הלכות ספירת העומר
סימן קכט - וידוי ותענית לנושא אשה בל"ג בעומר, ועוד פרטי דינים בזה
יום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו
לכבוד גיסי המופלג החתן הרב מאיר בלומנטל נ"י
א) ע"ד שאלתך שהנך חתן שיום חופתו הוא ל"ג בעומר, אם מתענה ואם צריך לומר ודוי.
הנה כתב המ"ב סי' תקע"ג סק"ז וז"ל, בניסן מתענה - דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב"ח] ולפ"ז ה"ה ל"ג בעומר והימים שמר"ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה"כ לסוכות אבל באסרו חג ובט"ו באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ"א] ויש מקילין בכל הימים שא"א בהם תחנון עכ"ל, וציין בשעה"צ סק"א על היש מקילין הללו אליה רבה בשם נחלת שבעה עכ"ל.
א"כ יש כאן מחלוקת במ"ב כדת מה לעשות, וגם בקרב פוסקי זמנינו ראיתי חילוקי דעות בזה, הגרי"ש אלישיב בקובץ מבקשי תורה ח"ח קובץ ל"ז עמ' כ"א כתב שאפשר להקל, יתכן שהיקל משום שתענית זו אינה אלא מנהג, ובפרט שהדורות חלושין, והגרשז"א בהליכ"ש פי"א סכ"ב כתב כדברי המ"א שיתענה.
ב) ובענין וידוי ראיתי שעמד ע"ז ג"כ הפתחי תשובה (אה"ע סי' ס"א ססק"ט), וז"ל, וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד.
וכן ראיתי בהנהגות ופסקים הגרי"ח זוננפלד הל' קידושין ונישואין ס"ו, החתן מתוודה בתפילת מנחה אף בימים שאין חתן וכלה מתענים בהם, כגון ראש חודש וכדו', וכ"כ בספר יד יצחק (סי' ק"ג) שכן הוא המנהג בירושלים בזה, וכ"כ בשו"ת לבושי מרדכי (מהדו"ק אה"ע סי' מ"ט) דכן עמא דבר, וכ"כ ב"שערים מצוינים להלכה" על קש"ע (סי' קמ"ז סק"ז), וכן בשו"ת עצי חיים או"ח סי' כ"ז, וכן בשולחן העזר ח"ב דף ט"ו ד' כתב דנתפשט המנהג בכל המקומות לומר וידוי. וכן מבואר בס' עיון תפילה מהגה"ק בעל דעת קדושים דאין לדמות לתענית בר"ח שאסור להתענות, דשאני תענית דאסור בר"ח מדינא דגמרא ותענית חתן וכלה רק מנהגא, משא"כ לענין וידוי ואמירת תחנון דאינו אסור מדינא רק ממנהגא ולומר הוידוי לחתן ג"כ מנהג הוא ודוחה זה את זה, אבל דעת השבילי דוד אה"ע סי' ס"א שאין לומר וידוי, ועיין ביד יצחק שם ובילקוט הגרשוני ח"ב שו"ת סי' י"א, בשו"ת תורת יקותיאל או"ח סי' מ"ב, שהביאו כן בשם הגר"י אסאד שלא לומר וידוי. וע"פ כ"ז יש לדון בענינינו. ושלחתי השאלה להגרח"ק.
ובערוך השלחן (אה"ע שם סכ"א) כתב, וגם נהגו להתוודות בתפלת המנחה ובימים שאין מתענין א"צ להתענות ג"כ ודווקא ימים שהוזכרו בגמ' כמו ר"ח וחנוכה וכ"ש פורים ואסרו חג וט"ו באב וט"ו בשבט אבל ביומי ניסן מתענים וע' בא"ח סי' תקע"ג דגם בל"ג בעומר ושלשה ימי הגבלה ובין יוה"כ לסוכות מתענין ג"כ כיון דימים אלו אין נזכרין בגמ' עכ"ל, ואולי ט"ס נפל בדבריו ולפי הענין במקום להתענות צ"ל להתודות [ועיין שו"ת צמח יהודה ח"ה סי' י"ט].
ג) והנני להעיר עוד איזה דבר בענין נישואין בל"ג בעומר, שכתב בתורת המועדים [להרב קולדצקי נכד הגרח"ק] סי' תצ"ג סקט"ו, לענין חתן שמתחתן בא' מהימים המותרים מותר לו להסתפר כבר בע"ש אופרוף כיון שזה כעין יו"ט בשבילו [ובפרט אם הוא אחר ל"ג בעומר] [כ"כ הדגול מרבבה ושו"ת רבי ידידיה טיאה ווייל בנו של הקרבן נתנאל סי' מ'], ולפ"ז כ"ש שיהא מותר לו להסתפר בערב החתונה [דהיינו אם החתונה מתקיימת בר"ח סיון יהיה מותר לו להסתפר בכ"ט אייר], אבל הגרח"ק אמר לי שלמעשה אין להתיר להסתפר כלל [כיון שהמ"ב לא העתיקו], והטעם בזה משום שדוקא בעל ברית מותר לו להסתפר כיון שהיו"ט שלו לא ניתן לידחות התירו לו להסתפר, אבל חתונה שבידו לקבוע בתאריך אחר הוא הפסיד לעצמו עכ"ל.
ד) עוד אבוא להעיר בזה אם התחילו הנישואין בל"ג בעומר מותר לגמור בליל ל"ד (אג"מ אה"ע ח"א סי' צ', הגרח"ק תורת המועדים סי' תצ"ד סק"כ, דעת קדושים [אלא שבמקו"א החמיר בזה לכתחילה], הובא בארחות חיים בהגהות מהרש"ם, וכן בטעמי המנהגים בקו"א עמ' רנ"ב). וצריך לגמור את השבע ברכות של החופה קודם השקיעה כדי שיהיה מותר להמשיך בליל ל"ד (אשרי האיש פס"ה סכ"ח), ובהליכ"ש שם הע' 81 כתב, בנישואין שהיו ביום ל"ג בעומר אמר רבינו דמלבד שתתחיל הסעודה מבעו"י, מוטב שיצא גם החתן מחדר הייחוד ביום כדי שיחלו אף הריקודים ביום ל"ג בעומר ואח"כ ימשיכו הסעודה והריקודים אף בלילה עכ"ל.
ואחרי שעשו החתונה בהיתר מותר גם לעשות את כל ז' ימי המשתה בריקודים ובכלי שיר, דכיון שכל האיסור לישא אשה הוא רק על החתן והכלה לבד וכשהם מותרים לישא מותרים גם את כל עניני השמחה והריקודים, לפיכך אין שום איסור על המוזמנים להיות שם ולשמוח בשמחתם (אג"מ ח"א סי' קנ"ט וח"ב סי' צ"ב, הגרח"ק בתורת המועדים שם).
סימן קל - כלי נגינה בשמחת בר מצוה עם סיום בימי הספירה
מוצ"ש פ' צו אור לי"ח אדר ב' ע"ו
לכבוד גיסי החביב הבה"ח אברהם נ"י
בענין שאלתו אם מותר לעשות תזמורת בכלי נגינה בשמחת בר מצוה עם סיום מסכת בימי ספירת העומר.
תשובה
הנה ל' המ"ב גבי ריקודין ומחולות הוא שאסור לעשות ריקודין ומחולות של רשות, ומשמע דשל מצוה שרי, ואע"ג דכלי זמר בסעודת תנאין אסר בערוה"ש סי' תצ"ג ס"ג כדין ריקודין ומחולות כמ"ש המ"א סק"א, מ"מ הגרי"ש (באשרי האיש מועדים עמ' תל"ג) התיר בסיום מסכת, ואע"פ שאין רגיל לעשות כן בשאר סיומים אפ"ה שרי, לפי שאין גבול לשמחת התורה, [ויעויין מה שהובא משמו במ"ב מהדורת דרשו סי' תצ"ג גבי ריקודים ומחולות בהכנסת ספר תורה שיעשה כן רק בשעת הצורך].
אכן הגר"ח קניבסקי בתשובתו לידידי הרב יוסף שלמה אפשטין (בקונטרס ישא ברכה) כתב שאין ראוי, ודקדק לומר שאין ראוי ולא שיש בזה איסור מצד הדין, אכן כאן בענינינו שיש גם שמחת בר מצוה יתכן דלא מיירי בזה הגרח"ק, כיון שבשמחת בר מצוה נהוג לעשות בלא"ה. והרי אפילו על שמחת בר מצוה בלא סיום כתב הרש"ל ביש"ש ב"ק פ"ז סי' ל"ז הובא במ"א סי' רכ"ה סק"ב דאין לך סעודת מצוה גדול מזה שנותנין שבח והודאה וכו' והביא לזה הרבה סמוכין. (ובעצם סעודת תנאים שהחשיבו הנו"כ כאן לזה כסעודה שאינה סעודת מצוה, אע"ג דבעלמא פעמים החשיבו סעודה זו לסעמ"צ, (עיין בחק יעקב סי' תמ"ד ס"י), מ"מ נראה דקילא מבר מצוה ועכ"פ מסעודת מסכת). אבל ראיתי חכ"א (פעמי יעקב י"א תשנ"ה עמ' נ"ה) שהעלה לאסור בזה, דדוקא סעודת מצוה כנישואין דעת הפוסקים להתיר, ולא כל סעודה שיש בה מצוה כסעודת בר מצוה.
אבל בקובץ מבית לוי (ניסן תשנ"ח פסקי הלכות עמ' פ"ז סק"ג) ראיתי שכתב, ויש להמנע מנגינה בכלי שיר גם בסעודת מצוה, כגון הכנסת ס"ת, סיום הש"ס וכדומה עכ"ל.
ובשו"ת מנחת יצחק ח"א סימן קיא כתב וז"ל, נשאלתי, אם מותר לעשות בימי הספירה סעודת מרעים עם כלי זמר, בלא ריקודים ומחולות, לטובת מגבית לדבר מצוה. תשובה הנה זה אין ספק דהמנהג שלא להתענג מכלי זמר בימי הספירה, וגדול כח המנהג, עד די"ל דנוגע באיסור דאורייתא דהוי כמו נדר, וכו', וע"כ אף אם יהיה מנהג זה של איסור כלי זמר בימי הספירה, רק תוספת חומרא, על המבואר בש"ע ונו"כ (בסי' תצ"ג), די לנו, שלא להתירם מטעם הנ"ל. אמנם באמת, כבר הובא מנהג זה, בכתבי הדע"ק (הביאו בהגהות מהרש"ם הנדפס בס' אורחת חיים סי' תצ"ג) לענין נשואין בל"ג בעומר, דכ' דיש להקדים א"ע, ולעשות גם הסעודה ביום ל"ג, ושלא לעשות ריקודים וכלי זמר בליל ל"ד עיין שם, הרי אף בנשואין, והתחיל בהיתר בל"ג בעומר, דעתו להחמיר, וכ"ש בשל רשות. ולדעתי הוי איסור כלי זמר, בכלל מה דאיתא במג"א (סי' תצ"ג סק"א), דכתב דאסור לעשות ריקודין ומחולות, בימי הספירה, ואף דלא הזכיר כלי זמר, מ"מ כלי זמר הוי כל שכן, דהוי שמחה יתירה, מריקודין ומחולות, עכ"ל המנח"י. וע"ש באריכות ולא העתקתי כל לשונו, ומ"מ מבואר בדבריו שהחמיר בזה טובא עי"ש.
ולעצם השאלה אם בשמחת בר מצוה בלבד מותר לנגן בכלי שיר, ראיתי עוד באול"צ ח"ג פי"ז סק"א, שאלה. האם מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר. תשובה. מותר לנגן בכלי שיר בברית מילה או בבר מצוה בימי העומר ע"כ.
היוצא מכ"ז דהרוצה להקל בדבר בודאי יש על מי לסמוך, ובפרט דבמנהג איירינן, ולא באיסור דאורייתא או באיסור דרבנן, ויש כאן ב' טעמים לצרף להיתר, א' משום הסיום וא' משום שמחת בר המצוה, [ויתכן לצרף ג"כ שהאיסור לנגן בכלי זמר לא נזכר להדיא בדברי הפוסקים על ספה"ע, אם כי יתכן שזה אינו ראיה, עיין בדברי המנ"י הנ"ל], אכן המחמיר ודאי תבוא עליו ברכה.
סימן קלא - בענין עומר וספירת העומר ועוד
יום שישי כ"ח ניסן תשע"ו
לכבוד הג"ר מרדכי זיסקינד הגר מנהטן שליט"א
שלום רב
ייש"כ על שאלותיכם הנפלאות בגליון מעדני אשר.
והנני בזה להשיב על שאלותיכם
הבאה בקרבן העומר
א. כתב הר"ן בסוף מסכת פסחים וז"ל: "ורוב מפרשים מסכימים, דספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן, אינה אלא מדרבנן בעלמא, זכר למקדש". והקשה מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצוק"ל דצ"ב מה אתא הר"ן לאשמועינן במש"כ דליכא "הבאה" בעומר, והתינח במש"כ דבזה"ז ליכא "קרבן" העומר ניחא, אבל במש"כ שאין הבאה בעומר, יל"ע וכי איזה ענין יש בהבאת העומר.
א. מו"ר הג"ר איתמר גרבוז האריך בזה בשיעורו.
ספק ספיקא בספירת העומר
ב. בשו"ע (סי' תפט ס"ח) פסק שאם הוא מסופק אם שכח יום אחד לספור ספה"ע יכול להמשיך לספור בברכה, וביאר המ"ב דיש כאן ספק ספיקא הספק הראשון שמא לא שכח, ואת"ל ששכח שמא הלכה כהסוברים דכל יום הוא מצוה בפ"ע.
ויל"ע במסופק על שני ימים אם ספר בהם כגון שמסופק על יום חמישי ועשירי דיתכן דגרע דיש כאן עוד ספק לפטור מסה"ע.
ב. יעויין בהליכ"ש פסח פי"א ארחות הלכה הערה 24, שכמדומה שדעתו דגם בב' ספיקות הדין יהא שמותר לברך, דבעצם ס"ס עדיין אינו מחייב ברכה, כמ"ש המ"ב סי' רט"ו סק"כ, ורק משום דסבירא לן לעיקר כהדעות שגם בשכח לגמרי מברך, וע"כ עכ"פ בספק מקילינן וה"ה בב' ספיקות. והנה כ"ז הוא עוד באופן שיש ב' ספיקות ממש, אבל בענינינו הרי דבר פשוט בפוסקים שאם אין כאן צד נוסף להחמיר לא שייך לקרוא לזה ס"ס. [אמנם בשו"ע נזכר יום אחד, ויעויין שם בכל לשונו מה ששינה ממ"ש בריש הסעיף ע"ש ויל"ע].
האם במשמעות 'פאת' הכוונה לאחת או לשתים
ג. לא תכלה פאת שדך. פעמיים בתורה כתוב "פאת" מדוע בפאת שדך לא תכלה די להותיר פאה אחת, ואילו בלא תקיפו פאת ראשכם צריך להשאיר דוקא שתי פאות ואם הותיר פאה אחת כבר לוקה.
ג. הנה בפאת הראש כיון דאיכא ב' פאות ע"כ לא מיירי התורה אלא לחד מינייהו אלא לתרוייהו, אבל בשדה שכל מקום שם יכול ליקרא פאת א"כ א"א דמיירי על הכל וע"כ מיירי לפי מה שצריך דהיינו פאה אחת, ובירושלמי מפיק לה כעי"ז עוד מקרא, והנני להעתיק מפירוש הריבמ"ץ למשנה מסכת פאה פרק א משנה ג וז"ל, נותן פיאה מתחילת השדה ומאמצעיתה. פי' מאמצע השדה, והוא הדין בסוף, דתנן נותן אדם פיאה מתחילת השדה מאמצע ובסוף. מנהני מילי, רבי יוסי בשם ר' שמעון בן לקיש אמר ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך, מה ת"ל לקצור, אלא אפי' יש לו כמה לקצור, וזו הפיאה שנותן בתחילת השדה או באמצעיתה או בסוף קדשה משום פיאה, ואין צריך ליתן פיאה אחרת עכ"ל.
סימן קלב - האם יש מצוה או בל תוסיף בק"ש או בספירת העומר ב' פעמים ביום
שאלה
יש לעיין מי שסופר כמה פעמים ספיה''ע האם יש לו מצוה קיומית לפי מה שפוסקים בהל' נשי''כ כתוס' ר''ה שאין בל תוסיף בכפילות מצוה, וכן יש להסתפק בק''ש וכד'.
תשובה
יום שני כ"ב אייר תשע"ו
בע"ה
לכבוד הג"ר אליעזר שלאס שליט"א
שלום רב
הנה בשאלתך יש ב' נידונים שהם ארבע, א' האם שייך לקיים שוב המצוה בפעם השניה או לא, ב' אם תמצי לומר שאין מקיים מצוה האם עובר בבל תוסיף או לא. וב' שאלות אלו יש לשאול בין בק"ש ובין בספה"ע.
ובעצם היה אפשר לשאול כ"ז בהרבה מצוות כגון שופר לולב ומשלוח מנות, והזכרתם מה שכתבו התוס' בראש השנה דף טז ע"ב, וז"ל, ותוקעים ומריעין כשהן עומדין - תימה הא קעבר משום בל תוסיף וכי תימא כיון דכבר יצא הוה ליה שלא בזמנו דלא עבר הא אמרינן בסוף ראוהו ב"ד (לקמן דף כח: ושם) גבי ברכת כהנים דאין מוסיף ברכה אחת משלו משום דלא עבר עליה זימניה כיון דאילו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך להו ה"נ אי מתרמי ליה צבורא הדר תקע להו וי"ל דאין שייך בל תוסיף בעשיית מצוה אחת ב' פעמים כגון כהן אם מברך וחוזר ומברך אותו צבור עצמו או נוטל לולב וחוזר ונוטל וכן תוקע וחוזר ותוקע וגבי מתנות בכור נמי אם נותן בקרן אחד ב' פעמים אין זה בל תוסיף עכ"ל.
אמנם גם אחר מה דשמעינן דברי התוס' הללו, עדיין יש מקום לברר בגדר כל מצוה ומצוה בפ"ע, ויעויין בדברי הנצי"ב ובמה שחלק עליו הקה"י בחידושיו במסכת ברכות בארוכה בדיני ק"ש ובשאר מצוות, ובכל מצוה ומצוה יש לדון בגדריה, ואיני יודע אם שייך לומר גדרים ברורים בזה בכל המצוות עיין שם.
ויעויין מה שכתב בשו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן ס, בדיני מי שקורא ק"ש עם הציבור קודם זמנה שכתב רבינו יונה ברפ"ק דברכות שלא יכוין לצאת יד"ח, וז"ל, ומה שהקשה הט"ז דאם סובר כהר' יונה הי"ל להזכיר מש"כ הר' יונה שלא יכוין לצאת י"ח ק"ש באותה הקריאה (ותיבת ומתפלל שבט"ז הוא ט"ס) נראה לע"ד דסובר הש"ע דכיון שהוא קודם הזמן אין צורך שיכוין שלא לצאת דהא אף בנתכוין לצאת לא יצא, וכוונת הר' יונה צריך לומר דהוא כדי שלא יעבור על בל תוסיף, דאף שכתבו התוס' ר"ה דף ט"ז בתוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין דאין שייך בל תוסיף כשעושה המצוה ב' פעמים, נימא דכיון דקודם צה"כ אינו זמן ק"ש לא דיום ולא דלילה אין שייך זה והוי כישן בשמיני בסוכה שבכוונה למצוה עובר על בל תוסיף, וא"כ סובר הש"ע דרק כשיכוין בפירוש לצאת בזה י"ח ק"ש יהיה בל תוסיף אבל בקורא סתמא למצוה הוא על דעת דהנהיגו שהוא רק כדי לע"בתפלה מתוך ד"ת כדהביא רש"י מירושלמי ולא נחשב ממילא כמכוין למצוה דק"ש שבתורה וכדחזינן בשמיני שיושבין בסוכה שפרש"י בעירובין דף צ"ו ולהכי שרינן דאי שמיני הוא לא מכוינן למצות סוכה אף שלא כו"ע דינא גמירי, אלא כיון דכל בנ"א יושבין אדעת דחייבו חכמים דע"ד כן עושין כל המצות שלכן כיון שהחיוב הוא מצד ספק הוי ממילא ישיבת כל אדם כפי החיוב דהוא בשמיני רק לספק שלא נחשב כמכוין למצוה באם הוא שמיני אף שיושבין סתמא כ"ז שאינו מכוין שעושה ע"ד עצמו למצות התורה ואינו עושה סתמא למצוה שהוא ע"ד חכמים. וכן הוא להרמב"ם ספ"ב מממרים שבאומרים שבשר העוף אסור מה"ת הוא מוסיף, שודאי מודה שאף אנשים שלא ידעי אין עוברין על בל תוסיף משום שאין אוכלין הוא ע"ד חכמים. וכ"כ הוא בק"ש קודם הזמן שהנהיגו לע"בתפלה מתוך ד"ת הוי בסתמא ע"ד שהנהיגו. ולכן לא כתב הש"ע דצריך שלא יכוין לצאת. ואולי גם הר' יונה כתב זה רק על עצם המנהג שהיה שלא לצאת.
ובעצם מסופקני אם יש איסור בל תוסיף בק"ש שהוא גם למוד תורה, שלא מצינו שאיכא בל תוסיף בק"ש. וראיה שהרי רצו לקבוע עשרת הדברות בק"ש בדף י"ב [ממס' ברכות] ואם איכא בל תוסיף בק"ש הרי היה זה בל תוסיף ככהן שמוסיף עוד ברכה, וא"כ כ"ש שלקרות שלא בזמנה אף במכוין למצוה ליכא בל תוסיף וצ"ע לדינא עכ"ל האג"מ.
ולפו"ר גם האג"מ ס"ל כפשטות דברי התוס' לענינינו שאין עובר בבל תוסיף אם קראה בזמנה, ורק אם קראה שלא בזמנה מצדד דשייך בל תוסיף לדעת התוס'.
אכן יעויין מה שהביא ר' שלמה בלוך (בס' הצדיק רבי שלמה עמ' כ"ב) בשם רבו החפץ חיים שהורה שאם מזדמן ל"ע לקרוא ק"ש לאחר זמנה יכוונו שלא לצאת בה שלא לעבור ע"ז בבל תוסיף. ועיין עוד פתחי תשובה [מבעל התוספת ירושלים] או"ח סי' מ"ו ס"ט מה שהביא משו"ת שאלת שמואל וחלק עליו.
אכן הובא ממי (הגר"מ דויטש בס' המעיר ברכות סי' ב') ששאל להחזו"א בענין זה, והשיבו דאין עובר בבל תוסיף, מכיון שבעצם זהו ת"ת, ומקיים מצוה בזה, ואם נחייבו הוא רק מטעם מחשבתו שחושב לקיים בזה גם מצות ק"ש, ועל מחשבה אין בל תוסיף, והביא זה גם בספר זיו הים ברכות ב' א' סקט"ז. ועיין עוד ב'רצוף אהבה' באריכות סי' א' מה שדן בהרבה צדדים בזה.
והביא שם עוד להעיר מדברי הר"ח והרי"ף בברכות י"ג א' שאם מתפלל לשם חובה תפילה נוספת עובר בבל תוסיף והו"ל כמקריב ב' תמידין, ואולי חולקין ע"ד התוס' הנ"ל, וע"ש בר"ן ג' א' מדה"ר ובריטב"א ט"ז ב' דגם שלא בזמנה מהני טעם התוס', והביא שם כן נראה מדברי התוס' ר"ה כ"ח ב' ע"ש, וע"ש בכל הדברים.
והנה אשכחן לגבי ספירת העומר שנהגו מהפוסקים עצמם לחשוש לספור ספיה"ע בב' נוסחאות (עי' ארחות רבינו ח"ב עמ' צ"ד) אף שבודאי יוצא בתרוייהו מצד הדין כמבואר במ"ב, וכן בכל ספק כתבו הפוסקים שיוכל לחזור ולספור בלא ברכה, אכן בכל מידי דספק לא שייך בל תוסיף אם מקיים שוב מספק.
והנה לגבי קיום המצוה בעצמה פעם נוספת בספירת העומר יל"ע טובא אם שייך, שכן כל ספיה"ע מציאותה היא לספור את הימים, וכבר כתבו האחרונים הרבה נ"מ בזה באלו אופנים לא יועיל מה שמועיל בשאר מצוות בתורה, כמו ספירה מספק שי"א שא"א לצאת בזה מכיון דאין ספירה מספק חשיבא ספירה (עיין אבנ"ז יו"ד סי' רמ"ח ושערי ישר שער הספיקות פ"ה ד"ה אמנם), וכן לענין לצאת מאחר שכתב המ"ב סי' תפ"ט שי"א שא"א לצאת מאחר, והיינו נמי מה"ט דלא חשיבא ספירה בכה"ג (עיין משמרת חיים (שיינברג) ח"ג ספה"ע סק"ד), וכן דנו האחרונים דבכתיבה לא יהני מכיון דאי"ז ספירה, אף דבת"ת י"א דחשיב ת"ת לגבי ברכת התורה כדיבור (עי' ערוך השלחן סי' תפ"ט ס"ט בשם השע"ת שם סק"א), אף שאיני נכנס כאן לדעות בכל נושא בזה.
וגם בענינינו לא נראה שיוכל להועיל להחשיב כמי שספר ב' פעמים, משום שאין שֵׁם ספירת יום בב' פעמים, וכמו שכתב החינוך שטעם הספירה הוא משום שצריך להתכונן לבוא לחג השבועות, וע"י שמתכונן כראוי לספור כל יום החולף יוכל להמתין ולצפות לחג, וא"כ מכיון שכבר ספר את היום לא יועיל מה שסופר שוב את אותו היום, דכבר ספר את היום, ובפרט להדעות בראשונים שכל מצות הספירה מתחילה ועד סוף היא מצוה אחת פשיטא שלא מהני ולא מידי אם ספר שוב, ואף אם ירצה לספור את כל הימים ב' פעמים, ואמנם אין לי ראיה ברורה לזה, אבל נטיית הלב היא שאין כאן ספירה, מכיון שלא שייך לספור דבר ב' פעמים, שאין דרך ספירה כן, אלא לדעת המספר, וגם אם אומר ב"פ את המספר אינו מוסיף כאן עד פעלה מבחינת פעולת הספירה, וגם אם סופר שוב אי"ז מצד ההלכה, ודברי הרמ"מ שהזכרתם מתייחס למה שכתב אלי השואל אח"כ: יישר כח על התשובה בטוטו''ד, אבל יש לטעון שאין מצות ספירה לספור וזהו, אלא שלא להסיח דעת, וא''כ יש כאן מקום לעוד ספירה, וכן ראיתי מובא בפסקי תשובות וכן בספר של ר' צבי כהן שליט''א בשם מהר''ם מרימנוב לספור כמה פעמים שלא להסיח דעת, ולפי''ז י''ל כל פעם שסופר יש לו מצוה קיומית, וגם אין שייך בל תוסיף כיון דהוי בזמנו. שיש ענין לא להסיח דעת מן הספירה לספור כמה פעמים, כמדומה שאי"ז מצד הלכות ספיה"ע אלא זהירות וחסידות. וכן הסכים עמי מו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א בכ"ז.
וכן כתב אלי שוב הג"ר ישראל מאיר ווייל מו"ץ בבית הוראה דהגרמ"ג בענין השאלה אם שייך תוספת במצות עשה של ספה"ע [לא זהירות וחסידות] אם סופר פעם שניה, כתב בזה"ל, ודאי שלא. יש מצוות שבהם מצינו דבר כזה [בסיפור יציאת מצרים, יש מוכיחים במצה בליל הסדר מלשון הגמ' שלא לאכול בערב פסח כדי שיאכל הרבה מצה], אבל ודאי שלא שייך תוספת על מצוה [כמו שופר, לולב- ועי' תוס' סוכה לט. שא"א לברך על הלולב אחר שנטלו כי כיון שהגיהו יצא כמבו' בגמ' שם מב.], עכ"ל.
ויעויין במהרש"ל סוף ב"ק בחילוקי דינים שבין בני א"י לבני חו"ל כתב, שבני בבל אין סופרין אלא בלילה ובני א"י סופרין בלילה וביום, וכן יש הרבה קהילות שנהגו (עי' כה"ח סי' תפ"ט סק"פ), ואולי אפשר להוכיח מזה שאין עובר.
ואביא כאן לשון בעל התשובות והנהגות ח"א סימן שיב, וז"ל, שמעתי מנהג קצת מקומות לספור בבוקר שוב לאחר תפלת שחרית והוטב בעיני מנהג זה מהחשש שמא שכחו מלספור אם התפללו בלילה בבית וכד', ע"כ כשיספור בבוקר שוב [לא] הפסיד הספירה בברכה, ונתיישבתי בדבר אם כדאי להנהיג כן גם אצלנו כהצעת חכ"א לספור ספירת העומר גם בבוקר אחר התפלה.
אמנם נתיישבתי בדבר שמנהג ישראל תורה היא, ורובם ככולם לא נהגו כן, והטעם נראה שאם ביום לא נוהג המצוה ולא יצא אם ספר ביום, (שמטעם זה אנו לא מברכים ביום מי ששכח), ע"כ כשאומר לאחר זמן המצוה לשם מצוה, הוה כמצוה שלא בזמנה ובכוונה למצות ספירה ואולי עובר בבל תוסיף, ובפרט יש לחשוש שאם נקבע ע"י הציבור לספור מידי יום ביומו אחר התפילה ייראה הדבר כאילו המצוה היא גם ביום, וכמו שי"א בתפילין שאם מניח בלילה למצוה ואין מצוה עובר בבל תוסיף, כך בזה. ואף שבספק אם ספר אין עוברין וחייבין לספור ביום כששכח בלילה, מ"מ כיון שעיקר הספירה ביום היא הידור בעלמא ולחשש רחוק, נראה דנאה הדבר ויאה לפרש בזה הטעם ולא לשנות המנהג שלא לספור בבוקר בציבור אם אין נוהגין כן (וגם יש אומרים שאפילו מספק אין לספור, דומיא דמתנות שנתערבו שעוברין בבל תוסיף) ואף שמדינא אין לחוש, די בכך לא לשנות המנהג ולקבוע מנהג חדש שכולם יספרו יחד גם ביום במקום שלא נהגו כן, שעלולים לחשוב שיש מצוה גם ביום, ולכן לא נהגו לספור ביום בציבור כתקנה קבועה לכל אחד וגם שלא בקיאין להתנות ולכוין לצאת המצוה רק אם יש מצוה, כנלע"ד וצ"ב.
ואח"ז כתב עוד וז"ל, ובמק"א דנתי כשמאחרים ק"ש בברכותיה והמון עם מדמין שמקיימים בזה המ"ע דק"ש דיש חשש בל תוסיף, וכן הוא כשמתפללים מעריב לפני הזמן וקוראין ומכונין לצאת ידי מ"ע דק"ש, (והבאתי כן בשם שו"ת חתם סופר) ע"כ כשסופר וחוזר וסופר ביום ראוי לכוין ולהתנות אם יש מצוה דוקא ביום, ואולי סומכין שבסתמא כוונתו כן. מיהו שוב הדרני בי, שבמועדים וזמנים ח"ד סימן רפ"ט הבאנו חידוש נפלא בשם תה"ד, שאם ספר ביום לא קיים המ"ע דספירה, רק מועיל שהיום ספור שיכול להמשיך הלאה, ולא נקרא חיסר ויוכל לברך מכאן ולהבא, ע"ש היטב, ודומה לנקצר ביום בעומר דכשר אבל לא מקיימין מ"ע, ולפי זה אין חשש בל תוסיף שבספירה ביום מתקיימת המנין לספור הלאה וכמ"ש, ומיהו אין תועלת לחזור ביום לספור כמה פעמים שאין אז מצוה עכ"ל.
וכתב בתשובות והנהגות כרך א סימן נז, וז"ל, ועדות נאמנה מפי הקדוש ה"חפץ חיים" זצ"ל מעיד הצדיק רבי שלמה בלוך זצ"ל, ששמע ממנו שאם קורא ק"ש לאחר הזמן ומכוין לצאת עובר בבל תוסיף, ויש ליזהר בזה מאד, שרבים נכשלין בזה, וצריך לכוון להדיא שלא לצאת אם קורא לאחר הזמן ולהזהיר על כך, ונראה פשוט שגם במעריב קודם הזמן הדין כן, ועיין בשו"ת "חתם סופר" יו"ד ס"ס ש"א שמביא לכוון לא לצאת אם אין הלכה כרבינו תם שיוצאין ק"ש בעוד יום, וע"כ חשש גם כן לבל תוסיף, והגר"ש זצ"ל הביא שלזה רמז המשנה "הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה" שלא הפסיד אם מכוון כקורא בתורה דוקא, שבלאו הכי ראוי לחשוש שעובר בבל תוסיף, ומיהו עיין בברכות (י ב) שמפרש לא הפסיד הברכות, ולא פירש לבל תוסיף, ואולי לשון לא הפסיד דחקתו, אבל נראה שראוי לדקדק לכוון לא לצאת, או על תנאי בספק, ולא ליכנס לחשש אסור לאו דבל תוסיף.
ויש לעיין אם כוונתו למצוה בטעות אם עובר בבל תוסיף, שלא נתכוון להוסיף רק חשב שיש עכשיו המצוה, ובישן בסוכה בשמיני דלוקה היינו להו"א שגם בלי כוונה עוברין גם לאחר זמנה, אבל לדידן בשלא בזמנו בעי כוונה, אינו עובר אלא כשכוונתו להוסיף בכך על גוף המצוה, ובתפילין דרבינו תם שחוששין לבל תוסיף היינו שמדמין שיש בזה גם כן המצוה מלבד דרש"י, אבל כאן בודאי, אף שסתם ק"ש אחרי אהבה רבה למצוה, הלוא מה שמכוון זהו בטעות שמדמה שעכשיו זמנה ומצותה ולא נקרא מכוון להוסיף לעבור כה"ג, אבל כבר הורו הגדולים הנ"ל ליזהר עכ"ל וע"ש עוד. וע"ע בתשובות והנהגות כרך ב סימן מז.
היוצא מכ"ז דיש נידון באחרונים על כמה מצוות אם יש בהם ענין לעשות אותם ב"פ, וגם בק"ש דנו בזה, ובספה"ע לא נראה דיש בזה מצוה.
בענין ק"ש לאחר זמנה נחלקו הארונים אם יש בזה מצוה, וע"כ יש להזהר שלא לכוין, ובקורא ב"פ בתוך זמנה עי' ברצוף אהבה שם מה שדן באריכות בדברי הר"ח והרי"ף הנ"ל ושא"ר.
בהצלחה
סימן קלג - תשובה לאחד בענין החילוק בין ז' אדר לל"ג בעומר
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה שליט''א
מדוע יש שנהגו לישב בתענית ביום הסתלקותו של משה רבינו ע"ה, וביום הסתלקותו של רשב"י ע"ה נוהגים בהילולא ובשמחה וכן אסור ממש להיות בעצבות ותיקנו שאין אומרים תחנון, ועוד שאמרו הספה"ק שרשב"י זיע"א ניצוץ נשמתו דמרע"ה ויש שנהגו היום ז' באד"ב לעלות מירונה.
לתשובת מע"כ הרב, אודה מקרב ליבי
ממני יד' מוקירך ומעריכך הקט' א.
תשובה
בע"ה אור לח' אדר ע"ו
הנה מה שאומרים שרשב"י מת בל"ג בעומר אין לזה מקור מוסמך ובעצם בכת"י המקורי של המהרח"ו כתוב שלפי שרשב"י היה תלמידו של ר"ע לכך יום שמחתו היא בל"ג בעומר שאז פסקו תלמידי ר"ע מלמות, והמעתיק של הכ"י העתיק שאז מת ר"ש, וטעות זו היתה מקור כל הספרים המאוחרים שכתבו שרשב"י מת בל"ג בעומר, וניתן לבדוק את הענין, ואכמ"ל, [אי"ז חידוש שלי אלא דבר ידוע מזמנינו]. וזהו עיקר התירוץ.
בנוסף לזאת ישנו הבדל משמעותי בין מיתת מ"ר שהיתה מתוך עצב ויגון עיין ב"ר ס"פ ברכה ומדרש תנחומא ישן, ואוצר מדרשים, והיה זה פורענות שנגזר על משה שלא יזכה להכנס לארץ ולהכניס את ישראל לשם, משא"כ מיתת רשב"י היתה מתוך שמחה גדולה כמבואר באידרא זוטא, שזכה ליאור באור החיים וליהנות מזיו השכינה, וזה החיים האמתיים של הצדיקים מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה (קהלת ג' כ"א), ולא זו אלא מבואר שם ג"כ שהיה לו תלמיד אחד שזכה הרבה למות עם רשב"י ליאור באור העליון ומסיים עליה בזהר זכאה חולקיה, וג"כ יש שמחה שאז פסקו תלמידי ר"ע מלמות על תשובה זו כתב אלי הרב יהודה שורץ עורך גליון יין ישן וגליון הידעת, בזה"ל, אציין עוד מש"כ בזה בשו"ת דברי יציב (חלק ליקוטים, עמ' עב) "וידוע מאא"ז מצאנז זי"ע שאמר למה ביום פטירת משה רבינו הוא תענית צדיקים וביום פטירת רשב"י בל"ג בעומר הוא יום שמחה, לפי שמרע"ה לא השלים כל הראוי לפי גודל נשמתו בעוונות הדור, שלא נכנס לארץ, ולזה יום פטירתו הוא יום אבלות, משא"כ רשב"י השלים כל שליחותו בעוה"ז". .
ויש להוסיף עוד דבאמת יש מן האחרונים שתמהו איך מותר לעשות שמחה כ"כ בפטירת צדיק, ויש שחלקו על כל ענין ההילולא בל"ג בעומר בכל תוקף, והענין רחב מאוד, ועיין מה שהביא מו"ר הגרמ"מ קארפ שליט"א בהלכות חג בחג - הלכות ספירת העומר בכ"ז, ובעוד טעמים מ"ט נחשב יום פטירתו לשמחה.
סימן קלד - מקור ומנהגי קישוט ביהכ"נ בצמחים בשבועות
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
שאלות אל מע"כ הרב שליט''א.
א) מהו מקור קישוט ביה"כ בצומח בחג השבועות?
ב) מה הם החילוקים בין המנהגים?
לתשובות מע"כ אודה מקרב ליבי.
ובברכת התורה וברכת הכהנים,
שבוע טוב ומבורך!
יד' הקט' אהרון
תשובה
יום ראשון כ"א אייר תשע"ו
לכבוד הרב אהרן שליט"א
שלום רב
כתב הרמ"א בשו"ע או"ח סי' תצ"ד ס"ג, וז"ל, ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בב"ה והבתים, זכר לשמחת מתן תורה. וע"ש בברכ"י מה שציין לזה מקור מן המדרש. וכתב המשנה ברורה ס"ק י, וז"ל, זכר לשמחת מתן תורה - שהיו שם עשבים סביב הר סיני כדכתיב הצאן והבקר אל ירעו וגו'. כתבו האחרונים במקום שנוהגין לחלק עשבים המריחים בבהכ"נ לא יחלקו מברוך שאמר עד אחר תפלת י"ח כדי שיוכל לברך עליהן דבינתים אסור להפסיק. נוהגין להעמיד אילנות בבהכ"נ ובבתים זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן [מ"א] והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם עכ"ל.
ונחלקו האחרונים הרבה האם הוראת הגר"א היא רק לגבי מנהג העמדת אילנות או גם לגבי שטיחת עשבים גרידא, עיין הדעות שהובאו במהדורת דרשו על המ"ב שם מגדולי ההוראה, ובספר מנהג ישראל תורה סי' תצ"ד סק"ז מה שהביא, ומה שהביא שם מה שנהגו בבהמ"ד של בעל המנחת אלעזר, ולכן הנכון והראוי למי שאין לו מנהג בזה הוא להמנע מזה, וכמו שנהגו ג"כ מגדולי הדורות וגם מגדולי החסידות שלא להעמיד אילנות ולשטוח עשבים (עין שם ושם), בפרט שיש כאן לתא דאורייתא, אך אם בני ביתו רוצים לנהוג כן יתכן שאין למחות בהם מכיון שיש להם על מי לסמוך שכך נהגו מדורי דורות ע"פ גדולים, וגם הגר"א רבו האומרים בדעתו שלא התנגד אלא להעמדת אילנות.
בענין המנהגים בזה עיין עוד במהרי"ל שנהגו לעטר את הס"ת בשושנים וורדים, וע"ע בהרחבה על המנהגים בזה בקובץ אור ישראל מאנסי חוברת כ' עמ' קל"ו ובספר מנהג ישראל תורה שם.