הלכות בית הכנסת
סימן מה - הנכנס לבית הכנסת על מנת ללמוד שם ונזכר שצריך לצאת
בע"ה אור ליום ב' ג' אדר ב' ע"ו
לכבוד ידידי ר' אלעזר קניג נ"י
ע"ד מה ששאלת בענין מי שנכנס לבית הכנסת על דעת ללמוד שם, ונזכר שצריך לצאת לזמן מועט או מרובה חוץ לבית הכנסת, האם מחוייב לומר איזה פסוק כדין הנכנס לבית הכנסת לקרוא לאדם אחר שלא על מנת ללמוד (שו"ע ר"ס קנ"א), או דכיון שנכנס על דעת ללמוד לא נתחייב מעיקרא לומר איזה פסוק בכניסתו.
תשובה
נראה לי שא"צ לומר פסוק אז, וכן א"צ לשהות כדין הנכנס לביהכ"נ לקרוא לאחר, דהנה קי"ל בגמ' (מגילה כ"ט א') דהנכנס לבית הכנסת שלא על מנת לעשות קפנדריא מותר לעשות קפנדריא, וכ"א בשו"ע או"ח סי' קנ"א ס"ה וז"ל, וכן אם לא נכנס בו תחילה כדי לקצר דרכו מותר לעשותו דרך עכ"ל.
והנה ע"כ זה מיירי שלא נכנס על מנת ללמוד או להתפלל, דהרי קאמר אח"ז לאלתר דאם נכנס ע"מ להתפלל מותר לעשותו קפנדריא, והרי"ף והרא"ש גרסי בזה מצוה, וכמ"ש בהגהות הגר"א על הגמ' שם, וכן פסק במ"ב על השו"ע שם סקכ"א, א"כ מעיקרא מיירי במי שלא נכנס על מנת להתפלל, ולא משמע מהלשון 'מותר לעשות קפנדריא' שאומר פסוק, ובפרט לדעת המ"ב דאם נכנס לעשות קפנדריא ואומר איזה פסוק שרי לכתחילה (ביאור הלכה ד"ה לקצר, וכ"כ הכלבו סי' י"ז והארחות חיים הל' בית הכנסת סי' י"א, ודלא כהאו"ש פי"א מהל' תפילה ה"י), א"כ לפ"ד באומר פסוק הו"ל כנכנס על מנת להתפלל, ולפ"ז ע"כ הכא מיירי שאינו אומר שום פסוק, ואעפ"כ מותר לעשות קפנדריא כיון שבשעה שנכנס לא היה בדעתו לעשותו קפנדריא, א"כ לכאורה כ"ש שמותר לצאת להיכן שנכנס משם וא"צ כלום.
ואין לדחות דבאמירת פסוק הותר ליכנס לבית הכנסת לעשות קפנדריא רק היכא דלא אפשר כמבואר בשעה"צ שם סק"ב, וא"כ הכא נמי לא הותר היכא דאפשר בענין אחר, אין לומר כן, דהרי בנכנס לבית הכנסת להתפלל בזה הו"ל ודאי מצוה לעשותו קפנדריא, ובנכנס שלא לעשותו קפנדריא לכאורה בזה עכ"פ מותר לכתחילה לעשותו קפנדריא, גם היכא דאפשר בענין אחר, ודוקא היכא שמתחילה עיקר כונתו היתה לצורך הקפנדריא בזה לא יעשה כן היכא דאפשר. אכן לא ראיתי א' מן הפוסקים שדיבר בזה.
סימן מו - מכתב מחכ"א בענין הנ"ל
והגאון רבי יואל לטס שליט"א [מו"ץ בבית הוראה דהגרש"צ רוזנבלט] כתב אלי וז"ל:
באמת צריך עיון, אמנם אוֹמַר מה שנראה לי פשוט בענין, בלי לעיין בראשונים, כך שזה לא יהיה הלכה למעשה.
יש דבר ראשון להבין, אם אסור להיכנס לבה''כ לצורכו, למה צריך להוסיף שאסור לעשותו קפנדריא, הרי פשיטא, זה גם צורכו. לפי שיטת הביה''ל ד''ה לקצר, שאוסר לעשותו קפנדריא גם לצורך מצוה, מובן, שאיסור קפנדריא חמיר טפי, דאפילו לצורך מצוה אסור. א''כ יש לנו שתי דרגות של זילזול בבהכ''נ, לצורכו, וקפנדריא. מהלשון השו''ע נראה להוכיח ספקו של מר, דהרי כתב ''לצורכו כגון לקרוא לחברו ... כדי לא יהיה נראה כאילו נכנס לצורכו'' ומתפרש כך: הלימוד הופך באמת את הכניסה לצורך ביהכ''נ, ורק למראית עין נראה שהכניסה היא לצורך קריאה לחברו, אז צריך לומר פסוק. וקשה, הרי הפסוק הוא בשביל להפוך את הכניסה לצורכו, למה לומר שהיא רק כדי שלא יראה. אלא יש לומר, שעצם זה שרוצה לומר פסוק מתיר את הכניסה, ולאחר שנכנס היה אפשר לומר שאין צורך לומר את הפסוק, במקרה שיש איזה סיבה למשל שבגללה צריך למהר, דהרי הכניסה היתה בהיתר, ועל זה בא השו''ע לומר שצריך לומר מפני מראית עין (או אולי נראה לעצמו, נ''מ שאין איש), וזה מבואר במ''ב ס''ק ד, שמפני החמה לא מהני לומר פסוק, כמו שנבאר בשעה''צ שהטעם כיון שיכול ללכת למקום אחר, ממילא הכניסה היא באמת לא מתפרשת לא נקראת לשם לימוד, ולא רק משום נראה (שם בשעה''צ). לפ''ז יש לנו ג' דרגות: 1) צורכו היכא שאי אפשר בענין אחר שהותר ע''י אמירת פסוק. 2) קפנדריא שלפי הביה''ל מותר ע''י פסוק, וצריך לומר שאי אפשר בענין אחר. 3) מפני החמה, שאסור כי אפשר בנענין אחר.
הצורך לומר פסוק הוא, כדי להפוך את המטרה של הכניסה מלצורכו, לצורך מצוה ולימוד. הדבר מועיל ונצרך רק כשהכניסה בלתי נמנעת. ולאחר שנכנסו באופן המותר, מותר לקצר דרכו, ממילא מוכח כמו שכתבת שלא צריך לומר פסוק. שהרי הפסוק מועיל גם לכתחילה לפי הביה''ל, דהיינו אפילו אם הכניסה הייתה ע''מ לקצר את הדרך, כי היא הופכת את הכניסה למטרה שהיא לא צורכו. א''כ מוכח שאם מותר להיכנס, אין צורך לומר פסוק, דאם היה צורך, חוזר להיות מיותר הדין של הקפנדריא.
נראה עכ''פ לחדש לדינא ולא למעשה, שאם אדם נכנס לשם לימוד, ומיד אחר כך נזכר שצירך לצאת, אם נראה שרצה לחפש מישהו כגון שמסתכל הנה והנה, יש להחמיר לקרוא פסוק ''שלא יראה'', אבל אם למשל פתח ספר, ומיד סגר כי לא הספיק ללמוד, אין צורך לומר פסוק כי אין בעיה של מראית עין.
יואל לטס
סימן מז - עוד מכתב מחכ"א בענין הנ"ל
ודודי הגאון רבי שמעון סילבר שליט"א [רב בארה"ב] כתב אלי וז"ל:
בס"ד
כבוד בן אחי המצויין ר' עקיבא משה נ"י
ששאלת הנכנס לביהמ"ד ללמוד ומיד צריך לצאת אם עכ"פ ישהא או יקרא וישנה או שיצא מיד והבאת ראיה מקפנדריא ושאלת אם יש צדדים.
צריך לעיין בעיקר הדברים. מהו מקור האיסור בכלל. בפשוטו משום מורא מקדש ויש דנין אם יש כאן משום ומקדשי תיראו מה"ת או עכ"פ מדרבנן. וי"ל ג"כ משום איסור הנאה כמעילה בהקדש. ובקרית ספר פי"א דתפילה ביארו משום דעשאוהו כתשמישי מצוה בשעת המצוה ומשום בזוי מצוה ואבוהון דכולהו דם. ומשמע ג"כ מה"ת. ועוד הביא שם גבי שאר ההלכות דהורדה בקדושה דיש בביה"כ משום קדושת דמים וא"כ יש כאן משום מעילה. וי"ל גם באלו הדברים ובמקצר דרכו משום זה. וא"כ כמו שיש מעילה דהוצאה יש מעילה דהנאה. ואף דאין מעילה בקרקעות היינו לקרבן אבל איסורא מיהא איכא. וכדמשמע מהא דפסחים כו. דהוה אסור ליהנות מצל ההיכל אי לאו דלתוכו עבידא.
ובברייתא מגילה כח. : ת"ר בתי כנסיות כו' ואין ניאותין בהן כו וכ' רש"י אין מתקשטין לתוכו. ופלא הוא דבש"ס נקטינן ל' ניאותין פירושו נהנין כגון במותר שמן או בעצי סוכה ובבית הקברות וכדומה הרבה ולמה כ' רש"י כאן ל' מתקשטין כמו לשון נוי ומתנאה. ונר' דלרש"י לא נאסרו ביהכנ"ס בהנאה בעצם והכא משום מורא מקדש או משום בזוי מצוה ותשמישיה.
אבל רמב"ם העתיק ל' ברייתא כלשונו ולא פירש וי"ל כפשוטו דאסור בהנאה. ואף שהכ"מ הביא מל' רש"י מ"מ אינו יוצא מידי פשוטו. דס"ל דאסור ליהנות. וכן הוא בערוך ערך את (ב) וי"ל משום דהוקצה למצותו וכמו שמן שבנר שויו"ט ועצי סוכה ונוי סוכה. אבל י"ל ג"כ משום איסור הנאה דמעילה וכמשנה שקלים פ"ז בתנאי ב"ד לכהנים ע"ש. וכ"כ להדיא ביראים סימן קד [שפו] וז"ל וכשם שאסור ליהנות מן ההקדש כך אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות שנתייחדו לתפילה ולדרשה שגם זה הקדש. כדתניא במגילה פ' אחרון בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש כו' אין נאותין בהן כו' כללא דמילתא אין נהנין בהן אלא לדבר מצוה עכ"ל ומשמע איסור הנאה ממש משום קדושה ולא משום דהוקצה למצותה. (אלא די"ל דודאי הוקצה למצותה ג"כ.)
ואי משום מעילה דהנאה צריך שוה פרוטה אפי' לאיסורא דעלמא למי שאומר שבפחות משו"פ אין כאן הנאה כלל י"ל דאחשביה. אבל בהוקצה למצותה לא מצאנו שצריך ליהנות שו"פ. או י"ל זה הנ"מ בין מעילה לבזוי מצוה או מורא מקדש.
נ"מ בין אלו הטעמים אם אין לו צורך בביהכנ"ס אבל גם אין לו הנאה. ברש"י (כח: ד"ה אי צריכא) כ' מאחר שאין נכנסין בהן שלא לצורך עכ"ל. לא כ' שאין נכנסין לצורך עצמן משמע דא"צ הנאה ועוד משמע דעיקר הכניסה שלא לצורך אסורה. ולשיטתיה הנ"ל. ברמב"ם (תפילה יא:ח) כ' שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה ויש לפרש אבל לא לדבר הרשות כמקצר דרכו או אפי' שלא לצורך כלל אבל שם (ה"ט) כ' כדי שלא יכנס שם בשביל חפציו לבד. דודאי משמע דלא כרש"י. קולתו של רמב"ם כשאין לו צורך אבל אין לו הנאה. ואינו בשביל חפציו. עוד משמע דהאיסור לרמב"ם משום הנאה ואילו משום בזוי לבד לא הוה אסרינן אם אינו עושה חפציו והנאתו בזה.
ובסוגיא התם א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי איצטריך ליה לאיניש למקרי גברא מבי כנישתא מאי א"ל אי צורבא מרבנן הוא לימא הלכתא כו' א"נ נשהי פורתא וניקום ע"כ וצ"ב בשלמא הני תלת מקיים מצות ביהכנ"ס אבל ישיבה מאי עבידתיה וברמב"ם (שם ה"ט) כ' שהישיבה מעסקי המצות היא שנא' אשרי יושבי ביתך וגו' [יש להקשות מאבות דשכר הליכה בידו לבד והא יש לו שכר מעשה ג"כ וי"ל כלפי הלך ועשה זה שהלך ולא עשה יש לו רק שכר הליכה או אפשר דמיירי שעשה צורכי עצמו ואעפ"כ יש לו שכר הליכה וחידוש הוא.] דמשמע כמש"ש ה"ח דכל שנכנס לד"מ שרי. אבל נר' דצריך לכוון לד"מ וכמש"ש לח"מ שיעשה אלו הדברים קודם שיקרא לחברו כמדוייק בל' רמב"ם דאל"ה הוה מצותו טפלה לצרכי חול שלו.
וצל"ד מה הועילו ישיבתו או לימודו להכשיר ביאתו שמה לצורכו. למעשה מה נעשה במורא מקדש ובזוי מצוה והנאה שלא לצורך. וכן במקצר דרכו למי שמתיר אם קרא ושנה כל שהוא. וצ"ל דאם נהנה בשעה שמקיים המצוה אין כאן משום איסור הנאה ומשום פגיעה בקדושה ובמצוה כמו הנכנס להתפלל בזמן הגשמים וכדאיתא התם. ואח"כ עושה חפציו דרך יציאתו. או אפשר שאין לחוש להנאה אלא לבזוי מצוה וכרש"י וכל שעשה מצוה אין כאן בזוי ולא אמרינן שנכנס שלא לצורך.
ראיתי בצדקה ומשפט פי"ב הערה לח דאין איסור הנאה מצד קדושת ביהכנ"ס ע"פ סוגיא דפסחים הנ"ל. והוכיח דהיכל תוכו אסור ואעפ"כ אין אוסרים תוכו של ביהכנ"ס מהא דפליגי מ"ב וערה"ש אי מהני שהיה או פסוק להתיר לקצר דרכו והא בלא"ה אסור ליהנות א"ו דאין איסור. והערה שלו כבר הערנו ויישבנו שלא אסרו הנאה בשעת המצוה ואין לחייבו לצאת מיד. ולדידן כל דבריו רק לרש"י.
ולענין שאלתך לכאורה תלויה על מחלוקת רש"י ורמב"ם ויראים. לרש"י צריך כניסה לצורך וי"ל בכה"ג היתה כניסתו לצורך והותרה לו ומה בכך. ואין כאן איסור הנאה אפילו אם נהנה וא"צ לשהות דוקא. לרמב"ם יש לעיין אי מקרי בשביל חפציו למפרע ואם נהנה יש להכשיר ביאתו ע"י מקרא ומשנה או שהיה. אך גם לרמב"ם י"ל כל שיצא לאלתר אין כאן הנאה וכמו נטמא במקדש שאם יצא מיד לא מקרי ביאה. וכן כל שלא עשה חפציו אין כאן בזוי. ונמצא דלב' השיטות אין לחוש לשהות דוקא ואדרבה עדיף לצאת מיד.
סימן מח - תשובה לחכם הנ"ל
והשבתי לדודי שליט"א במכתב בזה"ל:
בע"ה אור ליום ג' ה' אדר ב' תשע"ו
לכבוד דודי הגאון רבי שמעון שליט"א
קראתי את מכתבו בעיון וכו', וממש הדברים נפלאים והם חידושים מאירים בבירור שיטות רש"י והרמב"ם ז"ל.
ובסייעתא דשמיא רציתי להוסיף בזה איזה הוספות:
א) מה שכתב בשם הקרי"ס הייתי תמה היאך שייך כאן מעילה, הרי מעילה זהו רק באופן של הקדש, וראיתי מלשון הקרי"ס שלא הזכיר מעילה, וכנראה כונתו שאת האיסור של שימוש בביה"כ ילפינן מאיסור השימוש בבהמ"ק, אבל לא דין מעילה ילפינן משם. וז"ל הק"ס, בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהם כבוד ואין נוהגין בהם קלות ראש כגון שחוק והיתול וגו' דעשו אותם כתשמישי מצוה בזמן מצותן דאבוהון דכולהו דם ואפילו אחר חורבנן בקדושתן הן עומדים דכתיב והשמותי את מקדשכם אף ע"פ שהן שוממים בקדושתן הן עומדין ואפשר דקדושת בית הכנסת מדאוריתא דאף על פי דבבית המקדש משתעי קרא הא רבי מקדשכם בתי כנסיות ומדרשות ואם ב"ה של הקדש הוא יש לו קדושת דמים מדאוריתא ואם מוכרים אותו צריך להעלות בדמיו דמעלין בקדש דאוריתא הוא וכן אם גבו מעות הקדש לדבר של קדושה אין יכולים לשנות אלא מקדושה קלה לחמורה דמעלין בקדש ילפינן ליה בפרק שתי הלחם מדאוריתא עכ"ל.
וכן בלשון היראים שהביא כת"ר לא ראיתי שנזכר לשון מעילה, אלא רק דילפינן את איסור ההנאה שיש בבהמ"ק גם לבתי כנסיות, ואיסור הנאה יש בבהמ"ק גם בפחות מש"פ, ובזה מתורץ מה שהקשה בד"ה ואי.
והנה מה שכתב להוכיח דבמחובר איסורא מיהא איכא הדין עצמו ברור הוא, אכן מה שהביא ראיה מההיכל, הנה ההיכל הוא תלוש ולבסוף חברו, ושייך ביה מעילה כדקאמר רב במעילה י"ח א', ומאי דדחי ליה התם דיחויא בעלמא הוא, אכן לפי הדיחוי שם בהקדש הדין הוא רק בהקדיש עצים ובנאן שיחשב תלוש, וכן פסק הרמב"ם הל' מעילה פ"ה ה"ה, וא"כ בהיכל שבונין בחול ואח"כ מקדישין הו"ל כמחובר לקרקע (ועיין מל"מ פ"ה מיסודי התורה ה"ח).
ב) מה שתמה על מקור דברי רש"י, לכאורה מקורו מהגמ' בפ"ק דיומא י"א א' מאי ניאותות מתקשטות ע"ש. וכתב שם הריטב"א ניאותות פירוש מלשון נוי עכ"ל. [ועיין מאירי כאן מה שפי' וע"ע בתוס' חכמי אנגליה]. ויתכן שראיית דברי רש"י הם ממ"ש כאן ניאותין בהן ולא קתני ניאותין מהן, א"כ אין הכונה על ההשתמשות, ולכך גם הכ"מ פי' כן את דברי הרמב"ם.
ג) מש"כ על הלימוד להכנס לבה"כ מפני הגשמים וכו', מסתמא כונתו היכא דבאמת בעי צילותא ללימודו כמו המקרה בגמ' שם, דאי לא בעי צילותא ועיקר כונתו שנכנס מפני הגשמים שכך נוח לגופו זה אסור ושרי רק היכא דלא אפשר כמ"ש בשעה"צ סק"ב. והרי מה שהותר להכנס לקרוא לחבירו אי"ז מדין זה אלא מצד מה דלא אפשר כמ"ש בשעה"צ שם. וכן במקצר דרכו צ"ל דה"מ בדלא אפשר, וכ"כ אלי הרה"ג יואל לאטעס מו"ץ של הגרש"צ רוזנבלט כאן בארה"ק, [ויעויין במ"ב מהדורת דרשו סי' קנ"א הערה 39 מה שהביא בזה בשם הגר"נ קרליץ ועוד מגדולי ההוראה]. א"כ מה שכתב דבמקצר דרכו ובקורא לחבירו ההיתר הוא רק היכא דלא אפשר בע"א, ובנכנס מפני הגשמים לפ"ז צריך לומר דכונתו על מקרה שנכנס לעיקר כדי להגין מפני הגשמים דבכה"ג שרי רק היכא דלא אפשר, וכך הו"ל דומיא דהני שהביא לפני זה, דאם מיירי בעיקר כונתו להתפלל זה שרי גם היכא דאפשר בע"א, כמבואר בשעה"צ שם, ולא דמי להנך תרי קמאי, כ"ז נראה לי בכונתו. אכן ההיתר שכתב בסוף דבריו על הנדו"ד היינו לכאורה גם בשאפשר בענין אחר, דהרי עיקר כניסתו היתה לצורך לימוד, מאידך יתכן שאין כונתו להתיר ביותר מהמקרים הנ"ל, דמאידך גיסא כאן גריעא שבפועל לא קרא ושנה כלום. אשמח אם יבאר לי כת"ר את כונתו ברמת ההיתר בזה.
סימן מט - עוד תשובה מהחכם הנ"ל
וע"ז השיב שוב דודי וז"ל:
כבוד בן אחי היקר נ"י ויזרח וכו',
נהנתי מאד במשא ומתן זה ובמה שמתחשבים עם דברי אבל באמת איני עוסק בסוגיות אלו כעת ואין כולן לפני אבל הנני רושם ההערות וכבודו יעיין ואם שדברי מרבים לימוד מה טוב וכו'.
(מסתמא כוונתו מעילה כ.) צריך לדעת יסוד מעילה שמשנה דבר ממה שהוא שייך לו. וכן בכל המעילות. ובקודש משנה לחול. א"כ יש חיוב מצוה ואיסור. החיוב קרבן מצומצם למ"ש בתורה וכן המצוה. אבל האיסור שייך גם בכל אופן שעושה השנוי.
וכן צריך לדעת עיקר חילוק שבין קרקע למטלטלין שמיטלטלין כמשמען יכולין ליקח ביד ומרשות משא"כ קרקע במקומו עומד ורק שיכולין לשנות מי שיושב שם. ולכן חלוקים בקניינם שבמטלטלין לוקחין אותן מרשות זו לרשות זו אבל בקרקעות לוקחין המוחזק ממקומו על ידי שהאחר מחזיק שם. במעילה דהוצאה צריך חידוש כדי לומר שאחד לקח "מקום" ע"י שהחזיק וקמ"ל שאין אומרים כן. יכולים ליקח דבר המטלטל ולמעול בו ולקובעו בבנין ולדור תחתיה ובזה יש מעשה הלקיחה ויש מעשה ההנאה. מעשה ההנאה קובע את מעשה הלקיחה להיות חייב בו.
מה שכתבתי שיש מעילה היינו לאפוקי הוקצה למצותה או ענין בזוי מצוה שהם שייכים במצוה וחפצא של מצוה ומעילה שייכת בקדושה אבל לא נכונותי שיהיה כאן חיוב קרבן או מצוה בעצם.
הקרית ספר בא לפרש ב' חלקי הפרק שהרמב"ם חילק הלכות כבוד ובזיון ברישא והלכות הורדה מקדושה בסיפא היפך הגמ' והקרית ספר בא לפרש מקור לשניהם. מה שהדגשתי הוא שמפרש קדושת דמים לסיבה לאסור הורדה וכיון שהביא ענין קדושת דמים ודאי שייך ענין המעילה. פשוט שלא כוון למעילה ממש שהביא לימוד מיוחד לאסור הורדה בקדושה אלא שהוא מביא ענין הקדושה ורציתי רק להשוותו לאיסור השתמשות חול שבראש הפרק.
היראים כלל דין ביהכנ"ס עם דיני איסורי הנאה ובתוך איסור הנאה מהקדש שהוא מעילה וכמו שכתב שם בראש הסימן שממנו הכל נמשך. ודאי שהוא ג"כ ידע שאין מועלין במחובר לקרקע אלא הכל כמ"ש.
אין הגמ' יומא לפני אבל כמדומני ששם לא אמרו לענין הוקצה למצותו אלא לענין תשמישי המקום. אה"נ במקום לא שייך לשון מהם כ"כ כמו בהם וכנ"ל שאין לוקחין המקום אלא שבאין שם ועושין דבר שאינו שייך לעיקר תשמישו. מה שהוכחתי רק שרש"י לא רצה לפרש כמו כל הוקצה למצותו שבש"ס או איסורי הנאה מפני שהוא לא סבר ליה ולכן הביא לשון מתקשטין שודאי יש לפרש כן כ"ג שהוא קרוב לענין הנאה ומקורן כמעט שוין [יעיין בערוך שציינתי שיש שם פי' שני] ובתורה בפרשת וישלח במעשה דינה לשון ניאות יש לפרשו בב' הפנים. אבל רש"י לית ליה דין הוקצה למצותה או איסור הנאה ולכן לא פירשו כן.
כן מה שכוונתי הוא שנראה שנותנין הכשר למה שנכנס שם לצורך אחר היכא דלא אפשר בענין אחר רק ע"י שמשנין כוונתו כאילו עשה כדי לעשות המצוה ובפרט לפמ"ש לח"מ שכשעושה זה קודם עושהו עיקר וזה מחודש.
[מ"ש בנוגע עצה אחרת יעיין במ"ש צדקה ומשפט שם שציינתי וימצא נחת.]
מה שכתבתי בנד"ד הוא שלפי הביאורים שעיקר האיסור מעשה הכניסה לשם צרכיו כאן לא עשה מעשה כניסה כזה ומה שעכשיו נמצא שם למפרע שלא לצורך מצוה כל שיצא מיד יציל עצמו משיאמרו ששהה שלא לצורך ויתחשב כנכנס לשם זה. ומה לי אם מציל את עצמו ע"י שהיה או לימוד קצת או ששומר א"ע מכל הענין בכלל ע"י שיצא מיד ומה שדמיתי לשוהה בטומאה לדוגמא בעלמא אבל הענין דומה.
סימן נ - אהל הבנוי על קברו של צדיק ומיוחד להתפלל שם האם יש בו קדושת בית הכנסת
שאלה
הנה מקומות שאינם קבועים לבית הכנסת, אבל משמשים הם בזמנים מסוימים לתפילה הציבור וכגון רחבה של עיר, פסק השו"ע (סי' קנד סעי' א) שאין בהם משום קדושת בית הכנסת.
ובביה"ל (ד"ה רחבה של עיר) כתב, שאף שהמקום מזומן לתפילה זו בזמנים מסוימים, מכל מקום כיון שהוא באקראי, אין בו קדושה.
אכן, המשנ"ב (סי' קנג ס"ק נב) פסק לענין מקום שאין רגילים להתפלל בו אלא בזמנים מיוחדים וכגון ברגלים וכדו', שיש במקום זה קדושה אף שהוא רק לזמנים מסוימים. ובטעם החילוק בין רחבה של עיר שאין בו קדושה, לבית מקום שקבוע להתפלל בו בזמנים מסוימים, כתב בשו"ת חות יאיר (סי' נט) שרחבה אף על פי שמתפללים בה, מכל מקום אין עושין כן כדי לקבע אותה כמקום קדושה, אלא אדרבה מתפללים בו בתעניות כדי להרגיש טעם גלות, או כדי לבזות את עצמינו בפרהסיא כמבואר בגמרא (תענית טז, א), מה שאין כן במקום שהוחזק לתפילה, אפילו אם לא הוחזק כן אלא לזמנים מסוימים, מ"מ חשוב הוא כמקום קבוע לאותם זמנים, והרי הוא קדוש.
ובשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"א סי' סג) ביאר החילוק באופן אחר, שברחבה אף בזמן שמתפללים בה עדיין מיועדת היא אף לשימושים אחרים, מה שאין כן במקום שהוזמן לתפילה לזמנים מסוימים, שלאותם הזמנים אין הוא מיועד לשום דבר אחר מלבד לתפילה.
וראה גם בביה"ל (ס"ב ד"ה השוכרים) שהחמיר למעשה בשכירות מקום לתפילה כשאין להם במשך אותו זמן קביעות במקום אחר, ונעשית באופן גלוי ברשות המלכות. ולענין אהל העשוי על קברו של צדיק, כתב בשו"ת מהר"ש ענגיל (שם) שאף על פי ששופכים במקום זה שיח ותחנונים בקביעות, מ"מ אין עליו קדושת בית כנסת כלל, לפי שעיקרו עשוי לכבודו של הצדיק, ולא להתפלל בו בציבור [מתוך 'דרשו'].
והנה עוררוני, על דבר מה שלמשל בציונו של רשב"י ובציונו של מאיר בעל הנס יש מנינים במקומות קבועים, ושם בודאי שיש דין של בית כנסת, מה אומר ע"כ כבוד הרב.
אודה לרב מקרב ליבי
(נשלח מהרה"ג מ. - נתניה)
תשובה
בס"ד
יום ראשון י"ז אב תשע"ו
לכבוד הרה"ג מ. שליט"א
שלום רב
הנה ראשית כל סברת המהר"ש ענגיל היא חידוש, ומסתמא יהיו מן הפוסקים שלא יסכימו עם סברא זו, וכן ראיתי שהמהר"ש בא בתשובתו להפקיע מדברי השואל שהיה ג"כ בר אוריין עי"ש, שהוא השואל היה פשיטא ליה שיש בזה משום קדושת קבר (ועי' מור וקציעה ריש סי' קנ"ד). ויעוי' בס' אשרי האיש ח"א שהביא בשם הגרי"ש אלישיב [מהגר"מ גרוס] דבבהכנ"ס בשדה התעופה ובכל תחנה מרכזית הו"ל בית הכנסת מכיון שקבועים להתפלל שם ואין בכונתם להפסיק להתפלל שם, אף שיש לחלק בזה לענינינו.
ומצד סברתו דהמהר"ש מיהא מתחילה היה נראה לי מלשונו הנזכר בדבריכם שכונתו לכלול כל מה שבכלל זה, וה"ה בית הכנסת קבוע שהוקם.
אכן כאשר נתבוננתי עוד בפנים התשובה של המהר"ש ענגיל, נראה מדבריו דהעיקר אזיל לפי מה שהוא העיקר מה שלכך עשוי המקום, ובציון הקבר שעוסק שם כנראה עיקר הקבר היה העיקר עשוי לכבוד הנפטר ממש, משא"כ בקבר ר"מ בעל הנס שכל צורת הבנין הוא צורת בית הכנסת ככל משפטיו וחוקותיו קשה לומר עוד שהכל נעשה רק לכבוד המת ותשמיש הבית הכנסת הוא תשמיש עראי, ואף אם מה שקבעו המקום שם בית הכנסת הוא גם לכבוד הנפטר אבל אין כבוד בשר ודם עדיף מכבוד המקום שיאמרו שעיקר המקום הוא לכבוד המת ח"ו.
וז"ל המהר"ש ענגיל שם, א״כ הכ״נ כיון דבאמת עיקר החדר עשוי לכבוד הרה״צ הנפטר ובאמת קיי״ל בש״ע יו״ד סי׳ שס"ח דבה״ק אין קורין ושונין שם ועי׳ בר״י פ״ג מברכות וברא״ש שם, ורק הא דמתירין שם להתפלל על קבר הצדיק לפי שעיקר איסור משום לועג לרש, והכא שעושין בזה כבוד להמת ל״ש לועג לרש אבל עכ״פ עיקר קביעות במת זה אינו רק לכבוד אבל לא להתפלל בו בציבור א״כ בודאי דאין עליו שם קדושה עי״ז כמה שמתפללין בו על קבר הרה׳׳צ ודמי לרחובה דאין כו משום קדושה כיון דעיקרו אינו עומד לתשמיש קדושה א״כ פשיטא דלית בזה משום איסור נתיצה דבהכ״נ וז״ב ופשוט עכ"ל.
והנה איתא עוד (בירושלמי שקלים פרק ב' הלכה ה'), דאין בונין נפש [ציון ומצבה] על קברות הצדיקים לרבן שמעון בן גמליאל, משום שדבריהן הן זכרונן, וכן הוא לשון זה ברמב"ם הל' אבל, והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם שדבריהם הם זכרונם, ולא יפנה אדם לבקר בבית הקברות עכ"ל. והיינו שעיקר הענין לשעבר היה משום זכרון, ולכך היו עושין הנפשות, משא"כ היום מוכחא מילתא שהוא לבית תפילה, והרבה יעידו שלא באו לשם אלא כדי להתפלל להקב"ה לזכות לרפאות חולים וכו' בזכות הצדיק, א"כ היום אינו כך במקומות כאלו.
לכך נראה לענ"ד שקשה להקל בזה, אבל אין דרכי להכריע במקום שאין בידי ראיה ברורה כידוע, ולכן אם מ"מ מורה הוראה מוסמך יקל בזה תוכלו לסמוך עליו.
סימן נא - מי שמחזיק בידו תפילין ועל ידו יש אדם שלבוש בתפילין מי קודם להכנס בפתח תחילה
שאלה
בס"ד יום רביעי ר"ח סיון תשע"ו
שלום וברכה לכבוד הרה"ג עקיבא משה סילבר שליט''א
בספר "משנת איש" ח"א (דברים שנשמעו מפי הגרי"ש אלישיב זצ"ל) הובא שם שאלה: האם אדם שלובש תפילין יש לו קדימה להיכנס לבית הכנסת, מהאחר שמחזיק את שקית התפילין בידו.
תשובה נאמרה על כך: להיפך, זה שמחזיק ביד תפילין קודם. השני זה כמו שהוא נכנס לבד, התפילין הרי בטל לגוף. עכ"ל.
הערה על כך הובא שם, בשם הפתחי תשובה (סי' קנז) [צ"ל: פסקי תשובה] בשם הגאון מהורי"ד ז"ל מבריסק:
כאשר הזדמנו לפניו שני אנשים בדרך כניסתם לבהמ"ד, אחד מהם היה לבוש טלית ותפילין וחברו נשא בידיו את הטו"ת - "והיתה מבוכה בין הלומדים למי מהם יש דין קדימה לכבדו להיכנס ראשון".
אמר הגרי"ד שמסוגיה זו [עירובין ד ע"א] יש להוכיח שהבגדים בדרך לבישתן אינם חשובים בפני עצמן - אלא הם בטלים לאותו אדם הלובשם, ולעומתם הבגדים שבידו הם חשובים בפני עצמן להיות עליהם שם 'והבא אל הבית', ולכן הנושא בידיו את הטו"ת קודם לחבירו הלבוש בהם. ע"כ.
א. לכאורה אינו מובן כלל הוראתו של הגרי"ש אלישיב זצ"ל שכן הנושא תפילין אינו מקיים שום מצווה?
ב. יתרה מכך במסכת ביכורים (פרק ג משנה ג) נאמר: "וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם אחינו אנשי המקום פלוני באתם לשלום", וכתב ר' עובדיה מברטנורא: "ומטעם זה עומדים מפני נושאי המטה שהמת בה ומפני נושאי התינוק לברית מילה", ועל כך הקשה "בתוס' אנשי שם" (שם) - שיש לדחות שבשונה מבכורים בזמן שהם הולכים הם עוסקים במצוה שכן פסוק מפורש הוא (דברים כו): "וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם" וגם בהוצאת המת י"ל שעוסק במצוה ממש שכבוד הוא למת לנושאו על כתפו, אבל המילה אין שום מצוה בהולכת התינוק אלא רק הכנה למצוה. עכת"ד.
הוא הדין לענייננו בנושא תפילין שאין בזה שום קיום מצוה. וממילא אין שום עניין לכבדו בכניסתו!
ג. ויש להוסיף שגם הרמב"ם על המשנה בביכורים שם כותב שכל מה "חייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים. וכבוד צבור שאני". מכאן משמע שאם יחיד מביא ביכורים הרי שאין לעמוד מפניו. וחזרה הקושיה מדוע יש לכבד את היחיד הנושא טו"ת?
ד. בשנות אליהו על המשנה בביכורים שם, הביא בשם הירושלמי [ביכורים פ"ג ה"ה], שלכאורה מדוע בעלי אומניות צריכים להפסיק ממלאכתם ולע"בפני הבאים, הרי מפסידים ממון? ועונה על כך הירוש' "שהיא אחת לקיצים" - כאן מדובר על פעמים בודדות בשנה. לאור הירושלמי הרי משמע שלא משום שהם עוסקים במצוה. וע"ע בט"ז (יורה דעה ס"ס שסא) שלא קמים מפני המת אלא מפני נושאיו.
לאור האמור לא קמים מפני חפצא של מצוה אלא מפני מי שמקיים, ולכן אין לקום מפני התפילין עצמן. וכל שכן שאין שום כבוד לנושא אותם על פני מי שמעוטר בהם?
כל טוב ור"ח טוב
אברהם שיטרית
תשובה
בע"ה יום רביעי א' דר"ח תמוז תשע"ו
לכבוד הג"ר אברהם שיטרית שליט"א
א. ראשית כל, הנה דין זה שהנושא חפץ של מצוה קודם, אי"ז חידוש של הגריש"א, וכבר נזכר בפוסקים, וכן כתב בספר מנהגי מהרי"ל (ליקוטים סק"פ) וז"ל, כשהלך הנושא ספר אצלו, א"ל ליכנס או לצאת לפניו בפתח ע"כ. ואכן אין הכבוד עבור האדם אלא עבור חפץ המצוה עצמה, אע"ג שהאדם עצמו אינו מקיים מצוה באחיזתו.
ויש להוסיף עוד, דהנה מש"כ הפסקי תשובה סי' קנ"ז בשם הגרי"ד היינו בעל הבית הלוי, והוכחתו כאמור ממתני' הנ"ל, [וע"ע בשו"ת חשוקי חמד להגר"י זילברשטיין שהביא ג"כ זה בשם הבית הלוי]. אולם עי' בשו"ת אבן ישראל להגרי"י פישר מה שרצה לדחות בזה, אכן מ"מ לפנינו רוב הפוסקים שלא נקטו כן.
ב. מה שלגבי קימה מבואר בדברי התוא"ש שדוקא בדבר שהוא מצוה ממש יש לכבד, הוא לגבי קימה דוקא דקאמר שאם אינו עסוק במצוה ממש אין צורך לטרוח לקום לכבודו, אבל לא שאין ענין לכבד כלל, ובנידו"ד השאלה רק מי עדיף ממי ומי יכנס לפני מי, ובזה גם מי שאינו עוסק במצוה ממש יש להקדימו אם יהיה טעם כל שהוא להקדימו, כגון מחמת שהוא נושא תפילין [וכ"ז לתרץ דברי הפוסקים על כל ענין זה של הקדמה במי שמחזיק ספר].
ג. כנ"ל יש לתרץ ע"ד הרמב"ם הנ"ל, דהרי הרמב"ם ג"כ לא מיירי אלא מצד העמידה, אבל מצד הקדמה הוא ענין אחר, דסגי בכל שהוא כדי להקדים אחד לחבירו וכנ"ל.
אכן גוף דברי הרמב"ם שם היה אפשר שלא לזה כיון אלא לענין אחר, שהרי כתב שם וז"ל, ואמרו לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין, פירש התלמוד שענינו אם היו הבאים רבים במנינם יוצאין לקראתם רבים, ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט. וכלל הוא אצלינו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעת מלאכתן, וחייבו אותן כאן לעמוד מפני שהם רבים. וכבוד צבור שאני ע"כ. ומבואר מדבריו שאם היו רבים יש לרבים לקום לכבודן ואם היו מועטין יוצאין לקראתם מעט, אכן לעיקר אפשר שאין הכונה מעט ממש, אלא הכוונה שאם היו ציבור מועטין היו יוצאין אליהן מועטין, אבל אם היו מועטין שאינן ציבור כלל א"צ לצאת, דכדי שיצאו לכבודן צריכין עכ"פ להיות ציבור קטן, וכמו שסיים כבוד רבים שאני. [ולפי הצד הראשון הנ"ל י"ל דמ"ש כבוד רבים שאני הכוונה רק לביטול מלאכה וכמו שיתבאר לקמן בדברי הירושלמי].
ד. בענין הירוש' הנ"ל, הנה א"א להוכיח מדברי הירוש' שאין קמים לעוסק במצוה, דהירוש' מיירי במי שמפסיד ממון, אבל מי שאין מפסיד ממון חייב לעמוד גם כשאי"ז אחת לקיצין, וכדגרסי' במס' קידושין דף לג ע"א וז"ל, ואקיש נמי הידור לקימה, מה קימה שאין בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס, מכאן אמרו אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם. ולא והתנן כל בעלי אומניות עומדים מפניהם ושואלים בשלומם, ואומרים להם אחינו, אנשי מקום פלוני, בואכם לשלום. א"ר יוחנן מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים. אמר רבי יוסי בר אבין בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה, שהרי מפניהם עומדים, מפני תלמידי חכמים אין עומדים. ודלמא שאני התם, דא"כ, אתה מכשילן לעתיד לבא ע"כ. ומבואר בכ"ז דבאמת אין קמים בלא חסרון כיס, אלא רק משום דחביבה מצוה בשעתה, או טעם הירוש' שהוא טעם אחר [וחולק על הבבלי] דכאן קמים משום שהוא אחת לקיצין, אבל היכא דאין חסרון כיס והפסד ממון, בזה א"צ להטעם הזה כלל, ויהיה כבוד המצוה גם בלא שיהיה מצוה בשעתה וכו'.
וכמו"כ כ"ש שא"א להוכיח מדברי הירושלמי לענינינו שגם אין בא לידי פסידא בזה, וגם אין כאן טענה מצד טירחא דהנידון רק מי קודם וכנ"ל.
אכן מה שיש לדון ע"ד המפרשים במשנה שם, ובעיקר מש"כ שם הרע"ב דהטעם הוא משום דחביבה מצוה בשעתה, דהרי זהו דברי ריב"א שם בגמ', אבל הגמ' דחי לה, וי"ל דשייך ג"כ דקי"ל כמאן דנדחה ראייתו [וכתבתי בזה בעם סגולה הל' פסח], ומ"מ הרמב"ם לא ס"ל לפסוק הלכה כמאן דדחו לי' כמו שהבאתי ב' ראיות לזה בעם סגולה שם, ולכך נקט טעם אחר, ולכאו' תמוה דאי לא נקט טעם ריב"א הו"ל למנקט הטעם בדחיית הגמ', ואולי ס"ל דכ"ז כלול בדחייה, דכיון דרבים נינהו חישי' לתקלה שנמצאת מכשלין, ודוחק, ויל"ע.
ובכל אופן להלכה אין לזוז מפסק הגרי"ש, אחר שנתבאר כך ברוב הפוסקים.
בברכה
סימן נב - המוצא ד"ת ע"ג הרצפה האם מחויב לגונזן
בס"ד
מועדים לשמחה להרה"ג רע"מ סילבר שליט"א,
אחדשהוש"ת,
התגלגלה לידי שאלה הלכה למעשה: שכן השאיר שקית עם חפצים סמוך לדלת ביתו והמנקה של הבנין זרק אותה לפח האשפה הגדול (הצפרדע). הואיל והציוד היה יקר לו הוא שלח את בנו לחטט בפח האשפה, והנה תוך כדי חיפוש מוצא שם הבן הרבה קונטרסים עם חידו"ת. היו שם עשרות עשרות. ואכן, שכנים סיפרו שבערב חג שכן אחר הניח ארגז עם כל הקונטרסים ליד דלת הכניסה הראשית ואותו מנקה (שאינו בן ברית) זרק גם את הארגז הזה לאשפה.
כעת שואל הבן שחיטט באשפה האם חלה עליו חובה לאסוף את כל הקונטרסים מפח האשפה?
מחד גיסא - לכאורה החיוב לגנוז את הקונטרסים מוטלת על בעליה ולא על הצדיק שנתקל בהם. ושמא יש להגדיר זאת ג"כ כ'זקן ואינה לפי כבודו' (אע"פ שכאן לא בדיני השבה עסקינן) - אך שמא יש ללמוד משם גם לנד"ד ד'פעמים שאתה מתעלם'. מאידך גיסא - לכאורה גריע טפי ממקרה שבו רק היה שומע שנזרק הארגז, כי כאן הראה שעבור הציוד שלו היה מוכן להתבזות ולחטט באשפה, אז עבור ד""ת לא יהיה מוכן?? ובזה שכבר נכנס לפח אע"פ שאינו הבעלים של הקונטרסים - חייב א"ע לדאוג גם לד"ת.
אודה אם כת"ר יוכל להשמיע מדברותיו המחכימות בשאלה מעניינת זו שאירעה אצלינו הערב.
יישר כח גדול וברכת כט"ס,
יהודה
תשובה
יום שני י"ז ניסן תשע"ו
פעיה"ק ירושלם תובב"א
לכבוד הרב יהודה משה נ"י
שלום וברכה
הנה ראשית מדבריך נראה כי לא קיימת כאן שאלה של השבת אבידה, דהיינו השכן שהניח את הדפים לא היה צריך אותם, אלא היה בדרך לזרוק אותם ג"כ וכן כתב אלי השואל אח"כ: מדובר בקונטרסים שמישהו הפקיר במסגרת הנקיונות לפסח. הוא הניח את הארגז בכניסה הראשית של הבנין במקום שברור שמיועד להפקר או לאשפה. .
יש לדעת כי השכן שהעמיד את הדפים באופן כזה עשה שלא כהוגן, וכמ"ש רש"י שבת דף קטו ע"א, כל כתבי הקדש טעונין טעונין גניזה - אסור להניחן במקום הפקר [ועיין בהג"ה או"ח סי' של"ד סי"ב], ועיין משנה ברורה סימן א ס"ק ד שכתב, ויש שהיו רגילין מחמת זה לעשות מנורות של קלף מצויירים להניח בסידורים וכותבים בהם שויתי ה' וגו' בן ד' אותיות ושארי שמות וכו', וכתב בש"ת בשם התבואת שור שראוי לאזור חיל לבטל המנהג כי ע"פ הרוב אינם משמרים את הקלף כראוי ותשתפכנה בראש כל חוצות וגם כמה פעמים בא לידי מחיקת השם. ונראה דבמנורות הגדולות המצויירות על קלף שקובעים בבה"כ לפני העמוד תחת טבלא של זכוכית שאין שייך בזה טעם הנ"ל לית לן בה עכ"ל. והקובעין בע"בלא טבלא יש למחות בידם כי ע"י הנרות שקובעין בעמוד בא ברוב העתים לידי מחיקת השם ח"ו עכ"ל המ"ב.
מה שרצית לצדד לפטור את האדם שחיפש מצד זקן ואינה לפי כבודו, הנה דין זה של זקן ואינה לפי כבודו לא שייך בדברים שאינם דיני ממונות שבין אדם לחבירו, והתוס' שבועות ל' א' גבי דחיית מצוה מחמת כבוד הבריות, כתבו וז"ל, והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה וכו', [ויעויין בגמ' שהביאו התוס' שם בפנים שלא נזכר סברא זו של אתיהיב למחילה], ומ"מ חזינן שדוקא בדבר דאתיהיב למחילה שייך פטור של זקן ואינה לפי כבודו, אבל באיסורא לא. ואולי יש לדון בחיפוש באשפה דיש כאן גנאי גדול טפי כמו מת מצוה שהזכירו שם בתוס', דבזה אמרינן בשב ואל תעשה שפטור גם באיסורא, אך מ"מ בענינינו מכיון שכבר ביזה עצמו בשביל חפצים שנזרקו לא נראה שיש כאן פטור כזה.
אכן לגופו של ענין, הנה דבר ידוע הוא שבזמנינו ישנה הפקרות בענין קדושת ד"ת, עד שתשתפכנה בראש כל חוצות, וכמעט א"א לעבור ברחוב מרכזי בלא לראות ע"ג הרצפה איזה כרוז של ד"ת או עלון או עיתוני מסחר וכדו' שמפרסמים בהם ג"כ הלכות ותפילות וכו', וכבר גילו דעתם כל גדולי ישראל מכל העדות והחוגים במכתבים רבים בכמה תקופות שיש למנוע מזה (נדפס בגנזי הקודש בנספחים, ויש עוד מכתבים שלא נדפסו שם).
ואמנם בחלק מן הדברים יש למקילים דעה יחידאה על מי לסמוך, וז"ל הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קמג, [שאלה] בענין המודעות הנדבקין על הכותלים וכדומה, והדבר ידוע מראש כי כעבור איזה ימים נקלף חתיכות חתיכות ע"י נערים וכדו' ועכ"פ אינן באין לידי גניזה כהלכה, וא"כ צ"ע על מה שאין נזהרין לערב ולהדפיס בהמודעות פסוקי תורה וכדומה ואפילו שם קודש מז' שמות שאין נמחקים, ולא ידעתי אם יש בזה צד היתר או דהוי שגגה לרוב הטירדה. וכתב, תשובה: יעיין שבת (ק"כ ע"ב) עשייה הוא דאסור [גרמא שרי] וכו'. כלומר דבעצם אין איסור לדעתו בהדבקת מודעות כשיש חשש שיתבזו. אבל צ"ע דבס' קנ"ו ג"כ אסר הגרי"ח גופיה גרמא [הובא להלן], וכן מקרה זה של הדבקת מודעות אסר שם בסי' קמ"ב, ומ"מ ראה מה שכתבנו להלן מהחת"ס.
אבל יש לדון האם ההולך האם יש לו להרים כל דף של ד"ת שיש ע"ג הרצפה, והנה אין חובה לבדוק כל עיתון או כרוז אם יש בו ד"ת [גנזי הקודש קמ"ב בשם הגריש"א, מוריה שנה כ"ב גליון ג' ד' עמ' כ"ב בשם הגרח"ק], וגם בלאו הכי יש הפוטרים עיתונים מגניזה חמורה כדיני ספרים אלא דינם יותר קל מזה, וכן אם מכוסים בב' כיסוין [ויש אלו הפוטרים לגמרי], אבל במקום שאכן רואה ד"ת על הרצפה האם יש חיוב להרים כל דף לגניזה.
והנה מדאורייתא אין חובה בזה אלא רק בזיון בידים אבל גרמא שרי, ואיתא בשבת דף קכ ע"ב, שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם עשייה הוא דאסור גרמא שרי, וכתב בחידושי הריטב"א שם דמכל מקום איכא איסורא דרבנן. ובשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב' כתב שלא הותר גרם מחיקה אלא במקום שהוא עומד להמחק, ועיין בענין זה בארוכה בשדי חמד כללים מערכת המ"ם כלל י"א, וע"ע בשד"ח בקונטרס באר בשדי מכתב י"ד דאף שמותר למחוק מ"מ אסור לבזות אף בגרמא. וכן בשו"ע איתא יו"ד שם סעי' י"ג דאסור לכתחילה לכתוב שם שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון.
הנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח סי' יז) תמה על כך שהשמיטו הפוסקים את הדין המבואר כאן דמחיקת השם ע"י גרמא שרי. וכתב הנוב"י דסוגי' זו נסתרת מכח הסוגי' דמגילה (כו ע"ב) דאיתא דס"ת שבלה גוזנין אותו בקבר ת"ח, ומסקינן שם דצריך כלי חרס למען יעמוד ימים רבים וכן נפסק בשו"ע יו"ד (סי' רפב), א"כ מוכח מהסוגי' דמגילה דאסור לגרום מחיקת השם הואיל וצריך כלי חרס וסותר לסוגי' דשבת וצ"ע, ומסיים הנוב"י, וידעתי שזה הוא קצת דוחק לומר דהפוסקים סמכו עצמם על דין זה. אך לפי גודל התמיה לא ידעתי ליישב בדרך אחר, עכ"פ מוכח מזה דאסור לגרום מחיקת השם שלא לצורך מצוה וכו' עכ"ד. אכן לפי דברי הריטב"א כאן הכל מיושב, וגם אין כאן מחלוקת הסוגיות, מכיון דהגמ' במגילה מיירי מצד הדין מה שצריך לעשות, משא"כ הגמ' בשבת מיירי מדאורייתא.
ועיין בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' מח ס"ק ב) שנדפסה שם תשובת חותנו הג"ר אלי' אליעזר זצ"ל וכותב בתו"ד על הנוב"י הנ"ל: ולא הבנתי דבריו, דיותר הו"ל להביא גמרא דשבת י"ד דאמרינן דגזרו טומאה ידים על ספר משום שלא יצניעו ספר אצל תרומה ויבואו לידי פסידא, אלמא מפני גרמא רחוקה כזו גזרו טומאה אשר אפושי טומאה לא מפשינן (ביצה ז) וכש"כ שאסור גרמא קרובה, וע"ש שהאריך לחדש חילוקי דינים בזה, וברור שלא ראה דברי הריטב"א הנ"ל, וגם לא עקרינן תשובת הנוב"י מחמת תשובת חותנו דהגרח"ע, וא"כ יש איסור גרמא בכל גוני, ובכלל זה ג"כ שלא יניח השם בכלי שעלול להמחק שם לאורך ימים, אף שבעצם אי"ז ממש גרמא אלא שבאחריותו כשגונז הספר צריך להזהר שלא יהא באופן שעלול להמחק.
וכ"כ הג"ר יוסף חיים זוננפלד בשו"ת שלמת חיים יורה דעה סימן קנו וז"ל בשאלה, שבת (קט"ו ע"ב): מכאן אמרו, כותבי ברכות כשורפי תורה. מעשה באחד שהיה כותב בצידן וכו', נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים וכו' - גדול עונש האחרון מן הראשון, ע"כ. והרי בין בכתיבתו בין מה שאח"כ שקעו במים לא היה כי אם גרמא, ולהלן (ק"כ ע"ב) אמרו: "עשיה הוא דאסור גרמא שרי", וכן ביו"ד (סי' רפ"ג ס"ד) דאסור לרקום פסוקים בטלית, הובא בשם שו"ת הרמב"ם, עי' בב"י (שם סימן רפ"ד סק"ד) - הטעם משום דיכול לבוא בטלית מצוייצת לביהכ"ס, ואיך יביא כתבי הקודש במקום הטינופת, ע"כ. והרי אינו אלא גרמא. תשובה: פשיטא, לעשות לכתחילה כן אפילו ע"י גרמא שהוא אסור עכ"ל.
אכן בשו"ת חתם סופר חאו"ח סי' ל"ב כתב דגרם דמחיקת שם ה' שרי אפילו לדבר הרשות, ואף על גב דרש"י בחומש הביא בשם הספרי על הפסוק "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" שלא יגרמו עוונותיכם למקדש שיחרב, ומשמע דגרמא אסורה מדאוריתא, ההוא דרש אגדה הוא ואין למדין מן האגדה, עכת"ד.
אבל דבריו יחידאין נינהו, וכבר כתב בספר חסידים (מרגליות) סימן צז מעשה בחסיד אחד שצוה לבנו שלא יהנה יותר מדאי מן העולם ושלא יעברו עליו יותר משלשים יום בלא תענית וכשמת הוציאוהו מקברו והכוהו ונצטערו מאד על הדבר ובא בחלום בלילה לאחד ואמר לו מפני כשהייתי רואה ספרים נמחקים קרועים עם דפי ספרים לא הייתי קושרם יחד ומצניעם עכ"ל. וכתב שם בברית עולם ושומר הברית והיינו דתנן וכל המחלל את התורה גופו מחולל על הבריות הכל לאתויי כגון החסיד הזה שהיה בצד מה מחלל התורה שלא חש לביזוי ספרים נמחקים וכו' גופו דייקא מחולל שהוציאו גופו מקברו והכוהו ונתחלל הגוף אך זהו לכפר זה החטא נפשו בגן עדן מהתענג ומרוך. וזה עצמו פירוש מורנו הרב מהר"י הכהן ז"ל במעשה המוכס והחסיד שנתחלפו המטות וכו' כמ"ש בקונטרס חסדי אבות בס"ד ע"ש ודו"ק עכ"ל. [וע"ע חזו"א ידים סי' ח' ס"ק י"ז וי"ח מה שחילק בדיני גרמא ושההתר בגרמא הוא רק לצורך מצוה].
ואמנם יש דין של כל כתבי הקדש מצילין אותן מפני הדליקה, ובאחיעזר הנ"ל כתב דהיכא שיש בהם שמות רבים שאני ויש חיוב להצילן, משא"כ שם אחד דע"ז אמרינן דגרמא שרי, והנה גם דברי האחיעזר אזלי רק אם באמת יש הרבה שמות, אבל אם לא נכתבו שמות, וכמו מגילה שנכתבה בכל לשון שאינה מטמאה את הידים לכן י"א בגמ' שם שא"צ להצילה מפני הדליקה שאין בה שמות (עיין תוס' מגילה ט' א'), וכן ספר איוב שנכתב בלשון תרגום א"צ גניזה [עיין שו"ת שלמת חיים יו"ד סי' קל"ה קל"ו ג"כ שנראה שאין שמות בתרגום איוב], וגם להמחמירין בזה מ"מ מותר עכ"פ להניח במקום התורפה, אכן בר"ח בסוגיא בשבת פירש דמקום התורפה היינו שצריך גניזה, וכ"כ שם בשלטי גבורים, ובחזו"א יו"ד ריש סי' קס"ד כתב דמקום התורפה היינו גניזה שלא בכלי חרס, דכיון שלא נכתב כדין א"צ כלי חרס [ועי' או"ח סי' ס' סקט"ו]. והנה זה מדינא אין כותבין ורק משום עת לעשות כתבינן ולכאורה ה"ה כל חידו"ת בזמנינו כותבין רק משום עת לעשות לה', א"כ בכל כה"ג יהא מותר עכ"פ להניחן במקום התורפה, אכן במ"ב סי' של"ד סק"ל ושעה"צ שם כבר כתב דבזמנינו גם גמרא וכל הספרים חשובין ככתבי הקודש, דבזמנינו כיון שהותר לכתוב הכל והוי הכל בכלל כתבי הקדש, והוסיף הגרש"ז אויערבאך בשלחן שלמה סק"ח דכל הספרים היינו אפילו חידו"ת. וכתב עוד דאע"פ שכתב החת"ס או"ח סי' ר"ח שאם אין כונת המחבר לש"ש אין עת לעשות לה', מ"מ אחרים חלקו ע"ז ולדעתם איסור זה נפקע לגמרי.
ונשוב לענינינו האם יש מקום להתיר בזמנינו שלא יצטרך לאסוף כל דפי ד"ת שרואה ברחוב שהרי יתבטל מלימודו וממעשיו עי"ז, והנה לגבי קריעה על קללה מן הגוי גרסינן בסנהדרין דף ס ע"א, דאמר רבי חייא השומע אזכרה בזמן הזה אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד קרעים ע"כ, ופרש"י בזמן הזה - שאנו בגלות ואין אימת בית דין מוטלת עליהם לדון חייבי מיתות. נתמלא כל הבגד קרעים - לפי שהדבר תדיר, לפי שאין מתיראין מבית דין ע"כ. וכן הביא שם המאירי מהירושלמי, מהו לקרוע בזמן הזה ר' חזקיה ור' ירמיה בשם ר' יוחנן משרבו הגדפנים פסקו מלקרוע ע"כ. ודין ישראל מומר כגוי כמ"ש בהג"ה יו"ד סי' ש"מ סל"ז, [והב"ח חולק].
ויש לדון לפ"ז לדעת ההג"ה במקום שהישראל נפרצו בדבר והתחילו מברכין ל"ע, דלכאורה במקום הזה לא יהא דין של קריעה על ברכת ה' גם לא על ברכת ישראל, דכולן מומרין לדבר זה, ושיך בזה טעם הגמ' שכל הבגד מתמלא קרעים, ויש לדון במקום שהישראל נפרצו ומשליכין ד"ת ארצה בראש כל חוצות, אם אפשר לפטור את העובר שלא יצטרך להרים כל ד"ת, ויש לחלק דבקריעת בגד הביזוי גמר נגמר וא"א למונעו ורק שלא חייבו לקרוע את הבגד, אב בד"ת המושלכי ארצה הביזוי מתמשך בכל עת, וא"כ יש להגביהן ע"מ למנוע את המשך הבזיון, וצ"ע.
ולגבי לימוד התורה בזמן שירת הנשים, כתבו הפוסקים, והביא דבריהם במשנה ברורה סימן עה ס"ק יז וז"ל, ומ"מ אם הוא בדרך בין העכו"ם או בעיר והוא אנוס שא"א לו למחות, כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית' מותר לקרות ולברך, דאל"כ כיון שאנו שרויין בין העכו"ם נתבטל מתורה ותפלה, וע"ז נאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר ע"כ. וגם כאן הרי אי"ז איסור דאורייתא עכ"פ לדברי הריטב"א ופשטות דברי הגמ', א"כ אולי נימא כאן ג"כ עת לעשות לה' דהרי א"א לאסוף בכל שעות היום הד"ת מרחובות קריה.
וראיתי בספר גנזי הקודש עמ' קמ"ב לגבי הרואה דפי פסוקים והלכות וכתבי הקדש הטעונים גניזה אסור לדרוך עליהם וראוי לאוספם, ואם רבים המה אין חיוב לאוספם, וכתב שם בסק"ו, דנתי לפני הגרי"ש אלישיב בשאלה קשה זו, ואמר שלדרוך ע"ז אסור, ואם אינם רבים ויכול להרימם ינהג כן, אך א"א לומר שיעזוב תלמודו ויאסוף דפים כאלו בחוצות קריה, [והוסיף המחבר: והוא בכלל עת לעשות לה' הפרו תורתך], ולכן צידד שמאחר שאינם באשפה אלא רק מוטלים ברחוב ומאחר שרבים המה אפשר להקל שלא לאוספם, אך הזהיר מלדרוך עליהם, ושאלתיו אם אפשר להקל מצד שמתחילה הודפסו על דעת לזרקם ברחוב וזוהי צורת הפרסומת, ואמר שקשה להקל מצד זה כי לא משנה דעת המדפיס עכ"ד הגרי"ש. ועי"ש עוד מה שכתב בדעת הגרי"ש.
וכתב עוד, וכששאלתי להגר"נ קרליץ שליט"א על בעיה זו אמר שקשה לענות על זה.
היוצא מכל זה דבאופן שרואה דפי ד"ת רבים על הרצפה ויקח זמן לאוספן א"צ לאוספן, אך באשפה הגרי"ש לא התיר, ומ"מ יתכן שיוכל לצלצל לשכן שהשאיר את הכתבים במקום שמעיקרו לא היה מותר לו להשאיר שם, ויקח כעת את האחריות בעצמו או ע"י פועל להוציא את הדברים מן האשפה.