אור ברסלב
שות עטרת חכמים חלק ב חדושי מסכת כתובות › בסוגיא דהאב זכאי בבתו [דף מ"ו ע"ב]

שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל

חדושי מסכת כתובות · בסוגיא דהאב זכאי בבתו [דף מ"ו ע"ב]

בסוגיא דר' נחוניא בן הקנה הי' עושה את יוה"כ כשבת לתשלומין [דף למ"ד ע"ב]

משנה האב זכאי בבתו בקדושי' בכסף כו' ובמעשה ידי' כו' גמ' בכסף מנלן אר"י א"ק ויצאה חנם כו'. ואימא לדידה השתא אביה מקבל קדושין דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד ופי' רש"י אע"ג דגבי מוציא ש"ר מיירי בנערה. ה"ק את בתי נתתי בקטנותה ועתה נערה] כו' אלא מסתברא כו' במעשה ידי' מנלן מסתברא דאביה הוי דאי ס"ד לאו דאביה אלא הא דזכי רחמנא לאב למימסרא לחופה היכא מצי מסר לה הא קמבטל לה ממעשה ידי' [פי' רש"י ד"ה הא דזכי רחמנא כדכתיב את בתי נתתי כל נתינות שבה במשמע] והקשה בתוס' ד"ה ואימא ה"מ קטנה הא לקטנה לא איצטרך קרא השתא זביני מזבין לה לה כסף קידושין מבעי' ומתרץ בתוס' דגבי מעשה ידי' קאמר שפיר דכיון שיש לו כח למכור מעשה ידי' לאחר פשיטא שהם שלו אבל מה ענין קידושין אצל מכירה אע"ג דיכול אדון לייעדה בכסף קנייתה היינו משום דגזה"כ וכו' ועוד י"ל דאת בתי נתתי אינו מיותר ואיצטרך אפי' לקטנה דאב נאמן לאסור את בתו. עכ"ל התוס' אבל תירוץ הראשון לא א"ש לשיטת הרמב"ם דסובר מעות הראשונים לקדושין ניתנו גם תיחוץ האחרון דאיצטרך לאשמעינן דאב נאמן לאסור את בתו צ"ע דלפי דברי תוס' ישינים בדף כ"ב ע"א ד"ה מנין לאב כו' יעו"ש היינו צריכין לומר דגזה"כ הוא שיהי' האב נאמן על נערה שקידשה כבר כשהיתה קטנה אף שאין בידו לקדשה עתה והסוגי' בכ"מ דטפי עדיף לאוקמא קראי על דינים שאין בהם גזה"כ וא"כ יותר מסתבר לומר דהפסוק קאי גם על נערה ויהי' נאמן בלא גזה"כ:

גם הפנ"י לקידושין דף ג' מתפלא על קושי' הגמ' הנ"ל ואימא ה"מ קטנה דמה"ת לדחוקי הכי בקרא גם מתפלא הא מצד השכל אין לחלק לכאורה בדין מוציא ש"ר שהיא עתה נערה אימת אי בקטנותה ע"י אבי' או בנערותה ע"י עצמה לפי ס"ד דהשתא א"כ קשה איך אפשר לומר שכוונת הקרא שאב אומר שקידשה כשהיא קטנה. דהא באמת מוציא ש"ר שייך אף כשקידשה היא עצמה ולמה תפס הקרא דין במש"ר באומר האב נתתי את בתי כשהיתה קטנה ועוד קשה להבין דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות אישות דיליף קדושי כסף כשהיא נערה שייך לאביו מאת בתי נתתי הא הגמ' מדחה זה דלא מצינו למילף מפסוק זה גם בתוס' ד"ה דזכי לי' רחמנא לאב מקשו על פי' רש"י דיליף מאת בתי נתתי. הא מפורש בגמ' דהקרא קאי על קטנה ולא על נערה:

ונלע"ד לתרץ הכל בפשיטות דבגמ' דף מ"ו ע"א אי' פלוגתא דראב"י ורבנן דרבנן סברו דדין מש"ר שייך בין בעל ובין לא בעל. וראב"י סובר דוקא כשבעל (ופוסק הרמב"ם כראב"י וכ' המ"מ הטעם דמשנת ראב"י קב ונקי ועוד דשני כתובי' אתי כוותי' יעו"ש מ"ש עוד) ומקשה שם בגמ' בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה וכ' בתוס' שם תימא דע"כ כשיש עדים שזינתה איירי דאי משום שלא ימצאו על השמלה דם בתולים אין להורגה א"כ מה תועלת יש בפרישות השמלה דלא מתכחשי עדים בשביל כך כשימצא דם על השמלה דיש לתלות שהנואף הטה. יעו"ש שמתרצים בדוחק ובאס"ז מביא בשם הרמב"ן שזהו משפט התור' דמוציא ש"ר צריך להיות שבדברי הבעל לבד יהי' הוצאת ש"ר. כי באמרו לא מצאתי לה בתולים בא לאוסרה ולהפסידה כתובתה וגם שיביא עדים לחייבה מיתה ובדבריו מיושב קושי' התוס' הנ"ל שפרישות השמלה הוא לברר שהוא הוציא ש"ר בחנם דלולא השמלה אף שמביא האב עדים להכחיש עידי הבעל מה שהעידו על זנותה עכ"ז יכול להיות שהאמת אתו שלא מצא לה בתולים ואין פסול בהוצאת שיר זה רק במה שהביא עדים שקרני' לכך צריכין פרישת השמלה שיהי' מבורר שגם הוצאת ש"ר שלו יהיה שקר גם אי' ברמב"ן עה"ת פרשת תצא ובמורה ח"ג שקנס מאה כסף שהטילה התורה על מוציא ש"ר הוא עונש כפל בעד הכתובה שרוצה להפסידה ויעוין תוס' כתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה מה שכתבו דמש"ר הוי חידוש יותר מעדים זוממין משום דלא איתעביד מעשה בדבורו אלא ע"י עדים ולפי דברי הרמב"ן גם בדבורו לבד איתעביד להפסידה כתובתה וכ' הרמב"ן דאף למ"ד כתובה דרבנן. מ"מ הי' המנהג ליתן כתובתה וכדכתיב בקרא כמוהר הבתולות והוא בא להפסידה:

והנה במכות דף ד' איתא מתני' מעידין אנו באיש פלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין ממון כו' דברי ר' מאיר וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה שם גמ'. בשלמא לרבנן כדי רשעתו כתיב משום רשעה אחת כו' אלא לר"מ מ"ט אמר עולא גמר ממוציא ש"ר מה למוציא ש"ר שכן קנס. סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין קנס היא ע"כ ויעו"ש בתוס'. ובתוס' כתובות דף ל"ב ד"ה דאין לוקה כתבו בפירוש דלר"מ משו' בנין אב דמוציא ש"ר מוקי כדי רשעתו במיתה ומלקות ומפיק לקרא ממשמעותיו והיוצא מדבריהם דסובר ר"מ שאף באמת מפשטי' דקרא דכדי רשעתו הי' למעט גם ממון ומלקות מ"מ מדמצינו במש"ר דחייבה התורה בקנס ומלקות ממילא גם בעדים זוממין כן וכיון דכדי רשעתו בעדים זוממין ע"כ לא אתי על ממון ומלקות לכך אף במקום שאין קנס רק ממון גמור אמרינן ג"כ דלוקה ומשלם וכדי רשעתו לא אתי רק על מיתה ומלקות ורבנן סוברים כפשטי' דקרא. ומוציא ש"ר חידוש הוא דלוקה ומשלם ואין למידין ממנו היוצא מזה דלדידן צ"ל מש"ר חידוש הוא ולר"מ צריכין לאפוקי כדי רשעתו ממשמעותיו וע"כ שבקא לקרא דהוא דחיק ומוקי אנפשי' אבל בודאי אם הי' סברא לומר דכדי רשעתו הוא מורה בפשיטתו למעט גם ממון ומלקות ושלא יהי' מש"ר חידוש במה דלוקה ומשלם כי כן יהי' שורת הדין במש"ר אז בודאי לא דחיק אנפשי' לאוקמא הקרא במיתה ומלקות והי' מוקי בפשיטות על ממון ומלקות. כי לא דמי עדים זוממין למש"ר. ודאי נכון יותר להעמיד כן:

מעתה נלע"ד דלאותו ה"א דנערה תקדש נפשה יתכן לומר כן דדוקא במש"ר לוקה ומשלם ואעפי"כ לא הוי חידוש. דבסנהדרין דף ט' ע"ב אי' אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימם לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון ובדף יו"ד ע"א שם ואמר רבא פ' בא על נערה המאורסה בתו של פ' והוזמו נהרגין ומשלמין ממון ממון לזה ונפשות לזה. ומפרש רש"י שבאו להפסידה כתובתה מן האירוסין כו' ולא פליגי דרבא אדרב יוסף דאמר לעיל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון דהתם כיון דניסת הנך תשלומי דכתובה דידה בעי מיהוי וכיון דעלה מיקטלי לא משלמין לה ממון אבל היכא דלא ניסת הנך תשלומי דממון דאב נינהו דכל שבח נעורים לאבי' והוי לי' ממון לזה לאב ונפשות לזה משום דבועל ונערה מיקטלי עכ"ל רש"י והא דבאמת כתובת נשואה שייך לה ולא לאבי' הוא משום דנשואין מפקה מרשות אב וכדאי' בפירוש המשנה בכתובות דף מ"ד דר"י סובר דכתובת נשואה לאביו דאזיל בתר כתובה. ור"מ ורבנן פליגי עליו ואי' שם במשנה אמרו לו אם משהשיאה אין לאביו רשות בה ובתוס' כתובות דף ל"ט ע"א ד"ה הואיל ונשואין מוציאין מרשות אב כתבו בזה"ל פי' הקונטרס דילפינן מהפרת נדרים ואע"ג דקי"ל דממון מאיסור' לא ילפינן הנ"מ כו' וריב"א פירוש כיון דגלי קרא דלאוקמא ברשות אב איסורא וממונא שוין ה"ה לאפוקי עכ"ל ולפי תירוץ הריב"א נראה לומר דלאותו ה"א דאין ביד האב לקדש נערה. והרי אין ממון ואיסור שוין דבהפרת נדרים יכול להפר כשהיא נערה ואין יכול האב לקדש כשהיא נערה לפי הה"א ממילא לא ילפינן עוד מנדרים דנשואין מפקי מרשות אב והכתובה כשיקדש אותה כשהיא קטנה שייך לאב והנשואין אינו מפקיע את הכתובה מרשות אב ואף שגדלה אח"כ מ"מ נשארה. תמיד הכתובה שייכה לאב וכאשר אבאר לקמן ול"ד לכתובת ארוסה דבבגרה שייך לה שאני כתובת ארוסה שאינה אלא מדרבנן לכ"ע דמוהר הבתולות כתיב [וכן מפורש בספר הפלאה והפנ"י שגג בזה. ויעוין בדבריהם על הסוגי' דף מ"ג] והי' כך תקנת חכמים שלא יהי' לאבי' כ"א כשיגרשה או נתאלמנה בנערותה אבל בכתובת נשואה אם הי' הדין ששייכה לאב לא היתה נפקעה ממנו אף כשתלבין ראשה דעיקר אחר התחלות החיוב והמעיין בכל הסוגי' ימצא כדברי. ועוד אנופף ידי בזה אי"ה] וכיון שכן לאותו ס"ד דנערה תקדש איהי נפשה ובקטנה אין נשואין מפקיעין מרשות אב והי' הדין שהכתובה מנשואין שייך לאב והוי במש"ר ממון לאב ומלקות לה. כי זמם להמיתה וליכא עוד חידוש כי יענש על שקרו בממון ומלקות וכדברי רבא ולפי שיטת הרמב"ן הנ"ל דעיקר קנס של מאה כסף הוא על עונש שרצה להפסיד הכתובה מעתה היינו נוכל לומר לאותו ה"א שהתורה לא חידשה כלל במש"ר כי באמת לא חייבה התורה את הבעל בעונש השתי רשעות כ"א דוקא כשנישאת כשהיא קטנה שהכתובה שייך לאב אבל כשנישאת כשהיא נערה שהכתובה שייך לה לפי אותו ה"א דתקדש איהי נפשה באמת לא חייבה התורה המש"ר בממון ומלקות משום עונש שתי רשעות לאחת דהיינו לה ולכך א"ש לפרש את בתי נתתי כשהיא קטנה דהאב הבא לבד בתביעתו לעשות משפט כתוב בבעל קנס ומלקות וצריך לבאר טענתו שהוא נתנה להאיש הזה והיינו כשהיתה קטנה [דנערה לא הי' הוא הנותן לפי ההו"א] לכך חלה עליו העונש של מש"ר בקנס ומלקות ואין כאן יתור לשון במה שאמר האב את בתי נתתי דהא עיקרו של עונש מש"ר תלוי בזה ומיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל בד"ה ואימא ה"מ קטנה שהקשו הא על קטנה לא צריך הקרא דאת בתי נתתי ולפי הנ"ל ניחא דעיקר חיוב של מש"ר הוא עי"ז וסרה גם השני קושי' של הפ"י הנ"ל ודו"ק:

אמנם אחר דאסיקנא דיציאה דכוותי' קא ממעט ומוכח דגם קדושי נערה שייך לאבי' וא"כ לפי ה"א זו דמעשה ידי' דנערה שייך לה ולא לאב ולא דמי להפרת נדרים ממילא גם כתובת של קדושי נערה שייך לאבי' דהא הנשואין לא מפקע מרשות האב דלא שייך תירוץ הריב"א הנ"ל כיון דלפי הו"א זו אין איסור וממונא שוין ונוח יותר לומר דכתובה מקידושין ילפינן דהוי ממון מממון כשם שכסף קידושין בנערותה שייך לאב כ"כ הכתובה וא"כ א"ש דברי הגמ' דזכי לי' רחמנא לאב למימסרה לחופה הנלמד מאת בתי נתתי. דליכא למימר דילמא את בתי נתתי הכוונה שנתנה בקטנות ז"א דכיון שדין מש"ר שייך לפי אותו הו"א גם כשנכנסה לחופה בנערותה ואפי' ע"י עצמה דאף דאבי' לא יכול לכופה על הכניסה לחופה משום דמבמלה ממעשה ידי' מ"מ כשמכנסת א"ע לחופה שייך הכתובה לאבי' משום דאין נשואין מפקיעין מרשות אב לאותו ס"ד דמעשה ידי' דנערותה לעצמה ואין דמיון שוה עם הפרת נדרים. כ"כ אין ללמוד דנשואי נערה מפקיעין וליכא סברא לחלק לענין דין מש"ר בין קטנה לנערה ותו א"א לומר דאת בתי קאי על קטנה דלמה לי' להאב מר שהוא מסרה לחופה הא אף אם היא עצמה מסרה א"ע לחופה ג"כ הכתובה לאבי' והוי ממון לזה ומלקות לזה וישנו הבעל בעונש הוצאת ש"ר. אלא ש"מ מאת בתי נתתי דמעשה ידי' שלו ובידו למסרה לחופה אף שמבטל אותה ממעשה ידי':

ומעתה מיושב גם קושי' התוס' מאי שמקשי' למה לא ילפינן קידושין מחופה דאי לא הוי לן לימוד דקדושי נערה שייך לאבי' גם חופה לא הוי ידעינן דבאותו ה"א היינו יכולין לומר דאת בתי נתתי הכוונה שגם לחופה מסרה כשהיא קטנה והאב צריך לומר כן דבנערותה שייך לה הכתובה כמו הקידושין והוי ממון ומלקות לאחד:

ודע דהפנ"י כתב דאם אין לארוסה כתובה רק שהבעל בעצמו נתן לה מדעתו הוי כמתנה ומציאה שאין לאביה רשות בה וא"כ מיושב גם הקושא על הרמב"ם דיליף שפיר מאת בתי נתתי שהאב זוכה בקידושין ולהכניסה לחופה דא"ל ואימא ה"מ קטנה ונתתי הכוונה שנתנה לאיש הזה בקטנות דיקשה כנ"ל ל"ל בתי נתתי וגם למה אומר כן האב הא בדין מש"ר אין סברא לחלק ביך נכנסה לחופה בקטנות או בנערות דהא הרמב"ם פוסק דכתובה לאו דאורייתא ממילא אף אם קבל הבעל ע"ע לחייב כתובה הוי כמתנה ולא שייך לאב א"כ גם בנישאת בקטנותה שייך לה הכתובה והוי ממון ומלקות לאחד וצ"ע דחידוש חדשה תורה במש"ר לחייב משום שתי רשעות או דכדי רשעתו לא קאי רק אמיתה וממון. א"כ תו ליכא סברא לחלק בין נשאת כשהיא קטנה או נערה ולמה אמרה התורה שהאב אומר שנתן את בתו כשהיא קטנה אבל הקושיא בגמ' קאי אליבא דר"מ דסתם משנה ר"מ ור"מ סובר כתובה דאורייתא ושפיר הי' סברא לחלק לדידי' בדין מש"ר בין נישאת כשהיא קטנה דאז הוי ממון לאב ומלקות מחמת, אשר זמם לבתו ובין כשנשאת כשהיא נערה דהוי ממון ומלקות רק עבורה וכנ"ל:

ויעוין ברא"ש על כתובות דף י' דין י"ט שמוכיח מסוגיא דיתומה שנתארסה שרב סובר כתובה דאורייתא ממה דפוסק שם כריה"ג ויש לי אריכות דברים ליישב לשיטת הרמב"ם שפוסק כתובה דרבנן וביתומה שנתארסה פוסק כר"ע והרא"ש רוצה להוכיח דמ"ד שפוסק כריה"ג שם דקאי בשיטת ר"ע. ע"כ סובר כתובה דאורייתא. והעליתי בפלפול רב שרק בשיטתו של רב קשה הוכחתו שם וא"כ בלא"ה א"ש קושי' הגמרא כאן ואימא ה"מ קטנה דהקושי' הוא לרב לשיסתי' ולשיטת הרמב"ם אליבא דהילכתא ל"ק ואימא ה"מ קטנה. ולכן מביא הרמב"ם ראיה מפסוק דאת בתי נתתי:

אמנם לכאורה אין מקום לדברי הנ"ל רק אם נאמר תירוץ של הרמב"ן הנ"ל בהוצאת ש"ר הוא להפסיד כתובתה אבל אם נאמר בהוצאת ש"ר הוא לאוסרה לכאורה אין לחלק בין כשקדשה כשהיא קטנה או בנערותה אמנם בדרך פלפול אמינא שגם אם בא לאוסרה יש סברא לחלק ולומר שאינו בכלל מש"ר להעניש על הוצאת ש"ר רק כשנישאת כשהיא קטנה. דהנה מה שנאדו התוס' מתירוץ הרמב"ן הנ"ל נראה פשוט דתרוצו שזמם בהוצאת ש"ר להפסידה כתובתה אינו לפי הילכתא דכתובה לאו דאורייתא ולא ניחא להו סברת הרמב"ן דמ"מ היה המנהג ליתן דהא קרא סתמא כתיב ומשפט שוה לכל מש"ר ומאי פסקא דנהג בה מנהג זה [ויעוין ברמב"ן עה"ת פלפול דבריו בזה דע"כ מיירי שנתן לה כתובה ובא להפסידה בהוצאת ש"ר דאל"כ למה הוציא ש"ר היה לו לגרשה בע"כ אבל בקל יש לדחות דבריו אלו] והרי הוא בעצמו כ' שהוצאת ש"ר היה לאוסרה או להפסידה כתובתה ומ"ש באס"ז בשם הרמב"ן שזמם בהוצאת ש"ר לאוסרה. לכאורה אינו מובן דהא הדין בפ"פ מצאתי דאינו נאמן לאוסרה רק בקידשה פחותה מבת שלש או באשת כהן ולפי האמת את בתי נתתי פרושו הן בקטנות והן בנערות ובאשת ישראל דהא כתיב במש"ר ולו תהיה לאשה דדרשינן מיניה בעמוד והחזיר קאי ואף לס"ד דגמרא דמקשה ואימא ה"מ קטנה לא יעלה על הדעת לומר שס"ד שכוונת האב שקידשה פחותה מבת ג' דזה אין בכלל דבריו דממאמרו את בתי נתתי לא נודע רק שקידשה כשהיא קטנה ולא בנערותה (שאז אין הקידושין מסורין בידו) אבל אימת היה בקטנותה קודם ג' או אחר ג' שנים לא נשמע מזה שאומר את בתי נתתי. וממילא מייתרא בקרא האי דאת בתי נתתי:

אמנם עדיין יש מקום לומר דאף אם באמת נתקדשה אף ביותר משלש שנים היה יכול הבעל לאוסרה אם נתקדשה לו בקטנותה. משא"כ אם נתקדשה לו בנערותה דביבמות דף מ"א קאמר הגמ' משמיה דרבא דפיתוי קטנה אונס ורמב"ם פוסק דפיתוי קטנה רצון וכתב המ"מ דאתיא ליה מסוגיא דפ"פ דקשה ליה הא אף בפחותה מבת ג' יש ס"ס ספק אונס ספק רצון ואת"ל רצון דילמא כשהיא קטנה ותירץ התוס' דשם אונס חד לא ס"ל להרמב"ם אמנם לדעתי אפשר לומר דגם הרמב"ם מודה לסברת התוס' דשם אונס חד ועכ"ז יש לו הוכחה מסוגיא דפ"פ דפיתוי קטנה רצון דבאס"ז בסוגיא הנ"ל מקשה בשם הרמב"ן והרשב"א דאף בקידשה בקטנותה יותר מבת שלש ליתסר דהא ליכא כיון דבספק אינו תחתיו צ"ל דזינתה בקטנותה והוי אונס א"כ שני הספיקות דאינה תחתיו ותחתיו באונס שם חד הוא ומתרצים דכיון דבספק אינה תחתיו לא צריכין לשריותא מחמת פיתוי קטנה אונס דהא אף זנות רצון ואינה תחתיו אינה אסורה הוי כאילו לא נזכר כלל עדיין ספק אונס וע"כ נוכל לומר אח"כ עוד ספק שני ספק אונס והנה תרוצם זה א"ש אם לא בעינן ס"ס המתהפך אבל לשיטת הסוברים דבעינן ס"ס המתהפכת הקושי' במקומה עומדת דבכו"פ מקשה לסברת התוס' דשם אונס חד לא חשיב ס"ס אמאי נחשוב בספק דרוסה לס"ס ספק על ספק לא על. ואת"ל על שמא לא דרס הא שני ספיקות המה שמא לא דרס וכדומה לזה כמה ס"ס שהם כזה ונחשוב לס"ס אמנם הדבר פשוט שאין מקום לקושיא זו דעיקר סברת התוס' כך הוא דמיד דאמרינן ספק אונס כלול בזה כל מיני אונסין מה לי אם היא אונס מחמת פחד הריגה או פיתוי קטנה אי אונס הוי או אם היא מוטעת וכדומה. וכשמתחילין לומר ספק רצון מדחינן כל מיני אונסין וחושבים דשמא לא היה שום אונס רק רצון וכיון שכבר דחינו בפן זה כל מיני אונס תו אי אפשר לומר דילמא כשהיתה קטנה זינתה דהא זנות קטנה מיקרי אונס וזה היה כבר בכלל ספק הראשון שאמרנו ספק אונס אבל בספק לא על ואת"ל על שמא לא דרס לא שייך לומר כן כמובן (יעוין בפנ"י בקונטרס הספיקות ס"ק כ"ט):

אמנם לפ"ז בנתקדשה בקטנותה יותר מג' שנים תאסר דאף דיש ס"ס ספק אינה תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס מ"מ להתהפך א"א דאם נתחיל לומר ספק אונס כלול בזה כל מיני אונסין וכשאומרים ספק רצון שוללים אנו כל האונסין והאיך אפשר לומר ספק אינה תחתיו דהא זה אינה רצון דאינה תחתיו היתה קטנה ופיתוי' אונס ואנחנו עומדים כעת בספק רצון א"ו צ"ל דבאמת פיתוי קטנה רצון והוי שפיר ס"ס המתהפכת ומוכח כדעת הרמב"ם

היוצא מזה דלרבא שסובר ביבמות דפיתוי קטנה אונס גם בנתקדשה יותר מג' שנים ליכא ס"ס כיון דאינה מהתהפכת וכנ"ל ואסורה לבעלה ולשיטה זו שפיר י"ל דאת בתי נתתי קאי אנתינה כשהיתה קטנה וזהו מטענת האב את בתי נתתי לאיש הזה וכיון דהנתינה היתה על ידו ממילא נשמע שהיתה קטנה בקידושי' לפי הס"ד דנערה אין ביד האב לקדשה והוי מש"ר גמור שבהוצאת הש"ר עלי' זמם לאוסרה עליו כיון דליכא ס"ס המתהפכת אבל אם לא הי' קידושין ע"י האב כ"א על ידה בנערותה לא היה על הבעל דין משיר במה שאמר לא מצאתי לה בתולים דהא אף אם לא מצא לה בתולים לא נאסרה עליו כיון דאיכא ס"ס המתהפכת מכל צד שאנו רוצין להתחיל ומקשה הגמ' שפיר ואימא ה"מ קטנה ואת בתי נתתי לא מייתרא. י"ל דאין על הבעל שם מש"ר מחמת אמרו לא מצאתי לה בתולים רק כשהיה קדושי' לו בקטנותה דאז אם היה מאמינים לדבריו היתה אסורה לו משא"כ כשהיה הקידושין לו בנערותה דאף לפי דברי הבעל לא היתה נאסרת עליו אין בדבריו שום הוצאת ש"ר ואזלא קושית הגמ' למ"ד דפיתוי קטנה אונס דלשיטתם יוקשה על סתמא דאתני' דהאב זכאי כו' בכסף מנלן:

אמנם כ"ז לענין הקידושין דרש נפקותא בין אם היתה בקטנותה או בנערותה אבל בחופה ליכא נפקותא דאם אף רק הקידושין הי' בקטנותה תו ליכא ס"ס כו' וכיון דאת בתי נתתי לאיש הזה לאשה משמע גם חופה כפי' רש"י דהנתינה קאי על כל הנתינות. או כפי' הפנ"י דלשון לאשה משמע חופה בודאי כוונה גם אם היתה חופה בנערותה ע"י אביה דליכא למימר דוקא קטנה דהא ליכא נפקותא מזה לענין דין מש"ר דמיד שהיה הקידושין בקטנותה אף אם הים החופה בנערותה ולא מצא לה בתולים ג"כ נאסרת עליו ולמה אחז הקרא לישנא דאת בתי נתתי דהחופה היה ע"י אביה ובקטנותה א"ו דאת בתי נתתי מיירי בכל גוונא הן שהיה החופה בקטנותה או בנערותה והרי מוכח דאב יכול למסור בתו לחופה אף בנערותה.

אמנם לשיטת הרמב"ם דסובר פיתוי קטנה רצון דהוי ס"ס המתהפך ואף בנתקדשה כשהיתה קטנה יותר מבת ג' אינה אסורה על בעלה ל"ק ואימא ה"מ קטנה אף לענין הקידושין כיון דאין נפקותא בדין מש"ר בין אם נתקדשה פ"י אביה כשהיתה קטנה או בנתקדשה ע"י עצמה בנערותה וקשה את בתי נתתי למה לי' אלא ש"מ דאת בתי נתתי אשר הוא מיותר בא להורות שאב יכול לקדש את בתו כשהיא נערה וא"כ צדקו דברי הרמב"ם דמוכיח דכסף קידושין בנערה שייך לאבי' מיתורא דקרא את בתי נתתי ודו"ק היטב:

תוכן העניינים

שות עטרת חכמים חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה