שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימן ב
להרב הגאון הגדול מו"ה מרדכי זאב עטינגער נ"י מלבוב יצ"ו:
נדון השאלה אשר נדרשתי מאת כת"ה בדבר שו"ב מלבוב אשר אנשים בלתי הגונים הדיחו אותו משם ונסע לק' פרעמיסלא וקבלו אותו לשו"ב, והנה לפי דבריו התנה עם אנשי ק"ק פרעמיסלא תנאי מפורש וכפול, שלא יחול ההתקשרות עד אשר יתנו לידו כתב אשכנזי כנמוסי וכתבנית כתב יהודי אשר נתנו לו, והיינו שיכתב שמה שלא להדחות אותו כל ימי חייו, ואחר זה נתאספו ובקשו מאתו ליתן כתב תעודה שחלילה לעזוב אותם ולילך לעיר אחרת. וכפי שהבין השו"ב אשר נכתב בו בלשון שבועה חתם א"ע בלי קריאת הכתב ובמכוון עשה זאת שלא יהא שבועה מפיו. ועתה פקד ה' את עיר לבוב לטוב להחזיר עטרה ליושנה ולקחת השו"ב דוקא אשר היה להם מלפנים, ועתה טוען השו"ב כי אינו יכול להיות בק"ק פרעמיסלא מחמת שאשתו אינה רוצה לזוז מלבוב, וע"פ דינא דהש"ס אינו יכול לכוף אותה לילך עמו לק"ק פרעמיסלא, ורוצה השוחט לחזור בו מהקשר שעשה עם אנשי פרעמיסלא, ועכשיו באו אנשי עיר פרעמיסלא מכח הכתב שקבל עליו בשבועה שלא לזוז מעירם, גם באו עליו שתקע להם כף. והשוחט השיב כי על כתב השבועה היה בתנאי וכפול שיהיה כתב אשכנזי ממש כתבנית כתב יהודי, ולא קיימו תנאם כי בכתב האשכנזי נכתב רק על שלש שנים ולא לכל ימי חייו. גם בנדון הת"כ, השיב שלא היה מעשה, רק שבעת האסיפה שתו משקה, ותקע כל אחד לחבירו בהשתיה לחיים כנהוג, וגם הוא כאחד מהם, אבל לא התכוון כלל לתקוע כף על גוף הענין. והנה כת"ה פתת בהצלה תחלה לבטל הכתב שבועה ע"פ התנאי שהיה מקודם ביניהם, אף כי לא היה התנאי בשעת כתיבת הקשר אשר אז היה עיקר קבלת השבועה, אעפ"כ מועיל התנאי שקדם לבטל הכתב, מהא דאיתא בח"מ סי' ר"ז סעיף א' בהגה"ה אם התנו תנאי ואח"כ כתבו שטר סתם, על תנאי ראשון כתבוהו וחתמוהו. שוב העיר מעכת"ה מדברי הר"ן פ"ב דקדושין שחולק ע"ז, גבי האי דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל כו') וכתב הר"ן שהיה כפול ממש אעפ"כ הוי דברים שבלב כיון דאמר הכי מקמי דליזבין ובשעת זביני לא אמר הכי הוי דברים שבלב ולא מהני. ושוב האריך כת"ה הרי בש"ס כתובות (דף ע"ד) חליצה מוטעת כל שאמרו לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז, ורצה הש"ס לומר הטעם כיון דעשה מעשה אחולי אחליה לתנאיה, ותמהו שם התוס', וכי סלקא אדעתיה שלא יועיל שום תנאי לבטל וכו', ותירצו דס"ד דהש"ס משום שצריך להזכיר התנאי בשעת גמר הקנין, א"כ מבואר דלמסקנא דהש"ס אף שלא הזכיר התנאי בשעת גמר הקנין מועיל שפיר לבטל הקנין, ובגוף התנאי של בני גד וב"ר ג"כ מוכח כן, דהא מרע"ה התנה עמהם מקודם, ולאחר שהתנה עמהם משה, צוה בסתם ליתן להם. ונדחק מעכת"ה לפרש דעת הר"ן להשוות לדעת הפוסקים בדוחק, ולפענ"ד נראה בפשיטות להשוות דעת הפוסקים להדדי ע"פ מ"ש הרדב"ז בתשובה חלק ב' סי' תקצ"ב, שאלה על ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שרוצה ליתן לה על מנת כן וכן, ומיד הלכו עדי הגט, ובאו עדים ונתנו לה סתם מאי מגורשת בתנאי, או בלי תנאי. תשובה הדבר ברור שאם היו שם עדים הראשונים ששמעו התנאי מפיו והם עדי מסירה אין ספק שהיא מגורשת על תנאי אע"פ שמסרו להם סתם ודאי על תנאי הראשון סמך וכן כתבו הראשונים ז"ל, אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלי תנאי, אע"פ שהוא צווח שעל תנאי ראשון סמך, שהרי עדים הללו משוו לה מגורשת בלא תנאי דקי"ל כר"א עדי מסירה כרתי, ואפילו למ"ד עדי חתימה כרתי הרי לא נחתם הגט על תנאי, ותו כיון שהוא יודע שאין אלו העדים אשר שמעו התנאי ולא הוזכרו בשעת מסירת הגט, אחליה לתנאיה והשתא הדר ביה ואין שומעין עכ"ל.
למדנו מדברי הרדב"ז דעת הראשונים בזה, דאם היה כבר תנאי בפני עדים בין איש לאשתו, ובין מוכר ולוקח, ואח"כ נגמרה המכירה בפני אותן העדים שידעו התנאי, אף שנגמר בסתם אמרינן על דעת הראשונה נעשה, אבל היכא שהיה בפני עדים אחרים שלא ידעו התנאי אף שכבר נגמר השטר בפני עדים אחרים, מ"מ כיון שבגמר הענין לא ידעו העדים מהתנאי אחולי אחליה לתנאיה, אף שמחשב ואומר שבלבו היה התנאי אינו כלום, ואמרינן בזה דברים שבלב אינן דברים, כיון שלא התנה בפניהם, מאחר שלא ידעו מהתנאי כלל, ובהכי א"ש דברי הפוסקים דלא פליגי אהדדי, דרמ"א מיירי שכתבו העדים שטר סתם ובפניהם היה התנאי מעיקרא, כמו שמשמע דקדוק לשונו שכתב על תנאי הראשון כתבו, וזה לא שייך אלא כשידעו מהתנאי, וכן הסוגיא דכתובות (דף ע"ד) לשיטת התוס' לא בעינן שיזכיר התנאי בשעת גמר הקנין, רק כיון שהזכיר התנאי מקודם לכן אמרינן דעל תנאי הראשון היה המעשה, היינו שהעדים שהיו בשעת גמר הקנין ידעו מהתנאי, ואמרינן דסמך על זה, ולא צריך להזכיר בשעת גמר הקנין, ולא הוי כלל דברים שבלב כיון שכבר התנה מקודם, משא"כ הר"ן ז"ל בקדושין מיירי שהתנו מקודם בתנאי כפול עם הלוקח ואח"כ נעשה הקנין בפני עדים אחרים שלא ידעו תנאי זה מיקרי דברים שבלב ולא יכול לומר על התנאי הראשון סמך כיון שהעדים לא ידעו כלל מהתנאי. וזה ברור:
נמצא לפ"ז בנדון דידן דמסתמא בשעת גמר הקנין היו אותן אנשים שהתנה בפניהם התנאי, אמרינן דעל תנאי הראשון סמך. אך כל זה אם השוחט יש לו שום עדים על זה שהיה התנאי, או שאנשי ק"ק פרעמיסלא אינם מכחישים אותו בזה, כי בלא"ה פשוט שאינו נאמן, וכמבואר בח"מ סי' פ"ב היכא דהוציא המלוה את השטר אינו יכול הלוה לומר על תנאי היה, ודינו כמו שטוען פרוע דהמלוה נאמן בשבועה וכו', וא"כ שיש לו עדים ע"ז יש לו היתר יותר מרווח ע"ז. ופשוט דלמה שהחליט כת"ה בתחלת דבריו כי לא היה התנאי בשעת קבלת השבועה, אני אומר כפי לשון נוסחאות שטרות שנהגו לכתוב הכל בלשון עבר, כמו וקיבל עליו בשבועה, אין כאן קבלת שבועה אלא היא הודאה על שעבר שקיבל עליו בשבועה, ועיין בנוב"י מה"ת חלק יור"ד סי' קמ"ה כתב באמצע התשובה בזה הלשון, אבל באמת כבר מבואר בנוב"י שאפילו אם נסכים דכתיבה מיחשבא ביטוי שפתים היינו כשכותב לשון הזה שכותב הנני נשבע או הנני נודר, ואנן אמרינן שכתיבה זו מיחשבא ביטוי, והרי היא כשבועה וכנדר שמקבל עליו לדעת מי שסובר דכתיבה הויא כדבור, אבל כאן אפילו נסכים שזה ששמעו מהסופר וחתמו הוי כביטוי מ"מ גם בכתבו של הסופר לא נאמר שהם נודרים, אבל כתב לשון עבר קבלנו עלינו וכו', שמשמעותו שכבר קבלו ולא עתה, וא"כ כתב הודאתם שמודים שקבלו עליהם בנדר לא עדיף הודאה בכתב מהודאה בפיו ממש, וכמבואר ברמ"א מי שהודה ברבים או כתב שטר והודה שנשבע וכו' אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו, א"כ לפ"ז אם יש עדים בבירור שהיה התנאי כך וכך בודאי יכול לומר אף אם העידו שכבר נשבע, יכול לומר ששבועתו היתה על תנאי הגם שהש"ך הביא על דברי הרמ"א הנ"ל היינו דוקא בנדר או נשבע לעצמו, אבל בנשבע לחבירו כגון בשט"ח וכה"ג אינו נאמן, והנוב"י בעובדא דידיה מיירי שהנדר או השבועה נוגע לעצמו כמו שהוזכר שם בשאלה שלא יקרבו לפלוני, אבל הכא הרי התחייב א"ע להיות שו"ב בק' פרעמיסלא והודה שכבר נשבע ע"ז, מ"מ היינו בסתמא שהיה אומר שהיה אנוס או תנאי אבל היכא דאיכא עדים שהיה תנאי פשיטא דנאמן לומר מה שהודה שנשבע היה על תנאי כך וכך, וכמ"ש הש"ך שם בנודר לחבירו ואמר שאנוס היה אם ידענו באונסו נאמן, אבל פשיטא היכא דליכא עדים אינו נאמן להפקיע א"ע מהחיוב. שוב ראיתי למעכת"ה שהביא דברי הרמ"א והש"ך הנ"ל ורוצה לומר דנאמן לומר ששבועתו היה על תנאי, וכתב אבל הש"ך כתב דבין אדם לחבירו אין נאמן, וכתב מעכת"ה דהיינו דוקא באנוס הייתי, אבל בתנאי נאמן דלא חציף אינש לאכחושי כיון שיודע שחבירו מכיר בשקרו, והאריך בזה. ולפענ"ד פשוט דאינו נאמן לומר על תנאי היה להפקיע א"ע מחיוב שנתחייב בשבועה, ודמיא להא דח"מ סימן פ"ב דאין הלוה נאמן לומר על תנאי היה לבטל השטר, ואף בעדים עצמם דעת רוב הפוסקים שאינם נאמנים לומר תנאי היה דברינו היכא דכתב ידם יוצא ממקום אחר וכמו שהעלה הש"ך להלכה בחו"מ סי' ק"ט וסי' מ"ו, וסי' פ"ב. ומה שכתב מכת"ה דהא דכתב הש"ך ביור"ד שם דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמן לומר שבועתי היה באונס, והכא נמי איכא רגלים לדבר שהיה תנאי שהרי השליש הכתב חיוב שלו אצל הרב אב"ד שם עד שיתקיים התנאי, נראה דאין מזה ראיה דלמא היה התנאי שיתן לו כתב אשכנזי, אבל לא דוגמתו ממש שיהיה נכתב הכתב אשכנזי דוגמת הכתב יהודי דהיינו שיהיה נכתב שקיבל עליו לעולם, ואדרבה קצת רגלים לדבר איכא להיפך, דהא כאשר בא הכתב אשכנזי קבלו הם הכתב תעודה שלו, והוה ליה לצווח שלא ליתן הכתב תעודה כי עדיין לא נתקיים התנאי. ועוד נראה ברור, דהא דכתב הש"ך היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן קאי היכא דהשבועה או הנדר היה בע"פ, בזה דעת הש"ך היכא דאיכא רגלים לדבר נאמן ששבועתו היה באופן זה, אבל היכא שהתחייב א"ע בכתב וכתב בספר וחתמו עדים פשיטא דאין הרגלים לדבר יכול לבטל כתב, כמו כל שטרי דעלמא דברגלים לדבר לא מבטלינן שטרא:
היסוד היתר לדברנו, באופן שנברר בעדים שהיה תנאי גמור, או שאנשי ק"ק פרעמיסלא אין מכחישים אותו בזה, גם נראה מתוך תשובתו שג"כ נכתב חרם היה מועיל ג"כ, אם התנאי מבורר לבטל הכתב, הגם שהיה מקום לדבר קצת אפילו אם יש עדים על התנאי, כיון שיש עדים על הכתב מסתמא כתב ידו ניכר לכל והוי כתרי ותרי, ולפי עדותם משמע שלא היה תנאי, והוי דינא כמו בפ"ב דכתובות, שנים שבאו לקיים השטר ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' אם כתב ידם יוצא ממקום אחר דינו כתרי ותרי, אלא דבזה י"ל כיון דתרי ותרי ולא קרעינן ולא מגבינן ואי תפס לא מפקינן מיניה והשוחט מיקרי תפס בעצמו שלא להיות משועבד לאנשי ק"ק פרעמיסלא, ורק מצד חומר השבועה קי"ל דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, ויכול לומר שהאמת כדבריו שהיה תנאי, ואף לענין דאשת איש דחמיר בתרי ותרי היכא דניסת לאחד מעדיה, גם היא אומרת ברי לא תצא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש:
ונבוא לשאר סניפין שכתב מכת"ה, הגם שהיה השבועה ע"ד הרבים יש לו התרה לדבר מצוה כמו דקי"ל בש"ס גיטין פרק השולח דלדבר מצוה יש לו התרה, וזאת ג"כ מיקרי מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו כדאיתא בפוסקים, ועוד שהיא מצוה דרבים להסיר מכשול מק"ק לבוב כמו שמתנצל בתשובתו דלא סגי בלא"ה ע"פ פקודת הקיר"ה, הגם שריב"ש ז"ל כתב בתשובה שאם רבים אומרים שלא להתיר לו לצורך מצוה אין מתירין אותו, והביא הרמ"א ביו"ד סימן רכ"ח נדחק מכת"ה לחלק בין מצוה למצוה, ועוד השיב מכת"ה דאף דקי"ל דהנודר על דעת חבירו אין לו התרה אלא מדעתו, סמך מכ"ת על דעת רמ"א שהביא יש אומרים דלדבר מצוה מתירין נדר שנדר על דעת חבירו בלא דעת חבירו, והגם שהט"ז ורבים מאחרונים הרעישו שלא לסמוך ע"ז להלכה מ"מ דעת הש"ך משמע שמקיים דעת רמ"א, ויש לדון בדברי הש"ך, דעל מה שסתר ריב"ש דברי התוס' שאין מצוה גדולה מהליכת משה למצרים בשליחות השי"ת לגאול את ישראל, ואעפ"כ הצריך ליטול רשות מן יתרו ולא הלך שלא ברשותו, וכתב הש"ך ליישב ע"פ מה שכתב מהרי"ק ורמ"א דלא חשיב דבר מצוה אלא היכא דאי אפשר המצוה לעשות אם לא בהתרת השבועה, אבל כל שאפשר שיקיים בלא בטול מצוה לא, וא"כ גבי משה הרי הרבה ריוח והצלה למקום, והיה יכול לגאול את ישראל בלי שיחזור משה למצרים. וצ"ע דלכאורה נעלם מש"ך ז"ל המדרש רבה פ' שמות פ"ג ובריש סדר ויקרא, וז"ל המדרש לכה ואשלחך אל פרעה לכה ודאית (ה' שבסוף התיבה), לומר אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם, הרי מבואר במדרש שגאולת ישראל היה מוכרח דוקא להיות ע"י משה ולא ע"י אחר. ותירוץ השני של הש"ך י"ל קצה דהתם הקב"ה היה מצוה שלא ילך למצרים עד שיתיר הנדר, א"כ כל שלא הותר אין מצוה. ונראה לי לפרש בזה לשון המדרש בפ' שמות, דהנה לפי לשון הש"ס בנדרים דקאמר על הא דתניא המודר הנאה מחבירו אין מתירין אלא בפניו, מנה"מ אמר רב נחמן דכתיב ויאמר לך שוב וכו' אמר לו הקב"ה במדין נדרת לך והתר נדרך במדין, א"כ משמע דדין גמור דכך דינו דהמודר מחבירו צריך להתירו בפניו, ואף לדעת קצת פוסקים שבדיעבד אם התירו מותר, מ"מ לכתחילה איסורא, וכמו שמבואר בש"ע שראוי ליסר אותן אנשים שמזדקקים בזה. אכן המדרש רבה פ' שמות כתב בזה הלשון ויאמר ה' אל משה במדין לך שוב מצרים, אמר ר' יוחנן למדה תורה ד"א שהנשבע בפני חבירו לא יתירנו אלא בפניו שלא יחשדנו שהוא נשבע על שקר, שכן אתה מוצא שמשה נשבע ליתרו והלך למדין להתיר שבועתו בפניו שנאמר ויאמר ה' אל משה במדין, אמר הקב"ה במדין נשבעת לך והתר שבועתך במדין. ומהו לשון דרך ארץ דהא דין גמור הוא, וגם מאי למדה תורה שייך בכאן כיון דהדין הכי הוא וכי בכל הדינים שבתורה נקט לשון למדה תורה ולדברי הש"ך אתי שפיר לשון הש"ס והמדרש יחד כפתור ופרח, דבאמת כיון דמצוה הוא א"צ להתיר בפניו, אלא מצד שהשי"ת צוה לו שילך למדין דוקא להתיר לו שבועתו, שוב לא היה מצוה, א"כ היא גופא תקשה למה עשה השי"ת כן כיון דבאמת איכא מצוה רבה לגאול את ישראל, ולא היה אפשר זולתו, א"כ לא יצוה לו השי"ת לילך למדין, א"כ היא מצוה, ולזה אמר המדרש שהשי"ת עשה כן מצד דרך ארץ, משא"כ הש"ס דקאמר הוי מצד הדין, היינו אחרי שהשי"ת צוה לו כן שילך בשליחותו תו לא הוי דבר מצוה, כמש"כ הש"ך ושוב דינא הכי ולא מצד דרך ארץ רק מצד הדין. וזה נכון. ובאמת כל אלו ההיתרים המה סניפים בעלמא, והוא נגד רוב הפוסקים אשר יסודות ההוראה נשענים עליהם, ועיקר בזה יסוד היתר הראשון מחמת התנאי, ובאופן שיברר התנאי דוקא בעדים דאינו נאמן לבטולי שטרא היכא דכתב בח"י ויש עדים ע"ז, דאין דינו כמו כת"י אלא כשטרח ממש כיון שהעיד עדים על הכתב. גם נדון הת"כ נאמן לומר שלא נתן על זה רק ת"כ בלחיים כנהוג, היכא דליכא עדים שמכחישים את דבריו. והנני נטפל לעושי מצוה להתיר ג"כ השבועה מחמת הטעמים שבארנו. ומחמת שהקדמונים החמירו מאד בהתרת השבועה, ראוי לצרף עוד רב מובהק בהוראה. מנאי אהובו דו"ש יעקב מאיר פדווא: