אור ברסלב

שו"ת עם סגולה - חלק ב

בשבח האמונה

קונטרס אורח חכמים - כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז"ל - ירושלים

א. שש מאות ושלש עשרה מצוות נאמרו לו למשה ובשבת (קיט ע"א) "עשירין שבבל במה הן זוכין א"ל בשביל שמעשרין". בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר וצדיק באמונתו יחיה ובגמרא (נדה ע ע"ב) "לעולם ילמד את בנו אומנות נקיה וקלה" ובכולה תלמודא מצינו חכמים שנתעסקו במלאכה כמו רב פפא דרמי שיכרא (פסחים ק.) ורב הונא דרמי שיכרא (פסחים ע" ). ור' יהושע שפחמי היה (ברכות כט ע"א). ור' יוסי שלחא הוה (שבת ע"ב). ועוד כמה וכמה בברכות (ס ע"א) "ורפוא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" אמנם שם (סד ע"א) איתא על רב יוסף "דאפילו אומנא (מקיז דם) לביתיה לא עייל" ופירשו (רמב"ן בחוקותי) דמה לרופאים אצל יראי ה' (ועיין רש"י) וג"כ מצינו שיש בזה דרגות כמ"ש בב"ר (פפ"ט). דבשביל שאמר יוסף לשה"מ להזכירו לטובה נתעכב ב' שנים בביה"ס. (מכות כב ע"א).

ב. אין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה (מכילתא בשלח).

ג. גדולה האמנה לפני מי שאמר והיה העולם שבשכר האמונה שהאמינו ישראל שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. וכן את מוצא שלא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות האמנה. וכן אתה מוצא שלא ירש אברהם אבינו העולם הזה והעולם הבא אלא בזכות אמונה שהאמין (ילקו"ש הושע תקיט).

ד. אין גשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה (תענית ח ע"א).

ה. איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם יחזיק באמונה יתרה (תמיד כח ע"א).

ו. בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה מנין מחולדה ובור ויש לציין הירשלמי (סוטה פ"ט הי"ג) שפירש דהיינו עוזב המסחר ועוסק בתורה ואומר דאם קצב לו הקב"ה יקבל בלא"ה. וכעי"ז בברכות (ו ע"ב) ש"מי שלא בא לביהכנ"ס יום אחד" "הו"ל לבטוח בה' ולא בטח" ופרש"י (מכת"י) הי"ל לבטוח בי שאספיק לו צרכיו ומזונונתין אשר מנע בשבילן לבוא. ומה המאמין בחולדה ובור כך המאמין בהקב"ה על אחת כמה וכמה (תענית ח ע"א).

ז. איזהו עשיר השמח בחלקו במדרש תהילים (פרק לא): "כל מי שבטוח בשמי, אני מצילו". בב"ר (פנ"ג) שלפי שבטחה שרה הוליד לה ה' את יצחק. ושם (פ ) שיעקב הלך לחרן בחוסר כל ולפי שבטח המציאו הקב"ה אשה. ובדברים רבה (פ"ה):"כל מי שבוטח בהקב"ה זוכה להיות כיוצא בו [צריך ביאור],אבל מי שיבטח בעבודה זרה נתחייב להיות כיוצא בה". (אבות פ"ד מ"ד) ומרבה נכסים מרבה דאגה (שם פ"ב מ"ז).

הנהגות

א. אין שואלין בכלדיים (חוזין בכוכבים) שנאמר תמים תהיה עם ה' אלקיך ובביצה (טז ע"א) ש"שמע קול צווחה בעיר ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי ועליו הכתוב אומר: "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'" וכן לא היה הלל שומר מעות מיום לחברו (יומא לה ע"ב עי"ש כל המעשה). לכאורא הנהגות הלל שייכי לכל ישראל שהרי תלמידיו החזיקו אחריו (ביצה שם) אולם עיין שבת (קיט ע"א) על קצב ש"כל בהמה שהיתה נאה הניחה לשבת וזכה ל"שלחן של זהב משא י"ו בני אדם ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים וא"ל "ברך המקום שזיכך לכך" (פסחים קיג ע"ב).

ב. אסור לנסות את ה', חוץ ממעשר מותר לנסות אם עשרת שלא כאומות העולם שכשיש להם דין "לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגדלים זקנים" (שם). אולם עיין שהש"ר (פרק ז' ח') דאילו ידעו חנניה וחבריו שינצלו לא ניצולו וניצולו רק שנכנסו ע"ד שישרפו וכמו (ב"ר שישרפו וכמו (ב"ר פל"ח) שהרן נשרף דנכנס ע"ד שינצל. ובילקוט (רנ"ג א) איתא שצדיקים מובטחים שיעשה להם נס ונעשה להם וכמו כאן. וכן לגבי בנות צללפחד שבדרך הטבע לא ילדו אלא שבטוחות בצדקתם שיעשה להן נס לפי שצדקניות היו קב"ב קיו ע"ב רשב"ם ד"ה ומשני). (תענית ט ע"א).

ג. גם הבוטח בה' לא יהא יושב ובטל אלא ישתדל שנאמר ובכל משלח ידך וכן בכתובות (סז ע"ב) שהעני בטח שיביא לו הקב"ה בשר שמן ויין ישן ואז באה אחתיה דרבא שלא ראתהו תליסר שנין והביאה לרבא והאכיל לעני ושמא התם לא משום הביטחון. עי"ש. ועיין חולין (פד ע"ב): "לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו וכו' ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו שהן תלויין בו והוא תלוי במי שאמר והיה העולם". וביומא (עו ע"א) לגבי מ"ט לא ירד המן פ"א לכל השנה "מי שיש לו ארבעה וחמישה בנים היה דואג ואומר שמא למחר אין המן יורד וכו' ונמצאו כל ישראל מכוונים את ליבם לאביהם שבשמים וכו'" ובמדרשן "אדם לעמל יולד זכה לעמל תורה לא זכה לעמל מלאכה" והיינו שהפרנס ודאי תבוא והחילוק האם יצטרך להשתדל או לא. (שוח"ט קלו, כ).

ד. המשמיע קולו בתפילתו (ויכול לכוין בלחש) הרי זה מקטני אמנה (ברכות כד ע"ב).

ה. כל מי שיש בידו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטני אמנה (סוטה מח ע"ב).

ו. משחרב בית המקדש, פסקו אנשי אמנה והעושה כן נקרא מ"אנשי אמנה" (סוטה מח ע"ב) ועיין שבת (קיט ע"א) המעשה דיוסף מוקיר שבי ובסופו " פגע ביה ההוא סבא, אמר, מאן דיזיף שבתא פרעיה שבתא".עוד שם "עשירים שבאר ארצות במה הן זוכין א"ל בשביל שמכבדין את השבת" עי"ש מעשה בענין זה. (סוטה מח ע"א).

ז. אנשי אמנה אלו מי שזורע ובוטח שיצמיח לו ה' (ילקו"ש תהילים תרעד).

ביטחון

א. כל התולה בטחונו בהקב"ה הרי לו מחסה בעולם הזה ולעולם הבא ובשבת (פט ע"ב) שכשלישראל לא נותר סניגור וסמכו על הקב"ה, אמר הואיל ותליתם עצמכם בי אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". וכן ( ): "אמר דוד יש שהוא בוטח על מעשים טובים ויש שבוטח על מעשה אבותיו ואני בוטח בך אף על פי שאין בי מעשים טובים". ועיין ברכות (ד ע"א) שכשעשיו רצה לילחם ביעקב כתיב "וירא יעקב מאוד, אמר שמא יגרום החטא". ובבכרות (סג ע"א גי' ע"י): "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך אמר רבא תדע דגנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי" (ברש"י מוכח כלפנינו ולא קאי אאמונה). (מנחות כט ע"ב).

ב. מגדולי החכמים לא היה מניח מעות מיום לחברו וכשמת הניח קב כרכום (דבר מועט). קרא עליו את המקרא הזה ועזבו לאחרים חילם ועי"ש במעשה עם ר"ע שבאו גנבים לעיר, ולר"ע לא נתנו ליכנס ואח"כ נכבה נרו ונטרפו חמורו והתרנגול. וכ"ז כדי שלא ירגישו ואמר כ"מ וכו' ורק אח"כ נתברר לו שבאו ליסטים. ועיין גם המעשה בתענית ( ע"א) עם נחום איש גם זו שהיה אומר תמיד ג"ז לטובה ונעשו לו כמה ניסים עי"ש. (גיטין מז ע"א).

ג. כשישראל יש להם דין לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ואוכלים ושותים ושמחים לפי שיודעים שהקב"ה לעשה להם ניסים ועיין ב"ר (פפ"ט) שנשאר יוסף בביה"ס שני שנים מכיון שביקש משה"מ להזכירו לטובה. (ירושלמי).

ד. לעולם ישליך אדם כובד משאו וטרדותיו על מי שאמר והיה העולם והוא יפרנסו והביאו מעשה עם מי שנתקעה ברגלו קוץ ואיחר הספינה שלבסוף טבעה ע"ש ובנדה (לא ע"א). ועין ביומא (כב ע"ב): "כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה". (ר"ה כו ע"ב).

ה. אמר להם הקב"ה לישראל, בני לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי שאני פורע ועיין עירובין (סד ע"ב) "לא סמכינן אניסא" וכן בברכות (ס ע"ב) שאין לבקש על הולד נקבה שיתהפך לזכר אבל לאה ביקשה "ואין מזכירין מעשה ניסים" אולם עיין ברכות (לג ע"א ) שר"ח בן דוסא נתן עקבו על חור הערוד ונשכו ומת הערוד במקומו ובאותה שעה אמר "לא הערוד ממית אלא החטא ממית". וכן פנחס שבדרך הטבע לא יכל להרוג את זמרי אלא שמסר נפשו על כך ונעשו לו כמה ניסים (סנהדרין פב ע"ב) וכן בתענית (יט ע"ב) שנקדימון בן גוריון סמך על מעשה ניסים ונעשו לו. ועי"ל בהערה על סעיף "כשישראל יש להם" וכו'. (ביצה טו ע"ב).

ו. אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנהו וכן משמע להדיא מלשון הרמב"ם (תלמוד תורה א יא) והשו"ע (יו"ד רמ"ו ד) שכתבו: וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא, ע"כ. הרי שהגמרא כתבה 'שליש במשנה', והרמב"ם והשו"ע תרגמו זאת וכתבו 'שליש בתורה שבעל פה'.

ויתכן שאף לשון חז"ל כך הוא לקרוא 'משנה' אף למימרות וברייתות, כמו שמצאנו לגבי 'טועה בדבר משנה' שנכללו בזה מימרות האמוראים, מיהו שם נכללו בזה אף דברים בעלמא שצריך לדעתם, כגון שבאלכסנדריא מעקרים פרה וחזירה (בכורות כח:), וצ"ע בזה.

[עיין בתורתו יהגה להגר"ד פאלק מ"ש בשם הגרי"ס על המשניות וכו', וע"ש עוד, ומ"מ יש להעיר דאי"ז ממש הגדרת משנה, עיין רש"י תענית ח' א' ואכמ"ל, ומה שהביא מפרה וחזירה וכו', אה"נ כל ידיעה שהיא נ"מ להלכה כמו טריפות וכו' הם ודאי בכלל ידיעת התורה, וכבר דברתי בזה בשו"ת עם סגולה ע"ש - עם סגולה]. (ילקוט תהלים תשיט).

ז. לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מאי דעביד הקב"ה לטב עביד פירוש כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה וכנראה זו כוונת הגרח"ק שהבאת בשמו ללמוד כל יום קצת תנ"ך. (ברכות ס ע"ב).

ח. ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו. והיה כערער בערבה וגו' לפי המספרים בפרוייקט השו"ת, עשיתי את החשבונות בקירוב רק לשם דוגמא. (ירמיה ).

ט. אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו. ולא עוד אלא שמדמה ניסו לרעה לו שרבנו ירוחם קורא לו 'רמ"ה'. (ילקו"ש תהילים רלו).

י. לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס שמא שאין עושין לו נס ואם תמצא לומר עושין לו נס מנכין לו מזכויתיו ראה כעין זה ברש"ש ב"ב ח. שהוכיח מהגמרא שם ששייך בעל משנה שאינו בעל מקרא, וכמדומה שכדבריו מוכח בעוד כמה מקומות בדברי חז"ל. [עיין ב"ק נ"ה ותוס' ב"ב קי"ג א', וע"ע ע"ז ד' א' – עם סגולה]. (שבת לב ע"א).

יא. כל הצריך ליטול מתנות עניים ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועל זה נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו(פאה פ"ח מ"ט).

יב. כל הדוחק את השעה שעה דוחקצו וכל הנדחה מפני השעה שעה נידחת מפניו (עירובין יג ע"א).

יג. כל התולה (שיצילוהו) בזכות עצמו תולין לו בזכות אחרים וכל התולה בזכות אחרים תולין לו בזכות עצמו (ברכות י ע"ב).

יד. בנים חיים ופרנסה אינם תלויין בזכות העאדם אלא במזלו (מו"ק כח ע"א).

טו. יש אומרים שאין מזל לישראל וגם מזל רע יכול להתהפך כשכך רצון ה' (שבת קנו ע"א).

אמר המחבר: בעת היות הספר מסודר ומעותד לצאת לקראת הדפוס, קבלתי מכתב ערוך

אמר מצורב א' על חיבורי "אורח חכמים", ושמו יקרא הרב חיים מצגר שליט"א, ומתוך הדברים ניכר כי נתן עיניו ולבו אל החיבור שחיברתי, ועמל עליו, ותשואות חן חן לו, ולאות הוקרה ותודה הנני מצרף כאן כל תשובתו, עם הערות סיום מהרב נפתלי גודלמינץ שהוסיף על הדברים ג"כ כיד ה' הטובה עליו.

דברי החכמים הנזכרים נכונים, ובודאי שניתן רשות לכאו"א לחלוק ולסתור כדרכה של תורה,

דברי ויען כי כתבו הדברים כהוגן באר היטב, לכן גמרתי בדעתי לצרף דבריהם לחיבורי כאן (תוקנו איזה דברים ע"מ להתאימן לסגנון החיבור).

ואשמח מכאן ואילך מכל או"א שישלח הערותיו, ובל"נ אתייחס אל הדברים כראוי, ויתוקנו הדברים או יודפסו תשובותיו בפנים הספר (רק חומר מוקלד). וזה תורף הדברים:

בס"ד

לכבוד ידידי המופלג מאד בתורה ויראת שמים ובכל מידה נכונה

הרב עקיבא סילבר נר"ו

קיבלתי את חיבורך 'אורח חכמים' אשר ליקטת בו בהיקף גדול מדברי חז"ל לגבי דרכי לימוד התורה, וערכת את דבריהם בטוב טעם ודעת, וכל הרוצה להתבונן בדברי חז"ל בדרכי הלימוד פרסת לפניו את דבריהם כיריעה מאירה; איישר חילך.

כעת מוטל עלינו להתבונן איך לנהוג למעשה לתקן את סדרי לימודנו על פי דעת חז"ל, לדעתך מוטל עלינו לקיים את כל דברי חז"ל ככתבם וכלשונם שהרי בהקדמה כתבת בזו הלשון: והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד… שקבלו חז"ל אשר כל דבריהם כאש בוערה… ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ע"כ לשונך. וכוונתך לומר שהרוצה לסדר לימודו על פי דעת חז"ל הרי הדברים ערוכים ומסודרים בחיבורך שהוא סיכום של דברי חז"ל. ולענ"ד לא בכל דבר אפשר לומר כן שהרי דברים הרבה יש שאין תקופת חז"ל דומה לתקופתנו, ובעל כרחנו צריכים אנו לדון בכל פרט מדברי חז"ל איך הוא נוהג למעשה, ואין אנו יכולים ללכת בעינים עצומות אחרי פשטות דבריהם. ולענ"ד הרוצה לסדר את לימודו על פי דעת חז"ל באמת עליו ללמוד את דבריהם היטב (וטוב יעשה אם ישתמש בחיבורך אשר הוא מאיר עינים בהיקפו מדברי חז"ל), וישוב להתבונן בכל נושא מה היו חז"ל אומרים במציאות היום על פי דרכם אשר למדנו לגבי המציאות בזמנם. והנה ההולך בדרך זו אינו יכול להיות בטוח שכיוון לאמת בכל דבר שהרי אין הדברים מפורשים לפניו ונאלץ הוא לסמוך על סברתו, אמנם בעל כרחנו כן נעשה וה' יהיה בכסלנו ושמר רגלנו מלכד.

ואלו הם הדברים אשר לענ"ד יש בהם שינוי מזמן חז"ל לזמננו:

פרק א

בפרק א באותיות ב' ג' ד' הבאת כמה מדברי חז"ל במעלת לימוד המשנה, ונלע"ד פשוט שכיום נכלל בזה ואולי כך הוא בזמננו לגבי דרכי לימוד שונות שפעמים לא כדאי לעבור מדרך אחת לאחרת. אף הרבה חיבורים אחרים כגון שו"ע, וגם התלמוד בבלי עצמו הרי הוא לדידן כעין משנה.

שם אות טו הבאת את דברי הגמרא בקידושין ל. 'לעולם ישלש אדם שנותיו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד', וביארו הרמב"ם והשו"ע שממש יחלק את זמנו לג' חלקים ובכל חלק ילמד לימוד אחר (העתקתי לשונם בהערה לעיל). נלע"ד פשוט דהני מילי בזמנם שהמשנה והתלמוד לא היו ארוכים כל כך, אולם בזמננו שלימוד המשנה כולל ד' חלקי שו"ע עם ספרי ההלכה כגון מ"ב וקצוש"ע, ולימוד התלמוד הרי הוא מים שאין להם סוף בכל חיבורי הראשונים והאחרונים ז"ל, הרי אינו בדין וכעי"ז אמר לי הגר"ח קניבסקי שליט"א, ואינני זוכר את דבריו במדויק. שיתן אדם שליש מזמנו ללימוד המקרא אשר הוא חלק קטן ממה שמוטל על האדם לדעת [לדוגמא יחס חיבורים מפורסמים ביחס לתנ"ך על פי מספר [נראה דהכל לפי היכולת ולפי מה שלבו חפץ, וישנם אלו שטוב שיעסקו כל ימיהם בתלמוד בבלי למען לא יגרע חלקם בתורה, וד"ל, והכל לפי מה שהוא אדם – עם סגולה]. מילים: תלמוד בבלי (ללא מפרשים) - 600%, משנה ברורה (עם ביאור הלכה) - 450%, שו"ע (ללא נושאי כלים) - 250%].

וכעין דברי איתא בבית יוסף יו"ד סימן רמ"ו בשם רבנו ירוחם בשם מהר"ם אחרי האידרא, איני זוכר באיזה עמוד. וזה לשונו 'לא אמרו זה אלא לדורות הראשונים שהיה לבם פתוח ודי להם למשנה ולתלמוד שני שלישי ימיהם אבל לדידן למקרא בגירסא דינקותא והלואי יספיקו שאר ימותינו למשנה ותלמוד'. והר"ן בע"ז ה: [בדפי הרי"ף] כתב אף לגבי זמן חז"ל 'לאו דוקא שישליש ימותיו בשוה שהרי התלמוד צריך זמן הרבה ואף המשנה חמורה מן המקרא אלא לומר שיתן זמן לכל אחד כפי הראוי לו', והביאו הדרכי משה, ובביאור הגר"א משמע שסובר להלכה כר"ן.

[אם כי דעת הרמב"ם שהדבר שונה בין תחילת לימודו של אדם לאח"כ ע"ש. ולפי דעתו יהיה צריך בתחילת הלימוד לעסוק הרבה במקרא, ואחרי שבקיאים בו לחלק את היום בין עיון לבקיאות. ונ"ל שלא פסקה בזה הלכה מוסכמת ע"י כל הפוסקים (ויש דעות בפוסקים כמו מי לפסוק). יחיאל גולדמינץ].

ע"פ האמור נלע"ד שאף אין מזניחים משמע שביאורי הרמח"ל הם מאורו של משיח. [א"ה נראה לי כי ענין זה הוא משום הנמשל שיש בקבלה, כמו שאמר הגר"א, וכעת נתגלה בדברי הרמח"ל, ואם כי הנמשל כצורתו לא נתגלה אלא למבינים לשרידים אשר ה' קורא, אך משהו מזה נתגלה כבר בדברי הרמח"ל די כדי להתיר הדברים לכ"א בלא שיהא עלול לקצץ בנטיעות, מיהו עד ביאת משיח צדקינו שיתגלה כבוד ה' עד אז הכל צפוי והרשות נתונה לכל לקצץ בנטיעות, אך אכל כה"ג אמרינן אמרה ומהאי קרא אמרה צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם (הושע יד), לא ידעו במה יכשלו – עם סגולה]. את מי שאומר שאין לו זמן ללימוד נ"ך מפני שצריך להשקיע את זמנו בלימוד ספרי תורה שבעל פה, וק"ו שיש מקום למי שמשקיע מעט בלימוד תורה שבכתב ואת עיקר זמנו ומרצו מפנה לתורה שבעל פה. אכן חמשה חומשי תורה וודאי צריך לדעת אותם על בוריים, שהרי בהרבה נושאים אפשר להגיע לידיעה ברורה ומסודרת אלא על ידי ידיעת חמשה חומשי תורה.

וזה לשון הראב"ע בספר יסוד מורא שער א: ויש אחרים שהוגים תמיד בתורה ובנביאים ובכתובים גם תרגומם בלשון ארמית והם חושבים בלבם בעבור שיחפשו טעמים כפי יכלתם שעלו אל מדרגה עליונה והאמת כי התורה מקור חיים והיא יסוד כל המצות רק אין כח במשכיל לדעת מצוה אחת תמימה מן התורה אם לא יעמוד על דברי תורה שבעל פה כי כתוב בשבת (שמות כ') לא תעשה כל מלאכה ומי יפרש לנו כמה מלאכות ותולדותיהן ומדות הסוכה וכמה היא האונאה, והכלל כל המצות צריכות פירוש מקבלת האבות ואף כל המועדים אם הם תלוים במולד הלבנה האמצעי או המתוקן או על פי המרחק שהלבנה נכונה להראות, או על פי מראה העין, והשנויים רבים מפאת האורך והרוחב וקשת המראה כפי מרחב הארץ וכפי גלגל נטות הלבנה לימין קו המזלות או לשמאלו, ועל איזה מקום הוא חשבון המולד כי הנה בין ירושלם ובין זו האי ד' שעות ישרות שהשמש זורחת עליהם בתחלה כראיות גמורות מחכמת המולדות, ועוד מצות רבות לא נדע פירושם מן התורה כי אם סברא כמו (דברים י') ומלתם את ערלת לבבכם, גם טוב הוא לדעת המקרא כי מצות רבות נלמוד מדברי המקרא כמצות (ויקרא י"ט) לא תאכלו על הדם מדברי שאול (דברים כ"ד) ולא יומתו אבות על בנים מדברי אמציה, רק קטון הוא התועלת כנגד היגיעה לדעת שמות ערי ישראל ודברי השופטים והמלכים ובנין הבית הראשון והעתיד להיות ודברי הנבואה שעברו קצתם, ויש מהם עתידות שנוכל לחקרם ויש שנגשש בהם כעורים בקיר זה אומר בכה וזה אומר בכה ואילו היינו יודעים ספר תהלות שהוא כולו זמירות ותפלות אף על פי שנאמר ברוח הקודש אין בו נבואה לעתיד וככה איוב וספרי שלמה ע"ה והמגלות ועזרא וככה לא נוכל לדעת מספר דניאל מתי יגיע הקץ כי הוא לא ידעו כאשר פירשתי במקומו ואם נביט יומם ולילה בכל אלה לא תעלה בידינו דעת מצוה שנוכל לנחול בעבורה חיי העולם הבא על כן אמרו (ב"מ ל"א) על לימוד המקרא מדה שאינה מדה, רק טוב הוא למשכיל שיתבונן סוד לשון הקדש מהמקרא כי ממנו תוצאות חיים להבין יסוד התורה וסוד המורא גם התרגום מועיל אף על פי שאיננו כולו על דרך פשט: ויש חכמים רבים שלא למדו מסורת גם דיקות הלשון בעיניהם הבל גם לא קראו מקרא אף כי הטעמים רק מימות הנעורים למדו התלמוד שהוא פירוש המשנה והם על דרכים רבים וכולם על דרך נכונה כי מהתלמוד נדע כל המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם רק אין נכון למשכיל להיותו ריק מחכמת המקרא כי כאשר ימצא בתלמוד כתוב שנאמר לא ידע באיזה ספר הוא ואם הוא על דרך פשט או דרש או אסמכתא בעלמא, כי מרוב חכמתם ופלפולם יוציאו דבר מתוך דבר והם ידעו הפשט יותר מכל הדורות הבאים אחריהם. והנה מי שלא למד המקרא לא ידע לקרות הפסוק, גם צריך הוא שידעו דיקות הלשון כי הוא ידריכנו להתבונן בתורה דברים רבים שלא פירשום קדמונינו שהיו חכמים גדולים בכל חכמה והבאים אחריהם לא יבינו רק דבריהם המפורשים, עד כאן דברי הראב"ע, וחידוש הוא שדווקא בדברי הפשטן הגדול המפורסם לבעל מקרא מצאנו כדברים אלו, וע"ש עוד דברים לגבי חלקי הלימוד, ואם נזכה שתלקט גם את דברי הראשונים בענין דרכי הלימוד, טוב להביא מדברי הראב"ע שם.

שם אות כב הבאת את דברי הגמרא בחגיגה י. שהיוצא מתלמוד ירושלמי לבבלי אין לו שלום, ונלע"ד פשוט דהני מילי בזמנם שהיו הבבלי והירושלמי שתי דרכי לימוד שונות וכן 'כתב' אין צריך לדעת לכתוב סת"ם, אלא להורות בהלכות סת"ם שמצוי שישאלוהו באמצע קריאת התורה. [יתכן ג"כ דמאותו הטעם שא"צ לסדר תפילת הפרקים, וכן א"צ ש"צ לסדר תפילתו, כיון שיש לו סידור, מאותו הטעם א"צ לידע ברכת חתנים אא"כ באמת מצוי שיתקעו בשמחת שבע ברכות בלא ברכון ואיני יודע המציאות בכ"ז, מאידך גיסא מ"ש על מילה צ"ע דהרי האב חייב בבנו למולו, ולהרבה פוסקים זהו חיוב ממש – עם סגולה]. , אך בזמננו הרי אנו לומדים את שני התלמודים בסגנון לימוד אחד, ועוד הוסיפו המפרשים לכתוב בכל סוגיא בירושלמי את דעת הבבלי (ויש שהלכו בדרך קיצונית לנסות לפרש בהרבה מקומות שכוונת הירושלמי לומר כבבלי אף אם פירושם דחוק בירושלמי), וממילא אין מניעה ללמוד יחד את הבבלי והירושלמי ויש להעיר שגם 'עוקר הרים' וודאי היינו רק בצורה שתביא בסופו של דבר לבירור הסוגיא אליבא דהלכתא. [עיין בסו"ס לעבדך באמת להגר"ד יפה שהביא בשם מרן החזו"א זצ"ל שאמר שבעבר היו אומרים על תינוק חכם שעתיד זה להיות מורה הוראה בישראל, והיום אומרים שיהיה ראש ישיבה גדול, וע"ש עוד מה שהביא מהחזו"א, וע"ע בס' הליכות שני ממרן הגרנ"ק שליט"א, ותמצא נחת – עם סגולה]. . [אלו דברים של טעם - עם סגולה].

אמנם יש מקצת תועלת בלימוד מסודר של כל תלמוד בפני עצמו לראות שדבריו וסברותיו לשיטתו ממקום למקום, אך כמדומה שיש יותר תועלת למי שלומד כל פרק או מסכת בבלי ואח"כ ירושלמי, וכך שם ליבו לחילוקים ביניהם ולחידושי ההלכה והסברא בכל אחד מהם כמובן מדובר במי שעוקר הרים בדרך הנכונה הבנויה על ידיעות נרחבות, ומלבד זאת צריך שלא יכשיל את התלמידים להיות רק עוקרי הרים בלא שתהיה להם בקיאות כלל. [א"ה, הנה בגמ' שם אמרינן הכל צריכין למרי חטיא. ופרש"י כלומר רב יוסף הוא מרי חטיא שמשנה וברייתא סדורין לו מפי השמועה כנתינתן מהר סיני דמשנה וברייתא אבוהון דהלכתא ע"כ, א"כ ענין זה של סיני עדיף הוא בדיוק מטעם זה שעי"כ כל מה שמלמד וגם העוקר הרים שלו יותר טוב, וכן מפורש עוד בסנהדרין מ"ב א', (משלי כד-ו) כי בתחבולות תעשה לך מלחמה א''ר אחא בר חנינא א''ר אסי א''ר יוחנן במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות של משנה קרי רב יוסף אנפשיה (משלי יד-ד) ורב תבואות בכח שור ע"כ, ופרש"י מלחמתה של תורה. הוריותיה ולעמוד על בוריה ועל עיקרה לא כאדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות וברייתות הרבה כי מהיכן יתגלה הסוד אלא בבעל משניות הרבה שאם יצטרך לו טעם בכאן ילמדנו מתוך משנה אחרת או אם יקשה לו דבר על דבר יבין מתוך משניות הרבה שבידו הא מני פלוני היא ששמענוהו במקום אחר אומר כך ע"כ, ומבואר שוב את הענין הזה שע"י מה שמשנה וברייתא סדורין לו בפיו עי"ז העוקר הרים שלו יותר טוב, וע"ע במיוחס לרש"י בתענית ח' א' מ"ש שם, ובמכות י' א' ומי אוהב בהמון לא תבואה למי נאה ללמד בהמון מי שכל תבואה שלו והיינו דא''ר אלעזר מאי דכתיב (תהילים קו-ב) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו למי נאה (ללמד) [למלל] גבורות ה' מי שיכול להשמיע כל תהלתו ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמר מי אוהב בהמון לו תבואה כל האוהב (למלמד) בהמון לו תבואה יהבו ביה רבנן עינייהו ברבא בריה דרבה ע"כ, ופרש"י, ללמד בהמון - לדרוש ברבים, שכל תבואה שלו - שבקי במקרא במשנה ובהלכות ובאגדות עכ"ל, ולפי שראיתי שהרב המשיג הרגיש בזה כבר שהעיקר שיהא העוקר הרים על בסיס סיני, לכך הבאתי כ"ז, דלענ"ד היא גופא מה שמבואר בגמ' הוריות שם – עם סגולה]. .

באות כט הבאת את המשנה בריש פ"ב דחגיגה, לגבי הגבלת לימוד סתרי עריות מעשה בראשית ומעשה מרכבה, והנה כיום לא נהגו כלל את דברי משנה זו, ולגבי סתרי עריות איני יודע תירוץ (ואולי מפני שעיקר הלימוד הוא בדינים דרבנן ולא בדינים דאורייתא). אך לגבי מעשה בראשית ומעשה מרכבה הבאת בעצמך בהערה קכז שיש שכתבו שבזמננו הותרה הרצועה (אם כי מודים שעדיין יש הגבלות בענין הלימוד). והרמח"ל ציטט בדרך עץ חיים את דברי מהר"י דלטאש שנדפסו בתחילת הזוהר, ושם איתא שלימוד הקבלה שלנו אינו בדרגת מעשה מרכבה. ובספר תיקונים חדשים תיקון ס"ט [א"ה עיין רש"י ע"ז י"ט א' שלא יפנה לעסוק בפירוקי הקושיות עד שתהא גירסת התלמוד ופירושה שגורה לו בפיו, וע"ע מקורות שהבאתי בפנים, ונראה לכאורה דזהו דרך ותהליך בשלמות האדם, שעיקר תכליתו ושלמותו היא באופן שילך בדרך זו, וכמו שבן ה' למקרא ובן ה' למשנה וכו' – עם סגולה]. כתב הרמח"ל שאמר לו אליהו הנביא שדיני המשנה נאמרו רק בזמן הגלות, אך אחרי שיש את ביאורי הרמח"ל וכעין זה הבאת בפרק ב אות א' את דברי המדרש משלי (פ"י) שיהא תפוס בידו של אדם כל מה שקרא ושנה. כבר יכולים כל ישראל ללמוד מעשה בראשית ומעשה מרכבה. [כמו שנראה לענ"ד פשוט שהרוצה ללכת ע"פ הדרכתו של הרמח"ל ב'דרך חכמה', לא צריך ללמוד דווקא שלחן ערוך ולהתבונן בבית יוסף. אלא באורח חיים ילמד משנה ברורה וכשצריך יעיין באחרונים במקורו של דין, וראיתי שכתב הרב יעקב הלל שכל הקולות אינם נוגעים להקבלות שנכתבו בש"ס שתוקפם מחייב לדורות ככל דברי חכמים. יחיאל גולדמינץ].

באות ל' הבאת את הגמרא בחולין ט. שת"ח צריך ללמוד כתב שחיטה ומילה וי"א אף קשר של תפילין ברכת חתנים וציצית. נלע"ד פשוט שכוונת הגמרא שת"ח צריך ללמוד את ההלכות שיתכן שידרש לפתע לקיימם ויהיה הקיום מוטל עליו, ולפי זה כיום בטל הטעם לגבי שחיטה מילה וברכת חתנים משלי ז-ג שלא מצוי שידרש האדם פתאום לקיומם. ולעומת זאת חשוב מאד ללמוד הלכות אחרות כגון הלכות תפילה והלכות קריאת התורה והלכות שמחות, אשר כן מצוי שישאלו את הת"ח בהם וידרש להשיב לאלתר.

באות לו הבאת את דברי הגמרא בסוף ברכות ובסוף הוריות 'סיני ועוקר הרים סיני עדיף', והנה הגמרא שם מדברת לגבי ראש ישיבה. [וכמו שאנחנו רואים שבכל מקום הלכה כרבה לגבי רב יוסף. יחיאל גולדמינץ]. ולא לגבי הלימוד הפרטי של כל אדם, וכאשר נבוא לדון בזה לזמננו נראה שלגבי ראש ישיבה וודאי עוקר הרים עדיף, שהרי בזמננו לא לומדים את הבקיאות מפי רב אלא העיקר הוא לימודו של התלמיד מתוך הספרים, ותפקידו העיקרי של ראש הישיבה הוא ללמד פלפול אמיתי תהילים קכז-ד , ואם כן עוקר הרים עדיף טפי תהילים קכ-ד .

וגם לגבי הלומד עצמו יש לדון אם עדיף שיהיה סיני או עוקר הרים, שהרי בזמננו יש הרבה מפתחות בספרים ובתכנות מחשב, וממילא מי שיודע להשתמש בהם כראוי, אם עוקר הרים הוא, הרי יגיע לברור אמיתת הסוגיות יותר טוב ממי שהוא סיני ואינו עוקר הרים. אמנם וודאי צריך לרכוש בקיאות רחבה בכל נושא בתורה, וכוונתי רק שיש מקום לנטות להעדיף השקעה בעיון יותר ממה שהיה אפשר לעשות כן בעבר תהילים מה-ו .

באות לז הבאת את דברי ויקרא רבה (ג א), שעדיף מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם ממי ששונה הלכות (לכאורה פירושו ששה סדרים) ואינו רגיל בהם תהילים קכז-ה , נלע"ד דבאמת דבר זה שייך אף בזמננו אך בכל זאת גדר 'רגיל בהם' שונה, שבזמן חז"ל גדר 'רגיל בהם' הוא שיהיו שגורים בלשונו על פה שהרי לא היה ספרים, ואם לא ידע האדם את לימודו במדויק אין ידיעתו ידיעה, אך בזמננו שאם יסתפק יוכל לפתוח בספר ולראות, דיינו לומר שגדר 'רגיל בהם' הוא אם יודע בצורה ברורה את עיקרי הדברים על בוריין, ואם יסתפק בפרטים יוכל לבדוק בתוך הספר; ואם יודע ברמה זו יכול כבר להמשיך ללמוד נושאים נוספים אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער ע"כ, ומ"מ הכל לפי מה שהוא אדם, דהיום שהזכרון חלש, והדברים מוכיחים ואכמ"ל, א"כ אם יהא צורך לדעת הכל בע"פ הרבה מבני האדם לא יספיקו יותר מכמה פרקי משניות – עם סגולה]. .

פרק ב

באות ב הבאת את המשנה באבות שהשוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, הנה ידועה המחלוקת בזה אם נאמרה משנה זו גם בזמננו ששכחתו הפרטית אינה שכחה של כלל ישראל שהרי גם התורה שבעל פה כרוכה ומונחת בקרן זוית. ונראה לומר טענה נוספת לגבי זמננו שהרי לכאורה דרך הלימוד המומלצת היא להמשיך בלימודו הלאה אף אם ישכח פרטים מתוך לימודו הקודם, וממילא כלפי שכחה זו הרי הוא בגדר 'תקפה עליו משנתו', וראה בהערה על האות הבאה.

באות ד ואות ח הבאת את דברי הגמרות שצריך אדם לחזור על תלמודו לאלתר, [וע"פ נסיוני ונסיונם של אחרים זה מאוד משמעותי. יחיאל גולדמינץ]. נלע"ד דהנ"מ בזמנם שהלימוד היה בעל פה, ואם לא יחזור מיד יאבד את מה שלמד ולא יוכל להחזירו, מה שאין כן בזמננו שהלימוד מתוך הספר, יכול אדם ללמוד הרבה הספק לפני שיחזור היטב וע"פ זה אף אם ישכח בתוך לימודו מהלימוד הקודם, יתכן שאין הוא מתחייב בנפשו שהרי בדעתו לחזור על לימודו הקודם, ועל ידי התקדמותו הלאה מנסה הוא לדעת את זה וזה. . מיהו מסברא נראה שאף בזמננו שייך כלל זה למחצה שהרי עינינו הרואות שגם כיום המציאות היא שקובץ על יד ירבה.

באות ט הבאת את דברי המשנה בעדויות א ג והגמרא עירובין נג. שחייב אדם לשנות בלשון רבו, ונראה שבזמננו אין זה שייך כל כך שהרי דברי חז"ל אמורים כלפי המשניות והמימרות שבזמנם שהיה עצם הלימוד חזרת התלמיד על דברי רבו, אולם כיום עיקר מטרת הרב היא לבאר את הכתוב כבר בספרים, וממילא לא שייך כל כך לחזור בלשונו של הרב. וכן לא תמיד שייך לחזור בלשון הספרים שהרי לשון הספרים לחוד ולשון דיבור בני אדם לחוד ואולי בכל זאת יש אנשים שמצליחים לזכור תלמודם על ידי שמשננים ממש בלשון הספרים או בלשון רבותיהם. [יתכן מאוד שיש בענין זה משום כבוד רבו ג"כ, וכי מה אכפ"ל להלל אם אומר הין או אין, עיין במפרשים ריש עדויות – עם סגולה]. .

פרק ד

באות ג הבאת את הגמרא בסוכה כו: שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס, נלע"ד דהנ"מ בזמנם שהיו ישנים בלילה כל צרכם מפני שהיה חשוך בלילה, אולם בזמננו שלילה כיום יאיר, אין חסרון במי שהולך לישון מאוחר וקם מאוחר [עיין אבות פ"ג מ"י – עם סגולה]. (במושגים של פעם…) ונמצא ישן בשחרית, וכן אין חסרון במי שנעור בלילה ומשלים חלק משינתו בצהרים כמקובל בעולם.

באות כ הבאת את דברי הגמרא בפסחים ג. שישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה, נלע"ד דהנ"מ בזמנם שלימוד התלמיד היה חזרה על דברי הרב ודברים קצרים קל לזכור; אך בזמננו הרב מבאר את הכתוב בספר, פעמים שבא בארוכה ופעמים שבא בקצרה לפי תועלת התלמיד, ואין זה שייך לדברי הגמרא הנ"ל. מיהו גם היום יותר קל לזכור כללים קצרים, ואחרי הפרוט כדאי לשנות בקיצור את תמצית הסוגיא וכדומה [כמדומה שמעשים שבכל יום שכאשר הרב אינו מסביר בקיצור קשה יותר לאחוז את כל כונתו, ואף שאי"ז עיקר כונת הגמ' מ"מ עשירים היו בטעמים, וגם מעשים שבכל יום שתלמידים עלולים לשכוח את הביאור שביאר להם רבם, א"כ עליו לבאר להם בדרך קצרה, כפי שכבר הרגיש בזה הרב המשיג – עם סגולה]. .

פרק ה

באות ג הבאת את דברי הגמרא ע"ז יט. ועירובין נג: שגירסא טוב ללמוד מפי רב אחד וסברא טוב ללמוד מפי כמה רבנים; והנה החלק השני שייך גם בזמננו, אך החלק הראשון נלע"ד דאינו שייך בזמננו שאין התלמיד חוזר על לשון הרב אלא הרב מבאר לו את הכתוב בספר [עיין אבות פ"א סוף משנה ט"ז – עם סגולה]. .

באות ז הבאת את דברי הגמרא במגילה כא. שלא ישב הרב בצורה יותר מכובדת מהתלמיד כגון שהרב יושב על כר והתלמיד על הרצפה. אלא שניהם שוים, נלע"ד דהנ"מ בישיבה שהיא לשם כבוד, אולם בזמננו פעמים שהרב יושב ומקצת התלמידים עומדים, או שהרב עומד והתלמידים יושבים וכל זה מפני הצורך ולא לשם כבוד ואין בזה חסרון, וכן כאשר הרב יושב על כסא והלמידים על ספסלים אין זה אלא מפני הצורך. אולם יש מקומות שעושים את הכסא מכובד, ולכאורה דבר זה הוא נגד דברי הגמרא הנ"ל וצ"ע [צ"ע אם נזכר שיש לחלק גם בדרגות של כבוד, דאטו אם יצטרכו להשוות רב לתלמיד בהכל תורה מה תהא עליה, ורבי אמר זרוק מורא בתלמידים, ובשואל ע"כ התלמיד עומד כמ"ש בשו"ע הל' ת"ת יו"ד סי' רמ"ו, דדוקא בישיבה ועמידה גלי קרא במגילה כ"א א', וה"ה רצפה, והכל כפי מה שנראה לחכמים לדמות, וצל"ע בזה – עם סגולה]. .

באות יג הבאת את דברי הגמרא במכות י. אשר נאה לרב ללמד אם בקי הוא במקרא משנה הלכות ואגדות וכעי"ז הבאת מתנא דבי אליהו רבה יג. , ונלע"ד דאם אמרו שראוי שידע הרב נושאים שאינם שייכים למה שמלמד, ק"ו שראוי שידע את דברי הראשונים והאחרונים השייכים לנושא שהוא מלמד, ודבר זה עדיף לענייננו יותר משידע דברים שאינם שייכים להדיא ללימודו.

באות יט הבאת את דברי הגמרא ברכות סג: לגבי צורך הלימוד בחבורה, ואת דברי הגמרא שבת סג. לגבי חובת הלימוד מרב. נלע"ד דבזמננו שיש ספרים מהראשונים והאחרונים ז"ל הרי הם יכולים לשמש כעין רב וחבורה, וזה בין לקולא שאין צריך כל כך לרב וחבורה ממש, ובין לחומרא שצריך ללמוד מפי הספרים ולא לסמוך על דעתו, מיהו לרוב בני אדם עדיין יש צורך ברב וחבורה ממש [בלימוד בחבורה, יש הן מצד קדושת התורה והשראת השכינה בזה, עיין ברכות ו' א', ואינו דומה מרובין העושים את המצוה למועטים העושין את המצוה, והן מצד התמיכה ההדדית ביניהם איש את רעהו וגו' (ולא הבאתי הפסוק בשלמותו משום דגבי ע"ז איירי), ומ"מ הרבה מעניין זה הוא מצד הסיוע הפשוט, ובמקום הצורך לא ילמד בחברותא, עמ"ש בפנים חיבורי בשם הס' חסידים, וכן הגר"א למד בלא חברותא – עם סגולה]. .

