שות עין המים· רבי יעקב מאיר פדואה
סימן א
לרבי יעקב מאיר פדואה:
שאלה בדין אשה שניסת לנער שהגיע לכלל שנותיו אכן לא נבדק אם נמצא בו סימני נערות ושהתה עמו שנה וחצי ושבק חיים לכל חי ובנים לא היו לו גם לא היה מוחזק באחים, ואחר איזה משך מתוך הקטע אמר אביו שזה כבר כמ' שנה היה לו בן קטן בערך ח' או ט' שנים והתעמר בו למכרו לאדון אחד ושוב לא נודע מקומו איה ואם עודנו חי. והנה האלמנה זקוקה לו לחלוץ לה וחקרו אחר עדים ונמצא עדים שהעידו שראו מאז לו הבן הלז אשר אמרו שמכרו ואחד העיד שראהו אחר כמה שנים אצל האדון במקום פלוני. עתה האשה עלובה ועגונה זה כעשרים שנה ומיבמה האמור לא נמצא איו, מבקשת למצוא פתח ותקוה לפטרה מכבלי העיגון:
תשובה הנה ראיתי את אשר יצא בהיתרא מכבוד הגאון הגדול פאר הדור מו"ה יעקב אב"ד ור"מ דק"ק קארלין והאריך בחריפות ובקיאות להתיר האשה מכבלי העיגון ונקרא נקראתי גם אנכי לצרף בהיתרא דהאי איתתא, וכבר גליתי דעתי להגאון הנ"ל שאין דעתי נוחה לצרף בזה כי ידעתי בעצמי שעדיין לא הגעתי להוראה רק דברינו יהיו בדרך פלפול הלכה כתלמיד הדן לפני רבותיו:
א בדין אם אח מומר זקוק ליבום וחליצה הוא מחלוקת קדומה בין הגאונים ורש"י ז"ל. הנה הטור בסי' קנ"ז הביא וז"ל כתב רב שרירא גאון נפלה לפני מומר כיון שהורתו ולידתו בקדושה זקוקה ליבם ומתעגנא עד דחליץ לה ורב יהודה כתב אי כד נסבה בעלה הוה יבם מומר לא בעיא חליצה מיניה ואם היה הבעל מומר ויושבת תחתיו ומת בהמרתו בלא בנים א"צ יבום דהא לאו אחיו הוא ואינו זקוק לה לחליצה. וכתב הטור ע"ז ולא ידענא למה לא תהיה אשת מומר זקוקה ליבם וגם מה חילוק יש בין אם היה היבם מומר כשנשאת או לא, הנה משמע מדברי הטור דעיקר מחלוקתו על אשת מומר ועל אח מומר דזוקק ליבום לא דחה לגמרי דברי הגאונים רק כתב דלא ידע מה חילוק יש, ועיקר החילוק מבואר בהגהות מרדכי פ' החולץ דנשואין ראשונים מפלת הלכך אם בשעת קידושי אחיו היה מומר הרי נאסרה עליו שעה אחת אבל אם המיר לאחר כן צריכה חליצה דנשואין מפילין וההיא שעתא ישראל הוה, ובאמת מביא שם הגהות מרדכי דלפירוש ר"ח דמיתה מפלת אפי' היה יהודי בשעת נשואין לא חלצה משום דס"ל מיתה מפלת. אמנם רש"י ז"ל הקשה על הגאונים אע"פ שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין אמאי לא יהיה זוקק ליבום. ובאמת כבר ישב זה בהגהות מרדכי בשם סמ"ג דשאני יבום דבאחוה תלי רחמנא ואחיו מומר לאו אחיו דאינו מצווה להחיותו והא דאמרינן אע"פ שחטא ישראל הוא היינו בשאר דברים דלא בעינן אחוה כגון גיטין וקדושין. ומדברי הריטב"א ביבמות ד' כ"ב למדתי תירוץ אחר דכתב דהדבר מתמיה מי שהמיר דתו ועובר על כל התורה היאך מקיים זרע לאחרים והיאך מקיים לו זרע שלא ימחה שמו מישראל ראוי היה לומר שלא תהא אשתו עולה ליבום ולא לחליצה, וסיים דאנן לית לן למדרש טעמא דקרא לסיים דברי הגאונים דבאמת מיבום מומר לא בעי חליצה משמע דטעם הגאונים הוא משום דלאו בר הקמת שם הוא, ולפ"ז ל"ק קושית רש"י אף דישראל הוא בכל מילי יבום שאני דבהקמת שם תליא מילתא והאי לאו בר הקמת שם הוא. ובאמת היה נ"ל בזה דעל אשת מומר סמכו הגאונים על טעם זה דכתיב ולא ימחה שמו מישראל וכו' אבל על יבם מומר לא סמכו הגאונים על טעם זה דסברא זו דאינו בר הקמת שם אינו מוכרח ולענין מלשין אמרינן דאסור לאבד ממונו דלמא הוי ליה זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש ומי יתן טהור מטמא לא אחד ועיין במדרש רבות פ"ח שמחשב כמה רשעים שהולידו צדיקים. בזה נ"ל לתרץ קושיית הלח"מ בפ"א מהל' יבום שהקשו ע"ד הגאונים דאמאי ביבם מומר בעינן דוקא בשעת נשואין יהיה מומר מטעם דנשואין מפילין ואמאי באשת מומר לא מצרכי הגאונים חליצה אף אם אחר שנשאת נעשה מומר ע"ש, ולמ"ש א"ש דבאשת מומר טעם הגאונים דבעינן שלא יהיה שמו מחוי ול"ש בו הקמת שם משא"כ ביבם מומר דלא סמכו הגאונים ע"ז דלאו בר הקמת שם הוא דאפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא רק הטעם משום דלאו אחיו בדת לזה בעינן שיהיה בשעת נשואין מומר דאי אחר נשואין נעשה אח מומר זוקק ליבום ולא אימעט מטעם דלאו בר הקמת שם דאפשר דנפיק מיניה זרעא מעליא:
ב אמנם מהר"ם מרוטינבורג דן מט"א לקיים פסקי הגאונים, דפריך הש"ס בב"ק ק"י אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קידשה ומשני מינח נייח לה למיתב טן דו מלמיתב ארמלו פירוש דניחא לה בבעל כל דהו אבל במומר בודאי לא ניחא ליה דיהיה מכריחה לעבור על ד"ת, זה סברת מהר"ם לטעם הגאונים. ולכאורה נ"ל דטעם זה עיקר, דלכאורה קשה לי טובא דהא בודאי הגאונים מודים מי שיש לו בן מומר פוטר את אשתו מיבום וכדמשמע מכל הפוסקים א"כ הא אמרינן ביבמות (דף כ"ב) מדלענין יבום מיפטר פטר מזקק נמי זקיק א"כ כיון דבן מומר פוטר את אשתו מיבום מזקק נמי זקיק, ובאמת נתקשיתי בזה טובא ומצאתי בב"ח בסי' קנ"ז שהרגיש בזה, ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול. אמנם לטעם מהר"ם א"ש דבאמת גם מומר זוקק ליבום רק הא דלא בעי חליצה מאח מומר מטעם דאדעתא דהכי לא קידשה, אמנם קשה לי טובא כיון דיסוד דברי מהר"ם בטעם הגאונים מטעם דאדעתא דהכי לא קידשה הא דהביא המרדכי בשם מהר"ם אע"פ שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור ע"ד רש"י כאשר בא מעשה לידי ושאלו להר"מ על יבמה שהיו לה שני יבמים הגדול מומר והקטן הלך למדה"י אם הגדול מומר יכול לחלוץ מפני תקנת העיגון והשיב שלא לעשות מעשה מפני שיש לה יבם ישראל ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא, ואם נימא דעיקר טעם הגאונים משום דאדעתא דהכי לא קידשה קשה טובא אמאי לא יחלוץ המומר ממנ"פ ויוצא לכל השיטות, דלשיטת רש"י בודאי מועיל חליצת המומר ולטעם הגאונים ממנ"פ אם נימא כיון דיש לו אח מומר שזוקק ליבום גם אם יש אחים אחרים כשרים ג"כ אדעתא דהכי לא קדשה פן תפול בגורל המומר א"כ לא בעי חליצה כלל, ואם נימא דלא שייך בכאן אדעתא דהכי לא קידשה כיון דיש אחים כשרים כאשר הדבר מסתבר אמאי לא תועיל חליצת המומר כיון דלסברת מהר"ם ישראל מומר זוקק וחולץ רק מטעם דאדעתא דהכי לא קידשה, וזה קושיא עצומה לענ"ד. לכן מוכרחים אנו לומר אף דמהר"ם ז"ל סמך סברת הגאונים משום דאדעתא דהכי לא קידשה חשש ג"כ להך סברא דמומר אינו זוקק משום דלאו אחיו הוא וכמבואר בלשון הגאונים בעצמם ולכן שפיר חשש דחליצת מומר לאו חליצה היא כלל. ונידון הקושיא שהקשינו לעיל כיון דבן מומר מפטר פטר מזקק נמי זקיק, נלענ"ד דבאמת סברי הגאונים דבן מומר אינו פוטר דלאו בנו מיקרי, ונוכל לומר יותר לפי מה שהביא הגאון נ"י בתשובתו דהגאונים אזלי לטעמייהו וסברי דבן מומר אינו יורש אביו מה"ת כמו שהביא המרדכי בפ"ק דקדושין ויבום בירושה תלה רחמנא כמו דאיתא בפ' כיצד א"כ י"ל דבן מומר אינו פוטר את אשת אב מיבום, וכ"מ לי קצת מדקדוק לשון הטור בסי' קנ"ו שכתב בזה"ל ואפילו הניח זרע עוברי עבירה ושנוי מלשון הרמב"ם פ"א מהלכות יבום שכתב או עובד עכו"מ משום דרמב"ם לטעמיה דס"ל דאפי' יש אח עובד עכו"ם זוקק וממילא ה"ה דפטר, משא"כ הטור בסי' קנ"ז דלא ברירא ליה הך מילתא שהביא ד' הגאונים בזה לכן כתב סתם עוברי עבירה ולא רצה לכתוב מומר משום דתליא במחלוקת שהביא בסי' קנ"ז כנלענ"ד:
ג וראיתי בתשובת הגאון מוהר"י הנ"ל שיצא לדון בדבר חדש שכתב טעם הגאונים דכל שהוא בהמרתו לאו בר חליצה הוא כלל לדעת הפוסלין תפילין שכתבו נשים שאינן בקשירה כמ"ש הפוסקים וכן בשחיטה קראוהו לאו בר זביחה אף שהוא חייב בדבר כיון שפורק עול ואינו חושש למצות ה' אין מצותו מצוה ועשייתו אינה עשיה וכ"ש בחליצה שצריכה כוונה לשמה דקי"ל נתכוון הוא ולא נתכוונה היא אינו כלום עד שיתכוונו שניהם ע"ש, ולפענ"ד מה טעם יספיק זה לפטור מחליצה דמ"מ זוקק הוא ואטו משום שאינו יכול לחלוץ תפקע זיקתו ומי שנקטעו רגליו דאינו יכול לחלוץ אטו משום זה תפקע הזיקה. וראיתי בתשובת הגאון חכם צבי ז"ל סי' א' שכתב להיפך דלדעת הסוברים דאח מומר זוקק לחליצה א"י לחלוץ מטעם דאדעתא דנפשיה עביד ולא מהני גדול עומד ע"ג וע"ש:
והנה ראיתי עוד בתשובת הגאון מהר"י הנ"ל שהשיג על החכם צבי שצדד לומר דכוונת חליצה אינה ככונת כל המצות אלא כוונת הקנאה ולא כוונה למציה, והגאון נ"י השיג עליו הרבה דאפי' ביבום לאבא שאול דסובר דבעי כוונה ס"ל דאפי' כונס יבמתו לשם אישות ה"ה מכוין לקנין אפ"ה קרי ליה כאילו פוגע בערוה ולא במכוין לשם נוי בלבד, מבואר מזה דבעי דוקא כוונת מצוה ותימה על הח"צ שכתב להיפך, אבל בחליצה גם רבנן דס"ל דלא בעי כוונה היינו מרבויא דיבמה יבא עליה מ"מ אבל בחליצה לכ"ע בעי כוונה. ואיני רואה בזה השגה, חדא די"ל דגם ביבום כוונת קנין הוי כוונה והפירוש לשם אישות כבר פירשו התוס' יבמות (ל"ט ע"ב) ד"ה ולשם אישות דתיפוק עלה שם אישות. ובסמוך פירש הש"ס רצה לשם נוי כונסה רצה לשם אישות היינו לשם מצות יבום ע"ש בתוס'. וקצת משמע מדברי התוס' דלא בעינן כוונת מצות יבום רק כוונת קנין מדפירשו דתיפוק עלה שם אישות ולא פירשו כוונת אישות כפשוטו דמכוין לקנין, אך דליכא למשמע מיניה מדפירש על הא דבסמוך רצה לשם אישות היינו כוונת מצות יבום ולא פירשו כוונת קנין משמע דכוונת קנין לאו היינו כוונת מצוה ואסור בזה לאבא שאול. ועוד נלענ"ד דאפ"ת ביבום בעינן כוונת מצוה לא נוכל למידק בזה לענין כוונת חליצה דשאני יבום דבהדיא כתב רחמנא להקים לאחיו שם בישראל ובעינן הכוונה שיהיה מכוין להקים שם אחיו בישראל רק לרבנן דפליגי עלה דאבא שאול מרבה מיבמה יבוא עליה מ"מ אבל בחליצה דהוא הפקעת זיקה ולא בעינן רק כוונת קנין. וקצת משמע כן בסוגיא דיבמות דל"ט דקאמר התם מצות יבום קודם למצות חליצה בראשונה שהיו מכוונין לשם מצוה עכשיו שאין מכוונין לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודם למצות יבום, והיינו דס"ל כאבא שאול דבעינן דוקא מצות יבום לשם מצוה ואם איתא דגם מצות חליצה בעינן דוקא כוונה מה תיקנו בזה דקאמרי מצות חליצה קודמת דילמא לא יכוין לשם מצוה א"ו משמע דבחליצה לא בעינן כוונת מצוה רק כוונת קנין. וידעתי שיש לדחות דבמצות יבום חששו משום שיצרו מתגבר עליו ולא יהיה כוונת הביאה לשם מצוה משא"כ בשאר מצות דעלמא לא חששו לזה דמסתמא יכוין לשם מצוה, מ"מ משמע קצת כדברי הח"צ דקאמר הלשון עכשיו שאינן מכוונים למצוה משמע דמצות חליצה לא בעי כלל כוונה לשם מצוה:
ד ובעיקרא דהך מחלוקת הגאונים ורש"י יפה העלה הגאון נ"י דספיקא דדינא הוא בדברי האחרונים כמו דמשמע דעת הרמ"א בא"ע סי' קנ"ז וכן המהרי"ק ז"ל בתשובה שדעת רוב הפוסקים כן וכן בתשובות מהרי"ט משוה זה לספיקא דדינא וכן ראיתי בתשובת מהר"י בן לב בס' שני סי' י"ג משוה זה לספיקא דדינא, רק דעת מהרש"ך בתשובה שלא לעשות מזה ספק כלל אמנם רוב דברי האחרונים משוה זה לספיקא דדינא ובהצטרף עוד ספק נוכל לעשות מזה ס"ס וכן בתשובות אא"ז מהר"י מינץ צידד בזה להקל טובא ובתשובות פרח מטה אהרן בחלק אה"ע סי' פ"ג אף שמשמע שנטה הרבה לסברת החולקים על הגאונים מ"מ לענין דיעבד משמע שם דמשוה לספיקא דדינא. וגם יפה כתב הגאון שיחי' בתשובתו שעיקר מה שהרעיש הב"י בקול גדול ע"ד הגאונים וסיים אוי לו למיקל בכך היינו על דין השני על דין אשת מומר ולא על אח מומר כאשר נראה דעתו בסי' ק"מ הביא דעת הר"י בי רב לצרף סברת המקילין בדין המזכה את אשתו בגט במקום מומר והמעיין בתשובת מהרי"ק שורש פ"ה יראה דפשיטא ליה אף הגאונים דסוברים דאח מומר אינו זוקק ליבום מ"מ מודים באשת מומר דזקוקה ליבום וסיים ג"כ אוי לו למי שהתירה בלא חליצה כי רבים חללים הפילה וע"ז סמך הב"י והרעיש בקול רעש גדול אבל לא על אח מומר כי בזה לא מדחה לגמרי דברי הגאונים, וע' בש"ע אה"ע סי' קנ"ז סעיף ד' דנפלה לפני יבם מומר שהעתיק שם הבאר הגולה דברי מרורות שכתב מרן הב"י בזה ולענ"ד לא כיון יפה בזה כי ע"ז לא הרעיש הב"י כ"כ כמ"ש הגאון נ"י והוא מוכרח: ומ"מ כל זה אי ידעינן בבירור שהוא מומר משא"כ בנ"ד דאביו מכר אותו לאדון כשהיה קטן וכבר מבואר בפוסקים כל ששומר דת ישראל בצנעה רק בפרהסיא ירא לנפשו פן יהרג אינו בכלל מומר אף שדינו שיהרג וא"י כמבואר בתשובת ריב"ש סי' י"א. וראיתי להגאון נ"י שכתב ג"כ שיש לחוש קצת בזה כיון שהיבם בקטנותו נמכר ונאנס ויש ספק אולי לא נזדמן לו דרך המלטה וכתב בזה הלשון יש לחוש קצת אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, ואני חוכך בזה טובא כיון דכתב הת"ה בסי' רכ"ג דקטן שנאנס אין לו דין מומר וישראל הוא לכל דבריו וע"ש הרי לא אבד חזקת כשרות שלו א"כ כי מספקא לן מילתא כמו בנ"ד שנאנס בקטנותו ואין אנו יודעים אם אם בגדלותו משמר דת יהודית בצנעה ואין לו דרך המלטה להמלט יש לנו להעמידו על חזקת כשרות שהיה מעיקרא דמסתמא הוא יהודי, ויותר מבואר בתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י ביו"ד בסי' קי"ט ששמע מחכמי צרפת כי מומר והוא הולך ממקום למקום ובעיר אחת מראה א"ע כמומר בפני נכרים ובעיר אחרת נכנס בבית ישראל ואומר שהוא יהודי כיון שאומר לנו שהוא יהודי מן הסתם הוא נכנס בתורת יהודי ואינו עושה יי"נ כו' ע"ש, וה"נ יש לנו חזקה דמסתמא הוא תופס בדת ישראל. אמנם להצטרף לשאר ספיקות אפשר נוכל לעשות זה לדעת הסוברים דס"ס במקום חזקה אמרינן: ד ועתה נבא אל יסוד היתר השני הוא שהנער לא נבדק בסימנים בעת הנשואין לא בתחלה ולא בסוף רק הגיע לשנים וקי"ל כשמואל (ב"ב קנ"ו) בודקין לקדושין והוי ספק קדושין כ"ז שלא נבדק. ובטרם אעיין בגופא דהך מילתא בהך חזקה דרבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה הביאה סימנים אשר הוא מעין עמוק והגאון שי' בתשובתו הראה בזה עוצם ידו החזקה. הנה גרסינן בנדה מ"ח ת"ר כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים ע"ש הסוגיא ופסק האלפס בפסק מ"ט דלאחר הפרק דאית לן חזקה דרבא נבדקות ע"פ נשים בין לחליצה בין למיאון והאריך שם האלפס בהך פסקא ובעל המאור השיג עליו בזה וכתב אילו היה כותב כל הנבדקות ע"פ נשים הלכה הוא לחליצה אבל לא למיאון היה הדבר נכון משום דחזקה דרבא מסייע להו לחליצה אבל לא למיאון. והרמב"ן בס' המלחמות כתב לבאר דעת האלפס דהא בלא"ה קי"ל דאי בעל אחר זמן חוששין שמא נשרו ואפי' בדקו אותם עדים אינן ממאנות רק בלא בעיל דליכא אלא ספיקא דרבנן אין חוששין שמא נשרו ובזה נבדקות ע"פ נשים כדאמרינן בפסחים הימנוהו רבנן בדרבנן, וע' רמב"ם פ"ג מהל' אישות ה"ב מבואר כן ובה"ה שם כתב וכפסק הזה נראה מן ההלכות וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א, וכוונת ה"ה כמו שביאר המלחמות ה' דברי האלפס הנ"ל, ובב"ש בסי' קנ"ה ס"ק כ"ג השיג על ה"ה מ"ש שגם הרי"ף פוסק דאנ"ל ויותר מסתבר דפוסק דוקא לחומרא נאמנות ולא לקולא דהא כתב שם בסתם מדת"ק ור"א ור"י כולהו בחדא שיטתא קיימי לאחר הפרק נשים בודקות דאיכא חזקה דרבא ש"מ היכא דליכא חזקה דרבא ס"ל אין הנשים נאמנות, ואין ספק אצלי שהב"ש לא ראה ד' המלחמות ה' שביאר בהדיא דעת האלפס כמו שהבין ה"ה ובודאי לא היה משיג עליו כי הוא הרא"ש נושא כלי רבינו האלפסי ופשוט למעיין בלשון האלפס בעצמו דמוכרח כן דכתב בהדיא דנבדקות ע"פ נשים בין לחליצה בין למיאונים, גם הב"ש בס"ק כ"ט שחידש שם סברא מחודשת דאם נשארו הני שערות שהיו קודם הגעת הזמן ולא נשרו חו לא חיישינן שמא הביאה שאר שערות ונשרו מאחר דראינו הני שערות שהיו בה ולא נשרו מהיכא תיתי לומר שהביאה אחרות והם נשרו, ג"כ לא ראה דברי המלחמות ה' הנ"ל שמפורש בדבריו להיפך וז"ל ואם בעיל לאחר זמן דהו"ל ספיקא דאינש אפי' היה שם מאה עדים ששערות הללו שומא הן חוששין שמא הביא שערות אחרות לאחר זמן ונשרו עכ"ל. אמנם קושית התוס' בנדה שם שהביא הב"ש שכתב דל"ל שומא נינהו ותמאן דהא קתני סיפא דא"נ למיאון והקשה הב"ש דהא בלא"ה אינו ממאנת דחיישינן שמא נשרו ואי בלא בעיל איירי אמאי אין נשים נאמנות לכן רצה להכריח מדברי התוס' דגם בלא בעיל אין נשים נאמנות להקל, י"ל כוונת התוס' דהתם לר"י קיימא דסובר תוך הפרק כלאחר הפרק ובתוך הפרק ליכא חזקה דרבא והא דחוששין שמא נשרו היינו מכח חזקה דרבא כמ"ש התוס' א"כ איכא לפרושי כוונת התוס' דמיירי בבעיל תוך הפרק וגדולה היא לר"י רק דלא חיישינן בזה שמא נשרו כיון דליכא חזקה דרבא ולהכי נשים א"נ, וכוונת התוס' דל"ל שומא נינהו ותמאן קאי אתוך הפרק ונשים אמרו ששערות הללו היו קודם הפרק ומיירי בבעיל דאיכא ספיקא דאורייתא ולהכי נשים א"נ, אף שקצת לא משמע כן ל' התוס' מ"מ נוכל לפרש כן ובפרט שלא יחלקו על סברא הפשוטה שכתב הרמב"ן במלחמות ה' דבמידי דרבנן מהימנינן לנשים דהימנוהו רבנן בדרבנן:
ה אמנם קשיא לי לפי סברת הרמב"ן הנ"ל דבדרבנן בודאי נשים מהימני משום דהימנוהו רבנן בדרבנן א"כ קשה בסוגיא דנדה דמ"ח ע"ב דר"י סובר תוך הפרק כלאחר הפרק ותוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא מהימני וכן לר"ש דסובר גם לאחר הפרק ליכא חזקה דרבא לא מהימני לענין חליצה וקשה לי דהא רוב הפוסקים סוברים דחליצת קטנה היא מדרבנן ולדעת האלפס בדיעבד חליצתה כשרה ואף לדעת הרמב"ם דחליצה פסולה היינו מדרבנן וע' באה"ע סי' קס"ט סעיף מ"ט בב"ש סקמ"ט א"כ קשה אמאי נשים א"נ דהא מידי דרבנן נינהו והימנוהו רבנן בדרבנן. ולכאורה היה נ"ל לדעת הפוסקים ביו"ד סי' קכ"ז דע"א א"נ נגד חזקה אף עד כשר ולא מצינו לחלק בזה במידי דרבנן שיהיה יותר נאמן א"כ י"ל כיון דתוך הפרק הוא בחזקת קטנות והוי חזקה מעליא, וע' תוספות יבמות ס"ח ד"ה רישא פסולי כהונה ובתוס' קדושין ס"ד ד"ה נאמן לנדרים שהקשו הא ע"א א"נ אלא בדבר שבידו וכוונתם דאיכא חזקת קטנות וע"א א"נ נגד החזקה ומחשבי לה התוספות לחזקה מעליא, ומדברי מהרי"ט בתשובה סי' מ"א נראה שנעלם ממנו דברי התוס' בקדושין כי הוא רוצה לומר דחזקה דקטנות לאו חזקה היא דחזקה עשויה להשתנות ודחק עצמו בדברי התוס' יבמות הנ"ל לפרש מטעם דלאו חזקה דקטנות קושית התוס' ולא ידעתי מה יענה לדברי התוס' בקדושין שהבאתי דמוכח להדיא מדבריהם דמכח חזקה דקטנות הוי חזקה וכן מפורש במרדכי פ' מצות חליצה דחזקה דקטנות הויא חזקה אלימתא וכן מוכח הסוגיא דקדושין (דף ע"ט) דחזקה דקטנות הויא חזקה גמורה וע' תוס' שם ע"ב ד"ה מי איכא למימר עש"ה, א"כ י"ל דאפי' עד כשר א"נ להוציא מחזקה דקטנות אפי' במידי דרבנן דלהכי לא סמכינן אנשים בתוך הפרק כיון דליכא חזקה דרבא ממילא איכא חזקת קטנות. אך לפ"ז קשה על הרמב"ן אמאי נשים נאמנות אחר הפרק דלא הביאה סימנים למיאון מטעם דהימנוהו רבנן בדרבנן והא לאחר הפרק איכא חזקא דרבא וע"א א"נ נגד החזקה, ואם נימא דהך חזקה דרבא לאו חזקה מעליא הוא כמ"ש הגאון נ"י בתשובתו הוה ניחא, אך בעניותי אדבר דחזקה דרבא חזקה מעליא היא וכמו שנבאר אי"ה באריכות דהיא דעת הרמב"ן הנ"ל קשה, אך האמת נראה דדעת הרמב"ן דע"א נאמן נגד חזקה בין להיתר בין לאיסור וכדעת הפוסקים שהביא הש"ך בסי' קכ"ז ס"ק קט"ז וכן הבאתי בספרי בסי' קכ"ז שזה דעת הרמב"ן א"כ א"ש דברי הרמב"ן דעד כשר נאמן נגד החזקה רק נשים א"נ וכיון דבלא בעיל הוא דרבנן גם נשים נאמנות. ובעיקר קושייתנו אמאי נשים א"נ לחליצה כיון דמדאוריי' כשירה חליצת קטנה נלענ"ד לפמ"ש המרדכי בפרק מצות חליצה דחליצה ערוה היא ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה א"כ א"ש דבחליצה א"נ נשים אף שהיא דרבנן מ"מ דבר שבערוה הוא ולא מצינו לחלק בדבר שבערוה בין דאורייתא לדרבנן ולהכי בתוך הפרק לר"י או לאחר הפרק לר"ש דל"ל חזקה דרבא א"נ אף דרבנן הוא דמדאוריי' חליצת קטנה כשירה מ"מ הוא דבר שבערוה ובעינן שני עדים משא"כ לענין מיאון שפיר כתב הרמב"ן דנשים נאמנות בלא בעל כיון דממאנות ועקרה הקדושין למפרע ולא הוי דבר שבערוה כיון דהמה מעידות דקטנה היא ויכולה למאן ולא היה דבר שבערוה. דוגמא לסברא זו כתב בהגהות מיימוני להלכות אישות סי' ג' במעשה שאחד שלח שליח לקדש אשה ובשעת הקדושין טעה השליח ואמר לי דנאמן השליח לומר שטעה ולא היה בדעתו לקדש אותה אע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים כיון דלפי דבריו לא היה דבר שבערוה כלל, וע' בספרי בסי' קכ"ז שהארכתי בזה. (ועוד ראיה לזה דמיאון לא מיקרי דבר שבערוה, דהא הנ"י מדקדק בר"פ ב"ש דלשיטת רש"י מועיל מיאון בדיעבד אפילו בפני חד אלמא דלא הוי דבר שבערוה כיון דמפקיע הקדושין מעיקרא ולדעת החולקים דסברי דבעינן בדיעבד בפני שנים אין הטעם משום דבר שבערוה אלא דהחמירו דבעינן דוקא בפני שנים והרי לב"ש החמירו דמיאון דוקא בעינן בפני ב"ד. כנ"ל ברור). אך אכתי איכא למידק לדברי הרמב"ן ז"ל דכולה ברייתא דמס' נדה דמ"ח בהך דנבדקות ע"פ נשים מיירי בבעל דאי לא"ה נשים נאמנות כיון דהוי מידי דרבנן א"כ תיקשי לשמואל דס"ל בכתובות ע"ב וביבמות ק"ט דכל הבועל ע"ד קדושין הראשונים הוא בועל א"כ הוי מידי דרבנן ואמאי נשים א"נ תוך הפרק לר"י ולאחר הפרק לר"ש וצ"ל דשמואל מוקי הברייתא בבעל בהדיא לשם קדושין וכמ"ש התוס' יבמות ק"י ד"ה קסבר ע"ש:
ו ועתה נבוא בעיקרא דהך מילתא אי חזקה דרבא חזקה אלימתא היא או לאו. הנה הגאון נ"י בתשובתו החליט שדעת הרמב"ם דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא הוא ועיקר דיוקו מד' הרמב"ם פי"א מהל' גירושין הל' י"א שכתב קטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא בעלה משנעשית י"ב שנים ויום א' ה"ז אינה ממאנת שהרי הגדילה פירוש שיוודע שהגדילה בהבאת סימנים, וסיים שצריכה גט מד"ס שהרי לא בעל אחר שהגיעה לשני הנערות עד שנחוש שמא הביאה אז ותהיה מקודשת מספק, מבואר להדיא מדבריו דאיירי שעתה הגדילה מצאו לה סימנין רק שלא נבעלה מי"ב שנים ואילך ופירוש דבריו ז"ל שאלו נבעלה אז אף שנמצאו לה סימנים היינו חוששין שמא הביאה סימנים אז והיתה ספק מקודשת אבל לא ודאי דשמא לא הביאה סימנין אז אף שנמצא עתה סימנים לא מחזקינן למפרע משעת י"ב ואילך רק דלמא השתא הוא דאתי והוי ספק מקודשת, והאריך בזה הגאון נ"י. הנה הלח"מ שם בה"ו כתב בפירוש בד' הרמב"ם שלא כד' הגאון נ"י והיינו דקשיא ליה בד' הרמב"ם שאם בא עליה אחר שהגיעה לסימני נערות ונמצא לה עתה סימנים ראוי להיות מקודשת ודאי, וכתב דכוונת הרמב"ם אחר שהגיעה ר"ל שבדקוה ולא מצאו לה שערות ואין לה אלא שנים בלבד ואז היא ספק מקודשת ומ"ש הרמב"ם ולא בא עליה אחר שהגדילה לאו דוקא הגדילה אלא רק שיהיו לה שנים ולא ידענא אם הביאה סימנים הגדילה מיקרי וע"ש: הן אמת פשטות לשון הרמב"ם מורה יותר כמו שהבין הגאון נ"י אך נראה דיש לדייק קצת בהלכה הקודמת שכתב הרי שנבדקה ולא נמצא לה סימנין הואיל ונבעלה אחר שהגיע הזמן הראוי לסימנים ה"ז חוששין לה וכו' ולא כתב הרמב"ם רבותא יותר אף שנמצא לה עתה סימנים הוא ספק שמא בשעת הקדושין לא היו לה סימנים, הגם די"ל דהרמב"ם נקט לרבותא להיפך דאף דלא נמצא לה סימנים ה"ז ספק מקודשת מ"מ היה דחוק אצלי אם היה כוונת הרמב"ם שהרי לא בא עליה אחר שהגיע לשני נערות ר"ל שהביאה סימנים מ"מ חוששין שמא בעת הקדושין לא היו לה סימנים, היאך יכתוב הרמב"ם דין זה מה שהוא חידוש גדול בדרך שלילה ולא ישמיענו דין זה בביאור. לכן יותר מטין שכוונת הרמב"ם שהרי לא בא עליה וכו' עד שנחוש שמא הביאה סימנים נמשך להלכה הקודמת ומיירי באמת שלא נמצא לה עתה סימנים לכן מדברי הרמב"ם הנ"ל אין הכרע לענ"ד. ויש לדייק לכאורה מדברי הרמב"ם פי"א מהל' נדרים ה"ג כתב ואחר הזמן הזה שנמצא הבן בן י"ג שנה ויום אחד והבת בת י"ב שנה ויום א' אע"פ שאמרו אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו דבריהם קיימים והקדשן הקדש ונדריהם נדר ואע"פ שלא הביאו ב' שערות עכ"ל. ומשמע מדבריו דהוי דבריהם קיימים בודאי ולא מטעם ספק הרי דסובר דרבא הוי חזקה אלימתא, ובמ"ל הניח ד' הרמב"ם בצ"ע מש"ס דמ"ה דקאמר הש"ס ה"ד אי דלא אייתי ב' שערות קטן הוא משמע כל דלא אייתי שתי שערות נדריו נבדקים, ולק"מ לענ"ד לפמ"ש המהרש"א בגמ' להקשות זה דאימא דאיירי בלא בדקו וכיון שהגיע לכלל שנותיו אוקמיה אחזקה שהביא ב' שערות, ותירץ כיון דלאחר זמן אינו אלא משום הבאת שערות הו"ל למיתני במשנה רבותא טפי אפילו תוך זמנו דבשערות הוי סימן וע"ש שהאריך, א"כ נהי דהש"ס לא רצה לאוקמי הכי מ"מ הדין אמת דבהגעת זמן אין נדריו נבדקים אף בלא הגעת שערות מזה מטין ד' הרמב"ם דספק דחזקה דרבא הויא חזקה אלימתא: ז אך קשה מד' הרמב"ם פכ"ט מהל' מכירה הי"ב שכתב קטן שהגדיל והביא הזכר ב' שערות אחר י"ג שנה והבת אחר י"ב אע"פ שא"י בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנתו מתנה במטלטלין, ע"ש בה"ה, ול"ל שהביא שתי שערות כיון דחזקה דרבא אלימתא היא. וכן קשה מד' הרמב"ם פ"ט מהל' עדות ה"ח קטן שהגיע לכלל שנותיו שנראו בו סימני בגרות מלמעלה א"צ בדיקה וא"ל אין מקבלין עדותו עד שיבדק וע"ש, ואמאי לא סמכינן אחזקה דרבא כיון שהיא חזקה אלימתא ולכאורה היה אפשר כיון דאמרינן דחליצה בעי בדיקה, וע"כ הטעם אף דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא מ"מ היכא דאפשר לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה כמ"ש הרשב"א בריש חולין א"כ י"ל דטעם הרמב"ם בכל הני משום דלא סמכינן אחזקה. אך באמת משמע מל' הרמב"ם הנ"ל פכ"ט מהל' מכירה כל שלא הביא ב' שערות אין מכירתו מכירה כלל ואף דליתיה לקמן למבדקיה ואמאי לא סמכינן אחזקה אם הוי חזקה אלימתא. והנראה לענ"ד בזה אף אם נימא דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא היינו לענין איסור ושאר דברים אבל לענין ממון לא סמכינן כלל אהך חזקה נהי דהויא חזקה מ"מ כיון דרובא וחזקה רובא עדיף וקיי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב מכ"ש בחזקה שא"י להוציא ממון, ודעת התוס' ב"ב קנ"ד ע"ב ד"ה ועוד סימנים עשויין להשתנות לאחר מיתה שהקשו שם מכח חזקה דרבא יש להוציא ממון וכמו שהאריכו בזה האחרונים ובתשובות נודע ביהודה באמת צריך להתבונן וכי היאך יכולים להוציא ממון בחזקה. מיהו מצינו כה"ג בכתובות (די"ב ע"ב) דסובר ר"ג דברי ושמא וחזקת הגוף יכולים להוציא ממון א"כ י"ל דהוי כמו חזקת הגוף דיכולים להוציא בשביל זה ממון, אך שם קאמר הש"ס בר"פ האשה שנתארמלה ע"כ לא קאמר ר"ג אלא בברי ושמא אבל לא בברי וברי, ויש מחלוקת בזה בד' הראשונים דקצתם סוברים דהש"ס מתיר למעט גם שמא ושמא ודוקא ברי ושמא סובר ר"ג דחזקת הגוף מועיל וקצתם סוברים דגם בשמא ושמא מועיל חזקת הגוף רק למעט ברי וברי ובשמא ושמא מועיל חזקת הגוף וכמו שהארכתי בזה בס"ד הרבה בחיבורי בח"ב, א"כ אי נימא דחזקת הגוף מועיל בכאן הוה תליא במחלוקת הראשונים הנ"ל אי בעינן דוקא ברי ושמא או שמא ושמא מועיל ג"כ. עכ"פ נראה דעת הרמב"ם דסובר בזה דחזקה דרבא מועיל דוקא לענין איסור ולא לענין ממון ובזה היינו יכולים להשוות ד' הרמב"ם בכל המקומות שהבאתי:
ולכאורה יש להוכיח מש"ס גיטין דס"ד ע"ב דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא אפי' להוציא ממון דפריך הש"ס למאן דס"ל דקטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים מהך משנה כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית וכו' ומזכה להם ע"י בנו ובתו הגדולים וע"י עבדו ושפחתו העברים ופריך הש"ס האי שפחה ה"ד אי דאייתי שתי שערות מאי בעיא גביה אלא לאו דלא אייתי שתי שערות וקתני זוכה לאחרים ומשני שאני שתופי מבואות דרבנן, וקשה אמאי לא נוקי דלא אייתי שתי שערות רק דהגיעה לכלל שנים וסמכינן אחזקה דרבא לענין עירוב אבל להשתעבד עדיין יכול בה כיון דקי"ל ע"ע גופו קנוי לו ואין מוציאין ממנו מחזקה, א"ו סובר הש"ס דגם ממון יכולים להוציא בחזקה זו. ולכאורה אם נימא דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא הוא כלל רק למיאון היה ג"כ ניחא דעדיין לא ידע הש"ס דשתופי מבואות דרבנן א"כ כיון דמדאוריי' הוי ספיקא סברת הש"ס דא"י לזכות לענין עירוב ג"כ א"כ פריך הש"ס שפיר. אך זה אינו נראה דאטו לא ידע המקשן דשתופי מבואות דרבנן, רק דסברת המקשן דלענין לזכות אחרים אין סברא לחלק בין דאורייתא לדרבנן וכמו דקאמר אח"כ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון א"כ כיון דשתופי מבואות דרבנן ובספיקא אזלינן לקולא א"כ מאי פריך הש"ס נימא דמיירי דהגיעה לכלל שנים ולא נבדקה בסימנין דלענין עירוב דרבנן אזלינן בספיקא להקל ואמרינן דגדולה היא אבל עדיין יכול הרב להשתעבד בה כיון דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא היא, א"ו משמע דסברת הש"ס דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא להוציא ממון. וזה ראיה נכונה לענ"ד:
ח עוד הביא הגאון נ"י בתשובתו להוכיח מד' הרשב"א בחי' ליבמות דף ל"ד גבי ד' אחים שנשאו ד' אחיות והוחלפו דמוקי לה הגמרא בשופעות מתוך יב"ח וכו', ופירש"י דבהביאו שתי שערות כולהו בהדדי קאתו, והקשה הרמב"ן ז"ל היאך אפשר שיביאו כולן ב"ש בב"א, וכתב רשב"א ז"ל לתרץ דברי רש"י אליבא דרב דאזיל בתר השתא ואמרינן מדהשתא בוגרת ה"נ בסימני נערות אם בדקו ומצאו לכולן מחזקינן למפרע לכולם עד י"ג שנה ובשעה אחת משמע להדיא דשמואל לא משכחת לה ולא מחזקינן כלל למפרע אף דאיכא חזקה דרבא דאל"כ אף לשמואל ניחא שהרי איכא חזקה דרבא. וכתב עוד לדקדק מד' הרשב"א ביבמות דוקא באותו יום מחזקינן למפרע כגון שבדקה באותו יום כלות י"ג ויום אחד והחזקה הוא אינו אלא להחזיק מערב עד בוקר למפרע ודמיא להא דרב בבוגרת אבל אם לא בדקום עד אחר כמה ימים ומצאו להם סימנין לא מחזקינן למפרע אפי' לרב דאין מחזיקין כ"כ רק באותו יום עצמו וזה דלא כדעת הרא"ש בתשובה שהביא להלכה בח"מ סי' ל"ה דמחזקינן למפרע. ועוד הוכיח כן מד' הרמב"ן הנ"ל מדהקשה על פירש"י דאיך אפשר שיביאו כולם כאחד, ואי ס"ל חזקה דרבא חזקה גמורה היא ובפרט בצירוף חזקה דהשתא יש לנו לומר שהוחזקה בשערות מעת שהגיעה לכלל גדלות, ובעניותי איני רואה מזה ראיה כלל דשם קאמר בש"ס בהדיא ואבע"א באיסור בב"א ואליבא דר"ש, ור"ש ל"ל בהדיא חזקה דרבא כמו דאיתא בנדה מ"ח ואבע"א לאחר הפרק ור"ש ול"ל חזקה דרבא ומה"ט פסקו התוס' שם בשם ר"ח דלא קי"ל כחזקה דרבא כיון דר"ש ל"ל חזקה ואפי' למ"ש רב אלפס בפ' ב"ש דלא נתברר בהדיא אי ר"ש לית ליה חזקה דרבא די"ל תירוץ קמא בש"ס שם ואבע"א בתוך הפרק ור"י עכ"פ מוכרחים כל הראשונים לתרץ הסוגיא דיבמות בע"א לא מכח חזקה דרבא כיון דאליבא דר"ש קאי התם ולר"ש ל"ל חזקה דרבא, וע' ברשב"א ביבמות דהקשה שם לפירש"י מכח קידושי קטן וכתב דאין לתרץ דאתיא כר"א דאמר לאחר שאתגייר וכו' מקודשת דהא להאי לישנא אפיקנא לה מר"מ ואוקימנא לה כר"ש וה"נ מה"ט קשיא ליה להרשב"א ולא ניחא ליה מטעם חזקה דרבא משום דאליבא דר"ש קיימינן, ובאמת מה דמתרץ אליבא דרב מטעם ה"ה בוגרת לפנינו ומחזקינן למפרע באותו יום א"ש דמרא דהך מימרא בשופעות הוא רב ע"ש:
ולענ"ד דעת הרמב"ן והרשב"א מבוארים להדיא להיפך דהך חזקה דרבא חזקה אלימתא היא ככל החזקות ועיין בס' המלחמות פ"ק דחולין בהסברת טעם הגאונים דסברי דאע"ג דאמרינן רו"מ א"ש מומחין הם אעפ"כ היכא דאיתיה לקמן למבדקיה בדקינן ולא סמכינן ארובא וכתב לתרץ וכתב וראיה לדבר מדאמרי' בפ"ק דפסחים המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק ומהדרינן נשייליה ומשני דליתיה קמן דנשייליה ה"ה דאפשר לברורי לא סמכינן אחזקה אע"ג דבלא אפשר סמכינן ואמרינן נמי בכה"ג קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה, ואמרינן כי אמרינן חזקה למיאון אבל לחליצה בעי בדיקה. הרי בהדיא מחשבו הרמב"ן לחזקה גמורה אלא דלחליצה בעי בדיקה מטעם דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה, וכד' הרמב"ן במלחמות כתב כן הרשב"א בחי' בריש חולין ומביא ג"כ ראיה מהך חזקה דרבא דבעיא בדיקה לחליצה מטעם דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה הרי בהדיא מחשבו לחזקה גמורה. וגדולה מזו מצאתי בתשובת מהרי"ט סי' מ"א שהוכיח מתשובת הרשב"א אלף רי"ו שכתב הלכך אשה זו כיון שנסתפקו בכלל שנותיה חוששין שמא הגיעה לכלל שנים ומקודשת ד"ת ואם נבדקה ולא מצאו לה סימנים אנו חוששין שמא נשרו, וכתב אע"ג דאיכא ס"ס איני רואה בזה להקל, וביאר מהרי"ט ז"ל דלא הוי ס"ס שמא לא הגיעה לכלל שנותיה ואת"ל הגיעה לכלל שנותיו שמא נשרו דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא ולא אמרי' דל"ח לנשרו אלא להחמיר בשל תורה בחליצה אפילו בספק הרחוק אבל לעולם חזקה גדולה היא שהביאה ואין כאן אלא ספק א' שמא לא הגיעה לכלל שנותיה דכל שהגיעה לכלל שנותיה בודאי הביאה סימנין. הן אמת דדברי מהרי"ט בזה תמוהים בעיני ול"מ כן הסוגיא דנדה (דמ"ה) ודברי הרמב"ם פי"א מה"ג וד' הטוש"ע באה"ע סי' קנ"ה דמוכח בהדיא דהוי רק ספק מקודשת היכא דבעל לאחר זמן עש"ה, ואף אם נימא דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא היינו מסתמא כל שהגיעה לכלל שנותיה ולא ידעינן אי הביאה סימנים מחזקינן לה בודאי מכח חזקה דרבא אלא דלחליצה בעיא בדיקה מטעם דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה אבל היכא דנבדקה ולא מצאו סימנים בודאי הך ספיקא דשמא נשרו ספק גמור הוא כדמשמע בהדיא מש"ס ופוסקים שרמזתי, רק טעם הרשב"א דהחמיר בזה בס"ס הוא מטעם דלאו ס"ס גמור דהוי כמו שם אונס חד שכתבו התוס' בסוגיא דפ"פ והאחרונים בכללי ס"ס דלאו ס"ס הוא וה"נ הכא הוי רק כמו ספק אחד אם היא גדולה או קטנה וכ"כ מהרי"ט בסוף תשובתו וכ"כ הב"ש בסי' קנ"ה וזה מוכרח ולמדין מד' הרשב"א והרמב"ן דהוי חזקה גמורה כ"ז שלא נבדקה:
ט עוד הביא הג' נ"י בתשובתו ד' הריטב"א בקדושין ע"ט בסוגיא דקדשה אביה בדרך וקדשה עצמה בעיר פלוגתא דרב ושמואל דרב סבר דה"ה בוגרת לפנינו ושמואל סבר דחוששין לקדושי שניהם ומקשה הש"ס אי בתוך ו' מ"ט דרב ואי לאחר ו' מ"ט דשמואל ומוקי לה ביומא דמישלם שית וכתב הריטב"א ז"ל הא דלא מוקי לה בדלא ידעינן אימתי אייתי סימנין כדי דנידע אימתי כלו ששה חדשים וכתבו דמשמע בהא לכ"ע חוששין לקדושי שניהם ולא מחזקינן למפרע שהביאה סימנים תיכף בכלות י"ב שנה ויום א' כדי שנחשב מזה ימי בוגרת ומזה הוכיח הגאון דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא ויפה הוכיח מזה דס"ל להריטב"א דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא היא. אמנם מ"ש עוד הגאון אף לסברא שניה שכתב שם הריטב"א דאפשר דבכה"ג נמי פליג וחדא מינייהו נקט נמי סובר דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא אלא לרב מצרפינן הך סברא דה"ה בוגרת לפנינו, בזה לא מסתבר לי ד' הגאון נ"י, כי אם נימא דסובר בסברא שניה ג"כ דחזקה דרבא לאו חזקה לא היה מועיל לרב ה"ה בוגרת לפנינו דהא בתוך ששה חדשים אינו מועיל לעשות בוגרת למפרע א"כ אמאי מהני כי מספקא לן אם היא בתוך ששה או לאחר ששה, אלא דנראה דלסברא שניה סובר הריטב"א דחזקה דרבא חזקה מעליא היא וסמכינן ע"ז דהוי ביומא דמשלם שית ולהכי לרב אין חוששין לקדושין דמועיל בכאן ה"ה בוגרת לפנינו כיון דע"י חזקה בעינן הוא יומא דמשלם שית:
עוד הביא הגאון נ"י בתשובתו דברי הב"י באה"ע כי' מ"ג שכתב בשם מורו הר"י בירב שה"ר דוראן (הוא התשב"ץ) והרשב"א חולקים ע"ז והראה מקום לד' הרשב"א בפ' מי שמת וכוונתו להרמב"ן בחי' ב"ב כמ"ש האחרונים דמוקי לה ההוא עובדא דפ' מי שמת קנ"ו דמכר ומת מיד דאי לא"ה אין ראיה אף שימצא סימנים דילמא השתא הוא דאתו ומזה מוכח דלא סמכינן אחזקה דרבא דלא כדעת הרא"ש בתשובה. הנה בתשובת נו"ב אה"ע סי' ס"א מדחה ראיה מדברי הרמב"ן ויש ראיה ברורה לדבריו ממה שבארתי באות יו"ד דהרמב"ן סובר דחזקה דרבא הוי חזקה אלימתא. אמנם נראה דאף אם נימא כוונת הרמב"ן כמו שהבין הב"י י"ל דלענין ממון ס"ל דאין מוציאין ממון בחזקה זו אבל לענין איסור סובר דחזקה אלימתא היא וכמו שבארתי בדעת הרמב"ם באות ח'. ומצאתי בתשובות מהר"י בן לב ח"ג סי' ז' שכתב שאין להקל בזה נגד הרא"ש כיון דאין דבריהם כתובים אלא מגדולי האחרונים לזה אין ראוי לזוז מד' הרא"ש. מיהו מה שהקשה הגאון נ"י בתשובתו מד' הרא"ש בקדושין דס"ג גבי ברייתא דבני זה בן י"ג שנה וכו' וכתב הרא"ש בפירוש השני שמעיד עתה על מעשה שהיה מכבר כגון עתה ידעינן דבא לכלל שנים והביא סימנים ומעיד שהיו לו מכבר באותו הפעם שנים וסימנים ומבואר דס"ל להרא"ש דאם אב מעיד על מעשה שהיה מכבר על שנים לחוד לא סמכינן אפי' לענין נדרים ואמאי לא תועיל מכח חזקה דרבא דהשתי שערות באו בזמן גדלות א"ו דס"ל דמכח חזקה דרבא לא מחזקינן למפרע א"כ דברי הרא"ש בקדושין ובפסקיו סותרים אהדדי, זה מה שהקשה הגאון נ"י והוא קושיא עצומה מאוד, ולדעתי היה בהעלם מכל האחרונים דברי הרא"ש בקדושין מדלא הביאו. ואפשר לדחוק קצת כיון דנאמנות האב ג"כ לאו דבר ברור הוא לגמרי דהא למכות ועונשין א"נ א"כ אף לענין דמהימנינן ליה דהיינו לנדרים בעינן שיעיד ע"ד ברור לגמרי אבל כי איכא עוד ספיקא דשמא לא הביא שתי שערות באותו זמן מצרפינן ג"כ הך ספיקא דילמא האב משקר רק כי מעיד על דבר ברור לגמרי סמכינן עליה לנדרים:
י
עוד יש לעיין בהך משנה דיבמות ס"ז ע"ב ספק הביא ב' שערות ספק לא הביא ב"ש אין מאכילין, והגאון נ"י רוצה להוכיח מזה דחזקה דרבא לאו חזקה אלימתא היא, ולא הבנתי דהא אף אם נימא דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא מ"מ לחליצה בעיא בדיקה והטעם דהיכא דאפשר נברר לא סמכינן על חזקה וה"נ מספק אינו מאכיל בתרומה דבעינן לברורי כמו בחליצה, אמנם ק"ל טובא לס"ד דנדה דמ"ו דהיה סובר דחזקה דרבא חזקה אלימתא אפי' לחליצה לא בעיא בדיקה היאך הבין המשנה דיבמות הנ"ל, ואין לומר דהיה סובר דמיירי דלא הביאו ב"ש רק דספיקא הוא אם נשרו א"ל, דהא לס"ד דשם רצה הגמ' לומר דרבא ס"ל דאין חוששין שמא נשרו, והוא ק"ע לדעתי. ואפשר לדחוק לשיטה אחרת שהביאו התוס' בקדושין ס"ד דסימנין לחוד ג"כ מועיל אף בלא עדות דמסתמא דהביא סימנים א"כ י"ל דמתני' מיירי שמסתפקים במספר שנותיו והביא שערות רק דאנו מסתפקים אם השערות גופא המה כדינן כגון לכוף ראשן לעיקרן א"ל וכיוצא בזה, והוא דחוק וצ"ע כעת. ועוד נלענ"ד פשטות הסוגיא דנדה (דף מ"ח) משמע דחזקה דרבא חזקה אלימתא היא דקאמר בתוך הפרק אין נשים נאמנות שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים, לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים ובדקי, א"כ מדקאמר תוך הפרק דליכא חזקה דרבא אין משיאין ספיקות ע"פ נשים ולאחר הפרק לאו היא בכלל ספק דסמכינן אחזקה דרבא משמע דחזקה מעליא היא אפי' לקולא ולא הוי בכלל ספיקות. שוב מצאתי בתשובת מהרי"ט ראיה זו. אמנם בתשובת מהרי"ט סי' נ"א הביא דעת גדול א' דחזקה דרבא הוי רק חששא בעלמא וכן ראיתי בס' המקנה בקדושין צדד לומר דחזקה דרבא לאו חזקה מעליא היא ויש יתד לתלות בנדון זה לצרף לשאר ספיקות:
יא ראיתי לברר בענין זה דבר נכון לענ"ד מה שראיתי בתשובות הגאון מו"ה עקיבא איגר נ"י סי' ז' לפי המבואר בתוס' נדה (דמ"ח ע"ב) דחששא דנשרו הוא רק מכח חזקה דרבא ולפ"ז קשה בדברי התוס' ב"ב (דף קנ"ו) ד"ה בודקים לקדושין דחיישינן שמא נשרו כוונתם דבדיקה דידיה דאם לא ימצאו לה ב"ש הוי ספיקא דקדושין דשמא נשרו וצריכה גט משני וכמ"ש בסמוך ד"ה לחליצה דלקדושין מיירי בין באיש בין באשה הא אף אם לא ימצאו לה ב"ש א"צ גט מהשני דכל שבאתה לומר דבעת שקידשה הראשון לא הביאה ב"ש א"כ הגיעה לשנותיה ולא הביאה ב"ש ואזדא חזקה דרבא ותו לא חיישינן שמא נשרו וסיים בצע"ג. והנלענ"ד בזה דהנה כבר בררנו דהתוס' בנדה שם קאי על בעל דאיכא ספיקא דאורייתא א"כ קשה אמאי כתבו דמכח חזקה דרבא חוששין שמא נשרו ולמה ל"ח בלא"ה שמא נשרו בספיקא דאורייתא. ונראה דכוונתם דבלא חזקה דרבא אין חוששין שמא נשרו והיינו דמוקמינן לה אחזקת קטנות וכבר כתבתי בתשובתי דחזקה דקטנות הוי חזקה אלימתא וכן מפורש במרדכי פ' מצות חליצה א"כ כוונתו דבלא חזקה דרבא לא היו חוששין שמא נשרו דהוה מוקמינן לה אחזקת קטנות, א"כ י"ל נהי דכ' תוס' ב"ב קנ"ד שאחר שהיה זה גדול שהגיע לכל"ש ולא היו לו סימני גדלות ליכא חזקה דרבא היינו דליכא חזקה דרבא להחזיקה בחזקת גדלות אבל מ"מ גם חזקת קטנות אזדה כיון דסוברים כרבא דקטנה שהגיעה לכלל שנותי' חזקה שהביאה סימנים נהי דהשתא איתרע חזקה דרבא דחזינן שכבר הגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים מ"מ בכל עת היא עומדת לכך שתביא סימנין דחזקה דקטנות ליכא שכבר הגיעה לכלל שנותיה והתוס' בנדה מיירו תוך הפרק או לאחר הפרק לר"ש דל"ל חזקה דרבא א"כ היא עדיין בחזקתה ולהכי אין חוששין שמא נשרו דמוקמינן אחזקת קטנות, משא"כ התוס' ב"ב הנ"ל למאי דקיי"ל כחזקה דרבא שפיר חוששין שמא נשרו, ונהי דבחשש השני שמא נשרו בקידושי שני עכצ"ל דאצל קדושין לא היו לה סימנים דאי לא"ה ממנ"פ א"צ גט משני מ"מ כיון דליכא חזקה דקטנות שכבר הגיעה לכלל שנותיה ונהי דאיכא ריעותא שלא הביאה סימנים בעת הגדלות מ"מ גם חזקת קטנות ליכא בזה, דכבר הגיע לכלל שנותיו ובכל עת אנו חוששין שמא הביאה ונשרו, וכן מוכח סברא בש"ע, סי' קנ"ה סעיף כ' וע"ש בב"ש סי' ק"ל שהביא דברי הפרישה דהפירוש דקאי על השני דצריכה גט משני והקשה הב"ש ל"ל גט משני ממנ"פ אי גדולה היא אין קדושי שני כלום ואי קטנה היא תצא במיאון משני ומותרת לראשון ממנ"פ, ותירץ דהספק הוא שמא תחת הראשון לא היו לה סימנים ותחת השני היו לה ונשרו, וקשה ג"כ כנ"ל דאם תחת הראשון לא היו לה סימנים כבר הגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה סימנים ואזדא לה חזקה דרבא א"כ אמאי חוששין אצל השני שמא נשרו, א"ו סברא זו דכתיבנא נהי דאזדא לה חזקה דרבא מ"מ חזקת קטנות ליכא ודמיא לההיא לדמישלם שית שכתבו התוס' בקדושין ע"ש דליכא חזקה דבגרות וחזקה דנערות. כנ"ל ברור, (ע"כ נדפס): יב עוד ראיתי להגאון נ"י בתשובתו שצירף עוד ספק אם היבם הוא בחיים כיון שהוא זמן מרובה מאוד לפי דברי השואל שאמר האב שזה ערך ארבעים שנה קודם מכרו להאדון והיה אז בן ח' וט' שנים ומאז ועד עתה ג"כ קרוב לעשרים שנה, נמצא אם הוא חי הוא קרוב לשבעים שנה ואף דקי"ל למיתה לא חיישינן כדין מביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לו בחזקת שהוא קיים ברור דהיינו מטעם חזקה כמ"ש כל הפוסקים אבל לצרופי לס"ס שפיר נוכל דהא דעת הרבה פוסקים דס"ס במקום חזקה אמרינן וכמ"ש הרמ"א בי"ד סי' ק"י אף שיש חולקים ע"ז מ"מ בנ"ד יש שני ספיקות על עיקר הזיקה ספק אם מומר זוקק וספק אם הוא בחיים וכ"ש שיש ספק בעיקר הקדושין דהא לא נבדק בסימנין. ומה שבא עוד בתשובת הגאון נ"י שהאשה אמרה שלא נבעלה, לענ"ד אין האשה נאמנת בזה דקיי"ל אחר ל' יום לא מוקי איניש אנפשיה וע' יבמות קי"א ובאה"ע סי' קס"ז, אמנם בנ"ד אין נפקותא בזה דהא לא דר עמה רק שנה וחצי ועדיין היא בספק קטנות אם, נימא דחזקה דרבא לא חזקה מעליא היא וע' מ"א בא"ח סי' ל"ט דעד י"ח שנה עדיין הוא בספק קטנות וע' דגול מרבבה שם. ומה שראיתי לצרף בזה עוד סניף להקל דהנה לפי המבואר לא היה מוחזק באחים כלל רק אחרי מות בעלה אמר האב מחמת קטטה דהיה לו בן זה יותר ממ' שנה אשר מכרו לאדון אחד וז"פ שרוב הפוסקים כמעט רובם ככולם דע"א א"נ להעיד שיש לו אחים ע' באה"ע סי' קנ"ז סעיף ו' אף שהב"ש הביא קצת פוסקים דע"א נאמן בזה כבר הארכתי בזה בתשובה ונדפס בחיבורי ח"ב סי' ג' דאין ראיות הב"ש מוכרחות ורוב הראשונים סברי דע"א א"נ ובפרט שאמר מחמת קטטה רק שהביא העדים שאמרו שראו מאז לו הבן הלז וזה בודאי לא העידו העדים שהמה ידעו בבירור שזוכרים שנולד לו הבן כי זה יותר מארבעים שנה בודאי אינם יכולים לידע זאת בבירור רק זאת מעידים שראו אותו בביתו והנה מבואר בקדושין דף פ' דסוקלין ושורפין על החזקות כדרבה בר רב הונא איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית נסקלין זע"ז ונשרפין זע"ז, והנה אף אם נימא שהיה בכאן חזקה גמורה שהגדיל בתוך ביתו ומחשבינן ליה לחזקה מ"מ נראה דכאן איתרע החזקה טובא ואיכא חזקה להיפך דחזקה דאב חייס על בנו ואנו מבקשים מאת השי"ת כרחם אב על בנים כן תרחם עלינו, וע' בפירש"י בחומש פרשת משפטים ע"פ אם זרחה השמש עליו ופירש"י אם הדבר ברור לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר לגנוב ממון בנו בידוע שרחמי האב על הבן ואינו בא על עסקי נפשות דמים לו אם הרג בעה"ב, וע' בסנהדרין דף ע"ב לא קשיא כאן באב על הבן כאן בבן על האב ע"ש במהרש"א מה שהביא דברי הרא"ם ובדבריו שם. עכ"פ חזינן דמחמת הך סברא דחזקה דאב חס על בנו נהרג בנו עליו אם הרגו הרי דמחשבינן זה לחזקה גמורה עד שנהרג בשביל זה, וא"כ בנ"ד שראינו שמכר את הבן לאדון מה שהוא אכזריות גדולה א"כ כיון דלא ידעינן שהוא בנו אלא מכח חזקה שהגדילו בתוך הבית יכולה חזקה זו לדחות חזקה שהגדילו ועכ"פ להשוות לספיקא כיון דאיתרע טובא הך חזקה ובפרט דלא ידעינן כלל שהיה בנו אלא מתוך העדים שאמרו שראוהו בביתו והמה בעצמם מעידים שמכרו לאדון א"כ המה בעצמם מרעים חזקת בנו והוי קול ושוברו עמו, ולענ"ד נוכל לעשות זה לסניף לשאר הספיקות שנולדו בנ"ד:
והנה מה שהעיר החכם השואל לעשות ספק קדושין ע"פ דעת מהר"ם ז"ל שנסתפק אם הלכה כר"נ בקדושין י"ט אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדריב"י והיא היתה קטנה וכבר כתב הגאון נ"י לפי המנהג שנהגו שהאב מוליך את בתו הוי כאילו קיבל בעצמו כמבואר באה"ע סי' ל"ז וגם הגאון נ"י לא רצה לדבר ביסוד זה להטיל ספק קדושין בדבר שנהגו אבותינו ואבות אבותינו לכן גם אנכי לא רציתי לעיין בפרט זה, וכבר כתבתי בתחלת תשובתי כי לא אדון אנכי להכריע בזה וחכמי הדור המה ידינו בזה. וה' יאיר עינינו במאור תורתו ויורינו דרך האמת שלא נבוש ולא נכלם. כתבתי למען האמת והצדק, ושמעתי שכבר בא היתרא גם מכבוד הגאון אב"ד דק"ק בריסק נ"י וכדאי הגאונים ההמה לסמוך עליהם בשעת הדחק ועיגון גדול כזה. כתבתי יום ב' י"ט תמוז תקצ"ו לפ"ק פה קארלין: