שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימן ח
א' אלול תקב"ץ קארלין:
שלום לידידי המופלג חריף שנון ומחודד המושלם מו"ה איסר יהודה נ"י (מה שהשבתי לו בימי עלומינו, וכעת הוא רב ומאוה"ג מ"ץ דפה ק"ק בריסק יצ"ו):
מכתבו עם קונטרס חידושי תורה הגיעני ובתורתו שעשעתי וישר חילו לאורייתא כי ראיתי לכל תכלית הוא חוקר, אפס כי לא אוכל להשיבו באריכות כי טרדותי מרובות מכל צד ובפרט שאני עוסק כעת בענינים אחרים, אמנם למען כבודו כי ראיתי כי חפץ הוא לתשובתי פניתי מעט לעיין בדבריו:
פתח
דבריו העיר להקשות ע"ד חידוד היכי יצוייר מגו דעלמא לד' הסוברים דלא אמרינן מגו להוציא אלמא דחזקת ממון עדיפא ממגו, ולפ"ז היאך יצוייר מגו להחזיק כיון דצריכין למגו ולולא המגו לא היה נאמן והיינו מוציאין ממון מתח"י אלמא דגריעותא דטענתו כולי האי אפי' חזקת ממון שלו אינו מועיל, א"כ אמאי מהני לן המגו כיון דחזינן דמגו להוציא לא אמרינן אלמא דחזקת ממון עדיפא ממגו, מכש"כ דלא מהני כאן מגו להחזיק כיון דריעא טענתו כולי האי דאפילו חזקת ממון שלו אינו מועיל. ושוב הביא דברי הג"ת שהקשה כעין זו בבא בתרא (דף ה') דאיבעיא לן אי מהימן לאחר זמנו לטעון פרעתיך תוך זמנו במגו דאי בעי אמר פרעתיך לאחר זמנו, אי אמרינן מגו במקום חזקה או לא, וע"ז הקשה הג"ת כיון דתוך זמנו אינו נאמן לומר פרעתיך אלמא דגריעותא דטענתו כולי האי עד דמוציאין ממנו ממון וכיון דלא אמרינן מגו להוציא מכש"כ דלא תועיל הכא מגו כיון דהך חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו עדיפא דמוציאין ממנו ממון, ותירץ הג"ת די"ל דתרווייהו בהדדי מועיל חזקת ממון עם המגו ובזה ניחא ליה על כל מגו דעלמא, אמנם התפלא מעלתו למה הרגיש דוקא במגו דהא על כל מגו דעלמא קשה זאת כיון דלולא המגו לא היה נאמן ומסתמא גרע טענתו עד דמוציאין ממנו ממון, והיאך יועיל המגו, וגם דוחק בעיני על כל יסודי מגו דנימא דוקא תרוייהו בהדדי מועיל, ושוב רוצה מעלתו לומר דרך, דודאי דטענתו גרועה כיון דלולי המיגו היו מוציאין ממנו ממון רק עם המגו נעשה טענה מעלייתא, ובזה לא קשה מידי גם קושיית הגד"ת. זה תורף דבריו בקיצור. ואני אומר בהסברת הדברים לענ"ד, כי בודאי הגאון גדולי תרומה חקר והביט בשכלו הזך בעניני מגו דעלמא וניחא ליה, רק על זה המגו דתוך זמנו נולד לו הך קושיא. ואבאר הדברים. כי הנה הסברא שחידש מעלתו די"ל דבאמת הטענה מצד עצמה גרועה רק עם המגו נעשה טענה מעלייתא נוכל לומר כן רק צריך לזה הסברת דברים כי לכאורה אין טעם לזה דממנ"פ אם הטענה מצד עצמה גרועה מה יוסיף תת כח המגו לעשות מטענה גרועה טענה מעלייתא. אמנם הדברים מחוורים לענ"ד כשמלה והוא זה, שכשאנו רואים שאדם אחד פוטר עצמו בטענה גרועה עד שהב"ד מבינים שהטענה מצד עצמה גרועה מאוד אנו מחייבים אותו מטעם דבודאי שקר הוא דובר דאינו כן כמו שאומר שנפטר בטענה הגרועה הזאת, דאם כן הוא כדבריו דנפטר מתחלה בטענה גרועה למה עשה בתחילה כן ומה לו להכניס עצמו בצרה כזאת עד שיגיד העולם ויחזיקו אותו הכל בשקרו אלא ודאי באמת שקר הוא דובר ולא היה ולא נברא כמו שאומר שנפטר בהטענה הזאת. וכדי להסביר הדברים יותר אנקוט איזה מגו בש"ס שעליהם יובנו הדברים יותר, למשל דקי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו, ובכ"מ אינו נאמן לומר נגד שט"ח פרוע מטעם דשטרא בידי מאי בעי, וכשיש לו מגו דמזוייף נאמן, וכן המפקיד אצל חבירו בשטר קי"ל (ב"ב ע') דנאמן לומר החזרתי במיגו דנאנסו והענין הוא כך דלולא המיגו הטענה גרועה מאוד שפרע ולא לקח השטר, שאיך יעשה זאת, מתחילה להכניס עצמו בצרה כזאת אשר יבינו הכל כי שקר הוא דובר, א"ו דכן הוא דשקר הוא ולא פרע מעולם. וכל זה באופן דלית ליה מיגו אבל היכא דאית ליה מגו ממילא נעשה מטענה גרועה טענה מעליא, דסמך עצמו דכל העולם יכירו כי האמת אתו שפרע ולא לקח השטר כי אם רצה לשקר היה משקר ואומר מזוייף או נאנסו, ולהכי לא חשש ליקח השטר, כי סמך עצמו כי הכל יכירו וידעו כי האמת אתו. זה נ"ל בהסברת הדברים בענין מגו דנעשה מטענה גרועה טענה מעלייא. וכן יש עניני מגו אשר לא נוכל לומר כן, למשל דקיי"ל בחו"מ סי' ע"ב דנאמן לטעון על המשכון כדי דמיו במגו דלקוח ולא שייך לומר דסמך עצמו על המגו, אמנם שם טעמא אחרינא איכא במילתא דבאמת הטענה שטוען אינה גרועה כלל דטוען שכך וכך הלוהו על המשכן, ויכול להיות שכן הוא, אלא דלולא המגו לא היה נאמן להוציא מתח"י חבירו אף בטענה מעלייא אינו נאמן להוציא מתח"י חבירו דהמע"ה, אך כשיש לו מגו דלקוח או שאמר מגו דהחזרתי חשבינן ליה כאילו הוא מוחזק וממילא נאמן על טענתו כי הטענה בעצמה אינה גרועה אם לא מצד שבא להוציא וכשיש לו מגו אינו נקרא מוציא כיון דאי בעי טעין לקוח, רק דעת הגאונים דבעי שבועה בנק"ח, וגרע יותר מטענת לקוח, ואין להאריך בטעמיהם. וממוצא הדברים אתה למד היאך החחכם הגאון בעל גד"ת להקשות דוקא על מגו זו דנשתנה מגו זו מכל מגו דעלמא, דבשלמא בכל מגו דעלמא י"ל כדפרישית דבודאי מצד עצמה הטענה גרועה וכשיש לו מגו נעשה טענה מעלייתא, והיינו בהסברת הדברים דבודאי הטענה גרועה מאוד ולולא המגו היו מוציאין מתח"י ממון כי בודאי שקר הוא דלא נפטר מתחלה בהטענה הזאת כי למה בתחלה הכניס עצמו בצרה כזאת אשר יאמרו עליו כי שקרן הוא, א"ו לא נפטר מתחלה בהטענה הזאת וכשיש לו מגו סמך עצמו מתחלה כי הכל יכירו וידעו כי האמת תו וסמך עצמו על הטענה הגרועה כי יבינו הכל שהאמת אתו, דאי רצה לשקר היה משקר טענה אחרת עדיפא. וכל זה שייך בכל מגו דעלמא דתיכף בעת שנפטר מהטענה הגרועה יש לו ג"כ המגו, אבל בפרעתיך תו"ז ועתה הוא לאחר זמנו התחכם הגד"ת להקשות דבזה לא שייך כנ"ל, דאם הטענה מצד עצמותה גרועה מאוד דאין אדם פורע תו"ז מאי יוסף תת כח המגו, דליכא למימר דסמך עצמו על המגו כיון דהמיגו הוא לאחר ימים דהיינו לאחר זמנו ודלמא באמת יתבע המלוה פעם אחרת תו"ז דל"ל המגו, א"כ ליכא למימר דנעשה מטענה גרועה טענה מעלייתא, דז"א דהך מגו לא יוסיף כלל תת כח להטענה לעשותה טענה מעלייתא כיון דליכא למימר דסמך עצמו על המגו דלמא באמת יתבענו עוד פעם אחרת תו"ז, אלא ודאי דצריך דהטענה נשארת גרועה כמו מעיקרא, אלא דמצד מגו אתינן עלה דהמגו בעצמה חשובה נהי דטענתו גרועה מ"מ המגו מצד עצמה חשובה, וע"ז הקשה שפיר כיון דחזינן דהך חזקה אלים כ"כ עד שאנו מוציאין ממון היאך יועיל המגו כיון דמגו להוציא לא אמרינן מכש"כ דהכא לא יועיל דגרע מהוצאת ממון, עד שהוצרך הגד"ת לתרץ דתרוייהו בהדדי מועיל. זה נ"ל ברור, והארכתי לפי שדברי הגד"ת לכאורה אינו מובן כמש"ל, אמנם הדברים ברורים לענ"ד כמ"ש ודעת קדושים תמצא בעז"ה:
וע"ד אשר העיר בשלשה שתבעו לאחד אמאי לא מהימני על התביעה שלהם במגו דאי בעו מצי חד להיות בע"ד ושנים יהיו עדים, תינח לדעת הסוברים דלא אמרינן מגו להוציא, אבל לדעת הסוברים דאמרי' מגו להוציא היאך יובן זה, וגם לדעת הסוברים דלא אמרינן מגו להוציא, בברי ושמא אמרינן, ובכ"מ לא מצינו שנשתנה הדין היכא דאחד תובע או דשלשה תבעו ואמאי לא אמרינן מגו והאריך בזה. ולענ"ד י"ל בזה לפי מאי דקאמר הש"ס ב"מ (דף ו') דקאמר אביי דאף דחשיד אממונא חשיד אשבועתא מ"מ י"ל דספק מלוה ישנה יש לו עליו ופרשי אינשי מספק שבועתא ולא מספק ממונא מ"ט שבועה ליתא בחזרה וממונא איתא בחזרה, וה"נ י"ל לענין מגו זו דבאמת אינו ברור להם אם מגיע להם אלא שיש להם ספק מלוה ישנה, דבשלמא בשאר מגו דעלמא מהימן ממנ"פ אי מחזקינן ליה בשקרן י"ל מגו דאי רצה לשקר טענה יותר מועלת ולענין איסור גזילה אין נפקותא דבין כך וכך גוזל אם אינו כדבריו, משא"כ במגו זו שפיר י"ל דאין דעתו לגזול רק לע"ע תבעו שיש לו ספק מלוה ישנה והכא לא שייך מגו דאי בעי אחד יהיה בע"ד ושנים יהיו עדים דאם יעידו עדות שקר ליתא בחזרה דעברו על לאו דלא תענה משא"כ טענה זו שיוציאו מידו בטענה המשקרת איתא בחזרה דאח"כ כי יזכרו שאין להם סמ"י יחזירו לו, ועיין שבועות (דף ל"א) דמבואר דעובר על לאו דלא תענה אף אם ידעו בבירור שהטענה אמת וה"נ כי אף אם יחזור אח"כ הממון עובר על לאו דלא תענה וליתא בחזרה, וצ"ל דהא דקריא להש"ס ממון איתא בחזרה אף דאמרינן ב"ק ס' ע"ב חבול ישיב רשע גזילה ישלם ודרשי הש"ס אע"פ שגזילה משלם רשע הוא, היינו דבאמת בעת שהוא גוזל הוא רשע, ואף דאח"כ הוא משלם הגזילה והוי כמו לאו הניתק לעשה מ"מ בעת שגזל נקרא רשע אבל מ"מ נקרא איתא בחזרה, אבל לענין עדות שקר דעובר על לאו דלא תענה וזה בודאי ליתא בחזרה. ודו"ק:
וע"ד אשר העיר בדברי התוס' ב"ק ק"י ע"ב דכשכבר מודה דנשבע לשקר, יאומן במגו דאי בעי אמר נשבעתי, וכתב לגמגם על מגו זו, כיון דכבר הודה שנשבע על שקר כיון דהוא בגדר שנושא לשוא נפשו, והאריך. ולענ"ד הדברים פשוטים, דהנה באמת קי"ל דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נפסל על פיו וכוונת התוס' בקושייתם דלחייב שבועה כיון שמודה שלשקר נשבע, כוונתם דאף דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נפסל על פיו מ"מ לענין לחייב עצמו בודאי הודאת בע"ד כמאה עדים, ואם אדם אומר שגזל או שגנב חבירו נהי דאינו נפסל ע"פ עצמו מ"מ הממון שהודה חייב לשלם, א"כ כוונתם דהכא מודה שחייב שבועה כיון דהודה דלשקר היה השבועה הראשונה א"כ עתה שטוען שאבד חייב שבועת השומרים כי השבועה הראשונה היה בשקר לפי דברי עצמו ואדם יכול לחייב עצמו אף שאינו נפסל על פיו א"כ אמאי אינו מחוייב שבועה, וע"ז כתבו דלענין שבועה נאמן במגו דאי בעי אמר באמת נשבעתי והיה פטור. וממילא בטלו הדברים שכתב מעלתו דשפיר הוי מגו דאין אדם נפסל ע"פ עצמו:
וע"ד אשר העיר בדברי הש"ך חו"מ סי' פ"ט סק"ח דמדמה שם לשלש נגיחות והתפלא שם מעלתו מה ענין זה לזה דאף דשם נימא דג' נגיחות כשמואל בדיכא, אבל הכא גבי שכיר, כיון דלענין איסור קי"ל כרב ועובר על בל תלין, ממילא שייך החזקה דאין בעה"ב עובר על בל תלין ואין שכיר וכו' א"כ ממילא חדא תליא בחברתה. ולא ידענא מאי פשטא למעלתו דהך חזקה אין שכיר משהה שייך לענין בל תלין אלא היא חזקה בפני עצמה היכא דעבר זמנו חזקה אין שכיר משהה וכו' וכיון דבדיני ממונות קיי"ל כשמואל הייתי אומר שנקרא תוך זמנו, ולא שייך בזה חזקה דאין שכיר משהה שכרו, ונהי דאיכא הך חזקה דבל תלין מ"מ בעינן תרוייהו כמ"ש התוס' בסוגיא דשם, וא"כ הייתי אומר לענין ממונא קי"ל כשמואל ונקרא תוך זמנו, ולזה חידש הש"ך מהך דשלש נגיחות דממילא קי"ל בכל ענין כרב, וממילא אף לענין ממונא ושייך גם החזקה שאין שכיר משהה שכרו וכו'. זה ראיתי להשיב למעלתו. וע"ד הפלפולים לא עיינתי כי אין הזמן מסכים עמדי, ואם יוסף לדבר אלי יקצר בפלפולים רק באיזו קושיא חמורה או הערה נכונה אזי בל"נ כאשר יספיק הזמן אשיבהו כפי שיעלה ה' בדעתי. יותר אין לחדש. מנאי אוהבו דו"ש: