כונה גם לקולא. וכן שמעתי שדעת הגר"א ז"ל שהיה מחמיר בדבר זה (עי' בס' הגאון).
אכן מ"מ לפי מה שנראה מביאור הלכה דגם לפי התירוצים הראשונים בבה"ל עכ"פ אם יכוין בהדיא שלא לצאת יד"ח מצות ברכת כהנים מותר, דהרי זה ברור דקי"ל שבכה"ג שמכוין בהדיא שלא לצאת אינו יוצא, ואמנם הב"י הביא דעה יחידאה מי שאינו סובר כן, אבל כל הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דלא יצא, וא"כ זר שמברך נוסח ברכת כהנים ומכוין שלא לצאת סגי בזה, וה"ה כהן לא יפסיד מלכוין כן, דהרי תקנת חכמים לברך רק בשמונ"ע, כמבואר בירושלמי פ"ד דתענית, וא"כ מרויח ע"י שמכוין שלא לומר ברכת כהנים שבכך אינו עובר על התקנה הנ"ל. ושוב ראיתי שציינו שכ"כ בספר בית ברוך על החיי"א כלל ל"ב סק"ח שנכון לכוין בפירוש שלא לצאת יד"ח ברכת כהנים.
וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יא סימן ח סק"ב) וז"ל, ומההיא דהטור שבסו' סי' קכ"ז קשה לי על הב"ח דריש סי' קכ"ח שמבאר דליכא עשה לזר אלא מדמברך בנ"כ, אבל בלאו פריסת ידים שרי וכו', ואילו מדברי הטור שם איכא סתירה לסברת הב"ח, דהא הש"צ אינו פורס ידיו ובכל זאת ס"ל לאנשי מערב שאסור להזכיר השם מכיון שאיננו כהן, ואפילו אנשי מזרח המתירין ודכוותייהו נהגינן, ג"כ כותב שם הטור דהטעם דמתירין הוא מפני שקורין אותה כקורא בתורה, ומשמע הא אם מכוונינן לשם ברכה אסור אפילו בכה"ג דליכא פריסת ידים.
ומה שיש ליישב הוא לומר דהב"ח יפרש דלא כהטור שם אלא דטעמא דאנשי מזרח, וטעמא דידן (דנהיגנן) [דנהגינן] כוותייהו שהש"צ אומר ברכת כהנים, ולא אסרינן משום זרות, הוא באמת מהאי טעמא שכותב הוא, והיינו בהיות דלא פריס כפיו ובלא פריסת כפיים שרי עכ"ד.
וכתב עוד שם (ס"ק ג) ואליבא דהטור שם נצטרך ליישב מנהג העולם כפי התירוץ השני שכותב הביאו"ה שם, והיינו, דכיון דתיקנו רבנן שלא לישא כפים בלא תפלה שוב מי שאומר פסוקים אלו של ברכת כהנים בלא תפלה בין כהן בין ישראל הוי כמכוין בפירוש שלא לקיים בזה המצוה דברכת כהנים ולכן שרי ע"ש. ויעוין מ"ש בזה גם בשו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סי' מ"א ובדע"ת על או"ח מהמהרש"ם ז"ל הנדמ"ח עיין שם, ובכיוון זה כותב לבאר גם הכה"ח סק"ח דהא דזר עובר בעשה הוא דוקא אם מכוין לקיום המצוה לברך את ישראל כמו שנצטוו הכהנים, אבל אם אינו מכוין לקיים מצות ברכת כהנים רק כמו שמברך אדם לחבירו אינו עובר יעו"ש, ואקצר, עכ"ל הציץ אליעזר.
וע"ע בספר עמק ברכה הל' נשיא"כ אות א', מש"כ ליישב מנהג זה לפ"ד הגר"ח הלוי מבריסק עי"ש.
כתב בתורה תמימה (במדבר פרק ו כ"ג, הערה קלא), וז"ל, ענין זר הנושא את כפיו הוא כשעולה לדוכן לברך את ישראל בברכת כהנים, ונראה דלכן נקרא ע"פ רוב ענין ברכת כהנים בשם נשיאות כפים להבדיל מסתם ברכות בכלל אשר בודאי א"א להגביל רק לכהנים, יען כי הלא לכל איש מותר לברך איש את רעהו, ואפילו זרים, ורק בזה מצויינת ברכת כהנים שהיא בנשיאת כפים, כפי שיבא בדרשה בסמוך. ויש להעיר על מה סמכו העולם לברך איש את אחיו בנשיאות כפים על ראש המתברך, כמו שנוהגין בברכות חתנים וכדומה, אחרי כי כמבואר הוי סדר ברכה זו מיוחדת רק לכהנים, ולזרים יש בזה איסור עשה, ודוחק לומר כי לכהנים מסורה רק בנוסח הברכה שמבואר בפרשה יברכך וגו', יען כי כפי שמתבאר מסוגיא דמנחות י"ח א' הוי ענין נשיאות כפים עבודה כשאר עבודות שבמקדש.
ואני שמעתי מאיש אמונים שהגר"א מווילנא ברך את הג"מ רי"ח לנדא מו"ץ דווילנא בשעת חופתו והניח ידו אחת על ראש הגרי"ח בשעת הברכה, ושאלוהו על ככה, והשיב, כי לא מצינו ברכה בשתי ידים רק לכהנים במקדש, וזולת זה לא ראיתי ולא שמעתי מי שיעיר בזה, והיא הערה נפלאה, ודוחק לומר דכל עיקר מצות נשיאות כפים היא רק בצבור בעשרה משום דבר שבקדושה, דזה הוי רק אסמכתא, כמש"כ הר"ן פ"ג דמגילה.
וגם נ"ל דאפילו לכהן לא הורשה לברך ברכה פרטית בנש"כ שלא בזמן ומקום הנקבע לזה. וראיה נ"ל ממ"ש במגילה כ"ז ב' שאלו לר"א בן שמוע במה הארכת ימים א"ל מעולם לא נשאתי כפי בלא ברכה, ואם כפשוטו קשה מאי רבותיה, אלא הכונה שלא נשא כפיו לברכה בעלמא שלא בשעת מצוה וחיוב ברכה, ודו"ק עכ"ל, ועי"ש בהמשך דבריו.
אמנם בסידור יעב"ץ הביא שנהג אביו החכם צבי לברך דוקא בב' ידים, (וע"ע מה שהביא בספר פסקי תשובות כאן).
לסיכום הענין - לברך את בניו בנוסח ברכת כהנים, המנהג להקל בזה, אכן היו מן הפוסקים שפקפקו ע"ז, ולכן יש מקום ג"כ למי שנוהג להמנע מזה, ומי שבכל זאת רוצה לומר ברכות אלו בין זר ובין כהן, [שגם בכהן יש איסור לומר ברכת כהנים שלא בתפילה], ורוצה לצאת ידי כולי עלמא, יוכל לכוין בפירוש שאומר פסוקים אלו שלא לשם מצוות ברכת כהנים, ובזה יוצא לכאורה ידי כל הדעות.
סימן לח - האם נשיא"כ דאהרן היה קודם הקרבת החטאת והעולה או אח"כ
כתיב (ויקרא פרק ט פסוק כב) וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים. ואיתא בתו"כ שמיני (פרשה א, כט) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם זה מקרא מסורס (זה) [ואין] ראוי לומר אלא וירד מעשות החטאת העולה והשלמים, וישא אהרן את ידיו ויברכם שבירידתו נשא את כפיו ובירך את העם עכ"ל.
והקשה הגאון רבי מנחם יעקובזון [ראש ישיבת חמד], ממ"ש בסוטה דף לח ע"ב, אמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה, שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, מה להלן בעבודה אף כאן בעבודה ע"כ.
וכתב, ויל"ע אי פליגי התו"כ והגמ' ובמאי פליגי האם התו"כ חולק על הדין דכל כהן שאינו עולה בעבודה, או שמא התו"כ לומד שהמקרא נכתב מסורס ללמד ע"ז אבל באמת אהרן ירד, ושמא גם כונת הגמ' כן, עכ"ל המקשה.
תשובה
הנה ברש"י כאן כתב, וירד מעשות - אלמא בעוד עבודה בידו בירך ואח"כ וירד מעשות אלמא השתא הוא דגמר ע"כ, ומשמע לכאורה דמפרש דלא כהתו"כ אלא שהעבודה גופה היתה בזמן נשיאת כפים, ועכ"פ נמשכה עד אז.
אכן ז"ל הגמ' מגילה דף יח ע"א גבי סדר שמונ"ע, ומה ראו לומר ברכת כהנים אחר הודאה דכתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים אימא קודם עבודה לא סלקא דעתך דכתיב וירד מעשת החטאת וגו' מי כתיב לעשות מעשת כתיב ע"כ. ומבואר להדיא דגם דעת הגמ' כהתו"כ, ודוחק לומר שיש כאן מחלוקת הסוגיות, ולכך נראה לפרש דאדרבה גם הגמ' בסוטה ס"ל הכי, ותדע דהא ע"כ השתא קיימינן בברכת עבודה שקודם ברכת כהנים. ונראה דגם כונת רש"י במ"ש עבודה בידו אין הכונה ממש עבודה בידו אלא שעתה סיים מלאכת העבודה ועד שלא ירד מעשות ונסתלק מן המלאכה לגמרי התחיל לישא כפיו, וה"נ עד שלא ירד מעם הש"ץ שאמר העבודה כבר בא הכהן לישא כפיו.
וכן נ"ל בהדיא כונת המאירי בסוטה שם שכתב וז"ל, ומ"מ אף הוא צריך לעקור רגליו מעט לצד הדוכן בשעה שהוא אומר עבודה שעל כל פנים בשעת עבודה צריך שיהא מכין עצמו לכך ממה שמצינו באהרן וירד מעשות החטאת וכו' ויברכם עכ"ל. ומבואר דריב"ל גופיה בסוטה שם מפרש שהעבודה קודמת לנשיא"כ ולא מאוחרת לה, וכפי' התו"כ והגמ' במגילה.