הלכות ברכות
סימן נג - הקונה בגדים לבניו לחתונה האם לברך שהחיינו או הטוב והמטיב
אור ליום ראשון כ"ג ניסן תשע"ו
לכבוד גיסי הגאון רבי אפרים הלוי דורפמן שליט"א
שלום רב
ע"ד מה שכתב המ"ב סי' רכ"ג סקכ"א, ומ"מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים כ"א מהיתומים יברך מלביש ערומים וברכת הטוב והמטיב דהא איכא בזה טובה עוד לכמה נערים וברכת שהחיינו לא יברכו דבמקום שמברכין ברכת הטוב ס"ל לרוב הפוסקים דאין מברכין שהחיינו עכ"ל. ונסתפקתם אם המ"ב מיירי ג"כ במי שקונה לבני ביתו בגדים מחמת איזו שמחה או חתונה, אם צריכין כל אחד מבני הבית לברך הטוב והמטיב כדין יתומים, ונחשיב את מה נותן לכולם מחמת החתונה כשמחה אחת לכולם.
הנה המ"ב לפנ"ז בס"ק י"ט כתב, הוא ובני ביתו - אבל אם קנה כלים לו וכלים לב"ב מברך על שלו שהחיינו ועל של ב"ב מברך הטוב והמטיב דטוב הוא לדידיה שזכה שיהיו ב"ב מלובשים במלבושי כבוד והמטיב לאחריני הם ב"ב שנהנין בטובה זו עכ"ל, א"כ חזינן כבר לכאורה דאי"ז ממש כקונה לעני שמחשיבין את כל הקנין כטובה אחת, אלא טובה שזכה לעצמו לבגדים מברך ע"ז שהחיינו וטובה שנהנה עבור בגדים שקנה לב"ב מברך הטוב והמטיב, ודוחק לומר שב' מקבלין מצטרפין ונותן ומקבל אינו מצטרף, ומיהו י"ל דמיירי כשקונה לעצמו מטעם א' ולב"ב מטעם אחר [או א"נ בקונה סתמא לו ולב"ב ולא מטעם כמו חתונה], אבל עכ"פ אם מוכחא מילתא שקנה לו ולבני ביתו מאותו הטעם כגון הכא מברכין הטוב והמטיב.
אכן גם המ"ב בס"ק כ"א נראה להדיא דמיירי רק בעני וכמש"ש וז"ל, שאם המקבל עני הוא טובה לנותן שזיכהו הש"י לעשות צדקה ואם המקבל עשיר שמח הנותן שמקבל ממנו והוי טובה גם לנותן [הרא"ש בביאור דברי הירושלמי]. והנה יש מאחרונים שחולקים על פסק זה וס"ל דלפי מסקנת גמרא דידן לא נתקנה ברכה זו כ"א בדאית להו לאחריני ג"כ טובה גשמיית ולפ"ז כשניתן לו כלים במתנה צריך המקבל לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב ויש דנקטי לדינא כפסק השו"ע ויברך ברכת הטוב ולא שהחיינו ולמעשה נראה דטוב יותר לנהוג בזה לברך ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוב כאשר ביררנו בבה"ל ומ"מ במקום שנוהגין שעושין הלבשה לנערים יתומים וכו' כדלעיל עכ"ל המ"ב. היינו דאע"ג דבסתם נתינה לעני לא מחשבינן זה כטובה להנותן כדי שיברך המקבל הטוב והמטיב, מ"מ הכא מחשבינן לזה כטובה להנותן על מנת שיברך המקבל הטוב והמטיב, ואל"כ אם איתא שהנידון כאן רק משום שיש כמה נערים יחד שמטיבין להם א"כ מאי שייכי דברי המ"ב במה שכתב ע"ז ומכל מקום וכו' דמשמע שבזה מודה לדין הקודם הרי בזה נחית לדין וטעם אחר לגמרי.
אכן באמת צ"ע אם נפרש כך את דברי המ"ב, דהרי זהו מטעם אחר לגמרי, וכמו שכתב הטעם בשער הציון סקכ"ח, כנ"ל ברור, ודומיא כשירש מאביו ויש לו אחים דמברך ברכת הטוב משום דיש עוד אנשים מקבלי הטובה וכו' עכ"ל, וא"כ אי"ז מטעם שיש כאן טובה להמקבל, וממילא אי"ז ענין כלל בעני, ומ"ט הזכיר זה המ"ב גבי הנידון של ברכת הטוב והמטיב מצד שהוא טוב לנותן. ואולי אין כונת המ"ב דשייכי ממש הסברות להדדי, אלא דכאן במקרה הזה מברך ויל"ע.
ומקור הדין הנ"ל הוא בטור, וז"ל הבית יוסף אורח חיים סימן רכג ע"ד הטור שם, וכתב בסמ"ק (סי' קנא עמ' קי) שאם קנה לו ולביתו וכו'. נראה דהיינו בכלי שמשתמשין בו הוא ובני ביתו אבל אם קנה כלים לו וכלים לבני ביתו מברך על שלו שהחיינו ע"כ [וע"ש בב"ח מ"ש לפרש בע"א דברי הסמ"ק]. וכתב הדרכי משה הקצר אורח חיים סימן רכג אות (ב) ע"ד הב"י הללו, ונראה לי דהיינו דוקא לדעת הרמב"ם והרי"ף דסבירא להו דלא מברך הטוב והמטיב אלא בדאית ליה שותפות בההוא דבר עצמו כמו שנתבאר לעיל סימן (רכ"א) [רכ"ב] אבל לדעת הרא"ש דסבירא ליה לעיל דאפילו לית ליה בהאי שדה שותפות מברך הטוב והמטיב הואיל ויש להם ג"כ שדות בפני עצמם והוא הדין כאן אף על פי שאין משתמשין בחד כלי אלא שקנה להם ג"כ כלים כאלו מברך הטוב והמטיב עכ"ל.
והנה נשאל הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים סי' ר"א על דברי המ"ב הללו מדאמרינן בסוף סי' רכ"א דבירדו גשמים, אם יש לו שדה בשותפות עם אחר מברך 'הטוב והמטיב', ואם אין לו שותפות מברך 'שהחיינו'. ושם בביה"ל כתב דאע"ג דבגשם זה יש עוד טובה להרבה אנשים שיש להם שדות, מ"מ לא שייך לברוכי 'הטוב והמטיב', דבעינן שיהיו שותפין עימו באותה טובה גופא שהוא מברך עליה, ע"כ. והנה בסי' רכ"ג מבואר דאם ירש מאביו ויש לו אחים מברך 'הטוב והמטיב', ובביה"ל כתב בשם הרא"ש דאפילו, אם האב חילק נכסיו על פיו ויש לכל אח שדה בפני עצמו אפילו הכי הלא ע"י הירושה הוטב לכולם ושייך לברך 'הטוב והמטיב', ע"כ. ולכאורה יש להקשות באופן זה, מאי שנא מאם ירדו גשמים ואין לו שדה בשותפות דאין יכול לברך 'הטוב והמטיב'. וצ"ל דהתם יכול להיות שהגשם ירד רק על שדהו ולא בשדה אחר ואין טובתו תלוי בטובת חבירו, משא"כ הכא אי אפשר שהוא יירש אם לא שגם אחיו יירש, וטובתו תלוי לגמרי וקשור בטובת אחיו, ובעבור זה הגם דהוא יירש שדה זו ואחיו שדה אחרת גם באופן זה יש לברך 'הטוב והמטיב' עכ"ל השואל.
וכתב הגרי"ח, כוונת המ"ב, חברה שמתכוונים להלביש ליתומים ונתקנה מעיקרא לצורך רבים והוי דומיא דירושה, אפשר עוד עדיפא עכ"ל. [ובהרחבה בדברי המגיה שם, עומק דברי רבינו דברכת הטוב והמטיב הוא על הטבה הבאה לרבים, וזה כ' רבינו דהכא אין הנידון כקיבוץ יחידים המקבלים בזמן אחד, אלא אזלינן בתר הנותן דמחלק לרבים וזה עיקר כוונתו. משא"כ גשם אף דבזמן אחד ישנם ריבוי אנשים המקבלים אך אין דבר המאחדם, ודו"ק]. ולפ"ז שוב יש לדון לענינינו האם כונת הגרי"ח הוא כפשוטו ממש שרק משום שהחברה נתקנה לשם כך, וא"כ אי"ז נוגע כאן בענינינו, או דעיקר כונת הגרי"ח הוא שהמעשה כאן הוא מעיקרו בשביל היתומים, וה"ה כל היכא שעיקר הקניה בשביל היתומים ג"כ. ומהמגיה שם נראה כהצד השני שאין חילוק ביניהם וצל"ע.
אכן בהנהגות ופסקים מהגרי"ח זוננפלד אות ג כתב, יתומים המקבלים בגדים מחברה שנתייסדה לדאוג לצורך הרבים, כל אחד מהיתומים יברך ברכת הטוב והמטיב. אבל אם אין זו חברה שנתייסדה לשם כך, כל אחד מהם יברך ברכת שהחיינו עכ"ל. ולפ"ז צריך שתהיה החברה מעיקרא מיוסדת לשם כך, אך גם הנהגות ופסקים אלו איני יודע אם מר בר רב אשי חתים עלייהו, וכנראה יסד זה המסדר רק ע"פ תשובתו הנ"ל הנדפסת בשלמת חיים, ואין ראיה מכאן בזה וכנ"ל.
וראיתי בשערי הברכה (פ"כ סקס"ד) הביא בשם ספר ברכת הבית (סי' שכ"ד סקל"ח) שחילק בין אם המקבל אדם פשוט ועני או שהוא אדם חשוב, ואיני מכיר הספר הנ"ל, ואם קבלה היא נקבל.
וכעת שאלתי את מו"ר הגאון רמ"מ קארפ שליט"א, ואמר לי דבקנה בגדים לבניו לחתונה, האב מברך על הבגדים שקנה להם הטוב והמטיב [וכדברי המ"ב הנ"ל], ובניו מברכין שהחיינו, ומ"מ הוא יכול להוציאן.
סימן נד - ברכה לפריכיות אורז, תירס ודגנים
שאלה
בס"ד
שלו' רב לכב' מע"כ הרהג"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
מהי הברכה הראשונה ואחרונה לכל השיטות לפרכיות מאורז, תירס ודגנים?
לתשובת כב' הרב אודה מקרב ליבי,
הקט' אהרון
תשובה
בע"ה
יום רביעי ט' סיון תשע"ו
לכבוד ידידי הרב אהרן היקר שליט"א
שלום רב
כתב בשו"ע או"ח סי' ר"ח ס"ז, וז"ל, הכוסס (פי' האוכל) את האורז (פי' כשהוא חי), מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות; ואם בשלו [הגה: עד שנתמעך], או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות עכ"ל.
לגבי פריכיות אורז, דעת הגרשז"א (ותן ברכה קונטרס תשובות סי' ר"ח) שברכתן בפה"א, ושא"צ לטרוח להוציאן יד"ח ע"י שיברך על דבר אחר בפה"א, וכ"כ באול"צ ח"ב פי"ד ס"ק כ"א שברכתן בפה"א, וכן הורה בעל השבט הלוי (שערי הברכה פט"ז סקכ"ו).
אכן הגרח"ק (שאלת רב עמ' רפ"ו) כתב בשם חמיו הגריש"א שיש לברך ע"ז בורא מיני מזונות (וכ"כ בפסקי הגרי"ש עמ' צ' ושיעורי ברכות עמ' שצ"ז בשם הגריש"א).
ובחוט שני ברכות עמ' ר"ט כתב וז"ל, כיון שלא נודע לן מהו ההגדרה בזה של תבשיל שמשנה את ברכתו לברכת מזונות, לכן א"א לברך ע"ז מזונות, וכן א"א לברך ע"ז בפה"א בזמנינו וכנ"ל, דאם אי"ז תבשיל הר"ז אורז חי ובאורז חי הרי בזמנינו דאין הדרך לאכלו, הרי נתברר לעיל שברכתו שהכל, לפיכך כשלא יודעים מברכים ע"ז שהכל נהיה בדברו עכ"ל.
ולמעשה מי שאוכלו בתוך הסעודה מה טוב, וכן מי שמברך על דברים נפרדים מזונות וכן אדמה מה טוב, [ואיני יודע אם צריך לחשוש גם לחו"ש הנ"ל להוציא גם בשהכל, כיון דהרוב פשיטא להו שהוא אדמה או מזונות, וגם הגרנ"ק עצמו נראה דלא ברירא לי' שאי"ז מזונות, ומה שכתב ג"כ דאורז חי אין דרך לאכלו בזמנינו צ"ב קצת, כיון דאורז כזה הרי כן הדרך לאוכלו בזמנינו, אכן עיקר כוונתו הוא מצד דהאידנא לא נטעי אינשי אדעתא דאורז חי, וג"ז צ"ב דמסתמא יש הרבה שנוטעים אורז אדעתא לעשות ממנו פריכיות, וכנראה שדעתו הוא שצריך שיהיה עיקר הגידול לכך, וצל"ע בכ"ז].
אכן מי שרוצה לאכול הפריכיות בפ"ע, בלא שיצטרך לטרוח להוציא את ברכת הפריכיות בפרי אחר, הנה אם בירך שהכל יצא יד"ח לכו"ע, וכן אם בירך מזונות הסכמת המ"ב שיצא בכל הדברים, ולגבי אם בירך אדמה לכאורה יצא לכו"ע, דאפילו על פרי העץ אם בירך אדמה יצא, אכן יל"ע בזה קצת דהרי כתב בשערי תשובה סימן רז, וז"ל, ואם בירך על הפת בפה"א דעת הרמ"ע דיצא ובשיורי ברכה הביא בשם ר' אשר בר' חיים בס' הפרדס כת"י שכתב שהריטב"א כ' דלא יצא וכן דעת מורי הרא"ה וכן אם בירך על פת אורז ודוחן המוציא לא יצא ע"ש, וע"ש שכ' הטעם דכיון דנעשה פת אינו נקרא פרי כלל אלא או לחם או מזון, ואם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא ע"ש עכ"ל.
ולכן יתכן שהעדיפות מבין האפשרויות היא לברך מזונות ולא אדמה, מכיון שבאדמה יש לפקפק וכנ"ל, אבל אי"ז ברור שגם על פריכיות אורז הדין כן שלא יצא בבפה"א לדעת הריטב"א הנ"ל.
והנה כתב בשו"ע או"ח סי' ר"ח ס"ח, וז"ל, על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות. וכתב בהג"ה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך בורא פרי האדמה; ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך שהכל (וכן פירש הב"י דברי הטור) עכ"ל.
וכתב במשנה ברורה שם ס"ק לג, וז"ל, על פת דוחן וכו', דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל. והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה עכ"ל.
וצל"ע אם כונת המ"ב היא גם בדיעבד שלא שייך לצאת בזה בבפה"א או רק לכתחילה. וראה מש"ש בשער הציון ס"ק לו, [על התיבות 'דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ'] וז"ל, ואם אי אפשר לו לעשות כן יברך שהכל ע"כ. וא"כ לכאורה המ"ב בשעת הדחק ס"ל בספק פת אורז לברך שהכל, אבל גם ע"ז י"ל דהיינו דוקא בספק שהכל ממש, אבל כאן הרי רוב הפוסקים ס"ל שהוא או מזונות כדין אורז מבושל או אדמה כדין אורז חי, ולית להו סברת הגרנ"ק שעל כל אורז לא מבושל אין מברכים בפה"א בזמנינו כיון שאין הדרך בזמנינו באורז לא מבושל, א"כ אין ראיה מהמ"ב לברך דוקא שהכל.
אח"ז אמר לי הגרמ"מ קארפ שליט"א, דז"ב שרק גבי פת איכא י"א שאין יוצא בפה"א, אבל באורז לא, והגם שהראיתי לפניו דברי המ"ב הנ"ל גבי פת אורז שיברך שהכל בהנ"ל כשא"א לאוכלו בסעודה, אמר לי הגרמ"מ דמ"מ שם מדובר שטחנו ויש לו חשיבות משא"כ בסתם אורז תפוח דזה בודאי שיוצא יד"ח באדמה, [ובכלליות אל הסכים לסברא הנ"ל לומר שיברך שהכל].
והגרנ"ק כתב עוד שם על דברי המ"ב הללו בסקל"ג וז"ל, וגם בזמנינו שיותר נפוץ לחם מקמח תירס וקמח חומוס ומקמח אורז, ברכתם שהכל, ואיני יודע מהי דעתו בפריכיות תירס, ואם כוונתו במה שכתב 'פת' גם לזה.
וראיתי שכתב בס' וזאת הברכה בירורים סי' י"ט שעל פריכיות תירס מברכים בופה"א, וכ"כ בס' שערי הברכה עמ' תרס"ב, מכיון שרק השתנתה צורת התירס והתירס עצמו לא התרסק או נטחן, וכמו דין פופקורן, ולענין ברכה אחרונה בין בפריכיות אורז ובין בפריכיות תירס הברכה היא בורא נפשות לכל הדעות.
ובענין פריכיות חיטה כתב בשערי הברכה שם שברכתו בפה"א וברכה אחרונה ספק אם על המחיה או בורא נפשות, ולכן עדיף לאוכלם בסעודה, ואם אכלן שלא בסעודה מברך בורא נפשות. וז"ל חוט שני שם עמ' ר"ח, שלוה שהיא חיטה תפוחה ברכתו בורא פרי האדמה, דשפיר מקרי צורתו עליו, אלא שהוא מיופה, אבל ניכר שהוא גרעין. ואף פופקורן שעשוי ע"י פיצוץ גרעין התירס על האש, אינו אלא הפיכת צד הפנימי של הגרעין לחוץ, אבל אינו שינוי בהפרי כמו שטחן הפרי או שעושה ממנו משקה, וע"כ ברכתו בופה"א עכ"ל. אכן על 'פריכיות דגנים' אינני יודע אם אפשר לדעת באופן כללי ממה הדבר מיוצר, ויש לבדוק בכל מוצר לגופו מאלו דגנים הוא עשוי, ומה הם רוב הרכיבים שלו.
לסיכום על פריכיות תירס מברכים בופה"א ובורא נפשות, על פריכיות אורז יש מחלוקת ולכן עדיף לאוכלם בסעודה או להוציא א"ע ע"י שיברך על מאכלים שברכתן מזונות ואדמה, [ולשופרא דמילתא אם יש לו דבר שעומד לאכול שהכל, טוב שיברך לפני שבא לאכול את הפריכיות לצאת דעת הגרנ"ק], ובכל אופן הברכה האחרונה היא בורא נפשות כשאכלן מחוץ לסעודה, ועל פריכיות דגנים יש לבדוק מאלו דגנים הם מוכנים וממה הרוב שם, ובמקרים מסוימים עדיף להמנע מלאוכלן שלא בתוך הסעודה.
בהצלחה
סימן נה - הפסק בברכת המזון לצורך עניית אמן
שאלה
כאשר אני מברך ברכת המזון, ואני באמצע או אחרי ברכה; האם מותר לי לענות ברוך הוא וברוך שמו, על מה ומתי? האם מותר לי לענות אמן, על מה ומתי? מה עם יעלה ויבוא, עונים אמן או לא, או שמא יש נפק"מ איפה אני אוחז?
תודה רבה.
חיים מאיר כץ, אשדוד
תשובה
בע"ה
יום שלישי י"א ניסן תשע"ו
לכבוד הרב חיים מאיר כץ שליט"א מאשדוד,
הנה כתב השולחן ערוך (או"ח סימן קפג ס"ח) וז"ל, לענין לשאול בבה"מ מפני היראה או מפני הכבוד, יש מי שאומר שדינה כתפלה. דהיינו שאע"ג שבק"ש יש אופנים דשרי לשאול או להשיב מפני היראה ומפני הכבוד, אך כאן אסור בכל גוני, וכמו שביאר שם המשנה ברורה סק"ל וז"ל, שדינה כתפלה שאין שואלין ומשיבין כלל ע"כ.
והנה לכאורה ה"ה באמן אין מפסיקין, שהרי כל היתר הפסקה באמן בק"ש [היכא דשרי], הוא מדין מפני היראה ומפני הכבוד כמ"ש הראשונים, וא"כ אין להפסיק כלל בברכת המזון, ויתכן שזוהי כוונת הערוך השלחן שם סי"א בלשונו שכתב [עם דין השו"ע שהעתיק], ולענין להפסיק באמצע הפרק או בין פרק לפרק י"א שדינה כתפילה שאין מפסיקין בה אלא מפני חשש סכנה וכו', והיינו אף בין ברכה לברכה כמ"ש שם. [אם כי יתכן שכונתו על שאלת שלום מפני הסכנה ולא מיירי על אמן].
וכן כתב הכה"ח שם סקמ"ה בשם כמה אחרונים שכיון שדינה כתפילה אין לענות אפילו קדיש וקדושה וברכו, אלא ישתוק וישמע כדין תפילת שמונ"ע [ויכוין לצאת, עיין מ"ב סי' כ"ה סקל"ז], ואם שמע מודים ירכין ראשו לאותו צד שהקהל משתחוים, [כדין שמונ"ע, כדי שלא יראה ככופר ופורש מן הציבור].
ודעת הגרש"ז אויערבאך [כמ"ש בתיקונים ומלואים לספר שמירת שבת כהלכתה פנ"ז הערה א, ובספר ותן ברכה עמ' י"ב], שאין לענות אמן בברכת המזון על ברכה ששומע מאחר, שאף כשסיים ברכה בברכת המזון ושומע אותה הברכה מאחר אין לו לענות אמן, משום שדין הברכת המזון כדין שמונ"ע, מלבד שיש זימון שיש לענות על ברכותיו של המברך, גם בזמנינו שאיננו יוצאים מן המברך, [א"ה וכ"כ המשנ"ב דעיקר הלכתחילה הוא לשמוע את המזמן בכל ברהמ"ז ולסיים לפניו כל ברכה על מנת שיוכל לענות על ברכותיו], והוסיף הגרש"ז שהאמן שיש שנהגו לענות על יעלה ויבוא אחר זכרנו וכו', אין כלל חיוב לענות בזה אמן, ואסור לענות באמצע בהמ"ז גם כששומע מהזמן עצמו.
[מאידך יעויין במאמר מהרב סיני הלברשטאם [פעמי יעקב כ"ו תשנ"ד] מה שהעלה מדנפשיה מענין זה, שאם עדיין עומד ביעלה ויבוא מותר לענות לנוהגים לענות אמן על גאל ישראל, מכיון שעונה על אותו הענין שעומד באמצע, ועיין עוד שם בכ"ז, וצ"ע דאמן של גאל ישראל הוא אמן כדינו, משא"כ אמן שנהגו לענות מנ"ל שיהיה היתר בזה להפסיק, וגצ"ע לפי המנהג שנהגו לחשוש מלענות אמן דגאל ישראל, וכמו"כ צ"ע, דהרי שם בגאל ישראל הרי עומד בין ברכה לברכה וקיל מבאמצע ברכה].
וראיתי כעת עוד בשו"ת בצל החכמה ח"ד סימן מב שדן בכ"ז בארוכה, ע"ש בכל המקורות שהביא, וכתב בסיום הדברים וז"ל: העולה להלכה: א) באמצע ברכה דברכהמ"ז אסור לענות אמן אחר שום ברכה ואפי' אחר ברכת הא' הקדוש ושומע תפלה ואפי' לקדיש וקדושה לא יפסיק. - ב) גם אחר אותה ברכה עצמה שהוא עומד באמצעותה אסור לענות אמן. - ג) גם בין ברכה לברכה דברכהמ"ז אסור להפסיק אפי' לקדיש וקדושה, אבל מותר לענות אמן אחר הברכה שהוא גמר אמירתה כעת. - ד) כל מקום שאסור להפסיק, אפי' תיבה אחת חשיבא הפסק.
וז"ל שו"ת משנה הלכות ח"ו סימן לז, נראה בזה הסכמת הפוסקים דאין להפסיק אפילו לעניית אמן ויש"ר וקדושה וכיוצא בו לא מבעיא באמצע הברכה אלא אפילו בין פרק לפרק ובין ברכה לברכה דכלהו כא' חשיבי לענין הפסק וכמו שכתבתי לעיל בס"ד וזה לפענ"ד נראה להלכה ולמעשה עכ"ל.
וכך יש לנהוג למעשה שלא להפסיק לשום אמן כשמברך בהמ"ז, מאחר והשח בבהמ"ז כתב הח"א [כלל מ"ז סי' י"ג] שהמפסיק בבהמ"ז צ"ע אם חוזר לראש, ובפרט שבביאור הגר"א כתב על דברי השו"ע הנ"ל בזה"ל, וכמו הלל בימים שגומרין וכ"ש בבהמ"ז שהוא מפורש בתורה ע"כ. וא"כ הגם שיש חולקין [כדלקמן], יש כאן מחלוקת בשל תורה ובעינן לילך אחר המחמיר ולא לענות אמן מכיון שיש בזה חשש הפסק.
אכן החזו"א באו"ח סי' כ"ח סק"ג צידד שאין ברכת המזון חמור מק"ש, אכן יעויין מש"כ בדרכי משה ע"ד הב"י שם שכתב הדין הנ"ל שבשו"ע, וכתב [בסימן קפג אות ד] וז"ל, וכן משמע באבודרהם (עמ' שכח) דלענין הפסק חמור מקריאת שמע ודינו כתפילה ע"כ. ויל"ע היאך יבאר החזו"א את דברי הד"מ הללו.
והנה בעיקר הדין בק"ש נזכר הדין בשו"ע הלכות קריאת שמע סימן סו ס"ג וז"ל, לקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק, וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת מודים בלבד [היינו מודים אנחנו לך ולא יותר, מ"ב סק"כ]. וכתב הרמ"א, הגה, וכן בברכו לא יאמר יתברך וישתבח כו'. וי"א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה ויוכל לענות אותם בק"ש, וכן עיקר ע"כ.
וביאר במשנה ברורה שם ס"ק יז וז"ל, לקדיש - היינו לאיש"ר עד עלמיא ולא יאמר יתברך ויענה אמן אחר דאמירן בעלמא אבל על תתקבל יהא שלמא עושה שלום לא יענה אמן כי אינו אלא מנהג ולקדושה יאמר רק קדוש וברוך שזהו עיקר קדושה ולא ימלוך וכ"ש שלא יאמר נקדש ושאר דברים שמוסיפין בשבת וכל זה אפילו בין הפרקים לא יאמר עכ"ל, ועיין שם עוד סקי"ח שהביא מחלוקת אם מותר לענות על אמן של עולה לתורה, וכן בברכת רעמים כששומע רעם הביא שם מחלוקת בסקי"ט, אם לא בין הפרקים דבזה הח"א דמחמיר מודה בזה, ע"ש שאר פרטי דינים בזה. ואם ברכת המזון דינה כק"ש לכאורה ילפינן לכולה מילתא מהתם, ולכאורה בין הברכות בבהמ"ז דינן כמו בין הפרקים בק"ש לדעה זו.
אכן גם לדעת החזו"א שמפסיק בק"ש לענות אמן, מ"מ אי אפשר להפסיק אחר שאמר ברוך אתה ה' קודם שסיים הברכה, ואם הפסיק בזה יתכן דמעכב גם בדיעבד [עיין בביאור הלכה סי' ס"ו שם].
ולגבי ברכה רביעית של בהמ"ז הטוב והמטיב, הנה הערוך השולחן שם בסימן קפג ס"ח, אחר שהביא הדין גבי הפסק בבהמ"ז כתב, וברור הוא דהטוב והמטיב אינו בכלל זה שהוא מדרבנן [והגר"ז נתן טעם קצת ואינו מספיק ע"ש ונראה דגם לרמוז בעיניו אסור בברהמ"ז כיון דמדמינן לתפלה] עכ"ל. [וראה מש"כ בשו"ע הגר"ז סימן קפג וז"ל, אבל ברכת המזון צריך להיות לכתחלה בתכיפה אחת מן התורה שכן הוא משמעות הפסוק וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך לברך על הארץ והמזון וירושלים בברכה אחת בלא הפסק בינתיים אלא אין זה מעכב בדיעבד הואיל ולא נאמר בברכת המזון יהיו בהויתן יהיו כמו שנאמר בקריאת שמע לענין קראה למפרע כמ"ש בסימן ס"ד עכ"ל, ויתכן שכונתו של הערוה"ש, שאם יש דין מדאורייתא לומר כל בהמ"ז בפ"א, זהו רק בברכות דאורייתא אבל לא בברכות דרבנן]. מאידך הכה"ח כתב בשם הבא"ח, שדין ברכה רביעית כשאר ג' ברכות.
[ולא עסקינן בכ"ז בשאר הרחמן שאינם חובה מעיקר הדין ובהם פשיטא שאפשר להפסיק כשאר תחנונים ולא לתחנונים שאחר שמונ"ע, שאין מפסיקין בהן לכל האמנים, כמ"ש הרמ"א בסי' ס"ו שם, אלא לשאר תחנונים שמפסיקין בהן לכל האמנים, כדאיתא במ"ב שם סקכ"ב. , וכ"כ הבא"ח שנה א' פ' חוקת אות י"ח, ויעויין בפירוש החרדים לירושלמי דברכות שס"ל שלא לומר הרחמן וכך הוא נהג כמ"ש המעתיק בהגה"ה שם, וכך אומרים בשם הגר"א שלא אמר, אך מנהג כל ישראל לומר הרחמן, ומיהו גם למנהגינו דעת הגרש"ז אוירבך [בספר ותן ברכה שם] שמי שאין לו פנאי יכול להשמיט ה'הרחמן' חוץ מברכת האורח, והוסיף שמ"מ לא כדאי להפסיד ברכות אלו].
היוצא מכ"ז דלרוב הפוסקים אין מפסיקין כלל בבהמ"ז עד ברכה רביעית או עד הרחמן, בין בברכות בין באמצע הברכות, והנוהגים כפ"ד החזו"א באמצע בהמ"ז מפסיקים כדין ק"ש ובין הברכות מפסיקים כדין בין הפרקים בק"ש. ולענין ברכה רביעית פלוגתא היא.
הענייה הנהוגה על יעלה ויבוא אין מפסיקים עבורה עכ"פ באמצע ארבעת ברכות של ברכת המזון, וכך הדין בענין להפסיק על מנת לענות ברוך הוא וברוך שמו.
בברכת פסח כשר ושמח
סימן נו - קטן הנעשה בר מצוה במוצ"ש אם יכול לזמן בסעודה שלישית אחר צאה"כ
בע"ה יום ד' י"ג ויום ה' י"ד אדר תענית אסתר ופורים תשע"ו
לכבוד אחי היקר הבה"ח שמעון נ"י
שלום וברכה וברכת מזל"ט על הבר מצוה
ע"ד השאלה בענין נער הנעשה בר מצוה ביום א', ובסעודה שלישית בשבת אכל עם לפחות ג' גדולים בני חיוב שנתחייבו בזימון, ואח"כ במוצ"ש סיימו את הסעודה אחר צאה"כ, האם הנער שנעשה כעת בר מצוה שרי לזמן להם או לא.
הנה בעיון הראשון היה נראה דפשוט שא"א שהנער הב"מ יזמן להם, שהרי הנער אכל כשהיה קטן, וא"כ מעולם לא נתחייב בבהמ"ז מדאורייתא, והגם שעתה הוא בר חיובא, אך היאך יוכל לפטור מי שחייב מה"ת. [וחשש הזה שייך רק אם לא אכל הנער עוד אחר צאה"כ, וגם באופן שאכלו תרוייהו שיעורא דאורייתא או תרוייהו שיעורא דרבנן, דאילו באופן שהנער אכל שיעורא דאורייתא והגדולים אכלו שיעורא דרבנן ג"כ יכול להוציאן עכ"פ מצד הדין, עיין בשו"ע סי' קפ"ו ס"ב, אבל היכא שהנער ג"כ לא אכל שיעור שביעה זהו מחלוקת אחרונים, והכריעו המ"ב שם סק"ז והחזו"א או"ח סי' כ"ט סק"ה להחמיר].
אכן באמת אכתי יש לדון בזה ב' שאלות, א' האם באמת הקטן חייב בבהמ"ז רק מדרבנן באופן שנעשה גדול תוך שיעור עיכול של האכילה, ב' האם יוכל לברך להם עכ"פ כעת מדין ערבות, כיון דהשתא הוא כבר בר חיובא, ומאי אכפת לן אם נתחייב בברכה מה"ת או לא.
והנה בספק הזה הראשון נסתפק הגרע"א בא"ח קפ"ו ס"ב, מסתפקנא באכל ביום האחרון של שנת י"ב לעת ערב קודם לילה ובתחלת הלילה שנעשה גדול עדיין לא נתעכל המזון אם מחוייב מדאורייתא לברך. ואם נדון דהוא דאורייתא י"ל דאם בירך קודם הלילה, דכשהחשיך צריך לחזור ולברך, כיון דבעידן דבירך לא היה חייב מה"ת לברך א"י לפטור חיובא של דאורייתא. ע' מג"א סי' רס"ז סק"א ד"ה וצ"ע עיין שם. (א"ה ועיין עוד טו"א ר"ה דף כ"ז ושו"ת משיב דבר להנצי"ב ח"א סי' י"ח). אח"כ הראה לי חתני הרב מהו' שמואל ני' דכעין זה נסתפק בס' חכמת אדם באם אכל כשהוא אונן ונקבר המת קודם דנתעכל המזון אם צריך לברך. ויש לחלק דהתם החיוב נמשך מהתחלת אכילה עד אחר עיכול. אלא דבעידן דעוסק במצוה. היינו באנינות פטור מלברך. בזה י"ל דתיכף כשגמר המצוה צריך לעשות מצותו דבהמ"ז. אבל בזה נ"ד בעידן אכילה הגברא בעצמותו אינו בר חיובא. י"ל דלעולם לא מתחייב מדאורייתא. וצ"ע לדינא עכ"ל הגרע"א. וכן החזו"א או"ח סי' כ"ח סק"ד נסתפק בדין זה, ועיין בשונ"ה סי' קפ"ד ס"ט.
היוצא מן הדברים, דבעצם אי"ז פשוט כלל שלא נתחייב לברך מדאורייתא, ואמנם פשיטותא ליכא בזה, אבל אולי בצירוף הכל יהא שייך לזמן וצל"ע.
והנה כתבו התוס' מגילה דף יט ע"ב, וז"ל, וי"ל דלעולם מיירי בקטן שהגיע לחינוך ואפ"ה פסלו רבנן משום דמגילה ליכא חיובא אפילו בגדולים אלא מדרבנן וקטן אין מחויב אלא מדרבנן אפילו בשאר מצות ובגדול ליכא אלא חד דרבנן במגילה שהרי בשאר מצות הוא חייב דאורייתא ולא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן אבל ההיא דבהמ"ז מיירי שהקטן אכל כדי שביעה דהוי חיובא דאורייתא וליכא אלא חד דרבנן ומפיק האב שלא אכל אלא שיעורא דרבנן ומ"מ קשיא דקאמרינן דרב ששת ורב יוסף אמרי אגדתא בלילי פסחים ומוציאין האחרים משום דסברי מצה בזמן הזה דרבנן ולפי מה שפירש' קשה היכי אתו אינהו דהוו תרי דרבנן דהא סומא פטור מלומר האגדה ומפקי האחרים דחייבים מיהא דרבנן וליכא בהו אלא חד דרבנן וי"ל דסומא עדיף מקטן שהרי נתחייב כבר מדאורייתא משא"כ בקטן עכ"ל. א"כ לפי דבריהם גם באופן שהחיוב על הבר חיובא מדאורייתא והחיוב על הבר חיובא מדרבנן הוא בשוה [היינו לענינינו ששניהם אכלו שיעור שביעה או ששניהם לא אכלו שיעור שביעה, והחילוק ביניהם הוא רק החיוב שלהם אם חייבים מדאורייתא או לא], יש לחלק באופן זה ג"כ, דבסומא כיון שכבר נתחייב מדאורייתא שרי להוציא. אע"ג דהשתא פטור מדאורייתא [וחייב מדרבנן, כמ"ש לקמן כ"ד א' תוד"ה מי], מ"מ שרי להוציא, וא"כ כ"ש קטן דהשתא מיהא בר חיובא הוא, אע"פ שבשעה שנתחייב השתא לא היה בר חיובא.
ויותר מזה כתבו התוספות שם בדף כד ע"א וז"ל, ואף על גב דפירש' לעיל דקטן דאית תרי מדרבנן שהוא קטן ופריסת שמע דלא הוי אלא מדרבנן אין יכול להוציא אחרים גדולים דליכא אלא חד דרבנן פריסת שמע אפ"ה סומא שיש בו תרי מדרבנן יוציא שפיר האחרים דכיון שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן עכ"ל. ומבואר לפ"ז ג"כ כנ"ל, דה"ה קטן שהגדיל כיון דהשתא מיהא בר חיובא הוא.
והגרע"א בחידושיו על התוס' בדי"ט שם כתב וז"ל, כתבו [התוס'] דקטן שלא אכל כדי שביעה א"י להוציא לגדול שלא אכל כדי שביעה דהקטן תרי דרבנן והגדול חד דרבנן, עי' בדבריהם. וקשה לי, הא חזינן דגדול שאכל כזית יכול להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, דהוא ברכת המצות ומדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך, אם כן גם בקטן שאכל כזית דשייך ביה ואכלת ושבעת היה ראוי להוציא לגדול שאכל כדי שביעה, ואינו מעכב בזה רק חסרון דקטנות דהגברא בעצמו לאו בר חיובא דמצוה כלל, וא"כ ממילא יכול להוציא לגדול שאכל כזית, ולא מקרי ב' דרבנן דמה שאינו מחויב עתה מצד שלא אכל רק כזית זהו אינו מזיק, דמכל מקום בר חיובא מקרי אלו יאכל, ויכול להוציא לבני חיובא דאורייתא וכנ"ל. (ועי' חי' ברכות כ' ע"ב וחי' ר"ה כ"ט). ונ"ל דזהו כוונת הרא"ם שהביא המג"א (סי' תרפ"ט סק"ד), ומ"ש שם הטעם דבידו לאכול כדי שביעה נראה לענ"ד דזהו הטעם ליסוד הדין דגדול שאכל כזית יכול להוציא למי שאכל כדי שביעה, דאף דאינו דומה לשופר וכדומה דיצא מוציא, דהתם החיוב מוטל עליו מצד עצמו ואין לו מקום להפטר ממנו אלא דכבר יצא זהו מקרי בר חיובא ויכול להוציא אחרים, אבל בהמ"ז דכל זמן שלא אכל לא מקרי בר חיובא דאינו מחוייב לבא לידי חיוב, לאכול כדי שביעה, משום הכי הטעים דמ"מ מקרי בר חיובא כיון דבידו לאכול כדי שביעה ולהתחייב בבהמ"ז ודברי תוס' הנ"ל צע"ג. (וע"ע בשו"ת ח"א סי' ז). עכ"ל הגרע"א.
והנה עצם דבריו הם בודאי ענין בפ"ע, אבל מ"מ חזינן בדבריו בהגדרת ענין זה ד"מדינא אף בלא אכל כלל יכול להוציא, אלא דבעי שיאכל כזית מכח האסמכתא דואכלת ושבעת מי שאכל הוא יברך", א"כ לכאורה גם נער בר מצוה שיכול לברך מצד מה שנתחייב בקטנותו שע"ז מברך בלאו הכי, א"כ מ"ט לא יוציא גדול.
והנה יש לדון בכ"ז עוד מענין אחר, והוא דהנה חייב להזכיר רצה בבהמ"ז, ואם מזכיר רצה בבהמ"ז א"כ מברך על עיקר אכילתו שהיתה כשהיה קטן, וכתב המ"ב סי' קפ"ח ס"ק ל"ב וס"ק ל"ד דאם התפלל ערבית באמצע סעודה שלישית אין מזכיר תו רצה בבהמ"ז, כיון שזה נראה כתרתי דסתרי (ועיין מ"ב תרצ"ה ס"ק ט"ז), ויעויין עוד במ"ב סי' תכ"ד סק"ב שהמתפלל ערבית בר"ח אפילו מבעוד יום אינו אומר אח"כ רצה, א"כ לענינינו אם רוצה לזמן בפני גדולים הרי הוא רוצה לומר שכבר יצאה השבת, והשתא שרי ליה לזמן לגדולים כיון שנעשה גדול, א"כ יש כאן לכאורה מניעה מלזמן בכה"ג. ובכל הנ"ל לא דנתי אם באמת בן י"ג הו"ל כגדול לזמן, דזהו ענין בפ"ע, והראני מו"ח הגר"ד בלומנטל שליט"א שנחלקו בזה המ"ב והחזו"א, והקה"י החמיר בזה ג"כ כדעת החזו"א. אלא כאן יש לדון את"ל שיכול בן י"ג לזמן כדעת המ"ב, כך יהא דינו.
וכעת ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות כרך א סימן קפד, שהביא את ספקו של הגרע"א, וכתב ע"ז וז"ל, ולכאורה אני לא מבין ספיקו כלל, שעיכול לבד ודאי לא מחייב, רק צריך אכילה ועלה מברך, וכיון שבשעתו כשאכל בקטנותו לא נתחייב וגם בודאי נפטר ע"ז ונסתלק מזה בברה"מ, על העיכול לבד כשלא נתחייב על אכילה לא מצינו שצריך מה"ת ברכה על נהנה לבד, וכן אפילו נימא שעל הנאה לבד שייך ברכה, מ"מ עיקר ההנאה במעשה האכילה, אבל להעיכול לבד ודאי לא מחייב מה"ת, שאם כן בכל בהמ"ז יש ברכה לאחריה על הנאתו, והיא גם כן לפניה על הנאת העיכול לאחר כך, וד"ז לא מצינו מעולם, ונפק"מ בזה שהאוכל דרך זונדה שהמזון מתעכל יתחייב לברך ברכה אחרונה, ובודאי שאינו מברך.
ואח"ז כתב עוד, ונסתפקתי כשהגיע לילה אם לכבד הקטן שאכל בקטנותו ועכשיו הגדיל בברכת המזון, ויש לומר כשם שאכל כזית מוציא אחרים מפני שחייב מדרבנן וראוי להתחייב מה"ת אם יאכל כדי שביעה ולכן נקרא בר חיובא, גם כאן בלילה כשמברך ראוי ונקרא בר חיובא, או יתכן דתלוי בשעה שאכל שאז מתחייב, שיכול גם לאכול כדי שביעה, אבל כאן חיובו קיל כשאכל בקטנותו ואין לכבדו בבהמ"ז כשסיבת חיובו האכילה בקטנותו וצ"ב לדינא, עכ"ל.
וכן ראיתי בשו"ת להורות נתן ח"ח סימן ט שדן באריכות בשאלה זו, וע"ד ששאלת היות שנעשית גדול ביום ראשון בשבת, האם תוכל לברך ברכת הזימון בסעודה שלישית שבשבת קודש שלפניו, שהאכילה היתה ביום וברכת המזון בלילה, דאפשר דכיון דקטן פטור מזימון א"כ לא יתכן לצרף או לברך זימון על האכילה שהיתה בשעת פטור, ואף דבשעת ברכת המזון כבר נעשית גדול. ואם סגי אם תאכל כזית בלילה קודם ברכת המזון. וע"ש מה שדן בענין הנ"ל של גדול בן י"ג ויום א' אי סמכינן אחזקה דרבא או לא, וז"ל, הנה מבואר במג"א (סי' קצ"ט סק"ז), דהא דבן י"ג שנה מחזקינן ליה לגדול ומצרפין אותו לזימון וכמש"כ הרמ"א שם (ס"י), היינו דוקא לענין צירוף, אבל להוציא אחרים בעינן שידעינן בודאי שהביא ב' שערות או שנתמלא זקנו, דהא ברכת המזון דאורייתא היא ולא סמכינן על החזקה עיין שם. וא"כ בן י"ג שמברך ברכת הזימון ומוציא את השומעים בברכת המזון - וכמש"כ בשו"ת זקיני פנים מאירות (ח"א סי' נ"ז) שעיקר ברכת הזימון לשמוע להמברך בכונה ולצאת בברכת המזמן עיין שם - הרי בעינן שיהא גדול בודאי ולא סמכינן אחזקה דרבא. אולם למאי דמבואר בשו"ע (סי' קפ"ג ס"ז) דנכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפילו החתימות, ובטו"ז שם (סק"ו) כתב דאע"ג דבדורות הראשונים היו שותקים ומכוונים לצאת בברכת המברך, אבל עכשיו דבשעה שמברך המזמן אין שומעין לו, ודאי החיוב על כל אחד לברך הברכות בלחש כדי שלא יבוא לידי מכשול דאורייתא עיין שם, ובמשנה ברורה שם (סקכ"ז) כתב, דאף דמדינא נכון יותר שישמעו המסובין כל הברכת המזון מפי המזמן והוא יוציאם בברכות ובעצמן לא יברכו כלל, מ"מ בעבור שמצוי בעו"ה שהמסובין אין מכוונין לדברי המברך, לכך נכון שהמסובין יאמרו בעצמם בלחש מלה במלה עם המברך כדי שיברכו יחדיו, ונקרא עי"ז ברכת זימון עיין שם. וא"כ קלקלתם הוא תקנתם, דהיינו דכיון דבזמן הזה כולם מברכים לעצמן ואין המזמן מוציא ידי ברכתן, ממילא גם בקטן שלא נתמלא זקנו יכול לזמן, כיון שאינו צריך להוציא את הרבים בברכת המזון דאורייתא, ולענין צירוף גרידא שפיר סגי במה שהוא בן י"ג שנה וכמבואר במג"א הנ"ל, דברכת זימון דרבנן עיין מ"ב (סי' קצ"ב סק"א). ועיין ס' מגן גבורים (סי' קפ"ג סק"ב) שהשיג על הפנים מאירות, וכתב דיוצאים ידי זימון אף כשכל אחד מברך לעצמו עיין שם. וכן נראה ברש"י ברכות (מה א) ד"ה שלשה וכו' לזמן, להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון נברך עכ"ד. ולא כתב להוציא האחרים בברכת המזון. עכ"ל וראיתי עוד בהמשך שם שדן בעוד מהענינים שהעלנו כאן בס"ד ושם מסיק להלכה שאם אכל כזית מבערב יכול לברך בזימון, וזהו דלא כמסקנא דידן ועיין עוד בשו"ת בצל החכמה חלק א סימן עב מה שדן על קטן שהגדיל במוצ"ש או במוצאי יו"כ, אם יכול להוציא אחרים בהבדלה. .
סימן נז - כמה פרטי דינים בענין ברכת האילנות
שאלה
בס"ד
לכבוד הרב הח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א
שלו' רב וכו'
א. האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות. או עדיף כבר ביום ראשון. האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).
ב.מה העניין לברך מחוץ לעיר?
ג. האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?
לתשובת הרב אודה מקרב ליבי
הקטן אהרן
תשובה
בע"ה מוצ"ש פרשת תזריע ב' ניסן התשע"ו
לכבוד ידידי הרב אהרן נ"י
א. האם לברך את הברכה ביום שב"ק על מנת לקיים מצות זריזין מקדימין למצוות. או עדיף כבר ביום ראשון. האם יש חשש לתיקון ביום שבת או טילטול או הוצאה מרשות לרשות (מאחר ויש האומרים שצריך לברך על עצים מחוץ לעיר).
א. הנה בגמ' ובפוסקים לא נזכר ענין או איסור שלא לברך ברכת האילנות בשבת, אכן הגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ח' הביא שמנהג קושטא לברך ברכת האילנות אפילו בשבת ויום טוב, אך באיזמיר לא נהגו לברך בשבת. וכתב שבאיזמיר כנראה נהגו כן משום שהיה מנהגם לצאת מחוץ לעיר לברכת האילנות והוי מחוץ לתחום. אך אעפ"כ כתב לפקפק על מנהג קושטא משום חשש שמא יטלטל את האילנות ושמא יתלוש. והביא דבריו בכה"ח בסימן רכ"ו אות ד'. אולם הגאון רבי חיים פלאג'י גופיה בשו"ת לב חיים ח"ב סימן מ"ד כתב להתיר לברך ברכת האילנות בשבת, וכמו שמותר להריח הדס מחובר בשבת, ולא חיישינן שמא יתלוש, כמבואר בשו"ע סימן של"ו סעיף י', ע"ש. וצ"ל דגם אי חיישי' שמא יעלה ויתלוש מ"מ א"א לגזור ע"ז, דאין לך אלא מה שגזרו חכמים (עיין שו"ת עשה לך רב תשובות בקיצור סי' ט"ז), וכ"ש דשרי להדיא כמו שהביאו בלב חיים שם ובעוד אחרונים את דברי הגמ' במסכת סוכה (לז ע"ב), אמר רבה, הדס במחובר מותר להריח בו, אתרוג במחובר אסור להריח בו. מאי טעמא, הדס דלהריח קאי אי שרית ליה לא אתי למגזייה, אתרוג דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה. ופירש רש"י, הדס אף כשנתיר לו להריח בו במחובר לא יבוא לתלוש, שהרי גם במחובר מריח בו יפה. אבל אתרוג שעומד לאכילה, כשיבוא להריח בו בשבת יש לחוש שמא ישכח ויתלוש כדי לאוכלו, ואפילו אם יאכל ממנו במחובר הרי אין לך תולש גדול מזה ע"כ. וכן פסקו הרמב"ם (בפרק כא מהל' שבת הלכה ז). והטור והשלחן ערוך אורח חיים (סימן של"ו סעיף י). אכן ראיתי מי שנקט דהר"ח פלאג'י חזר בו [קובץ מבית לוי פסקי הלכות ל חודש ניסן - ברכת האילנות הערה ב']. ותמוה דהרי מהיכי תיתי לאסור דבר כזה שלא נזכר לאיסור בגמ' בפרט שנזכר בגמ' להתיר, אלא העיקר כנ"ל דמעולם לא היתה כונתו לגזור אלא רק שאין ראוי להנהיג בציבור לצאת לברך ברכת האילנות כשיש חשש שע"ה יבואו לתלוש ויצא שכרן בהפסדן, אך לא היתה גזירה בזה, ובלב חיים מיירי מצד הדין.
והנה בכה"ח שם הוסיף שלדברי המקובלים שכתבו שעל ידי ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח, יש עוד איסור נוסף דבורר, ועל כן אסור לברך ברכה זו בשבת ויו"ט. וכן עמא דבר. עכ"ד. ובקובץ מבית לוי בהערה שם כתב שדברים אלו הם דברי פלא, אך למעשה מ"מ נוהגים שלא לצאת בשבת, וכן נקט שם בפנים שכשר"ח בשבת יוצאים ביום ראשון. וכן בשו"ת בצל החכמה חלק ו סימן לז כתב שדברים אלו נפלאים בעיני לא זכיתי להבינם, והוסיף שם אח"ז, וכן נלענ"ד נכון שאין מקום להך חששא ע"ש מה שדן בכ"ז באריכות כדרכו.
וכן בשו"ת אול"צ (ח"ג פ"ו ס"ה) תמה וכתב, יש לדון בדברים אלו. שהרי כידוע על פי הקבלה אנו מבררים ניצוצות בכל יום על ידי מעשינו תפילותנו ואכילתנו, (ראה שער טעמי המצוות לרבנו האריז"ל פרשת עקב ועוד), וגם בשבת כן, ומדוע לא חיישינן לאיסור בורר. אלא שכבר כתב הבא"ח בספר לשון חכמים ח"א סימן ב' שבשבת ויו"ט אנו מבררים בעולם האצילות, ובירור זה נקרא אוכל מתוך אוכל דשרי, ע"ש. וכן כתב בספרו סוד ישרים ח"א סימן ד' בשם הרש"ש, ע"ש. וא"כ יש להסתפק אם הבירור שנעשה על ידי ברכת האילנות כפי שכתבו המקובלים, (ראה בספר מורה באצבע להחיד"א אות קצ"ט ובפתח הדביר סימן רכ"ו אות ב'), אם הוא ברירת אוכל מאוכל או אוכל מפסולת. וצריך ראיה בזה. ועל כל פנים, המנהג הוא שאין מברכין ברכת האילנות בשבת, וכמ"ש גם בכה"ח שם. וכן יש לנהוג. [וראה בהגדה של פסח אורח חיים לרבנו הבא"ח שכתב שם בהלכות ברכת האילנות אות ז' וז"ל, אין מברכין ברכה זו בשבת ויו"ט. והטעם כתבו האחרונים כדי שלא ישכח ויתלוש. ועל דרך האמת כי בחול יש בירור אוכל מתוך פסולת, אבל בשבת אוכל מתוך אוכל, וע"י הברכה נעשה בירור אוכל מתוך פסולת, ולכן אין מקומה בשבת ויו"ט, עכ"ל. ועיין עוד שם בדרוש לברכת האילנות מה שביאר בזה]. ע"כ משו"ת הנ"ל, ומ"מ כתב בפנים שאין לברך ברכת האילנות בשבת.
ובשו"ת תשובות והנהגות ח"א סימן קצא כתב בתוך דבריו, ומהאי טעמא גופא שנהגו לא לצאת לתשליך בר"ה בשבת, נהגו לא לצאת בשבת לברכת האילנות, דחוששין שמא יוציא סידור להתפלל או לברך אבל אם ראה אפילו שתי אילנות ודאי יש לברך ואפילו בשבת, ועיקר המנהג לא לברך היינו לא לצאת בשבת לפרדס סביב העיר כדי לברך, וכמ"ש. ומה שפסק חכ"א לא לברך בשבת, (בכף החיים מביא בשם מועד לכל חי שאסור בשבת שמא יטלטל האילנות או יקח בידו פרחים ולדבריו כן נהגו) אבל כמדומני שגורמים מכשול שמעביר על מצוה הבאה לידו ואסור, וכ"ש לפוסקים שעיקר הברכה היא רק פעם ראשונה שרואה, ואם נמנע מלברך בשבת מבטל הברכה לדבריהם. [עיין בירור הלכה או"ח סימן רי"ט], ואף שלהלכה נראה ההכרעה שמברך גם אחר כך, עיין במשנ"ב סימן רי"ט סק"ה היינו בלא בירך, אבל לכו"ע עיקר המצוה לברך פעם ראשונה כשרואה. ויש בברכה זאת תיקון גדול, ראשית האמונה שהקב"ה ברא הכל, וכן ע"פ סוד יש בזה תיקון לנשמות המגולגלים, ובספר "מורה באצבע" (קצ"ט) שמאד יתעצם אדם בברכה זו שהיא לתיקון הנשמות שהם מגולגלות בעצי בשמים ועשבים בזה"ז ויבקש עליהם רחמים, ובירושלים עיה"ק ראיתי מובילים תשב"ר למקום שיש גינה עם אילנות ומברכים שמה כולם יחד, ונראה המנהג נאה ויאה לקדש ש"ש ולחנך הנערים שכל הבריאה כולה יצירת הקדוש ברוך הוא עכ"ל.
וכתב הגאון רבי שריה דבלצקי (הלכות ברכת האילנות סי"ג) מותר לברך ברכת האילנות גם בשבת ויו"ט וכו', ודלא ככמה אחרונים שחתרו משום מה למצוא טעם לאיסור ולא העלו בידם, עיין בכה"ח סק"ד דאין בטעמים שהביא די לאסור, ואדרבה עי"ז עוד מקיימים מ"ש בשו"ע סי' ר"צ ס"א שטוב להרבות בשבת בברכות להשלים מאה ברכות, וגם כי בימי החול כל אחד ע"פ רוב אחר התפילה פונה וממהר למלאכתו ולעסקיו, משא"כ בשבת ויו"ט שיש פנאי ואפשר לברך בקיבוץ ברוב עם וכו' ויזהרו שלא לנגוע בשבת ויו"ט בפריחה עכ"ל.
היוצא מכ"ז, דהעיקר מה שנראה בזה הוא שנחלקו בזה הפוסקים בני אשכנז וספרד אם בכלל יש ענין לחוש לזה, ולא נמצא לכאורה מי שאוסר בזה בודאי [דגם הרח"פ כתב להתיר כנ"ל], וכמבואר בגמ', ולכן הרוצה להקדים כדי לברך קודם שפיר עביד, והרוצה לאחר כדי להרויח חומרא זו ג"כ שפיר עביד, ואף שמצד הדין אין חשש כזה, מ"מ כיון שיש פוסקים שדנו בזה וחששו לזה א"כ ודאי שיש בזה הידור לפ"ז, והרי כתבו התה"ד ועוד פוסקים שבאופן שיש הידור שאפשר לעשות אח"כ אין זריזין מקדימין למצות, וגם אין בזה מצד איסור אין מעבירין על המצוות. ומ"מ אם אינו יודע בע"פ את נוסח הברכה, וצריך להוציא בידיו ספר או ברכון, או שאין אילנות מחוץ לעיר תוך תחום אלפים אמה, פשוט שלא יצא בשבת אלא יברך בתוך העיר אם אינו מקפיד מלברך בשבת, ואינו מקפיד על מחוץ לעיר, או ביום חול אח"כ. וכן בציבור יתכן שאין להנהיג שיצאו לברך ברכת האילנות בשבת היכא דשכיחי נשי וע"ה.
ב. מה העניין לברך מחוץ לעיר?
ב. אם יש צורך לברך ברכת האילנות דוקא מחוץ לעיר, הנה מנהג מרן הגר"ח קניבסקי שהוא מברך באילנות שתחת ביתו, כידוע, וכפי שראיתי אני. וכן במעשה רוקח בפרק י' מהלכות ברכות הי"ג כתב, שמה שכתב הרמב"ם שם היוצא לשדות לבקשת השואל לתוספת ביאור כתבתי אליו שוב: הכונה שלא משנה היכן הם נמצאים אלא מכיון שהדרך שהם בשדה לכן הזכיר רמב"ם 'היוצא', זוהי סברת האומרים שאין ענין מחוץ לעיר, אמנם יש שלא סברו כן, ולמעשה אין צורך להחמיר בזה אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף אז יוכל להמתין. , דיבר בהווה, שדרך אילנות שהם בשדות. והביאו בפתח הדביר שם אות א', והאריך להוכיח כן שאין צריך לצאת דוקא מחוץ לעיר, ע"ש. וראה גם בשו"ת רב פעלים ח"ג סימן ט'. והגאון רבי חיים פלאג'י בספר מועד לכל חי סימן א' אות ז' כתב, שיש לצאת מחוץ לעיר כדי לברך ברכה זו, אלא א"כ הוא זקן או חלוש. וראה גם בכה"ח שם אות ג'. ועל כן, אף שהעיקר שאפשר לברך בתוך העיר, מכל מקום טוב למי שיכול, שיברך על אילנות שמחוץ לעיר. וכן כתב החיד"א במורה באצבע אות קצ"ח, שהמדקדקים יוצאים לשדה לברך, ע"ש. וע"פ מקורות אלו כתב בשו"ת אול"צ ח"ג פ"ו דיני ברכת האילנות תשובה א', אף שטוב לברך ברכת האילנות מיד בראש חודש ניסן, משום זריזין מקדימין למצוות, מכל מקום מי שבדעתו לצאת במשך החודש מחוץ לעיר, ויראה שם אילנות מאכל, ידחה את הברכה, כדי לברך ברכה זו מחוץ לעיר. (וראה בשדי חמד כללים מערכת זיין כלל א'). אכן מכיון שלא ראינו כ"כ שחששו לזה למעשה א"צ לחשוש לכך, אא"כ רוצה מעצמו להחמיר בזה, אז שרי להמתין כיון ששייך בזה איזה הידור וכנ"ל, ובלבד שבודאי לא ישכח בסוף ואז יוכל להמתין.
ג. האם ניתן לברך בלילה, ואם כן מה היא העדיפות?
ג. לא שמעתי שיש עדיפות שלא לברך בלילה, והעיקר שירגיש בלבלוב האילנות, ומ"מ בודאי ראוי שיתבונן בלבלוב על מנת שיתן מלבו שבח והודאה, וזוהי עיקר תכלית הברכה, אך אי"ז לעיכובא לצאת ידי חובת הברכה. שוב הראוני בקונטרס ברכת האילנות מה שכתב בשו"ת יין הטוב או"ח סי' מ"ד [הוב"ד בציץ אליעזר חי"ב סי' כ' סק"ה] דמותר לכתחילה לברך ברכה זו בלילה, ואין אומר שבלילה אינו רואה היטב, וכן השיב הגר"מ שטרנבוך שליט"א. אך בשו"ת חמדת צבי ח"א סי' י"ח סק"ט כתב דצ"ע בזה, דהרי ברכה זו תקנו על הרואה, ואין דומה ראיה של יום לראיה של לילה עי"ש בכל מה שהביא מדיני ראיית מראות כתמים, ומה שע"י השמש היא הפריחה, ולא הבנתי מה כונתו בזה, דבכתמים הוא ענין לראות גוון מסוים בדוקא, משא"כ הכא, וגם מהו נ"מ לענינינו שהפריחה היא ע"י החמה, וכן ראיתי ג"כ שתמה עליו בקונטרס ברכת האילנות הנ"ל, ואם כונתו שיש ענין שכך יוכל לשבח עי"ז יותר, כמו שהביא ע"פ הגמ' יומא ע"ה ב' ע"ש, א"כ זהו מצד המוסר והמעלה ולא מצד הדין.
סימן נח - בדברי התבוא"ש על ברכה שאינה צריכה
בע"ה יום ב' לסדר תזריע ע"ו
מה שהקשה כת"ר ע"ד התבוא"ש סי' י"ט סקי"ז שאינו מועיל אם כיון שלא להוציא בברכתו את כל הפירות כשהם לפניו, אלא ע"כ אם כיון להוציא פרי א' יוצא לכל הפירות שבדעתו לאכול, והקשה כת"ר דהמ"ב (באה"ל כ"ה ד"ה וטוב) כתב בשם הרע"א שכשמברך על התש"י מועיל שלא להוציא את התש"ר, וכך יוכל לברך על תש"ר לכו"ע [וע"ש מ"ש להלכה].
ראשית יש לדון אם כומנת התבוא"ש לומר שאינו מועיל או אפשר דרק ר"ל דגריעא טפי משאר ברכה שא"צ דמוכחא להדיא, ור"ל דגם השל"ה שהביא דשרי לברך ברכה שא"צ להשלים מאה ברכות ומ"מ מודה בהא.
עוד י"ל דכונת התבוא"ש דוקא באופן שברכותיהן שוות ממש, משא"כ בתש"ר דלא שייכא ברכת להניח לגמרי על של ראש, כיון שצריך לברך עוד ברכה אחרת לשל ראש, ואפי' למאן דס"ל דעל ראש מברך אחת ואם סח מברך שתים, מ"מ חזינן שצריך ברכה אחרת נוספת על של ראש, וא"כ לא דמי ממש לזה שברכת כולן שוה, ושם שייך לכוין שלא להוציא את התש"ר.
אכן אכתי יש לעורר עוד ממ"ש הבה"ל בהל' ציצית בענין לכוין בשעת לבישת הציצית שאין בכונתו להוציא מה שילבש אחר שיוצא מבית המרחץ, וע"ז י"ל ג"כ דהתם כיון שאינו צריך לעשות זה כעת אלא היא לבישה אחרת דלא שייכא כעת לא דמי לפירות שלפניו שאינו רוצה להוציא א' מהן.
סימן נט - כמה פרטי דינים בענין צירוף לזימון
בס"ד.
שלום וברכה לכבוד הרב הגאון שליט''א, מזכה את הרבים פשוטו כמשמעו.
רציתי לבקש בקצירת האומר, מה הדין של זימון.
1. בחורים בחדר האוכל בישיבה. 2. אנשים שהולכים לחתונה. 3. אנשים בשבע ברכות. 4. אנשים בבר מצווה. 5. אנשים שהולכים באמצע סעודת שבת לטיש של הרבי. 6. בסעודה שלישית בבית המדרש, כשמחכים על זמן ר''ת, והוא רוצה ללכת יותר מוקדם. 7. במלווה מלכה, חלק רוצים לברך, וחלק עוד שרים. 8. מישהו בא לטיש יארצייט של רבי ואכל, ובאמצע רוצה ללכת. 9. נכנסים בל''ג בעומר לאוהל הרשב''י, מאות נוטלים ידיים, הוא כבר רוצה לברך, והאחרים לא רוצים, או להיפך. 10. יש אירוע, חלק אוכלים המוציא, וחלק אוכלים רק מנה חמה.
תודה רבה
וחג שמח.
יום חמישי כ' ניסן תשע"ו
לכבוד הרב חיים מאיר כץ שליט"א מאשדוד
הנה שאלתם בפרטות הרבה שאלות, ומהם ישנם דברים שדינם חלוק, ויש הרבה פרטי דינים הנוגעים לכולם או לרובם יחד, ולכן מתחילה יש לבאר באופן כללי כמה דברים בענין זה.
א, אין צירוף זימון באופן שכמה אנשים אוכלים בחדר אחד, אלא אם כן כל שלשתם אוכלים יחד על שלחן אחד [וראה להלן], ושהתחילו יחד לאכול או שסיימו יחד לאכול.
אפילו אם שנים התחילו יחד ואפילו גם סיימו יחד לאכול, אך אם השלישי מהם לא התחיל עמהם וגם לא סיים עמהם יחד אינם צריכים לזמן. צריך שיהיה התחלה 'או' סיום של שלשתם יחד. ושלפחות לשנים מתוכם יהיה גם ההתחלה וגם הסיום יחד. אמנם יש אומרים שאם התחילו שלשה יחד נתחייבו בזימון וא"צ שיסיימו כולם יחד, וכך פסק המ"ב (עיין שו"ע סי' קצ"ג ס"ב ומ"ב סי' ר' סק"ה). ויש לזכור כלל זה לכל הפרטים דלקמן.
ב, כאמור צריך שיאכלו כולם על אותו השלחן. אם כל אחד מהם אכל על שלחן נפרד, אינם מצטרפים לזימון, אלא אם כן היה איתם קביעות מראש, כגון בעל הבית עם בני ביתו שמצטרפים גם בשלחנות נפרדים (מ"ב סי' תרצ"ג סקי"ח), או בסעודת נישואין שמצטרפין לאכול בזימון גם בשלחנות נפרדים, מכיון שכולם רוצים לסעוד עם החתן והכלה (הג"ר חיים פנחס שינברג בחידושי בתרא על המ"ב שם, ובזאת הברכה עמ 133, אול"צ ח"ב פי"ג ס"י, וכעי"ז בשבט הלוי ח"י סי' ל"ח סק"ב ע"ש), ולכאורה ה"ה בשבע ברכות, וגם בבר מצוה נראה לומר כך.
ג, לענין חדר אוכל של ישיבה הדין ג"כ שמצטרפים גם אם אכלו כ"א בשלחן אחר (מנח"י ח"ח סי' ח', הגרח"ק בדולה ומשקה), אך יש חולקים בחדר אוכל של ישיבה שצריך שיהיו באותו השלחן על מנת לזמן (וזאת הברכה שם בשם הגרח"פ), ויש מחלקים בין סעודות שבת שמקדשים וסועדים ומברכים כולם יחד ומצטרפים לבין סעודות החול שאינם מצטרפים (אול"צ שם). ופשוט שבישיבות שגם בשבת אין הסעודה ביחד, או אם בימי החול עושים סעודה ביחד כמו סעודת שבת ישתנה הדין לדעה זו.
[והנה יש ישיבות גדולות המונות מאות נפשות, שמקציבים זמן רב לארוחה, וכ"א הולך ובא בשעה אחרת, ויש הרבה שאין להם ג"כ מקום וכל פעם מתישבים במקו"א, ומתיישבים גם על יד כאלו שאינם מכירים, ויש לידע היאך שייך לצרפם, ואולי כל הפוסקים שהזכירו ענין זה של צרוף לא דברו על כל כה"ג, אלא במקומות ששייך לומר שבאו יחד להצטרף, ולכן הכל לפי הענין, וגם באותה הישיבה אפשר שלפעמים יצטרכו לזמן יחד ולפעמים לא, מלבד מה שחילק האול"צ בין שבת לחול, אכן כ"ז היינו מצד החיוב לזמן ולא מצד האפשר והרשות].
ד, לגבי סעודה של רבי שבאים לשם באמצע הסעודה, אם לא אכלו אף אחד מבני הטיש את הכזית הראשון יחד אינם מצטרפין, אמנם מכיון שישנם רבים מבני הטיש שכן התחילו שנים יחד, הרי הדין הוא שאם שנים התחילו יחד וסיימו עם שלישי יחד הרי יכולים לזמן. אכן אם ירצו ללכת ולברך קודם הזימון מותר, שהרי לא התחילו שלשה יחד ולא סיימו יחד, ורק אחרי שיסיימו כולם יחד יהיו חייבים מעיקרא בצירוף מה שמסתמא שנים בודאי התחילו יחד, [כנ"ל דבעינן שיהיה התחלה בשנים וסיום בשלשה או איפכא]. ומ"מ יכולים לברך גם אם לא התחילו יחד.
אכן לענין שלחן אחד נראה פשוט שאין צריך שיאכלו דוקא בשלחן אחד על מנת לצרף את בני הטיש, שכן כל כונתם להתאחד יחד ולאכול יחד עם הרבי, ולכן מצטרפים גם אם כל קבוצה אכלו בשלחן אחר. ומ"מ אם אכלו בעמידה לא מהני לצרפן (ביאור הלכה סי' קס"ז סי"א בשם תוספות בברכות מ"ג ד"ה הואיל בסה"ד הובאו בב"י סימן רצ"ו וכ"כ הב"ח). וכן אם אוכלים מפוזרים אחד הנה ואחד הנה אינם מצטרפין (ביאוה"ל שם בסוד"ה אא"כ, בשם הגר"א, ע"פ השו"ע שם סי"ב).
ה, גם כשפטורים מצד הדין בזימון, אך יש מעלה לזמן משום ברב עם הדרת מלך [רמ"א סי' קצ"ג ס"ב].
ו, גם באופן שהיו חייבים עי"כ בזימון, מ"מ בשעת הדחק שצריך לצאת, אפשר לעשות תנאי מראש שאינו מעוניין להצטרף עמהם לזימון, ואמנם יש מהפוסקים שחששו מתנאי זה (מחה"ש סי' קצ"ג, אשל אברהם - בוטשאטש שם), אכן בשו"ע הגר"ז סי' קס"ז סי"ח, ובאג"מ או"ח ח"א סי' נ"ו בשם החכמת שלמה על השו"ע שם, ועוד הרבה פוסקים, וכן נזכר כבר בפנ"י, כתבו דמועיל לעשות תנאי מראש. והתנאי שצריך לעשות הוא רק קודם שהתחיל באכילת כל שהוא [ואם לא התנה קודם הנט"י נראה שמותר לומר את התנאי אחר הנט"י ואי"ז הפסק], וכל מה שצריך תנאי לזה הוא רק למי שהתחיל עם הקהל, אך מי שלא התחיל עמהם יכול לקום באמצע ללא זימון, משום שהתנאי להצטרף לזימון הוא גם להתחיל או לסיים עם האחרים.
[בארחות רבינו ח"ג עמ' ר"כ מובא שהחזו"א הורה להגרח"ק בהיותו בישיבה שכאשר ממהר ללימודו בזמן האכילה יכול לסמוך על תנאי זה לגבי זימון בעשרה, אך לא כדאי לבטל זימון בשלשה מחמת כן, ויתכן שהכל לפי הענין, וראה בארחות הישיבה מה שליקט פוסקים רבים שמתירים לעשות תנאי זה, וכ"כ האול"צ ח"ב פי"ג ס"י].
ו, גם באופן שהתחייבו כולם לזמן יחד, מ"מ באופן שחלק רוצים לברך והאחרים לא אכפת להם שהם יברכו, אין בעיה שיעשו זימון ויקשיבו להם בברכה ראשונה [כדעת הרמ"א], ומתי שירצו הנשארים לברך בעצמם לא יצטרכו זימון. וז"ל השו"ע סי' ר' סעיף א', שלשה שאכלו כאחד, אחד מפסיק על כרחו לשנים ועונה עמהם ברכת זימון. ואפילו לא רצה להפסיק, מזמנין עליו בין עונה בין אינו עונה כל שהוא עומד שם. אבל שנים אין חייבים להפסיק לאחד, והלכך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך, ואם לא רצו להפסיק וזימן הוא עליהם, לא עשה כלום; ואם לא רצו להפסיק, אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק, עד שיגמרו השנים ויזמן עליהם, שהרי כבר נתחייב הוא בזימון והיאך יברך בלא זימון עכ"ל, וע"ש במ"ב פרטי הדינים בזה.
ז, לגבי אכילה בטיש של יאצייט איני יודע בדיוק היאך נהוג בזה, שאולי אין מכונים דוקא לאכול יחד, ואז יהיה חילוק בין ב' שלחנות לשלחן אחד. אך לגבי מלוה מלכה וסעודה שלישית נראה שמתכונים לאכול יחד, ומצטרפים בכל גוני.
ח, לגבי סעודת רבים ביום ההילולא באהל במירון, הנה בשו"ע בסימן קצ"ה סעיף א' כתב, שתי חבורות שאוכלות בבית אחד או בשני בתים, אם מקצתן רואים אלו את אלו מצטרפות לזימון, ואם לאו אינם מצטרפות; ואם יש שמש אחד לשתיהן, הוא מצרפן וכגון שנכנסו מתחלה על דעת להצטרף יחד עכ"ל. ולכן גם בל"ג בעומר באהל הרשב"י לא מסתבר שמצטרפים לזימון משום שלא קבעו מקום, וכן דין חנות פלאפל שאפילו נקלעו עשרה אנשים שונים בפ"א אינם צריכים לזמן. וכן ראיתי באול"צ שם שכתב, א"כ מי שנכנס לאכול בבית מלון או במסעדה, אף אם יושב עם עוד אנשים באותו שולחן והתחיל וסיים עמהם, מ"מ כיון שלא קבעו עצמם להצטרף, אינם מצטרפים לזימון.
ויעויין במנח"י ח"ח סי' ח' שהאריך בענין כ"ז, ובסיום דבריו כתב משא"כ במסעדות ומלונות לא הוי צירוף אם אינן אוכלים על שלחן אחד וכו', ואיני יודע על איזה מסעדות מדובר, דאולי מדבר רק על מסעדות כעין מלונות שיש איזה קשר בין הסועדים ומבלים ימים יחד וצ"ע.
ט, האוכלים מזונות יכולים לזמן כל שהרוב אכלו פת, גם השאר משלימין להם, ויש מחלוקת מה יאכלו על מנת להשלים להם, אם מועיל כל דבר לזה או לא, ויש בזה גם פרטי דינים בין שלשה לעשרה, עיין בשו"ע סי' קצ"ז ס"ב וג' וז"ל, תשעה שאכלו דגן וא' אכל כזית ירק, מצטרפין להזכיר שם ואפילו לא טיבל עמהם אלא בציר או לא שתה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה חוץ מן המים, מצטרף עמהם; והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת; ואפי' שבעה אכלו דגן וג' ירק, מצטרפין; אבל ששה, לא, דרובא דמינכר בעינן. המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו; בד"א דסגי בכל מאכל, להצטרף לעשרה; אבל לג', אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת. וי"א דבכזית דגן מהני אפי' אינו פת; וי"א דבירק ובכל מאכל, מהני; הלכך שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת, מוטב; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אף על פי שאינו רוצה לאכול פת עכ"ל, ועי"ש במ"ב עוד פרטי דינים בזה.
אך אינם מחוייבים להצטרף לזימון עם אלו שאכלו המוציא [כך מבואר בפמ"ג סי' קצז סקי"א וע"ש בראש יוסף], ויש חולקים בזה [עיין במקור חיים לבעל החו"י בסי' הנ"ל, וכן בספר חידושים וביאורים על סי' הנ"ל].
בברכת חג כשר ושמח
סימן ס - שיירי מאכל הנשארים בפיו אחר שבירך ברכה אחרונה
שאלה
בס"ד
שבוע טוב ומועדים לשמחה לכב' הרהח"ר עקיבא משה סילבר שליט''א,
האם אדם שסיים לאכול וברך ברכה אחרונה (ברה"ח או ברכה"ז) ובין שינייו נותר מזון שנותן עדיין טעם טוב בחייך(לדוגמא: שוקולד, בשר פרות) ולאחמ"כ בולע אותו,האם יש צורך לברך שוב ברכה ראשונה או הוא פטור מן ברכה ההנאה?
לתשובתך מע"כ אודה מקרב לבי,
ובברכת התורה ובברכת כהנים.
מידידך ומוקירך הקט' א'
תשובה
בע"ה יום א' א' דחוה"מ פסח ט"ז ניסן תשע"ו
פעיה"ק ירושלים תובב"א
לכבוד ר' אהרן שיחי'
ע"ד שאלתך במי שנשאר לו טעם האוכל בפיו לאחר הברכה, הנה בעיקר השאלה יעויין מש"כ הגרח"ק באגרות וכתבים בשם החזו"א שגם אם נשאר לו שאריות אוכל בפיו לאחר שבירך א"צ לחזור ולברך, ואין הספר תחת ידי כעת, וכ"כ במעשה איש ח"ה עמ' י"ג בשם החזו"א, וביאר החוט שני שבת ח"א עמ' רט"ו וברכות עמ' י"ז, דאין לבליעת שיריים הללו חשיבות אכילה על מנת לחייב האדם בברכה אחרונה, וכ"כ הגרח"ק בתשובה [הוב"ד בוזאת הברכה עמ' 191, וכן הובא בשמו במאיר עוז על סי' ק"צ עמ' 530] ששיירי המאכל אינם חשובים כלל, ואף אם שינה את מקומו אינו מברך עליהם. וכן דעת הגרי"ש אלישיב, הובא בוזאת הברכה שם שאינו מברך על הפירורים שנשארו בין שיניו.
והנה בשאלתך לא הזכרת שיש לו אוכל בין שיניו אלא רק טעם טוב מצד מה שלפני כן היה בפיו אוכל בעל טעם חזק, וזה קיל טפי וכמבואר בשו"ע סי' ר"י ס"ב שהטועם ופולט ע"מ לטעום את האוכל לכו"ע א"צ לברך ע"ז מכיון שאינו נהנה מגוף האוכל.
ויש לדון עוד אם יכול במחשבתו לכוין שתהא ברכתו מועלת רק למה שכבר אכל ולא להשיח דעתו שלא יוכל לאכול עוד, ודבר זה הוא מחלוקת כמובא בביאור הלכה סי' ק"צ וז"ל, ואם דעתו לשתות עוד לא יברך אחריו אלא לבסוף [טור] וכתב המ"א דאם טעה ובירך אחריו א"צ לברך בתחלה כיון שהיה דעתו לשתות עוד, והגר"ז וח"א בהלכות קה"ת העתיקו דבריו. ועיין בחידושי רע"א בשם תשובת קרית מלך רב דדוקא כשטעה בדין דחשב דצריך לברך ברכה אחרונה אף על פי שרצונו לשתות עוד אבל בשכח שיש לו לאכול עוד ובירך ברכה אחרונה צריך לברך על מה שאכל אח"כ עכ"ל. ועיין בא"ר שמסתפק בדינו של המ"א ובגדי ישע ומאמר מרדכי חולקים על המ"א ודעתם דברכה אחרונה הוא סילוק גמור בכל גווני וכן מצדד בנהר שלום וע"כ למעשה צ"ע עכ"ל הבה"ל.
ושמעתי מהרב אלישע נכס בשם הגרי"ש אלישיב [שמע מת"ח ששמע מפיו] דבבהמ"ז ודאי הו"ל הפסק ומחלוקת ראשונים בעל המחיה אבל בבורא נפשות לכו"ע אפשר לכוין שהברכה לא תהא הפסק, וצ"ע דבדברי המ"ב מיירי על שתיה, וצ"ל דמיירי רק על שתית יין [סימן ק"צ הם דיני ברכת היין], ואולי דר"ל שההכרעה היא שהראשונים מודים בבורא נפשות אבל לא שאין מחלוקת בזה באחרונים.
וכן ראיתי עוד כעת שכתב כך בשו"ת אור לציון חלק ב פמ"ו ס"ק מח, נשארו לו שיירי מאכל בין השיניים, מותר לבולעם אף לאחר ברכה אחרונה, ואין צריך לברך עליהם עכ"ל. וביאר בהערה שם, נראה שכיון שדעתו היתה לברך ברכה אחרונה רק בגמר האכילה, א"כ אף שבירך קודם, חשיב כטעה ובירך לפני גמר האכילה, שאינו צריך לברך בתחילה, וכמ"ש המג"א בסימן ק"צ ס"ק ד', ואף שיש אחרונים שחלקו עליו בזה וסוברים שכל ברכה אחרונה היא סילוק, וכמו שנתבאר לעיל בפרק י"ב בבאורים לתשובה י"ט, מ"מ ספק ברכות להקל ולא יברך. ועוד שיש לומר שאף החולקים לא חלקו אלא במה שלא הכניס כלל לפיו, אבל במה שכבר נמצא בפיו אפשר דלא חשיב סילוק, ולכן יש להתיר לבלוע את מה שנשאר עכ"ל. וכ"כ כבר באשל אברהם תנינא סי' ר"ו שא"צ לחזור ולברך על אוכל שבין השינים, וכתב בהגהות מנחת פתים שיש ללמוד כן מדיננו.