פרק ח

באות ד הבאת את דברי האו"ז (אלפא ביתא אות יט) בשם התנחומא פרשת ניצבים שלימוד התוספתא ומדרשי ההלכה הוא בכלל לימוד המשנה וקודם ללימוד התלמוד. נלע"ד הני מילי בזמנם שלימוד מדרשי ההלכה והתוספתא היה חלק מאד עיקרי מלימוד התלמוד, אך בזמננו התלמוד מובן היטב גם ללא לימוד ספרי הברייתות, שהרי הבבלי דלא כירושלמי שסומך על הלומד שהינו כבר בקי בספרים אלו, ובזמננו אפשר ללמוד אף את התלמוד הירושלמי ללא הקדמת לימוד ספרים אלו, שהרי המפרשים מביאים מהם את הנצרך לסוגיא. מביא את הברייתות וכן בזרעים וטהרות שאין בבלי הרי הר"ש מביא את כל הידיעות הנצרכות מהתוספתא ומדרשי ההלכה. הנצרכות ומפרשי הבבלי מבארים אותם היטב, וכאשר יש סתירה בין כה וכה פוסקים כתלמוד. ואף שבוודאי יש תועלת מלימוד ברייתות אלו לחידושי הלכה הרוצה ללמוד בקיצור את חידושי ההלכה מהתורת כהנים, יכול ללמוד את הקונטרס של הגר"י הוטנר זצ"ל שנדפס בסוף הספרא עם פירוש רבנו הלל. ולזכירת הנושאים במשניות וכו' על בוריים ובמקורם במקראות, בכל זאת יש הרבה ספרים שתועלתם מרובה יותר [א"ה עיין בהקדמת החפץ חיים לתו"כ, ותשפוט בדעתך האם דבריך נכונים – עם סגולה]. .

אמנם יתכן שיש ענין מיוחד בעצם לימוד דרשות המקראות, גם ללא תוספת הבנה בבירור הסוגיא וכמדומה שכתב האור החיים שזה עיקר ידיעת התורה, וכעי"ז איתא בשם הגר"א שעמל הרבה לרמוז את כל ההלכות בפסוקים, וצ"ע למעשה.

שם אות ה הבאת את המשנה המפורסמת 'בן חמש עשרה לתלמוד', ונלע"ד שדבר זה שונה מזמן לזמן, שהרי כל צורת התלמוד ולימודו התחלפה הרבה. וכיום צריך התלמיד בסופו של דבר להגיע לכך שיחזיק בראשו סוגיות שלמות מן המקרא והמשנה עד ההלכה למעשה דרך כל הפלפולים שנאמרו מזמן הגמרא ועד היום, ולאו כל מוחא סביל דא, וצריך להתאמן בלימוד התלמוד בבלי עצמו כבר מגיל צעיר, למען יוכל להוסיף על כך עד שבגיל חמש עשרה כבר יוכל לדעת סוגיא עם כמה שיטות ראשונים, וכמה שנים אחר כך כבר יוכל להקיף סוגיות שלמות ומורכבות ממקורם ועד ההלכה למעשה, ואם נמתין עם לימוד התלמוד עצמו עד גיל חמש עשרה כבר כמעט אבדה תקוותנו שהתלמיד יוכל להגיע ללימוד סוגיות מורכבות. ובדבר זה אין לנו אלא הניסיון איזו דרך מצליחה יותר ולא עשיתי מחקר על כך [ומלבד זאת התלמוד בבלי אצלינו הוא 'משנה'].

לסיכום: הגמרא בבא מציעא לג. אומרת שמי שמרבה בלימוד המשנה צריך להדריכו שילמד גמרא, ומי שמרבה בלימוד הגמרא צריך להדריכו ועל כן החלטת לכתוב בפרק א אות ד שעדיפה משנה מתלמוד, כפי שראית שרוב בני דורנו שיחיו מרבים בלימוד התלמוד על פני לימוד המשנה. שילמד משנה; ועל פי זה אני אומר שמי שרחוק מדברי חז"ל בדרכי לימודו ראוי להדריכו שילמד כפי שיטתך, ומי שמגזים בדרך זו עד שממעט מידיעה והבנה ברורים בתורה, כדאי להדריכו שילמד לפי השיטה שכתבתי כאן.

עוד אוסיף הערות שאינם תלויים בשינוי בין זמן חז"ל לזמננו.

פרק א

באות כ כתבת בשם הז"ח איכה [צ"ל ריש שה"ש, ונ"ב הערה זו לא הבנתי פשרה, עיין בזוהר שם – עמ"ס]. שנאמר על עם הארץ שהוא והכלב ייאכלו כאחד; (והציטוט אינו לגמרי מדויק שהרי מדובר לגבי מקרה מסוים, והמסקנא שם שלמעשה אין לנהוג כן לגבי מי שנראה עם הארץ).

באות כ"ו ובהערה י"ד וט"ו הבאת מקורות לחשיבות לימוד סדר קדשים, וכדאי להוסיף את דברי רש"י ב"מ קיד: ע"פ הגמרא שם שהאמוראים היו משקיעים לימודם בעיקר בסדרי מועד נשים נזיקין שנוגעים למעשה (בחו"ל), [וכ"ה ברש"י ברכות כ' א', יחיאל גולדמינץ]. ובסדר קדשים שיש לו חשיבות מיוחדת, אמנם יש ראשונים שפירשו שם שהיו לומדים זרעים מועד נשים נזיקין מפני שהם נוגעים למעשה [א"ה לכו"ע כך היתה עכ"פ המציאות, דהנה גם הבבלי וגם הירושלמי סדרו על מועד נשים נזיקין משום שאלו הסדרים אשר נוגעים למעשה בכל דור ובכל מקום, ויתרה גמרא ירושלמית על הבבלית, ששם היה נוגע למעשה גם סדר זרעים, ולכך סדרו גמ' גם על סדר זה, וכן נדה שנוגעת למעשה נסדרו ע"ז התלמודים, א"כ מ"ט נסדר תלמוד על קדשים (ובענין אם היה גם ירושלמי קדשים אכמ"ל), ע"כ מצד זה, היינו משום דבזה חשיב ג"כ כמקריב משום ונשלמה פרים שפתינו – עם סגולה]. .

באות לג הבאת את הגמרא בע"ז יט. שאין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ. יש להוסיף שפשוט שלא באו חז"ל לבטל את שאר כללי הלימוד שכתבו במקומות אחרים, ואשר קיבצת את דבריהם בזה, אלא כוונתם למי שעומד בכללים של דרכי הלימוד ובתוך לימודו יש לו ספק בין שני נושאים איזה מהם לבחור, ועל זה נאמר שאין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ.

פרק ג

באות ד ובהערה הבאת שטוב שילמד היכן שמתפלל ויתפלל היכן שלומד, והנה לגבי תפילה במקום לימוד אכן משמע מלשון הגמרא בברכות שצריך במקום לימודו דווקא ולא במקום שאחרים לומדים, אך לגבי לימוד במקום התפילה לא מבואר בגמרא במגילה כט. אלא שטוב ללמוד בבית הכנסת ולא כתוב שצריך להיות דווקא בית הכנסת שהוא מתפלל בו, ויש לעיין בדבר.

באות טז הבאת את דברי הגמרא בקידושין ל: שבשעת הלימוד נעשים כאויבים ואין זזים משם עד שנעשים כאוהבים, יש להוסיף על כך את הידוע שיש בדבר זה חילוק בין בני א"י לבני בבל, שבני א"י מנעימים ונוחים זה לזה בהלכה ואילו בני בבל מחבלים ומרורים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד:), וע"פ זה יש להתבונן בציטוט הנ"ל מקידושין שהרי בעל המימרא שם הוא ר' חייא בר אבא שהוא אמורא ישראלי ממוצא בבלי (שבת קה:), ויש להסתפק אם כוונתו לומר שבבל (ארץ מוצאו) תחילתם אויבים וסופם אוהבים ואילו בא"י אוהבים מתחילה ועד סוף, או כוונתו לומר שבא"י (ארץ מושבו) תחילתם אויבים וסופם אוהבים ואילו בבבל אויבים מתחילה ועד סוף, או שבני א"י אוהבים מתחילה ועד סוף ובני בבל אויבים מתחילה ועד סוף, ורחב"א אמר דרך פשרה ביניהם (על שם שהיה שייך לשתי הארצות) [א"ה שם הגמ' הביאה זה כביאור לפסוק כי ידברו את אויבים בשער, וד"ה ע"ה אמר זאת, א"כ מסתמא אמר זה על תלמוד א"י, דהרי תלמוד בבלי הוא מבחינת הגלות, ובזמן בהמ"ק היה תלמוד הירושלמי, כמבואר כן בזוה"ח איכה, א"כ אין הכונה כאן אויבים ממש, אלא נעשים כאילו אויבים – עם סגולה]. .

באות יח הבאת את הגמרא בעירובין סה. שהיה לראב"י שיעור זמן קבוע ללמוד וכשלא הספיק ביום השלים בלילה, ומעודי תמהתי איך יתכן כדבר הזה, הלא אם ביכלתו למעט בשינתו בלילה אזי צריך לעשות כן אף אם למד ביום הקודם כל צרכו, ולאידך גיסא אם הוא זקוק לישן לצורך מחר, איך ימעט בשינתו מפני שלא למד ביום הקודם.

באות כ הבאת את דברי הירושלמי שבת ט"ו ג' שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא כדי שיעסקו בתורה, והשמטת את מאן דאמר דלא ניתנו אלא לאכילה ושתיה, וכן השמטת את הכרעת המדרש תנחומא שהובאה בב"י סימן רפח וברמ"א סימן רצ, שיש לחלק בין ת"ח לפועלים, ויתכן שטוב עשית להשמיט שלא יראה כל אדם את עצמו כת"ח…

באות מ הבאת את דברי הזוהר שלא יחדש אדם מה שלא שמע מרבו, והנה בח"ב פז. אכן איתא כדבריך אך יתכן לדחות דמיירי רק בסתרי תורה, ובח"ג קפה: הנושא הוא על חידושי תורה שאינם בדרך האמת, ולא מוזכרת שם שמיעה מרב. [ועיין ביסוד ושורש העבודה שהאריך בסוגיא זו. ולענ"ד זה שאמרו בגמ' בשבת סג. תנאי שקבלו צורתא דשמעתא. יחיאל גולדמינץ].

פרק ז

באות ח והערה ק"ה הבאת כמה מקורות לגבי מיעוט בתענוגים בהערה שם הבאת את גירסת הילקוט (ואתחנן תתל) 'לא זכה אדם לתורה שיכנסו בתוך מעיו יבקש רחמים על אכילה ושתיה יתירה שלא תכנס לתוך מעיו', וציינת שבתדב"א פרשה כו איתא 'עד שאדם מתפלל על דברי תורה שיכנסו בתוך מעיו - יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו בתוך מעיו', אמנם בתדב"א שלפני מהדורת איש שלום (פרק כד) הלשון היא 'לא זכה אדם שיבקש רחמים על דברי תורה שייכנסו לתוך מעיו, יבקש אדם רחמים על אכילה ושתייה יתירה שלא תיכנס לתוך מעיו', וזה כעין לשון הילקוט, ודברי הילקוט עצמם הם העתקה מתדב"א, וכנראה בעל זיקוקין דנורא הגיה את הלשון כדרכו מפני שרצה להתאימו לגירסה שהביאו תוספות כתובות קד. כפי שהגיה את כל התדב"א הרבה מאוד. (בדבריך כדאי להוסיף את המראה מקום שתוס' נמצא בכתובות קד.). , ויש להקשות ממה שהבאת בפרק ו אות ט את דברי האיכה רבה (צריך להוסיף 'פתיחתא ל"ד') שטעם גלות ישראל לבבל הוא כדי שיאכלו תמרים מפני שמיני מתיקה מרגילים את הלשון לתורה וכעי"ז הבאת מהסוגיא פסחים פז: פח. , וכן מצאתי במדרש רות רבה פרשה ה אות טו דאיתא שם לגבי בועז 'ד"א וייטב לבו שאכל מיני מתיקה אחר המזון שהיא מרגלת לשון לתורה', וצ"ע.

פרק ח

בהערה קכז הבאת מהש"ך (בשם המקובלים) שזמן לימוד הקבלה הוא מגיל ארבעים, ובשם הגר"א הבאת שמגיל ארבעים ילמד הסודות הגנוזים באגדות. איני יודע מי הם המקובלים שכתב הש"ך ופירוש הגר"א על משלי אינו תחת ידי, אולם בזכרוני שהגר"א כתב במקום אחר (משלי כ"ד ל', ועעו"ש כ"ט ב', יחיאל גולדמינץ), שעד גיל ארבעים רוב הלימוד בנגלה ומיעוט בנסתרות ומגיל ארבעים ואילך להיפך וכך ביאר את מאמר חז"ל עד ארבעין שנין מיכלא מעלי, מכאן ואילך מישתי מעלי (שבת קנב.). .

והנה גדולי המקובלים הרמ"ק, האריז"ל, מהרח"ו, הרמח"ל והגר"א למדו הרבה לפני גיל ארבעים, והרמ"ק כתב בספרו 'אור נערב' שע"פ רוב כדאי לחכות לגיל עשרים (מלבד זאת שראוי לחכות שיהיה נשוי), וע"ש עוד תנאים מי ראוי ללמוד חכמת האמת.

כל זה הוא אשר הספקתי לעת עתה לכתוב בענינים אלו, ואם שגיתי בדברים אשמח אם תאיר עיני לתקן טעותי; ואבקש לדון אותי לכף זכות, מפני שברוב הענינים לא עיינתי במקור.

אחתום מעין הפתיחה להודות לך על חיבורך הנפלא והמועיל, ויהי רצון שנזכה במהרה לראותו מודפס בשלימות לתועלת הציבור, ועוד אקווה שתזכה אותי בתוך שאר בית ישראל לעוד חיבורים רבים וטובים, להגדיל תורה ולהאדירה.

ידידך עוז

חיים מצגר

סוף הספר

תוכן העניינים

שו"ת עם סגולה - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה