אור ברסלב

שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה

סימן ג

סימן ב

כ"ב חשון תר"א פק"ק בריסק:

רב שלום לכבוד אה"נ ידיד נפשי הרב המאוה"ג החריף ובקי הישיש המפורסם מו"ה שמואל נ"י מ"ץ דק"ק ביאלאסטאק:

הנה קבלתי מכתב שו"ת בארוכה מכבוד מעלתו בקיץ העבר וכו' וכו', וכעת שמתי על לבי וכו' פניתי מעט לכבודו הרמה לעיין במקצת דבריו וזה תורף שאלתו בקיצור. בסופר סת"ם שמכר לאחד כמה זוגות תפילין, והלוקח קנה אותם להולכים למקומות אחרים למוכרן שם, וכשבא הלוקח שם באו אנשים לקנות ממנו התפילין, וחתכו התפר מהתפלין לבדוק הפרשיות, ונמצא שהבתים ריקנים, שהסופר לא הניח שם פרשיות כלל, ושוב כשבא הלוקח בחזרה, ותבע להסופר למה רמיתני לגזול אותי ולהכשיל רבים במצות תפילין ובברכות לבטלה, והסופר כיחש ואמר לא מכרתי לך תפילין רק בתים מתפילין, ואמר הלוקח שקר אתה דובר, ועוד אם כדבריך למה תפרת הבתים בגידין שדמיהם יקרים, היה לך לתופרן בחוטי פשתן, והשיב הסופר עשיתי זאת משום שגידין חזקים ולא יקרע התפר ויתקלקלו הבתים בדרך. וניכרים הדברים שהסופר בזדון לבו הרע עשה זאת להטעות הלוקח, ואח"ז ברח הסופר ואיננו עד היום הזה ומה שברח נראה ג"כ שמחמת פחד ובושה שעשה המעשה הרע ברח. והסופר קודם שעשה מעשה הנ"ל כתב ס"ת לאחד וגם אחר המעשה קודם שנתגלה נבלותו כתב ג"כ ס"ת, ושאל השואל מה דינו של הס"ת שכתב קודם המעשה, ומה דינם של ספרי תורות שכתב אחר המעשה כי הלא חשוד לאותו דבר לפי הנראה מהמעשה הנ"ל. והאריך מעכת"ה בפלפול בש"ס ופוסקים להכשיר הס"ת בין קודם בין לאחר המעשה: וזאת נלע"ד בזה דבודאי הס"ת שנכתב קודם המעשה אין לפסול, דלא נעשה חשוד למפרע דאמרינן השתא הוא דאיתרע, וזה דבר פשוט בש"ס ופוסקים כמבואר בדברי הפוסקים בסימן א' ובסי' קי"ט ביו"ד, ואין להאריך בזה. זולת הס"ת שכתב אחר שעשה המעשה בזה יש לעיין. הנה בודאי אף אם נימא דהמעשה הרע של הסופר אמת כאשר ניכרים הדברים, מ"מ אין לדון אלא כמומר לתיאבון שעשה זאת להרויח ממון. והנה הסכמת הפוסקים באור"ח סימן ל"ט הביאם המ"א בסק"ג דוקא מומר להכעיס פסול לכתיבת ס"ת ותפילין, אבל מומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת ותפילין דמיקרי בר קשירה, ומשמע דאפילו הוא מומר לאותו דבר דהא הפוסקים מדמה לזביחה, ובזביחה כשר אף מומר לאותו דבר כל שהוא לתיאבון היכא דישראל בודק סכין ונותן לו, וכמבואר ביו"ד סימן ב':

אמנם המ"א בסוף דבריו מסיים דבתוס' ע"ז (דף כ"ו ע"ב) ד"ה סמי מכאן מומר משמע דאפילו לתיאבון פסול. ולכאורה תמוה לי על המג"א, דהנה התוס' כתבו שם דוקא לגבי האי מילתא מסמי ר"י מומר אבל לדברים אחרים מצינו בכמה מקומות שונה מינים ומומרים יחד, בפרק קמא דראש השנה, המינים והמומרים כו'. ובפ' השולח, ס"ת שכתב מין ומומר וכו' והנה המ"א הבין דכוונת התוס' דשם בפ' השולח מתני מומר וכו' היינו דשם מומר לתיאבון פסול לכתיבת ספרי תורה, ולענ"ד פשוט דכוונת התוספות דהיינו דשם מתני מומר היינו מומר להכעיס ולא חש להך קושיא היינו מין, דהא כן מוכח מדברי התוס' מה שהביאו פרק קמא דראש השנה, המינים וכו', ושם בודאי אי אפשר לפרש על מומר לתיאבון, דהא קתני שם ונדונין לדורי דורות, וזה בודאי אינו מומר לתיאבון, דבמומר לתיאבון לדבר אחד אין הדבר כן, א"כ ע"כ צריכין לפרש כוונת התוס' דקתני שם מומרים דהיינו להכעיס ולא חשש להך קושיא היינו מין, וממילא יש לפרש כן כוונת התוס' גבי ההיא דהשולח, וצ"ע דבנוסחאות שלפנינו לא נמצא כמו שהביאו התוס' הך דפ"ק דר"ה:

אמנם אחרי העיון צדקו דברי המ"א דמוכרח לפרש דברי התוס' כמו שהבין המ"א, דבתוס' ע"ז (דף כ"ז ע"א) ד"ה א"ב אשה כתבו וז"ל תימה אמאי לא אמר א"ב מומר לערלות, דלמ"ד ואתה את בריתי ליכא שאינו בכלל לשמור כדאמרינן בפרק השולח (דף מ"ה) דישראל מומר לאו בר קשירה כאותה שהבאתי לעיל מפני שאינו חפץ לקשור ה"נ נימא שאינו בר מילה כיון שאינו חפץ למול עכ"ל. ובודאי מומר לערלות היינו מחמת צער המילה ירא למול, ומיקרי רק מומר לתיאבון, א"כ היכא כתיבא בפרק השולח דמומר לתיאבון לא מיקרי בר קשירה, דהא שם מיירי במומר להכעיס, א"ו כוונת התוס' כמו שהבין המ"א, דהתוס' פירשו הך דפ' השולח במומר לתיאבון והיינו שכתבו דישראל מומר לאו בר קשירה הוא כאותה שהבאתי לעיל. ודברי המ"א ברורים. ולפ"ז צריכין לפרש כוונת התוס' בע"ז לצדדין, דבפ"ק דר"ה שונה מומ' עם מין ומיירי להכעיס ובגיטין פרק השולח שונה מומר עם מין ומיירי במומר לתיאבון. אמנם אף שדעת התוס' דמומר לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת הסכמת הפוסקים אינו כן, דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת ותפילין. ולכאורה קשה לי מהא דאיתא ביו"ד סימן רס"ד סעיף א' בהג"ה מומר לערלות דינו ככותי, ואינו בר מילה, והלא מסתמא מומר לערלות הוי מומר לתיאבון, ואמאי לא מיקרי בר מילה כמו דמיקרי בר קשירה ולשאר דברים, וצריך לומר דהפוסקים מחלקים בזה בין מילה לשאר דברים, דלפום הלכתא כר"י בע"ז כ"ז הפסול בעכו"ם משום דכתיב המול ימול וכל שאינו במילה אסור למול, וישראל שמתו אחיו מחמת מילה מיקרי בר מילה וכמו שהביא בש"ס, משא"כ מומר לערלות נהי דהוי לתיאבון מ"מ לא קרינן בו המול ימול כיון דלא נמול רק במתו אחיו מחמת מילה הוא דמיקרי בר מילה כיון דאסור לו למול את עצמו, ופשיטא לדעת הפוסקים דפסקו כרב דאסור למול מטעם ואתה את בריתי תשמור דלא מיקרי בר ברית כיון דלא מל עצמו מחמת מורא הצער אשר מחוייב לקבל עליו אות הברית, ולפ"ז דברי התוס' והפוסקים המה מחולקים מהיפך להיפך, כי לדעת הפוסקים שהבאנו דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת תפילין דמיקרי בר קשירה ולענין מילה פסול דלא קרינן ביה המול ימול ולא קרינן ביה ואתה את בריתי תשמור, ולדעת התוס' שהבאנו לעיל הוא להיפך, דמומר לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת ותפילין דלא מיקרי בר קשירה, ולענין מילה כתבו התוס' בע"ז (דף כ"ז) ד"ה א"ב אשה, דישראל מומר לערלות מיקרי בר מילה, דאע"ג דלא מהלי כמאן דמהלי דמי ומיקרי שמירת ברית אם יחפוץ, וחלוקם של התוס' שם קשה להבין קצת לענ"ד. ועכ"פ התוס' והפוסקים מחולקים בזה מהיפך להיפך וכמבואר. (ועיין בהגהות רע"א ז"ל בא"ח סימן רס"ד, בנו זאב):

והנה כת"ר האריך בזה, נהי דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת היינו דאינו פסול הגוף דמיקרי בר קשירה ובר כתיבה מ"מ ניחוש שמא לא יכתוב לשמה, וע"ז האריך מעלתו להוכיח כיון דלא טירחא הוא כלל הך דיבורא שיאמר שכותב לשמה לא חיישינן דבשאט נפש יקלקל כמו דקי"ל ישראל מומר בודק סכין ונותן לו, ולא חיישינן שמא ישהה וידרוס בידים, והביא מעלתו תשובת רע"ק איגר ז"ל בסי' ס"ט שהרגיש בראיה זו, והשואל רצה לחלוק דוקא בשוחט לא חיישינן שמא שהה ודרס דאינו חשוד לעשות מעשה לאיסור לשהות ולדרוס, אבל בכתיבה דצריך מעשה להיתר לכתוב לשמה לא, ורבינו עקיבא ז"ל בתשובה שם לא ניחא ליה בחילוק ההוא, ובודאי לא מסתבר לחלק בזה, דענין השחיטה מיקרי ג"כ מעשה להיתר דצריך לחתוך הרוב בפעם אחת וכמ"ש בתשובת רע"ק שם. אך מה שהוסיף מעלתו דיש ראיה ברורה לזה מהא דמנחות (דף ס"ב ע"ב) ספרים ומזוזות יש להם בדיקה וניקחים מכל אדם, ופירש"י דליכא בהם עיבוד לשמה, וצריך להבין פירש"י אף שהתוספת השיגו עליו מטעם אחר, דהלא קשה מה בכך שא"צ עיבוד לשמה, עכ"פ כתיבה ואזכרות לשמה בעינן, וצריך לומר דודאי הכל בקיאים ויודעים שצריך לכתוב ס"ת לשמה, ומזה הוציא לענין מומר לתיאבון בדבר שיש לו חימוד ממון או טירחא אעפ"כ אינו חשוד שלא לקדש האזכרות. וראיה זו איני מכיר, דשם לא מיירי במומר לתיאבון אלא בסתם אדם דהוא מוחזק בכשרות אלא שאינו מומחה, לכן בדבר שיש להסתפק שמא אינו יודע, יש בזה חששא, אבל בדבר שהכל יודעים דהדין כן, שוב לא חשדינן לו שיקלקל הדבר, ולא מבעיא לשיטת הפוסקים ביו"ד סי' קי"ט דכל אדם הוא בחזקת כשרות וניקחים ממנו כל דבר בודאי כן הדברים, אלא אף לשיטת הפוסקים דבעינן דידעינן שהוא מוחזק בכשרות, מיירי באמת דידעינן מוחזק בכשרות, והא דקאמר וניקחים מכל אדם היינו דלא בעינן מומחה:

אמנם הצצתי בדברי הרמב"ם ז"ל ולא מצאתי בדבריו שהביא הך דינא תפילין יש להם בדיקה ואינן נקחים אלא מן המומחה, ספרים ומזוזות יש להם בדיקה וניקחים מכל אדם. וצ"ע לענ"ד שלא העירו בזה נושאי כלי הרמב"ם, אף שבמראה מקום נרשם המקום בפ"א מה' תפילין, חפשתי ולא מצאתי מקומו. והנה הך דינא דתפילין אינן ניקחים אלא מן המומחה, אף שלא הביא בהדיא הך דינא, מ"מ מכללא שמעינן ליה, מדהביא פ"ב מהל' תפילין ה"י הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה צריך לבדקן וכו', והא מסוגיא דעירובין, בפ' המוצא תפילין, ממילא שמעינן דתפילין אינן נקחים אלא מן המומחה. אך הך דינא דספרים ומזוזות נקחים מכל אדם לא מצאתי כעת בדבריו:

והנלע"ד בזה דהרמב"ם דחיקא ליה לפרש הך וניקחים מכל אדם, היינו אף שאינו מומחה, רק דידעינן דמוחזק בכשרות, דמשמע מכל אדם אף דלא ידעינן ליה כלל, א"כ קשיא ליה בזה להרמב"ם לפי שיטתו שפסק בפ"ח מהל' מ"א ובפ"ג מהל' מ"א, דאין לוקחים אלא מאדם מוחזק בכשרות, א"כ אמאי קתני דניקחים מכל אדם, לכן מפרש הרמב"ם ז"ל דהך ברייתא נשנית בא"י וכמו שכתב רבינו בפ"א מהלכות מ"א, בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחים היין מכל אדם ואין חוששין לו, ובח"ל לא היו לוקחים אלא מאדם שהוא מוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחים יין בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרות. וע"ש בכ"מ שהביא בשם הרשב"א, דרבינו למדה במה שמחלק רבינו בין א"י לחו"ל, מדגרסינן בע"ז (דף ל"ט), אין לוקחים ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וסובר רבינו דכ"ש בחו"ל, וא"י בזמן הזה דמיא לחו"ל, ועיין בה"ה פ"ג מהל' מ"א הל' כ"א, א"כ אתי שפיר דעת הרמב"ם דלכך השמיט הך ברייתא דמפרש דהך ברייתא נשנית בא"י בזמן שהיתה כולה לישראל כמו שמפרש הרמב"ם הך ברייתא דע"ז דאמרו דאין לוקחים בסוריא אבל בא"י לוקחים היינו בזמן הקודם, אבל בזמן הזה א"י דינה כחו"ל, ולכן השמיט הך ברייתא, דלדידן דא"י בזמן הזה כחו"ל, אין לוקחים ספרים ומזוזה אלא ממי שהוא מוחזק בכשרות דחיישינן לשאר ריעותות. כנלענ"ד בדעת הרמב"ם ז"ל: והנה כבודו הרמה האריך בתשובתו לתמוה על הש"ך בסי' קי"ט בסק"א שכתב אם אינו מוחזק בכשרות אזי אין לסמוך עליו כי בקל יוכל לעשות שהייה או דרסה, והוא סותר דברי הש"ס וש"ע סי' ב' סעיף ב' וגם סותר דברי עצמו בש"ך שם סק"ד שכתב הטעם דאף שהוא מומר מ"מ כיון שיש בידו סכין יפה ודאי ישחוט בזה, ומ"מ ישחוט יפה ולא ישהה ולא ידרוס עכ"ל. ומומר לתיאבון ודאי גרע מסתם אדם שאין מכירין אותו אם איש נאמן הוא, ואפ"ה לא חיישינן שהמומר ישהה או ידרוס, והאריך בזה כבוד תורתו הרמה. ולענ"ד לק"מ ודברי הש"ך ברורים, דהא מבואר שם דבעינן שיודעים בו שיודע הלכות שחיטה, דאל"כ לא אמרינן ביה רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם, וכמבואר בדברי הראשונים, א"כ יפה דקדק הש"ך ז"ל בלשונו, דהא שם מיירי שאינן מכירין אותו כלל א"כ לדעת הני רבוותא דסברי דאדם דאינו מוחזק בכשרות חשדינן ליה, א"כ שוב איכא חשש שהייה ודרסה דשמא אינו יודע כלל הלכות שחיטה, וזה פשוט וברור. ומ"ש מעלתו לתרץ קושיית הש"ך בסי' קי"ט דלא סתרי דברי הטור והש"ע להדדי ולחלק יצא בין אתחזק איסורא דאז אינו נאמן אלא מי שהוא מוחזק בכשרות והיכא דלא אתחזק איסורא נאמן אף מי שאינו מוחזק בכשרות, ועיין בהגה"ה יפה כיון וכן כתבתי בספרי סימן קי"ט:

והנה כבודו הרמה הביא תשובת רבינו עקיבא איגר בסי' ס"ט שהאריך בענין אף דמומר לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת מ"מ יש חשש שמא אירע לו טעות בכתיבתו ע"י נגיעת רגל שמאל של הה"א לגגו ונעשה חי"ת שצריך למחוק כל הרגל, והוא לא רצה לטרוח וגרר רק מקום הנגיעה ופסול מחמת חק תוכות, ומעלתו האריך בזה דאין בזה חשש כלל דאין טירחא לגרר כולו יותר מלגרר מקצתה, ועוד כתב כיון דרוב המצויין אצל תפילין מומחים הם וכמש"כ תוס' במנחות דף מ"ב כמו רוב מצויין אצל שחיטה מומחים הם ושוב אין חשש בזה דשמא אירע דבר הפוסל בכתיבתו שיצטרך תיקון. ולענ"ד אין הדברים מספיקים בהיתר זה, דמ"ש דאין טרחא בזה יותר מלגרר כל הוא"ו, לדעתי מאן מפיס בזה לומר דלאו טירחא היא ומי יכול להכריע בזה בסברא דנפשיה לומר דלאו טרחא, הגם דרוב מצויין אצל ס"ת מומחים מ"מ בודאי דבר זה שכיח הרבה בכל הסופרים נגיעות אות באות ודבר זה לא ימלט לדעתי בשום סופר בעולם אף בסופר מובהק, צא וראה מ"ש הרדב"ז בתשובה סימן ש"י והביא מעלתו עצמו בתשובתו דלהכי כשר בס"ת שלא כסדרן דאל"כ לא תמצא ס"ת כשירה לעולם. הרי חזינן דבס"ת שהיא ארוכה בודאי שכיחי הרבה טעיות והרבה נגיעות, ולא כסברת מעלתו שכתב דלא חיישינן שמא אירע דבר הפסול בכתיבתן שיצטרך תיקון, ומ"ש התוס' דאמרינן רוב מצויים אצל תפילין מומחים הם היינו דמסתמא יודעים כל הדינים השייכים לזה ובדבר הצריך תיקון מתקנין כהלכתן: ומ"ש מעלתו דיש ראיה ברורה מש"ס דמנחות (דף מ"ב) דאמאי ס"ת ומזוזה ניקחים מכל אדם, ונהי דהכל בקיאים לכתוב האזכרות לשמן, והיינו משום דליכא טירחא כלל לומר בפיו שכותב האזכרות לשמן מ"מ ניחוש שמא אירע איזו נגיעה אשר צריך לגרר הרגל שלא יהיה חק תוכות, וגרר רק מקום הנגיעה משום טרחא, א"ו דליכא טירחא בזה. ובזה כבר כתבתי לעיל דאין ראיה משם, לא מבעיא לשיטת הפוסקים דכל אדם מחזקינן בכשרות א"כ כיון דלא חשדינן לחשוד ורוב המצויין אצל תפילין מומחים הם, בודאי יתקן כהלכתו, ואף לדעת הרמב"ם שהובא ביו"ד סי' קי"ט דכל אדם אינו בחזקת כשרות זולת המכירים, כתבתי לפרש דניקחים מכל אדם היינו דבא לאפוקי דלא בעינן מומחה אבל בעינן דלידע שהוא בחזקת כשרות, ודעת הרמב"ם בעצמו שהשמיט הך דינא כתבתי דנ"ל טעמו דמפרש דברייתא בא"י מיירי בזמן שהיה רובא מישראל דדנין כל אדם בחזקת כשרות, ולכן השמיט הך ברייתא, ואם כנים אנחנו בדברי הרמב"ם ז"ל במה שהשמיט טעמו, ויש ראיה להיפך מסברת מכ"ת, דבודאי אף לדעת הרמב"ם דכל אדם אינו נאמן בחזקת כשרות מ"מ לא גרעו ממומר לתיאבון, א"כ אמאי איכא חשש בזה אף לדעת הרמב"ם, דהא ליכא טירחא לומר דכותב לשמה, או מעבד העורות לשמה, א"ו דחשש נגיעה הוא טרחה גדולה ולכן סתם בני אדם אינן נאמנים ע"ז כיון דלדעת הרמב"ם סתם בני אדם אינן בחזקת כשרות לענין זה, ומפרש הברייתא בא"י בזמן שהיו רוב ישראל, לכן השמיט הך דינא וכמש"ל באריכות:

ומה שהביא מעלתו עוד ראיות ודמיונות ממקומות, דהא מבואר בנדה (דף ד' ע"א) דכל הטומאות כשעת מציאתן, וכן בכל הדברים הוי חזקה כשעת מציאתן אפילו לקולא וכמ"ש הרמב"ם בפט"ו משאר אבות הטומאה ה"ו וז"ל כיצד זרק שרץ לבין הככרות ספק נגע ספק לא נגע הרי זה טהור, הואיל ומצא הככר הטהור שאינו נוגע בטומאה, ואין אומרים שמא נגע בו ואח"כ נפל בצדו עכ"ל והוא משנה בטהרות. הרי דשם יש ריעותא, דיש סברא גדולה כיון דמצא הככר סמוך לשרץ סברא הוא שבשעת זריקה נגע בשרץ, אפ"ה אמרינן דלא חיישינן לזה רק אמרינן דחזקה דכמו השתא בשעת מציאתן אינו נוגע כן מקודם לא נגע, מכ"ש בס"ת שאין רואים בה שום ריעותא אדרבה רואים שכל האותיות נכתבו כדת, וההי"ן אינו נוגע הרגל לגג, מהיכא תיתי לומר שהיה נגיעה מתחילה ותקנו. גם יש עוד חזקה דמעיקרא דמקום הריוח שבין הגג ובין הרגל יש לו חזקה דכמו מעיקרא קודם שנכתב הס"ת היה מקום הריוח פנוי בלא טיפת דיו כן עתה, ונמצא יש שתי חזקות להתיר חזקה דהשתא וחזקה דמעיקרא, גם יש ס"ס ספק כתב מתחלה בכשרות, ואת"ל שהיה נוגע בכתיבה שמא גרר כדין, זה תורף דבריו. ואיני רואה בדבריו היתר ממש, מה שהחליט מעלתו דשעת מציאתן אזלינן אפילו לקולא, כבר כתבו התוס' בריש נדה דוקא לקדשים מחמירין לומר כשעת מציאתן ולא בשאר טהרות, וההיא דמחט שנמצא דטהורה לאו משום דכשעת מציאתן דאורייתא, אלא משום דמוקמינן הטהרות בחזקתן:

ובאמת לשון הרמב"ם ז"ל פט"ו מהל' אבות הטומאה שהביא מעלתו לא הבנתי כלל דסיים שם בלשון אלא הרי הם כשעת מציאתן, וכן מתחלה כתב שכל הטומאות כשעת מציאתן ואין אומרים שמא נגע וכו' משמע בהדיא מלשונו דסובר הרמב"ם ז"ל דטעמא דהר דינא משום דכל הטומאות כשעת מציאתן וכיון שלא ראינו נוגע בטומאה טהור, ואינו כן דטעמא דהך משנה משום דטומאה צפה ספיקו טהור וכיון שזרק השרץ יש לו דין טומאה צפה וכמבואר שם בפי' הר"ש ובפי' הרמב"ם ז"ל בעצמו, וטומאה צפה דמטהרינן ספיקא, הוא גזירת הכתוב ומקרא ילפינן לה בנזיר (לדף ס"ד) ע"ש, ולהכי לשון הרמב"ם ז"ל תמוה לענ"ד ותמהני שלא הרגישו בזה נושאי כליו, וגם על כבודו אני תמה שהיו עיניו משוטטות בדברי הרמב"ם ז"ל ולא הרגיש בזה וצ"ע. הגם כי נראה דעת התוס' בפסחים (דף צ"א ע"א) ד"ה, שהיה טמא מתחילתו דכל הטומאות כשעת מציאתן אזלינן אפילו לקולא, וכבר דיברו בזה האחרונים ז"ל ועמדו על סתירת שיטת התוס' בזה, אמנם לדעתי אין כל זה ענין לנדון ספיקתנו, דבדבר הרגיל לא שייך כלל לאוקמה אחזקה, ודמיא להך דינא דתשובת הר"ן סי' ע"ג הובא ביו"ד סי' ר"א סעיף ס"ה מקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות ממ' סאה וטבלה בו צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה מ' סאה, וכתב שם הש"ך אע"פ שהוא עכשיו שלם לפניו מ"מ כיון שלפעמים מוחזק להיות חסר חיישינן שמא היה חסר בשעת טבילה, ע"ש, הרי דבדבר הרגיל לא שייך כלל לאוקמי אחזקה ולמיזיל בתר שעת מציאתן, וגם בתשובת רע"ק שם משמע דמהך טעמא דרגיל למצוא טעיות הרבה אחר כתיבת ס"ת ומהך טעמא דן חששא זה דשמא לא רצה לטרוח ולתקן כל פעם כהלכתן, ועיין תוס' פסחים (דף ט') בד"ה ואת"ל, דספק הרגיל הוא קרוב לודאי וחדע דאפילו מידי ודאי בעי למימר שיוציא זה הספק עכ"ל. ומטעם זה גם ס"ס שכתב מעלתו אינו דבספק הרגיל לא שייך ס"ס וכמ"ש הפוסקים בכללי ס"ס. והנה עוד בא בתשובתו ענינים נכבדים ומחמת רוב טרדתי לא עיינתי, וזה המעט שכתבתי הוא לכבודו הרמה, ובעיקר פסקא איני אומר בזה לא איסור ולא היתר. כ"ז כתבתי ובאתי עה"ח. יעקב מאיר באאמ"ו הרב מו"ה חיים ז"ל חופ"ק בריסק:

תוכן העניינים

שות עין המים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה