אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת שבועות › עוד בסוגיא הנ"ל

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת שבועות · עוד בסוגיא הנ"ל

עוד בסוגיא הנ"ל

דאפקיד לי' בשטרא כו' בשטר צריך להחזיר בעדים כו'. מפרשים בתוס' דהיינו אם רוצה לפטור בלא שבועה: אבל בחדושי הרשב"א בשם הר"ח מפרש דברי הגמ' כאן דצריך להחזיר לו בעדים ואם אין לו עדים לא יפטור בשבועה ויעוין בתוס' ב"ב דף ה' ע"ב ד"ה מי אמרינן וברשב"א ב"ב דף ע"א ע"א מדבריהם מבואר שהי' מפרש כאן כפירוש הר"ח] וכתב ע"ז ולית הילכתא הכי אלא כרב חסדא כו' ורבא בעצמו חזר בו ונ"ל לכאורה ראי' לפירוש הר"ח דבש"ך חו"מ סי' ס"ט מביא בשם שו"ת רשב"א סי' אלף ל"ז שמקשה על שיטת הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן ס"פ ג"פ דסוברים דעל שטר שאין בו שיעבוד נכסים יכול הלוה לטעון פרוע דהא השטר פקדון בעדים שאינו גובה ממשעבדי אפ"ה אם טען החזרתי אינו נאמן אלא היכא דיכול לטעון נאנסו ומשום מגו וכתב ע"ז הש"ך בזה"ל לענ"ד לק"מ דהתם גופא להכי אינו גובה ממשעבדי כיון דיכול לטעון החזרתי במגו דנאנסו עכ"ל. כלומר דאי לא מהימן בהחזרתי במגו דנאנסו יש לגבות מלקוחות דלא טענינן עבור לקוחות נאנסו דלא שכיח אמנם בסוגי' דידן שפיר יש להקשות קושי' הרשב"א הנ"ל דאכתי קשה ש"ש מה"ת המ"ל דאף דאפקיד בשטר עכ"פ צריכין להאמינו טענות החזרתי בשבועה במגו דנאנסו וכיון שכן שורת הדין דא"א לגבות בשטר זה ממשועבדים דאנן טענינן ללקוחות שמא החזיר וממילא קם הדין דכשטוען החזרתי מדאורייתא נאמן אף בלא שבועה כלל דהא דאין נאמנים טענת פרעון על שטר אינו אלא בשטר שיש בו שעבוד נכסים דזילי נכסי וחש להניחו משא"כ בשטר כזה דאין בו דין גבי' מלקוחות דלא זילי נכסים ולא שייך שטרך בידי מאי בעי וא"כ גם בטוען נאנסו יופטר משבועה דהא אי"ל מגו דהי' טוען החזרתי ולא הי' צריך לישבע כלל ומזה הוכיח הר"ח הנ"ל לפרש דסוגי' דכאן סוברת דבהפקיד בשטר אינו נאמן החזרתי אף בשבועה וא"ש מ"ש הר"ח דסוגי' דכאן דלא כהילכתא. היוצא מזה דאם נתפוס כשיטת הרי"ף והרמב"ם דבשטר שאין בו שע"נ יכול לטעון פרעתי דלא שייך בשטר כזה שטרך בידי מאי בעי מוכרחים לפרש סוגי' דכאן כפי' הר"ח:

אמנם י"ל לכאורה לפ"ד הר"ן שהטע' המ"ד דסובר המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים הוא כיון שראה שהמלוה אינו מאמינו הי' לו ליזהר לפרעו בעדים והמ"ד שסובר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים טעמו כיון שלא הותנה בפירוש שלא יפרעו אלא בעדים ולא אסיק אדעתי' דלא הימני'. ואף שנתן בפני עדים סובר שדרך מקרה איתרמי הנך עדים בעת ההלואה וכיון שלא ידע הלוה שהמלוה אינו מאמינו ע"כ לא שת אל לבו לפרעו בעדים ולפי"ז בעשה שטר בעדים שנכתב השטר בכוונה ולא שייך איתרמי מה"ת יהי' סברא שיהי' הלוה נאמן פרעתי הא בעיניו ראה שלא האמינו המלוה כי לקח שטר מאתו ולא צריכין חזקה כלל דשטרך בידי מאי בעי ואף בלא חזקה זו אנן סהדי דלא פרעו כיון שהלוה לו בשטר בעדים בכוונה הי' לו לפרעו בעדים בשלמא אם יש בשטר שעבוד נכסים י"ל שסבר הלוה שלקיחת שטר מאתו אינו משום דאינו מאמינו רק לצורך השיעבוד צריך הוא לשטר אבל בשטר באין בו שיעבוד נכסים לא הי' ליקח השטר א"ו כוונתו הי' כדי שיהי' לו עדים על ההלואה וא"כ בעיניו ראה שלא האמינו המלוה והי' לו ללוה ג"כ לפרעו בעדים או ליקח השטר אמנם י"ל דגבי שטר הלואה שהלוה מצוה לכתוב ע"כ אף בשטר שאין בו אחריות נכסים כלל כיון שכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו שמכין לעצמו ללות בו אין צד ראי' דהמלוה לא האמינו לו דיכול להיות דהלוה הכין ונתן לו שטר מדעתי' דנפשי' והוא לקחו לעצמו לזכרון דברים בעלמא ולכך ביד הלוה לטעון פרעתי שיכול לומר לא הרגשתי בך שאינו מאמין לי ולכך האמנתי גם אני לך ופרעתיך ולא חשתי על לקיחת השטר כיון שאין בו שעבוד נכסים אמנם סברא זו אינה רק בשטר הלואה שהלוה הוא המצוה לכתוב ולחתום אבל בשטר פקדון שהמפקיד בשטר הוא המצוה לכתוב ולחתום ונותן פשיטי דספרא מכיסי' וכיון שעשה כן בכוונה והוציא הוצאת מבורר שלא האמין להנפקד ע"כ מהראוי שלא יהי' הנפקד נאמן בטענת החזרתי ומטעם הנ"ל דהוא ראה שלא האמין לו המפקיד דהא מסר לו הפקדון בשטר בעדים והו"ל לאסוקי אדעתי' שלא להחזיר אלא בעדים אף שאין בו שע"ק אמנם ע"כ בשבועה נאמן מטעם מגו ואין לומר דאף בשבועה לא להימן דלהוי כמגו במקום חזקה כיון שלא האמינו לא הי' לו להחזיר אלא בעדים או ליקח השטר בהחזרה ז"א דעל טענות פטור בשבועה בודאי האמינו דאל"כ מאי הועיל במסירות הפקדון בשטר בעדים הא יהי' ביד הנפקד לפטור אף בשבועה כשטוען נאנסו א"ו שעכ"פ סמך דעת המפקיד להאמין להנפקד בשבועה. ע"כ כשאמר החזרתי ונשבע נאמן דהא אף דלא האמינו על דבורו מדמסר לו בשטר בעדים מ"מ ע"י שבועה הימנו בודאי כנ"ל וא"כ מיושב קושי' הרשב"א הנ"ל דאדרבה כיון שא"א לגבות בשטר זה מקרקעות ע"כ לא לקח המפקיד את השטר רק משום דלא הימנו להנפקד ולכך א"א להאמינו על טענות החזרתי כ"א במגו דנאנסו ובשבועה:

אמנם מלבד כל הנ"ל צ"ל דמאי דאמרינן כגון דאפקיד בשטר היינו בשטר בעדים ולא בכ"י הלוה לבד דהא לשיטת הרי"ף והרמב"ם נאמן הלוה לומר פרעתי אכת"י כיון דאין שם שטר עליו ויכול לומר המלוה שלא לקח אלא לזכרון דברים בעלמא וכן בפקדון וא"כ קשה לדעת הרמב"ם שסובר דמדאורייתא אין מועיל לו כלום עדות בשטר דהוי מפי כתבם מאי מתרץ הגמ' דאפקיד בשטרא על קושי' הגמ' ש"ש דחייב רחמנא המ"ל דהא מדאורייתא ליכא כלל דין שטר בעדים כ"א בכת"י הלוה ועל שטר בכת"י הלוה או הנפקד בלבד יכול לטעון טענת פרעתי או החזרתי.

ודע דלפי מה שתרצתי שהר"ח הוכיח שהסוגי' זו הכוונה דבשטר צריך לפורעו בעדים כלומר ואי ל"ל עדים אף בשבועה אינו נאמן והיינו מטעם חזקה שטרך בידי כו' כאשר עלה בדעת ר' עמרם כדאי' בב"ב דף ע' בעי מיני' רב עמרם מרה חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך מהו. מי אמרי' מגו או דילמא א"ל שטרך בידי מאי בעי יעו"ש ופי' הרשב"ם שם דהוי מגו במקום עדים דאנן סהדי שלא הי' לו להניח שטרו בידו ולפי ההנחה ראשונה לפי שיטות הרי"ף והרמב"ם דחזקה דשטרך בידי כו' לא שייך אלא בשטר שיש בו שע"ק צ"ל דגם הכא באפקיד בשטרא מיירי בשטר שיש בו שע"ק ולפי"ז קשה לכאורה לדברי רמב"ח דבשומרין צריכין ג' פרוס א' דהודאה וא' דכפירה וא' דנאנסה ואף לשיטת ר"ת דאף לדידן ליכא חיוב שבועה אלא היכא שיש ב' פרות אחת דהודאה ואחת דנאנסה א"כ מאי מתרץ הגמ' דאפקיד בשטרא וע"כ הכוונה שגם הך דהודאה מוזכר בשטר דאל"כ אכתי אי"ל מנו שהי' בידו לכפור הך דהודאה ובאפס הודאה במקצת ליכא שבועה על קמ דנאנסה וכיון שכן שמוזכר בשטר הך דהודאה הו"ל הודאת שע"ק ואמאי גורר שבועה על הך דנאנסה וי"ל דכיון דליכא חיוב תשלומין בשומר כ"ז שהבהמה בעינא אצלו לא מיקרי הך דהודאה שע"ק דלמה ישתעבדו קרקעותיו של הנפקד בעוד הבהמה קיימת וישנה בהשבה ושייכא לבעלים בכ"מ שהוא כי אין נכסיו של השומר משועבדים אלא משעת אונסין ולמפרע כדאי' באס"ז ובריטב"א בב"מ דף צ"ח יעו"ש באריכות:

אמנם אכתי קשה למ"ד הילך פטור שהטעם כדאי' ב"מ דף ד' ע"א דהני זוזי דקמודי בגווייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי ומקשה הגמ' שם בדף ה' ע"א מהא דתניא רמב"ח ארבעה שומרין צריכין הודאה במקצת וכפירה במקצת כו' לאו דא"ל הילך ומתרץ לא דא"ל ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה וא"ל חדא להד"מ וחדא מתה באונס וחדא בפשיעה דבעינא שלומי לך ע"כ הרי דלמ"ד הילך פטור ולשיטת רמב"ח כנ"ל צ"ל דהך הודאה מתה בפשיעה וכיון שיש להמפקיד שטר שנזכר פרה דהודאה יש עליו שע"ק הוי שע"ק והודאות קרקעות לא הוי הודאה וגם מצד שע"ק הוי הילך א"כ נשאר הקושי' ש"ש דחייב רחמנא המ"ל ואף דאפקיד בשטר ליכא לחייבו שבועה דממ"נ אם הך דהודאה נזכרת בשטר הוי שע"ק וגם הילך מצד השיעבוד ואין עליו שם הודאה ואם אינה מוזכרת בשטר רק הך דנאנסה הי' בידו לכפור בהך דהודאה ולא יהי' עליו חיוב שבועה כלל ומעתה י"ל שז"כ רמב"ח שקרי עלי' דרב ששת הפסוק וישם דוד את הדברי' האלה בלבו רמז בזה שרב ששת שם על לבו שלשיטתו דסובר דהילך פטור א"א לומר דהלכה כשמואל דבשכרו שלא בעדים נאמן במגו דא"כ נשאר קשה ש"ש המ"ל דלדידי' ליכא לתרץ בדאפקיד בשטר וכנ"ל ועלתה לו לר"ש ששמע מרבה ב"ש דתני שכיר כו' דנשמע מזה דלא כשמואל משכחת ש"ש בלא אפקיד בשטר.

ועפ"י הנ"ל יש להשיב מה שתמיה שם בב"מ דף ה' שמתרץ הגמ' לא דא"ל ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה כו' דל"ל להגמ' לאוקמא שהמפקיד טוען ברי והכי הו"ל להגמ' לומר דאמר ג' פרות מסרתי לך. ונ"ל דהלה יש שיטות שונות בדין מגו לאפטורי משבועה יש סוברים דל"א כלל לאמ"ש ויש סוברים דרק מגו דהעזה ולאפטורי משבועה לא אמרינן אבל מגו דהעזה לאפטורי כיון שהוא להחזיק ממון אמרי' אף דהוא העזה כדמוכח בהני עיזי דאכלי חושלא ולדברי כולם לפי המסקנא יש דין שומרין אף בלא אפקיד בשטר וסוגי' דהכא דמתרץ דאפקיד בשטר דחוי' בעלמא הוא ואע"ג דמועיל מגו בשכרו שלא בעדים הטעם כיון שאין השבועה על הבעה"ב רק מצד תקנה ובמגו כ"ד אוקמא אדינא כו מסקנת הר"ן והרשב"א ואני בארתי במ"א באריכות שא"ש סוגי' דהכא דלרמב"ח לשיטתו שם דבעינן ג' פרות באמת לכאורה לא משכחת ש"ש אלא באפקיד בשטר בהקדם דברי הר"פ שמובא גם באס"ז לב"מ דף ה' לרמב"ח דבעינן ג' פרות ע"כ השבועה מצד כפירה והודאה ככל דין מודה במקצת ושבועות נאנסה הוא מצד גלגול שבועה. והנה ידוע שיטת הנ"י לב"מ בסוגי' דר"ח קמייתא בשם הקדמונים לסברא פשוטה דהיכא שא' טוען מחבירו יותר על המגיע לו כגון שיש לו אצלו נ' והוא טוען אותו ק' ביד הנתבע להעיז נגדו ולכפור גם החמשים שמגיע ממנו דנגד המעיז לתבוע בשטר יכול הנתבע להעיז ולכפור הכל וא"כ שפיר קשה לרמב"ח ב"ש המ"ל כלומר למה הוצרכה התורה שהשומר נשבע מצד גלגול שבועה על הך שטוען נאנסה נימא שלא ישבע רק על דכפירה וממילא יופטר בשבועה על הך דנאנסה בממ"נ אי ישבע בשקר על הך דכפירה הרי הוא רשע לישבע בשקר ולמה יתן לו עוד שבועה על הך דנאנסה ואם באמת ישבע הרי תבעו התובע בשקר פרה אחת יותר מכפי שמסר לו דבאמת לא מסר לו אלא ב' פרות והוא תבעו ג' בשקר וכיון שתבע בשקר היה ביד הנפקד לכפור הכל ולא הי' עליו שם שבועה והקשה רבא שפיר לרמב"ח ש"ש דחייב רחמנא המ"ל דלדידי' לא הוי מגו דהעזה ולכך הוצרך לתרץ דמשכחת דאפקיד בשטר ויעוין תוס' ב"ק דף ק"ז סוף ד"ה עירוב שמבואר מדבריהם שם דבאמת לרמב"ח ליכא ש"ש כ"א באפקיד בשטר גם בר"ן כתב להדי' דרמב"ח סבר כן לדינא דאין שבועת שומרין כ"א באפקיד בשטר כי מגו מעלי' הוא אמנם אם נאמר דאף היכא דליכא העזה ל"א מגו אפטורי משבועה יש לדחות הקושי' דש"ש המ"ל ולתרץ דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן:

אמנם לכאורה ז"א דהנה כבר בארתי במ"א שמה שמחולקים הפוסקים אי אמרינן מגו לאפטורי משבועה י"ל שתלוי בפלוגתא רבה ור"י בב"ב דף ל"ב ע"ב אי אמרינן מגו להוציא דלרבה דאמרינן מגו אף להוציא ממון עאכו"כ שיועיל מגו לאפטורי משבועה דהרי עד המסייע שאינו נאמן לממון נאמן לשבועה ק"ו מגו שמועיל להוציא מכ"ש שיועיל לפטור משבועה אבל למ"ד דלא אמרינן מגו להוציא רק להחזיק שפיר י"ל דלא אמרינן מגו אלא להחזיק ממון בחזקת הבעלים משא"כ לאפטורי משבועה וכן מורה לשון הר"ן בסוגיא דידן. ולפי"ז י"ל דרבה לשיטתו דסובר דאמרי' מגו להוציא הרי דמחשב מגו כעדים ומכ"ש שמועיל לפטור משבועה ע"כ פריך שפיר מ"מ אמרה תורה מב"מ הטענה ישבע אבל לדידן לשיטת הפוסקים דהלכה כר"י י"ל דלא אמרינן מגו לאפטורי משבועה ולפ"ד הנ"ל י"ל כיון דהיכא דאיכא ברי ושמא אמרינן מגו אף להוציא אפילו בברי גרוע כדמוכח בסוגיא דמשארסתני נאנסתי כמו כן מהראוי שבברי ושמא יועיל מגו גם לאמ"ש וכיון שסתם שומרין בברי ושמא שהמפקיד טוען שמא והנפקד טוען ברי שפיר הקשה רבא שיופטר משבועה ע"י מגו דבו"ש י"ל מגו אף לאמ"ש וצ"ל דמגו דהעזה לאפטורי משבועה לא אמרינן אף בברי ושמא וזה לא יתכן לתרץ אליבי' דרמב"ח דלדידי' לא הוי מגו דהעזה וכמ"ש לעיל ע"כ הוצרך לתרץ דאפקיד בשטר אבל לדידן דלא סברינן כרמב"ח ולא בעינן ג' פרות שפיר משכחת ש"ש אף בלא אב"ש דמגו אינו מועיל דהוי מגו דהעזה.

היוצא מזה דרמב"ח דמצריך ג' פרות אף לפי מסקנא צריכין להחזיק כפי האוקמתא כאן דאב"ש וא"כ נשאר קושי' הנ"ל דהא בכ"ה הוי ש"ק וצ"ל דמיירי דקיימא הך פרה דהודאה וכ"ז שהוא בעינא ליכא שע"ק ולזה מקש' הגמ' שפיר בב"מ דף ה' למ"ד הילך פטור ולרמב"ח מאי לאו דא"ל הילך דהא לרמב"ח ע"כ מיירי שהוא בעין דאל"כ לפטור מטעם הודאת שע"ק דהא לדידי' צריכין לאוקמי דאב"ש וכיון שהוא בעין הוה לי' הילך בכ"מ שהוא:

אמנם אם נאמר דבשבועת שומרין מיירי שהמפקיד טוען ברי שפשע והוי ברי וברי ושאין אומרים בו מגו להוציא וי"ל שגם מגו לאב"ש לא אמרינן וא"כ אף בלא אב"ש יש חיוב שבועה וכיון שכן צריכין לאוקמא דאב"ש תו לא צריכין לומר דפרה דהודאה הוא בעינא וז"כ הגמ' לא דא"ל ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה כלומר דמיירי בבו"ב וכיון שכן ל"צ לומר דאיירי באב"ש דבו"ב ל"א מגו לאמ"ש ואין עוד הכרח לומר דמיירי שהפרה דהודאה הוי בעינא אלא מיירי שמודה שמתה בפשיעה ובעי לשלומי דמים וליכא הילך:

ודע דבש"כ חו"מ סי' ע"ב ס"ק קט"ו אי' דשבועת שומרין ליכא רק בטוען המפקיד שמא ומדברי הגמ' הנ"ל דבמתו כולהו בפשיעה נשמע שלא כדבריו י"ל דז"א רק לרמב"ח דמצריך ג' פרות דלשיטתו יש מקום לחייב אף בטענת ברי דהא איכא הודאה במקצת ומגלגלין גם הך דטוען נאנסה משא"כ לדידן דטוען נאנסו בלא הודאה במקצת איכא ג"כ חיוב שבועה שפיר שייך סברת הש"כ דאם טוען המפקיד ברי אין לחייב הנפקד שבועה דהוי ככל כ"ה דפטור מצד חזקה דאין אדם מעיז אמנם בתומים שם מביא דברי הגהות מיימוני פ"ב דשכירות אות ו' שכ' שיטת הריב"א דכי אמרינן דוקא כי הוא זה דבעי מודה במקצת היינו בטענה דשייך במלוה כמו בפקדון דהוי החזרתי או להד"מ אבל טענת נאנסו דלא שייך רק בפקדון ולא במלוה אפי' בלי מב"מ חייב דאין שייך כאן לומר חזקה אא"מ דבטענת אונס מעיז אפילו יודע חבירו בשקרו עכ"ל ובארתי פשר דבר בין דעת הש"כ והתומים דלענין שבועה שאינו ברשותו לא שייך ש"ש רק היכא שהמפקיד טוען שמא אבל בטוען ברי הוי ככל כ"ה דפטור משבועה אבל לענין שבועה שלא שלח בה יד קודם שנאנס יש לחייב השומר לישבע אף כשהמפקיד מכחישו בברי [ויעוין ב"מ דף ה' כגון דאמר ג' פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה] א"כ לדברי רש"י שמפרש בחומש ששבועת ה' תהי' בין שניהם קאי על אינו ברשותו א"א לומר דמיירי בבו"ב ומקשה רבא שפיר דאותו חיוב שבועה המ"ל ומדויק בזה דברי רש"י שמפרש ש"ש יש לש"ש לישבע על שבורה ומתה כו' כנ"ל והא דכתב בפסוק אם לא שלח ידו לפ"ד רש"י בחומש הכוונה שנשבע שא"ב גם נשבע שלא שלח יד.

באופן אחר נ"ל לפרש דברי רש"י הנ"ל יש לש"ש לישבע על שבורה ומתה דהי' קשה לרש"י דהא הוי מגו דהעזה וצ"ל כסברת ר"י שמובא ברשב"א דכל כפירות ממון של חבירו אף שאין חבירו יודע הוא ג"כ העזה והוי כמגו ממעיז למעיז והוא הטעם שאמרינן מגו בעיזי שאכלו חושלא [ב"ב דף נ"ו] ולא אמרי' דהוי מגו דהעזה לטעון לקוח דגם בטענה זו כשטוען עד כדי דמי' אם משקר הוא מעיז לגנוב או לגזול ממון חבירו אמנם פשוט לומר שבגדר העזה אינו רק בגוונא שבא להחזיק ממון חבירו שהוא בעין תחת ידו אבל בשומר היכא דבאמת נאבד רק שפשע ועי"ז מחייב בתשלומין אם מכחיש פשיעתו י"ל דלא הוי העזה מצד הכחשת חיובו די"ל שבדעתו לשלם רק אישתמוטי קא משתמיט וא"כ אין להאמינו שלא פשע במגו דלהד"מ דהוי מגו דהעזה לכך הוצרך רש"י לפרש דקושי' הגמ' ש"ש המ"ל לא קאי רק על חיוב השבועה דאינו ברשותו דאם הוא ברשותו וכופר הוי העזה ג"כ וי"ל שפיר המגו כנ"ל דהוי ממעיז למעיז ולדברי הר"ן שכ' די"ל דלא הוי מגו בשומר דדלמא אומר בדדמי שלדעתו מדומה שלא פשע יש ג"כ ליישב דברי רש"י הנ"ל דסברת הר"ן לא שייך רק לענין שבועה שלא פשע אבל לא בשבועה שא"ב דאין מקום לומר בדדמי אם עומדת ברשותו לכך הוצרך רש"י לפרש דקושי' הגמ' לא קאי רק על חיוב השבועה דא"ב ויעוין רש"י ב"מ וא"ו ע"א ד"ה שמא ובתוס' ב"מ דף ג' ע"ב בד"ה בכולה בעי דלודי' לי':

[דף מ"ז ע"ב] תוס' ד"ה אי אמרת תימא למ"ד בפ' השואל דף צ"ו מנה לי בידך והלה אומר א"י חייב דברי עדיף היכא מוקי להאי קרא אי בנ' ידענא כו' בהא ליכא חיוב שבוע' לאבא אלא חיובא דממון דברי עדיף ונ"ל ליישב דהנה דעת הר"י במג"ש דלכך לא מיפטר מב"מ משבועה במגו דכ"ה משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן ודעת הפוסקים החולקים סוברים דאמרי' מגו לאפטורי משבועה ושאני מב"מ דהוי מגו דהעזה ולפי דבריהם מה שאמר רבה מפני מה אמרה תורה מב"מ הטענה ישבע חזקה דא"א מעיז אף דמעיזי דאכלי חושלא כו' מוכח דאמרינן מגו דהעזה. י"ל דלא הוי מגו דהעזה רק במידי דכפירה דהיינו נגד אדם שהלוה לו או הפקיד אצלו שהי' לו התעסקות עמו וכן ביאר להדי' הש"ך בח"מ סי' צ"ג ס"ק ד' דברי הפוס' במס' ב"ק דף ק"ז יעו"ש: אמנם לפי"ז קשה בסוגי' דידן דקאמר הגמ' ה"ד אילימא דאמר ליה מנה לאבא ביד אביך וא"ל חמשין אי"ל וחמשין ל"ל מה לי הוא מה לי אבוהא מבואר מזה דהיכא דיורש מודה בברי שאביו חייב נ' וכופר נ' חייב שבועה דאורייתא וכן מבואר לדינא בחו"מ סי' ע"ה סעיף ט"ז. וקשה לפטר היורש משבועה במגו דאי בעי כפר הכל דלגבי יורש לא הוי העזה מה שכופר הלואת אביו דהא לא הי' למלוה עסק עמו בזה אמנם לדעת הר"י במג"ש א"ש דמגו לאפטורי משבועה ל"א אף היכא שאינו מגו דהעזה והנה לכאורה קשה לשיטת הר"י במג"ש דסובר דלא פטרינן מב"מ משבועה הוא מטעם דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן אמאי מחויב מדאורייתא בחשוד מב"מ לשלם מטעם כיון שאיל"מ הא כיון דחל עליו חיוב ממון י"ל גבי' מגו ונהמני' על הכפירה במקצת במגו דאי בעי הוי כופר הכל דהא לגבי חשוד שדנין לחייבו ממון הוי מגו זו לאפטורי מממון וצ"ל דאף לאפטורי מממון לא אמרינן מגו דהעזה ושאני בעיזי דאכלו חושלא דשם לא הוי מגו דהעזה כדברי הש"ך הנ"ל בשם התוס' דשם לא מיקרי מידי דכפירה ויכול להעיז ומעתה י"ל שהיכא שהיורש מב"מ והוא חשוד אין לומר גבי' מתוך שאיל"מ אף שכופר בברי דכיון דלגבי יורש לא מיקרי העזה ומה שמחייבין אותו שבועה במב"מ ולא פטרינן במגו דכו"ה הוא רק משום דמגו לאפטורי משבועה לא אמרינן וז"א כ"א כשאינו חשוד שאין עליו חיוב רק שבועה אבל כשהוא חשוד ואנו דנין לחייבו ממון לנו לפטור אותו מממון במגו דכ"ה כיון דלדידי' לא הוי העזה וא"כ י"ל שזה כוונת הקרא שבועת ה' וגו' ולא בין היורשים דבאב והוא מב"מ והוא חשוד מחייבין אותו לשלם כדין מתושאיל"מ. ובמגו ליכא לפוטרו דלגבי אב הוי העזה ואף לאפטורי משבועה לא אמרינן מגו אבל ביורש דלא הוי בי' מגו דהעזה כשהוא מב"מ והוא חשוד פטור מחמת מגו דהוי לדידי' לאפטורי מממון וליכא העזה לגבי' כנ"ל.

ודע דבש"ע סי' ע"ה סעיף י"ג בדין מתושאיל"מ איתא בזה"ל אבל במקום שיכול לומר פרעתי או החזרתי לא אמרי' הו"ל מתושאיל"מ דנאמן במגו כן הסכימו האחרונים ז"ל וכ' בסמ"ע ס"ק ל"ג בזה"ל פרעתי שייך בהלואה והחזרתי שייך בפקדון כו' אבל אם אין עד מעיד שלא זזה ידו כו' יכול לומר פרעתי נאמן נמי לומר יש לי בידו כנגדו במגו דפרעתי. כ"כ לאפוקי מדעת ריב"ם שכתבו התוס' בשמו פחה"ב וכו דלדידי' אין נאמן לומר יש לי בידו כנגדו במגו דפרעתי מטעם דע"א מעיד על ההלואה וז"א מכחישו אלא טוען טענה אחרת יש לי כנגדו הו"ל מגו במקום עדים וכשם שמגו במ"ע ל"א ס"ל נמי דלא אמרינן מגו נגד ע"א אלא דהתורה האמינתו לישבע נגדו ולהכחישו וכאן שמודה לו ואינו יכול לישבע משלם עכ"ל וכ' הש"ך ע"ז בס"ק ל"ח בזה"ל לענ"ד זה שגגה דודאי גם הריב"א מודה דהיכא דהוי יכול לטעון פרעתי והחזרתי נאמן דהאיך יעלה על דעת דע"א מחייב יותר מב' עדים דודאי לא קאמר ריב"ם אלא אע"ג דהוי מגו מה שהי' מכחיש את העד מ"מ התורה האמינתו לענין שבועה ומוכרח הוא ממש להכחישו או לשלם והיינו משום דכל שאינו נשבע להכחישו הוי הע"א עומד במקום שנים והוי ודאי כמו ב' דבעינן שיעידו שלא זזו וכה"ג וכ"ש א' וכן איתא להדי' בחדושי רמב"ן בפ' חז"ה. ובר"ן פ' כל הנשבעין שכתב תם ממש כתירוץ הריב"ם וכ' שם אח"כ דהיינו דוקא כשהעד מעיד שלא זזה דאל"כ אפי' בב' הי' נאמן לומר דידי חטפתי במגו דהחזרתי יעו"ש וז"ב עכ"ל הש"ך והנה מה שהשיג דגם בב' מועיל מגו זה באמת השגה גדולה על הסמ"ע אבל מ"ש דהרמב"ן והר"ן כתבו ממש כתירוץ של הריב"ם צע"ג כאשר אבאר ואקדים דברי הרמב"ן בסוגי' דנסכא ב"ב דף ל"ד שכ' בזה"ל ויש שפירשו טעם הדבר מפני שהתורה האמינה ע"א עד שישבע הלה להכחישו וכ"ז שנא לשבע הרי העד נאמן וכמו שחטף בפנינו דמי לכך אינו נאמן לומר דידי חטפתי אפי' בשבועה וכיון שאינו יכול לישבע שלא חטף משלם ע"כ מפני שהתורה האמינה ע"א וכוונתו דע"א כשאין נשבעין להכחישו הוי כב' וכן מבואר בהר"ן לשבועות בסוגיא דידן שכ' בזה"ל עוי"ל דהטעם דלא מהימן בשבועה לומר דידי חטפתי מגו דאי בעי אמר לא חטפתי לפי שהתורה האמינה ע"א לענין שבועה כב' עדים לענין ממון כו' יש לבעל הדין לשלם או לישבע להכחיש את העד אבל כ"ז שלא הכחישו לא מצי למימר דידי חטפתי לענין שבועה כי היכא דלא מצי למימר הכי בשנים לענין ממון עכ"ל הר"ן הרי שעיקר סברתו משום דע"א הוא כשנים משא"כ במפקיד אצל חבירו בשטר שנאמן לומר החזרתי בשבועה במגו דאי בעי אמר נאנסו שמודה בעצמו שלא נאנסה מ"מ לא מיקרי משואיל"מ כיון דאי"ל מגו משא"כ בנסכא דהוי מגו נגד העדים דע"א הוי כשנים כשאין נשבעין נגדו אבל בדברי התוס' ב"ב שהביאו דברי הריב"ם יש כוונה אחרת כי ז"ל לכן נראה כמו שפירש ריב"ם דודאי הוי מגו ולהכי פטרו רב ושמואל דנאמן בשבועה במגו דאי בעי אומר לא חטפתי ור"א סובר אע"ג דאי"ל מגו חייב כיון דאיכא חד המחייבו שבועה מה"ת וכן הוא הדין שישבע להכחיש את העד או ישלם ואין מועיל לו מגו לפטור עכ"ל התוס' וכתב באס"ז בזה"ל על מה שתירצו בתוס' לכך נראה כפי' ריב"ם וכו' כתב בתוס' הרא"ש ז"ל וז"ל ולא דמי לההיא דלקמן דהמפקיד אצל חבירו בשטר דכ"ז שלא טען נאנסו עדיין לא נתחייב שבועה הילכך יש להאמינו במגו עכ"ל וז"ל הר"י בעליות וגבי מפקיד אצל חבירו בשטר לא שייך לומר מתוך שאינו יכול לישבע שנאסו משלם שהרי אין חיוב שבועה חל על הנפקד עד שיטעון שאבד הפקדון ואז יחול עליו שם שבועה לישבע שאבד באונס עכ"ל האס"ז המעיין בדברי אלו יבין שהרא"ש והר"י הנ"ל לא נחתו לפרש דברי ריב"ם שנתכוון להתירוץ שנזכר בחידושי הרמב"ן והר"ן הנ"ל. דהא לדברי הרמב"ן והר"ן עיקר הטעם בנסכא משום דע"א הוי כשנים ע"כ כשאינו יכול לישבע נגד העד הדין כאלו הי' שניהם מעידים על החטיפ' ופשוט שלפי טעם זה ל"ק כלל מדין המפקיד דנאמן החזרתי במגו דנאנסו דהא שם ליכא כלל שום עד א"ו שהם מפרשים דברי ריב"ם כפי הנראה מדברי התוס' הנ"ל בשטתו דכן הוא הדין שכל מחויב שבועה ישבע או ישלם ואין לו מגו לפטור א"ע ואין לחלק בין אם החיוב שבועה מצד ע"א או שלא ע"פ עד ולכך הי' קשה להרא"ש והר"י הנ"ל דא"כ אמאי מועיל טענת החזרתי במגו דנאנסו נימא כיון דמחויב שבועה על נאנסו ואי"ל משלם כמו בנסכא שאף שרוצה לישבע דדידי' חטף לא מיפטר במגו דלא חטף לכך הוצרכו לסברתם דשאני התם דעדיין לא הוחל שבועה דנאנסו משא"כ בנסכא כיון שהי' ע"א באותו חטיפה מיד חל חיוב שבועה וע"כ אין לפוטרו רק כשישבע שבועה שמחויב וכשאומר אין חטפתי הוי משואיל"מ:

היוצא מזה שיש חילוק גדול בין הריב"ם לפי דברי הרא"ש הנ"ל ובין תירוץ של הרמב"ן הנ"ל וקשה על הש"ך הנ"ל שהחליט בפשיטות שכוונה אחת להם. ודע דבחדושי הרשב"א המובא ג"כ באס"ז הנ"ל מביא דברי הריב"ם בשינוי לשון וכפי האמור בשמו בתוספות הנ"ל יעוין שם. ומדברי המובא באסיפות זקנים לכתובות דף פ"ה מש"כ שם וא"ת אכתי כו' וכן דעת הריב"ם כו' ע"כ מבואר שהי' מפרש כוונת הריב"ם כפי שתירץ הרמב"ן והר"ן הנ"ל היוצא מכל הנ"ל לפי"ד הריב"ם לפי' פי' הרא"ש והר"י הנ"ל אף בשבועה הבאה שלא ע"י ע"א אינו מועיל מגו כשאינו יכול לישבע השבועה שמחויב ודנין בדין מתושאיל"מ. ועכ"ז א"ש דברי רבה שהקשה מ"מ אמרה תורה מב"מ הטענה ישבע אף לשיטות המפורשים שקושי' רבה הוא דלפטור משבועה במגו דאין לדחות דאף במקום שיש מגו דנין במתושאיל"מ ואין תועלת בהמגו ז"א דפשוט דדין מתושאיל"מ לא שייך רק היכא שמניעות השבועה הוא מחמת שאינו יכול לישבע כמו בנסכא שמודה על החטיפה רק שאומר שדידי' חטף משא"כ במב"מ שיכול הוא לישבע רק שרוצים לפטרו משבועה במגו וכיון שאין זה בגדר מתושאיל"מ שמועיל המגו לפוטרו משבועה והקשה שפיר מפני מה כו' ולפי"ז יש לדחות מה שהקשיתי לעיל דבחשוד מב"מ ליפטור מתשלומין במגו דאי בעי כופר הכל די"ל לפי סברת הריב"ם כיון שהוא חשוד וחל עליו חיוב התשלומין מצד הדין מחויב שבועה ואיל"מ ע"כ אף דאינו יכול לישבע אינו פטור מתשלומין דהא אי לא הי' חשוד הי' מחויב לישבע ומצד שהוא חשוד אינו יכו לישבע משלם וכמו בנסכא דגם בנסכא אינו יכול לישבע ואפ"ה נשאר בחיוב תשלומין דכך מדות התורה במי שמחויב שבועה ומניעות השבועה הוא מחמת שאינו יכול לישבע אף שיש לו מגו מחויב לשלם וא"כ מהראוי שיהי' כן הדין גם ביורש חשוד והוא מב"מ אף דלגבי יורש לא הוי העזה מ"מ לא מיפטר מתשלומין מחמת המגו דכיון דחשוד הוא ואיל"מ אף היכא דאי"ל מגו וא"כ נסתר תירוץ הנ"ל על קושי' התוס' הנ"ל ד"ה אי אמרת.

ואגב אמינא דאפשר לומר דגם כוונת רש"י הוא כפי' הריב"ם. וה"ז לשון רש"י ד"ה לישתבע כו' והא ל"ל לשתבע דדידי' חטף שאין זו שבועה המוטלת עליו ע"כ צריך ביאור מה בכך שאין זו שבועה המוטלת עליו הא ס"ס נשבע וכיון שנשבע אי"ל מיגו דאי בעי הוי נשבע שלא חטף וכן מקשה הר"ן אחר שמסיים בפירש"י שסברת רש"י כדברי ריב"ם ונ"ל שמי שאינו נשבע השבועה שמחויב אין לפטרו במגו ומתחייב בתשלומין ע"כ בנסכא אף כשנשבע שדידי' חטף פעל בשבוע' זו שיהי' לו מגו דאי בעי הי' נשבע שלא חטף דמה לי שבועה זו או זאת כי שניהם בחומר א' מ"מ הי' מחויב תשלומין אשר עליו כיון שאינו נשבע השבועה שחייבתו התורה ולזה כתב רש"י שאין זה שבוע' המוטלת עליו ומה שפוטרין בנפקד בטענת החזרתי במגו דנאנסה אף שאינו נשבע שבועת התורה דהיינו נאנסו י"ל כמו שמתרץ התוס' והר"י בשיטות הריב"ם וכנ"ל דכ"ז שאינו טוען נאנסו אין חיוב שבועה זו ואני הוספתי עוד לתרץ בפשיטות דבפקדון כשנשבע שהחזיר הפקדון להנפקד הוי כנשבע שבועות התורה דהא כוונת השבועה שעל השומר לישבע כשנאבד ממנו הוא לאמת שאין הפקדון ברשותו שלא נאבד ממנו בפשיעתו והרי גם כשהחזיר הפקדון להמפקיד בעצמו כן הוא שאין הפקדון תחת יד הנפקד ולא פשע בכלום והוי בכלל מאתים מנה כ"כ כשישבע שהחזיר הפקדון כלול בו ממילא גם שבועת התורה שעל השומר לישבע באבידת הפקדון באונס שעצמותו אינו רק לאמת שאין הפקדון בידו ולא נתחייב בתשלום דמים מצד איזה פשיעה ואעכו"כ שלפי"ד יצא הפקדון מרשותו ובא ליד הנפקד כי החזיר לו לידו אבל בנסכא כשנשבע שדידי' חטף הוא להיפך מהשבועה שחייבה התורה לישבע נגד העד דהיינו שלא חטף ע"כ עליו לשלם כי אינו נשבע שבועה שחייבתו התורה:

והנה לפי"ד הנ"ל בחשוד מב"מ חייב לשלם אף שיש לו מגו דלאפטורי מממונא אמרי' אף מגו דהעזה מ"מ כיון שיש עליו חיוב משבוע' שהי' מוטל עליו לישבע אם לא הי' חשוד קם הדין משואיל"מ ולא מיפטר במגו כדעת הריב"ם אבל עדין יש להקשות הא תינח לדידן דפסקינן כר"א אבל לשמואל דל"ל מתושאיל"מ והטעם במשנה דחשוד שכנגדו נשבע ונוטל הוא מצד תקנת חכמים דקנסו לחשוד כמ"ש בחידושי הרשב"א ובודאי דלא שייך למיקנס בחיוב תשלומין רק אם יש לתלות דהוא משקר אבל היכא דיש לו מגו דהמגו מעידה שהוא אינו משקר בודאי אין לחייב את החשוד וכי בשביל שעשה עבירה שעליו נעשה חשוד יפסיד ממונו בכדי א"כ לקתה מדת הדין במה שמחייב את החשוד במב"מ שישלם דהא כיון שמחויב לשלם שבה מגו דידי' דאי בעי כ"ה להיות מגו לאפטורי מממון וכוון דאי"ל מגו הדין להאמינו וא"כ הוי תרי הפכים בנושא א' מה שמחייבין אותו לשלם מתאמתין דבריו בכח המגו אשר לו ויש לחזק הקושי' דמה הועילו חכמי' בתקנתן שקנסו חשוד שישלם הא יהי' בידו לכפור הכל ולא יתחייב כלום וא"ל מסתמא לא יעשו כן דסמכו חכמים שלא יעיז לכפור הכל דהא גבי ממון אמרינן מגו דהעזה א"כ ע"כ צ"ל דדרך בני עושה עול להעיז למען ירויחו ממון ע"כ צ"ל דלפי מה דאסיק רבה הסברא דאישתמוטי אשתמיט מחזיקין כל מב"מ וכופר במקצת שבעמדו לפני ב"ד אין דעתו שלא ישלם כ"א להשתמט לזמן מה עד שיהי' לו לשלם בהרווחה וע"כ לא מצינו מגו דהעזה בממון אלא היכא דלא שייך אישתמוטי כמו בעיזי דאכלי חושלא או בשדה זו של אביך היתה דאם דעתו של זה לשלוח יד בממון חבירו הי' מעיז להרווחת הממון אבל היכא שאין דעתו לממון רק לאשתמוטי לא הוי בכלל לאפטורי מממון ולא יעיז בשביל זה לכפור הכל וא"כ גבי חשוד מב"מ אם הדין שיחויב לשלם מ"מ ל"ל מגו דלמא אין דעתו רק לאשתמוטי לשעתו ולכך לא יעיז לכפור הכל ובפרט לפ"ד הרשב"א בתשובתו ח"ג סי' רע"ג שכ' בזה"ל כל שבא להחזיק בדבר הידוע לחבירו אם אתה חושדו דשלא כדין בא להחזיק בו כל שמעיז פניו כ"כ יעיז ויעיז בכל טענה ואפילו בטענת מינך זבינתי' ויש לנו כיוצא בזה בפרק ח"ה גבי הנהו עיזי דאכלי חושלא יעו"ש שוב מצאתי בקצה"ח סי' פ"ב בכללי מגו אות י"ד שכ' ג"כ עפי"ד הרשב"א הנ"ל דהיכא דאמרינן אשתמוטי לא הוי העזה כ"כ ולא אמרינן גבי' מגו דהעזה אמנם לשון הר"ן בסוגיא דקציצה נראה שהחילוק בין מגו דהעזה לאפטורי משבועה ובין מגו דהעזה לאפטורי מממון הוא משום שמגו דהעזה הוא מגו גרוע ולכך לא הוי לאפטורי משבועה אבל לאוקמי ממון מועיל אף מגו גרוע וא"כ צ"ל כנ"ל דחשוד מב"מ שדנין אותו בחיוב תשלומין הרי יש לו מגו דאי בעי כ"ה ולאוקמי ממונא מועיל אף מאינו מעיז למעיז ולפי מה שבארתי לעיל לשיטת הרץ שלא נחית לתירוץ של הריב"ם מועיל מגו אף היכא דשייך בי' דין מתושאיל"מ ושאני בנסכא דאיכא ע"א גם הוא עצמו כ' בפי' המשנה דכל הנשבעין דבחשוד מב"מ שכנגדו נשבע ונוטל דהשבועה הוא לחומרא על התובע מתק"ח דמדאורייתא מחייב חשוד מב"מ לשלם מדין מתושאיל"מ וקשה כנ"ל וצ"ע:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה