אור ברסלב
שו"ת עם סגולה - חלק ב קונטרס אורח חכמים - כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז"ל - ירושלים

שו"ת עם סגולה - חלק ב

קונטרס אורח חכמים - כללי לימוד התורה ודרכי קנייתה מדברי חז"ל - ירושלים

סימן צד - פרוכת בבית ראשון

מהדורה חדשה תשע"ד (מהדורה ראשונה - סיון תש"ע)

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, שזיכנו דוקא בדורינו שנתרבה עסק התורה ובקשת דבר ה' בעולם, ונתגדלו היכלי בתי כנסיות ובתי מדרשות, וכמה יש אשר שקועים בתורה. והנה מצאנו בדברי נביאים הראשונים אשר בימים קדמונים ראו גם את דורינו, דור עקבתא דמשיחא, וקראו עליו (עמוס ח) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' אלקים וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה', וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ וגו'. ואכן אנו רגילים לדרוש אלקים ולתור ולבקש דבר ה', זה אומר בכה וזה אומר בכה.

והנה כאשר נתבונן בערכיהם של חכמים, יאירו דבריהם לפנינו בדרך הלימוד, וְהָיָה שָׁם מַסְלוּל וָדֶרֶךְ וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ יִקָּרֵא לָהּ לֹא יַעַבְרֶנּוּ טָמֵא וֶאֱוִילִים לֹא יִתְעו. חובת ידיעת התורה, מקרא משנה תלמוד, הלכות ואגדות, אופן הלימוד מרב, והקפדה בדברים שמהם תצא תורה. וראיתי ללקט ולסדר הדברים עד היכן שידי מגעת.

וקראתי שמו "ארח חכמים" יען אשר הוא דרך הלימוד שקבלו חז"ל שכל דבריהם אש בוערה, הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים (איוב ח, והוא גימטריא ארח חכמים בצירוף השם), ובכל עת לא נסור מדבריהם ימין ושמאל, ויה"ר שנגיע לדברים שהתורה נקנית בהם ולזכות לידיעת התורה אמיתית.

פרק א - בחלקי התורה - מקרא, משנה, תלמוד וסתרי תורה

א. צריך תלמיד חכם להיות בקי בכל עשרים וארבעה ספרי התנ"ך (ילקו"ש שמות תצא), ואם חסר אחד מהם אינו [שווה] כלום וכתב בפרי מגדים (הקדמת או"ח ד"ה ומה): הבחורים אשר אומרים כי חרפה להם ללמוד בישיבה פרשה עם חומש רש"י, וקפיטול [פרק] בנביאים וכתובים. לו חכמו ישכילו, היו לומדים זה ראשונה, וכו'. ולא כאותם שלומדים עם תלמידיהם גפ"ת, אם שיודע להקשות איזו קושיא ותירוץ, חכים ורבי יתקרי, והתנ"ך אין לו שום ידיעה, עכ"ל. וז"ל העץ יוסף (שמות רבה פמ"א, ה בענ"י), כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בכ"ד ספרים. מזה יש ראיה ברורה שצריך כל אדם ללמוד מקרא, שאם לא ילמד מקרא איך יהיה מקושט בכ"ד ספרים. והמקראות הבלולים בתלמוד אחת הנה ואחת הנה לא יועיל למי שלא למד מקרא על הסדר, כי לפעמים מביא התלמוד מפרשה שלמה מקרא אחד, ואם לא ידע ענין הפרשה כולה אי אפשר לעמוד על עומק דברי התלמוד לפלפל בדרך אמת, עכ"ל. וז"ל רבי שעפטיל בן השל"ה בספר ווי העמודים (עמוד התורה פרק ה), חי ראשי, בזכרי נחתכו בני מעי בעוברי מפרנקפורט לק"ק פוזנא, הלכתי דרך הים ועברתי בק"ק אמשטרדם, ומצאתי שמה אנשים חשובים, והרבה תלמידי חכמים מהם, והייתי בבתי מדרשות שלהם אשר לכל אחד מחיצה בפני עצמו, ראיתי שהקטנים לומדים המקרא מ'בראשית' עד 'לעיני כל ישראל', ואחר כך כל העשרים וארבע, ואחר כך כל המשניות. וכשנעשה גדול, אז מתחיל ללמוד גמרא פירוש תוספות, וגדלו והצליחו, גם עשו פרי. ואנכי בכיתי על זה, למה ועל מה לא יעשה כן בארצנו, הלואי שיתפשט המנהג הזה בכל תפוצות ישראל, ומה יזיק בזה שימלא כריסו במקרא ובמשנה עד שיהיה בן שלש עשרה שנים, ואחר כך יתחיל ללמוד התלמוד. כי בוודאי, בשנה אחת יגיע לתכלית ולכמה מעלות טובות למקום בחריפות התלמוד, מה שאין כן בלמוד דידן, בכמה שנים. חי ראשי, באם יתאספו ראשי גאוני ארץ יחד, ויעשו תיקון וסדר הלימוד כסדר הזה, להיות ליסוד מוסד ולחק עולם ולא יעבור, אין ספק שחפץ ה' בידינו יצליח, והלבבות יהיו מחודדים בתורת אמת ביתר שאת ויתר עז, והגאולה תקרב בזמן קריב, עכ"ל. ועיין עוד ברוב אריכות בדברי היעב"ץ בזה, ובתולדות אדם (פ"ג). [ושאלתי להגר"ח קניבסקי שליט"א האם בחור צריך ללמוד נ"ך, והשיבני שצריך ללמוד כל התורה, ושאלתי כמה ילמד כל יום, והשיב, קצת]. (שהש"ר פ"ד, כב).

ב. כל מי שאינו משגיח על המשנה, [כסבור שאינה העיקר (רש"י)], זהו כי דבר השם בזה (סנהדרין צט ע"א).

ג. לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות. שאם ירותק יפתחו לו. אם לתלמוד, לתלמוד. אם להגדה, להגדה. ועמוד ברזל משנה (ויק"ר פכ"א, ה).

ד. לעולם הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד ועי"ש הטעם שאמרו כן, ועי"ש עוד. (ב"מ לג ע"ב).

ה. כל השונה הלכות [בכל יום במגילה (כח ע"ב) לא גרס "בכל יום" וכ"מ שם לפי הסוגיא. ] מובטח לו שהוא בן העולם הבא (נדה עג ע"א).

ו. במי אתה מוצא מלחמתה של תורה, במי שיש בידו חבילות של משנה. [ולא אדם המפולפל ומחודד ובעל סברא ולא למד משניות הרבה (רש"י)] (סנהדרין מ"ב ע"א).

ז. יסדר המשנה היטב אצלו לפני שנכנס ללמוד התלמוד, וטוב לסדר כ"ד פעמים או מ' והיינו בתלמוד שעל אותה המשנה, וכמו שאמרו שם: אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל משנתו שאינה סדורה לו. ועיין ב"ב (כב ע"א): "רנב"י ריש כלה הוה כל יומא מיקמי דניעול לכלה מרהיט בהדיה ר"א בר אהבה לשמעתתיה והדר עייל לכלה" ובכריתות (ו ע"א): "א"ל ר"מ לבניה כי בעיתו למיזל למיגמר קמי רבכון גרסו מעיקרא מתניתין והדר עלו קמיה רבכון". (תענית ח ע"א).

ח. אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות. שמשחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע"א).

ט. הויות דאביי ורבא, הם דבר קטן לעומת מעשה מרכבה ומהו "מעשה מרכבה" וגדרו, מבואר בחגיגה (יג ע"א ואילך). שהוא דבר גדול (סוכה כ"ח ע"א). שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים, וכל מה שטרח לחנם טרח; וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת תריס נחשת וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל, שנאמר פחדו בציון חטאים, הא ירא חטא לא יפחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה' ליראיו (מסכת אצילות משנה א', אוצר מדרשים דס"ז).

י. אין מוסרין סתרי תורה, אלא למי שיש בו חמישה דברים: "שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש" שר חמשים, זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה. ד"א, בן חמישים שנה. ונשוא פנים, זה שנושאין פנים לדורו בעבורו. יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים. וחכם, זה תלמיד המחכים את את רבותיו. חרשים, בשעה שפותח בד"ת הכל נעשין כחרשין. ונבון, זה המבין דבר מתוך דבר. לחש, זה שראוי למסור לו ד"ת שנתנה בלחש (שם יד ע"א). [וכתב אלי הגר"ח קניבסקי שליט"א דחכם וחרשים הם ב' מעלות הכלולות בא', ולכך חשיב חמשה דברים]. (שם יג ע"א).

יא. המכסה סתרי תורה פרש"י ורשב"ם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ופי' שמו של הקב"ה (עי"ש עוד נא ע"א). , והמגלה טעמי תורה, זוכה לטובות הרבה עי"ש בארוכה הטובות (בדף קיח ע"ב). (פסחים קיט ע"א).

יב. כל מי שיש בידו הלכות ואין בידו מדרש, לא טעם טעם של יראת חטא (אבות דר"נ פכ"ט ה"ז). רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו (ספרי עקב מט). ולא יאמר למדתי הלכות ודי לי, אלא ילמד מדרש הלכות ואגדות (ספרי עקב מח).

יג. אפילו אם אין בידו של אדם לא מקרא ולא משנה, אלא הוא יושב וקורא כל היום הפסוק ואחות לוטן תמנע, אפילו הכי שכר תורה בידו (תדא"ז פ"ב, י).

סדר העדיפות והשילוב ביניהם

יד. אי אפשר לעולם בלא מקרא, ואי אפשר לעולם בלא משנה, ואי אפשר לעולם בלא תלמוד, אבל אשרי אדם שישים עמלו בתלמוד. ולא שיהא דולג מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד, אלא על מנת שילמד מקרא ומשנה ויבוא לתלמוד ועיין סוטה (מד ע"א) "הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא, ועתדה בשדה לך זה משנה, אחר ובנית ביתיך זה גמרא". (מסכת סופרים פט"ו ה"ח וה"ט).

טו. לעולם ישלש אדם שנותיו בגמ' הקשו "מי יודע כמה חיי לא צריכא ליומי". פרש"י לימי השבוע, ולהתוס' (ד"ה לא) בכל יום ילמד שלשתם, וכ"ה ברמב"ם ובטוש"ע. : שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד וכתב הרמב"ם (פ"א הי"ב) וטוש"ע (יו"ד סי' רמו): בד"א, בתחילת לימודו של אדם. אבל כשיגדיל בתורה, וכו' יקרא בעיתים מזומנים תושב"כ ושבע"פ, כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה, ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד, לפי רוחב ליבו וישוב דעתו. וכ' הרמ"א: ויש אומרים, שתלמוד בבלי שבלול מכולם, אדם יוצא יד"ח בשביל הכל. וכתבו הפוסקים (שו"ע הגר"ז ת"ת פ"ב. ערוה"ש סי' רמו סי"ד) שגם לשיטת היש אומרים, חיב לחזור בעיתים מזומנים יוקשה על תושב"כ ותושבע"פ. ובתולדות אדם (לתלמידי הגר"א, פ"ג) הפריך מרוב ראיות הבנה המקובלת בי"א והוכיח שצריך לידע לכל המקרא ואחר שידע יפנה עצמו לתלמוד ויחזור בעיתים ידועים. וכעי"ז האריך בראיות בהגהות יש נוחלין (לאבי השל"ה בהסכמת ב"ח ומהרש"א הסמ"ע והכלי יקר וכו', פ"ה ס"ק מ). וכ"כ השל"ה (קפו) שצריך לידע כל המקרא. וכן עיין במסכת סופרים וכו' שהבאנו לעיל. ולפי"ז הרמ"א קאי על ראש הסעיף "לעולם ישלש" וכו'. (קידושין ל ע"א).

טז. תלמידיו של אדם יגעין בתורה ועושין את היום עיתים עת לתורה עת למקרא עת למשנה עת לתלמוד ועליהם הכתוב אומר אשר פריו יתן בעתו (שוח"ט תהילים פ"א).

יז. כיון שקרא אדם תורה נביאים וכתובים, ושנה משנה, מדרש, הלכות ואגדות, ושנה התלמוד, ושנה הפלפול לשמה, מיד רוח הקודש שורה עליו (תדא"ז פ"א).

יח. תלמיד חכם צריך להיות מלא מקרא משנה ותלמוד והלכות והגדות (שהש"ר פ"ה פיסקא יג, א).

יט. קרא ולא שנה, הרי זה בור. לא קרא ולא שנה, עליו הכתוב אומר וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה (סוטה כב ע"א).

כ. כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ, דור הנאה ממנו (קידושין מא ע"א). וכל שאינו במקרא במשנה באגדה ובתוספתא, אוי לו, שהוא והכלב יאכלו כאחד (זו"ח ריש שה"ש).

כא. קרא אדם ולא שנה, הרי זה דבר גנאי, שנה ולא קרא, הרי זה דבר גנאי, קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים זו מדה בינונית. אבל אם קרא אדם תורה נביאים וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש תלמידי חכמים, זו מדה שלמה (תדא"ר פי"ח, יד).

כב. כיון שנכנס אדם לתלמוד הירושלמי, כיון שיצא לתלמוד הבבלי, שוב אין לו שלום לפי שתלמוד בבלי עמוק הוא (רש"י). וכתבו בתוס' (ד"ה אפילו) שזה אפילו אם פירש מבבלי לירושלמי ועדין לא הבין בו. שמתוך כך, לא יעלה בידו הלכה ברורה. [ולפי"ז צ"ל דדעת התוס' דאף מירושלמי לבבלי, הוא אם עדיין לא הבין בו]. (חגיגה י ע"א ורש"י).

חלקים שונים בתורה

כג. כשהתינוק מתחיל לדבר עוד בענין, ראה סוכה (מב ע"א), "קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא תורה צוה לנו משה וכו' . ק"ש מאי היא פסוק ראשון של שמע. בירושלמי (סוכה פ"ג הי"ב), "קטן היודע לדבר, אביו מלמדו לשון תורה", והיינו לשון הקודש. , אביו מדבר עמו לשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אין מדבר עמו לשון הקודש ואין מלמדו תורה, ראוי לו כאילו קוברו (ספרי עקב מו).

כד. מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, ואין מתחילין בבראשית. ומפני מה, אלא שהתינוקות טהורים והקרבנות טהורין, יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין (ויק"ר פ"ז, ג).

כה. הרוצה שיתחכם, יעסוק בדיני ממונות. שאין לך מקצוע בתורה יותר מהן, שהן כמעין הנובע אולם בב"ק (קט ע"א): "כי מטית לשחיטת קדשים תא ואקשי" פרש"י הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא ואקשי עכ"ל. וכן אמרינן בשבת (לא ע"א) "חכמת, זה סדר קדשים", ועי' תפארת ישראל (מכון י-ם) למהר"ל עמ' קסא הע' מה (הערת א. פ.). (ב"ב קעה ע"ב).

כו. תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם ובזמן שקורין בסדר הקרבנות, מעלה הקב"ה עליהם כאילו הקריבום לפניו ומוחל על כל עוונותיהם (תענית כז ע"ב). ועיין ילקו"ש (ירמיה שעא) שדווקא "כהנים ולויים העוסקים" וכו', וצ"ע. ובזוהר בשלח קנט ע"א איתא שכל העוסק בתורה, כאילו הוא מקריב כל הקרבנות שבעולם לפני הקב"ה, ולא עוד אלא שהקב"ה מכפר לו על כל עונותיו, ומתקנין לו כמה כסאות לעוה"ב, ע"כ. וכעי"ז במנחות שם "כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים" ובברכות (ה ע"א) שכל העוסק בתורה מוחלין לו על כל עוונתיו". (מנחות קי ע"א).

כז. איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור, זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, ואפילו במסכת כלה פרש"י בכל מקום בכל התלמוד, ואפילו במסכת כלה דלא רגילי בה אינשי וזה נתן לבו וגרסה. מסכת כלה ברייתא היא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה, עכ"ל. וראה בקידושין (מט ע"ב) המקדש את האשה ע"מ שאני תלמיד, אין אומרים כשמעון בן עזאי וכשמעון בן זומא אלא כל ששואלין וכו' ואפילו במסכתא דכלה" ע"כ, ושם פרש"י בכ"מ בא' מן המקומות. ואפילו במס' כלה, שאין עומק בה. ושם חזינן לכאו' שא"צ שידע את כל התלמוד אלא את מה שעוסק. אפשר דתלמיד סתם א"צ כמו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הציבור, ועי"ש בתוס'. (שבת קיד ע"א).

כח. משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום ובפסחים (ה ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום (מגילה ד ע"א).

כט. אין דורשין בעריות לשלושה תלמידים, אלא לשנים. ולא במעשה בראשית לשניים, אלא באחד. ובמעשה מרכבה אפילו לתלמיד יחידי לא ידרוש אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו (חגיגה יג ע"ב).

ל. תלמיד חכם צריך שילמוד שלשה דברים, כתב שחיטה ומילה. ויש אומרים אף קשר של תפילין ועיין בב"י או"ח סו"ס לב, הביא קבלת הגאונים והראשונים ז"ל בקשר של תפילין היאך הוא עשוי. וברכת חתנים וציצית (חולין ט ע"א).

כללים

לא. אין אדם לומד תורה, אלא ממקום שליבו חפץ ועיי"ש במעשה דלוי ור"ש ברבי, שלוי רצה ללמוד משלי ור"ש ברבי רצה ללמוד תלים, וכפייה ללוי ולמדו תלים, וכשבא רבי לפסוק "כי אם בתורת ה' חפצו", אמר דאין אדם וכו', ואמר לוי "נתת לנו רשות לעמוד". (ע"ז יט ע"א).

לב. לא יאמר אדם, הריני קורא פרשה קשה ומניח את הקלה ועי"ל לגבי המדלג מפרשה לפרשה, שעליו נאמר ודילוגו עלי אהבה, וצ"ע. (ספרי עקב מח).

לג. אפילו אדם יושב ועוסק בתורה ומדלג מהלכה להלכה ומפסוק לפסוק אמר הקדוש ברוך הוא חביב הוא עלי שנאמר ודגלו עלי אהבה ודילוגו עלי אהבה אולם עיין ילקו"ש (עקב תתע"ג) "שמא תאמר הריני למד את החמורה ומניח את הקלה תלמוד לומר כי לא דבר ריק הוא מכם" ושמא ר"ל למצווה ולכתחילה. (במדב"ר פ"ב, ג).

לד. סיני ועוקר הרים פרש"י (בהוריות יד ע"א): סיני, מי ששנה משנה וברייתא מפי השמועה כנתינתן מהר סיני, אבל לא היה מפולפל. עוקר הרים, חריף ומפולפל בתורה, אע"פ שאין משנה וברייתא סדורין לו כל כך. , סיני עדיף (ברכות סד ע"א).

לה. טוב מי ששונה שני סדרים ורגיל בהם, ממי ששונה הלכות ואינו רגיל בהם. וטוב מי ששונה הלכות ורגיל בהם, ממי שהוא שונה הלכות ומדות, ואינו רגיל בהם (ויק"ר פ"ג, א).

לו. משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וכן פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום ובפסחים (ה ע"א): "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". (מגילה ד ע"א).

פרק ב - שנון וחזרה

החיוב

א. "ושננתם" - שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך, שאם ישאל לך אדם דבר, אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד (קידושין ל ע"א). וכל מה שקרא אדם יהא תפוס בידו ומה ששנה כמו כן, שלא תשיגהו בושה ליום הדין ובויק"ר (פ"ג, ז): "אשרי אדם שיש בו דברי תורה ושמורים בידו ויודע להשיב בהן תשובה שלמה במקומה". (מדרש משלי פ"י).

ב. כל השוכח דבר אחד ממשנתו, מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו. ולא מחמת אונסו אמרו, אלא עד שישב ומסירן מליבו (אבות פ"ג מ"ח). ועובר בשלשה לאוין (מנחות צט ע"ב), וגורם גלות לבניו, ומורידין אותו מגדולתו (יומא לח ע"ב), ודומה לאשה שיולדת וקוברת (סנהדרין צט ע"א).

ג. כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר וביומא (כט ריע"א): "מגמר בעתיקתא קשיא מחדתא", דהיינו שלימוד שכוח קשה ללמוד יותר מלימוד שלא למד מעולם. ובברכות (ס ע"א): "אשרי אדם מפחד תמיד ההוא בדברי תורה כתיב" פרש"י שדואג שמא ישכח דבר מדיני התורה ומתוך כך מחזר עליהם תמיד. בתענית (ז ע"א) "דברי תורה, אין משתכחין, אלא בהיסח הדעת". פרש"י אם אינו מחזירן תמיד. (סנהדרין צט ע"א).

ד. אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות [שגורס הרבה יחד ואין יכול לחזר הרבה (רש"י)], מתמעט, ואם קובץ על יד [מעט], ירבה. אמר רבא, יודעים חכמים להלכה זו ועוברים עליה במזיד (ע"ז יט ע"א).

כללים

ה. לעולם יגרוס אדם, ואפילו הוא משכח, ואפילו אינו יודע מהו אומר אבל אינו ראיה דיש לומר שהוא ציווי לרב שיעסוק לפני תלמידיו כשלחן ערוך. דעת המקור חיים להחו"י (סי' נ') מהרי"ל (החדשות סי' מה ס"ב) המהר"ל (גבורות ה' פ"ב) ועוד (עי' בתורתו יהגה עמ' קכ"ט) דאי"צ הבנה גם במשנה וגמ' וע' במ"ב (סי' נ' ס"ק ב') שההבנה מעכבת בגמ'. וכ"מ במכילתא (משפטים פ"א): יכול שונין ולא יודעים, ת"ל ואלה המשפטים וכו' ערכם לפניהם כשלחן ערוך. ולפי"ז הכוונה שלא יכנס לעומק. וכמ"ש בעירובין (מח ע"א) שאין לדקדק כל כך דאם היינו מדקדקים לא היינו שונים כלל. ושמא ר"ל דמרוב הדקדוקים לא ישאר זמן לשנות. (ע"ז יט ע"א).

ו. השונה בלחש משכח תלמודו, ואינה משתמרת אלא כשמוציא מפיו עי' רש"י (סנהדרין כו ע"ב): מחשבה שאדם מחשב כך וכך אעשה, כך וכך תעלה בידי, מועלת להשבית הדבר, שאין מחשבתו מתקיימת, אפילו לדבר תורה. כגון האומר עד יום פלוני אסיים כך וכך מסכתות בגירסא עכ"ל. ועיין מ"ש הגר"א (משלי יז, כד): המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין מה שלפניו. אבל הכסיל, עיניו לקצוי ארץ. בעת יתחיל ללמוד עיניו ייחלו לסיים הש"ס או המסכת וכו'. ע"ש ביאור הענין בארוכה. אולם ע' מ"ש (ויק"ר פי"ט, ב) חכם מהו אומר היום אשנה ב' הלכות, ולמחר וכו' עד שלומד כל התורה כולה. ושוה עם הגמ' שלפנינו, אבל צ"ע על מ"ש רש"י והגר"א הנ"ל. ובמנחות (צט ע"א): "דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן פרש"י כאדם שיש לו חובה ואומר מתי אפרענו ואיפטר כך לא יאמר אדם אשנה פרק אחד ואיפטר שאי אתה רשאי לפטור עצמך מהן. והגר"ח קניבסקי שליט"א כתב אלי דהרי רש"י מיירי בשל"ש, דהרי אם עסוקין לשמה אינה מועלת כמ"ש בגמ' שם, ולק"מ מהמדרש הנזכר.

כח עיין שם ד"אי לא ידע לבסומי קלא", אין עליו קפידא, כמבואר שם. ובתיקונים (נא ע"ב) "אורייתא סלקא בניגונא". וברע"מ (במדבר קכא ע"ב) "צריך לשורר ולנגן בחדוה, בחמרא דאורייתא". עיין סנהדרין (צט ע"ב): "זמר בכל יום זמר בכל יום" פרש"י היה מסדר לימודך אף על פי שסדור בפיך כזמר והוא יגרום לך שתהא לעולם הבא בשמחה ובשירים. ומיהו מצינו בחז"ל שלא ילמד כאילו זהו ניגון בעלמא. עיין שבת (קו ע"ב) "גמרא גמור זמורתא תהא" בתמיה פרש"י אותה השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך. ובסוטה (לה ע"א) "על מה נענש דוד, על שקרא לדברי תורה זמירות" וכו' וכעי"ז בבמדבר רבה (פ"ד) "אמר לו הקב"ה לדוד אתה קורא אותן זמירות הרי אני מכשילך" וכו'. ועיין סנהדרין (קא ע"א): "הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר מביא רעה לעולם". (עירובין נד ע"א בארוכה).

ז. כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם וכ"מ בעירובין (נג ע"ב) עי"ש. עוד בזוהר שם שהלומד בהלעטה ולא כנ"ל הוא מגזע עשיו ועליו נאמר ואף ה' חרה בם ועי"ש עוד. וכן הובא בשם הגר"א שהיה לומד המשנה בדקדוק, ועיין באזהרה באריכות ביסוד ושורש העבודה. (מגילה לב ע"א).

אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת [מיד, כך מחזר על שמועתו מיד כשקבלה מרבו (רש"י)], תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירובין נד ע"א).

ח. אין התורה מתקיימת, אלא במי שמדייק לשונו [לחזור על משנתו בלשון ששומע מפי רבו (רש"י)] (עירובין נג ע"א). וחייב אדם לשנות בלשון רבו (עדיות פ"א מ"ג).

ט. השונה דברי תורה צריך לטוחנן בשיניו, להוציא בפיו תיבות שלמות וז"ל הספרי פ' עקב: "מנין אתה אומר שאם שמע אדם דבר מדברי תורה ראשון ראשון ומשכחן, שכשם שאין הראשונין מתקיימין בידו כך אין האחרונים מתקיימין בידו, ת"ל והיה אם שכח תשכח וכו' וכתיב במגילת סתרים אם תעזבני יום יומיים אעזבך". (זהר ויקרא רלו).

י. לעולם הוי כונס דברי תורה כללים, שאם אתה כונס פרטים מיגעין אותך (ספרי האזינו לב, ב).

יא. לשעבר כשהיתה הפרוטה מצויה היתה נפש אדם מתאוה לשמוע דבר הלכה, עכשיו שאין הפרוטה מצויה נפש האדם מתאוה לשמוע דבר אגדה (מסכת סופרים פט"ז ה"ג גי' הגר"א).

יב. אם שנה אדם מסכתא או שתים או שלוש ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות ובכ"מ מצינו בש"ס על רז"ל, שכשהיו שומעין שמועה חדשה שלא שמעו מקודם, היו נוהגים לבקש מאומר השמועה להשמיעם מ' פעמים והוי דמי כמנחא בכיסיה. (אבות דר' נתן סופי"ב).

מספר החזרות

יג. חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים (עירובין נד ע"ב).

יד. השונה שמועה מפי רבו ארבעים פעמים, דומה לו כאילו מונחת בכיסו הוי: השונה פרקו מאה ואחד פעמים, נקרא עובד אלקים פחת ואפילו אחד נקרא אשר לא עבדו. וכתב הגר"א, שזהו רק לקנות המסכת. אך שיעור חובת חזרה אין לו קצבה, וכל ימיו בעמוד והחזר קאי (הביאו הגר"ח מוואלוזין ב"כתר ראש"). וז"ל הילקו"ש (משלי תתקלז): "דדיה ירווך בכל עת. שלא תאמרו אשתקד שמענו אותה, שנאמר אל תבוז כי זקנה אמך, ואם אמרתם כך, אף אני יכול לומר לכם: למה אתם קוראים את שמע פעמיים ביום למה אתם מתפללים שלשה פעמים ביום שמא אתם מחדשי דבר, אם געלתם בדברי תורה אף אני איני שומע תפילתכם שנאמר "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (ועיין אגרת הטיול לאחי המהר"ל חלק הפשט תמה). (כתובות נ ע"א).

טו. מהו שכתוב "ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו", אינו דומה השונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד לפנינו "לתפילתו", והביא בגליון גירסא "לתורתו", וכ"ה ברי"ף, בשאלתות ובעין יעקב ובכמה ראשונים ובספרים שונים, וכן אמר המגיד לרמח"ל (בס' תקו"ח) ואסכים מריה על ידיה. ובאבות (פ"ו מ"ו) איתא שא' מקניני התורה הוא המכיר את מקומו. וז"ל השהש"ר (ריפ"ד), "עיניך כיונים, מה יונה זו נכנסת לקינה ומכרת קינה ושובכה וכו', כך הן שלוש שורות של תלמידי חכמים כשהן יושבין לדיניהן [לפני הסנהדרין] כל אחד מכיר את מקומו", ומענין לענין אמרי' בפסחים (קיח ע"ב) "מאי כי ליושבים לפני ה', אמר ר"א זה המכיר מקום חבירו בישיבה", פרש"י שיודע לומר זה מקום מושב לפלוני וזה של פלוני דהוא דהואיל ומכיר הוא מקום כולם רגיל הוא לישב שם תמיד". (חגיגה ט ע"ב).

טז. אין התורה נקנית אלא בסימנים (עירובין נד ע"ב).

פרק ג - אופן הלימוד וכוונתו

מקום הלימוד

א. כל הקובע מקום לתורתו לפנינו בתרוויהו גרס "לא במהרה הוא משכח" ונקטנו גירסת הפוסקים. בשמות רבה (פ"ח, ג) "אם ישב אדם בזוית ועוסק בתורה אני מראהו לבריות". , אויביו נופלים תחתיו (ברכות ז ע"ב לגי' ראשונים).

ב. כל הלומד בבית הכנסת, לא במהרה הוא משכח (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א).

ג. כל היגע בתלמודו בצנעא - מחכים וכן להיפך, שיתפלל היכן ששונה (ברכות ח ע"א). (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א).

ד. טוב שיגרוס משנתו בבית הכנסת שמתפלל שם ועיין באסת"ר (פ"א): "עשרה חלקים של תורה בעולם תשעה בא"י אחד בכל העולם". ובב"ב (קנח): "אוירא דא"י מחכים". ובזו"ח (איכה): "עד אשר לא תחשך השמש והאור כו' והאור זה תלמוד ירושלמי דנהיר נהורא דאורייתא. לבתר דאתבטל דא, כביכול אישתארו בחשיכה, דכתיב (איכה ג) במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי (עיין גם סנהדרין כד ע"א) דאזלין ביה בני עלמא במחשכים". והיינו דאחד מהבחינות שנתקלקלו אחר הגלות (הנמנין בזוהר שם) הוא שנשתנה מתלמוד ירושלמי לתלמוד בבלי. וביומא (נז ע"א) אמר רבי ירמיה על בני בבל: "בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמריתו שמעתתי דמחשכן". ועיין מנחות (מב ע"א) על רב סמא דאכסיף מדרבינא, וא"ל "דחד מינייהו (מבני א"י) כתרי מינן", וכ"כ בכתובות (עה ע"א) ועיי"ש עוד. (מגילה כט ע"א).

ה. גזרו חכמים שלא ישנו לתלמידים בשוק, שאין דברי תורה אלא בסתר (מו"ק טז ע"א וע"ב).

ו. אל תשב בגובהה של עיר ותשנה [שלא יבטלוך העוברין] (פסחים קיב ע"א).

ז. אין ראוי שיעסוק בתורה בשעה ששוכב במיטתו, אלא יקום ויעסוק, שהרי השכינה מתחברת עמו, ועוד שהרי אין דעתו צחה לתורה כשהוא במיטתו (זוהר ח"א עב ע"א).

ח. המהלך בדרך ואין עמו לויה, יעסוק בתורה (עירובין נד ע"א). וזהו לשנות, אבל לעיין, אפילו יש עמו לויה, לא יעיין. [שמא תרגז עליו הדרך ויתעה] (תענית י ע"ב).

ט. אין תורה כתורת ארץ ישראל ובס' הכוזרי כתב שטעם הדבר משום שלפנים לא היו די ס"ת לכל התלמידים, ונשתמשו הרבה תלמידים בספר א', ומשום שהיו בדוחק נתרגלו לזוז ולהתנענע. והמהר"ל כתב שישראל קשורים כחוט לכסא הכבוד, וטבע הדבר שכשמנענע קצה חוט, מתנענע כולו אפילו ארוך הרבה. (ב"ר פט"ז, ז).

י. טוב שיגרוס על נהר המושך מימיו, ובעוד זה הנהר מושך מימיו והולך, ימשכו שמועותיו ולא יפסקו מפיו (הוריות יב ע"א ורש"י).

אופן וצורת הלימוד

יא. מימות משה למדו מעומד, וכיון שירד חולי לעולם, בטל כבוד תורה ולמדין מיושב (מגילה כא ע"א).

יב. כשישראל עוסקין בתורה מתנענעין לכאן ולכאן ואינם מסוגלים לעמוד במקומם, לפי שנשמת ישראל היא נר ה' ונדלקת מן התורה וכו' פרש"י נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים. בין בניקוד שבספר בין בהגבהת קול ובצילצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך. מוליך ידו לפי טעם הנגינה, ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל עכ"ל. ובבמדבר רבה (פ"ב, ג) "בראשונה כל מי שהיה איקונין של מלך באצבע היה נהרג והתינוקות הולכים לבית המדרש ומראים את האזכרות באצבע אמר האלקים ודגלו עלי אהבה וגודלו עלי אהבה". (זוהר פנחס דף ריז ע"א).

יג. מראה בה ביד ימינו טעמי תורה וכן אמרו בעירובין (מג ע"ב) על אחד האמוראים, וכן מתואר המעשה בירושלמי על ריש לקיש. ושם (נד ע"ב) "באהבתה תשגה תמיד כגון ר"א בן פדת, אמרו עליו על ראב"פ שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי", עי"ש עוד המעשה. (ברכות סב ע"א).

יד. הלומד אגדה מתוך הספר, לא במהרה הוא משכח (שם).

טו. בזמן החכמים הראשונים היו חכמים שמרוב חשקם וחביבותם לדברי תורה היו מהרהרים בהם בעומק, ומתוך כך מהלכים ואינם שמים על לב ואינם יודעים כמה מהלכים, ופעמים מהלכים כמה מילין ועיין מנחות (קי ע"א) "תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהם הכתוב כאילו עוסקים בעבודה" ועיין ע"ז (ג ע"ב), וע' תדא"ר (פ"ב) שמשה למד תושב"כ ביום ותושבע"פ בלילה ופירשו המפרשים (ישועו"י ס"ק יח) לפי שתושב"כ זמנה ביום ותושבע"פ בלילה. (עירובין לט ע"א).

טז. אפילו האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד - נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (קידושין ל ע"ב).

עת ללמוד

יז. כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו (תמיד לב ע"ב). וכל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה - אש אוכלתו ובזוה"ח (כד ע"א) הביאו מעשה על אמורא שכדי ללמוד הלך לגינה, ואמר שדווקא מי שאינו בקי ויודע בתורה צריך למנוע צחות, ועל כן טייל בגינתו ועסק בתורה. ביבמות (קו ע"א) "אבוך היכא, א"ל במתא, אימך היכא, א"ל במתא". פרש"י, כלומר כמדומה אני שיש לך אב ואם סמוכין לך לספק צרכיך לפיכך קא מחדדו שמעתיך, וראה עוד עירובין שם על מר עוקבא. ועיין תו"כ פ' ויקרא מש"כ שצריך ליתן ריוח בין פרשה לפרשה כשמלמד רב לתלמיד. (סנהדרין צב ע"א).

יח. ראב"י קובע היה לעצמו לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשלא הספיק ביום השלימם בלילה (עירובין סה ע"א ורש"י).

יט. הלכה צריכה צחות כיום המנשב בו רוח צפונית שהוא צח עיין במכתב ההשגה בסו"ס. (עירובין סה ע"א).

כ. לא נתנו שבתות וימים טובים לישראל, אלא כדי שיעסקו בהם בתורה ועיין המעשה בשבת (קמז ע"ב) שהלך ר' אלעזר בן ערך למקום עידון "אימשך בתרייהו איעקר תלמודיה" וכו'. ובאבות דר"נ המעשה מסופר על המשנה הנ"ל שמכאן שצריך לגלות למקום תורה ועיי"ש דלדעת ה"ואמרי לה" שרבי נהוראי בעל המימרא הנ"ל (הוי גולה וכו') הוא ר' אלעזר בן ערך ולפי"ז אתיא שפיר. (ירושלמי שבת פט"ו ה"ג).

הכנה ללימוד

כא. הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך; שחבריך יקיימוה בידיך רגילים היו לדרוש לתלמידים אחר השיעור, כדי לבארו וכדו', והוא נקרא "כלה". והנה יל"ע דהרי בברכות (נז ע"א) איתא "הנכנס לאגם בחלום נעשה ראש ישיבה, ליער, נעשה ראש לבני כלה", ופרש"י שבישיבה עומדים בדוחק כקני אגם, ובכלה עומדים בריווח כעצי היער. וא"כ מבואר שאין שם צפיפות. ועיין שם בדף ו (ע"א) שבאמת עומדים שם בריווח רק שבאים לשם שדים הרבה ומרגישים צפיפות. ויותר נראה דב' מיני כלה הן דבלא"ה אמרינן דהיו מתאספין בירחי כלה ב' פעמים בשנה לשמוע הדרשא דרגלא (עיין ברכות יז ע"ב ובתוס' ד"ה תרי). (אבות פ"ד מ"ד).

כב. לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה, ואפילו בשבת (ברכות ו ע"ב).

כג. היוצא מבית הכנסת ונכנס לבית המדרש ועוסק בתורה, זוכה ומקבל פני שכינה (ברכות סד ע"א).

כד. שכר השיעור הוא על הריצה אליו. שכר הכלה וראה בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א), "הסובר תלמודו, לא במהרה הוא משכח". ובעירובין (נג ע"א), "בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן. בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן ופרש"י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן. הוא על הדוחק. שכר השמועה הוא על הסברא ובאבות (פ"ו) "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל". ובסנהדרין (צט ע"ב) "כל אדם לעמל נברא" וכו' עי"ש. (ברכות ו ע"ב).

כה. אם יאמר לך אדם, יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי, אל תאמן. לא יגעתי ומצאתי, אל תאמן וע' שבת (כא ע"ב) "גירסא דינקותא" ופרש"י מתקיים יותר משל זקנה, וע"ע באבות דר' נתן (פכ"ד) באריכות. . יגעתי ומצאתי, תאמן. וזהו להתחדד, אבל להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו הסיוע משמים, ויש יגע ואינו מוצא (מגילה ו ע"ב).

כו. אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שממית עצמו עליהן (שבת פג ע"ב), ובמי שמשחיר פניו עליהם כעורב, ובמי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב (עירובין כב ע"א).

כז. יראת ה' טהורה עומדת לעד, זה הלומד תורה בטהרה. ומהו, נושא אשה ואחר כך לומד תורה (יומא ע"ב ע"ב ועיין בסוגיא דקידושין דף כט ע"ב).

כח. התקינו החכמים שיהיו המשנים [לתינוקות] יושבין בבוקר ובערב (שמות רבה פמ"ז, ה).

כט. הלומד ילד למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר חלק, והלומד זקן למה הוא דומה לדיו כתובה על ניר מחוק וע' תענית (ז ע"א): "כל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המוות" ובתוד"ה וכל וש"נ. ועיין ברכות (יז ע"א) שכל העוסק שלא לשמה נח לו שלא נברא, וברש"י ותוס' שם כתבו דמיירי דוקא בלומד על מנת לקנטר, ולא שלומד ע"מ שיקרא רבי. וכן עיין אבן שלמה להגר"א (פ"ח סי"ב ואילך) דיש כמה דרגות בשלא לשמה, וכן הרמח"ל בכ"מ עמד בזה. [ואכמ"ל]. (אבות פ"ד מ"כ).

ל. כשאתה מלמד את בנך בראשונה כשמתחיל בלימודו, למדהו בספר מוגה, שהרי שיבוש כיון שנכנס בראשו של קטן שוב אינו יוצא (פסחים קיב ע"א).

כונת הלימוד

לא. לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה ובילקו"ש (דברים ברכה תקנא): "כל מי שהוא בא לעסוק בתורה, יראה בעצמו כאילו הוא עומד באש". ובירושלמי (סוף ברכות) מרבינן מאת ה' אלוקיך תירא שיירא מהתורה. (פסחים נ ע"ב).

לב. הלומד שלא על מנת לעשות, [אלא על מנת לקנטר], נוח לו שלא נברא (ברכות יז ע"א).

לג. אין דברי תורה נבלעים בלב האדם, אלא במי שהוא עייף [צמא] להם (תדא"ז פי"ד, ג).

לד. טוב לאדם דבר אחד בדברי תורה בצער ממאה בריוח (אבות דר"נ פ"ג ה"ו), ולפי צערו של אדם מקבל השכר (אבות סופ"ה).

לה. התורה נקנית באימה בענוה ביראה ובשמחה (אבות פ"ו מ"ו). ואינה נלמדת אלא באימה ביראה ברתת ובזיע שם איתא "מילתא דבדיחותא" ואין הכונה לדבר ליצנות ח"ו, ובמסכת ע"ז (יח ע"ב) האריכו בגנותו, ומ"מ אציין כאן מה שמצינו "בדיחותא" בגמ' (ב"ק יז ע"ב) לגבי אמירת ד"ת בצורה של שמחה עי"ש. (ברכות כב ע"א).

לו. יאמר הרב דבר של שמחה ועי' עירובין (נג ע"א): "בני יהודה דגלו מסכתא, נתקיימה תורתן בידן. בני גליל דלא גלו מסכתא, לא נתקיימה תורתן בידן". ופירש"י בלישנא אחרינא, מפרשין שמועותיהן ומדקדקין בטעמו של דבר, עד שמתיישב בליבן. קודם השיעור לשמח התלמידים, ואחר כך ישב באימה ויפתח בשמועה שאומר בה (פסחים קיז ע"א).

לז. ארבעה פנים [יש]: מקרא, משנה, הלכות, ואגדות. פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות לאגדה (מסכת סופרים פט"ז ה"ב גי' הגר"א).

לח. אסור לו לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שאין שמחה אלא לעתיד (ברכות ל ע"א), אבל בדברי תורה צריך אדם לשמוח (זוהר ח"ג נו ע"א). והתורה נקנית בשמחה (אבות פ"ו מ"ה).

לט. הסובר תלמודו ומבין מה שלומד, לא במהרה הוא משכח עוד שם שכאילו בנה בית המדרש להקב"ה ושכר גדול יש להקב"ה בשבילו. (ירושלמי ברכות פ"ה ה"א וביאור הגרח"ק).

מ. אשרי מי שמתחדש דבר תורה על פיו עוד שם: "מה התינוק הזה צריך לינק בכל שעה שביום, כך כל אדם שבישראל צריך ליגע בתורה בכל שעות שביום". אולם עיין שבת (לא ע"א): "קבעת עיתים לתורה", ואפשר דהיינו עת קבוע שלא יפסיק לכלום. ובעירובין (נד ע"ב): "עשו מועדים לתורה" פירש"י קבעו עיתים לתלמידיכם שידעו עת לבוא ולשנות. ועיין במנחות (צט ע"ב) דיד"ח ת"ת נפיק בק"ש. (תדא"ר פ"י, ח). אבל כמה יש לו לאדם להזהר בהם, ולא יוציא מה שאינו יודע, ולא קיבל מרבו, ועליו נאמר לא תעשה לך פסל, והקב"ה מזומן ליפרע ממנו לעולם הבא, ודוחין את נשמתו לחוץ (זוהר יתרו פז ע"א). אוי לה לאותה בושה (בלק קפה ע"ב). והתורה נקנית באוהב את המישרים (אבות פ"ו מ"ו).

פרק ד - ביטול תורה

ביטול תורה

א. העושה תורתו עיתים ואינו לומד תמיד בתדירות, הרי זה מפר ברית שם איתא: תנו רבנן, ההולך לאצטדינין ולכרקום וראה שם את הנחשים ואת החברים בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון בלורין סלגורין (מיני ליצנים. רש"י, עי"ש עוד) הרי זה מושב ליצים ועליהם הכתוב אומר (תהילים א, א-ב) אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו הא למדת שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה. עיי"ש עוד בארוכה בחומר הבטלה והליצנות. ובשהש"ר (פ"א): "אם נכנס דבר של תורה ללב יצא כנגדו דבר של ליצנות נכנס ללב דבר של ליצנות יצא כנגדו דבר של תורה". (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה). והלומד תורה לפרקים ואינו לומד תדיר תדיר, עליו הכתוב אומר ונואף אשה חסר לב (סנהדרין צט ע"ב). ובמי אתה מוצא דברי תורה, במי שמשכים ומעריב עליהן לבית המדרש (עירובין כא ע"ב וכב ע"א).

ב. אסור לילך למקום שחוק ושמחה שמבטלין הזמן ובתענית (י ע"ב): "שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לישרף" ומאידך גיסא בתנא דבי אליהו (רבה פ"א): "שני בני אדם שהולכין בדרך ועוסקין בתורה אין דבר רע יכול לשלוט בהן". , משום ובמושב ליצים לא ישב וגו' (ע"ז יח ע"ב). ובכלל מושב ליצים כל שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה בעירובין (סה ע"א) נזכר ששאלו בנתיה דר"ח לרב חסדא: "לא בעי מר למינם פורתא", וענה להם דבקבר אח"כ יוכל לישון הרבה. עוד שם, "אמר ריש לקיש, לא אברי ליליא אלא לגירסא". ובב"ב (י ע"א) דרשו עה"פ "אני בצדק אחזה פניך אשבעה בהקיץ תמונתיך, אלו ת"ח שמנדדין שינה מעיניהן בעולם הזה, והקב"ה משביען מזיו השכינה לעוה"ב". ואמרי' בב"ר (פי"ז) תחילת מפולת שינה. ישן ואינו עמל בתורה, ישן ואינו עובד עבודה". ועיין תדא"ז (פי"ד) מה שדרשו עה"פ "אל תאהב שנה פן תורש, פקח עיניך שבע לחם". (אבות פ"ג מ"ב).

ג. וכן אסור להתגרות ולהעביר הזמן בשינה, משום ובתורתו יהגה יומם ולילה (ע"ז י"ח ע"ב). והתורה נקנית במיעוט שינה באדר"נ (פכ"א) "במיעוט שיחה, מלמד שלא יתכוין אדם בשעה שהוא בביתו לשוח עם אשתו ועם בניו ועם בנותיו", וכו'. ובאבות (פ"א מי"ז) "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה" וכו'. ואמרו "סייג לחכמה שתיקה". וע' במ"ש הגר"א (משלי א, כד) על עוון דברים בטלים שחמור יותר מכל העברות! עיי"ש בארוכה. (אבות פ"ו מ"ו). ואין לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שישים נשימות (סוכה כו ע"ב).

דברים בטלים

ד. המדבר דברים בטלים, עובר בעשה ובלא תעשה שם איתא: תנו רבנן, אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחילה לאיברים. יש מי שכתב שאף מאכילין את השומע גחלי רתמים. [ממ"ש (סעיף הבא) "עוסק" ולא מדבר]. (יומא יט ע"ב). וכן אסור לשמוע דברים בטלים וז"ל האדר"נ (פכ"ו): "מפני מה ת"ח מתים כשהם קטנים, שפוסקין מד"ת ועוסקין בדברי שיחה, ועוד שאין מתחילין במקום שפוסקין". (כתובות ה ע"ב). וטוב שלא ידבר כלל אף שיחת חולין (סוכה כח ע"א).

ה. הפוסק מדברי תורה ועוסק בדברי שיחה, מאכילין אותו גחלי רתמים (ע"ז ג ע"ב), והרי זה מתחייב בנפשו בעירובין (נד ע"ב) "בעלי תלמוד כל שיחתן דברי תורה". ובברכות (כד ע"א) "ת"ח א"א לו בלא הרהור תורה". ובמגילה (יב ע"ב) "כשישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת". ובעירובין (שם ע"א) "המהלך בדרך ואין עמו לויה יעסוק בתורה". (אבות פ"ג מ"ט).

ו. כל הפטפוטים [דיבורים] רעים, ופטפוטי תורה טובים שם הביאו (לגבי ספרי שחוק) לס' בן סירא, ופשטו שם שבכל הס' אין דברי הבאי אלא בקטע אחד. בסוף הגמ' שם אמר דמ"מ מילתא מעלייתא דאית ביה דרשינן להו. (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה).

ז. המפנה לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ד).

ספרי מינים

ח. הקורא בספרי מינים אין לו חלק לעולם הבא, ובספרי שחוק והבאי שאין בהם תועלת גם כן אסור יל"ע מדוע לא נוהג איסור זה לגבי ספרים דידן, וי"מ שחז"ל הזהירו רק על ספרים שנכתבו בצורת התנ"ך ושהטועים משייכים אותו לתנ"ך, וכמו בן סירא, ושאר ספרים שעלולים לטעות בהם. ויתכן שיותר מזה דוקא ספרי מינות שהתחברו לתנ"ך כמו ספר "און גליון" או "עון גליון" (שבת קטז ע"א בס"י, עיין הגו"צ), וראה מש"כ הרי"ף והרא"ש (סנהדרין ק ע"ס) על ספרים חיצוניים שהם ספרים שפירשו הצדוקים את התורה כפי דעתם, שלא כדעת חז"ל ע"כ. וכן נראה להבין מ"ש ע"ז בגמ' אף בספר בן סירא אסור למקרי ואינו בדרגת האיסור של ספרים חיצונים שהקורא בהם אין לו חלק לעוה"ב (שם צ ע"א), וכן מה דמותר לקרוא בספר בן סירא דרך אקראי (כמ"ש הריטב"א). אך יש מי שכתבו (דק"ס) דד"ז ברי"ף מהצענזור, וצ"ע. ושוב נ"ל דלא יתכן כן דהרי איך נמצא גם ברא"ש וגם בר"י מלוניל והיד רמ"ה, וע"כ הדין דין אמת. (סנהדרין ק ע"ב).

ט. אמר הקב"ה, עשרים וארבעה ספרים כתבתי לך, הזהר ואל תוסף עליהם. וכל המוסיף ספר, וכל מי שקורא פסוק שאינו מעשרים וארבעה ספרים, אין לו חלק לעולם הבא ואין בשרו ננערת מן עפרה בתחיית המתים ועיין בדברים רבה (פ"ח, ו) שאין התורה מצויה באסטרולוגין, אולם בשמואל היתה מצויה, מכיון שלמד זה רק בבית המים. וצ"ע מהגמ' (שבת עה ע"א), מנין שמצוה לחשב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם וגו', ועיין ח"א למהר"ל. (במדב"ר פי"ד, ד).

י. אפילו מי שלמד את כל תורה כולה, אסור לו ללמוד חכמת יונית ובסנדרין (ק ע"א): כל המשחיר פניו על דברי תורה בעוה"ז, הקב"ה מבהיק זיוו לעוה"ב. (מנחות צט ע"ב).

התמדה בלימוד התורה

יא. לעולם אל ימנע אדם את עצמו אפילו שעה אחת מבית המדרש, ואפילו בשעת מיתה עפ"י רש"י בל"ק (כנזכר). רש"י ל"א תמצא לעיל בפ' שינון וחזרה בהערות. (שבת פג ע"ב).

יב. לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשא (ע"ז ה ע"ב בשם תד"א).

יג. כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה [כשא"א לו], מעלה עליו הכתוב כאילו עסק כל השנה כולה (חגיגה ה ע"ב).

יד. עשה דברי תורה עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם, שלא תערב בהם דברים אחרים. שלא תאמר, למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת האומות (ספרי ואתחנן לד).

טו. דאגה על מזונותיו של אדם משכחת תלמודו, ואם עוסק בה לשמה אינה מועלת עיין גם נדה (ע ע"ב): "מה יעשה אדם ויחכם ירבה בישיבה וימעט בסחורה" וכו'. ובסוטה (כא ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמעמיד עצמו ערום עליהן" ופרש"י שפורש מכל עסקים כו'. ובאבות (פ"ב מ"ז): "לא כל המרבה בסחורה מחכים". ועי"ש עוד וכן לגבי "דרך ארץ" (פ"ב מכ"א. פ"ג מ"ו. אדר"נ פכ"ח ה"י) ועיין ברכות (לה ע"ב) בארוכה במחלוקת ר"י ור"ש אם צריך להתעסק בואספת דגנך חוץ מתורה (ע"ע שבת לג ע"ב), ומסקינן שם "הרבה עשו כר"י והועילו כר"ש ולא הועילו", וכן אמר להו רבא לרבנן לא תתחזו קמאי ביומי ניסן ותשרי. ועי"ש מש"כ "דורות הראשונים עשו מלאכתן עראי" וכו'. ובתענית (כא ע"א) המעשה עם אילפא ורבי יוחנן. (סנהדרין כו ע"ב ורש"י ל"ק).

טז. אין התורה מצויה לא בסחרנים ולא בתגרים ושם (דף ה ע"א), "כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו", ובסנהדרין (צו ע"א) איתא דעליו נאמר "כי דבר ה' בזה". וכן הוא א' משלשה שהקב"ה בוכה עליהם. ועיין ברייתא דמס' אבות פ"ו (מ"ב) "בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף", וכו'. (עירובין נה ע"א).

יז. פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה (מנחות צט ע"ב).

יח. כל המרפה עצמו מדברי תורה, אין בו כח לעמוד ביום צרה וע' ב"ק (יז ע"א) ובתוס' (ד"ה והאמר) אם ללמוד עדיף או ללמד. [ואכמ"ל]. ויש לציין עוד התדא"ר (פכ"ז): "אם יש באדם דברי תורה ואינו מפרנס מתורתו לאחרים לבסוף חכמת תורתו מתמעטת בידו ואין צריך לומר שאין מוסיפים לו עליו" ועיין איכ"ר שבתחילה היה אומר אדם וחבירו שנה לי דף אחד או פרק אחד, והיה אומר אין לי כח, ונתקללו "וילכו בלא כח מפני רודף". בשהש"ר (פ"א, ט): "כל מי שהוא אומר דבר תורה ברבים זוכה שתשרה רוח הקודש עליו". ובסנהדרין (צב ע"ב): "כל המלמד תורה בעולם הזה זוכה ומלמדה לעולם הבא". (ברכות ס"ג ע"ב).

יט. לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה (פסחים ג ע"א).

פרק ה - לימוד מרב

רב ותלמיד

א. כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו, ולא עוד אלא שמנקבין אותו ככברה, ואם למדו מה שכרו, זוכה לברכות כיוסף (סנהדרין צא ע"ב וצב ע"א).

ב. התורה נקנית בשמיעת האוזן (אבות פ"ו מ"ו).

ג. תלמוד - ילמד מרב אחד ותורתו מתקיימת. אבל סברא הלומד מרב אחד, אינו רואה סימן ברכה לעולם (ע"ז יט ע"א ועירובין נג ע"ב).

ד. המלמד תורה לאחרים, תורתו מתקיימת בידו ובתפילות האמוראים (ברכות יז ע"א) התפללו לאלהים "שתרבה גבולינו בתלמידים". (עירובין נד ע"א). ואמרו חכמים העמידו תלמידים הרבה עי"ש בפסחים עוד בענין ובאבות "מורא רבך כמורא שמים" (אבות פ"ד מט"ו). (אבות פ"א מ"א).

ה. יסביר הרב פנים לתלמידיו (תענית ח ע"א). ולא הקפדן מלמד (אבות פ"ב מ"ז).

ו. כל תלמיד שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מור - תכוינה פרש"י אלא או שניהם ע"ג מיטה או שניהם ע"ג קרקע. (פסחים קי"ז ע"א).

ז. לא ישב הרב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע ועיין ירושלמי (שבת פי"ט ה"א): "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה, ובפנ"מ ובקה"ע שם פי' שאינו מקובל איש מפי איש [עד מרע"ה], ובזוהר (יתרו פז ע"א) "דאמר מילי דאורייתא מה אלא שמע מרביה, עליה כתיב "לא תעשה לך פסל". (מגילה כא ע"א).

ח. כל האומר דבר שלא שמע מפי רבו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל ובעירובין (יג ע"ב): "אמר רבי האי דמחדדנא מחבראי דחזינא לר"מ מאחוריה" וכו', וביארו שם רש"י והמהרש"א שהיה יושב בשיעורים מאחוריו, אולם עיין המעשה בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) שברח ר"מ מעבדי רבי והספיק לראותו מאחוריו [עי"ש כל המעשה]. ואמר רבי "לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמי קדליה דר"מ מן אחוריו" ועוד מבואר שם על ר' יוחנן וריש לקיש שלא זכו לחכמה אלא משום שאו את אצבעותיו של רבי יוצאות מתוך גולקינין דידיה. עי"ש עוד. (ברכות כז ע"ב).

ט. היושב לפני רבו יסתכל בפיו, שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך עי"ש עוד, וע"ע חולין (קלג ע"א) וברש"י (שופטים א, טז) וכ"פ הרמב"ם (ת"ת פ"ד). וכתב שם ברמב"ם, שמי שמעשין סתומין הוי כתלמיד הגון, ובאדר"נ (פ"ב ה"ט): "ב"ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, וב"ה אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לת"ת ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים". וכ' באחרונים דהני "פושעים" ר"ל סתומין, וכמ"ש הרמב"ם (עיין משנה הלכות ח"ח עמ' תט סי' רמז). ועיין מסקנא דגמ' (ברכות כט ע"א) שמצווה ללמד אף לתלמיד שאין תוכו כברו. (הוריות יב ע"א).

י. לא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון וראה עירובין (מ"ז ע"א וע"ב) שכהן יוצא לחו"ל (אף שאסור לו סתם לצאת שם) ללמוד תורה ואף שיש לו רב אחר כאן "לפי שאין מן הכל אדם זוכה ללמוד" פרש"י אין אדם זוכה ללמוד מכל מלמדיו יש רב שמשנתו סדורה בפיו ושונה לתלמידיו דרך קצרה (לר' יוסי וכמו להלכה עי"ש). ובספרי לגבי תלמידי יעבץ "הם חסידים ביקשו מאלוקים ממי ילמדו והוא חסיד ביקש מאלקים למי ילמד באו חסידים ללמוד אצל חסיד". (תענית ז ע"א).

יא. לעולם ילמד אדם תורה ממי שהוא חפץ ועיין שבת (עה ע"א) "הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה", פרש"י מן הממשיכו לע"ז אפילו דבר תורה אסור ללמוד ממנו. ובעבודה זרה (יז ע"א) מובא מעשה על רבי אליעזר שנענש ואמר לו רבי עקיבא שמא בא דבר מינות לידך והנאך, והשיבו שפיו שמע איזה ד"ת מיעקב שאמר "כך למדני ישו הנוצרי" וכו' (עי"ש בהגו"צ). (ילקו"ש תריד).

יב. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות [וכשר במעשיו], ילמדו תורה מפיהו, ואם אין דומה למלאך ה' צבאות לא ילמדו תורה מפיהו ועי"ש המעשה ברבי פרידא ששנה לתלמידו ארבע מאות פעמים כל שמועה עד שזכה למה שזכה, עי"ש. , וזהו בקטנים. וגדולים יכולים גם אם אינו כשר במעשיו (חגיגה טו ע"ב).

יג. אל ילמד אדם תורה ברבים, אלא אם כן קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש (תדא"ר פי"ג). ולמי נאה לדרוש ברבים, למי שבקי במקרא ובמשנה בהלכות ובאגדות (מכות י ע"א).

יד. הלומד תורה ואינו מלמדה, זהו כי דבר ה' בזה (סנהדרין צט ע"א).

טו. חייב אדם לשנות לתלמידו כמה פעמים, עד שילמדנו ועד שתהא סדורה בפיו ולא הבישן למד (אבות פ"ב מ"ה), ומקניני התורה (באבות פ"ו מ"ו) שואל ומשיב, ועיין באבות דר"נ (פ"א): "שלשה מדות בת"ח, שואל ומשיב חכם, שואל ואינו משיב למטה הימנו, אינו שואל ואינו משיב למטה מכולם". (עירובין נד ע"ב).

טז. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושותק, זוכה להבחין בין דם טמא ולדם טהור. וכל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק, זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות אבל אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו (ברכות ו ע"א). וז"ל הספר חסידים (סי' תתקמ): יש אדם מצליח בלימודו כשהוא עוסק לבד יותר ממה שהיה לו חבר, לכך נאמר (משלי ה יז) [לבדך ואין לזרים אתך]", עכ"ל. (ברכות סג ע"ב).

יז. לא תהא רוחך גסה לומר דבר לפני הצבור, עד שתפשוט אותה בינה ובין עצמך שניים ושלשה פעמים (תנחומא יתרו טו), ולא יאמר הואיל ואני יודע בפה כשאכנס לדרוש אני אומר (שמות רבה פ"מ, א).

יח. אם ראית דור שהתורה חביבה עליו, פזר לו דברי תורה. ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו - כנס, [ואל תטיל דברי תורה לבזיון (רש"י)] (ברכות סג ע"א).

ללמוד וללמד

יט. אין התורה נקנית, אלא בחבורה וע"ע שם, ובתענית (ז ע"א), "חרב על שונאיהן של ת"ח שעוסקין בתורה בד בבד, ולא עוד אלא שמטפשין, ולא עוד אלא שחוטאין", ושם במימרא דרבי חנינא "הרבה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם". ועיין במכות (י ע"), "כל האוהב ללמוד בהמון (בחבורה) לו תבואה", ר"ל זוכה לתורה. (ברכות סג ע"ב). שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה, הקדוש ברוך הוא מצליח להם וזוכין לתורה, וזהו רק אם יודעים כבר את צורת השמועה, וכשאין להם רב בעיר בקידושין (ל ע"א) איתא להך מימרא, והתם גרס בן בנו. (שבת סג ע"א).

תוכן העניינים

שו"ת עם סגולה - חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה