שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימן ז
ג' ר"ח תמוז הדר"ת:
שלום לאהובי ש"ב ידידי הרב המאוה"ג חו"ב המפורסם מו"ה מנחם נחום נ"י האב"ד דק"ק קאסטין יצ"ו:
אחד"ש הטוב מכתבו קבלתי יתן ה' בלב עמו בני ישראל להיות ביניהם שלום אחוה וריעות, ונזכה אי"ה לקבל פני משיח צדקנו. ובעיקר שאלתו אשר שאל אשר התעוררו עוז אנשי יראי ה' לאמץ חילם וקשרו בקשר אמיץ וחזק שלא לשאול שאלה בהוראות איסור והיתר אם לא אל פני מעכת"ה וסיעתו, והיה בזה הסכם רוב העיר. וצד השני שכנגדו טוען אף שהמה מועטים מאחר שלא הסכימו בזה הדעזאוושי גם אנשים אשר מכונים בשם טובי העיר אין ממש בכרוז, אף שהמה מועטים. דעו לפענ"ד בעיקר דין תורה שהכרוז שלהם שריר וקיים, כי לפענ"ד בודאי עיקר דין הולכין בתר רובא דבר תורה, ואחר רבים להטות כתיב, והנה הגם שהיה תיקון בזה בימי חכמי הש"ס להתנהג ע"פ טובי העיר וכדמצינו במגילה בפרק בני העיר לא שנו אלא שלא מכרו טובי העיר במעמד אנשי העיר וכו' ובודאי כל תקנה שנתקנה בעיר שיתנהגו על ידה בודאי תקנתם קיימת, אמנם זה דוקא היכא דידעינן בבירור שהופקדו איזה אנשים בהסכם כל העיר לפקח על עסקיהם, ובירושלמי דמגילה (פ"ג ה"ב) ג' מבני הכנסת כבה"כ שבעה מבני העיר כעיר מה אנן קיימין אם כשקבלו עליהם אפילו אחד נמי, אי בשלא קבלו עליהם אפילו כמה, אלא הב"ע בסתם, ופירש שם המפרש שהפקידו עליהם שבעה טובי העיר, סד"א דלמכור תשמישי קדושה ובה"כ לא עלה על דעת בני העיר קמ"ל, הרי בהדיא דבעינן עכ"פ בבירור שהופקדו עליהם מתחלה איזה אנשים שבעה טובי העיר מתחלה. וכ"ז דלא ידעינן בבירור שהופקדו עליהם מתחלה בהסכם כל העיר או רובה ע"י איזה אנשים להתנהג על ידם לאו כלום הוא, ואין דעתם כלום ומועטים הם לגבי רבים, ואזלינן בתר הרבים כמו בכל דין תורה דאזלינן בתר רובא, ולא עוד אלא אפילו היה מתחילה מבורר אצלנו שהסכימו תחלה אנשי העיר או רובן להתנהג ע"י איזה אנשים, ואח"ז באיזו תקנה אשר רצו רוב אנשים למחות על ידם שבעה טובי העיר, אזלינן בתר רובא, ואין דעת אנשי טובי העיר כלום אצלם, אחרי שמיחו מיחו ואזלינן בתר הרבים, ודעת שבעה טובי העיר אינו מועיל אלא כל זמן דלא ידעינן בבירור שרוב אנשי העיר מוחין בידם, אמרינן דמסתמא כיון דכבר נתרצו להתנהג על ידי שבעה טובי העיר מסתמא הם מרוצים בכל מה שיעשו, לא כן כשמוחין עתה בפירוש נגד דעת אנשי טובי העיר בודאי רובא מן התורה הם ואזלינן בתרייהו. והכי מוכח להדיא בדברי המרדכי פ"ק דב"ב וז"ל מה שטען האפוטרופוס שראשי הקהל הסכימו שלא לקבל כו', ע"ז אשיב אם הובררו טובי העיר מתחלה להנהיג קהל ע"י אפילו יחיד שביררו מה שעשה עשוי בתקנות הקהל, ויפתח בדורו כשמואל בדורו, אע"ג דבפרק בני העיר אמר רבא ל"ש אלא שלא מכרו שבעה טובי וכו' ואמתניתין קאי דאוקימנא בשל כפרים אבל בשל כרכים לא מהני שבעה טובי העיר, ה"מ בסתם אבל אם ביררו אפילו בכרכים מהני ואפילו יחיד דגרסינן בירושלמי דמגילה פ"ג הלכה ב' שלשה בני הכנסת כבני הכנסת שבעה מבני העיר כבני העיר מה אנן קיימין אם שקיבלו עליהם אפילו ביחיד ואם בשלא קיבלו עליהם אפילו כמה, אלמא משם אנו למידין היכא דביררו אפילו יחיד מהני וכי היכי דמהני ברירה בכפרים ה"נ בכרכים, וכיון שכח בידם להפקיע בית הכנסת מקדושתו אע"פ שיש לכולן חלק בה כדאיתא במסכת מגילה ה"ה בכל מעשה הקהל מעשיהם קיימין, ופירוש במעמד אנשי העיר שעושין בפרהסיא ואין מוחה, שאם תפרש שצריכין לומר הן, א"כ לא עשו טובי העיר אלא כולם ואפילו בכרכים נמי, ונראה שאם אחד מן הקהל מוחה בדבר שאם רוצין ראשי הקהל לעשות איזו תקנה אם רוב הקהל מסכים עם ראשי הקהל חלה התקנה כאשר אברר, ואם לא הסכימו רוב הקהל ומיחו אך הראשים עשו יכולין למחות דמה לי קבלו בתחלה ומה לי בסוף לפי הירושלמי, אבל אם הרוב הסכימו והמיעוט מיחו חלה עליהם התקנה בע"כ דגרסינן בפרק שני דע"ז אין גוזרין על הציבור גזירה אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה שנאמר במארה אתם נארים וגו' אי איכא גוי כולו אין ואי לא לא, ובפרק קמא דהוריות מייתי לה ומסיק הכי דכתיב הגוי כולו ורובו ככולו ש"מ שתלה הגזירה בהסכמת הרוב אע"פ שאינן יכולים לקבלה עכ"ל. העתקתי לשון המרדכי ז"ל כי ממנו יכולים ללמוד בבירור מה שכתבתי לעיל דאף דנתמנו שבעה טובי העיר להתנהג ע"י עניני העיר כל שמוחה רוב הקהל בפירוש אין דעת אנשי טובי העיר נחשב לכלום כיון שמיחו בפירוש וה"ה להיפך היכא דהעיר מבינים שנצרך לעשות תקנה וסייג לאיזה דבר ודעת רוב אנשי העיר מסכימים לזה אין כח בהמיעוט אף שהמה מטובי העיר למחות בידם, וצריכין גם המיעוט ליגרר אחר הרוב דכל שהסכימו בפירוש רוב העיר לא אזלינן כלל בתר טובי העיר, ודעת טובי עיר אינו מועיל אלא בסתם דמסתמא מסכימים אנשי העיר לזה כיון דמתחל' הוקבע כך להיות מתנהגים ע"י, וכן משמע במגילה דקאמר אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר הרי עכ"פ בעינן דאנשי העיר לא ימחו בידם, וכיון דמכרו במעמד אנשי העיר מסתמא הסכימו לזה, וכן כוונת הרא"ש ז"ל בתשובה אשר הועתק ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"א, ואם נתנו רשות לטובי העיר הם במקום הקהל היינו ג"כ הכוונה על זה הדרך כיון דנתנו רשות מתחלה להתנהג על ידם המה חשיבי במקום הרוב היינו שיש בידם כח להתיר כ"ז שלא מיחו הרוב, אבל פשיטא דאם מיחו עתה אזלינן בתר הרוב דהשתא, כיון דהשתא מסכים הרוב היפך הסכמת טובי העיר אזלינן תמיד בתר הרבים, וזה פשוט וברור לדינא. ועוד נלענ"ד דאף אם היה בזה ספק איזה עדיף אי הרוב עדיף או הסכמת טובי העיר עדיף פשיטא דאזלינן בתר רוב כיון דהא דמועיל רוב הוא מצד דין תורה דאחרי רבים להטות כתיב והא דמועיל שבעה טובי העיר אינו מצד דין אלא מצד התקנה, וכל שיש ספק בעיקר התקנה מוקמינן אדין תורה אפילו להוציא ממון, דזה כתבו הפוסקים בדוכתי טובא כל היכא שהתקנה הוי נגד דין תורה, ואינו מועיל רק מצד התקנה כל שיש ספק בעיקר התקנה מוקמינן לה אדין תורה אפילו להוציא ממון. וארשום לכבודו מה שכתבתי בזה בביאורי להנמ"י פרק בית כור (דף ר"ה ע"ב) ד"ה האיך ברייתא קאי לפרושי מתניתין וכו' ואם יש שם ענין מפסיק בעיא ולא איפשיטא, וכיון דקרקעי דינא ומעות תקנה כתבו הראשונים דמחזיר לו קרקע והמע"ה עכ"ל. ולכאורה משמע מלשונו דלהכי המע"ה כיון דמדינא א"צ ליתן לו מעות רק קרקע וכיון דיש ספק בתקנה מוקמינן על דין תורה דזה הכלל כתבו הפוסקים בכמה דוכתי היכא דהתקנה הוא נגד דין תורה, וכיון דיש ספק בתקנה מוקמינן על דין תורה, אך לכאורה לא היה צריך, נהי דהיה ג"כ הדין במעות כיון דיש ספק הלוקח מוחזק במעותיו, וכן כתבו בעצמו לקמן גבי שדה ונעשית גינה וכו' וסיים ולא איפשיטא והוי חומרא לתובע וקולא לנתבע. ונראה די"ל דהנ"י סובר דהכא עדיף דאפילו תפס המוכר מעות ולדעת הסוברים דבעיא דלא איפשיטא מהני תפיסה אף שדעת הנ"ל בעצמו בסוגיא דת"כ נראה דעתו כדעת הסוברים דבעיא דלא איפשיטא לא מהני תפיסה מ"מ כתב זאת לרווחא דמילתא אף לדעת הסוברים דמהני תפיסה, מ"מ הכא בודאי לא מהני, כיון דהזכות שיש להמוכר הוא רק מצד התקנה וכל שיש ספק בדבר מוקמינן אדין תורה. ולכאורה משמע מלשון הנמ"י דכתב דמחזיר לו קרקע דמשמע בהדיא דקרקע בודאי צריך להחזיר להמוכר אף אם הלוקח יאמר דרוצה יותר במעות מ"מ מחוייב לו להחזיר קרקע, חדא דלענין קרקע הוא דינא דהקרקע שייך להמוכר וגם המוכר מוחזק בקרקעו, לו יהיה דספיקא הוי מוקמינן הקרקע בחזקת בעלים, ועוד לענין אם המוכר רוצה קרקע דוקא לא שייך בעיא כלל דהא ממנ"פ אם נימא דהוי ספק א"כ שוב יש להמוכר הברירה כיון דהוא פחות מט' קבין, ויכול לומר דרוצה דוקא קרקע, ואי לא הוי הפסק אזי ממילא הוי דינא כמו תשעה קבין דמחזיר לו קרקע, ובודאי אם ירצה הלוקח מעות לא צייתינן ליה כיון דהוא קרקע של המוכר, וכן בהנך בעיי שדה ונעשית גינה או גינה ונעשית שדה דכתב הנמ"י דלא איפשיטו והוי חומרא לתובע וקולא לנתבע היינו לענין חזרת מעות אבל אם המוכר רוצה קרקעו בודאי צריך ליתן לו מטעמא דכתיבנא וזה פשוט לענ"ד. והנה הרא"ש ז"ל כתב על הך בעיא דשדה ונעשית גינה, ומחזיר לו מה שירצה. ופשוט דכוונת הרא"ש דהיינו דהלוקח יש לו ברירה ליתן לו קרקע כיון דהוא ספק אם נתחייב בהחזרת המעות, וכן מוכח בהדיא ברמזי הרא"ש ז"ל שחיבר הטור שכתב ע"ז וצריך לקבל הקרקע, והיינו דהלוקח יש לו ברירה ליתן לו קרקע, אמנם זה בודאי בלי ספק אם הלוקח רוצה ליתן לו מעות והמוכר רוצה דוקא קרקע דבזה הדין עם המוכר דממנ"פ יש לו קרקע. והנה הטור ז"ל בסי' רי"ח כתב על הנך בעיי ומחזיר לו מה שירצה והוא כלשון הרא"ש ז"ל וכבר נתבאר כוונתו, והנה מדברי הדרישה ופרישה מוכח בהדיא שהבין הכוונה דיש ברירה ביד לוקח ליתן מה שירצה היינו אף אם רוצה הלוקח ליתן מעות והמוכר רוצה קרקע דוקא מ"מ הברירה בידו וע"ש מה שהקשה על דברי הטור דכאן משמע דס"ל דהלוקח מיקרי תמיד מוחזק ולקמן בדין היכא דאמר מדה בחבל הן חסר הן יתיר כתב דלהרשב"ם הוי הלוקת תמיד מוציא דקרקע בחזקת בעליה עומדת, והראב"ד ס"ל דתליא בנתינת מעות, ומ"ש כיון דהלוקח מיקרי מוחזק, וכתב לתרץ וז"ל, ונלע"ד דוקא בכאן שהסכימו בהתחלת המקח שהן חסר הן יתיר יהיה המקח מקח, ולולא אומדן של חכמים ז"ל שאמרו שאם הוא יותר מכדי רובע לבית סאה דלא הוי מחילה לא היה להן פתחון פה לזה על זה, נמצא דהבעיא הוי ספיקא דדינא בענין המקח שנעשה ונגמר כבר מש"ה איקרי הלוקח לכ"ע מוחזק משא"כ בסמוך דהמוכר אומר דעתי היה במכירתי על לשון מדה בחבל או איפכא דוקא וזולת זה לא מכרתיהו, וכיון דיש לו טענה בגוף המכר מש"ה מיקרי המוכר מוחזק, עכ"ל. הרי מוכח בהדיא מדבריו שהבינו דהברירה בידו ליתן לו מעות אף אם ירצה המוכר דוקא קרקע וכן מוכח בהדיא מלשון הסמ"ע סי' רי"ח ס"ק ל"ט, ותימה גדולה אמאי יהיה הברירה ביד הלוקח ליתן לו מעות אם רוצה המוכר דוקא, כיון דממנ"פ יש לו קרקע, וכמו שנתבאר, ותימה על הש"ך ושאר אחרונים שלא הרגישו בדברי הסמ"ע. שוב מצאתי בב"ח שביאר בהדיא דעת הרא"ש והטור כמו שכתבתי והשיב על לשון הב"י דנראה קצת מדבריו שהבין דהברירה ביד הלוקח ג"כ ליתן מעות אם ירצה דוקא המוכר קרקע, אמנם אכתי לא יתישבו דברי הטור לכאורה נהי דכוונת הטור כמו שכתבתי דלענין זה יש לו להלוקח ברירה ליתן קרקע ולא מעות כיון דהוא ספק דלוקח מוחזק והא לענין מדה בחבל הן חסר הן יתיר הביא דעת הרשב"ם דס"ל דבכל ענין מיקרי המוכר מוחזק, ומשמע בהדיא מדברי הטור אף דפיחת כל שהוא והלוקח לא נתן עדיין המעות יכול המוכר לומר דנתכוונתי להלשון הן חסר הן יתיר ולכן צריך לשלם לו בעד כור אף דהלוקח מוחזק במעותיו מ"מ כיון דהספק הוא במכירה והמוכר מוחזק בהמכירה נגד הלוקח, ואי"ה יתבאר דלענ"ד דעת הרשב"ם אינו כן, אמנם עכ"פ הטור שהבין כן דעת הרשב"ם דאף דהלוקח מוחזק במעות מ"מ לא מהני חזקה נגד המוכר ואמאי ס"ל כיון דהוי ספק ביד הלוקח הברירה ליתן קרקע. ונלע"ד ברור דטעמו של הטור לאו משום חזקה אתינן עלה מטעם שכתבתי לעיל בדעת הנמ"י כיון דהחזרת המעות הוא תקנה והחזרת קרקע הוא דינא וכל היכא שהתקנה נגד הדין תורה ויש ספק בתקנה גופא מוקמינן אדין תורה כנ"ל ברור. ע"כ העתקתי ממה שרשום אצלנו, ומדברים אלו יש ללמוד ג"כ דעת הנמ"י והטור דכל היכא דהתקנה הוא נגד הדין תורה ויש ספק בהתקנה מוקמינן אדין תורה אפילו להוציא ממון, א"כ פשיטא דבנ"ד אזלינן בתר עיקר דין תורה. וכל זה כתבתי לרווחא דמילתא כפי שהיה נהוג בדורות הראשונים להתנהג עניני העיר ע"פ שבעה טובי העיר. הרחמן יתן בלבנו לב אחד לעבדו ולאהבו, ונזכה אי"ה בשוב ה' את שיבת ציון, א"ד הדורש טובת ישראל, ומצפה לתשועת ה' אשר ירחם ה' על עמו:
יעקב מאיר פאדווא: