שות עטרת חכמים חלק ב· רבי ברוך תאומים-פרנקל
חדושי מסכת בבא קמא · סוגיא דתקנות אושא [דף פ"ח ופ"ט]
גמרא אף אנן נמי תנינא מעידים אנו כו' דע דהרמב"ם לא הזכיר דין זה רק דינא דמתניתין דמכות דף ג' ולכאורה י"ל כיון שיכול להיות שלא הפסידו העדים אותה כלום דהא אם תמות בחיי בעלה יתגלה שלא הפסידה כלום ע"י העדות שהעידו שכבר קבלה כתובתה ע"כ א מקום לחייב את העדים רק ההפסד הברור והיא טה"נ שהיתה יכולה שתמכור כתובתה ואף דטה"נ מילי נינהו מ"מ הוי כממון כיון דמזדבני בדינר כדברי הגמרא לקמן לענין שיעבודי מעתה י"ל דז"א רק למ"ד דבר הגורם לממון כממון דמי וחשיב גורם כדבר שהוא בעצמותו ממון אבל למ"ד דדבר הגורם לממון לאו כממון דמי י"ל כאן דלא הוי כממון ממילא לא הוי כאילו הפסידו העדים אותה ממון ודמי קצת למ"ש הריטב"א ריש מכות דאין העדים זוממין חייבין לשלם מה שזממו בעדותם על אדם שהוא בן גרושה וחלוצה שיהי' מנוע מליקח מתנות כהונה דזה לא הוי רק גורם בעלמא ובפרט הכא דהא יכול להיות שלא היתה מוכרת כתובתה לאחרים וסברא זו כתב ברש"י במכות דף הנ"ל בד"ה וא"כ לא ברי הזיקא אמנם אי גורם לממון כממון דמי הוי ברי הזיקא כי לולא עדותם הי' לו חוב כתובה שהי' שוה מצד הטוה"נ והי' נחשב שיש לה ממון כ"כ ובעדותם הפסידו ומעתה צ"ל דתנא דהך ברייתא מעידין אנו כו' סובר דדבר הגל"מ כממון דמי ולכך מחייב את העדים בדין הזמה אבל לשיטות הרמב"ם שפוסק דדהגל"מ לאו כממון דמי אין לחייב את העדים בכה"ג משא"כ בדינא דמתניתין דמכות שהעידו שהבעל גירש את אשתו וחייב בכתובתה הרי רצו לחייב אותו במה שאינו חייב ולכך המה מחויבים בדין הזמה לשלם מה שזממו להפסידו רק שמנוכה מה שהי' הבעל מרוויח טה"נ דאף דטה"נ לא מיקרי אלא גורם לממון וגורם לאו כממון דמי מ"מ כיון שהי' הבעל נותן בעד ספק זה כפי שומת טה"נ מהראוי שינוכה מחיוב הזמה דהא כפי שיעור זה הי' רוצים ליתן בלא עדותם:
והא דמקשה הגמרא לקמן ותזבין כתובתה בטה"נ כו' ולא מדחה דהאי תנא סובר דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ל"ק דהא בלא"ה לפי דעת הרשב"א בחדושיו כאן ובתשובותיו אין דין גבי' בשטרות וצ"ל לשיטתי' שאף שאין דין גבי' מצד שעבוד מ"מ כאן שעל האשה שחבלה יש חיוב תשלומין ויכולין לכופה לתשלומין כמו שכופין ללוה כדאיתא בכתובות דף פ"ו ע"א לדידך דאמרת פריעת בע"ח מצוה כו' כופין עד שתצא נפשו וכתבו שם בשם הרמב"ן דההורדה לנכסי הלוה הוא מדין כפי' דעד שיכופו בהכאות כופין בנטילת נכסי' כמו כן לנו לכופה על התשלומין ותמכור היא מרצונה הטה"נ של כתובתה ויסתלק בדמי המכירה וכעין זה כתב בתומים סוף סי' ק"ד בשטות מהרי"ח שאין בע"ח ונזקין נוטלין בראוי יעו"ש:
ולכאורה עלה על דעתי דאף מדין שיעבוד א"ש קושית הגמ' ותזבין לכתובתה דהא סתם מתניתין ר"מ והרי ר"מ סובר דבר הגורם לממון כממון דמי כדאיתא לעיל בדף ע"ב עיי"ש אמנם דרך פלפול הי' מקום לפקפק לפ"ד התוס' שם ד"ה וסבר לה כר"ש כו' שכ' וי"ל דאיכא נמי סברא למימר איפכא דע"כ לא מחייב ר"מ אלא בדינא דגרמי כו' שראוי השטר לכל העולם למכור ולגבות בו כו' עיי"ש א"כ י"ל דא"כ קשה קצת בדברי הגמרא וכ"ת זבינה ניהלי להאי דחבלה בי' בטוה"נ הא י"ל דאף דר"מ סובר דבר הגורם לממון כממון דמי וגם סובר דיני דגרמי היינו דוקא שיש חדא למעליותא דהיינו דבר הגורם לממון בדבר שעיקרו ממון כמו בשה"נ או בשטר אף שאין עיקרו ממון מ"מ הרי שוה לכל העולם אבל כאן בטוה"נ של הכתובה דמנה ומאתים דליכא כלל למעליותא דהא אין עיקרה ממון וגם אינה ראוי' למכור לכל העולם כ"א לנחבל עצמו ובכה"ג אפשר מודה ר"מ דלא הוי כממון. ואף שיש לדחות בקל דברי אלה דהא באמת ראוי למכור לכל העולם כשנשבעת שלא תמחול מ"מ יש להקשות לפי שיטות הסוברים דדינא גרמי אינו אלא מדרבנן וא"כ לא מצינו אליבא דר"מ בדין גורם לממון כממון דמי רק מהא דמחייב בטובח שור הנסקל ואכתי י"ל דרק בגוונא דהתם סובר דכממון דמי משום דעיקרו הי' ממון וכדברי רב הונא ברי' דר"י לקמן צ"ח אימר דשמעת לי' לר"ש דבר הגל"מ כמ"ד בדבר שעיקרו ממון ומפרש רש"י כלומר בתחלתו ממון הוי ושה"נ חשיב עיקרו ממון כמו שמבואר מדברי התוס' שציינתי לעיל ד"ה וסבר לה כר"ש יעו"ש אבל הכא במכירות חוב כתובה של מנה ומאתים דלא הי' מעולם עיקרו ממון רק חוב על תנאי ובכה"ג אפשר גם ר"מ מודה דטוה"נ דידי' לאו כממון דמי ואין שעבוד נזיקין חל עליו אלא ע"כ כמו שכתבתי לעיל דאין הקושי' רק שנכוף אותה לפרעון דמי ההיזק ותמכור מרצונה הטה"נ:
והנה לכאורה קשה דבב"מ דף כ' איתא אביי אמר אפי' תימא ליתא לדשמואל כו' ונראה מזה דאביי לא החליט לפסוק כשמואל דהמוכר שט"ח לחבירו ומחלו מחול והרי משנה דכאן דהאשה שחבלה מוכח להדיא כשמואל דאל"כ קשה קושית הגמרא ותזבין כתובתה בטוה"נ ונ"ל דברש"י בכתובות דף פ"ו ד"ה פריעת בע"ח מצוה כ' בזה"ל מצוה עלי' לפרוע חוב ולאמת דבריו דכתיב הין צדק שיהי' הן שלך צדק ולאו שלך צדק ב"מ דף מ"ט ע"כ והקדמונים חולקים על דברי רש"י וכתבו שהמצוה הוא מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה והנה לכאורה יל"ד בשלמא לשיטות הקדמונים איש שיורדים לנכסי' גם לתשלומי חבלות וכדומה דהכל בכלל נושה ובהאי קרא כתיב כי תשה ברעך משאת מאומה שמשמעותו כל מיני חובות אבל לשיטות רש"י דהמצוה נלמדת מפסוק הין צדק היכא אתי מזה דיני חבלות ואף לפי דברי הרא"ה בחדושיו שם שבנזקין ילפינן העשה ממיטב שדהו ישלם אכתי יש לפקפק גבי חבלות אי איכא עשה שכל דיניו נאמרו על הב"ד שהמה ידונו בדיני חבלות כדכתיב וכן מורה לשון הרמב"ם במנין המ"ע ואפשר לומר לשיטות רש"י שסובר דבאמת ליכא על החובל עשה בפריעת דמי חבלות. רק על הב"ד מוטל לחייבו וקצת טעם לחלק בזה בין דין ניזקין לדין חבלות כי דיני חבלות אינו נוהג בב"ד סמוכים הרי כל עיקר חיוב מצד הב"ד שמחייבין אותה ע"כ יש סברא לומר שעל החובל עצמו ליכא חיוב עשה ואף לר"פ שסובר שיעבודא לאו דאורייתא והירידה לנכסי לוה אינו רק המצוה שכופין את הלוה לאמת הן שלו מ"מ א"ש הא דיורדין לנכסי החובל דאה דליכא מצוה גבי החובל מ"מ כיון דמלוה הכתובה בתורה הוא ואיכא בזה שיעבודא דאורייתא לכך יורדין לנכסי החובל אבל בהלואה דלא מיקרי כתובה בתורה וליכא לר"פ גבי שעבודא דאורייתא לא נחתינן לנכסי' רק מדין כפיי' לקיים המצוה וא"כ לפ"ז יש ליישב קושית הגמרא ותזבין כתובתה כו' די"ל כיון דמילי נינהו ליכא גבייהו דין שעבוד וכדברי הרשב"א דבשטרות ליכא דין גבי' ושעבוד ואף לר"נ שסובר מוציאין מזה ונותנין לזה ז"א רק בהגיע זמן פרעון וגם לכמה שיטות לא שייך דין דר"נ גבי כתובה ואף דנכוף אותה שתזבין כדי לקיים מצות התשלומין דהא לפי דברי הנ"ל לפי פי' רש"י ליכא עשה על החובל בתשלומי החבלה. אמנם י"ל דז"א רק לרב פפא שסובר שעבודא לאו דאורייתא ולדידי' צ"ל דוהאיש אשר אתה נושה בו קאי אמשכנו שלא בשעת הלואתו וכמ"ש הרשב"ם סוף ב"ב יעו"ש א"כ ליכא למשמע חיוב מצוה מפסוק זה כ"א מהן צדק וממילא נשמע שעל תשלומי דמי חבלה ליכא עשה על החובל אבל למ"ד שעבודא דאורייתא ויליף לה מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו י"ל דילפינן מיני' העשה גם על תשלומי דמי חבלה ודו"ק:
ובהנחה הנ"ל יש ליישב פי' רש"י במתניתין האשה ועבד בד"ה חייבים לשלם כו' שכ' שנכסי מלוג של אשה משועבדין לבעל לפירות ולירושה ותמי' לרבים הא מסקנת הגמרא דמיירי בלית לה נכסי מלוג דאם אי"ל תזבין בטוה"נ ויעוין בהגהות הרא"ש ולפי מ"ש י"ל דקושית הגמרא ולטעמיך נהי נמי דאיתא לתקנת אושא כו' תזבין לנ"מ בטוה"נ לא קשה לשיטתו דר"פ דהא הוא סובר שעבודא לאו דאורייתא ומוקי הפסוק האיש אשר אתה נושה בו במשכנו שלא בשעת הלוואה וליכא למשמע מזה מ"ע דפרעון חוב ע"כ מפרש רש"י מה שאמר ר"פ פריעות בע"ח מצוה דאתיא לי' מדכתיב הין צדק וע"כ חולק ר"פ על אביי דמוקי בב"מ דף מ"ט הן צדק לא קאי אלא שלא ידבר א' בפה וא' בלב ויש להסביר עוד דרש"י סובר כדברי הפ"י במסכת פסחים בסוגיא דנכרי שהלוה דאביי ס"ל שעבודא דאורייתא ולכך אמר בע"ח למפרע הוא גובה (ודלא כדעת התוס' ר"פ הנזקין] וא"כ לדידי' שפיר י"ל דהן צדק לא קאי רק שלא ידבר א' בפה וא' בלב והמצוה דפרעון חוב אתי מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו אבל לר"פ שסובר שעבודא לאו דאורייתא וליכא למילף מצוה דפריעת חוב מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו. לכן הוצרך רש"י לומר דלר"פ אתי העשה מהן צדק וממילא ליכא גבי חובל מ"ע רק מדין שעבוד כנ"ל דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי' אבל בטה"נ של נ"מ שאינו אלא מילי דמזדבני בדינרי לא שייך שעבוד וא"כ אין לכוף את האשה החובלת זכות נ"מ שלה בטה"נ לצורך תשלומי דמי חבלה אבל קושית הגמרא ולטעמיך י"ל דקאי לר"ה ברי' דר"י שהזכיר לעיל מיני' דהא ר"ה ברי' דר"י סובר שעבודא דאורייתא כפי מה שמבואר ברשב"א ורמב"ן ומובא בש"ך חוה"מ סי' ל"ט ולשיטתי' גם בחבלה איכא מ"ע והיינו מפסוק והאיש אשר אתה נושה בו. ומקשה הגמרא שפיר וצריכין לאוקמי המתניתין בדלית לה נ"מ ולפ"ז לא קשה על פי' רש"י במתני' דאפשר סובר רש"י להלכה שעבודא לאו דאורייתא ובפרט לפי דברי הפ"י דפלוגתת אביי ורבא למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה תלוי בזה אי שעבודא דאורייתא או לא וכיון דהלכה כרבא דמכאן ולהבא הוא גובה לא למפרע שמעינן להלכה ג"כ שעבודא לאו דאורייתא ולא אתי המצוה דפרעון רק מדרש דהן צדק וזה לא שייך גבי חבלה. ע"כ אף היכא דאיתא נה להאשה נ"מ אן לכופה שתזבין בטה"נ לצורך פרעון דמי החבלה:
אמנם א"כ נתחזקה יותר הקושיא שהתחלתי בה למה אמר אביי אפי' תימא ליתא לדשמואל דמשמע שאינו מוחלט אצלו לפסוק כשמואל והא לשיטתו שסובר שעבודא דאורייתא מוכח דינא דשמואל ממתניתין דהכא דאל"כ נשאר קושית הגמרא תזבין כתובתה בטוה"נ. ובדרך פלפול בעלמא יש לדחות דאביי לא אמר דבריו אלא לרבא לשיטתי' דרבא אמר שם ב"מ דף כ' ש"מ איתא לדשמואל השיב לו אביי אפי' תימא ליתא לדשמואל דהיינו רבא לשיטתי' דליכא הוכחה ממתני' דהכא דהא הוא סובר שעבודא לאו דאורייתא וע"כ אתי להוכיח דינא דשמואל ממתני' דמצא שובר ולזה אמר לו אביי אפילו תימא ליתא לדשמואל דהא לשיטתו דליכא למשמע דינו דשמואל אלא מהך מתני' דמצא שובר וגם זה אינו הוכחה כדדחי שם אביי הב"ע כששטר כתובה יוצא מת"י ועכ"פ מיושב מה שהי' לדקדק גם על רבא למה הוצרך להביא ראי' לשמואל מברייתא דמצא שובר הא יש להוכיח ממתני' דהכא כשמואל אבל לפי הנ"ל א"ש דרבא לשיטתי' שסובר שיעבודא לאו דאורייתא ליכא הוכחה מכאן ואף אם נאמר דרבא סובר שיעבודא דאורייתא כדעת התוס' ר"פ הנזקין ג"כ י"ל כפי המבואר בפוסקים דאיכא דסברו דפלוגתא דתנאי הוא בשעבודא דאורייתא ממילא איכא למדחי דמתני' דהכא אתי' כמ"ד שעבודא לאו דאורייתא ודוק: