אור ברסלב

שו"ת עם סגולה - חלק ג

הלכות פסח

הלכות יום טוב

סימן פח - בענין מרור ושיעורו

שאלה

בס"ד

שלו' רב לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,

כהכנה לפסח הבעל"ט אשאל; מה הוא המרור והכמות המינימלית לצאת ידי חובת פסח.

לתשובת כבוד הרב אודה מקרב ליבי.

בברכת התורה ובברכת הכהנים,

הקטן אהרן

תשובה

בע"ה י"ח אדר ב' ע"ו

לכבוד ידידי נ"י

במשנה ובגמ' (פסחים ל"ט א') מופיעים חמישה מיני מרור, בעוד החזרת נזכרה שם שהיא המובחרת מכולם.

נהוג לזהות את החזרת שהיא החסה המצויה (ראה מ"ב סי' תע"ג סקמ"ב), דעת כמה פוסקים שגם בחסה מתוקה יוצאים יד"ח, (חי"א סי' ק"ל ס"ג, שוע"ר סי' תע"ג ס"ל, הגרשז"א הליכ"ש פסח פ"ז סכ"א), יש המחמירים להשתמש בחסה מזן חריף, או כדעת החזו"א (או"ח סי' קכ"ד סק"ד לדף ל"ט א') שרשאי לצאת בה רק כשהיא מרה (ועיין מ"ב סי' תע"ה סק"ל), וכתב בחוט שני להגר"נ קרליץ (פסח פי"ז סקט"ו) שבד"כ הקלחים הקטנים בחסה הם קצת מרים, ובודאי יש להקפיד לקנות בהשגחה מהודרת, שכן בחסה העתיקה מצוים חרקים רבים מאוד.

ברם יש המפקפקים על זהות החסה כמרור, ומשתמשים בחריין (הנקרא בלשון המדוברת חזרת), גם הגר"א השתמש בחריין כמ"ש במעשה רב, וכן נהג החזו"א דינים והנהגות פי"ז אות ל"ז, התוי"ט בפ"י דפסחים מפרש שהחריין הוא תמכא, וכ"פ המ"ב סקל"ד בשם האחרונים, ויש שהראו על כך שבדורות רבים ובמקומות שונים אנו מוצאים שהשתמשו בחסה, וידידי הרב ירחמיאל הלפרין (בעל ספר לכבוד ולתפארת) כתב מאמר על זה, וישנם מאמרים נוספים בנושא, בקובץ בית אהרן וישראל. מוריה שנה שלישית גליון א-ב (כה-כו) ניסן אייר תשל"א, הרב בצלאל לנדוי. אור ישראל (מאנסי) כג תשס"א קג-קז ועוד.

וראיתי מובא ממכתב הנצי"ב מוולוז'ין במכתבו לבנו רבי חיים ברלין שרצה להחמיר ולאכול חריין, וז"ל, וגם מה שדקדק בנו נ"י לאכול חריין איני מבין מדוע לא נהג עצמו בשאלאטה (חסה), כדעת רוב אחרונים שהוא חזרת, ולמאי נחמיר לאכול דבר שהוא כחרבות לגוף, והלא דרכיה דרכי נועם כתיב עכ"ל.

ובענין השיעור לקיום המצוה הוא בכזית, ומצד הדין א"א בפחות מזה, אכן ישנם דעות שונות באופן מדידת הכזית, החזו"א כידוע החמיר בזה מאוד, ואילו הגר"ח נאה התבסס על מחקרים בהן הוכיח כי השיעור קטן מזה של החזו"א, כיום במחקרים מאוחרים יותר, התגלה כי השיעור הוא קטן מזה של הגרח"נ. הרב הדר מרגולין פירסם את מחקרו על זה בקובץ בית אהרן וישראל, ויש מגדולי ישראל שהסכימו עם דעה זו לעיקר הדין, ולכן לענין ילדים וכדו' יתכן שאפשר להקל לפי שיעורים הללו.

ולענין מה ששאלת מכאן הוא תשובה על מכתב שני. אם ישנם עוד מינים שאפשר לצאת בהם, הנה במתני' שם נזכר ה' מיני מרור, וכן פסק בשו"ע סי' תע"ג ס"ה, אלו ירקות שיוצאים בהם ידי חובתו, חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, מרור; ועל ד' המינים הראשונים פי' בהגה"ה שם, פירוש מיני עשבים מרים ע"כ. וביאר המ"ב סקל"ד, פי' מיני עשבים מרים - אכולהו קאי ומשום שאין אנו יודעין בבירור איזה הם בלשוננו לכך כתב בדרך כלל אכולהו שהם מינים מרים וכתבו אחרונים שתמכא הוא חריי"ן בלשוננו ועל חזרת כתב הח"י וכן הח"צ שהוא מה שאנו קורין שאלאטי"ן. ושם בס"ק לה כתב, ומרור - הוא ג"כ מין ירק מר הידוע להם בשם מרור ע"ש שהוא מר ביותר עכ"ל המ"ב.

היוצא מהכרעת המ"ב דלדידן לא קים לן מהם שאר מיני המרור, הלכך א"א לצאת במיני מרור אלא בחסה או בחריין.

ברם בגמ' בפסחים ל"ט א' איתא, תני דבי (רבי) שמואל אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחזרת בעולשין ובתמכא ובחרבינין ובחרגינין ובהרדופנין וכו', אחרים אומרים [כל] ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וכו', אמר רב הונא הלכה כאחרים ע"כ. א"כ היה מקום לומר דבעצם לאו דוקא ה' מינים הללו, אלא דה"ה כל מין ירק מר שיש לו שרף ופניו מכסיפין יוצא יד"ח, וכן באמת יש ראשונים שכתבו כן, עיין בבה"ל שם, ומסקנת הבה"ל שלמעשה א"א לנו לסמוך על סימנים אלו דמ"מ אפשר שאין אנו בקיאין בסימנים, אך כתב דמי שאין לו מרור מהמינים הללו הכשרים יחזר אחר ירק מר העונה לסימנים הללו, ובלבד שיהא ראוי לאכילת בני אדם.

ויה"ר שנזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים ואז נקיים מ"ע דמרור מדאורייתא, שכן בזה"ז אין אנו מקיימין מצות מרור בלא הפסח אלא מדרבנן.

סימן פט - פרטי דינים בהסיבה בפני רבו

שאלה

בס"ד

מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,

א. מדוע אין להסב בפני רבו או בפני אביו אלא אם נתן לו רשות ואפילו אסור לבקש רשות להסב בפני רבו ואביו?

ב. מהם החילוקים בין רבו ואביו?

ג. ומה ההלכה למעשה בין רבו אביו?

לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,

מידידך ומוקירך

תשובה

יום ראשון ט"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי ר' ... נ"י

ראשית כל יש להעמיד הדין בחילוקים בין רבו לאביו, וז"ל השו"ע בהלכות פסח סימן תעב ס"ה, בן אצל אביו צריך הסיבה, אפילו הוא רבו מובהק תלמיד לפני רבו אינו צריך הסיבה, אפילו אינו רבו מובהק, אלא אם כן יתן לו רבו רשות. ותלמיד חכם מופלג בדורו, אעפ"י שלא למד ממנו כלום, חשוב כרבו ואינו צריך הסיבה. (ודווקא כשאוכלין על שלחן אחד, אבל אם אוכל על שלחן בפני עצמו צריך להסב). וביאר המשנה ברורה ס"ק יד - דאף דהבן חייב בכבודו ובמוראו וכ"ש אם הוא רבו מ"מ צריך הסיבה דמסתמא אב מחיל לבניה ע"כ.

והמקור לזה הוא מן הגמ' בפסחים ק"ח א', בן אצל אביו בעי הסיבה איבעיא להו תלמיד אצל רבו מאי תא שמע (אמר) [דאמר] אביי כי הוינן בי מר זגינן אבירכי דהדדי כי אתינן לבי רב יוסף אמר לן לא צריכתו מורא רבך כמורא שמים עכ"ל.

ואם יש איסור לבקש רשות מן הרב, לכאורה לא, ואדרבה ע"י שיבקש יקיים תרתי כבוד תורה והסיבה, ועכשיו אינו מקיים מצות הסיבה כמו שהיה יכול לקיים ונוסף לו בזה מתן שכר, וראה בתשובת הגרח"ק הנדפסת בדברי שי"ח על פסח עמ' כ"א, בזה"ל, ש. תלמיד אצל רבו שהוא פטור מהסיבה האם ראוי לכתחילה שיבקש רשותו להסב. והשיב הגרח"ק שליט"א, 'אין חיוב' עכ"ל. ומבואר דודאי אין איסור בזה.

והאם בזמנינו יש שינוי וחילוק בדבר, הנה לגבי אב אין חילוק בדבר, וגם אם האב הוא רבו אין דרכו להקפיד ע"ז כמבואר במ"ב הנ"ל, אכן לגבי רבו היה מקום לדון בזה דאולי דין הגמ' והשו"ע הוא רק ברבו מובהק, אכן בדברי המ"ב שם בס"ק י"ז מה שכתב בשם הפר"ח נראה דה"ה רבו שאינו מובהק ג"כ יהא הדין כך עי"ש, והובא בשם הגרש"ז אוירבך (מעדני שלמה פסח עמ' י"א) דרבו ששמע ממנו שיעורים במשך זמן מסוים חשיב כרבו שאינו מובהק וצריך לבקש רשות להסב. ויש להוסיף דגם הלומד בישיבה נחשב לגביו ראש הישיבה כרבו בכל מקרה כמבואר ברמ"א ביו"ד.

סימן צ - בפירוש ההגדה אחד חכם ואחד רשע

שאלה

בס"ד

מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,

בהגש"פ כתוב: "כנגד ארבעה בנים דברה תורה, אחד חכם, ואחד רשע...", מדוע נכתב בהגדה המילה אחד לפני סוג בן ולא ישירות חכם, רשע...?

לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,

ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון

תשובה

יום ראשון א' דחוה"מ ט"ז ניסן תשע"ו

פעיה"ק ירושלם תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

הנה בירושלמי פסחים פ"י ה"ד הגירסא היא כמו שהקשיתם, בלא אחד אחד, תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול. בן חכם מהו אומר [דברים ו כ] מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה יי' אלהינו אותנו אף אתה אמור לו [שמות יג יד] בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. בן רשע מהו אומר [שם יב כו] מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו [שם יג ח] בעבור זה עשה ה' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להגאל משם לעולם. טיפש מה אומר [שמות יג יד] מה זאת אף את למדו הלכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. בן שאינו יודע לשאול את פתח לו תחילה עכ"ל.

אכן מה שבעל ההגדה חילק ואמר אחד חכם ואחד רשע וכו', וכן הוא במכילתא בא מסכתא דפיסחא פי"ח, לפי פשוטו הוא משום שכל בן הוא נפרד וקאי על פסוק בפני עצמו, דפסוק אחד מיירי בחכם ופסוק אחד מיירי ברשע וכן כולם, לכן נאמר אחד חכם ואחד רשע, ולא חכם רשע בב"א.

כלומר שמכיון שישנם ארבעה פסוקים בהגדה, וכל אחד מן הפסוקים מכוון לבן אחר, ממילא נאמר אחד ... ואחד, מכיון שכל בן הוא בנפרד לגמרי, ולא דברה התורה על כולם בבת אחת.

ובאמת בהרבה מקומות במשנה נזכר לשון כעי"ז, וכמו אחת קטנה ואחת גדולה (סוכה י"ט ב') וכמו אחד בתולות ואחד בעולות (יבמות מ"א א'), וכן אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין (ר"ה דף כט:), אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה (בבא קמא נ:) וכן הרבה (עיין תוס' סוכה כ' א' ד"ה אחת קטנה, כתובות כ' ב' ד"ה אחד, זבחים צ"ב ב' ד"ה אי), וזהו דרך התנא בכ"מ.

וכתב בעל הליכות עולם שער שלישי פרק ב אות ה וז"ל, כל היכא דאיכא בין זה ובין זה או אחד זה ואחד זה אין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה דאורחיה דתנא בכל דוכתא דקתני בין זה ובין זה אף על גב דהוי סיפא מילתא דפשיטא כמו שכתבו התוספות ז"ל בפרק כיצד צולין גבי ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח וכו' ועצם שאין בו מוח לא הוה צריך דמרישא שמעינן ליה מכל שכן אלא הואיל וקתני אחד אחד אין לדקדק. ומורי החכם נר"ו היה מספק בכך במקום שאומר לא זה ולא זה שהרי ע"כ פירושו בין זה ובין זה, כי הא דע"ז הניצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והרבה כמוהו, ומסתברא שאין לחלק וכל לא זה ולא זה הוי כמו בין זה ובין זה ואין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה. ואני מצאתי בריש מועד קטן דקתני בין בין ומדקדק הגמרא, דתנן משקין בית השלחין בין ממעין שיצא בתחלה בין ממעין שלא וכו' ודייק התם השתא ממעין שיצא בתחלה אמרת משקין ממעין שלא יצא בתחלה לא כל שכן ומצריך לה התם ושמא דמכל מקום הואיל ויש לו טעם מפורש כמו שכתבתי בלא זו אף זו ע"כ.

יתכן שבפירושי ההגדות תמצא ביאורים בזה, מאחר וזכינו שנדפסו בדורינו הגדות רבות, ומ"מ זהו פשוטו של דבר.

סימן צא - ביאורים בנוסחאות ההגדה של פסח

שאלה

בס"ד

מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,

בהגש"פ כתוב בפירוט מכות מצרים: "דם, צפרדע, כנים ..., מכת בכורות",

א. מדוע רק במכת בכורות כתוב מכת בכורות ובשאר המכות לא נכתב המילה מכת?

ב. מדוע מכת כינים נכתבה באגדה בצורה כזאת "כנים" בלי האות י' בין הכ' לבין נ'?

לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,

ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון

תשובה

בע"ה יום ראשון ט"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

א. ראיתי שעמד ע"ז הרב משה ש. וז"ל, ראה מדרש הגדה שהמילה 'בכורות' אין בה שום משמעות של מכה, ולכן הוסיף בה 'מכת'. ובהגדת מרדכי ובמרבה לספר פירשו עפ"י המדרש הידוע המובא בתוס' שבכורי מצרים הכו את אבותם כדכתי' למכה מצרים בבכוריהם, ושלא נפרש שהכוונה למכה שהביא את הבכורות עליהם כפי שהביא עליהם 'דם', 'צפרדע' וכו' לכן אמר מכת בכורות - היינו המכה שהבכורות בעצמם הוכו עכ"ל.

והנה מצינו דבמכת בכורות נאמרו דברים שלא היו בשאר המכות, וכמ"ש רש"י ס"פ וארא ששקולה מכת בכורות כנגד כל המכות, וכ"ה להדיא במכילתא דרשב"י פ' בא ושם כמדומה שלא יועיל שום תיקון [אע"ג שברש"י יש שהגיהו מכת בַּכּוּרוֹת].

וכן מצינו שמכל עשר המכות שהכה ה' את המצרים לא הוזכרה בהלל הגדול אלא מכת בכורות: "למכה מצרים בבכוריהם". לפי שמטרת המכות היתה לעשות שפטים במצרים, כמו שנאמר (בראשית טו, יד): "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי". אבל מכת בכורות באה כדי שיוציא פרעה את ישראל ממצרים, כמו שנאמר: "אמת ממצרים גאלתנו... ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת". ולכן בהלל הגדול, שנאמר על עצם יציאת מצרים, מזכירים את מכת בכורות בלבד (הגדת מבית לוי בשם הגרי"ז מבריסק).

וכמו"כ מצינו שמתחילה קודם שהוזהרו על שאר המכות כבר הזהיר על מכת בכורות, כמ"ש ד' ב' הנה אנכי הורג את בנך בכוריך.

וראה עוד בחידושי הגרי"ז סימן ריב הגדה של פסח: אלו עשה בהם שפטים וכו' ולא הרג בכוריהם דיינו. וצ"ב דלכאורה "בשפטים" נכלל כל עשרת המכות וממילא מכת בכורות בכללם. ונראה דהנך איתא ב"לך לך" (ט"ו י"ד) וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנכי ובפרש"י דן אנכי בעשר מכות, וכן ב"וארא" (ז', א') ראה נתתיך אלקים לפרעה, פירש"י שופט ורודה לרדותו במכות ויסורין, והיינו דהמכות היו מדין ומשפט על העבדות שהעבידו את בני ישראל (וכמוש"כ על פסוק זה בפ' וארא ע"ש), אבל במכת בכורות מבואר בשמות (ד' כ"ג) שלח את בני ויעבדני ותאמן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיינו דמכת בכורות היתה עבור מה שלא שלחו את בני ישראל ממצרים, וכיון שמשני טעמים היו ע"כ כתבם לחוד עכ"ל.

ב. מה ששאל מ"ט כתוב כנים חסר יו"ד, א"א לומר בבירור שיש כאן דבר מכוון מבעלי ההגדה, ויתכן שהוא דבר מקרי מן הסופרים שלפנינו, ובהגדש"פ בנוסחאות אחרות כתוב 'כנם', וגם במקורות אחרים [חוץ מהגדש"פ] ברוב המקומות כתוב כנים ולפעמים כתוב כנם, ובתוה"ק שמות ח' י"ג כתיב כנים, ולפעמים כתוב כנם בתוה"ק, [ומ"מ בעל ההגדה כתב יו"ד אחר הנו"ן כדרך הכתיבה שלנו בכל ל' רבים]. ומה שבלשון חכמים נקרא כינה, אמנם בלשון חכמים בהרבה דברים יש שהוסיפו יו"ד, אך ע"פ לשון תורה אין יו"ד אחר הכ"ף, וגם קצת בדברי חז"ל, וכמו במס' דר"א פרק היוצא ה"ג איתא ההורג כנה וכו', ואמנם גם בזה א"א לדעת בבירור שכך יצא מתח"י חז"ל, וכל המכיר כתבי יד יודע עד כמה הסופרים עשו כבתוך שלהם לפחות בדברים כאלה.

וז"ל המנחת שי שמות פרק ח' י"ב, והיה לְכִנִּם בכל ארץ מצרים: דין לחוד חס' יו"ד, וכל שאר כנים באורית' דקריא נו"ן דידיה בחירק מלא יו"ד בתריה, הרמ"ה ז"ל. ובמדרש לקח טוב [א"ה וכן במדרש שכל טוב], והיה לְכִנִם חסר יו"ד כתיב, כי נחסר מדעת החרטומי' עשיית הכנים יותר משאר המכות, והוא שאמרו רבותינו ז"ל שאין השד יכול לבראת פחות מכשעורה, ענין אחר לפי שכל עפר היה לכנים, והחרטומי' עומדי' על הכנים, ואין רגליהם נוגעות בארץ, ולעולם כל זמן שאין המכשף נוגע רגליו בארץ אין מועיל כלום במעשיו, לפיכך ולא יכלו עכ"ל. ומ"מ לא התייחס לחסרון היו"ד הראשון מכיון שכך היא כתיבתו, וע"ע במפרשים ובאב"ע ובמלבי"ם מה שכתבו על הכתיב כנם ובפירוש מילה זו ע"פ הדקדוק, אבל על חסרון היו"ד הראשון בכנים לא דברו.

סימן צב - בדיקת חמץ לשוהה בבית מלון

שאלה

בס"ד

מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,

אדם המתארח בימי הפסח במלון או בדירה שכורה,

א. האם הוא מחייב לעשות "בדיקת חמץ" שמא תמצא שם לדוגמא עוגיה?

ב. האם חייב לבדוק עם ברכה?

ג. מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו'?

לתשובות מע"כ הרב אודה מקרב לבי,

ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' אהרון

תשובה

יום שני ב' דחוה"מ פסח י"ז ניסן תשע"ו

פעיה"ק ירושלים תובב"א

לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן

א. האם הוא מחייב לעשות "בדיקת חמץ" שמא תִּמָּצֵא שם לדוגמא עוגיה?

א. יש חיוב בבדיקת חמץ על החדר. ולענין מי מחוייב בזה, אם ההשכרה [כדיני הקנין] ומסירת המפתח היו קודם י"ד השוכר צריך לבדוק, ואם ההשכרה ומסירת המפתח היו אחר י"ד המשכיר צריך לבדוק בליל י"ד, ואם ההשכרה היתה קודם י"ד ומסירת המפתח היה אחר י"ד או איפכא, עיין בזה במ"ב סי' תל"ז סק"ב שיש חילוקי דעות בזה.

דין השוהה בבית מלון שוה לשוכר בית (הגרשז"א בשו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' נ"ח סקי"ז, שבט הלוי ח"י סי' ס"ח, הגריש"א באשרי האיש ח"ג פנ"ד ס"י, הגרנ"ק בחוט שני פסח פ"ד סק"ב עמ' פ"ח).

אם אינו יודע אם הוא בדוק או לא יש לשאול את בעלי המלון, ואם אינם שומרים מצוות אינם נאמנים על הבדיקה [רבינו מנוח פ"ב מהלק חמץ ומצה הי"ז, ויש לדון אי אמרינן אומן לא מרע אומנותיה], ואם בית המלון עומד תחת פיקוח רבני מוסמך יש לשאול את הפיקוח אם דאגו לבדיקת חמץ, ואם א"א לשאול איש יעויין בשו"ע סי' תל"ז ס"ב.

ואם הבית בכל זאת אינו בדוק ובעלי המלון אינם מסכימים לבדוק אותו גם אם מחוייבים בכך ע"פ ההלכה, כגון שהחדר עמד פנוי בי"ד ניסן, והשוכר בכל זאת רוצה לדור שם, נראה שמוטל על השוכר כעת לבדוק (עיין במ"ב שם סקי"ב).

והאם יש איסור לדור במקום שאינו בדוק מחמץ, החוות יאיר בספרו מקור חיים סי' תל"ז ביאורים סק"ז כתב שיש איסור לדור שם מכיון שיש חשש שיבוא לאכול את החמץ, מאידך בכתבי קה"י החדשים פסחים סי' ס' הוכיח שאין איסור לדור בבית שאינו בדוק מחמץ.

ב. האם חייב לבדוק עם ברכה?

ב. הבדיקה צריכה להיות ככל דיני הבדיקה בנר ובברכה ובחורין ובסדקין, וכל עוד שבודק קודם פסח או תוך הפסח צריך לברך על הבדיקה [עיין שו"ע סו"ס תל"ה].

ג. מה הדין אם יש פירורים בין הספות או על השטיחים וכו'?

ג. אם מצא כזית לכו"ע יבער כדין המוצא בביתו. על פירורים פחות מכזית מחלוקת יש דין ביעור, והחזו"א או"ח סי' קט"ז סקי"ח החמיר בזה לגבי בדיק"ח בספרים, וכ"ה גם במעשה רב להגר"א סי' קע"ח, אך הגרשז"א (הליכ"ש פסח פ"ה דבר הלכה סק"י) דקדק מדברי השעה"צ סי' תל"ג סקל"ג שאין חיוב לבדוק אחר פירורין הפחותין מכזית, [וכמדומה שבמ"ב בלבד יש כמה ראיות בענין זה לכאן ולכאן]. ודין השוהה בבית מלון או דירה שכורה הוא כמו השוהה בביתו לענין המוצא פירורין בבדיקת חמץ וכן גבי מצא חמץ בימי הפסח.

כל הנ"ל הוא באופן שבעלי המלון יהדים, אך אם בעלי המלון הם אינם יהודים, או שהחמץ הנמצא בחדר שייך לאינם יהודים, יש כאן שאלה אחרת, ויתכן שיש בזה כמה נ"מ למעשה, ואכמ"ל. ואם בעלי החמץ הנמצא עשו ע"י הפיקוח שלהם מכירת חמץ יניח את החמץ שמוצא היכן שמכרו את החמץ או יעשה מחיצה גבוהה י' טפחים לפני החמץ [עיין מקראי קדש פסח ח"א סי' ע"ד, שבט הלוי ח"ט סי' קט"ז]. וי"א שאפשר לשרוף ואין הגוי מקפיד [שבט הלוי שם]. וביו"ט יכפה עליו כלי, ושאר פרטי הדינים בזה בסי' תמ"ו.

בברכת מועדים לשמחה

סימן צג - פרטי דינים בענין שרויה בפסח

שאלה

בס"ד

מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,

מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

א. ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה?

ב. האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה?

ג. האם המקפיד לא לאכול שרויה בפסח יכול לבטל את מנהגו אפילו שמנהג זה היה בביתנו?

לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,

ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' א.

תשובה

יום שני י"ז ניסן תשע"ו

שלום וברכה

לידידי הרב אהרן נ"י

קבלתי את שאלותיך וכעת אשיב עליהן.

א. ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין שרויה?

א. בגמרא פסחים מ"א א' מבואר שמותר לאכול שרויה, וישנה דעה שיוצאין בה ג"כ בליל הסדר, וכן מבואר בעוד מקומות בגמ' (ע"ש ל"ט ב') שאין שום איסור בדבר, וכן פסק בשו"ע סי' תס"א ס"ד שיוצאין בה בליל הסדר [בדיעבד או לכתחילה בשעת הדחק, ולאכול שלא לצאת בליל הסדר מותר לכתחילה, ולהטביל מותר לכתחילה לצאת בו, וע"ש עוד פרטי הדינים במ"ב], וכן פסק ג"כ בשו"ע הגר"ז סימן תסא סי"ב, יוצא אדם ידי חובתו במצה שרוייה במים לאחר אפייתה והוא שלא נימוחה ואף על פי שנתמסמסה במים לא יצאתה מכלל לחם כל זמן שלא נימוחה לגמרי וכו' וע"ש ג"כ מה שכתב פרטי הדינים בזה לכתחילה ובדיעבד. [וכן הובא ג"כ בהלכות פסח שבהגדת באר האמונה עם דברי רבי אלימלך בידרמן].

לא ידוע לי שהיה מי שפסק שיש איסור באכילת שרויה, איסור שרויה הוא מנהג שנהגו להחמיר שלא יבואו לידי תקלה, ואמנם מקובל שהיו צדיקים שהקפידו בזה. אכן במעשה רב מובא שהגר"א לא הקפיד בזה. וז"ל שם אות קפז, מותר לאכול מאכלים ותבשילין העשוים מקמח מצות ואין לחוש שמא נשאר מקום שלא נאפה יפה וכשיבא במים יחמיץ דאף שלא נאפה כל צרכו עכ"פ לא גרע מקליות שאינו מחמיץ וראיתי שהעיד בן הגרש"ז אוירבאך על אביו (גליון רוממות 27 לחג הפסח עמ' 6): אבא, מרן הגרש"ז זצוק"ל שאל את הגה"צ רבי דוד בהר"ן זצוק"ל: הנה מתקרב חג הפסח ומה ראוי להחמיר. וענה לו שתי חומרות: א', לאכול מצת מכונה, ב', לאכול מצה שרויה משום עונג יו"ט עכ"ל. .

ב. האם קיימת בעיה מהותית בחיבור מים למצה?

ב. אין בזה בעיה מצד הדין במצה רגילה, החשש הוא אם יש חלק במצה שאינו אפוי, ברם יש לדעת כי במצה שאינה אפויה כל צרכה בלאו הכי אין המצה עשויה כתקנה, ועל המהדרים להזהר מכל מקום מלכתחילה לא לקנות מצות ממרכזי עשייה שאינם מבינים בעשיית המצה, ויש כאלה גם בזמנינו.

ג. האם המקפיד לא לאכול שרויה בפסח יכול לבטל את מנהגו אפילו שמנהג זה היה בביתנו?

ג. בקובץ דברי שיח לפסח עמ' י"ח נשאל הגר"ח קניבסקי שליט"א בזה"ל, האם מועיל התרת נדרים לחומרת מצה שרויה. והשיב 'מועיל', [וידידי הגר"מ הלברשטט א"ל שאמר לו הגר"נ קרליץ שאמנם צריך התרת נדרים על שאר חומרות בפסח, אך לא ע"ז, שאין תוקף לחומרא זו].

סימן צד - איסור אכילת קטניות בפסח

שאלה

בס"ד

מועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,

מספר שאלות מעניינות אותי במיוחד כבן אשכנז הנשוי לבת ספרד.

א. ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות?

ב. האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד?

ג. האם המקפיד לא לאכול קטניות בפסח יכול לבטל את מנהגו?

לתשובות כבוד הרב אודה מקרב ליבי,

ובברכת התורה ובברכת כהנים.

מידידך ומוקירך הקט' א.

תשובה

יום שני ב' דחוה"מ פסח י"ז ניסן תשע"ו

לכבוד ידידי ר' אהרן נ"י

שלום וברכה

א. ממתי ומי פסק שבפסח אין אוכלין קטניות?

א. בגמרא (פסחים ל"ה) ברור שנהגו היתר בדבר, ישנה אמנם דעת רבי יוחנן בן נורי שנזכרה בגמ' דס"ל שחייבין על חימוץ אורז כרת, אך להלכה אין חשש איסור בזה מצד הדין.

אלא שקבלו עליהן בני אשכנז את איסור אכילת קטנית באיסור גמור בתקנה, וראיתי על הגר"מ זמבא הי"ד שהסתפק בפיקוח נפש אם עדיף לאכול מצה עשירה או קטנית, והעלה למעשה [בשואה] שעדיף לאכול מצה עשירה, אף שהמקור לנהוג איסור במצה כבר נזכר בגמ', מ"מ קטנית קבלו עליהן ישראל באיסור גמור, וכמדומה שהסכים עם פסק זה מרן הגראי"ל שטינמן.

ב. האם קיימת בעיה מהותית כיום באכילת קטניות הבדוקות כמותר לבני ספרד?

אמנם ישנם דעות שהאיסור הוא מצד חשש לתערובת חמץ, אכן ישנם דעות רבות בראשונים בהקשר לזה, (ונכתבו על כך מאמרים), וז"ל המשנה ברורה סימן תנג ס"ק ו, וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל.

וכתב עוד בביאור הלכה (שם ד"ה ויש אוסרים), וז"ל, ונעתיק בזה לשון רבינו מנוח בביאורו להרמב"ם אחר שהביא איזה טעמים קלושים למנהג זה מסיים וז"ל אח"ז מצאתי כתוב שיש מין אחד הנקרא ויצא"ש והם מגרגרים של חטים שמשתנים בארץ בתבניתם וטבעם כמו הזונין ובשנה שאינה של ברכה יוצאת התבואה מדרך היושר וחוזרת זונין מלשון תזנה הארץ ובשנה גשומה חוזרת התבואה ויצא"ש וקורין אותה ויצא"ש פארמנטל"ש וע"כ אסרו כל קטניות עכ"ל שם ופירוש דבריו שיש מיני חטים שבשנה שאינה כתיקונה משתנות ונראות כמיני זרעונים וע"כ אסרו כל מיני זרעונים, עכ"ל הביאור הלכה.

אם כן ישנם מן הטעמים שעדיין שייכים בזמנינו, אכן מכל מקום אין אפשרות להתיר זאת בשום אופן, מכיון וקבלו עליהם ישראל תקנה זו כאיסור גמור.

ג. האם המקפיד לא לאכול קטניות בפסח יכול לבטל את מנהגו?

בן אשכנז אינו יכול לבטל מנהגו מאחר וכבר קבלו עליהם אבותיו ואל תיטוש תורת אמך, וכמו שכתב הרמ"א סי' תנ"ג ס"א והמנהג באשכנז להחמיר ואין לשנות, [ברם בן אשכנז הרוצה לשנות את כל מנהגיו למנהגי בן ספרד זוהי שאלה אחרת ואכמ"ל].

בברכת המשך פסח כשר ושמח

סימן צה - שינוי מנהגי בית אבותיו

שאלה שנשלחה כהמשך לתשובה הנ"ל

בס"ד

יישר כח ותודה על תשובותיו הנפלאות של כב' הרב שליט''א,

א. האם בן אשכנז יכול לשנות את מנהגי בית אבותיו למנהג בני ספרד?

ב. האם שייך שינוי כזה לאדם אשר לא קיים תו"מ ונהפך להיות שומר תו"מ?

לתשובות כב' הרב אודה מקרב ליבי,

הקט' אהרון

תשובה

תוכן העניינים

שו"ת עם סגולה - חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה